משעולים בשדות – ה'

– מה? למה הלך? אכן, למה הלך? – זרק את השבולת ונשתתק. – גם אני שאלתי כך תכופות, אלא כנראה שהתשובה יותר מדי קרובה אלי משאוכל לראותה… כך היה הדבר: ערב אחד חזרתי מן העבודה וכשעברתי על יד ביתו של יצחק ראיתיו עומד בחצרו. רמז לי לסור אליו. קרבתי. הוא היה חסר מנוחה. וכשפרץ לבסוף במבול־דברים היה קולו משתנה חליפות, מלחש שקשה לתפסו עד צעקה שלא נעים לשמעה. הרבה לדבר. איני זוכר הכל, ובודאי שהייתי שוכח עוד יותר לולא בא מה שבא ונכנסו הדברים ללבי מחדש, חָזור והרהר בהם תכופות בשעת העבודה ולאחריה. יש שלא הבינותיו לגמרי. כמה מלים גם לא היו ידועות לי. אך עתה, עתה כבר ברור הכל… תחילה שאל הא ודא, שאלות של מה בכך, ולתשובותי, נדמה, לא שם לב ביותר. היה מפוזר לעתים, ושקט יותר מדי. כמעט חולם. כשראיתיו כך – חפצתי ללכת לדרכי, כיון שעבודה רבה עוד חכתה לי. אולם, זכורני, הוא התחיל מחייך במין חיוך כזה, אתה יודע, אותו חיוך שאתה מאנס עצמך לו בשעה שעוקרים צפורן שנתמעכה: כואב, כואב מאד, אתה רוצה לצעוק, לנשוך שפתיך – ואתה מחייך בכל־זאת… עד שהתעוררו בי חשדות וחששות רבים, ורחמים, או מה, דחפוני לשאול "מה לך, אירע מה?" אלא שלא אמרתי מלה, ואף אני חייכתי לעומתו באותו חיוך אוילי, מבלי משים. ,,ומה – כך אמר – מה תאמר אם אלך לי" ”תלך, לאן?" ,,אלך לי”. נעשה לי לא־נוח עוד יותר. עשיתי עצמי שוטה שאינו מבין: ”אתה רוצה ללכת גם הלילה לשמירה?" – חיוכו נעשה רפה יותר: ,,אח, לא, לא, זלמן, ללכת, ללכת לגמרי, ללכת מכאן…" חפצחי לענות אלא שזה נבלע בגרוני. אחר־כך, בכל־זאת שאלתי לפשר דבריו, והוא כאילו השתמט מלענות, והיה קמצן גדול במלים: ”כלום באמת אינן יודע?" רק אחר־כך החל מעין־דיבורו לפרוץ, דבר בחום, בהתלהבות, כמעט בכעס. ידעתי, כי בשעת השתוללות אין לעשות מאומה אלא לחכות עד שאפשר יהיה לתפוס במתג. כי כאילו לא התחשב ודבר אלי לא מפני שזלמן אני, אלא משום שיש לי אזנים. התחיל מבראשית. סיפר על מה שחשב בתחילה, על התקוות, על הטוב שרצה לעשות ולהשיג, על מה וִתר לשם־כך, ועל־מה שעבר עליו מאז, על נסיונות שנתנסה בהם, על יאוש והתעודדות, על ,,אסור להפסיק", ועל מעט נחמות שהיו פה ושם, ועל כל מה שאני יודע היטב מעצמי, עוד מקודם. אבל, השמת לב לכך, שדוקא אלה שמצמצמים הכל ברצון אחד וגדול ושואפים להשיג מי יודע מה – משיגים פחות מאחרים? עובדה לא הגיונית כל־כך – אך אמיתית ומרה ככל שנכונה היא. חלומות, הכנות, תכניות, עבודה, וזיעה נשפכת, וגב כפוף, ומלחמות באלף דברים קטנים וצדדיים (אח, זוטות אלה – הן שהורגות את בעלי־החלומות האלה. אנחנו, האנשים הרגילים, לנו הקטנות אינן שונות מן הגדולות ובדרך אחת נקבל הכל… כלום משום שקטנים אנו?), אכן, מלחמות שונות במגפות, בבצורת ובשדפונות, באקלים ובקרקע; סכסוכי מים ותלאות אחרות, שכל אחת חורתת בבשרו פצע עמוק משל אחרים, משום שעורו רך משלהם. וכן הלאה, פרשה ידועה לשכמותנו יפה יפה. וחוץ מזה חייב אדם גם להתעסק עם אנשים, והללו לא תמיד עדינים הם, לא תמיד רוצים לשים לב… בעוד שעם בני־אדם שכמותו חייבים להתהלך כמו עם ילדים… ככה סיפר וסיפר ותאר כל מה שהיה. ולבסוף? לבסוף הגיע לכך, שכל מה שנשאר בלבו ובכוחות גופו הניח על תקוה אחת, אחרונה, לאמור: אם זו כאן הכל כאן, ובלעדיה אף אני לא אהיה. כן, זוהי פרשת־המטָעים. ושמע: כשהכל מצטמצם בדבר אחד ויחיד, וכשהתיאשת מכל מה שיש בעולם וכל מה שיש בו אינו אלא בצמצום הזה, בדבר האחד שבו אתה מאמין עוד, ואתה כולך צומח מתוכו, יונק ממנו ומתנחם בו – כן, וגם כאן באה המפלה והאכזבה, גם כאן… הרי זה… הן ספרתי לך כבר כל אותו המעשה… כן. אחר־כך, בכוח היאוש והמכה הקשה, ניטעו העצים מחדש… וכשגמר, כשעשה זאת… ברם, את זה סיפר עוד בהתחלה, בשקט, עוד לא הרים קולו. חייך כפעם בפעם. רק צלצול מוזר היה לקולו… (רק עתה, לאחר מעשה, אני נזכר ורואה פרטים אלה…), אך לכלל צעקה עוד לא הגיע. זה היה אחר־כך, כשהביט בי רגעים אחדים בשקט, ופתאום נתן עלי בקולו, בשוועה, בגעיה איומה, שסִמרה שערותי: ,,ואתה שומע כל זה ושותק? מאום אין לך לומר. מתפלש אדם לפניך, צועק הושיעו, הצילו! – ואתה אין לך מה לאמור. מדוע אינך עונה? מדוע אתה מוסיף לשתוק! הלא מוכן אני כעת להעליבך, לפגוע בך ובלבד שתקום ותצעק כנגדי: ריקא, שוטה, לא־יצלח, כלך־לך לכל הרוחות ותן מנוחה! הנה אומר לך, שאתה שותק לא מפני שאתה מבין ויורד לסוף נפשי, אלא רק מפני שאינך רוצה להפסיד מאומה מאורך־רוחך וגודל־חסדך! נוד לי, בן־אדם, נוד לי. אני אחד מאלה שהכל משתמט מידיהם, וכל מה שהם נוגעים בו – יהפך לתוהו, לאפס. הוא צעד נדכא ואומלל אנה והנה. עמדה בעיניו איזו הבעה שאינה מובנה, לא לחות, לא דמעות, להפך, מן יובש כזה, מין זדון מכוון, אותו גוון של אדמה צחת־בצורת, קשה, אטומה, סדוקה, רעה ומשוועת לרחמים, וביחד עם זה היה במבטו משהו מעליב ללא נשוא. כמעט שנאה, משטמה הייתי אומר… שתקתי.

ושוב פתח ודבר בשפל־קול על עמל יום שאין לו סוף והדוחה מפניו הכל ואינו מותיר לזולתו מאומה לא בזמן ולא בכוח, על שהכל רצוף קטנות שלעולם אינן נצברות לדבר אחד גדול, על שיום ליום מוסיף עייפות ושבוע לשבוע כבדות ואטימות נוקשה. ואם רוצה אתה לבסוף לזקוף מעט קומתך, מתנכלות אז בבת־אחת כל הקטנות הללו ובצחוק לאיד הן מכריחות אותך לחזור אליהן. ובתוך כל זה – אמר – חייב אדם לחיות ולעשות, לשאוף ולפעול, ודווקא בפנים זחוחות. זיוף ואמת – אמר – אין להבחין ביניהם; כל מה שתארו מפואר יותר, כזבו גדול יותר, ומתוך כך דוקא נראית האמת כשקר דל. הכל מחולל ומטומא, בכל כבר משמשו ידים גסות. שוב אין דברים פשוטים, אלא ,,חן של פשטות" יש, ופולחן של פשטות. ובר־לבב יראה כגרוטאה חלודה. כמה פיות הטיפו רירם על יקר אמונתך, פַטפט והתרברב על ”עבודה", ”תלמים", "אמא־האדמה״ ו,,יצירה" ועוד מלים מרהיבות וריקות, שצחצחון כך כי מעולם לא חשבון לממש העלול לחייב גם את עצמם במשהו. הוא הוסיף ואמר, שהבחילה בו רבה ואיומה. ומלבד זו אין מאום. הכל מאוס במדה שווה. ומכל הלהבה הגדולה נותר רק אפר הבחילה (כאן צחק צחוק קשה והתיז: ,,אפר הבחילה" – והלא גם זו מליצה!), וחוץ מזה – צעק – שונא הוא את המהססים תמיד.

ושוב נאלם. ובפניו התהלכו צללי כל הדברים שבטא. ריק אני – אמר – ריק ומרוקן. כלי ריק, והסוף מה יהא? ואם יש בי משהו, ואם עוד יש לי תקוה – מדוע שותק הכל, מדוע אין רמז, אין אות קל על כך? למה לא יבוּשר בתוכי: הֵרגע, אחא, אתך אנו, ובוא נבוא! והן כך – צעק – כך אי אפשר עוד, על כל מיני השליות ולא־השליות שהשאת נפשך בהן, על הרבה חלומות ותאוות ותרת, הפקרת כל מה שהיה פעם אתה ועצמך – במחיר עבודה קשה, מפרכת, שמלבד עייפות אין בה מאום! (כן, כן, מאום אין בה!), ואחרי זה, אחרי זה, מה אחרי זה?… אבל אני איני רוצה! – צוח פתאום – אינני רוצה! ולא אקבל עלי זאת בשלוה! אינני רוצה להדחות, להבטל, איני רוצה להיות המושלך מן המערכה, הנטרף בקרב, הזאב הנחשל במלחמת החיים, איני רוצה! ושוב נשתתק. ופיקתו התרוצצה בגרונו. ואחר, בשקט לא צפוי, העיר שעיף הוא ותשוש, ואילו רק ניתנה לו האפשרות לנוח, להחליף כוח, להרגע, להתרענן ולהיות מוכשר להמשיך – היה נותן הכל במחירה… מי שמבכה את מעשיו – אמר – לא עשה כנראה מאומה, כי אם עשה – המעשים ישנם, קיימים, צומחים, חיים. היה חלש כל־כך. זקוק כל־כך לרחמים.

נסיתי לדבר על לבו. אמרתי הא ודא. לשוא. הניע בידו ואמר: לי אין ברירה אחרת. אני קורצתי מחומר נפסד. לי אין משקל, לי אין כובד, אין עצמות, אין שרשים ואין פרחים. הכל בי מצויר ומודבק. תלוש אני, מנותק. אלך לי עתה. אשוט בארץ. אחפש את החסר לי. אחפש נקודה אחת, שאם היא קיימת – אפשר וכדאי להיות קיים ועושה בגללה. אחזור הנה רק כשאדע היכן היא נקודה זו שאליה אני נכסף מיום היותי. ואם לא אמצאנה – לא אשוב. אפשר לא אשוב גם כשאמצאנה. וחבל. חבל לי על עצמי. לא משום שכל־כך טוב, יקר ומועיל אני, אלא משום שאין בי די עוז להמשיך כאן, לשאת ולסחוב במקום תבוסתי, לקומם הריסותי על עיי החרבה. ועתה, עתה עלי לעזוב את הבקעה הטובה הזאת – –

נדמה היה לי שהנה תרטבנה עיניו. אך כנראה שגם הוא הרגיש באפשרות זו, כי מיד התחיל מתרגז ומרגיז מחדש, מרשיע עצמו ומתגרה בי. שוב צחק אותו צחוק צורם. שוב צעק. עד שלבסוף התעייף. ועם כל רצונו להמשיך בתלם הראשון – לא יכול. כבד היה הדבר ממנו. והיה כנראה עוד משהו יקר לו שחס מהתקרב אליו במצב זה שבו נמצא. יתכן שנכלם פתאום בפני. חמקתי בחשאי. חששתי שמא מעתה לא ישאני עוד, יחשוב שהוא בידי והריני כנושה בו חוב, וזה ירגיזו. אולם פתאום, בעודי הולך, קפצה הרוגזה גם עלי. מה – חשבתי – יתרגז לו כלבבו. אני מה אני? אין זה מעניני. וכועס על שום מה פרשתי לעבודתי. אלא שבערב, בשעת ההליכה, נזכרתי בכל מה שקרה, ושוב לא יכולתי להסכים. לא. אדם אינו צריך להיות רך כל כך. אם הכל מסביב קשה – חייב גם אתה להיות כזה. אסור לך לעזוב את מקומך אפילו אם מסוכן ולא נוח הוא. אסור שתהא גם אפשרות, רק אפשרות למחשבה כזו. אחרת אי אפשר. אחרת כל קיומנו ומציאותנו כאן – אין להם טעם ואינם שוים את הקרבנות הרבים. דוקא הקרבנות האלה מכריחים להשאר. דוקא הקברים מצווים לחיות… יודע אתה את חולד־האדמה – בריה רופסת ורכה לכאורה, עטופה גלימת־שק עפרורית, בעלת רגלים ורודות־מעונגות, עינים קטנטנות ומצחיקות וזוג מלתעות עודפות מזרבוביתו, כן, חולד פעוט וסומא וה, משהוא נתפס, ואתה מתגרה בו בנעלך – יודע אתה מהו עושה, רך וענוג זה? הרי הוא מתפתל, מתעוות, קופץ, נוגח בניביו, תוסס בחימה ונושף, חוגר כוחות שאין לשער כי ישנם בגוף מעין זה, אף רגע לא יכנע, ואף־על־פי שחימתו הסומאת אינה מכוונת, אינו פוסק מהלחם בשצף קצף. ברגליו הורודות האלה יקפוץ, רציחה בגישושי ראשו, מתחת לשק גלימתו יגעש דם ורצון ותאוות־חיים חמה… וזה רק חולד־אדמה, חפרפרת עלובה… לא – חשבתי – חשבונו של יצחק אינו חשבון, כי הוא כולל גם אפשרות וִתור. מוטב שיצא להתבדר ויכיר מרחוק מה שלא יכול להכיר מקרוב. ובחרטה וברצון לתקן – יחזור בו, ישוב מסוגף, עשיר בנסיון קשה נוסף, וידע להחזיק אז בצפרניו אפילו את הרע הזה ולא להפקיר ממנו מאומה. ברם, כל אותו הזמן נגנה באזני מנגינה אחרת ומטרדת, כזמזומו של זבוב, שהתגברה על כל המחשבות הקודמות: ומה, מה יהא, בן־אדם, אם הלה יעשה מעשה, אם מחוסר סבלנות וכוח יעולל בידיו מה שאינו ניתן שוב לתיקון?… ובמנגינה זו כבר היה משהו אחר. אולם, מאידך גיסא, נסיתי לחזור ולחשוב, ומיד קפצה ובאה המנגינה הזו, ושוב טענתי ושוב השיבותי וגלגלתי כך וכך… עד שהחלטתי לראותו למחרת שנית. שמא תבוא בינתים עצה בלבי, או הלז יחזור בו מאליו… וכך הנחתי את הדברים, אלא שלמחרת כשנמצא בידי הזמן לסור לביתו – כבר היה הכל נעול, ושמעון, זה שכנו, אמר שיצא יצחק עם שחר העירה. הנה, רואה אתה, כך היו הדברים. עבר שבוע. שבועים. חודש. שלשה חדשים. ויצחק איננו, עד שיום אחד כשנפתח העתון נתגלה שלעולם, לעולם לא ישוב עוד… אתה יודע…

הקטע הבא

הקטע הקודם

משעולים בשדות – ג'.

בחצר כבר עמדו רוקעים שני סוסים חבושים, מתמודדים סביב העגלה שאליה נקשרו. וזה הערמוני היה מפקפק בין שרידי החציר שבעגלה ובין חיטוט־משובה בקרקע, חטֵט והכֵּר והנֵף באשד־האש. הסוס השני היה שרוק ועניו יותר ובהחלטה ברורה היה מטפל בשפתותיו בשיורי השחת. מיד הופיע זלמן ובידו רובה, נוסף לזה שעל שכמו, מחייך ב,,היכן היית, הרי נרטבת כולך!" ושוהה עוד רגע ומתעסק אי־שם בחצר. מתקין כה וכה וחוזר, ושניהם עולים בדליגה על הסוסים ויוצאים דרך השער כשגדילי השקים האדומים מוסרים במחולותיהם צהלת רוח־הסוסים. האד עוד היה מכסיף ושוקק בבקעה, ואילו ההר כבר נחשפו מרגלותיו והם ירוקים ומטולאים שחמומית אדמה, וכל צבע ובן־גון שבמרחב עורבב ונמשח מחדש גדוש ועמוס חיים.

בחצר אחת היה אחד בגופיה שחורה עודר גינתו, נזקף ומאהיל על עיניו מחמת זהרורי־המזרח וסוקר בגחוך: ,,איזה ערפל! יהיה חם היום!” ונפנה שנית למלאכתו בפיזום כבוש. מן הרפתות עלה צלצול ומשק כלי־החליבה, וגערות החולבים בטלו בפני איזה רחש־שאון שהיה מתרומם ועולה מן החצרות ומן הבתים המתעוררים, הדקלים היו גבוהים, ואמת־המים צלולה, ופלונית אשה היתה נטרדת בדאגה ופונה אל זלמן: "עוד איננו זה הרועה האשמאי, הלא כבר מאוחר!…" ושוב היו ברושים עבותים וזקופים, ומיד אותן גרוטאות כלי־העבודה והמחרשות והקומבין הגדול, ומרחבי השדות היה פרוש לפניהם.

פנו לאחד המשעולים החוצים את השדות. הרובה כבר היה מעיק והוטל לרוחב האוכף. וזה סוסו השרוק לא יכול לותר על כל גבעול או קלח שנקרה בדרכו ובסבלנות רבה, בזלזול גמור ברוכבו, היה מרכין ראשו פתאום, או מתעכב, חוטף וקוטף, קוטם ומולק וחוזר להליכתו כאילו לא היו דברים מעולם, ולא הועילו כל משיכות־המתג ואיומי־השוט להשביתו ממנהג אציל זה, עד שנתיאש אבנר וחדל מהקפיד, וביחוד לאחר שזלמן היה מחייך בסבר רחב למראה נפתוליו אלה, בעוד הערמוני שלו מרחרח בנחיריו, מרקיד עורו השקוף ונבלם בקושי מתאװת־דהירה שרטטה בקרסוליו הדקות ובשוקיו החמות, בז לכל ליחוכי־ההבל מתוך רעבתנות גסה. ,,תכונות חמור לסוסך" הביע זלמן את דעתם על כך, ושוב חזרו ונתכנסו לשתיקת הרהורים.

מכבידות השבלים על עקצי גבעוליהן ונטושות כהות ומסומנות על פני משטח הקמה במלעניהן הפשוקים. שרידי־האד נמוגו מהר, וגלגל־החמה כבר היה מנסר מעל גבעות המזרח, חוקק עמוק צללי העצמים. מרחבי־הַשְקֵט חופפים את העולם. עולשים כחולים הסתרגו על ענפיהם. ואותם ההרהורים היו חוזרים ומונעים בדרכים שונות, מתובלים בעקה בת הגעגועים. חפץ היה לפנות בדברים אל שכנו, אלא שלא רצה להטרידו משתיקתו. רצה לשאלו על שאננות טובה זו שהיתה נוחה כל כך, ובו בזמן גם מרגיזה במשהו, לפי שהיתה אומרת שכאן חייב אדם להשאר בטובתו או שלא בטובתו. כלום כך הם תמיד ולעולם בריות אלה שכאן? כלום ידוע כאן שהעולם נמשך גם מעבר לחומת־גבעות זו, ושאפשר גם לעשות לא כך ואחרת – או שלוֵי־אדם הם פה, הניזונים בקב חרובים ואינם רוצים בעוד, ובלבד שלא יצטרכו לעשות יותר מכפי כוחם, ולהטרד משלוָתם? האם מרצונם ומבחירתם קבלו על עצמם דין זה של קרב חשאי בערבת בקעה זו ובמעשים החייבים להעשות יום יום בנוסח אחד – או רק משום שברירה אחרת אין? ואולי נראים הללו בעיני עצמם כגבורים המוַתרים על דמיונם, או הכל רגיל בעיניהם, שכיח וטבעי, ואין כל מיוחד בו? ומה יעשה אדם הרוצה דוקא בהפקרות, במנהג מתוך שרירות הלב, בפריצת כל גדר מתוך געגועים עזים ואלמים המכריחים לעבור ולנדוד ולא לשקוט רגע? במה משביחים כאן סערות של נפש, לאן יפורקו אוצרות המאוויים, שעם כל אפסותם קיימים הם כחלק מחלקי הבשר והדם? כך היה מתנדנד אבנר על אוכפו בשאלותיו אלה, כשהוא יודע, שלא אלה הם הכתובת לשאלותיו אלא הוא עצמו, ועל עצמו הוא מקשה קושיותיו. ולא ברור היה לו לשם מה להטריד בני־אדם, שאולי בעמל ובמאמצים קנו להם בטחונם וישיבתם המוצקה, וליחס את מומיו הוא דוקא לאלה שיש לקנא בכל ארחם הבריא וחסר התרוצצות־השוא. זלמן היה יושב כבד באוכפו, ולא נראה לא מסורבל ולא מעיק על הסוס, פניו רציניים, הוגים, ובכפות־הדב השעירות בדר גדיל מגדילי השקים. מפעם לפעם הרגיש בסקירה קלה שסקרו הלה וחדל. מפעם לפעם היה הלז מטיל מבט בוחן בתבואה ומפליגו לאורך השדה. ושוב נקוט אבנר על רפיסותו הוא לעומת כבדו השלו של שכנו. התבייש בכל הרהוריו הקודמים שהיו הגיונות־סרק מלב ריקן והומה מחללי הריק. למה יטיל מזוהמתו השנואה באלה, שרב להם ביסורי מפעלם ושגדולים הם ונעלים מאלף רחשושי־הבטלה הפעוטים שלו?

עתה נפנה זלמן בחיוכו (למה תמיד מחייך הלז, כאל תינוק שלא בגר?), והחל מפטפט בחיבה (אבל אינני זקוק לחיבה זו! יחדל נא מהעויה זו!), שואל ותוהה על אבנר. וזה היה משיב קצרות, רוצה להיות קר ויבש ונכלם מגנוני־ילדות אלה (ואף־על־פי־כן: ילדות!), ומחשש שמא יסגיר קולו אף שמץ ממה שיש תחתיו, היה מחייך אף הוא ומגדיל לחייך וכועס על כך ומאריך יותר בתשובותיו, ומשתומם על עצמו היה מטיל חידוד ובדיחה בדבריו. שאלוֹ הלה למקומו ולמעשיו שם, מאזין בסקרנות שבנידת ראש, מעיר הערה, שוחק פה ושם לסגנונו המתבדח של זה, מעמיד פנים כאילו זר וחדש כל מה שהוא שומע, ואין קץ לענין שבדברים, ומשאלות של אגב למד דברים שאבנר לא רצה כלל להשמיע ולגלות. ואילו כשהיה הוא, אבנר, מתאוה לדעת מה ממנו, היה הלה נעתר ברצון ופוטרו במשפטים שנַים הנאמרים בסבר, אך עונים רק על השאלה בצמצומה, עד שבאמת ראה אבנר את עצמו כתינוק וכמעט שחרה לו לולא השכיל לפרוץ בצחוק על אולתו ולהוָכח ששוטה גמור הוא, צחוק שהדליק ניצוצות בעיני שכנו לאמור: ,,כך, בני, צחוק זה יפה לך!" וכיון שכך, נעשה הכל רווח יותר, והשיחה טבעית ושוטפת יותר, וכל החשדות וה,,ברוגז" הלזה – פרחו נדחו במשיכת־כתף.

ברם, משנפתח לו פתח זה, נתאוה לקפוץ ולשאול את האיש הזה שעל ידו כל אותן השאלות שהטרידוהו, אלא שעכב עצמו מכך גם משום ששוטם הוא לרקבובית זו, וגם מחשש שאם גם לא יבוז לו הלה יוכל לעקם שפתיו לאמור: ”הרי שכן הוא, חולה כסל בֶטֶל – בן לויתי זה!" וחוץ מזה לא הוא שיחשוף לפני זר את תוכו ואפילו צח וטהור ודגול הוא. יהא לו אשר לעצמו. כלום לרחמים הוא זקוק או למלת־עידוד אחת? – עד היכן הגיע! אם יש ממש ביסוריו, מוטב להצפינם. אין לבוא בשאלות נאות ועמקניות, בתהית בקורת, לפני עשותו מעשה כל־שהוא. קודם עשֵה והעמד עצמך במבחן. לפני שתקוב הרים בתמיהות מופשטות – הראה שאתה עצמך וכל קיומך אינכם תמיהה. אחרת הרי זה פלפול לא־כלומי, מתוך רפיון ועצלות התובעת מזולתה ופוטרת את עצמה. וכי בכוח מה יכול הוא לבוא ולגלגל טענות על בני־אדם שאפילו לחצי דרכם עוד לא הגיע ומקומם רחוק ממנו, לא נהיר עדיין ושונה משלו, כשם שסבלם אחר מענוייו שלו? הרף! שתוק! התבונן, למד, עשה, דע ללכת – או אז פצח פיך המחוכם וסלסל בתמיהותיך המשוקדות כפתור ופרח!

כאן נפנה ומשך משיכה אחת וחזקה במושכות, עד שזה השרוק נבעת ממקומו, וִתֵּר על זנב־ירק, זנק מבוהל לפנים ולא נרגע עד שנעצר באחת ליד צמח אחר, תלשו בנענוע־ראש אחד ותהה אם להמשיך בכוחו זה, או לשוב ולפסוע בנחת כבתחילה.

– בפעם הבאה תשים זמם לפיו, או שתדאג למזונותיו בלילה – נִחמו זלמן, מחליק את משי צואר הערמוני, שדהירתו הפתאומית של חברו הדליקתו והתפיחה נחיריו הלחות. – רואה אתה עדרי־צאן אלה? צריך לגשת אליהם. פעמים הם חומקים ורועים בתבואות. ברם משנתקרבו נסוגו הללו במהרה, וחשיפי צאנם הוזעקו והורחקו באלות וקריאות – חוששים הם כבר מפנינו – גחך זלמן – מתחילה היו עזים יותר, אבל הבחורים שלנו בשוטי־הסוסים (רצועות כפולות ארבע!) אלפוּם דרך־ארץ. קצת, אמנם, יותר מדי, אך אותה שעה היו שואפים נקמות, לאחר העקירות וההצתות, וביחוד לאחר המקרה עם יצחק… שמעת בודאי על יצחק זה? לא? היה אכר, כן, ברנש טוב… אך… אבל הלא כל זה כבר עבר, ומה יש לדבֵּר!…

כאן נשתתק זלמן וחיוכו לא היה לו עוד. קמט נחרץ מעל אפו, וצללים הלכו על מצחו. אדוות־חום ראשונות התרפטו במרחק, דועכות־עולות, שטחי הבור שכאן, עם שיחי־השזָף הכסוחים ומעוקמים, ועם הדרורים הפורחים במטבעות זהב – טפסו ונמשכו עד אופק הגבעות, ומשם ולמעלה נחה תכלת זכה וצלולה, שלמרות שקיפותה היתה כבדה, כמו כל השוכן בתחומים אלה, כבד, עמוק ואפל, כמי תהום רבה. רקמת המשבצות המפוספסות היתה גלולה בהירה בשרטוטיה הברורים עד להררי־הצפון הרחוקים. הם רכבו הלאה בדממה.

 

ס. יזהר, גליונות, אב-אלול תרצ"ח (אוגוסט 1938).

המשך יבוא

הקטע הקודם

משעולים בשדות – ב'

והראש היה מוחזר חליפות לאחור, אל המקום שאור־השמש עוד נח עליו, ומציץ סביבו בבהלה גוברת. אפילו הגב הזה התמעט, ושוב לא היה בו כדי מעצור. ותמיהה היתה מתרטנת בטינא ושואלת בפנים זועפות על מה נצטרף לפלוני זר זה ולא שרך דרכו לבד, ומה, לכל־הרוחות, פיטום זה שנתפטם בחלומות עורבא־פרח על בטחון ועל עתיד וכיוצא באלה, כעולל זה, עולל בן־טפוחים! לולא נעלם עתה ממנו תירוץ מספיק, כדי להפטר ולקפוץ מן העגלה ולפרוש אל אשר יפרוש, להתחבט אי־שם באחת הגיאיות ולהתפלש בעפר השדות – היה נחפז ומסתלק מיד מכל מה שמתקרב ובא במרוצת סוס אביר. כמה ממהר הוא לותר על שלו. כלום לחפש בריות חביבות ונוחות טרח והגיע לכאן? ובכלל, עתה נגלה הדבר בכל אימתו, כמה נואלה היתה הליכה זו שהלך לכאן, תקוף־דמיונות, רק כדי שיפוטר ממה שנטל עליו לעשות שם, דווקא שם! מה לו כאן, מי לו כאן? ככה, בחונף קל כזה הפקיר הכל ונתפתה להאמין, ומה שעוד לא נפתר, מה שחייב להפָּתר, את חיובו של עצמו, את טעם היותו, נתן ביין זול של רגע. לא, בן־אדם, לא. הפצעים עוד כולם שותתים, כולם דווים. העלבונות מנינם שלם. והאכזבות אחת מהן לא נפקדה. ובעצמו של דבר, אין עדיין מאומה שיחרוג ממסגרת ההיינו־הך. היינו־הך.

השדות נתלכדו לשטיח־אופל אחד מגולל עד מרחקים. בהרת־ענן תועה, שהיתה מציצה מעבר לרכסי ההר, אדמומיתה המעטה בוטלה בתכלתה הירקרקת. געיה אדירה ודשנה הוטחה מבין הבתים שמנוכח ופחתה לאטה.

– אתה בודאי רעב – נפנה פתע הקול העב והנמוך מתוך הפנים מועמי העלטה היורדת – מיד נגיע הביתה!

מיד נגיע הביתה! אנוש זה מה הוא סבור לו! הביתה! ברם, מיד נתגלה שמעין החֵמה הזו נדלדל ואזל, ואותה כפילות עצמה היתה מהבהבת כקודם, ולא זו כהרי הרעב שהורגש פתאום בכל תקפו בריר שנצטבר בפה, באיצוטמכא המפרכסת ובחזון מיני מזונות גסים וערבים. וכשנטפל אדם לרעבונו, שוב לא יצלחו כל הרהורים רוממים ושאינם רוממים, המונחים בהויתו, ושאינם כאלה, לצורך תשומת־לב כלשהי. אכן, רעב הוא ביותר, ואין פלא בדבר. סעודת־הבוקר היתה קלושה ועצבנית, וחוץ מזה רחוקה כדי מהלך יום תמים! ממילא מנסה שיור־הבינה שבקדקוד לנסח ניסוח פשרה ולמצוא היתר לרעב, לתאבון המתגבר ולהרהורים הדחויים שלמרות הכל טוב שנדחו, וטוב שאפשר בלעדיהם.

וכך, בטרם ידעו עיניו אם לזעוף במחאה או לחייך בפיוס, ובלא להשגיח ברצונו המתחבט עדיין בין רתיעה שבדחיה ובין תהייה סקרנית על עולם חדש – טולטל והובא כחטוף לתוך הרחוב בגזירת שעטת ערמוני עליז. ועד כה היו גרוטאות ומחרשות ומשדדות מגובבות במבוא, וחצר ראשונה וברושים צופים פניה, ועץ פלפל מעלים צלליתו המושזרת באפלה, וזאטוטים משחקים בשאון, ואמת־מים משכשכת תחת האופנים, מנורות־ערב ראשונות בבתים, פלוני שחוח־גוף ומתוח־ידים נוטל דליי־חלב ונושאם במעלה הדרך למחלבה, ופלונית יורדת ושני הדליים תלויים על אצילי זרועותיה והם משיקים ומספרים זה עם זה בצחצוח קטוע, ועֶגלה אחת מתפרצת משער חצר ודוהרת אבירה בהפשלת־זנב לרחוב ומשלחת לפניה אווז נבעת. והברה אחת גבוהה נופלת בחלל וזורעת הדים, וקול אחר נענה מן הקצה שמעבר. אילו בריות סרים ומפנים מקום לסוס הלועס את מתגו בקצב שבאי־סבלנות, ונטפלים תוך חלוֹף בשיחה פזיזה עם זלמן. ואתה, הכנוס בין קרשי העגלה ומצפין עצמך ככל יכלתך, נוטה אתה משום מה להאמין שאין איש שם לבו אליך, אם כי ברור הדבר שמחבואך חשוף והכל סוקרים בך, אך העגלה ממשיכה ועוברת, והמקום החדש מתגלה ממרומיך כאל אחד הצופה במחזה שאחרים משתתפים בו. ובשרירות דמיונך מצטרפים העצמים לנוף שאין העלטה סותרתו, ומעמד האילנות ומקום הבתים מצטיירים ונקבעים כפי שנוח לך. וחוץ מזה מובטח לך שבידיים אמונות אתה נתון ותגיע למחוז־נסיעתך השקט, אפילו אם אתה כשלעצמך היית בוחר להמשיך ולנסוע עוד רבות וארוכות.

קרוב הוא ההר, נוטה לתוך תוכו של הרקיע המתקרר ומתכנס לסוּת אפלה־כחולה. דקלים קפחים פרשו כפותיהם בחצר אחת, והאור הנזרה מחלון הִבהיר ברנש אחד שמהר וצעד ורובהו על שכמו, צוהל ונענה ב”שלום" רחב וחומק לאפלה (מחר אף אני כמוהו!). נדיפת לחם טרי וחם, מהולה בבשימת עשן קלוש, פשטה ונמוגה, מזכירה דבר ואין יודע מה. מיד עקף הערמוני ונכנס למבוא, וקפץ זלמן והקדימו וכתנתו מחוירה באופל, ובחיוך ,,כבר הגענו" והטלת המושכות על גב הסוס סר ופתח את דלתות־השער החורקות, גרף ברגלו אבן לבל תִזַחנה, וזה הערמוני עקר ובא אחריו אל החצר, וכבקי נפנה מאליו בשכשוך עלץ אל ערמת־חציר מוטלת ונטפל אליה בנבירה, טַלטל והפרד אלומה סבוכה אגב זרירה ורקיעה וצלצול חלקי הרתמה. וכשקפץ אבנר אף הוא וירד, חש בבת־אחת שאמנם עיף הוא מאד. התבונן סביבותיו. גג־פחים שהבהיק נגדו, ריחו ומשק השרשרות מבפנים – העידו על הרפת. החצר היתה רבודה אריחי אבן. תמה היה מה עליו לעשות. מן הראוי לעזור לו לזלמן.

אך כיון שהלז לא נראה, וכדי שעמידתו לא תהא דלה וריקה, נטפל ונתעסק בילקוטו לצורך ושלא לצורך. אך מיד הופיע זלמן ונפה גדושה בידו:

– עיף בודאי, לא? הכנס הביתה, אף אני מיד אחריך! – אמר.

– יכול אני לסייע לך במשהו?

– אח, לא. הרי אינך יודע ואינך מכיר כאן מאומה. ברם, יכול אתה להתיר את הסוס, אם רצונך בכך.

ארכה המלאכה בידיו הלא־אמונות של אבנר, אך התעסק בשקידה ובאמונה שלא יוציא לעז עירוני־בטלן על עצמו. והיה בהתעסקות זו משהו מרנין וחדש ועם זה מזכיר דבר שכבר היה פעם קרוב ושיש בו משום כנוי קולע לאיזה ערגון שתמיד היה ערטילאי ובלתי־מחוור וכל מה שהיה אומר ומדובב נשאר סתום ללא תרגום. היתה דממה סביב. מפעם לפעם היו האצבעות מלטפות באגב את משי־העור של הערמוני וסופגות חדוה רכה וחיה. והיה רחש עובר בדממה הזאת, שלא היתה כאלה החנוטות וקפואות, אלא זזה ורוגשת, והיתה מתפקעת וטעונה פרכוסים כה רבים שרק דממה יכולה להכיל שאתם. עצם עצם נתון בפני עצמו, נושם בודד בחוגו סביב לו, ואין נוגע זה בזה, קרקור צפרדעים בשוקת היה עולה ומתרועע ואינו פוגם בצרצור הרצוף שמאצל, ואיזה עולל שבכה אי־שם, לעצמו בכה, כשם שהשירה שנשמעה לא הפריעה ריטונה של תרנגולת ישנה. עתה הופיע זלמן ופנס בידו וצללים מתפשקים מרגליו לעמודים מתרחבים הלוחכים את חומת הגדר וגג הבית השכן, נטל את הסוס והוליכו, וחזר וחייך אל אבנר –

– נו, בוא נכנס, עוד שעה קלה ועבודת־היום תסתיים, כבר ארוכים הימים… ואתה עייף מאד? הנה שם המקלחת, והנה הפנס, תתרחץ, ונלך לאכול.

רחש לב אבנר תודה לזה הגבר החרד ודואג לו כל כך וממשיך בלא יודעים זרם־בטחון ממנו, וקצת היה נקוט על שכך נוהגים עמו בפינוק מעין זה אלא שפשטות הליכותיו של הלה לא התירו לו אלא לציית ולעשות. ובעודו שולה מילקוטו חליפת־בגדים, תפס עצמו מסלסל בשריקה קלה, שהפסיק אותה מיד בהרגישו בה. אך תחושת בית ומולדת כבר התגנבה ובאה לתוכו, מטיפה שלוה של רחבות. או אפשר רק ריח ילקוטו וחפציו פעלו כך? וזלמן זה, מה גרם לזימון כה מוצלח שהִקרו לפניו? עוד עתיד הוא לתהות על שורשיו של הלה ולחפש אחרי המעין שממנו שאובים כוחות סמויים אלה שבו, עם האיתנות השלוה, עם הבטחון המחייך הלז.

ברם משיצא אבנר אל החצר וקדמתו החשכה הרוויה לחות וכוכבים קורצים למעלה, וכאחד גדול וקורן היה הפנס שעל העגלה, וקולו של זלמן עלה מן הרפת בגערה: "הי, עֶדנה, אל תזוזי!", מלווה העתקת דלי וגרירת שרפרף ונסמך לקילוח קצוב של חלב – נתערערה שוב שלותו. דוקא שיגרה ביתית זו שבחצר – הכריזה בתוקף שזר הוא כאן. נטל את הפנס ונכנס לצריף־הפח המשמש מקלחת. צריף ישן, רעוע וחסר־גג, ריקועי הפח הופשלו פה ושם מרוב ימים. הכוכבים טפטפו מלמעלה. בֶּטון הרצפה חלקלק ולח. פח הפוך וקבקבי־עץ היו הרהיטים. תלה את הפנס ורבץ על הפח. שבה הערירות והחלה טורדת בגרון. למה אינו מרפה ממנו, גם כאן, חיטוט בזוי ושנוא זה? כלום אין עוד מקום תחת השמים שאפשר להמלט אליו? כמה נמאס הכל! הנה שוב אותה התִפלות, שוב אותו השממון המטיל אבק באויר וקורים מאוסים בכלי־הנשימה. ועד מתי כך? מדוע אי אפשר לקבל את הדברים כמו שהם, בשלוה, בלי התרגשות יתרה ובלי פרפורים? הנה עתה, לאחר שהשאיר כל מה־שהיה שלו שם, מאחור, רחוק – נראה לו שנמהר לעשות וכי הדברים שם לא היו כה נוראים, לא היו חסרי ישע כל כך, ואפשר היה עוד לעשות ולפעול ברווחה ולצאת מן המיצר גם שם. אפילו שם. למה ניתנות תמיד שתי דרכים לאדם, ולא אחת יחידה? ולמה רצון ניתן לו, ולא מתג להובילו מכאן ולכאן? הנה, קבלת על עצמך דבר – קום איפוא ועשה, או אסוף מהר מטלטליך ונוס למקומך שסאובו קוסם ממרחק! רק חדל לך מהתיסרות־פקפוקים זו. חדל מדאוב על עצמך ומרחם על אפסותך היהירה. ואדרבא, אם שטות עשית בבואך, אפילו שטות, – קַבּלֶנה. דרך נסיגה – אין. צריך ללכת עד הסוף. כי למעשה יש רק דרך אחת, והמשתמט ממנה משתמט מכולן. עכשיו שוב אין לפסוח על הסעיפים, ומאוחר להיות אובד־עצות. חסרה המלה החותכת. ולולא זיק זה שהבהב למקוטעין ולחש: המתֵּן, בני, רק זמן קצר, ימים מועטים, אחא, ימים מעטים, ואתה תחזור, תחזור למקומך שלך, – לולא לחש מנחם זה – כמעט נטרפה דעתו מעצמת המכאוב. נעשו הנשימות חטופות ושטוחות, תהום נפתחה סביב הלב, וכל פעימה נפלה לחלל ריק ומאיים, שביב רצון דולק קמץ את האגרופים, ובעינים קפא מבט עומם.

רצון. חַה. מהו רצון? – הבל, דמיון שטות. עתה משנעשה הדבר, משהוצא והיה לאמת – היכן הוא רצון זה, חזק וגוזר על עצמו? והגבורה איֶה? איך היה משכיל לאמר אז: הנה במקום שיהיו שדות והרים, במקום שתהא התיחדות ובדידות־שם יעלו כל היסורים, כל העלבונות והתקוות הללו לכוח, לדבר שבכוח, למעשה יוצר, מהוֶוה, מחייב! בודאי. אך עתה מתגלה שדוקא הימורים והדאבות האלה – יקרים הם, חשובים, ובהם יתפאר אותו רצון המואס בהם. הו, לחנם כל אלה הנפתולים וההדחות שהקיף בהן את עצמו. עתה שעת הגבורה. זה יומו של הרצון. הנה הזמן למפעלי יאוש. והיכן הם? מה היה עליהם?

ומאידך, הלא עוד טרם נכנס לכאן, עוד עומדות רגליו בשער, מִלָה לא דבר עם אדם, קטנה או גדולה לא נעשתה עוד – והריהו כבר מתחבט. על מה? על מה, בן־אדם? חרטה זו על מה היא? צר לך על עצמך, שנגפת בקרב ונסת לכאן. וביתר פשטות: עוד לא נקפת אצבע – וכבר כפפת ראש! ואף לא זה! חבל לך על אותו רבוע אור שבחלון, שדי היה לראותו אחת בלילה, להתהלך לרגליו, לצפות אליו, להריח ריחו, לשאוף אוירו – למען הצדיק את ההשפלה ואת הרעה ולקבל את הדין. אמור: הבדידות שהיתה שם – כדאית היתה, לפי ששכר פגישת־ארעי, המדליקה את הנפש ליקוד רותח, היה צפוי לה. ענֵה ואמור בגלוי: צר לי על שזו, שבגללה היו מתבשמים לילות ללא שינה, וחדות־שכרון הוצקה לזריחות מתחדשות – נותרה אי־שם במרחק, וגם המעט הזה, שאינו משביע אך מעכב ממשוך יד מן הכל, שוב לא יהיה, ומַעינה לעצמה יָקֵר ולאחרים – ואילו אתה, כאן אתה, רחוק, רחוק, וברור כמעט, שהעדרך אינך מורגש שם, כמוהו כמציאותך.

אלא שדוקא הודאה זו שבפירוש, שנתפש בה, המריצתהו לחלוץ בבת אחת נעליו ולפשוט חולצתו בהתרגשות יתרה, כדי להסיח את הדעת ולנתקה מהגיגים וזכרונות אסורים אלה. אך מיד הפסיק. חבל היה על הנעלים שכבר נחלצו ועל החולצה שהוסרה. מֵאן הלב העקש בכל אות שבהתאחזות במקום זה, בכל נסיון שבהתאזרחות, והיה פונה במרידה רבה וסוערת אל מה שנשאר מאחור. אולם אחר כך נתערבלו כל המחשבות לעיסה אחת כבדה ועכורה, ללא מלים, ולהתרפקות על כל צל דבר שיש בו די מעצור, להשתוחחות אחת מדכאת שגחלת עמומה היתה דועכת בתוכה. ואף־על־פי־כן היה נדמה שהכל מסתחף, דועך ומחשיך. מה לי כאן? מי לי כאן? ומה יהיה הסוף? כך שר לו הלב, וטחן וחזר שיר זה ברציפות נואשת.

אולם אחר כך נתעורר בטינה כלפי עצמו וכלפי כל מחשבותיו אלה. הוי, נפש רכה וענוגה, נפש סורחת על גחונה – זעק לחובו בחימה – כוחך היכן, איה קשיותך, איפה העצמות לעצמותך? היאך יכול אדם, שחוט־שדרה זקוף לו, להתמוטט ולהתפנק שעה ארוכה בסלסולי־תוהו? הלא ידיים לך, בן־אדם, הלא שרירים לך, איך בטלים אלה בפני לא־כלום שבהזיות? רקוק בפרפורי־הלב, בדמיונות עבר אלה ורחשים ילדותיים מלפלפי עינים! אל תחשוש לנהוג בעצמך ביד רמה, במָרוּת, באכזריות, בתביעות עצומות, וזקוף קומתך בכל אשר תלך. ועוד הרבה היה יכול לדרוש במליצות כגון אלה, לולא נמאסו עליו מיד. ומה שרצה לאמר רק חלחל בתוכו, פעפע, נסה להתגלות ואבד בזרם המלים שבשגרה. אלא משחזרה העין ונתקלה בריקועי־הפח המדולדלים הללו ונתאשר המרחק הגדול הזה שהוא מציאות, שהוא הווה, ושאין לפרק את דריכות הצפיה והערגון האוכל, ולא עוד אלא שעוֹנת מתיחות והתיסרות אכזרית אל כל היקר הלז ממשמשת ובאה, שבה העכירות והציפה הכל, ונותרה רק שוועה אחת: לשוב, לחזור, לשוב. קודח ונוקב היה פסוק זה, ברחמים ובקשי־לב. שוב רפו הידים. שוב דעכה השלהבת. וארכה הישיבה הדמומה על הפח שבזוית הסוכה. עיף נשר מבט העין על הפנס התלוי ואורו המבליח נתון לעולם אחר.

וכשיצא אבנר ונפנה אל הבית, לא היו אגרופיו קמוצים ולא שניו הדוקות ולא עיניו מספרות שמץ ממה שעבר עליהן. טהור היה ורחוץ ורענן. פנה אל שער החצר והציץ לרחוב שנשתפע למטה ריק ואפלולי. סקר את אורות־החלונות שדלקו רצופים ושלוים, האזין לניסור הצרצרים, תהה על מעמד הכוכבים החדש ולא רגיל, ועל נצנוצי אורות רחוקים בהר, שמעליו שקטו הינומות לבנות ושקופות. נסה לשוות לעצמו את פרצוף הנוף המתגלה מכאן, ומה שהחסיר זכרונו השלים ביד רחבה דמיונו. עתה הבחינה האוזן הקשובה בתוך קול הצרצרים ונביחות מקוטעות, אוושת ממטרה סובבת וזליפה עליזה פורטת בצליל משתנה על כל עצם שבחוג היקפה, מקשקשת בתריס, נתזת בקיר, שוקעת לאדמה בלחישה, ומרעיפה על שיחים המשירים טיפות כבדות. קזוארינה תלתה ענף עמוס מעל ראשו, חמור החל נוער. והלב ההפכפך היה מנבא ומנחש באפלה לפי דרכו. חזר אבנר ונכנס לבית.

ענני בוקר וטל משכים הלכו מלוא העולם, תחוחי לבנונית לחה וזחוחי חדוות שחרית, חופפים ממעל ונתמכים בהרים מזה ומזה. דבשתו של הרכס התלול הלז סובלה משא עננים נמוגים, פורחים שאננים וגולשים פקעות פקעות נתקות בתהום המרחב, העצים היו לחים וזיו טפטף מעליהם. הגגות האדומים וטחובים, מצמיחי האזוב, הבהיקו כעולים מן הרחצה. צר חוג האופק המצהיר והמקציף בועות־ערפל מתפקעות האופף את אבנר הצועד בטרם־שמש מעבר לחצרות, מקיף את חומות־הכפר שבזלתן היתה עתה כחלחלה, צוחקת ככל יכלתה מתוך משבצות הסיד הדהה. רוחצו הנעלים וכובסו המכנסים, וכל זיז זוקר בשדה עִגֵן טפות טפות, פורט את זו וצובר את זו. נדיפה ירוקה ורטובה השתכשכה בשלולית צפרירים צוהלים ונפוצים חרש. וטוב שכל מה שעִנה והדריך מנוח בלילה והתעיב את עצמו ואת העולם – נשאר כלוא בבית, והוא כאן, חפשי בן־דרור, מתרענן ונכון אפילו לשיר לולא נוח לו יותר בשפתים סגורות. שוב הפציע אותו מזג־רוח מלבלב ורוטט, ומלים וקצב וחרוזים נשלחים לפניו כביום אתמול. ודלת אחת כבר היתה ערוכה, ונוחה לאמירה, ונפרטת בלשון, ומתפפת בנקישות הרגלים הפוסעות וצוחקת ואובדת בחיוכה בתוך התוהו הלבן והריחני הזה. וטוב היה כעת ביותר, לפי שמוחש היה שאין מאום נחנק ונחסם על־ידי גילה זו, ולא נמחק דבר מן האימה ומענויי־הנפש במחיר הבהירות והצלילות הזו, זה בצד זה זרמו בעורקיו יסורים עם כוחות־חיים גנוזים, עבר עם הווה, זה מבליט את זה וזה מצדיק את זה. אמת, אילו יכול היה לחזור עתה לשם, למקומו שלו, היתה הרתיחה הקלה והכבושה שבו פורצת עתה לקילוח עליצות, והפה היה נפתח ולכל היה זוהר שבעתים… אלא שגם כך טוב יותר ממה שהיה בלילה. מה שמפעם לפעם מתחמץ הלב יותר מן הרגיל, והאיצטומכא מצטמקת בערגה – את זה אין בכוחו לשנות, ועל כן… טוב שכך נאה הבוקר, וברננת עננים ספוגי־דרור קדמהו היום. לא, כעת אפשר, גם בלי מליצות בדבר הקושי והחוזק והגבורה וכיוצא בהם, לקחת פשוט מה שיתן היום. ברירה אחרת – אין. ובינתים שגשגה בהרת באופק המזרח ושולי־הערפל הוארו וגושים גושים הפשירו ונמסו, והבל רב היה מתמר מן הגגות ומראשי ההרים. בבקעה עוד שטף נהר־אד ששִוה לשלוחה זו של ההר, שעליה עמד, דמות אי מוקף ים לבן, שחופיו כה קרובים וסמוכים ואפקיו לא יראו. ובדיעבד, כיון שכבר כאן הוא, הואיל ובין כך וכך כאן הוא, צריך לחפש ולמצוא את נקודת־האחיזה המחייבת ולקבל ב,,נעשה" מה שתשמיע. כשיעלה האד וילך לו הטל – תתגלה הבקעה, ונוף האפקים החדשים יזרח.

המשך

הקטע הקודם

ס. יזהר, גליונות, אב-אלול תרצ"ח (אוגוסט  1938).

80 למשעולים בשדות