האילו של החס וחלילה

מוזר לשחק ב”אילו". אבל מי בימינו אינו משחק ב"אילו"? האילו הראשון שעולה בדעתי הוא האילו הרחוק ביותר, והוא זה שנוגע לאבא. הוא עלה לארץ עוד ב־1891 (בן שש־עשרה) ופנה ישר לביצות חדרה – יחד עם אחיו ובני דודו* – ואילו שניים מאחיו פנו אז מרוסיה והיגרו מערבה לארצות־הברית; מה היה אילו לא בחר אבי בארץ־ישראל והיה הולך עם שני אחיו אלה לניו־יורק? האם הייתי היום כאן? כותב עברית וחי את השעה הזאת כאן? האם הייתי כאן מעצמי, מדעתי, מבחירתי? האם היתה ארץ־ישראל בעצמותי כאש בוערת כפי שהיתה באבא? האם הייתי נוטש כל מה שכבר היה לי בארצות־הברית (ככל השפע בכול, שיש שם לבני־דודי**) וקם ועולה ומתיישב כאן, למרות הכול, ומוצא עצמי חי כאן ומעורה כאן, באותו מובן־מאליו טבעי שאני בו כעת? אתמהה.
ה”אילו" הזה הוא ראשוני. מהותי. עקרוני. ובעיני אינו רק ביוגרפי אלא הוא גם היסטורי, לאמור, הוא אופן תפיסה שונה מקצה אל הקצה בהבנת ההיסטוריה ובפירוש "המצב היהודי”. כי מה היה, למשל, אילו פנו כל בני העם היהודי בימים ההם מרוסיה לארץ־ישראל, רובם לפחות, או אילו לא ברחו רבים כל־כך מן הארץ, מאז ועד היום? גם אומרים שהיה אפשר בימים ההם לקנות את ארץ־ישראל מידי הממשל התורכי המתערער, על כל גבולותיה התנ"כיים ועוד יותר, ולא במחיר אסטרונומי שמעל יכולתו של העם היהודי. אבל להרצל לא היתה פרוטה, לחובבי־ציון לא היתה פרוטה, והברון רוטשילד השקיע כמאה מיליוני פרנקים כדי לקיים את הכבר־קיים, דרך משטר הפקידות שהקים לו לפי מדיניות פילנטרופית ולא דרך מדיניות מדינית. איזו החמצה גדולה (לפני שהמזרח התיכון התעורר, לפני שנקבעו גבולות, לפני שנחקקו דפוסים גמורים). איזה אפשרויות מתעתעות, איזה מיני "אילו” מתבעבעים כעת ומתפרעים בדמיון… אילו –
אבל, בדילוג על תקופות וזמנים, מלפני היות המדינה ובפסיחה על כל מיני ”אילו” מפתים לגלגל בהם, כדאי אולי להיעצר עוד רגע על מלחמת ששת הימים. הרבה הרבה דברים בארץ צריכים היעצרות על מלחמת ששת הימים ועל כל מיני האילו הקשורים בה. וצריך לכך הרבה יותר מרגע או מרגעים אחדים, אבל האילו המזמין עצמו כעת אינו אחד אלא הוא שניים, שני מיני אילו הפוכים זה לזה. שכל אחד מהם אילו אירע, היה הכול שונה היום בתכלית.
האילו האחד, אילו סיפחנו למחרת ששת־הימים את כל השטחים שנכבשו, מיד בתוך כדי הלם הניצחון היהודי מכאן והלם המפלה הערבית מכאן, בעוד פחדי תקופת ההמתנה לא נמחו, בעוד העולם נקלע בין ההיענות לרוץ להצלת ישראל ובין התדהמה למראה דויד הקטן הדורך על מפלת גלית השחצן, אילו קמו אז וסיפחו את כל השטחים ההם הייתה זאת עובדה גמורה ומוגמרת, ואפילו קול צעקה. כמדומה, לא היה מצפצף אז לא מבית ולא מחוץ.
או, אילו, מצד שני, אילו הציעה ישראל הצעה החלטית, מעשית, בעוד הכול חם וחדש, לשכניה המובסים, מבית ומעבר לגבול, לבוא ולשבת למשא־ומתן על השטחים, במסגרת העיקרון שלום תמורת שטחים – בתיקונים כאלה או אחרים – גם אז היה היום הכול שונה מקצה אל קצה. סגור וגמור. ובלי הרבה ערעורים כבדים מדי. ופנינו, יש להניח, היו שונות היום, כל־כך שונות… אילו.
יש רגעים היסטוריים קצרים, ממש בני־חלוף, שאם עושים בהם משהו נכון הוא נהפך לעובדה קיימת, כמעט מובנה מאליה, עם רק מעט עוררים, עד שתמוה איך לא עלה הדבר על הדעת בשעתו ואיך נתנו להיסטוריה לחמוק ולהפסיד אותה שעת־הכושר, שכאילו ממש נזדמנה אז, ושהיתה פתוחה לכאורה למעשים נחרצים…
מה היתה מראיתנו היום אילו לפני עשרים שנה היתה נופלת ההכרעה לכאן או לכאן, זו ההכרעה שלא הוכרעה ושאת אי־הכרעתה אנו אוכלים כעת, ואת עצמנו***, ואוכלים את זולתנו והם אותנו. אלא שההכרעה לא נפלה. והצלחנו למשוך את אי־ההכרעה ואת דחיית ההכרעה ואת ההחמצה הגדולה עד מעבר לכל אפשר, ועד שהתהפכה למחלה, למחלה הקשה המתמשכת הזאת שאנו תקועים בה היום עד מעבר כוחנו לשאת. בין סיפוח ובין שלום־תמורת־שטחים, אם בסיוע ועידה בין־לאומית ואם בלעדיה, כשהעם, אומרים, חצוי היום, כמעט מחצה על מחצה, איך פותרים את השאלה הסבוכה הזאת, ואלוהים יודע אנה אנו באים.
יש כמובן עוד סדרה שלמה של אילו שמפתים להמשיך בהם וגם סדרה שלמה אחרת של אילו שדוחים אותה ומסרבים לראות שהיתה ייתכנות כזו. ”אילו” אחד מאלה המאיימים, ואולי הנורא שבהם, עד שאולי לא כדאי כלל להזכירו או לגלגל כל עיקר בייתכנותו, כאילו שהוא כמין סיוט רע, שוב שאולי כדאי שלא להזכירו, כדי להימנע מ"עיין הרע": מה היה אילו באחת מכל המערכות שהסתבכנו בהן, מה היה אילו הפסדנו את המערכה ההיא, לא חשוב איזו, כל אחת מהן היתה גורלית, מה היה אילו…
מלחמות ישראל, כך מעידים העדים, היה מעורב בהן תמיד גם יסוד הנס. תמיד נתרחש איזה נס, ונס על גבי נס, ובמלחמת השחרור שבעה נסים כפול שבעים ושבעה. כל פסיעה אז היתה כמעט מועדת להיכשל, ובמבט לאחור, גם יודעים היום איך מעבר לכל מעשי הגבורה והגדולה, כמעט כל צעד וצעד היה מאולתר, עשוי למחצה, בחטף האירועים, ברגע האחרון, קשור בחוטי ברזל, נתמך מכל צד ב”מזל”, כמעט כחוק קבוע. עד שמה שמתמיה במערכות ההן הוא איך יותר מדי "מזל" שיחק בו, יותר מדי "דרך נס". ואיך הנס והמזל היו לטובתנו כמעט תמיד, עד שאולי לא היו לא מזל ולא נס…
אבל מה היה אילו הפסדנו?… שערו בנפשכם. אם אפשר לשער מין לא־ייתכן כזה וחס־וחלילה כזה. הקרב על הקטמון למשל, היה כל־כך שקול, אמרו שם, כדי לעודד, שהגשם יורד על שני הצדדים כאחד, וששני הצדדים נרטבים בשווה, וכפי שאנחנו כאן באפיסת כוחות כך גם הם שם באפיסת כוחות, וינצח זה שעצביו חזקים יותר, או זה שהתגבורת תספיק להגיע אליו, ובכל השאר הצדדים שווים, פחות או יותר, מלבד זה שהמזל ישחק לו יותר, עד שלבסוף קמו הערבים וברחו להם, וירושלים ניתנה אז לנו כפי שהיתה. אבל, אילו. חס וחלילה, אילו…

או נגבה. לא ייאמן, ולא שמעתי הסבר הגיוני, מדוע נסוגו אז המצרים מעל נגבה כשהכול היה לכאורה מוטל לרגליהם, חסר כוח התנגדות, בכל מידה של יחסי כוחות, כשכל קו המתאר את יחסי הכוחות היה נופל בשיפוע תלול לצד אחד: אפס לעומת הכול. שפע שופע ביבשה באוויר, בתותחים ובשריון ובחיל־רגלים לעומת כלום שבכלום (מלבד, כמובן, הרוח), ואיך ומדוע נסוגו הללו פתאום, ובבהלה ובמרוצה, לאחר שהמשוריין (הטנק?) הראשון שלהם נפגע מבקבוק תבערה מאולתר? למה נסוגו מצרים מעל נגבה, ולמה הוסיפו ונסוגו מכל מקום ומקום? גם לאחר ההסברים שבמבט לאחור, וגם בחכמה שלאחר מעשה עדיין נשאר לא־מובן למה פתאום נסוגו. ועם זה, מה היה אילו… לא…
הצעד הבא של המצרים. אילו כבשו את נגבה, היה מירוץ חופשי צפונה, דרך הכביש שרץ במישור הפתוח לעבר באר טוביה וכפר ורבורג, ושם, עודני זוכר ולא אשכח את הלילה שבו הוקם בחיפזון המחסום שיוכל לעצור את המירוץ המצרי בדרך לתל־אביב: הכביש עבר בין פרדסים, ושתי שורות ברושים מזה ומזה, ואלה נראו אז כשיא המכשולים הטבעיים. ובמאמץ לא אנושי יצקו בלילה הנורא ההוא גושי בטון מפוטמים בכל גרוטאות הברזל שנמצאו להשליך לתוכם, כדי לחסום את הכביש, וזה היה המכשול האחרון לפני תל־אביב ושארית תקוות ישראל… ומה היה אילו… וכל־כך בקלי־קלות, עד שלא מובן איך לא… אלמלא נס גדול היה שם.
וכיוצא בזה גם היה במלחמת ששת הימים, הזכורה כאילו כולה היתה הצלחה משחקת אחת, ושבאמת הכול היה שוב ושוב על חוט השערה. ושוב ושוב קרבות שהוכרעו מפני סיבות לא צפויות ושלא נשקלו מראש. ומה היה אילו לא נתמזלנו… מה היה קורה לנו, מה היה קורה לעולם, מה היה קורה ליהודי העולם? אולי מוטב שלא לחשוב על כך, אבל, אף־על־פי־כן, מה היה עלינו, מה היה על היהודים? איזו צורה ושארית היתה לנו, היתה להם? מה היה על יהדותם של היהודים? מה היתה צורתה של הארץ הזאת?
אחד מן האילו הגדולים והמכריעים ביותר, ועם זאת אחד האירועים שעל צד האמת איש לא שיער מראש ולא פילל שכך ועד כדי כך יקרה – וגם לא המומחים הגדולים ורואי העתידות הגדולים – הוא, מה היה אילו לא ברחו הערבים במלחמת השחרור כפי שברחו, ובממדים שברחו? בריחתם זו, הבלתי נשכחת, הבלתי יכולה להיות נשכחת למי שראה במו־עיניו איך פתאום והם כולם בבריחה גדולה ואין סופית, פתאום וכל יפו במסע בריחה דרומה, פתאום והעיירה יבנה ריקה, וקוביבה וזרנוגה שעל־יד רחובות, ואיך בלא ייאמן ובזהירי זהירות נכנסנו אז לראות אם אמנם. ואיך מה שעד אתמול היה נחשב כמערך ערבי אדיר, מוגן ומבוצר ובשפע נשק, איך פתאום והכול ריק ומרוקן, ריק כמו במוזר שבחלומות הסיוט, הכול עדיין חי ונושם ופתוח, והבתים והסימטאות והגינות והפרדסים המטופחים להלל, והשדרה שלכל צד, הכול כל־כך ריק ומרוקן… מה היה אילו לא ברחו?
והלא לנו לא היו אז אלא כמה רובים וסטנים (וגם איזו "דוידקה" אחת שכולה הפלא ופלא) ומי כמונו ידע בדיוק עד כמה לא היה לנו כלום למעשה. ואיך אפילו אותה מכונת־היריה הכבדה, "שווארצלוזה" – שהוצאה אחר כבוד מן הסליק (מאז מלחמת העולם הראשונה) ושציחצחוה למשעי בדבקות ובליקוק – לא פעלה. בשום פנים לא. הציבו אותה לירות במטוסים מנמיכי הטוס של המצרים שהפציצו את העיר באין מכלים דבר. והכול חיכו בעצירת נשימה להתגלות כוחה הסודי המוחץ של אותה מכונה כבדה, מופתית וכל־יכולה ההיא, אלא שהיא לא פעלה. לשווא הוזעקו כל השרברבים של הסביבה וכל בעלי התושיה, והמכונאים לדורותיהם, לרבות כמה מישישי מלחמת העולם הראשונה; הם לא הצליחו להחיותה. והיא לא אבתה. נשארו אותם עשרות רובים וסטנים וכמה ארגזי תחמושת. כדורים שחלקם נוצצים וחלקם חלודים שהוצאו ממעבי רטיבות הסליק. אילו היה עלינו אז להילחם באויב נחוש, תוקפני ועקשן, יוזם ומצוייד היטב – ואמנם ציוד היה להם – אילו היינו צריכים לפרוץ דרך החפירות הטבעתיות שסביב העיירה הגדולה יבנה, על כל מה שהיה בידיהם, וגם התהלכה איזו אגדה לא־בדוקה, שחונה שם פלוגה עיראקית עם כל ציודה, ערוכה ללא־חת, ו…
יבנה ברחה, זרנוגה ברחה, קוביבה ברחה (לאחר כמה יריות), מע'אר ברחה (זו שנחשבה למעוז נשרים****) ועקיר ברחה. וכל מאות ואלפי הכפריים האלה, שישבו דורות על דורות על האדמה האדומה הזאת, קמו פתאום וברחו להם עמוסים מיטלטלים של פליטים חפוזים ובלא־כלום, ופניהם דרומה, אל עזה זו, כדי לפנות מקום לצבא האדיר, הצבא המצרי שהיה הולך ובא, בהדר שפעתו, עד שהגיע אל ”הפיל בוקס” של אשדוד. ושם נעצר… הם המשיכו במרוצתם עד עזה, ורק שם נעצרו… ומשם והלאה – תולדות ישראל החדשה.
היה זה מזל? נס? שוב, יותר מדי פעמים חזרו המזלות האלה והנסים האלה, מהיותם רק בגדר נס ומזל, האם רק מזל האיר פניו ליהודים ורק אין־מזל החשיך פניו לערבים כמעט פעם בפעם חוץ מן הפעמים שהפך פניו? כגון המזל הגדול שהיה בגולן בראשית מלחמת יום־הכיפורים, כשהסורים כבר הגיעו, וכבר עברו, וכבד עמדו… או שהמזל היה בכינוס הטנקים אל זירת הקרב ההוא בדיוק לרגע ההכרעה, כשהסורים כבר היו, וכבר כמעט… או המזל שהיה על־יד תעלת סואץ, על כל תחבולות הגנתה ופלאי בעירת מימי התעלה שלא בערו, כשם שגשר־הגלילים המפורסם לא הצליח להגיע, כשם שהעוצבה הנכונה לא הגיעה למקומה הנכון, עד שהלב מתפלץ מכל האיזכור הזה, ומכל הדוגמא הזאת, ומכל הקורבנות שנפלו בגלל זה, ומכל אלף האירועים הקטנים והגדולים שהזמינו, לפי טבעם, רק כישלון, לולא שלמזלנו, ברגע האחרון, בנס…
הספקולציות של "אילו" יכולות להיות משעשעות (אילו הייתי רוטשילד), יכולות היות אבסורדיות (אילו לסבתא…), יכולות להיות מחאה עקיפה (מה אילו אתה במקומי), יכולות להיות כדיון בשאלות השעה הגדולות, אלא שדרך החלון ולא דרך הדלת, וגם יכולות לעורר מחשבה מכיוון בלתי צפוי ומעבר למנגנוני ההגנה הרגילים של המחשבה המנמנמת. אבל הן גם יכולות להיות כמבט אל התהום, ועד חלחלה ופיק־ברכיים. מה היה, למשל. אילו הפסדנו…
האם מותר, כיוון שכך, לעצור ולחשוב גם על האילו הנדחה הזה, הפסול הזה, הבלתי־נסבל הזה, האילו של החס־וחלילה, האילו של אוי־ואבוי לנו אילו היה, לא כדי להציק לעצמנו אלא כדי לראות אם אפשר למנוע מהיקלע למצבים האלה, שבהם משחק, מנצח או מפסיד.
הנס והמזל והאילו – מצבים שמוטב שלא יעלו ולא יבואו עלינו – ואיך לעשות היום שלא נצטרך עוד להיקלע למצבי האין־מה־לעשות הנוראים האלה, כל עוד אפשר לעשות ויש מה לעשות כדי שמצבי האין־ברירה ההם לא יקרו ולא יבואו, ככל האפשר, לא?
מה איפה צריך לעשות היום כדי להיות פטור ככל האפשר מן האילו הנורא הזה, מן התלות הזאת בו, ועד כדי שצריך לעצור היום אנשים ולהראות להם, מתוך התולדות הקרובות שלנו, ושיחשבו רגע על האילו הנדחה הזה, ועל החס־וחלילה הזה, ועל האוי־ואבוי, ועל שלא יהיה כזה; מה איפוא לעשות, מה הם עושים, מה הולכים לעשות כדי שלא יהיה, כדי שלא יזדמן עוד מקום לשום אילו נורא כזה? מה הם עושים היום כדי לקרב ככל האפשר את המצב של השלום, שיהיה דוחה ככל האפשר את המצב המזמין את השתוללות האילו הנורא?
מה הם עושים וכמה הם מוכנים לשלם כדי שנצא ממלתעות האילו הנורא של החס וחלילה וכדי להתרחק הרחק ככל האפשר מעמידה על פי התהום, וכדי להינתק מן האילו האומלל של החס־וחלילה? מה הם עושים?

יזהר סמילנסקי, פוליטיקה, 1988 , 20.

* למעשה דודיו ודודתו, לא בני דודו.

** כשני דורות לא היה קשר בין שני ענפי המשפחה. בעת ביקור בלובר בפריס נתקלה אחת מבנות הענף "האמריקאי" ביזהר וזיהתה בו מיד את תווי הפנים של אביה ודודה, והקשר חודש.

***  במודע או שלא במודע מדבר כאן יזהר לא רק על הלאומי אלא גם על האישי ביותר, על הכרעה אישית שלא הכריע ממש באותו זמן, אביב 1967. (ניצה בן־ארי, 2017, עמ 407 ואיך)

**** ראו כאן

שתיקת הכפרים

[…] כפר? רק חורשה נאה של אקליפטוסים ומטע חרובים במדרון. איפה כפר? כשייקלﬠ לכאן יום לא־חשוב אחד התחביבן שלנו לחרסים, ﬠם זוגתו השומﬠת בצמא ﬠם שמכינה את הסנדביצ’ים, ויﬠלה חרס בידו, יוכיח לה בשׂוּם־טﬠם, ﬠד שהיא כבר אוספת ומתנקה מן הפירורים והﬠשבים ומיטיבה נוצותיה, כי הנה ממש כאן, בחביון הגבﬠה הלא־ידוﬠה הזו, שהיו מוצנﬠים בה היא והוא, ﬠד לפני רגﬠ וﬠשו מה שﬠשו, ישבו לפני כך וכך יובלות יצורי־אדם, וגם הם, אולי, ﬠשו כמותם היום כאן, ואולי אפילו יﬠלה ויפﬠנח בכוחו את הסריטים המחוקים וימצא שם מﬠין: שלך לנצח, אם לא חותם אישבﬠל, הוא איש בושת. אבל שרק לפני תריסר שנים ומשהו היה חי כאן כפר, מוֹשב־אדם חי ושוקק – זה ייראה בוודאי כסיפור־בדים לאיאומן. הנה, זה כל מה שהוא כﬠת.

לא ייאמן ﬠד כמה זה שנﬠלם מכאן ואיננו היה מטיל אימתו ﬠל הכל, ואך לפני שנים מﬠטות. באיזו זהירות היו נאזרים לﬠבור פה, כשﬠוד ﬠמד זה ﬠל תילו. ,,קן הצרﬠות׳׳ קראו לו, או ,,קן הﬠורבים", ואחרים אפילו ,,קן הנשרים", איש כיד דמיונו הטוב. ﬠל המפות היה מסומן כמקום מוﬠד לפורﬠנות. סחור־סחור לו ﬠקפו בימי "מאורﬠות", ומתי לא היו כאלה. תחבולות שנונות זממו בﬠלי התחבולות איך לחלוף ﬠל פניו בלא להינזק. ותמיד שילם מישהו בכל חייו, יום ﬠכור אחד. „כפר המרצחים“ קראו לו אז בﬠתונים, בלא להתייגﬠ מאוד לדﬠת מה מראהו והיכן הוא בדיוק. אבל תמיד טוב שיש לבריות מקום שמצטייר כמין מﬠרת פריצים וחוּר צפﬠונים. קשה לחיות בﬠולם שאין בו מקומות נוראים כאלה. ואולי, אפילו, היה זה מקומו של ההוא אבו־ג׳ילדה האיום, המהולל במﬠשיות המשתכחות, כאן היה לן, או לפחות כאן ﬠבר כשחלף להטיל אימתו, כאן שתה לוגמת קהוה, רצח קצת, ﬠלה ﬠל סוסתו ונﬠלם. יהיה מה שיהיה, זה אשר הוא היום. גבﬠוֹנת מיושרה, מפונה, בלי סימן לכלום, לא לבית ולא לאבני הבית, ורק חרובים קטנים שתולים ﬠל החריש. נהנים לצמוח, מן־הסתם, ﬠל אדמה שנתאפקה שנים בה רבות מהצמח, חוגגת שמיטת שבתון אריכתא. אבל בסך־הכל מה? מﬠשיות ישנות, ידוﬠות ﬠד זרא. כפרים נטושים? והיכן אין.

מה היה שם המקום הזה? לפני שנים מﬠטות ﬠוד היה מקום והיה שמו. אבד המקום ואבד השם. מה נשאר? בתחילה, שם תלוש מקום, ﬠד־מהרה גם השם נמחה. נשאר לא מקום ולא שם. השם ירחמהו: וﬠל פניו נהפך. חרוֹש נחרש והיה לשדה. הנהו חרוש ומניב לפניך ובין הטרשים חרוּבים צﬠירים. כשם שהווה למקום היה לשם. זמן־מה נשתהה, תלוי מתמהמה באוויר, ﬠד שנמוג. שמות בלידברים פורחים כבוּﬠות, משתהים ופוקﬠים. הנה זו גבﬠה מיוּשרת. היטב יישרוה. נמוכה וחסרת שום סימן של גבורה. השיבוה אל קודם שהיתה. שלושה ימי ﬠבודה לדחפור אחד וקצת תﬠסוקה לפוﬠלידחק. מיד נטﬠוה שורות אקליפטוסים ממהריצמוֹח, וקצת חרובים בשיפוﬠ, והנה לך הדבר. מקום מגוזז מסופר משופר ושותק, וזהו. כתינוק בבית־מחסה. וטוב וקל לנו, לא? כולנו, וגם אורחים שיסורו, מרוצים. יש סדר.

ושלא קשה להחזיר בתי חומר לקדמותם – אין צורך לומר. מה סוף כל סוף כל־כולו של בית פלח אם לא חוּשה: גבב חומר מיובּש שמש, טוּח חומר מיובּש שמש, קרוּי חומר וﬠשב מיובּש שמש. דחיפה נאה אחת ושוב הן חומר, תן ﬠליו קצת גשם והרי זו אדמה משוטחה, מופקﬠה מז המזוּקף וחוזרת למקורה, כי מן החומר לוקחה, ושבה זוחלת אל הבור אשר ממנו נוּקרה פﬠם, בחגיגה משפחתית מזמרת וצבﬠונית מאוד. ואין ﬠוד שום מניﬠה מﬠלוֹת ﬠליה ומחרוֹש ומﬠשוֹת שדה, ולא יבוא ﬠוד שום קול לצﬠוק ולא יכאב לאיש, כי אין מי, כי ריק. גם היונים שהתגוררו ﬠל מﬠזיבת הגג, בפחים ובכדים, פרחו מזה ולא נותרו כאן, לא קאת ולא קיפוז, לא ציים, לא בנות יﬠנה, ולא שום שׂﬠירים מרקדים. מה יﬠשו אלה כאן. אפילו סוס לא ולא גמל או חמור או צאן. ורוח־הים הטובה, ﬠם צהרים, כשבּאה – תלך לה כאן שפי כﬠל שאר כל השדות, באין מפגﬠ.

נחשול השדות שמסביב קם ובלﬠ את המקום והתיישר ﬠמו, בדרך שבולﬠ נחשול שבּים את טובﬠו, זה טובﬠ וזה מתיישר מﬠליו. ובמוֹת דבר, כידוﬠ, יתקבל כל מה שהיה בו, שלמותו שלו. בין אם תצﬠק שﬠוד היה צפון בו דבר שﬠוד לא אמר, בין אם לא נותר בו דיבּור נוסף ולא־כלום. הנה כולו, זה שﬠד כאן. מותו – שלמותו. מת ונשלם. מﬠשה שהיה. האוויר מלא מﬠשה שהיה כזה. ואיפה לא. לא תוכל לאטום אזניך, כיון שהגﬠנו. קול מתיילל סביב חנוק בדממה של עד־כאן.

אבל, אם עד כאן הגיע – משמע לכך היה אמור להגיע. לא כן? אולי ביקש יותר אבל זה כל מה שהוא, וזה שהיה, מסתבר, האות הטבוע בו מיום בריאתו. כשהקימו בקתות אלו, כשצמחו מתחתיהן מאדמתן שבתן, כשהזקיפו את שריעות האדמה השכובה, כשליבנו בשמש לבני אדמה, וערבו ולשו בתבן לחזקן, כשהניחו נדבכים סדורים, ומדדו באנך, לקוממם מיוצבים לאורך ימים, כשגררו כל קורה וכל קלח לעשות מהם תקרה כשהכל היה מלוכד ומחוזק וקשור ועומד, כשהפך להיות שלם המכיל בו הווה – כבר אז היה טבוע האות, חותם האמן, על־פני כל המאמץ המלוכד הזה: אל האדמה יחזור אשר ממנה לוקח. לא? מה לא? כן, ולא לא. שמע מה אומרים לך ואל תאמר לא. כן. ואם כן – אזאבל בוא, נניח להן לחקירות במופלא.

האם אמרתי כאילו היה כפר זה מושב צדיקים שמדדו להם שלא כגמולם? לא אמרתי, כלל לא. ולא היו צדיקים כלל. אף כי מה אני יודע עליהם. אולי היו. ומן־הסתם היו כל דבר כמו כל אחד. ואל יהיה צל של ספק בלבך כי מנעו הללו עצמם מכל־וכל ולא פנו אלא אל הטוב והמיטיב תמיד. רשאי אתה לומר עליהם, ויהי לבך סמוך ובטוח, כי גם הונו גם ליסטמו גם רצחו, איש את אחיו ואיש את יריבו, וגאלו דם דחופי שגעון, וכרתו בריתות סליחה, וחמסו אלמנה ויתום, ושפכו דמי נקיים וירשו גבולות לא להם ומה לא, כשם שעשו צדקה ולבם היה חומל על דך ועל מסכן. אבל כלום אנחנו שופטי כל הארץ לשפוט אם טוב ואם רע ומידינו ייחתך גורלם? אני איני אלא איש רואה וכואב לבו מראות. והנה זה כך. מקום שיצא ממקומו ואיננו. לא אויבים עוד, לא לא־אויבים, רק סיפור בלשון עבר. חיי אנוש. עם ציון למוסר־השכל, למי שיחפש.

אני עודני זוכר את הבית הגדול, בית האבן. על ראש הגבעה, עתה גלי אבן, שעשו מהם גדרות במדרון. כמוהו כל שאר הבתים שהיו מפוזרים פעם לאורך הכביש הגדול. בית־בית ושם בעליו עליו: בית פלוני בן פלוני. אבל כלום רבותא בזה, לא יתואר כלל אחרת. הנה, דוקא הלא־יתואר הוא שנשאר. כמה? כאלף נפש, אם איני טועה, ישבו על גבעה זו עצמה, בימי היותה. אל תתפלא. בקתה ובקתה, זו בצלע זו. וגם בכפר השני, שתראה מימין כשנעלה, גם בו היו כאלף, אולי רק שמונה־מאות. כולן בקתות מלאות וממולאות אדם ובהמה ועוף ומה לא. ואחר־כך נמלאה סאת הפורענות הכתובה עליהם, הכל נהפך ולא יושב עוד כאן איש ולא גר בן־אדם. אל תעקם פניך. אינני בא להספיד. מעשה שהיה. אלפים כמוהו. וכי מי אינו יודע. ואיפה בעולם לא.

קצת יותר, אולי, משום שכל זה אירע פה לא מכבר? אולי. וגם רבים אצלנו, אמנם, עודם זוכרים כל דבר כפי שהיה אז, תמול־שלשום. בטרם. בנקל תמצא אצלנו אחדים שיוכלו להראות לך אם תשאל היכן היה דר פלוני עבדול־עזיז, ואת ביתו של פלמוני אבו־חסן, המוכתר, או איה מושב החאג', ולמי היתה פה מרפסת גדולה. סכוּכת גפן סורחת, סודת סיד כחלחל, מנושבת בריזת־ים, וכד המים המטוּנן בפינה, וכפות יחפות על רצפת האבנים הקרירה של הבא להקריב לפני האורחים קהוה ומתיקה, בעוד הם צונחים על מחצלות ועל כרים מפוספסים, נאנחים אחת לדרך־ארץ ואחת ליראת־שמים, ושואפים להם צל ברגלים מכונסות. בנקל תמצא עוד מי שיספר לך בפרטים על ההוא שהיה גר כאן בפינה, איך היה ברנש כזה־וכזה, נורא ואיום, או להיפך, רך וחנון ולב פתוח, ואולי דוקא קמצן ידוע־לשם. ועל רעהו שדר ממול ידעו לספר לשון־הרע, איך קילקל פעם, בשדה, עם בת שכנו, וכל הקורות אותם והמוצאות הנוראות, ועד לגופה שמשו פעם מן הבאר הנטושה בשדה, מעשה, שרק לשונאיו יש ענין לחזור ולהפוך בו, כשכבר הוכח שכולו כזבים מופרכים; ועל בית השייך יספרו לך, ואיך בחפזון יצאו הנשים לשאוב מים והנער לתפוס טלה, כשבאו באמצע הצהרים מן השלטונות, ואיך, על ראשיהן שכוב היה הכד ועל לבן יונקן, דישדשו ובאו הנשים ובאיושת כתונת – – סחוף נסחף הכל, נסחף והלך. החרובים הצומחים הללו, הם כבר לא יחששו כלל לשן עזים.

עזים? והדג'אגאת, התרנגולות, הנמלטות להן בצויחה. והבהמה והכּבודה אשר על־פיה יימדד אדם: שבעה גמלים ושלוש אתונות וחמישים דונם במישור ועשרה על־יד הוואדי, לבד מן האדמה הנחלקת ב„מושאע” – גדול מכל שכניו, ועשרה עצי תאנה לו, רימונים שניים, ודקל אחד. בתוך החצר. וקראו לו בשם מלא פלוני בן פלוני אבי פלוני איש כפר פלוני. הכל אבד: המען עם המוֹען, הייחוס, שמות הקנין, השייכוּת, כל שלי שלך שלנו שלהם, שכל־כך היו איכפת וראשון־לכל, סותמים את העולם ויקרים מדם־אדם, נעשו לא של איש, חסרי שום של שהוא, ליעוגו של כל של, מופרכים וחסרי ממשות, מחוקים לארכם, לרחבם ולאלכסונם. כל הנפקא־מינא, כל הזה קודם וזה אחר־כך, כל הלא־כדאי כן־כדאי – היו להיינו־הך, מיושר לכל צדדיו, נקי מכל, חסר שם, סתמי, אלוהים, סתמי שאין עוד סתמי מזה. עד החרובים השתולים האלה. מוזר שאפשר כך. אבל אפשר. עובדה.

מן וֶן אינת יא־זאלאמה? מניין אתה האיש! – אה, אני, מכפר בית־אדם. ואיך אצלכם עכשיו? וכיף אל־אחואל עֶנדכּוּם פיל־בלאד? ושטת ענדכום? ירדו גשמים אצלכם? כבר חרשו גם במדרון? וגאה הוואדי הגדול ? ולמחסוּלאת? והתבואה? הו. כן. וראח ואחד מן הל־בלאד ואֵחיד לו מרה מן הל־בלאד. והלך אחד מכפר זה ולקח לו אשה מכפר זה. הנה גמלי התהלוכה המעוטרים הולכים בדרך, והמשוררות לפניהם. או גמלים באים נושאים תבואה במשעולי בין השדות. אבל גם המשעולים האלה נחרשו. של עכשיו הם משעולים אל שדות ולא אל כפרים. מתחברים אחרת ונפרדים אחרת, ומפולסים אחרת, והטרקטורים הכבדים הרצים בהם, והקטפות והמרססים והבולדוזרים. כפות הגמל עושות שביל אחרת וסיבובי השביל נעשים אחרת. או, פסיעי החמור, מצומצמים אך נמרצים, ופעמי ההולך אחריו, בסנדליו או ביחפותיו, ונשים הטופחות ומאריכות בבוהן רגלן שרטוט קו בעפר החם, ותמיד, גם מתחת כובד המשא שעל ראשיהן, יש בלכתן קצת טפיפה, נלבטת קצת עם שנחפזת, וכל הרוך מיושר להן בכהוּת השמלות שעד עפר.

כל זה עודו חם כאן, אבל איננו. אני לא שכחתי דבר מיום כיבוש המקום הזה. באנו אז במחלקה שהחליפה את הפלוגה שעתה־זה כבשה וניצחה והביסה והניסה, והתבססה. זוכר את הטיפוס הנרגש אל המקום שעתה־זה נתהפך, סקרנים ונרתעים כאחד. כהצץ אל מקום תאונה. ושתיקה דרוכה מתאחזת. זרות המקום, החידוש שבו, ההתפלאות אל בית האויב (אויב? כותרות מחוקות, דהות־זמן). קן האימה שפלאה נתקהה, כמין הצצה בפגרה של מפלצת. או שחשבו שהיא מפלצת. הסמטאות הראשונות במעלה ”קו הנשרים". ופתאום כבר גוויה ראשונה מוטלת: מן הפתח והחוצה על אפיה. העובדות בהוָיתן. לא לראות. אבל גם: לראות ולדעת. לא להתחייב, אבל גם בתוככי החובה. זקן קטוּל הוא. וגם בתעלה אחד (לא ייקברו? מי יעשה זאת? ואם לא אף אחד – אני?), ועד למעלה. עדיין קצת יריות. דריכות גוברת. עתה־זה נכבשה. פעימות חיים מתחלפות בנטישות שהנה־זה התחילה. עוינות שמכאן והלאה. התאריך מתייצב משעה זו. קו המעבר רוטט. ועוד הרוג. גבר במלואו על צדו. כפות ידיו פתוחות. אולי נעקר הרובה מתוכן. עתה־זה, בתוך תאריך חייו. ועוד שניים. קרב־המגע. ”טיהור” מבית לבית (טהור־עינים מהביט רע –‎). השאר? ברחו ושלנו בתרדפה. למטה – לפתוּח (בערך כאן). רוח ים הניעה הכל. לא חשוב. תופי הלב ומרוצת הכיבוש העולה. זה המפקד. זורח ועיף. הגבר שכבש. שתכניתו ואיגופיו ושיטתו עלו יפה.

מקלע נובח. מרדף באש. מכאן רואים גם את הבורחים מרחוק (בעמק ההוא, שם). נמלים מסכנות. גורן גדולה היתה אז שם. עוד מעט ותעלה באש. איש לא יודע דוקא ועל איזה חטא. רגעים מלאים הויה ברתחת התהפכותה. הכל בעצם הרגע הזה. האוויר מלא שלנו שלנו, לקחנו לקחנו. שלהם בורחים, בבריחה. יברחו להם, באבי אביהם, שיברחו להם (מי אמר להם להתחיל!…). פלוני, משלנו, כבר רץ לתפוס לו תרנגולות. משלהם, שבּחינם, אחרים, שלנו, כבר מתגרדים מן הפרעושים, שלהם.

שבילים. מפיחי אבק. פעמי רגלי גמלים שנשאו תבואה. אבק על הגורן, מִזרַת מדוּשת התבואה. כפיסי אור מתלקחים. מתהבהבים. רוח נמוכה מן הים. הכל נקי. חרשו את מקום הבתים. את עיבורו של הכפר (כוחו לגדל דגן עודו חי בו – הבט!). אפילו כיכר הגורן, הנוקשה מדריכוֹת דורות – ואשר מימי היאסף עליה הערימות הגדושות תחת מבחר לילי הקיץ רושפי הכוכבים, החלו לא מעט מונות תשעה ירחים – חזרה ונעשתה תחוחה, ומצמחת פרא מבראשית. והתבואה תיאסף עתה במכבשים ובקרונות ותובל ארוזה היטב ואחרת אל מקום טוב אחר, לא כאן. פעם אתה האוסף פעם אוספים אותך. אל תחפש פה יונים. הלכו היונים כי אין שובכים, כי אין קירות, כי אין בתים, כי אין עוד מקום, כי חזר השדה הפתוח – הנה עפרוני־השדות מתקפץ פה בציוציו. בוקר טוב צפור נעלסה. לא נותר כאן מקום אפילו לבריות החורבן שבאגדה: לא קאת, לא קיפוז, לא ציים לא איים, לא אוחים ולא כוס־חרבות. גם חרציות שנוח להן להפריח על קרקע חורבות לא תצמחנה כאן: על החרוש כבר עשו תירס, למעלה מקומת אדם, ובשנה הבאה, אם ירצה השם, יעשו כאן כותנה שתיזרע במכונה, תיקטף במכונה ותיהפך ליצוא. וכך יפה וטוב.

אפילו לא עצוב. רק דומם. הן גם קירות ופתחים לא נשארו שיתבוננו בך בעינים שואלות. גם אבן מקיר לזעוק לא נותרה, ולא אשנב אחד כמין עין לבכות. לא שום מסתורים ולא ילוו אותך קולות בלכתך. ולא שום התייפחות כבושה, רק אדמה, זו שממנה מתחילים ואליה חוזרים, חרושה ונעבדה. אף־כי אולי, לא שוכחת. נדמה לי לפעמים שאדמה, במעמקיה, אינה שוכחת. אינך חש כך? שם, בתוכה, לא. ושמתוך כל היפה והטוב, פתאום, בשעות שונות, שומעים איך נוהמת שתיקה ואינה שוכחת. ולא תוכל לשכוח גם כשכבר חרשוהָ והניבה יבולים חדשים ויפים להלל. משהו בה יודע ולא שוכח. לא יוכל לשכוח. ואולי גם עין מגבוה תבחן. אלא שזה פחות מורגש. היכן אני רואה כל זה?

קשה לומר. לא יפנו אליך רעפים שראו והחרישו; ולא עכבישים שנוכחו כעדים אילמים; ולא שום עינים שואלות חשבון. מי שיכול היה לדבר – ברח. עזב הכל ואת הקרב, ונמלט. מלמעלה עד למטה נמחה אותו עולם. דממת מקום ששמו אבד. דממה ריקה ושווה על מקום ריקותם. כים שבלע תהומה ומיחה פיו. ואולי כך טוב יותר, וצריך גם לסייע לטשטש עקבות מה שהיה. אם אפשר, למחות סימני הקודם מעל האדמה. להשאיר חלק כאילו לא כלום. כמי שלא חטא, ואפשר יהיה מעתה להיות טובים ורק טובים ונקיים לאדם ולאלוהים? בואו חבריה, בואו נשכח מקום זה. נלך. שהיה ושנברא. למה נישא חטוטרת על גבנו. שהיו שם בתים וסמטאות ואנשים ונשים וטף אשר לא ידע, ובהמה. מה נפקא־מיניה אם היתה פה סמטה, מעוקלה למדי וקשה להליכה, שמזהירים עליה כרדת הגמל העמוס לו (כי הגמל ששבר רגלו – אין לו אלא שיישחט מיד!), או טפשות מעין איזו תעלת ירוקת שהוליכה לה פה פליטת מים נצחית ששימחה עשבים אחדים ושתים־שלוש צפרים משתכשכות, או שכאן עמד בית־הבד של הכפר, כבד על עמודיו ועל קורותיו, אותו ואת כל אשר בו, את הים ואת הממל ואת הבתולות, את העכירין ואת הגלגל, ואת הקורה ואת החצר, ואת אווירה שלחצר, והבור והדוּת – הכל נתמחק ונמחק, והחנות, על צנצנות הזכוכית המפוטמות סוכריות־צבעונין, שניטפו מרוב־ימים והחנווני המנמנם וצחנת העיבושים, והכתלים עם מעזיבתם המתמקמקת, ופחי השובכים והחומות המקורות סוככי שמיר, והשומרה העשויה טיט וענפים, הכל לעפר, והבית והיציע, החדר ועליית־הגג, התנור שבחצר הוא התאבון, כיכר הגורן, שדה הלבן שדה האילן, הזיתים והקיץ, והריחיים ואבקם וטיבם ובלוּתם, והזמרה הכרוכה בטחינה, ומנוע הנפט החדש, והצינור שמישהו יזם וזמם וחסך וקנה (אם לא במשיכה ממשק סמוך), והגינה והחאכּורה, והתחבולות לעשות פרי ולהצליח, והשיחות והמשלים, משלי הגמל, מאפי כביר אלא אל ג'מל – אין גדול אלא הגמל או, אשירה לגמל אשר משאו זהב ומאכלו גבב, צדיק מחריש, וכנגדו הגמל הבועט, הרע, המיוחם והפולט את להאתו הסמוקה נתעבה־למראה וקצופה לזוועה פרועה. או הבקר, זה הבקר האוכל תבן כבקר, ולא תבן בלבד, וריח התבן הזהוב, ואבקו הנישב בקרני השקיעה. והבקר החוזר והבקר המושך עם החמור ומנוהג במלמד הבקר. והבע'ל, חמורה אמו וסוס אביו, אם לא נהפוך: הנולדים מן הסוס אף־על־פי שאביהן חמור והנולדים מן החמור אף־על־פי שאביהן סוס, והפרוטיות שהן אסורות והרמך מותר, וכל שאזניו גדולות זנבו מטופש, צחוקו קורע לב, מושך בכל עול ומסתפק במועט; עם סוס הפגירה הוא הקדישה, אשר עליו המשילו כידוע: המתן שפל הברך עד יעלה העשב, איסתנא יא'קדיש תא יטלע אל־חשיש. ונערות החמורים, קהל הנאמנים, המבשרים כל בשורה ואת עלות השחר, ואת עולם כסדרו, ואת בוא האורחים, ועושים בהמוני פסיעים מצומצמים את הארוכות שבדרכים. או המופלאה, האצילה, הטופפת, של שועי־ארץ לבדם, שאגדות לפניה, שאינה נמכרת אלא רק ”למחצית הבטן” והמחצית לעולם לבעליה, שכלי־תפארתה עליה ואדוניה יתברך. כלום אבוא למנות על פי סדר את הע’נם, הצאן, הלוחך בחשיפיו עד עפר הארץ, ודי לו בקטן או בשוטה לנהגו, ומאליהן בחום היום יביאו הכבשים ראש זו תחת אלית זו, להצל, ואת הכלב, הכלב הערבי. העז והמוכה, המקולל הנרדף, והגיבור הנובח זנבו אל בית אדוניו. כלבים נובחים אליהו בא לעיר. ומעבר לוואדי זהירות: שם הדבע והוואוי, עם שאר כל הסכנות היוצאות עם חשכה כדמות שדין ורוחין. אתה מחייך? עולם מלא שהגיע. מלא עד גדותיו. שאין לו. ובמקומו נצבע הכל מחדש. גם שמות חדשים הושמו לכל. הרבה יותר תרבותיים כמובן, ואחדים גם מן התנך. כיסו וירשו את ההולך ושלום על ישראל. מסמיה הפכה משמיע־שלום, קסטינה איני יודע, אולי קשת־תאנה וקרוב יותר כעס־וטינה. ובוא לא נמשיך בזאת. אלה המרפרפים למעלה? כבר אמרתי לך, לא יונים, שני בזים הם, בזים, מן הסוג: בז מצוי.

עמוד. מה נפלה רוחך? הו, לא, אנא, בוא נלך. אין לך טוב לרוח נפולה מהלוך. הולכים הולכים, העקבים משתחקים והחלודה נגררת. אם יבוא אדם ויאמר לך כי השדות האלה יפים יותר מכפי שהיו אי־פעם, האמן לו. אין ספק כי גם תנובתם גבוהה יותר ונקיה יותר. עיבודה מכוּן יותר, מדעי יותר, מוסבר ומתוכנן יותר, ותכליתי פי־כמה. השדות האלה, חביבי, תרבותיים יותר. והכל הרבה יותר בהם, פרט למשהו. אבל איני יודע איך לומר שלא תחשוב כאילו אני מתייפח על ימים־עברו שעברו, שתטעה לסבור כאילו על איזו בדות של רגשנות אני חס, או כאילו ביקשתי לעצור את העולם על עמדו ממהלכו הזרומי המבריק, עומד ונשקף לאחור, כנציב מלח.

שדות הם שדות תמיד. והרוח עליהם היא רוח. ועצבות המרחבים היפים – עצובה, וגם הד ילל הפרא לא אבד עדיין גם מעל השדות המטופחים שבמתוכננים שהזחלילים עוברים בהם בנחת, משורבבי מבנה גבוה, מרובע, מאדים ומגביה. גם הגמלים כשעברו בשבילי השדות האלה היו גבוהים וחורגים נתקעים בחלל, וצלליותיהם עמוסות תבואה עד הגבּה הולכים שקוטי־צוואר בהילוך הספינה המהפך שלהם, נעים בשתי רגלי ימין ונדים אל שתי רגלי שמאל, ובהיטלטלות לכאן ולכאן נישא ראשם שקט, קטן לעומת קומתם, בשפה תחתונה תלויה, ובעיני איילות גדולות ונשקפות. אין צורך לומר החמורים שרצו בשבילים האלה, שמנומך שפלם מותר לשבת אגבם גם ברישול, הכפף ועיף, להרהר הרהורים פזורים ורק להוסיף ולנטץ נטץ נמץ לאורך כל הדרך, כדי להזכיר את ארך־האזנים בפעם בפעם, כי יש אדון ויש הודו; ואף כי בדרך אל האורווה ירוצו הכל בחמדה, והזירוז למותר, מוסיפות מטוטלות הרגלים ומדרבנות באגב סנדל בבטנו. וקצת בחומר המקל בשדרתו וקצת גם, לעתים, אומר אדם לחמור חרפה נוראה שמרעידה את האוזנים הארוכות, מניסה את הזבובים ואינה משנה דבר לא בהליכה, לא במשעול, לא בעולם.

מה קרה איפוא כאן? מה אני יודע. אבל רואים שקרה לטוב? למוטב? אולי. אולי. הבט וראה כמה היטב יודעים לחרוש היום נכון. ומה שהספיקו פעם בחודש עושים עכשיו ביום. או בשעה. ומה שהיו מספיקים פעם עבור ומדוד מלבן הניר, בית־כור או בית־סאה באלפי צעדים צעד אחר צעד, הלוך והעק על קת המחרשה ונזוף בשוורים או בגמלים או בסוסים. ואף דקרם תמרורים במלמד – עושים היום בישיבה, כבריחוף אמה מעל מגע הרגבים (שנשארו אמנם בשירים), הלוך וגלגל סביב והפק תוצרת, דונם גמור אחר דונם גמור. שוב אין זו מחרשת־עץ דלה אחת אלא עשרות מכשירי פליחה כבדים וקלים ומתוחבלי מתוחבלים, שיודעים לחרוש נכון, וגם יודעים עד להמטיר כל חלקה ולהצמיח ירוק בלב הקיץ, ולעודד וליעל בדשן את הטובים ולדכא ולהדביר בריסוס את הרעים, פטורים סוף־סוף מהשתוללות הפרא של נשיפות הטבע, משוחררים מאותה אימה חסרת־אונים של הנה־בצורת־באה, מאותה אימה מעיקה של הנה־שדפון, הנה־ירקון, הנה שנות־רעב, דקות ורקות – בלתי־צריכים עוד לצוּם ולשאת עינים אל האופק אולי ירחם, פטורים מהיות שואלים בשלושה במרחשון, לא מתעניין משבעה־עשר במרחשוון ואילך, לא גוזרין על הציבור מראש חודש כסליו, ולא ממעטין במשא־ומתן ולא בשאילת שלום, כבני־אדם החשובים הנזופין למקום, הן רביעה ראשונה והן רביעה שניה ושלישית – שכן, פשוט, ידינו תושענה לנו ברב או במעט, והממלכה הנה היא באה מאחרינו, ושעל כן זקופים יותר, על כן בלתי־נכנעים לתהפוכות אל עיור, פטורים כמעט מאכפת ידם של מסלולי גורל נשגבים מבינתנו, מתלות בכל מיני ספק, שמא ואם ירצה השם, וכלום לא מפסידים ושום דבר, אלא רק משהו שהוא: מגע, פנים אל פנים. ותחת זאת מרוויחים יותר, וקודם־כל בטחון, בטחון גדול וטוב, משהו ברור יותר, גאה יותר ומסוים יותר, שכחתי ברגע זה מהו משהו ברור זה שמרויחים יותר.

הללויה, החיים אינם כה נמוכים. אינם כה כפופים לרוחות בר. הבתים אינם בקתות חומר. גם לא אהלים. וזה טוב. אין הכרח ליצור כל דבר רק ממה שיש מצוי לך בבית־גידולו – אפשר לקנות בנקל ובשפע ואין הכרח תמיד להימצא, אפשר גם לצאת; וזקופים ולא כנועים, ומבוטחים ולא תלויים. פטורים ונקיים מחסדי מסתורין הפכפכים. ויודעים לרסס בשעתו את המזיקים שבשדות הכותנה ולהביא עליהם סופת־השמד חסלנית. והמזיקים הנוראים אמנם מתרעלים להם מיד ומתים, ומיתה יפה להם. ואוכלי המזיקים שאכלו את המורעלים מתים עליהם. באים אוכלי המזיקים, צפרים כחרקים (ופעמים, בשוגג. גם תינוק תם), אף הם אוכלים ומתים עליהם. באים הטורפים הגדולים, תנים והדורסים שבעוף, אוכלים ומתים עליהם. יצאו הטורפים. מי נשאר? הכותנה ליצוא. מזריעה ועד ניפוט פטורה מיד אדם ומאילוח חי: טהורה ממגע. מה שאירע לטורפים אירע לאוכלי הזרעים לנברנים למיניהם, לטורפיהם ולטורפי טורפיהם. העולם המאוזן בפלס הישן, או בדרך שאמרו, במידותיו שלו יתברך, נתפרע איזונו הזה העתיק, נתפרעה מידתו ההיא. ואם לטוב או למוטב עוד נראה. והדברים שוב אינם צומחים מכוח מגע אדם שוחה על עבודתו, מתוך כפיפת ענוָה, ומתפילה לחסד, שעל־כן אינם עוד גוצים ומסכנים כאלה, שלא היו ראויים אלא לבית־גידולם ההוא המסכן, ולאדם העלוב שגידלם. ערבי זקן צולע ומסכן התחתן עם ערביה צולעת ומסכנה נולד להם בן צולע ומסכן. מי צריך היום עוד חסדיה של שום קרקע בית גידול. נושנות שעבר זמנן. אצלנו מייצרים קרקע, ומלעיטים בדשן ובסמי־הדברה, ומחפים וכונסים בשרוולי ניילון, ומשיגים תוצאות מפתיעות, וכבר הוכח למעלה מכל ספק כי אפשר לייבא הכל ולייצא הכל, ולתאם ולתכנן, לממן, ולימן, ולשלם נזקי פיצויים; פעם למוגבלים, פעם למחוננים, ולהקות של בדרנים יגישו מופעי־חינם. ואין צורך לצדוק הרבה כדי לייצר הרבה אלא רק לייעל הרבה, במכשירים קולעים יותר, והודו כי טוב, תנאי אשראי נוחים ועמדות כוח בשלטון. לא. בוא נניח לכל זה. יסתדרו בלעדינו. הפלגנו קצת, חוששני, לצדדים.

לא, חביבי, אינני מרטנן. אבל אתה אינך רואה אולי את הנקודה: מהו הדבר שחסר לי. כיצד אומר לך? שוב אחזור עד הגמל? או להיפך, אל האופנוע? לא, אגב, אולי ככה: בחרנו לנו יניקת עציצים בחממה, יניקת בית במקום יניקת חוץ. נאמר: העטפנו, במהופך, את הבית על פני החוץ, במקום אותה יניקה שוקקה מתהום אפלה. נשמע מנופח? אבל צמחי העציץ בחממה, כלום אינם יפים יותר, כלום לא כתרנגולות בבית האימון, מספיקים יותר בתקופת חייהם, לקבל יותר ולתת, לנפוק ולהפיק, ויותר נקי ויותר סדר, ובכללמי צריך תהום אפלה! הצג מכאן את המשקים הפורחים, היודעים להפוך יסודות עפר למספוא, ולהוסיף ולהפוך מספוא לנכסי חלבון נאכל, והצג מכאן – את כל ערכו של שדה ישן של פלחה חרבה, ומה? עניות, כמובן, עבדות, כניעה, ולעולם עלסף הטמטום. וזה נכון. ומה כל המרחק אז בין אדם לגמלו? באמת מה? וכשמותחים קו מסכם מתחת כל מה שזוכרים, מה בעצם נשאר? התמימות ההיא הבלתי אמצעית, ההיות שלהם, אז, הבלתי־מחוכמת, הבלתי־יודעת איך היא צריכה להיראות כדי שתיראה יפה ונכונה, וכדי שתתקבל, הכניעה לעול כוחות שהיום אפשר כמעט לרסנם, ההשלמה עם אזלת־היד, הצניעות שהיא כנראה צד אחד למוגבלות, ההודאה בחוקי מה שלמעלה ממך, בלי לנסות להניף משור משוכלל ולתקן מה שנראה כאילו סותר את מידות ההגיון, התועלת והחירות, כעקיצה המחציפה להכריחו לאמור סודו האפל – כשאתה מותח קו מסכם מתחת חשבון הנמוך־כעשב הזה, רק כטפח מעל החמור והגמל, מה נשאר לך אז? איזה טוב? או, אם לא כך: מהו זה שמפסידים כשהולכים משם והלאה, ודוחפים את המקום הזה ואת הליכותיו למדחפות ולעולם התוהו, ומיישרים על פניו ומחליקים, ועושים שם שדה חדש, יעיל פי־אלף?

רוצה רגע לבוא ולראות דבר? עיון־ביון של חטף בהליכת הגמל שכבר הזכרנו פעמים כה רבות. ההליכה שלו. קבלת המשמעת בהכנעה וקצת בריטון; קצת בשתיקת אדישות וקצת בחרחור מתמרמר; תקופות קצרות של התייחמות פרועה נורא; ותקופות ארוכות של עול, עול, עול, וסבלנות אין קץ, ובלי להתאמץ כלל להיות סבלן; וחטיפת לחיכה מכאן, וזלילה מזדמנת מכאן, ועתים ארוכות של הילוך כמתוך נמנום. אתה תופס מה? אף כי רדודה מנת החיים של החי הגבוה הזה, לא הרבה מעל מנת חיי צמח – הרי מלאה מנתו על גדותיה. משיג מה? שום דבר לקנא בו, או לאחל כברכה, ורק איזה תואם תמים למה שהעולם הוא. מידה לא־יפה של כניעה אצל מידה יפה יותר של ענווה. קבלת־דין והלוך לאט. בלתי־עשוי לחתחתי צוקים או לתהפוכות ימי סער ופרץ, אבל עשוי לשבילים הארוכים ביותר. לארוכים אין־קץ ואפילו במעגלים החוזרים אין־קץ, להליכות יום מלא וארוך, ללילות ארוכי הליכה, הרווים להם געגועים סתומים, בנישובים העצובים כשהם משיאים ומנשבים זהב־קיץ. נגיעה תמימה בנכון ביותר. בחכם ביותר. ובעיקר בנוגן ביותר, ולפי תומם. צר שטיחו של המאמין המשתחווה עליו, אין בו אלא כשעל, אבל מלא הוא את כל מידות ההשתחוויה. צר כמידות אשרי האיש. ואולי צרות זו דווקא, אולי רחבות היא זו? אף כי לעולם לא ארצה לי את מנת ה”אשרי” הזה, ואין לי דרך אליו. אשרי מי שיש לו אשרי כזה, יפה לו כעץ שתול על פלגי מים. אלא שהרוח, חביבי, היתה עזה אז גם ממה שהוא יכול לשאת, אפילו שתול איתן זה – נידף בה, כמוץ אשר תדפנו רוח, כמוץ אשר אליו נמשלו הרשעים.

ובכך אנחנו נשארים. משהו שלא כהלכה. איני יודע דבר יפה מן היניקה מעצם מעבה האפלה אשר למטה. אשר לא יודעים ולא בוננים בה הרבה, אבל שמי שזכה – הווה אותה למישרין. הכניעה עד ענווה, הענווה עד יפה, היפה עד תפילה. בין תפילת מי שיודע, ובין תפילת מי שרק הווה. תפילת גמל בלכתו. תפילת שדות רזים, תפילת קיום פגוע, למוד בצורת, שוד וחמס, ילל בודד ששומעים מרחוק ופוחדים לגשת. שרק שמש שם, שרק ארץ, רק רוח, רק עננים, רק שדות משחקים בו, שרק הקווים הגדולים ביותר חיים שם, רק תקופות־הזמנים הארוכות ביותר, ומבציר עד בציר אין בעל הכרם מציץ בו. מידה כעורה היא כניעה. אבל, מסתבר, יש כניעה ויש כניעה. יש כניעה שפלה, יש כניעת העלוב, כניעת המפוחד עד־תום, והמאוסה מכולן – כניעת בעל החשבון; אבל יש גם, כנראה, כניעה, שהיא אמנם כניעה, אך כניעה אחרת, והיא כבר מעבר למידה שבידנו, שבידי ובידך יום־יום, מחוץ לאפשר שלי ושלך ושלנו, שמתנהלים בו יום יום, כניעה שממנה מתחילה אולי צומחת הגדוּלה, אותו הצנע־לכת, אם אתה זוכר, צמצום שמעליו נפתחים הגבוהים והרחבים שבשמים, שיש בו שתיקות, שיש בו, אולי, דמעות בלוּעות, אבל שיש בו נקיון הומה כזה, ודי טהרה, עד כדי לפגוש מבט אלוהים חולף, אם מביט הוא, אם הוא, אם.

ואתה יודע? לא, אינך יודע. איך תוכל לדעת. וגם אינך צריך. ולא אבוא לצער אותך. לא עליך בדידות מי שקורא ואין משיב. פונה ואין קושב. אבל כלום לא אמרתי לך כזאת כבר קודם? נחדל מזה. לעולם כנראה, לא ידע אדם לומר כל מה שראוי לומר. לא את אשר עצור בעצמותיו, ואפילו לא לזוז פסיעה ולומר יותר ממה שכבר אמר קודם, לזוז ממקום למקום ולומר עוד ועוד. טוב. והסיפור שלנו, הבושש לבוא, מה עליו? הו, כן. בוא עכשיו הנה נתחיל באמת.

הו, אם עד האמת הגענו. אם עד כדי כך רחוק הרחקנו. אות הוא כיהאמת? הסתבר כי לא אָפנים, וכי לא בבית, וגם לא איזה ”קרה משהו” מטושטש שהוא, ולא שום דבר, ורק ”אחיך” היה נכון, וש"קוראים לך”, זה היה אמת. וגם זה לא. כי אחי כבר לא היה. עד שנודע, ועד שהועבר אלי, ועד שקראו לי – מכבר היה הכל רחוק מזה, ולא הרגשתי כלל, כי שעות על שעות נקפו ואחי כבר לא היה, איננו, ואין לי אח. תמיד היה אחי גדול ממני בחמש שנים. גם כשהייתי קטן וגם כשגדלתי. אלא שאינן דומות חמש שנים לחמש שנים. פעם היו חמש השנים שבינינו הפרד אין גשר. וככל שגדלנו צמקו והלכו חמש השנים הללו, ההפרד נתמלא והמרחק נתמעט. עד כי הלך וקרב היום שלא יהיה עוד שום מרחק בינינו ורק נהיה אחים שוים, פנים־אל־פנים, להיות זה עם זה, כתף־אל־כתף, וריעות־אל־ריעות – כשנטל בוקר אחד אחי את האופנוע ונסע אל השביל החוצה את הרכבת. ונשארתי בלא אחי, ואין לי אח. אבל אל תיתן לי להתחיל בזה. עצור בי, סמטא סתומה. לא סיפור ולא לספר. נעבור מזה.

גם הוא כך אמר לפני שצלח ועבר באופנוע שלו, ואחמד או חסן היה שמו, שעבד עמו בעסקי הקרן־הקיימת, צמוד אליו מאחוריו, על שפת סוללת הרכבת, סוללה אחת נמוכה ומתוקה כמעט, והרכבת עצמה ספק ניתן לראות בבואה לקראתם מעבר לעיקול, ספק רק שמעו צפירתה, ואולי גם זו נתבלעה בטרטור האופנוע, או שמא היתה אז השעה הקבועה לרכבת, ואחמד שידע, הזכירו להמתין ולא לרוץ, כי המהירות מן השטן, תמיד וגם הפעם, ולמה לצחק בנשכן ההוא, ואולי אפילו צעק הבט־הבט, או כך או אחרת – שעל כולם השיב אחי בנחת: נעבור ונגיע, ענה ואמר אחי, צעק לאחור, כדי שזה ישמע ותנוח דעתו, בקאפי בקאפי, נספיק נספיק, אמר אליו, ואולי גם אל הכלל, אל כל מי שהתעניין לדעת וקולו נגע בו בדרך זו או אחרת, כדי להתרות בו שם – מא תחאפיש, אמר אחי בנחת, בקאפי, אל תהא חושש, ואל תהיו חוששים, נספיק – כך אמר אחי הגדול, אל חסן, כשהם רוכבים שניהם יחדיו, והלה דבק בו באחי בגבו וחובקו ‏(מניין לי שכך אמר? מי שמע להעיד? וכי לא רק שניהם לבדם היו שם אז, סגורים במעגל של לבד עם הרכבת שלהם השוטפת לקראתם באוצה מצרימה להיות עמם למועד הפגישה העזה הזו? איש לא שמע. איש לא יכול היה לשמוע. לא שמעתי ולא נודע על מי ששמע ויודע. אבל אני יודע שכך אמר). אמר ודהרו לקראת, וגם הרכבת ההיא דהרה לקראת, כאמור, אותה רכבת שלהם (כמובן שלהם, אלא מה), באה השתערה לדרכה, חסרת שום פנאי, בוער לה להגיע, נוגחת לפניה, שוצפת עצמה עצומה להגיע, בלי שום כוונה לעצור פתאום בשום מקום, או להתנגח על דרכה בשום כלום – אל תחשוש, חייך אחי הגדול ואמר לו – בדיוק נספיק, נספיק נספיק – והאופנוע קפץ פרץ והשתער להספיק בשביל החוצה ההוא – בדיוק נספיק – אמר אחי ויותר מזה לא אמר.

ובוא נפסיק גם אנחנו כאן. טוב? נשאיר את הסיפור הזה לא מסופר. יש כאלה סיפורים שממקום אחד חדלים ללכת, חדלים שם מהיות סיפורים ונעשים לא־סיפורים אלא הדבר עצמו. בלתי־יודעים להספיק לעבור, להתהפך ולהשתנות ולהתלבש ולהיות סיפור. מן היושר להניח להם ולסטות מזה והלאה. כלום אין דברים אחרים לספר? עולם יפה, גדול ומלא דברים אחרים. לא?

ס. יזהר
מתוך "סיפור שלא התחיל" עמ'  147 – 164. נכלל ב"סיפורי מישור", הוצאת הקבה"מ 1963.
התפרסם לראשונה ב"קשת" ה' 19 (אביּב תשכ"ג  1963): 5-15, וכן ב"שדמות למדריך" 13, (אדר תשכ"ד 1964): 37-39.