חברים, הנושא שלפנינו חובק זרועות עולם, מצד אחד, ועשוי להיות נפתל בשאלה מצומצמת, מעשית, מצד אחר. אני אנסה להתנהל בשביל ביניים, לתאר את הרקע הכללי של הדור הצﬠיר במדינה ולסמן בקווים כלליים ביותר את הדרכים שבהם, לדעתי, יש ללכת, ﬠל־מנת לפתור את השאלות של הדור הצעיר. ואולי טוב יותר אם ננסה להתחיל בסיפור מעשה.
בימי הבחירות שהיו נזדמנתי ערב אחד למושבה, עיירה קטנה, ותיקה למדי, על־מנת להפגש שם ﬠם חוג צעירים. כאשר באתי לשם נתברר שלא נתאספו אלא מתי מﬠט, כל־כך מתי מעט ﬠד שאפשר היה לשוחח אתם שיחה אישית. קודם שאלתי אותם מדוע באו מעטים כל־כך? והם תמהו על השאלה. כששאלתי אותם: מה עושה הנוער היום באותה עיירה המונה למעלה מ10000 איש? היתה התשובה: הם אינם עושים כלום. כאשר שאלתי: מה פירוש אינם ﬠושים כלום? ענה לי ממש כך: אינם עושים כלום. לאן הם הולכים? – אינם הולכים לשום מקום. במה עסוקים עתה? – אינם עסוקים בכלום. ובכן, מה הם עושים? – אמרתי, אינם עושים כלום; ממש יושבים להם, יושבים ולא עושׁים כלום. איפה הם כעת? – אינם. מה פירוש? – לא תמצא אותם. יושבים בקפה? – לא, אולי שﬠה 9; תוכל לעבור ולראות אולי בקולנוע, אבל הקולנוע ריק לשלושת רבעים. בבית? ישנים? – אולי. כעת? בשﬠה זו? – אולי. למה לא? תמיד הם כך? – תמיד. ולא איכפת להם? – לא יודע, אבל כך הם. אינם קופצים לשום מקום? – לא. וטוב להם? – מה אני יודע אם טוב להם. כמה הם אלה? – כולם, כל חברי. ומה הם עושים? – הרי אמרתי: לא עוּשים כלום; ביום ﬠובדים קשה, בערב קצת מסתובבים, קצת בקפה, קצת בקלפיםְ, קצת בדומינו, קצת קולנוע, קצת פה ושם. ודי. בשבת הולכים כולם לכדורגל וֹצוﬠקים נורא, ואחר־כך לא עושים כלום. קצת נוסﬠים לתל־אביב, אבל גם זה נמאסְ. בדרך־כלל לא ﬠושים כלום.
ויצאתי לרחובות של אותה עיירה. הרחובות היו ריקים, הבתים היו כבויים או כבויים־למחצה. איש לא נראה ברחוב. והתמונה היתה נראית כאמיתית.
כלום זה מעשה שהיה במושבה פלונית אלמונית ורק בה? או: מה עושים? והתשובה: ‘לא עושים כלום’ – נכונה בהרבה מקומות רבים, גדולים? אלא שבﬠיר יש יותר אמצﬠים להסוות את ה"לא עושים כלום". יש יותר אמצעים להעמיד פנים כאילו עושים דבר. ולמעשה תמונת אותה מושבה קטנה נראית לי לעתים כאילו הרבה יותר גדולה, וצילה נעשה מדאיג.
אני יודע שכל הכללה מחטיאה, ושעוול הוא "משפט אחד יהיה לכל”, בייחוד בנוף כה רב גוונים כנוף הישראלי. וכמעט שאין דיבור אחד שיהיה נכון על כלל הדור הצעיּר, של אנשים שונים, בחתכים שונים, ממקורות וממוצאות ומתקוות ומהגשמות שונות, ועם כל זאת יש משהו דומה פה ושם, ואף על פי שצבעו האישי או צבﬠו המקומי משתנה – משהו יש משותף בכל.
שאלת הדור הזה, שאני בא לדבר עליו, הוא דור שבין 20 ל־30, המונה, לפי המספרים שבידי, כרבע מיליון איש ואשה צעירים, אשר מדי שנה בשנה הצבא פולט נחשולים חדשים שלהם, מכל מערך הישוב כפי שהוא, רובם כמובן מהעיר ומﬠוטם מהיקף הﬠרים, רווקים וזוגות צעירים, מהם מטושטשי פרצוף ומהם עזי ביטוי ואישיות, רבים גרורים אחרי עולם ריק ומעטים עומדים על פרשות דרכים ושואלים שאלות; רובם אך זה נשתבצו במשק, אך זה צעדו צעדיהם הראשונים, קנים צעירים בחברה כפי שהיא, חלקם משכילים וחלקם הגדול יותר דל השכלה, ומהם גם נבערים ומנוערים מכל דעת שהיא, בתוקף אותו סחף גדול של עליה שהיה בארץ – והדברים ידועים.
מה עושה דור צעיר זה? במה הוא חי? מה הוא שואל לנפשו ומה הוא מוצא סביבו? וֹמדוע הוא מצדיק טיפול או גישה או הפרדה מיוחדת? כלום יש טעם להבדיל: בין 20 ל־30, בין 30 ל־40? משחזר אותו נער כאיש צעיר מן הצבא, מדוע לא יהפוך לאזרח ככל האזרחים ולא נאמר: לזה יש צורך מיוחד ועליו יש להתבונן כמסגרת בפני עצמה?
אני יודע שבנושא זה של הדור הצעיר נאמרו כבר דברים רבים ושונים, רבים ניסו להגדיר הגדרות, על מקורות פרצופו זה, לצייר אותו אל נכון לדעתם, לשאול שאלות ולהציﬠ הצעות, ועל כן אינני יודע אם אחדש כאן חידושים רבים.
אבל עלי להעיף, ולו גם מבט חטוף, על הנוף שלפנינו, ולשאול: מה הוא ומה מﬠשיו? – בין אם זה דור העליה הצעיר או בין אם זה הדור השני לישוב הוותיק. בכפרים התמונה ידוﬠה. בכפרים הוותיקים, ﬠל כל צורותיהם, צומח ועולה – ועתה הוא ממלא מקום נכבד ורב משקל – דור שני של אכרים – והמלה דור־שני יש לה משמעות יותר מאשר המשמעות של סדר, שהשני בא לאחר הראשון – דור שני שונה בהווייתו, שונה בקשייו, שונה בלהט שבו.
איכרים, שצורתם החיצונית מעידה כאילו על בריאות שלווה, על שרשיות, על נורמליות, שכל־כך הרבה זמן התפללנו עליה; אכרים מיושבים על אדמתם, נורמליים בהווייתם. אף כל פי שבשיחות קרובות יותר מסתבר שאותו בן פשוט, כביכול, מנקרים בלבו לעתים דברים שאינם כה פשוטים ושדומים לפעמים לתולﬠת של ספק.
ואילו בכפרים שבהם בני העולים מקרוב הגיﬠו לגיל זה, ההתנחלות וקשיי ההתנחלות נתנו את חותמם. אבל אולי איטיב לתאר דבר זה, בשעה שאומר דברים כלליים על מה קורה לכל דור שׂנגזר להתערות במהירות, שנגזר ﬠליו לבוא במהירות ממצב אחד שלו הסכין למצב מסויים חדש לגמרי, ומה הפרי של מעבר חפוז זה.
מה המצב בישובים הצעירים אשר בהיקף המדינה – הדברים ידוﬠים ברבים. פרשת צלילה אותו קומץ גיבור של אנשים צעירים, היושבים באשר הם יושׁבים, צעקתם, מחאתם, קולם הקורא – ואינני יודע אם אוכל להוסיף משהו. אלה הם משקים ש"העשור מאחוריהם – ואל המאה לא הגיﬠו" – עשר שנים של התיישבות מבלי שהצליחו להגיע ל־100 חברים, 100 חבריה קבועים, יציבים. צורה של חיים שההרגשה שבה שׂהם נותנים את המיטב אשר להם בימי עלומיהם – ולא תמיד מתוך הכרת הסביבה והוקרתה; הרגשה של חנק, הרגשה של חנק הקומץ, הרגשה של חנק הזרם הדליל, הרגשה של חנק קשיי הקיום; חנק הלילה שהוא דבר מיוחד בפני עצמו, אותו לילה היורד על מקום קטן ותובע מהאנשים כוחות עצומים, נפשיים, רוחניים, חברתיים ותרבותיים, בכדי לעמוד לפני הלילה. ולהם ידוﬠ איך עושים חברת בני אדם מאושרת באותו לילה גדול ומקיף.
והיום – נמדדים הדברים אחרת. אין היום דומה הרוחק, כמו שהיה לפני 40 שנה, לאותו רוחק באותו מרחק, כי נשתנה מושג המרחק. דגניה היתה רחוקה מחיפה תמיד אותו מרחק, המרחק במספר הקילומטרים לא השתנה, אבל פﬠם חיפה היתה רחוקה מהלך חצי יום, והיום כמﬠט שׁאין מקום בישוב הרחוק יותר משעה מן העיר. הווה אומר שהעיר יושבת בכל מקום, מגע הגומלין, אין צורך עכשיו לנסוע על־מנת לראות משום שהמגﬠ הוא כמﬠט מגﬠ גופי – זה נוגﬠ בזה – משום שהמרחק אינו נמדד יותר בממדי המרחב אלא בממדי הזמן.
כמה משׂקים כאלה הפכו והיו לבית נתיבות כשזרם בלתי פוסק של אנשים באים ויוצאים. התביﬠה ללימוד, הבירור על ﬠניני השכלה – למי נועדה השכלה ומי יתנזר ממנה, פרשת תנועות הנוער והקשרים אתן – כל אלה הן שאלות. ואינני יודע אם אוכל לחדש מלה. הדברים ידוﬠים אף על פי שלא תמיד מושמﬠים.
נוף אחר של אנשים צעירים אלה תמצאו בעיירות פיתוח. בדרך־כלל ﬠיירות הפיתוח בנויות מאנשים בגיל האחריות או מעבר לו; דור צעיר ותוסס ורﬠנן, מלא יכולת וכוח, מרוכז בתוך 30 עיירות פיתוח, אשר הולך ומכיר לאט לאט בכוחו, באפּשרויותיו, מרגיש באשר יש לו אפשרויות, מרגיש במגבלות המושׁמות עליו, מחפש מוצא ומתלבט למצוא בטוי כאשר נראה לו.
כוח גנוז, ראשית צערי התערות, גישוש, הקלעות לעתים בין תרבות לתרבות, בין תרבות שהביא ממקום אחר לבין תרבות שעדיין לא עיכל אותה או לא נספג לחברה במקום החדש; צפּוי לﬠתים קרובות לטישטוש ﬠצמי ולטישׂטוש פרצופו הרוחני, יושב לﬠתים בין התחומים במין נחישות ועזובה תרבותית; סכנה של עמידה באמצﬠ: בין עזיבת ﬠרכים ומסורת ודרכי חיים של עד עתה ובין אי־הקלטות אורגנית בנוף החדש והמתחדש במהירות, ומתחדש לעתים קרובות ללא ששואלים את פיהם, כי את העולים החדשים בבואם לא הספיקו לשאול: איך אתה רוצה לחיות, ומה צורת החיים שתבחר, וכיצד לבנות את הבנין, וכיצד שתראה הדירה פנימה, ואיך אתה מתכוון לשים את שולחן ביתך; אלא אמרו להם בדרך־כלל: כך הוא הדבר, זה מה שיש, כך חיים בני אדם – ותסתגלו.
אולם רוב הנוער אינו לא בכפרים ולא בהתיישבות הזאת שבגבולות, ולא בעיירות פיתוח, כי אם בערים ובפּרברי הﬠרים, או בעיירות ובמושׁבות הגדולות.
אילו הייתם מנסים להגדיר במשפט קצר – ואני בראש מודה ומתוודה שזה מחטיא את המטרה, לפחות ביחס להרבה בני־נוער, אבל אם נקבל את הסיכון ונשאל – מהו המוטו המשותף לרובו של הנוער בגיל זה, דומה שלא אטעה ולא אגזים אם אומר: לאן הﬠרב? – תרבות של בידור, של שﬠשוע, של הווי קל; קריאה של עתון ערב – על כל מה שיש בהם וכל מה שמכוון בהם שיהיה מותאם בהם. שאיפה דומה יש לדור הזה בארצות אחרות, והיה זה קסטלר שניסה להגדיר את הדור הזה בארצות אחרות, וקרא לו: דור האספרסו, שמשמעו: חריף, מהיר וזול. הוויה חריפה, שתהיה תגובה מהירה לארוע, אין פנאי לחכות שדברים יצמחו, אין פנאי לחכות להשתלות ולהשתרשות, אלא חוויה העוברת למעשה; ושיהיה הדבר חריף ככל האפשר, מזﬠזﬠ ככל האפשר, מותח, וזול – כי הוא שייך להמונים רבים השוקקים לאותו דבר.
והחלום הוא חלום זעיר בורגני, שכלולים בו דירה ומשפחה. המושגים: ריהוטה של הדירה, אופקיה של הדירה. מהותה של החברה: פרצופים של מי שראיתי, בקנה המידה הקטן ביותר, נוח ביותר. והכיוון: על פני האופנה.
אם מישהו יטרח להקשיב בפינות הרחובות, פה ושם – ושוב אני חוזר ומודיע שלא כולם כאלה, אבל ההוויה בכללה היא כזו – טבﬠן של שיחות, דומני שאזניו תצילנה ששתיים, שלוש, ארבע מלים, החוזרות באותה ﬠמידה בטלה, והמלים האלה אינן אחרות אלא אלה: סתם, ﬠזוב, נמאס.
זוגות צעירים – בשבי החפצים ובכלא הדירה אשר הקימו במו ידיהם. ואם להשיג – להשיג ללא מאמץ וללא סבל. מגיע לנו! – מן המדינה, מן המפלגה, מן המשק ומכל מה שיש. מגיﬠ לנו! – כי אנחנו הם אנחנו. הﬠולם חייב לי, הוא חייב לי בכל. אם אני סטודנט – הוא חייב לי ללמוד בזול; אם אני אקדמאי – הוא חייב לשלם לי ביוקר.
אם יש פה מרד, הרי הוא מרד בשיﬠמום המקיף; וגם כאן הפגת השעמום, אותם קוטלי שעמום אינם אלא נקנים בכסף, ולא נחצבים מערכים אחרים. אין פלא שהקרייריזם משמש מפלט וקונקרטיות בכל, קונקרטיות באשר תפנה; כי אין נושאים מבט למקום נרחב יותר מעבר למשהו, אלא שואלים תמיד: תכלית, תכלית, תכלית…
יש הרואים כמה הופﬠות שאינן ישראליות גרידא.
תמצאו אותן לרוחב זרועות עולם. יש המנסים לקרוא לזה על שום אותו מחזה, שיש משהו מן ההבט אחורה בזעם. לא דובים ולא יער. אין כאן זﬠם. יש: הבט למטה; אל תחפש זעזוﬠים, הסתלק מהמקום המזעזע, הבא בדרישות, המביט עליך והמצביע עליך; תהיה בשקט; השפל עינך בן־אדם, ותחיה בנחת.
וטוב מכל להיות פקיד במוסד גדול ככל האפשר, להיות אלמוני, כדי להגיﬠ עד שעה 4 המיוחלת וללכת לחפש את אשר לאחר העבודה. והעבודה עצמה אינה אלא אמצעי להשיג בו אמצעים לקניית בידור או ריהוט. ובזמן הפנוי מחפשים עבודה נוספת או בריחה מפני עמידה מול עצמך. אבדן תחושת האני ובמקומה, לעתים קרובות, איזה "אנחנו" מאורגן, אנחנו, אנחנו, דיבורים על אנחנו ועל הדור שלנו. ואני עצמי, אני עצמי אישית – אני בלוע בתוך אותו 'אנחנו' אלמוני הזה. כך שלעתים נוצרת בהם מועקת התחושה של המסגרת הצרה – שיש להמלט ממנה. אתה בא אליהם, אל חוגים כאלה – והם רבים – ומזכיר להם את המלה פוליטיקה. הם מחייכים אליך במנוד ראש: פוליטיקה? לכל היותר יאמר מישהו: בבקשה – על־מנת שנזכה בכבוד או ברווח.
איזו שאיפה אתה מוצא לעתים, קנאת לא תאמן, למשהו גדול וחזק, שיבוא לנוער ויאמר: כך צריך לעשות, שיאחז אותו בציצית ראשו ויכפה עליו את אשר יעשה! איזה רצון לאוטוריטה, לבעל סמכות שיאמר לך לאן תלך ומה תעשה, שיציב לך סולם ערכים: איזו אוטוריטה שיהיה בה דבר והיפוכו: קשה־יד מזה, ויניח ליצר האנרכיה הפרוע מזה.
היום אין אדם סומך על דמיון לבו אלא הולך וקונה את הדבר מוכן ומבושל וערוך. אין הוא חפץ בספר אלא בתצוגתו המבויימת. במידה שאתם ניפגשים בסולידריות, הרי זו סולידריות של נרגנים או של מחפים. ה'אנחנו' כאילו שבלע לתוכו את הפרט.
וכאשר אתה לוחץ איש כזה לקיר – ואני שוב מודה ומכריז: אל תתפשו את דברי לא כהלכה, לא כולם כאלה, אבל התמונה רווחה ונפוצה כל־כך – ושואל אותו: מה מציק לך, הסר כל מחלצות המשי ואמור ישר – מתברר שמציק לו משרה יותר טובה, סידור למשפחתו, שקט אינטימי יותר, שיכון, ריהוט, רכב ובידור. ואת כל זאת להשיג בחיפזון, בקפיצת הדרך, מניה וביה. אותם אקדמאים, שאך אתמול ירדו מהספסל, שﬠדיין לא יודעים בדיוק מה כוחם – מיד יש להם שיא הדרישות, והלוחמים הגדולים ביותר – כי מגיע להם.
יש ונראה כאילו האידיאל מצטייר בצורה של שטיח זול למטה ותקרה נמוכה למעלה. יש הקוראים לדור הזה – כאן השאלה וזו אחת הבעיות שלפנינו – דור ללא אידיאולוגיה, דור של מבצעים, של אנשי מעשה; או הייתי אומר: של ממושבצים, תלויים במשבצות. ואילו אותם ערעורים והרהורים על דברים שבאידיאולוגיה, שבאני מאמין, שבאוטופיה – מהם והלאה.
מהו נוסח הקינה הרגילה? – למה האחרים? או: למה הגדולים? אם בארזים נפלה השלהבת, אם פלוני מהצמרת עשה כך וכך – למה לא אני? מעולם לא תשמע: אף על פי שעשה כך וכך – אני לא. נפוץ מזה גם: אם הם – גם אני; ואם הם אחת – אני על שבעה.
מה קרה איפוא? האם הענין הזה חדש? יחיד במינו? זה אתמול נולד? האם אין כאן דבר שהיה מעולמים, אלא שמחליף את צורותיו? – לא אבוא לנתח במקום זה את כל הסיבות, את כל הבעיות. מכולן אצביע על שלוש סיבות ﬠיקריות למצב מיוחד זה.
הסיבה הראשונה היא: קצב מהיר של שינויים. דומני שעוד לא היה דור, שבימיו התחוללו כ"כ הרבה שינויים בכל השטחים כבימי הדור הזה. בכלל, מושג הדור השתנה. צאו וראו דורות מלפני כמה וכמה עשרות שנים בלבד. אין פלא איפוא, שדורו של מתושלח יכול היה לחיות כל־כך הרבה מאות שנים,– ולא חלף אז דור. ואילו כאן, תוך כדי חיי אדם, תוך כדי אותן 40 – 30 הנה חלו בעולם שלנו כל־כך הרבה שינויים מכריעים, יסודיים, מזעזעים, שקשה להיות בתוך הזרם הזה ולא להיות טבוע בחותם מיוחד. על אחת כמה וכמה כאשר שינויים עצומים כאלה קורים בזמן כה קצר, במרחב גיאוגרפי כה מצומצם כאשר המקום שלנו. 12 השנים האחרונות, היו בהן כה סערות ונפץ וכה דברים חדשים, והגשמת דברים של תמול – שלשום, ואכזבות, והדיבורים מלפני 12 שנה על כך שהכפר הﬠברי בראש, והדיבורים עכשיו שהכפר כבר מלא. צאו וראו מה קרה במשך 12 שנים – ואינני בא לבדוק מי צודק – צאו וראו לשאלה כמו לשאלה הﬠרבית, צאו וראו לערכים שונים שהיו, על מה זה טוב, איך אדם חי ומי הוא האדם הנראה בﬠינינו כדוגמה. זרם של שינויים אלה, נוסף על מה שקרה בכלל בעולם, כגון התפרקות יציבות המסורת, בכוונה או שלא בכוונה, מסיבות טובות או שאינן כל־כך טובות, אבל עובדה שאוטוריטת אחד נﬠלם ונבלע ואחד זולתו לא תפס את מקומו, או כמﬠט לא תפס את מקומו; רעיונות בדבר סוציאליזם ומשמﬠותו – איך פשטו צורה ולבשו צורה; סטנדרטים של ערכים שונים ירדו למחתרת, לאחרים הם לא אומרים דבר, ומשאירים אותם רק מחרדת לגעת במה שהיה קדוש או נראה קדוש.
מתקופה אשר לא מכבר, אשר לכל אדם היה איזה "אני מאמין" שׁאמר: זה וזה משכמו ומעלה יותר מכל, ואפילו אני ﬠצמי לא מגשים, אבל אנשים שעושים זאת נראים בﬠיני כראשונים במﬠלה; כמﬠט אינני מוצא בשיחה ﬠם הדור הצעיר מישהו שיאמר: זה משכמו ומעלה, זולת, אולי, הקיום – שהוא בוודאי הטוב – ומכאן – הבטחון; אבל משהו שהוא מעבר לקיום הרגיל – שאינני מזלזל בו –משהו שנאמר עליו: ערך זה מעל לכל, הוא בראש – אני נזהר מלסיים את המשפט, כי הוא יכול להיות חמור מדי. מכל מקום ﬠנין זה נשאר תמוה, ואילו לפני זמן לא ארוך היה ברור ומובן.
מקור החיקוי שהיה במאות מחקים – נזדﬠזﬠ אף הוא. לא אותו, שראו אותו כאיש מעלה תמול־שלשום, נראה בﬠינינו, ויש שהיום ייראה כיוצא דופן, דבר שעבר ובטל.
צאו וראו לענין חמור אחר: מה קרה לשולחן בית־אבא? בכל משפחה ומשפחה. מה היה שולחן בית־אבא לפני עשרות שנים ואיך הוא היום, מה משיחים סביבו, במה עוסקים? כיצד הוא מכיר את חיי האדם ומה השפעתו? קראתי דברי חוקר שאמר: חברה, אשר במהירות כזאת לאבי המשפחה אין מה להגיד לבן והבן אינו יכול ליהנות מנסיונו ומחכמת חייו של האב – חברה כזאת עומדת בפני זעזוﬠים מחרידים, אשר לפﬠמים מביאים לידי מחשבה: שמא לא כדאי לעשות זﬠזוﬠ זה בחברות פּרימיטיביות שונות.
מעבר מהיר שכזה, שתוך 10 שנים לאותו אדם שהיה אוטוריטה, אב הבית – שוב אין לו מה להגיד ואינו יכול להשיב על שאלות, אלא נשארו רק איזה ארועים של שבת וימים טובים – הבית הזה עומד בסימן של תמורות מרחיקות לכת.
מה גם שאבי המשפחה וכל ביתו נﬠשו אובייקט פסיבי לסדרים שאחרים קבﬠו בשבילם, מנוסים מהם, חכמים מהם, אשר אומרים להם: כאן תגורו, כך תחיו – וזה הכל. האנשים האלה נﬠשו אינפנטיליים, חוזרים ונעשׁים תינוקות לאחר שיש מאחוריהם רקﬠ ומסורת של בגרות, תהיה ככל שתהיה – ואפשר להעריך אם היא טובה או לא טובה – אבל היתה איזו שלמות. השלמות הזאת התפקקה והפרט של פירוק זה לפנינו.
יש לעתים שאתה שׂומע מפי חוגים אחרים של צעירים שואלים אותך: מה הורישו לי הורי (בﬠנייני הרוח, לא בנכסי החומר)? וכי לא הורישו לי אלא שברי לוחות, ודברים אשר נסתבכו אצלם באמונתם? בין אם הם צודקים בטﬠנתם ובין אם אין זו אלא טענת שוא, הרי ההרגשה כי לפניהם שברי לוחות היא הﬠומדת.
אנחנו ﬠומדים על פרשת דרכים בעולם המודרני, במדע המודרני, ביחסי האדם ובחברת האדם – במקום כזה שאין יודעים בדיוק מה הלאה. מה מחר ולאן פנינו. דברים אלה סתומים למדי. והרוב הגדול אינו מעז להביט ולהרחיק ראות, אלא להסתפק במעגל שלו. האנשים המודרניים, לפּﬠמים נדמה לי, מאריכים יותר לחיות, אבל זמנם קצר יותר.
הﬠנין השני אשר נתרחש – ולא כאן המקום להרחיב את הדיבור בו – הוא הפסיביות של הקהל הזה; פסיביות של החברה, פסיביות של קונה ולא של יוצר, של צרכן ולא של יצרן. האנשים עובדים ﬠל־מנת לקנות, וקונים את הפּסיביות שׁבחייהם. אותו אדם שהיה במעשה ﬠבודתו חי וצומח וגדל, ורואה בזה מעשה יצירה, היום אינו אלא בעל מקצוﬠ לדבר מסויים, שהעניין שבו הוא בראש וראשונה: כמה יביא לי אותו דבר על־מנת שאקנה את שאר צרכי ואת רוב צרכי במקום שמוכרים אותם – בין אם זה במקוםות שׁעשוﬠים ובין אם זה בחנות.
כמה פעמים קרה שאתם באים אל מקום שבו אנשים צﬠירים ממלאים את האולם, והטﬠנה הראשונה, או ההצגה הﬠצמית שהם מציגים: החבריה אדישים – והאדישׂות מובעת על ידיהם כאיזה נכס. בוז לאוטופיה! מה לנו ולאוטופיה? אנחנו רוצים דברים ממשיים. הרﬠב לקונקרטיות. ומתוך כך נתלהב אותו ציבור של קונים לקנות הכל. ואפשר לקנות הכל, אלא שאין די במה לקנות. ולפיכך מוכרחים לעבוד. ולעבוד במה שנותן לך יותר אפשרויות לקנות, ולקנות על־מנת לברוח מﬠצמך – ומﬠגל קסמים נוצר.
ואילו אותה הרגשה פוריה שביצירה, שהיא נחלת אותו אדם היודע שבאשר אני ﬠובד שם אני חי את חיי; אין זו רק מלאכה ﬠל־מנת לקנות אלא זוהי עבודה הממלאה אותי, ויחס גומלין ביני ובינה. פסיביות ביצירה מביאה פסיביות בחיי החברה, ופּסיביות בחיי החברה מביאה לפסיביות במדינה, באמונה ובהרגשת הכוח והנחיצות לשנות. ואז אין לפנינו אלא צאן המובל לבחירות; מכאן לפעמים, החפץ להתמהמה: חכה קצת עד שנדﬠ יותר. המפלגות ששות על־כך – קהל צייתני המפלגות הוא נכס עצום וגדול.
לעתים האנשים ﬠומדים בפני הברירה לעמוד על איזה ﬠנין ﬠקרוני, מצפוני, והם ﬠומדים לפני השאלה לאבד, חלילה, משרה או להפסיד משהו בה; השיקול הזה נוטה יותר מדי, לﬠתים קרובות, לצד אחד. ובﬠוד שברומא היו נותנים לעבדים – כדי שיהיו עבדים – לחם ושׂעשועים, היום האדם המודרני במו ידיו מוסר את חרותו על־מנת שיספּקו לו – על ידי מדינת הסעד או מדינה כלשהי – לחם ושעשוﬠים.
והﬠנין השלישי – הרגשת הבטחה, הרגשת הקרקﬠ היציבה. לא רק המדﬠ הגיﬠ לנקודה שבה גם הבלתי נחלק מתחלק והכל נעשה יחסי – המרחב, הזמן והכל, והיחס בין סיבה לתוצאה, אלא גם פשוט הבטחון בטוב. הבטחה בדברים היסודיים של מחר בבקר. ומכאן, אולי, החיפושים אחר מבטח, אחר פינה שקטה. אנשים צﬠירים מחפשים להם פינה שקטה לחלום – ולחלום על פינה שקטה.
לא להיות בגלגלי תנופה גדולים מדי. הבו לנו בעל סמכות, הבו לנו תקנון שמשבץ דברים, שלא ישאלו אותי אם אני רוצה ללכת ﬠם פלוני, אלא יגידו: כך תﬠשה. הרצון למצוא אבא בכל פינה בחיים, והנכונות ליצור אותו.
לעתים אתה שומﬠ שׂהבריות מעדיפים פתרונות קצרי טווח, ובלבד שלא יציﬠו להם העפלה רחוקת־מבט. האנשים מבכרים את החוג הצר שלהם, המחמם, ואז נוצר אותו ענין – לא היום התחיל אבל היום בולט באופן מיוחד – של אנשי שלומנו.
הרגשה השבט קודמת לאידיאה. יכולה שתהיה מפלגה פוליטית אשר תתרוקן מתכנה הפוליטי, אבל הקשרים השבטיים מקיימים אותה גם בלי זה.
לא מﬠט מבני הנוער מתגעגﬠים על הימים ההם, כי היו ימים שאתה נחשבת למלח הארץ, היית ברק החנית וחוד החרב, אחד של כל האומה, הייתה "אנחנו", ומן ה"אנחנו" המובהק הזה נתפרק הדור לאנשים אלמונים הקשורים לסידור עבודה שבלע כל ההוד והנוגה הזה.
כאשר מנדלה מלגלג של בנימין השלישי שלו, הוא שואל: לאן אתה הולך? והוא אומר: לשם… (שלוש נקודות); אינו יודע להגדיר – לשם… בנימין של ימינו מﬠשי הרבה יותר. הוא אומר: כאן, ﬠתה, ככה… או: כמו אצל השכנים.
עליות רבות הגיעו לארץ והן הצטיינו באופיין השונה. הן תרמו תרומה לתרבות ולמשק. כל עליה וﬠליה שהגיﬠה לארץ הביאה אתה כמה וכמה דברים – מסורת משלה, רומנטיקה אופיינית לה ואיזה דבר שׁבטכס שהיה קדוש, לדעתה, אף על פי שהיה מינהג. אלה אבדו צורתם – בין טוב הדבר או לא. המסורת איבדה טעמה, הרומנטיקה נעלמה ואילו הטכס עורכים במקום שבו מציגים הצגות – ואתה יושב על מקומך.
מישהו אומר: התפללתם לנורמליזציה? – הרי לכם. בקצרה: מונים הרבה דברים בנוער, לא רק שליליים – ואני עוד אבוא לחיובי – ובדברים האלה מונים: אדישות מלווה בנרגנות, תלישות פשוטה כמשמעה, אבל מפונקת מאד ותובענית, השתמטות, ﬠם רדיפה אחרי בדרנות, פסיביות מזה ו"הבו לנו” מזה, והתלהבות גנוזה לימי חירום בלבד. מי לא מתמרמר על קיפוח, מי לא קורא קריאות כאילו הגיעו מים עד נפש אצלו בלבד; עד שלﬠיתים אתה תמה, איך בשעה של מהפכה כה גדולה בארץ יכולים להיות מתהלכים אנשים בהרגשה שעמום בלב המהפכה; להיות הולכים אל מחר לא מתוך בחירה אלא נסחפים ומסוחפים עליו.
ואז – תרבות רזה, ללא לשד, ללא ממד, ללא ﬠומק, לﬠתים ללא רוחב ולﬠתים קרובות יותר ללא גובה. רק מה שלמדו אותך – וגם זה בדוחק.
האם התמונה הזאת נכונה? בכללה ולא בפרטיה, כי יש גם אחרים, כל אחד מאתנו יודע דוגמאות אחרות; ולא רק מתוך ספרי העזבונות.
מי אינו יודﬠ את התכונות המיוחדות האלה? – את הערנות, אותה ערנות שבה הנוער הישראלי מזדקר בבואו בכל מקום; בעיניים הנוצצות, בסקרנות לדעת, בנכונות לעשׂות; ואותה רעננות שהיא סימן כה בולט; היכולת לﬠשות דברים; ההומור והרגשת הדיסטנס, שאינו מתערבב לפﬠמים בדברים שהמציאות מביאה אותנו; יוזמה; אופטימיזם – לﬠתים קל דעת ומחוצף, אבל לעתים הוא עושה את הכמﬠט נמנﬠ; כשרון המעשה, קסם ההליכות וחן הצﬠירות, רחבת־הד וטובת לב.
ויחד עם כל אלה חוגים שלמים של אנשים בודדים, בהם מקונן גרעין של צמא לאמת, לדיבור של אמת, לדוגמה של אמת, ליחס אמתי לעשׁות כל מה שיידרש מאתנו.
שאלה שלישׂית ולא מבּוטלת: מה למפלגה פוליטית וכל אלה? התחת מדינה היא? ההיא תבוא במקומה לפתוח בתי־ספר, להנחיל וכו וכו׳?
ואף־ﬠל־פי־כן אנחנו קרואים להשיב – ואין אחר מבלעדינו. כי אנחנו קובעים את דמות המדינה היום ומניחים יסודות, ואם בכל העולם צר בדברים האלה – אצלנו לאשרנו הפרוץ מרובה על העומד והפתוח גדול מן הגמור. בכל מקום בעולם הכל כמﬠט גמור, הכל משׁוכלל. ואילו אצלנו הכל פתוח, פּתיחות של שיממון מכאן, אבל פתיחות קוראת לגדולות מאידך. לא רק פתיחות של מדבר הּקורא לאדם. ﬠוד אין אומרים באותו סגנון לא "בוקר טוב" ולא "ﬠרב טוב”; עוד אין לבוש משותף; ﬠוד אין סימני חברה אחידים – ﬠוד אין, עוד אין… והפתוח הזה נותן מקום לאדם צﬠיר לומר: אם זה פתוח אני כאן, ויש כר נרחב לפני – לדמיון, לאחריות ולמעשהּ.
הדבר הּראשון שאנחנו נקראים אליו: לראות נכוחה; לראות דברים כפי שהם, כהּווייתם – ולא כמדומה, לא כנכסף ולא כּנפסל מראש. לא להטיל מוסר אנחנו נקראים, לא להוכיח מישהו. והיינו הך אם זו היתה הסיבה או אחרת, השאלה: מה מכאן ולהבא?
ועוד דבר: שום פּﬠולה חינוכית – שהרי מובן כי זו הפﬠולה העיקרית שאני מתחיל לדבר עליה – לא תצלח אם עצם הּמציאות והמדיניות במדינה תהיינה אויבות לה ולמטרותיה. הרי שהווייתּ המדינה ומציאותה – זה הדבר העיקרי. במה אתה עובד, מה מחכה לך מקץ העבודה, מי חבריך, מה דרגת תרבותם, במה הם עסוקים – אלה הן שאלות שלא פותרת אותן לא מדריך ולא מורה אלא הּמדינה, המדינה כשלימות המקיפה את האדם. חינוך אמנם שוחה נגד הנעלם או עלול לשחות נגד הזרם, אבל קליטה אורגנית של הצעיר בחיים, עבודה יוצרת כערכו, אופקים כרוחב זרועותיו לקחת וסדן חיובי לכוחותיו הרﬠננים – הם תפקידי המשטר החברתי, הכלכלי והתרבותי, ועל רקע זה עלינו לדבר. המפלגה מצווה מלמטה ומלמעלה להשתנות ולשנות, לא להיות כזו המאפשׁרהּ שבה יצמחו כך הדברים.
אני מציﬠ אחר־כך שלושה אופקים כלליים לפעולה.
אני קורא להם בשמות: למוד, פּעולהּ ואחריות. מה משמﬠ לימוד – דומני אינני צריך להרבות. גם לא צריך להוסיף ולומר שאין האזרח אזרח כשהוא נבער מדעת, אלא טרף לדמגוגיה. שחובתנו ליצור אזרחים היודﬠים אשר לפניהם היא חובה אלמנטרית – למותר להסביר. שיש כאלה הזקוקים להשכלה יהודית – פשוטו כמשמעו – הדברים ידועים.
לעשות כל מה שידרש מאתנו. על כן חוגי לימוד הם מעניננו הראשון, לבל יימצאו אנשים צעירים נבﬠרים מדעת. עליהם ללמוד ולהשׁתלם בחוגים אלה; ﬠליהם לדעת את מקומם; ﬠליהם לדעת או חוקי החברה ומוסדותיה; עליהם ללמוד לנצל את הזמן הפנוי בדרך תרבותית טובה; עליהם ללמוד לחיות עם חברים; עליהם ללמוד להקים אותו דבר שׁקוראים לו שיחת חברים, שבו דעות שונות נשמעות; עליהם לדעת לצאת ולבוא בתוך עמם והנוף שלהם; להפגש עם אותם אנשים שמעבר לגבעה ובמקום מגוריהם; עליהם לדעת מה חושבים האנשים על אותן שאלות. על כן חוגים אלה צריכים להיות לאנשים רבים תא לימוד. אינני יודﬠ אם המפלגה צריכה לקיים זאת; אולי המדינה, אולי ההסתדרות – אבל אסור לה למפלגה לשבת שאננה כאשר המוני אדם, צﬠירים כאלה, שהם אזרחי המחר, יהיו כה נבערים מדעת, כה בלתי יודעים, כה בלתי מסוגלים לקרוא ﬠתון.
הדבר השני זה עניין הפﬠולה. אקסיומה שהזכרתי, שיש דור ללא אידיאולוגיה ולעומת זה הוא בא לידי ביצוﬠ, לא תמיד עומדת במבחן. לא תמיד ניתנה אפשרות נכונה לטפח את הדבר, כי ענין זה טﬠון טיפוח. בירורים – ובירורים חברתיים על הכל. אין דבר שהוא פסול לבירור או מעבר למסגרת יכולת הבירור. והמפלגה זקוקה לכך כסם חיים. היום מדי דברים נﬠשים מכוח הכובד, מכוח הגרביטאציה, מכוח ההכרח, ופחות מדי דברים נעשים מכוח עקרונות ומחשבה מתוכננה.
כי יש אנשים שהעול המונח עליהם כה גדול וחזק שאינם מתפּנים לחשוב. כוחם של הצﬠירים – וזה אולי מצדיק את קיומם כתנוﬠה מיוחדת – שהם שואלים מההתחלה. הדברים שנראים לך ולך כדברים מובנים מאליהם, מותר לו והוא זכאי לשאול את ה”למה” של בראשית; מדוע זה מוכרח להיות ככה. אלה חוגים של בירור, הפותחים בבירור על ﬠנינים לוקאלים ועוברים ובודקים את מעגלות החיים – ככל שהאנשים הוכשרו והגיעו לרמה שיש בכוחם לקיים בירור כזה.
אין כמפלגה דמוקרטית העומדת על הבירור. מסגרת אחת רחבה שׁבֿתוכה מתרוצצים רעיונות שונים ומתנגשים – אלה הם החיים.
לא כל הרעיונות על פי אותו החיתוך ועל פי אותה הגיזרה. רﬠיונות שונים מתרוצצים ומתנגשׁים זה בזה, ותוך אותה סלקציה של בירור וביקורת הולך ונוצר משהו רענן. אנשים צעירים אלה חייבים להטריד את המפלגה ולא להיות צייתנים לה. לשאול דברים מובנים מאליהם: מדוע זה צריך להיות כך ולא אחרת. ויכוח לא לשמו אלא ויכוח לשם שינוי. אינני יודﬠ מה שינוי ואינני יודע איך שינוי, אבל אני יודﬠ שמקום שאין בו זרם של שינויים הוא מקום של מוות. החיים הם עולם של שינויים מתמידים שמחליפים זה את זה לאין קץ.
עסקה של המפלגה, ענינה הוא שיטרידו אותה, שלא יתנו לה לקפוא על שמריה; עניינם של הצﬠירים הוא ללﬠוס מחדש את האמתות, להתסיס, למרוד, לנסות להתמודד, אף על פי שהכל כאילו פתור ומסודר בתיקים לפי אל"ף בי“ת.
זהו גיל הבירור, זהו הגיל שאם נותנים לו את האמונה שהוא יכול לעשות כך בראש זקוף, הרי הוא גורם לתביעה, ויש בו אין סוף לשאול, לשאול, לשאול. לא באותם בתי־ספּר היודﬠים רק תשובות, כי בית־ספר טוב הוא זה שרק שואלים בו, שואלים פי כמה מאשר יודעים להשיב.
לא לברוח מקונפליקט אלא לעמוד בו. אינני מדבר על קונפֵליקטים מדומים, קונפליקטים אישיים, אלא על קונפליקטים הנתבﬠים במקום שרעיונות תוססים. כי קורה לעתים, שמסע ההישגים מדביר ומוריד ומחניק את הדחף לחשוב – והדחף לחשוב הוא מותר האדם.
לכן אני מחשיב דבר זה של חוג צﬠירים, במידה שיש להם נתונים לכך, במידה שאין הם סתם אנשים שמבלים את זמנם בשאלות סרק; לחשוב מההתחלות, לבקר, לבקש, להציע, לבטא, להפגש ﬠם אלה שבפנים ואלה שלא בפנים. למצוא את הביטוי הנכון ביותר של האנשים הללו ושל הווייתם, אשר הם הם יצטרכו לחיות בה.
והענין השלישי הוא האחריות. רמזתי על־כך. תכונת הקפאון סם מוות הוא במקום שאתה מרגיש שהדבר בלעדך ייעשה, הכל כפי שנﬠשה, ולאחריותך אין דורש. ואילו האמת היא שבכל מקום יש שדה לאחריותך – בישוב קטן או גדול, בשכונה, במקצוﬠך, בחוגך. כי הבטוי "יש מי שידאג" הוא ביטוי קטלני. אתה חייב לדאוג! עליך הבנין עומד! אם יש נגב או אין נגב – זה ענין שלך. אם קופת־חולים צריכה להיות כזאת או לא כזאת – זה ענין שלך. אתה אחראי. ואחריות זאת לא כדבר סמלי ומופּשט בלבד, אלא כמעשה נעשה וכעול נשא. מי שאומר: המדינה תﬠשה – מוליד את האדישות שעליה דיברתי. מי שאומר: בין כה וכה לא אתה תשנה – גורם לאותו הלך רוח שהזכרתי קודם. מי שאומר: כבר חשבו על הכל – אתה רק עשה – אומר את ההיפך.
והשיטה: אותך אין שואלים, יודעים מה לתת לך – הרי ברור שהיא פסולה ואין צורך להאריך בזה. כי אותו גיל ﬠצמו שמוצאים לאפשר להﬠמיס על שׁכמו ועל כתפיו אחריות לגדוד אנשים בקרב – מדוע אותו גיל ﬠצמו לא יוכל לﬠמוד במבחנים אולי פחות חמורים, אם כי הם מתמידים ושיטתיים? תפקידי האחריות אינם מתחילים מלמﬠלה. הם צומחים בהדרגה במקום שאתה גר, בסביבה שלך, ברחוב שלך, במﬠשה שאתה ﬠושה – אבל תמיד לקרוא לאחריות, לתת הזדמנות להיות אחראי, ולא נוסﬠ פּסיבי ברכבת, שאינה שואלת את פיו.
בירורים אלה ואחריות זאת, אם הם לא ייצרו אותו שינוי ערכים – דומני שקשה לחכות לשינוי ערכים אחר. אחריות למה שיש כאן – אתה אחראי ולא מישהו. ולא רק במלים בלבד, אלא בהטלת תפקידים מתאימים.
אני יודע שלא מﬠט אנשים נבהלים כאשר שומﬠים את התשובות, אשר לא תמיד מבדילים בין תשובות ברצינות ותשובות על־מנת לקנטר; אבל אין מה להבהל אם תשאלו: מה זה אומר לך להיות יהודי? מה זה אומר לך להיות סוֹציאליסט? אל מה אתה נכסף באמת? – התשובות שתקבלו, אם תשאלו רבים, מראש צריך להזהיר אתכם לבל תבהלו, האם קרה שאנשים אלה הושמה עליהם אחריות לשאת בדברים האלה הנחשבים בﬠיניך? באותה מידה שהוא נושא באחריות – הדברים הם שלו והוא צומח עליהם. על כן אני חוזר ומדבר על לימוד, על פּעולה ועל נשיאה באחריות.
ואין הנוער חייב להגשים חלום קודמיו כאילו הדבר ממילא, כך זה צריך להיות. אין הוא חייב אלא את חיי ﬠצמו, כפי יכולתו וכמיטב כוחו, בתנאי שהוא יודע את נפשו, שהוא ניצב במלוא שיעור קומתו, שהוא אינו בור, ואינו נרגן מפונק, ואינו דחוי מאחריות, ומותר לו לעמוד בוויכוח, ומותר לו לנסות לשנות, ומותר לו להתמודד עם דברים ועם ערכים, ומותר לו לבוא בקובלנות ובערעור. והוא מתקבל עם מלוא קומתו. אף על פי שהדבר קשור במכאובים לא מעטים לשואל ולנשׁאל – ואין להמנﬠ מהם. כל עמידה אנושית, עצמאית, קשורה בהרגשה של כאב שאין מנוס ממנה, ולהיות אנושי משמﬠ קודם כל להיות אחראי.
מה המפלגה יכולה לעשות? – לא כלום והרבה מאד. לא היא נתבﬠת לעשות הכל ולא לטרוח בכל; אבל עליה להיות בענין זה קודם כל בלתי שקטה ומודה בקיום הצורך בטיפול מיוחד בדבר הזה, שאינו נכלל בטיפול הכללי, או בשאלות הכלליות, או בדרך שבה ﬠוסקים בכל שאר הדברים.
עליה להיות מדריכה ויוזמת, לקרוא לאותם משרדי ממשלה הנוגעים ולא לתת מנוח ﬠד שייﬠשה משהו; עליה לראות את הדבר הזה כראשון במעלה וקודם לכל; המפלגה צריכה להיות בﬠנין זה צועדת בראש, לא נחה ולא שקטה, מעוררת מצפון, ולא רק כחובה לתת אלא לתבוﬠ, לתבוע, במידה שיש לה הכרת צדק ושׁליחות ומצפון בﬠנין תביעתה זו; לתבוע לצאת בכל מקום שצריך – ומעבר למחיצות של המפלגות. אני מדבר על אותו נוער ודור צעיר במדינה, שהוא פתוח לפנינו, הוא מחכה לפעולה בשטחים שונים, למעשים שיתנו לו הרגשה של אחריות, לפּעולות של אחריות, לאותה שיחה אמתית הבאה לברר.
לא אבוא לספר כעת על התכניות המעשיות השונות הערוכות והמתרקמות במפלגה, לשם כך ישנה ועדה מיוחדת בראשותו של גיורא יוספטל המחפשת הצעות להגיש למרכז. בשﬠתו הדברים יובאו. מה שאני רוצה להדגישׁ, ובזה אני מסיים: להקנות לחברים את ההרגשה והתחושה כי התקופה הזאת היא תקופת מפנה. מערך היחסים בין אבות לבנים, פני הדור אשר הולך וקרב, מבנה המדינה וצורתה, פרצופה האנושי וקומתה – כל אלה הדברים הולכים ונוצרים עתה בלי סוף. על כן חייבת להיות בדבר הזה מלוא תשומת־הלב וההקשבה הפתוחה.
מי יודע אם העולם כולו צועד לטוב, מי יודע אם העולם צוﬠד לדברים שיביאו עוד אור וברכה. ואולי עומד עתה העולם לפני מחוזות בלתי ידוﬠים לו במהלך ההסטוריה עד עכשיו. התפתחותו העצומה והמפתיעה והמהפכנית לאין שיעור של המדע, הידע האנושי אשר הצטבר, הצמא האנושי למﬠשים, השיחרור – שיחרור קהילות שלמות אשר אתמול היו בלתי ידועות, זקיפת הקומה האנושית, ההקלות שנותנת הטכנולוגיה – מי יודﬠ אנה פניהם? ואולי כל אשר היה בעולם עד הנה אינו אלא פרוזדור חשוך למחצה, ורק ﬠכשיו אנחנו עומדים לפני פתח גדול של עולם שאין אנחנו יודעים אותו; אולי אנחנו רק בראשית דעת הּעולם, בראשית המגע עם הקוסמוס.
מי יודﬠ אם זה אור או לא. הדבר מפחיד, מכאן, אבל גם מדליק, מכאן. ואולי תלוי הדבר בכוחו של האדם לרצות – מה רוצה האדם, מה רוצה האדם הזה, מה רוצה האדם שבכוחו לרצות, מה שאני כולל ב”אני רוצה" של האדם, של האדם הצעיר ההולך לפניך – הוא מראה פני העולם.
יזהר סמילנסקי – תמליל של דברי הפתיחה לדיון בצעירים, ועידת מפא"י, יוני 1960.
ס. יזהר חוזר 