אין כיבוש לחצאין

או שאנחנו כובשים – ואז לנהוג ברגל רומסת של כובשים ובלא רתיעה. או שאנחנו לא־כובשים – ואז לנהוג בדרך המוליכה למשא־ומתן, ובלא רתיעה.
אבל אנחנו לא זה ולא זה, ואנחנו גם זה וגם זה. אנחנו משחקים לא־כובשים כשאנחנו כן־כובשים, ורק לא מעזים לדרוס, בגלוי ועד הסוף, ככובשים. ואנחנו לא־כובשים שלא מעזים להסיק מסקנות וללכת גלוי לקראת משא־ומתן.
אנחנו משחקים כן־כובשים שמעמידים פנים כאילו הם לא־כובשים. מנסים להטעות את עצמנו. את הערבים ואת העולם: חצי כובשים וחצי לא־כובשים.
ולא עוד, אלא שמבקשים להיראות בעיני עצמנו ובעיני העולם ככובשים הגונים: כובשים מאוד הומאניים, כובשים ליבראליים; כובשים רחמנים בני רחמנים.
והתוצאה: גם כובשים רעים, וגם לא־כובשים רעים. והתוצאה: הרע שבשני העולמות. והתוצאה: ההיתקעות בחולירע.  באי־הכרעה מתמשכת.
דבר, 14.2.88

ראש הממשלה, לך לדבר עם הערבים

רד אליהם ואם לא בגופך אל בין סימטאות עזה, דבר אליהם מן הטלויזיה.

בוא אל כל בית ואל כל בקתה, אל תתנשא עליהם ואל תתחיל להטיף.

אמור להם: ראו, אתם הכיתם בנו, אנחנו הכינו בכם. אתם לא תחסלו אותנו, אנחנו לא נחסל אתכם. בואו נפסיק כעת. בואו נחשוב. האם אפשר לצאת מזה? אתם תאמרו את שלכם, אנחנו נאמר את שלנו.

המכות האלה והמהומות האלה רק יכלו אתכם ורק יתישו אותנו וכלום לא ישתנה. הכל ישאר כמו שהיה, באותו מקום חולה וחסר תקווה. איש בעולם לא יבוא לעזור לכם. לא מדינות העולם וגם לא מדינות ערב. רק אתם כאן ואנחנו כאן.

במקום אבנים מול יריות ובקבוקים מול גאז מדמיע, אולי נוכל מעתה גם אחרת. בואו נפתח פרק חדש. שרק הדיבור המשותף, לא דיבור דרך מכות אלא דיבור דרך דיבור יחד.

אתם הרגיעו את אנשיכם, את ילדיכם, את מרי הנפש ואת קצרי הרוח, ואנחנו נוציא את חיילנו ונפנה את כוחותינו מתוככם. שלחו אלינו אנשים מוסמכים ואנחנו נבוא לקראתם, ובאו נשב למצוא עצה. אין לנו שום ברירה אחרת בין השמיים והארץ, אלא לשבת יחד ולחפש עצה. מה אפשר להפסיד? אולי רק להרוויח. אתם ואנחנו. הארץ הזאת. שני העמים האלה.

זה לא חלום. זאת לא תמימות מעוררת גיחוך. זאת לא חולשה מרוב חששות. זאת הבנה, אף־כי מאוחרת. הבנה יסודית שרק אתם ואנחנו נוכל לצאת מן המקום חסר המוצא שאליו נקלענו. שלחו אנשים ונבוא לקראתם. בואו נתחיל נכון. סוף סוף נתחיל נכון.

ראש הממשלה, רד לדבר עם הערבים.

יזהר סמילנסקי, דבר, 18.1.1988

זה לא טרור, זה עם

זה לא טרור, אלה לא הפרות־סדר, וזו לא הסתה ומהומות – זה עם קם. צריך להיות עיוור שלא לראות.
אלה ילדי המציאות שיצרנו, ילדי הכיבוש, ילדי האין־תקוה – דור שני ושלישי להוויית "השטחים”.
הם אינם ילידי הסתה מבחוץ, הם עשב השדה הנטוש, הם צמח מחנות הפליטים, וגידולי הפרברים והעיירות במצור – הם אלה שנולדו וגדלו מתחת לניצול. להפחדה, להעלבה מתמשכת בכל מיני עוצמות ובכל מיגוון אי־ההתחשבות.
לא האשפיסטים הרעים עשו זאת. ולא מסיתים זדונים מבחוץ. מה שקורה לפנינו צמח הישר מן המציאות שלהם. מן ההגבלות ומאין־המוצא. הרעבים אינם צריכיס הסתה כדי לרצות אוכל.
פתאום וזה ישנו. פתאום ואי־אפשר עוד שלא לראות, גם כשמנסים לא לראות ולא לשמוע. זמן ארוך ויקר טמנו ראשינו בכל מיני פרשנויות נוחות, ובכל מיני דחיות מתחכמות, ובהרבה ויכוחי סרק – ועדיין יש בינינו יותר מדי המאמינים כי בין הים והירדן חי רק בעל רצון לאומי אחד, וממולו מגובב שם אוסף של חסרי רצון, שאין להם כלום אלא רק לקבל את התכתיבים שלנו – אם להישלח או להישאר, אם להיכפף או להיזקף – רק רצון אחד של בעל הכוח האחד.
בעל הכוח זה אנחנו. והלא רק אתמול ידע כל יהודי כי יש גם כוחו של החלש. ושכוחו של החלש לעתים חזק עד כדי הפיכת המציאות. החלש מוצא שיטות לחימה והחזק לא תמיד יודע אז איך להשיב מלחמה.
וכל מי שלא נסגר בעיוורון הנוח שלו יכול לראות בימים אלה ילדים ונערים, נשים ואנשים, יוצאים באבנים ובבקבוקים ובצמיגים עשנים, חשופים מול כוחות סדירים של צבא אדיר. ולא בורחים, ולא נסוגים, ולא נעלמים – גם כשהם טובעים בגאז מדמיע, בברד כדורי גומי, ופה ושם גם בכדורי עופרת. אלה נמלטו ואחרים באים.
פתאום וסר מעליהם הפחד המשתק, וכאילו יצאו מהלם אי־היכולת והכירו את היכולת. פתאום ואינם נרתעים מעימות עם "זרועות הבטחון” ואינם נפוצים לכל עבר רק למשמע קולם ולעצם מראיתם. וצריך לזכור שמי שטעם את תחושת כוחו – לא יוותר במהרה. ורק יוסיף ויעמיד אותו במבחנים נוספים, קשים יותר: כוח מול כוח.
ואילו בעל הכוח, משעה שחשש כוחו המרתיע מרחוק, לא נשאר לו אלא רק מגע כוחו הממשי ובכל עוצמתו – אם רק יש לו, למשתמש בכוחו הממשי, גם כוח נפשי להשתמש בו. אם יש לו לב וכליות להנחית את מכת החיסול ולראות את התוצאות לרגליו, כשם שיכולים לראות אצל אסד בסוריה, ואצל בותה בדרום־אפריקה, קטל המוני והרס טוטאלי.
ואם לחייל היהודי אין לב וכליות לכך ואינו עשוי לכך, יתקפו אותו ממש בנקודת התורפה שלו – ועד לכאן הגענו.
באופן שאין מנוס עוד, אלא לראות היום את שתי הסיבות שהביאו אותנו ער הקו המסוכן הזה שמוטב שלא לחצות אותו: הסיבה האחת, ההתכחשות היהודית המתמשכת לראות את המציאות; והסיבה השנייה, התעוררות דור ערבי צעיר שאינו מפחד עוד לתבוע את זכותו לשנות את המציאות.
כעת אנו עומדים בשלב שבו עומד הכוח החלש באבנים ובבקבוקים ובצעקות ובדעת הקהל (כאן ובעולם) מול הכוח החזק במטחי־אש ובמחנות־מעצר ובסגירת התקשורת, בעימות שאין לו מנצחים.
מה עושים? האם מתאר לעצמו מישהו שאפשר להחליט על חיי מיליון וחצי בני־אדם ועל גורלם בלי לדבר איתם, כאילו היינו מחליטים על בני־בקר ולא על בני־אדם? האם אנחנו היינו מסכימים. משלימים, עס החלטות על חיינו – בלעדינו? האם לא היינו פורצים למרי?
ואולי כעת, סוף־סוף. ברגע האחרון, לפני שנהיה סבוכים באכזר שבעימותים, אולי כעת ייפתח השכל שלנו, ייפתח המבט החכם, ותיפתח ההכרה המאחרת לבוא – כי עומדים היום כאן שני רצונות לאומים, שניים ולא אחד, זה מול זה, ואפשר לנסות ולקום זה על זה ולחסל זה את זה – ואפשר, ובעוד מועד, גם להיפגש ולהציע איך לחיות זה עם זה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 30.12.87

גבול הכח

שוב מתברר כי יש מﬠרכות שלא מנצחים בהן בכוֹח, ואפילו הכוח הוא אדיר וחכם לעילא. נראה שאת הקטיושות לא מנצחים בכוח, כשם שאת המתאבדים לא נצחו בכוח כשם שאת האינתיפּדה לא ניצחו בכוח. הקטיושות הֵן נשק עניים ﬠלוב, המתאבדים הם אדם אחד בודד חגור נפּץ, והאינתיפּאדה אחזה בנשק הכי פּרימיטיבי באבנים סכינים ובקבוקים. וממולם כידוע ﬠמד צבא מﬠולה בנשק מעולה ובכוח אדיר ובתחכום מן המתקדמים שבﬠולם.

למה? בין השאר מפני שקשה לנצח אנשים שנראה להם שאין להם מה להפּסיד, אבל גם מפני שקשה לדבר כששני הצדדים מדברים בשתי שפּות בלתי מתחברות. ובמקרה המתאבדים והקטיושות ﬠומדים מכאן אנשים שהמוות עשה להם גבול. ומכאן עומדים אנשים (ולפּחות בין הלוחמים) שהמוות אינו ﬠושה להם שום גבול. מכאן יש צד ששואל ﬠל המחיר בחיי אדם, ומנסה לאתר ולדייק ולפּגוﬠ רק בחלון אחד ולא בכל הבניין, ומכאן יש לוחמים שאחת היא להם כמה ייפגﬠו במחנה האו"ם שעל ידו הציבו במתכוון את הקטיושות שלהם תוך שהופּכים אנשים חיים לחומר גלם ולפּרסומת מוחצת.

כמובן שאי אפֿשר לאפיין ﬠמים שלמים ותרבויות שלמות ביחסן אל המוות מפּני שרוב בני האדם ﬠשויים במידות אנוש. אבל בתוך העמיּם יש תמיד גם קבוצות פּטורות מכללי המשחק האנושיים. כל מיני משיּחניים שעומדים מעל חיי בני אדם, כל מיני בעלי יעוד שמעל שום ויכוח צבורי, כל מיני בעלי נקודה אחת שהיא ורק היא מוקד הכל, כל מיני בﬠלי “פּולסא דינורא”, וכל מיני בעלי שגעון פרטי שמכבה את שאר השיקולים האנושיים והם תמיד יש להם משהו גדול מן האדם וחשוב מן החיים.

כשהמוות איננו גבול ההרתעה אין אפּשרות דיבור. לא לשון שיכנוע ולא לשון משא ומתן כשיש איזו איּדיאה פרטית שבזה לחיי אדם ונתונה בידי מנהיגים שנחשבים קדושים ובידיהם גם המפּתחות לﬠולם הבא – אין מקום לשום יחסים אלא רק למעשי אכזריות בלבד.

איך מדברים איתם? או איך נלחמים בהם? מה שכואב לאלה לא כואב לאלה, ומה שמפחיד את אלה לא מפחיד את אלה ומה שמובן מאליו לאלה לא מתחיל להיות מובן לאלה. וכאילו אין לשני הצדדים לא כאב משותף ולא סף אימה שאסור לעבור אותו, לא סיכוי אחד ולא הפּסד משותף?

כי מה יכול להיות נדון בין צד אחד שנכנע רק לחוק החרש־ﬠיוור שלו, ובין צד אחר ששוקל כל מיני שיקולם אנושיים? מה משותף בפגישת שניים כל כך בלתי ניפגשים כאלה? הנה, כאן אנו תקוﬠים. וקשה למצוא פתרון. ייתכן ֵשכשמתמלאת הסאה מן הראוי להגיב בכוח כמין סטירת לחי חזקה קצרה ומבלבלת, רק כדי שיתעשתו וידעו שיש גבול. ובשום אופּן לא להמשיך ולא להסתבך בשום זמן מתארך, מפני שהמשיחניים הם חסיני מוות ואינם נבהלים מִן המוות ויכולים כפי שראינו נם לארגן בשטניות מוות חפים רבים רק כדי לסבך אותנו.

אין מנוס אלא רק לשוב אל הדרכים המדיניות. מלחמות אינן מנצחות אלא רק ההסכמים. ומי שמונע אותם הם תמיד אותם משיחניים. צריך לחשוף אותם ואת הבליהם הﬠוטים כביכול תו אלוהי, צריך להוקיﬠ אותם ולגנות אותם, את הנﬠרצים הללו שחיי מﬠריציהם אינם נחשבים בעיּניהם ונקלים מדומן, ובין אש לאש ובין סטירה לסטירה צריך לחזור שוב ולפּנות אל השכל הישר של רוב העם, שלמרות הכל ולאחר הכל מבקש לצאת מן היאוש, וככל שהאזור ישתחרר מן המשיחניים שלו כן ייגדל הסיכוי להידברות יחד על אופּני החיים ביחד.

יזהר סמילנסקי, נשלח ליואל אסתרון, הארץ, מרץ 1996