קול קורא לשפויים בישראל

בהלה אחזה בארץ: חוטפים, ומי שלא יחטוף לו ﬠד הﬠרב יישאר ריקם. אבל לא יחטוף מי שאינו נידחף ומי שאינו מפחיד.

השלם נהפך לחלקים, וכל חלק תובﬠ לﬠצמו הכל כאילו הוא השלם: אחת היא מניין יתנו, ﬠל חשבון מה או מי יתנו, וממה ייקחו כדי לתת – ובלבד שייתנו ﬠוד. תמיד מאותן שתי הסיבות: האחת, למה ההוא קיבל יותר, והשנייה, לי מגיﬠ יותר.

התפרקות האני היא מסימני הטירוף. והכרחי שכל הקבוצות שחטפו שחוטפים ושיחטפו להם בשצף־קצף – פשוטי ﬠם וחכמי הדור, העובדים בכפייהם והתורמים ממומחיותם – שיﬠצרו כעת וישאלו מה קורה לכולנו? איפה אנחנו? ומה מחר?

לא רק שאלות כגון מניין יקחו מחר להחזיר מה שנותנים היום – אלא, קודם כל, שאלות כגון, איזו צורה יש לנו היום?

מלה לא מלה, הסכם לא הסכם, חוזה לא חוזה, פסק־דין לא פסק־דין, הנהגה לא הנהגה, אבל גם ציבור לא ציבור וﬠם לא ﬠם.

איננו חיים בחלל ריק. ובצורה הזו שיש לנו היום – אנו מזמינים ﬠלינו אסון, ﬠל הﬠצמאות שלנו ופשוט ﬠל ﬠצם קיומנו. כל החלקים הנפרדים בתחרות ההידחפות – ייהפכו חלילה לשלם מסכן אחד בפורﬠנות.

אם אין לנו כﬠת הנהגה שיש לה ﬠוז למדי וחכמה למדי לקום ולנהג את הﬠם, ולבטל קודם־כל את מועקת אי־האמון הטוטאלי – שהוא הקשה בחוליי ﬠם, קשה מגרﬠון כספי וקשה כחירום בטחוני, קשה ﬠד כדי שכל אחד נבהל ורץ לחטוף לנפשו – אסור שהשפויים שבﬠם, והם אינם בטלים בששים אלא רק מחרישים, אסור שיחרישוֹ ﬠוד: אין היום איש אחראי אחר, אלא רק אתה ואני, נקראים לבוא כﬠת כל אותם שלא טימאו ﬠצמם בחטיפה, בהפחדה, בסחיטת ובזלילת המחר – לﬠצור ולקרוא התﬠשת, איש לנפשו ואיש לחברו – לחדול, לראות לאן זה הולך, לראות כי שום חלק לא ישיג כלום כשהשלם מתפורר והולך, ולראות שהשלם חייב לבוא ראשון, לפני כל חלק וגם לפני המיוחס שבחלקים החשובים.

אי אפשר ﬠוד לשאת את בוז הפגנת החטפנים: יבול כל השנה – שײרקב, מיטב יצוא האומה שייזרק ויופקר, מאמציו הגדולים של דור לריבונות – שיישרפו, אבל אני, אני, אני, אקבל יותר. ﬠד הﬠרב. כי בוקר מחר אינו מובטח. השפויים בﬠם ובני החורין, שﬠוד ניצוץ בליבם – חייבים להתחיל בגל ההיפוך. לﬠצור את ריצת הטירוף. להתפקח מסינוור הלקיחה. לא לבזבז כלום ﬠל "למה הוא", וﬠל ,,מי אשם", וﬠל שﬠיר לﬠזאזל, ולצאת בגלוי ולא להצטרף לשום חוטפּיםִ או חטיפות. הרחק מﬠבר לﬠסקי שכר, פיצוי, ותשלומים למיניהם – הﬠנין המרכזי של כולנו ﬠומד בסכנה ממשית. והﬠנין המרכזי של כולנו יותר מדי גדול ויפה ויקר מהפקירו לזללנות של חטף.

השפויים בﬠם – התגלו נא.

יזהר סמילנסקי,  מעריב, 28.3.1977

   

לא להצטרף

לא להצטרף. לא לדבר על כך. לא ללכת אליהם. לא לדרוך על ספם. לא להשתלב ביניהם. זה גרוע מכניעה. זו מעילה בזהות. וגרוע מכל: זו התאבדות.

לקום כנגדם. במלוא הקומה. להיאבק בהם, בדרכם, בתוכניותיהם ובמעשיהם: דרך מול דרך. ולא להתפתות בתמימות משונה לאשליה שהליכה איתם תתרום משהו להתיישבות שלא תקרוס תחת חובותיה, למפעלי ההסתדרות שלא ישלחו עובדיהם לרחוב או שיושג "שינוי שיטת הבחירות" או שאפשר יהיה "למתן אותם מבפנים": פתי יאמין.

ולהתגייס כעת ולא להניח להם ליצור "פתרונות" במוח האגרוף המרושע שלהם, ולא לתת להם להשקיע את שארית המשאבים בהתנחלויות, בדיכוי, בגירוש ובכיבוש הדורסני – עד פרוץ המלחמה הנוראה.

ולנשום לרווחה ולהינצל מן הבושה שבקבלת "מיהו יהודי", “ההמרה", ו"ההסכמה" – המשליטים עלינו פתאם את ימי־הביניים – ולהצביע בשתי ידיים נגד ונגד ונגד.

אדרבא, זו הזדמנות לכל השמאל הציוני להתנער מן ההלם ולקום על רגליו, לתת לכוחות חדשים בתוכו להתגלות, רעננים וששים לקרב, ולהזעיק למאבק הגדול של לב החיים ועל טעם החיים.

לא להצטרף. למשוך אל ההיפך, לגייס התנגדות אדירה. ושתהיה כאן תקווה לראות אור באופק.

יזהר סמילנסקי, דבר, 18.11.1988

מי נשאר לשלום?

השגיאה העיקרית של שמעון פרס היתה יצחק רבין.

ההתכופפות שכפף עצמו תקופה כה ארוכה וכה גורלית כדי להרכיב על ראשו את הטפיל המפונק ורע הלב הזה. לב? לשובר העצמות גבור אנצאר יש לב?

*

מי בעד הליכוד? כמובן הליכוד. מי עוד? כמובן, אלה שמימין לליכוד. מי עוד? חלק טוב מן המערך. (גור היה רק חלוץ קיצוני). רק מאינרציה הם עדיין משמאל. אבל בדיעותיהם הם ליכוד. ובראשם רבין: לא שלום אלא אוטונומיה. לא לוותר על כלום. ואנחנו נבחר לנו את נציגי הפלשתינאים. ואנחנו נעשה להם שלום. ואם לא ימצא חן בעיניהם – שילכו.

*

מחנה השלום מתכווץ. צריך לראות אמת. הליכוד מתרבה. חצי המערך כבר שלו. ומטרתם? צעד אחרי צעד – לא להתקדם. צעד אחר צעד – לא לוותר על כלום. צעד אחר צעד – שהכל ישאר כמו שהוא, שהכל ישאר שלנו. איך? כמובן – על־ידי ההסברה שנסביר.

*

במה עוד טעה שמעון פרס? אומרים – בצפיה לחרדים. שאילו הכין שיעורי־בית לא היה מצפה לא להם ולא מהם.

האם ציפה מישהו שממש לעינינו תחול מהפכת מיפנה ותתפוקק סמכות ראשי החרדים, ושחסידיהם ימרדו בהם? האם אפשר היה לצפות ייתכנות מרד שורת החסידים בסמכות ראשי הרבנים שלהם, חכמיהם ומועצותיהם? ושמתק שלמוני הליכוד יערב להם מכל פסק "גדולי התורה"?

*

אומרים כי העם עדיין אינו מוכן למהלכי השלום. וכאילו אמרו לטבח כי לא טיגן מספיק את הנתח שבמחבתו ומחזירים לו שיטגן יותר.

כמה צריך עוד לטגן את העם הזה, על איזה עוד מחבת, על איזו עוד אש – ועד כלות דמיו ועד כלות מיציו ועד מה עוד?

*

עם הליכוד – כך הם אומרים – יש רוב מוכן ללכת אל תהליך השלום האפשרי, הריאלי. תהליך שעד שיסתיים אי־מתי, כבר הכל יהיה קבוע: ההתקוממות כבר תודבר, “העובדות בשטח" תתחזקנה, גם דעת הקהל כבר תתקהה ותתרגל – וכך, בלי להתפשר על כלום, נזכה בשלום בלי כאבים, בשלום מקובל על היהודים, ובשלום – בלי הערבים.

*

וכך, כשאומרים "שלום" מתכוונים ממש לזה:

שלא ישתנה כלום, ושהערבים ירגעו, ושיהיה סדר, ושנוכל להמשיך בלי לוותר על כלום ושאם לא – צהל יראה להם. וזהו השלום.

*

עצוב לראות איך בינתיים הולכת ובאה עלינו בהכרח הכפיה שמבחוץ. והיא הולכת ובאה. הכפייה לשאת בתוצאות הסירוב. ופתאום יהיה מצור על ישראל. מידי כל מי שהיו ידידיה. אמריקה ואירפה וגם היהודים.

אין זה איום סרק. זו ממשות מתקרבת. ומה אפשר לעשות? אבל, כמובן להתחיל במסע הסברה. והסבר נסביר לכולם. אנחנו נסביר והכל יפתר. וכבר לא נצטרך להתחיל לחשוב, ובוודאי שלא ללכת לשום משא־ומתן על שום שלום.

*

יתהפך העולם, יתפוצצו הערבים, תתקרב מלחמת המזרח התיכון, נישאר בודדים ומנודים ומוחרמים, חנוקים בכלכלה, בעליה וביכולת הנשימה – אין דבר. לא נורא. אנחנו נראה להם, לכולם. וגם נסביר.

*

לאט לאט, אומר הליכוד, לאט לאט, אומרת מי שהייתה צריכה להיות האופוזיציה. לאט לאט. אומרים מכל צד. מן הימין ועד חצי השמאל. לאט לאט. צעד אחר צעד. לא להיבהל. לא ניתן כלום. לא נוותר על כלום. ובסוף נוכיח לכל העולם. ולערבים לא תהיה ברירה אלא להשלים. וזה יהיה השלום.

כסוכה בכרם, כמלונה במקשה וכעיר נצורה.

*

ואיפה השמאל? היה שמאל? ואיפה המאבק? היה מאבק? והשלום? איפה השלום?

גבורי השלום בשמאל עייפים. כבויים. שמוטי ידים. והמאבק עוד לא התחיל. ורק כעת היה צריך להתחיל ובכל ההתלהבות.

איזה רפיון, איזה תששון, איזו רוח נכאה.

ואלה יעשו שלום? מאלה ייצא שלום?

יזהר סמילנסקי, טיוטא, הוכנה לקראת בחירת יו"ר העבודה 1992

אסור לתת להם

השאלה כעת איננה אם מצע המערך הוא הטוב שבמצעים; אם אנשיו הם הטובים שבאנשים; אם מעשיו הם הטובים שבמעשים – כלל לא זו היא השאלה כעת.
השאלה כעת היא מה יקרה אם בגין יזכה בכהונה שניה? אז לא סגולותיו הטובות של המערך ייבחנו – אלא סגולותיו המדאיגות של הליכוד.
ו”הליכוד”, לא יהיה אז אלא "חירות”. קנאית, חשוכה. חסרת מעצורים, זו שאצה לקבוע עובדות ולחשוב אחר־כך.
את הלא־מוצלח שיש פה ושם בהיערכות המערך – תמיד אפשר יהיה לתקן; אפשר יהיה להתווכח, להתמקח, להוכיח ולשנות, כללי המשחק הדימוקרטי – יישמרו. באופיו הבסיסי המערך הוא כזה, גמיש ודימוקרטי.
אבל, אם יעלה הליכוד לכהונה שנייה – מי ישנה אז דבר? מי יוכל להוכיח משהו, ובאיזה דרכים? הם יהיו פי כמה וכמה יותר נוקשים, יותר שלטניים, יותר תכליתיים ונחפזים להשיג הכל. הפעם להשיג הכל, ומי יאמר להם די?
ובמלים אחרות: מה אתה עושה כדי למנוע את ממשלת בגין? אם אתה לא תעשה – הפקרת את היקר בעיניך; אם אתה לא תעשה – אין מי שיעשה במקומך.
דחה אפוא כעת הכל. התפנה ולך להילחם שישראל תהיה ראוייה לשמה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 23.6.1981 (שבוע עד לבחירות)

מישהו צריך לשרוק עכשיו

עוד לא היתה בדיחה כמו הבדיחה העצובה הזאת שקוראים לה ממשלת בגין בכל הבדיחות העצובות והפתטיות שכבר ידעה מדינה קטנה זו.

בענייני המדינה, בהבאת השלום, בעסקי הכלכלה, בדאגה ליום־יום, באמונה בדרך, ובמצב־הרוח הכללי – קשה לתאר מה עוד יכול להיראות עלוב מזה. ככל שהמצב מחמיר יותר כך דלותה של הממשלה (ברעיונות, באישים ובמעשים) מתגלה אבסורדית יותר. ממש הגיעה השעה שממשלה זו וכל מה שקשור בה ואיתה יעופו להם ויסולקו מעל דרכנו.

מישהו צריך לקום כעת ולשרוק.

גם לא היתה עוד שעה כזו שבה הכל צופים לכל צד ומחפשים בכל צד מישהו שיקום וישרוק שריקה. לא שום דיבור מחוכם, לא שום הסברים וניתוחים למדניים מפורטים ולא מאות סעיפים לפרוגרמות מחליפות – אלא פשוט וחזק וצורם: שריקה עזה ומה שיש בה בשריקה עזה. אות פשוט ומובן לכל להפסיק את השגרה, להתבונן סביב ולשמוע היטב שלושה צווים ברורים: א. להפסיק ב. להתאסף, ג. לעשות.

להפסיק את ההשלמה הקיימת מכוח אינרציה נכנעת. להפסיק לחכות לשינוי שיבוא אי־כך מאליו. להפסיק את כל מה שמתבטא מהיותה, מניהולה ומיומרנותה המידלדלת של ממשלת בגין. להפסיק את המשך המכשלה שהיא מייצגת ואת המכשלה שהיא ממיטה על העם. לגרום לה שהפסיק להתקיים, שתתפטר, שתפוטר, ושתלך לה, כסעיף אחד ויחיד בתודעת כל אזרח, כל בוחר, וכל פטריוט: שתקום צעקה גדולה בכל הארץ מקצה אל קצה – אי אפשר עוד ככה. שריקה חדה שגוזרת להפסיק.

להתאסף יותר ויותר ועוד ועוד, כדי להגביר את מחץ התביעה האחת הזו. להתאסף כדי לבטא את ההכרח, וכדי שתתפשט ההכרה שהכרח הוא להטיל שינוי בארץ. להתאסף כדי לתבוע בחירות חדשות, כדי להביע אי־אמון, כדי לבטא מחאה, דאגה ורצון חיים. להתאסף גם כדי להפגין עוצמה וחדוות עשייה. שאי־אפשר עוד לעכבה בשום ”תנו לנו שאנס” יבבני, או להניח לה שתחליד באפס תנועה. בשאילתות קטנים, ובחריקות מהססות שאי־אפשר עוד לשאת, ורק לשבת ולרטון, ורק לשבת ולנוּד, ורק לחכות שאולי יקרה משהו מאליו, ולחדול מהתבזבז על רטינות קטנות ולא
להסתפק עוד בגניחות – הגיעה גם השעה לזקוף קומה ולהתנער: מישהו צריך כעת לקום ולשרוק שריקה.

ולעשות – לעשות מחאה, לעשות התנגדות, לעשות שביתה, לעשות עוצמה, שלא יוכלו להתעלם ממנה, ולא לכסות עליה בטלאי הקואליציה – לעשות שילכו להם: לקרוא זה לזה, לחזק זה את זה, להיפגש ברחובות, באספות, לעשות שיתחולל איכפת אחד, גועש כזה והולך ומגעיש, משחרר והולך ומדליק לפידים, וגורף את דעת הציבור, את מעיניו, את בילוייו, את הסכמתו, ואת כוחו לקחת ולעשות דברים גדולים. איכפת מידבק כזה, איכפת ששואג ועולה עד שישאיג ארץ ומלואה: מוכרחים לעשות שיתחלף השלטון בארץ, ושאלה שכשלו בו ככה יסולקו עתה: מישהו צריך לקום כעת ולשרזק שריקה.

להפסיק, ולהתאסף ולעשות – כדי לגייס את רוב העם להבעת מורת־רוח, להפגנת סוף הסבלנות, ולהצגת הכוח התובע שינוי. החלפת השלטון מהר וקצר. יציאה מהר וקצר מן הבלתי־נסבל הזה מכל בחינה שהיא – מדינית, משקית, חברתית ותרבותית. חידוד תביעת ההכרעה בתודעתו של כל אזרח: כי אלה מותרות נפשעות היום, ובמה שעומד היום על הפרק – כאן בארץ. כאן במזרח התיכון, כאן על סף יתכנות השלום, וכאן בעולם מודאג מאד ומתוח מאד ורותח מאד וחרד מאד – כי אלה הן מותרות לשאת עוד יום אחד את ממשלת בגין שהוכיחה חזור והוכיח בכל הוכחה אפשרית, שמחוץ לכוחה ומחוץ לחכמתה ומחוץ לידיעתה לעשות משהו כדי לנהג את העם לקראת איזה סיכוי טוב בכל עניין שהוא. מישהו חייב כעת לקום ולשרוק.

מי?

זו עתה כל השאלה הבוערת כי האופוזיציה שטבעי היה שהיא תקום עתה, ועוד קודם, שתקום ותשרוק שריקות גיוס ותקרא קריאת היערכות – האופוזיציה הזו לרוע המזל, שקועה לה עדיין במשהו, עכור מתמשך ועייף, בינה לבין עצמה, בינה לבין עברה (מי עשה הכל רק אתמול כדי להעלות את ממשלת בגין?), בינה לבין כובד תשישות מוזרה ומרגיזה, כמין זיקנה קודם זמנה, בדיוק כשהגיע הרגע להתנער ולקרוא לעם – רבים שרעפיה, רבים חיטוטיה, או חילוקי דעותיה או ריבותיה מבית, ואין שם מי שיקום כעת וישרוק שריקה גדולה וגואלת.

ועם כל זאת אין ברירה. מישהו חייב לקום כעת ולשרוק. אולי פתאום יתברר לכל כי יש יותר משחשבו: שיש יותר תנועה, שיש יותר כוח, ושיש יותר נכונות למעשים מששיערו. יותר מדי דברים יקרים מאד על הפרק. יותר מדי סכנות חמורות מאד מאיימות מאד על דברים יקרים מאד.
וממש הגיעה השעה לחדול ממה שעושים כדרך השיגרה, ולקום, ולהקשיב, ולהבין. ולהתאסף ולעשות. בשלה מאד השעה לעשות. די בנכאים. עורי האופוזיציה. למדו לשרוק.

מישהו צריך לקום כעת ולשרוק.

יזהר סמילנסקי, דבר, 2.3.79

 

חיילים וצעירים כה רבים

חיילים וצעירים כה רבים, למה בחרו בליכוד? למה בחרו ב"התחיה", למה אפילו בכהנא? ולמה רק מיעוט יחסי מהם בחר במערך?

למה התגלתה נטייה כה מובהקת לימין, לכוח, לסמכותיות קשוחה?

מתבקש לשאול: הטחו ﬠיניהם מראות? מחפשים הסברים, אם זה לא הפחד, הפחד להישאר בלבנון בלי ﬠורף תומך? אם אין זו הבנה שטחית של המאורﬠות שﬠל גבם הם נישאים? או שמא זו רק הקצנת נﬠורים, כידוﬠ מﬠולם?

או, אולי זו הצבﬠת מחאה? מחאה כנגד מה? או ﬠונש ﬠונש ﬠל מה?

כידוע, ציבור גדול אינו נכפף לאף הסבר אחד, ולא נימדד באף שיפוט אחד. ואפילו אם בחרו קצתם בחירת בוסר, וקצתם היו טרף לדמגוגיה פופוליסטית, הרי, יש להניח, שהרוב הגדול בחר לכאן או לכאן מתוך שיקול דעת סביר. מדוע אפוא רבים כל־כך הצביעו "לא!” מפורש כל־כך למערך?

ברל כתב פﬠם: "כשאני רואה מתנגד, רוצה אני לדﬠת מדוﬠ הוא מתנגד ––– והריני נוטה להניח, כי איזה פגם שיש בי ובתנוﬠתי הוא שמפרנס את המתנגד – – – אתם קיימים בגלל איזה פחת שיש בנו" (אניטה שפירא, ברל, ﬠמ' 590). מהו אפוא "הפחת" הזה שיש בנו ובתנוﬠתנו? מפני שבדרך כלל חכמתו של ברל אינה מנחה אותנו, ולא מקובל להתחיל בכך שיש בנו איזה פגם או פחת ולכך לא מבינים את דברינו, אלא להיפך: שיש איזה פגם או פחת בהם, ולכן הם אינם מבינים אותנו.

לא צריך להתאמץ מאד כדי לחוש באי־ההבנה שבין "אנחנו" ובין "הם". זו ﬠוינות כפולה, גלוייה ומוסתרת. לאותה ﬠוינות ﬠצמה שתחילתה באותה תודﬠת אפלייה שצרבה הרבה מיכוות ﬠלבון בהרבה ביוגרפיות אישיות כﬠדתיות. ואין זה משנה כלל איך היו אז הדברים "באמת", או מפני־מה היו כפי שהיו חשוב הוא, שאמנם נצרבה מיכוות עלבון כזו, ונחקקה עמוק תודעת דחייה שאין עימה כבוד.

ועד כדי כך, שהעדפת הימין בבחירות נראית, כביכול, כאילו לא היתה תלויה בדברים שנעשו או לא נעשו בשתייםשלוש השנים האחרונות, אלא בדברים שנעשו או לא נעשו לפני עשרים־שלושים שנה. ודומה שעל הפרק לא עמדו כל אותם נושאים שעליהם עטה תעמולת הבחירות, ולא הצלחות ממשלת הליכוד או כשלונותיה הגלויים. וההצבעה לא היתה לשם תמיכה בתכנית כלכלית או בטחונית זו או אחרת, אלא היתה לשם הפגנת העוינות למה שמסמל המערך – כמפלגה שאין לה כבוד לבני עדות־המזרח – ולשם תמיכה באותה מפלגה שמקובלת עליהם עדיין כמבטאת אותם, אותם ואת כבודם.

צריך לראות כי לאנשים רבים בארץ "הצבעת המהפך" ב־1977, היתה בבחינת "אקט של ההתבגרות" שאין ממנו חזרה, ושעדיין קיים החשש שמא חוזר המערך ומחזיר אותם מחדש אל אותה התלות הילדותית שאך זה השתחררו ממנה.

שמא הנה בא חכם אחד מהם למתוח עליהם ביקורת מזלזלת, שמא עוד מלומד אחד בא לפסול את ביטוי רצונם, שמא בא מישהו משובח מהם, לדבריו, להזכיר להם שהם עוד צריכים לגדול ולהתפתח, לפני שהם אומרים דבר.

מה מקומם יותר, מה מסמר יותר חודי־נגד, כקיפוד. הדיון חדל אז מעסוק בנושאים שעל סדר היום הפוליטי, אלא על המעמד הריבודי של שני הצדדים. כגון החשש שמא הנה חוזרים נושאי דגל "ערך העבודה" ו”העבודה כערך”, ושוב הם שולחים את זולתם לעבודה השחורה, ואת עצמם הם מנשאים לפקח על העבודה ולקחת את פירותיה. מה פלא שיש עוינות, וזו מקלקלת את השורה.

את הטענה אם יש או אין כאן הגזמה בשיעורי הדברים שהיו, צריך לאשר או להפריך מפי הנעלבים ולא מפי העולבים. ואת הפקפוק אם יש בטענות כאלה כדי "נסיבות מקלות" על חטא הרשות שנתן ציבור גדול למפלגה פוליטית אחת לקחת ולקלקל כפי שקלקלה – קשה לפתור במילה אחת, גם כשהנושא הוא כה חמור כמתן גיבוי למלחמת לבנון או כתמיכה משלימה עם הרס המשק.

צריך לזכור, כי לא דעות מופשטות מתנצחות כאן, אלא בני־אדם כפי מעורבותם האישית, הנפשית, הרגשית, ולא רק הפוליטית־אידיאית. ומי שמבקש את התערבותם של בני־אדם בהכרעות, אינו יכול לתבוﬠ רק את הגיונם שיהיה כהגיונו, אלא גם, ואולי קודם־כל, את אמונם. צריך שיראה לפניו בני־אדם במלוא קומתם, על פחדם ועל תקוותם, על גאוותם ועל דאגתם, ﬠל ﬠברם וﬠל ﬠתידם, ולא רק זירת איסטרטגיות מתנגשות. ובאלה שום תﬠמולת בחירות לא תוכל לשנות ﬠמדות, אלא סילוק אחר סילוק של חשד וטינה, ושל סיבותיהם ופנייה כנה אחר פנייה כנה אל נוכחותם האנושית כפי שהיא, המוטרדת והמצפה לטוב, וכמובן לא ﬠל־ידי קניית לבבות, ולא ﬠל־ידי התחנפות, ולא ﬠל־ידי איומים אלא, ﬠל־ידי המﬠטת הריחוקים, הודאה במישגים והבנה מחדש של היחסים האנושיים, לרבות הפגמים, לרבות הפחת שבזה ובזה.

שני הגושים הגדולים, מכאן ומכאן, ניקראים כﬠת לחשבון מחדש, לאחר הבחירות האלה. מכאן הליכוד, שלפני שבﬠ שנים ריתק את דמיון הﬠם וסימל לחלק ממנו את המרד כנגד המשטר המקפח והמסתאב ומכאן המﬠרך שלא השכיל להרים נס מרד קטבי כנגד המשטר הקיים, אלא רק ביקש להיבנות מכישלונו של הליכוד  למשול היטב בלי להציב כנגדו זהות ﬠצמית קורנת.

אָפילו המבוי הסתום של תיקו שהבחירות נסתיימו בו, הביא לידי כך שהתהליכים החברתיים נﬠצרו רגﬠ וכאילו להמתין לדﬠת מה כﬠת.

ורגﬠ זה הוא הזדמנות, לא מפוללת, לﬠבור מתקופה אל תקופה. מתקופת המחאה לתקופת האחריות, ומגילויים בוטים של זה־כנגד־זה, לﬠבר גילויים מאוזנים יותר של שותפות בהנהגה. מתקופה של "שווים ושווים־יותר" אל תקופה של מﬠורבים ﬠם מﬠורבים.

ואם תקום כﬠת ממשלה, משוחררת מ"דמות האב" המבהיקה, בלי סיסמאות ה"להיטיב" ובלי ההיסחפות "לקחת בכוח", ובלי הדמגוגיה הקינטורית המאשימה־המצטדקת – עומדת ﬠל הסף כﬠת תקופה חדשה. אולי.

ללא רומנטיקה של כוח, ללא השתכרות בחלומות ילדותיים, וללא נסיגה אל משיחיות שחורה, – וזו, אולי, הזדמנות להתחיל התחלה חדשה. לﬠסוק ביישובו של ﬠולם בלי התנפחות, בלי חטפנות, בלי הסתה, אלא, אולי, סוף סוף, בﬠנווה, באחריות ובשותפות.

הבﬠיות הראשיות בארץ הן אותן ﬠצמן המוכרות מימים רבים, ורובן ללא מיפנה של ממש: בﬠיית הבטחון, כלומר הבﬠייה הפלשתינאית; בﬠיית הכלכלה, כלומר סדר הﬠדיפויות היצרני; ובﬠיית החברה, כלומר איזון ההקצנה והקיטוב.

צריך לראות בﬠיות אלה בממדיהן האמיתיים, לא המדומים, לא הדמוניים, ולא המייאשים. ולהציﬠ פתרונות ראציונאליים ולא כפייתיים, בתביﬠות אל העם ולא רק בנתינות מבוהלות וב"גזירות" מבוהלות, לסירוגין. הבגרות, הפשרה יאה לה, והאחריות.

אחדות העם" היום, אינה עוד סיסמא נוצצת ולא עוד תעמולת בחירות נדושה, אלא היא ממש "התקווה היחידה".

יזהר סמילנסקי אוגוסט 1984