משעולים בשדות – ט'

ופתאום בזקה יריה.

רהה. קפא. עמד הלב. לוטשו העינים ושורבב הראש. האויר צלל צלל. נֵפץ השיח שנשבר ושחיזת־החלוֹף של הכדור עמדו באויר. נבעת. סמרו השערות וחידודין נעשה העור. גלש וצנח לקרקע. אורב ותר. והכל בו עוד שותק ומצפה. נדהם. יודע מה אירע ומחכה לבאות. ביד רוחשת פתח והגיף את הבריח בשקט, הדף את הנצרה ושם אצבע על ההדק. חִכה. עתה השתחרר הלב והחל פועם בכוח. והעינים שוטטו סביב נרגשות. מה היה? לאן הגיע? והיכן הוא משמר השדות? מי זה מהתל בו? יריה נוספת נבקעה ממולו ופולחת בשריקה ממורטה. ועוד אחת. ואחרת – ודממה צוללת. מה זה? צריך לברוח. אסור לזוז. לענות להם. לא לגלות להם את מקומו. מה פירוש כל זה? ואולי לזחול הצדה ולהמטיר משם את חמשים כדוריו, קפוֹץ ויָרה אחת מכאן ואחת משם, למען יחשבו שרבים הם פה! כלום כך חושבים הם לפתור את חשבונותיו? ומה פחד אוילי זה שקפץ עליך? השקֵט, חייך הזולים…

ברם, חיי הזולים אינם ענין לכאן כעת… ושנית: לא אוַתר עליהם, יקרים הם, חשובים… לא, לא! ניחתה יריה חדשה והכדור שרק־נתר מאחוריו. הרי שמציאות היא זאת. ולא חלום ולא משחק. הנה לך הרפתקאה. הנה לך מלחמת־זאבים כאשר אוִית, הנה רוב עלילות – הלא חפצת בזה! קח, מלוא חפנַיִם, שמח אתה? מה יש לעשות? איזה מצב ביש! כלום אי־אפשר לחמוק ולעבור מכאן? אולם השקֵט, השקֵט.

אחר־כך התנער ובתנועות מרוסנות ושקולות, שכל שריר התמתח בהן בכוח והתפרק באון וכל חלק מבשרו שהיה מתחילה מיותר, מגמגם ולא נדרש, הקיץ וזקף עצמו – גרף לפניו עפר (והרגעים גדולים ונמנים כל אחד בפני עצמו) ועשהו סוללה מעטה לפני חזהו. כל עצב התנער בו וחי ופעל בדיקנות, והרצון נחשף מלא חיים ומשתפך בהדר באבריו שהיו נענים ומתאפקים כאשר נשאלו. תקפהו ששון לא־מובן, וכמעט נחנק מקול צהלה שחלחל בגרונו, לפצוח ולזמר ולירות ולהתפרץ גועש ואיָל־חיים לפנים! אך הוא שכב בשקט, צופה ומחדד עיניו ואזניו, ובו בזמן הרגיש שזיעה מתרגשת ופושה על גבו. נלחץ לאדמה. הִדק רובו עד תחושת הברזל הקר והמשקיט. עתה הבחינה אזנו ברשרוש וקולות מקוטעים במרחק שלפניו. קפאו כל מחשבותיו, ורק איזה חוש קדמון גח ממקומו ומפקח על נשימתו והקשבתו הדרוכה, איזה חוש שמלפני חיטוטים ומעבר לכיסופים, שאינו נזקק לשום דבר, לא לאהבה ולא לאכזבה, אלא לדלוק באש הרצון, ודוחף למעשים מחוייבי תועלת חייו, מבלי לשאול בשכל או בלב. וחוש זה שהתגלה עתה ממעבה הסחי וזוהמת התפתחות אנוש, עלה מנבכיו, מצווה ומשתלט על כל מה שקנה לו אדם ומבטלו מניה וביה, תופס בצומת עצבים ראשוניים ומפקדם נמרצות, כשכל להקת ה,,ערכים" מצטפפת ביראה ובאזלת יד מן הצד, רואה תמהה ומחרשת, אך גם נהנית מעצמת־פרא זה שנותרה ביניהם ואפשר להסתר מאחוריה. רצון זה דחף ללקק את השפתים, לחלוץ שנית את הבריח ולמשש בהנאת־חרדה, הנבלמת בהנאת התגברות, את כרכוב הכדור הנעוץ בקנה ולחזור ולהגיפו, כשהפחד ותענוג הכניעה המשתפכת ונגרת שבו, נמהל באומץ ובנחת ההתקשות הזקופה והשרירית, ולהפקיר כל מה שיש בגוף לשכיבה מאזנת ליצרים אלה בפעולתם, ולהשתומם לכוחות לא־ידועים וחייתים אלה שהיו גנוזים בו והוא לא ידע. חוזר היה מהתמסרות משתקת לפחדו אל התגברות כובשת ועליזה – וגל מוזר ולא רגיל הכה בו. ובתוך זמן מועט וקל זה כבר הספיקו אותן הנמושות שנסתתרו להתוַכח ביניהן ולשאול ולפקפק ולהוכיח ולסתור כל הד שמועה שנתגלגל ביניהן. ופתאום צץ ועלה ממול אותו בית, ביתו של זלמן, והשקט שבו, וקירות האבן העבים והשחורים, והמנורה הדולקת ואוושת הממטרה הרועפת, ושקשוק פוסק מן הרפת עם קעקוע קטוע מן הלול, וזלמן עצמו מסב ליד השולחן ופלוני שָכֵן ממולו, כוס תה לפניהם, ומיד לאחר שקולו החד של השכן, הטוען בדבר ”המצב", מתלבט בסוס האשקוקי ומרקידו על משבצתו בתיכון תכניות רבות, מנענע בהתרגשות בידו השניה ופושק אצבעותיה לחלל, גורף כסאו תחתיו בחריקה ובהתלהבות, ופוסק בתמיהה רבתי שאין לה עוררים – היה מפייס קולו העב והמתון של זלמן, באיזה גוון שקט שבו, העושה את כל ההתרגשות שמקודם לילדותית כל־כך, מבוישת ונכלמת בפתיותה, וקמטי חיוכו כובשים את פניו המוצלים, ונמוגים ועוברים… אך, הלא אין זה שייך, הלא כאן, כאן… ואני… אלא שבלא לשעות לכך, כממילא, כפועל יוצא, צפה דמותה של זו, וסביבה שקט שבמתיחות, מתיחות שבכאב. וכשזהרה זרח נגדו בנוגה עצום צוה פתאום אותו חוש קדמון וטרם נודע מה, העיקה האצבע על ההדק ונתפרצה יריה (העינים מצמצו בכל־זאת!). נתרוקן הכלי מתוכו, כאילו שלפוחית תפוחה פקעה ופרצה ביבבה חדה ומתרחקת. וכאן נשתחרר אותו ששון מוזר, מבלי לשים לב לאיזו בושה שנחרדה באיסטנסיות: ”מה היה לך!" והרעד העצור בו נבלם בקושי מהתגלגל בקריאה רבה, המוכנה ועומדת בקצה החיך. אוזן אחת צללה ומבוכת אי־פעולתה נצטרפה למבוכת־התוהו ששררה בכולו. אך יריה אחרת ענתה ממולו בחוצפה ושביבה ניצת באפלה, מתעתע וחולף. ועוד כמה שריקות טסו מעל ראשו. כלומר – אין הדברים בגדר שעשועים כלל וכלל, ואפשר שגם תוצאות תהיינה לכל זה, ואני… הגרון יבש. רוק לא נמצא, החום התפל העיק בחזה, בקיבה ובעורקים. כלום אי־אפשר לזוז מכאן? מדוע נואלתי להרחק לכת? איזו כסילות היא זו, לרוץ ולגמגם דברי־אהבה נוגים ופותים בלילה, בערבה? ומה אעשה עתה? כיצד נמלטים מכאן? כיצד מסתלקים? הן עלול הוא גם… וכך יהא הסוף? וזו תהא החשכה האחרונה? וביחד עם זה (אסור להסיח את הקֶשֶב גם לרגע!), הן לכאורה אומר אתה כי ריק ושומם הוא העולם, אחיזה אין בו, זה אין בו, וזה אין בו, ותלאות ומרורים הם כה מרובים עד שההולך אינו מפסיד מאום, וכל הדברים הללו – על מה אתה חס איפוא?! כלום לא כך הרהרת לפני חצי שעה? ומי פטפט על אותו יצחק שעלה, עלה ולא ירד, וכל אותן המליצות? למה איפוא הפנים החמוצות? הרי שבכל זאת יש מה להפסיד! הרי שיש משהו, בכל־זאת, שאפשר וחבל להפסידו! והרי שהכל היה מקודם כמעט נתפס ביד – לולא אתה בגאװתך מאנת ודחית, הואלת לפקפק ולהסס, נענעת ראשך לכאן ולכאן בספק: כאן טעם לפגם ושם אין כל טעם, פה כך ושם אחרת, עולל־תפנוקים ואמון על בררנות יהירה – היכן הוא, בן־אדם, היכן הוא עתה, אותו נסיך לאה ומטופח־מותרות הבוחל בכל? מדוע אתה נלחם עכשיו בחרדה קרה על קורטוב שאֵר זה, שלפני זמן־מה היה שנוי במחלוקת מעיקרו: להיות או לחדול! הה, תולעת, אתה נלחם איפוא בכל־זאת, בלא פקפק ובלא חטֵט, יצור זחלני! מתוך שובע בעטת קודם – בעט איפוא כעת מתוך רעב… נסתבכת קודם בהרהורי־משי לא־מעלים־ולא־מורידים – קום והחלץ עתה מרשת של ממש שנשמת־אפך המיוחסת תלויה בה! (את הקשב אסור להסיח!). אך הרהורים אלה לא היה בהם כדי לשובב את הרוח הנבעתת ומחפשת מפלט. ואפס־המעשה שהיה אנוס לו הכעיסו עוד יותר: הנה לך, טרחן! הלא עתה מוכן הוא לזחול על ארבעתיו, ולעשות בתודה כל מה שקודם לכך היה מעקם נגדו פרצופו ומוצא בו פסול מבחינה זו או אחרת! למה איפוא הפחד? אכול, בן־פורת, מה שרקחו ידיך – ויערב לך! עלה בו רצון לענות עצמו, להתאכזר לאותו רכרך, להתעלל בו בגסות ומתוך חריקת־שנים נתאווה לקפוץ ולרוץ אל אלה, להלחם עמם פנים אל פנים, אלא שנסתפק בעוד יריה אחת קולנית, שנצטער עליה מיד (מה תועלת בה? הלא רק את מקומו ובדידותו הוא מגלה!). אולם כשחלץ את הבריח להפליט את התרמיל, הפכה חרדתו למין צהלה קודחת, לא־מובנת, נרגשת, ותפס באגב שבגרונו מתגרגר מעין זמר. איזה כוחות רעננים נשבו בתוכו ויֵצר־הקדומים היה שר: איני אוהב מאומה על האדמה הזאת, אלא את עצמי בלבד! כעת אני חי. הזהרו אתם, הברנשים, שלא לבוא בתחומי. חי אני. אני עם עצמי אני. מעולם לא היה הלב פועם כן בהוקרת כל רגע, בהתזה על כל שניה בטלה וחולפת. זוּעי חשכה. פרצו כוחות. ישרקו כדורי־מות עליזים וחיים. ינקבו את האופק הזומם. אדיש אני לכל רגשנות, לכל אנושיות, לכל מליצות בדבר אהבה ובדבר אדם! אני חי! חי! הריני נלחם על נפשי. לא לשוא היסורים. כעת לא יגע בי איש. הריני יורה. ורעמה היריה והד־ההרים נענה. אפשר נפגע מי ממול. יפגע לו, הלאה מוסר־של־נשים! הלאה רחמים ו"יחסי־לבב”. בן־אדם – כזאבים! יש במה להאחז. יש חיים. יש סיבה לכל. לא צרים האפקים. וכדאי, כדאי! מתרונן הדם, תופחים העורקים, וְעִִוועֵֵי חטטנות בזויה לאבדון! הלא הכל כעת בידי, כולי, כל עורק וכל וריד. הלא נקבצו ובאו כל פרורַי ונדָחַי להווית־חיים אחת. מחטט אני באדמה. מזרים עפר מכפותי. שלי היא כף־היד, עצמי היא, שוב אינה מתדלדלת מיותרה, שריר לשריר ישיר וגיד לגיד יגיד, ומן הלב החדש יתאשד הדם אל האצבע המעיקה על הֶדּק־החִיוּת! כלום כדאי היה לשאת ולסבול עד הנה? הו, הביטי, אלה רחוקה, הנה תולעת מתפלשת באדמתה, מתפתלת, מתעוותת וחיה! חרֵבות השפתים. לחות העינים. מתהומות הכאב, מענויי מחשכים, מרחם כיסופים ומתוהו־בראשית – עולה ורועם צו החיים: אור! מתוך הלא־כלום עולה אדם. מדוע אין מלים לשוועה! כחיה, כבהמת־אלם, יבֵב ותן קולך בשאגת־עולם, בצריחת־בוהו איומה! עלי, תאניה, ותַני מכאובי גלמוד, עלבונות אהוב, פרפורי נדח; צרחי רעב, זעקי יאוש, שוועי מורא גדול, תחנוני תשישות ולגלוגי "לא־כלום" ו,,אין־ברירה"! געי, געי בכל אימת כיסופי־שוא, ערגונות־חנם וגעגועים בטלים ואובדים, בכל פלצות הקולות הרבים הקוראים ממקומם לחופש – וזה איננו. יהי בדד, יהי אחד, אך יהי דרור! השמעתם? דרור אין־חופים! מדוע שקט הלילה כל־כך, מדוע עננים שטים ובאים שלװי־עולם וחולמים? מדוע שחור הכל ואין הד עונה ליללה? חשוקות השפתים, הדוקות השִנַים, והגידים המשורגים, דומה, מיד ינתקו – והכל יאבד.

אולם מיד היו קולות־יריה נוספים ובאים תכופים. ולא עוד אלא דומה שגם נתקרבו: כארבעה רובים הם, ויריותיהם מכאן אחת ומכאן אחת… שוב נשתתק הכל באבנר. וכל מה שפטפט זה עתה בתנופת הוד, נאלם ונחנק. שב החום התפל והטחוב לשרוץ בו. הרי שגדולה הסכנה ממה שדמה לעצמו. ושים לב שהרוָחים בין אורי הרובים הולכים ומתפשקים, לאמור, נתפזרו הללו וזוממים להקיפו! צריך לזחול אחורנית או לעשות משהו. מה יש מאחור? שחור, שולי־השמים מאירים מעל הגבעות שבמרחק, נגוהות רבים בתבואה. צרצור־צרצרים רצוף. מישור, מישור. ומעבר מזה ההר אפל, תומך כוכבים קורצים… לאן ימלט? זחל ונרתע קצת לאחוריו, ומיד הרגיש עצמו לא־מוגן וגלוי לסכנה האורבת, תלולית־העפר – בטחון־בית היה בה, ואילו כאן, כאילו הוטל ללב העולם, רחוק מכל מסתור. ושמא להרים רגלים ולנוס כאיל או כבן־שפנים! יש להתרחק מתופת פעורה זו. אך אסור לזוז. ופתאום צליפת כדור מתנפץ חלפה ליד אזנו, וזרועו נרתעת ממכווה טיסה ממורטת. עוד נפץ אחד נתבקע ועפר ניתז עליו. הוא ממשש בזהירות בזרוע. הלב חרד וירא: השרוול פרום, בבשר שריטה, ונוזל חם זב. דם. אולם אין זו אלא שריטה. ואולי לא? אח, לא, לאשרו. שריטה בלבד. כיסה עצמו ביריה נוספת, להפחדת ההם והפחדת פחדו, ונרתע לאחוריו עוד קמעא. לאן עכשיו? מסביב המישור. ושמא טועה הוא וזוחל בכוון ההפוך, אליהם, לידיהם… כמה נרגש הוא! הֵרָגַע, הֵרָגַע, הן בידיך חייך… וחיים אלה על חוט־שערה מפרפרים הם, שגגת כדור אחד – והם ניתקים… לא לחשוב על זה! מתון מתון טען את רובו מחדש בשני מלָאים, כשקפיץ המחסנית משמיע קול מתכת רווה ודשנה, ונדיפת אבק־שריפה נפלטת. התעודד. אך עודנו חוֵר בודאי. הזיעה רבה על הגב.

ס. יזהר, גליונות אב־אלול תרצ"ח, (אוגוסט 1938)

הקטע הבא

הקטע הקודם

משעולים בשדות – ח'

חושך. גבעות והרים באפקים. שמים למעלה וכוכבים בהם. מאוֶשת האדמה במשק־תבואות ורחש־רוחות. כבלי־הנפש מעיקים. דומה, גורל אדם עומד להחרץ.

קשה להתגעגע לשוא, לצפות חנם ולרעוד ללא תועלת. ברם, כשמגיעים הדברים לידי כך, ואַת, נדמה לך שלבי נכבש, וגם הוא נשפך לבסוף על קטנת צפרניך – אני קופץ וקורא: לא! ובחמת־מרד יכול הייתי לתפשך כעת וללעוג לך עד שתהפך מררתך בקרבך. שונא אני את אהבתי. ונכון אני לאבדה, לרעצה. טוב להיות אדיש, אדיש דוקא נגד עיניך, להראות לך שכל יהירותך אין לה מקום, והריני מחייך מגודל השעמום ומפהק מקור־רוח! השמעת? שקר! אין יופי, אין רוממות־רוח ואין שחרור באהבה. כבלים היא, שעבוד. ענויים יש בה, מתיחות, דריכות, כנמר זה הרובץ במארבו! מוקש לכבשים תמימות, נלכדות, נואקות, מפרפרות – ונכנעות. וחוץ מזה לו יכולתי על ידי כך להביאך הנה, או לבוא אצלך, הייתי קופץ ועושה הכל, מתעפר כסיָח על אדמה זו, מדלג כתיש שוטה, משיג ונותן כל מה שעשוי להיות נתפש ביד אנוש וגם יותר מזה, משפיל עצמי ומוַתר על הכל – אם תרצי בכך. אף אם לא תרצי. נכון אני לחקוק כעת על כל האילנות לבבות מפולחי־חץ, לשרטט את שמך על כל השדות ולצרף בכוכבים את ראשי־תיבותיך! קַמטו מצח, נבונים, חודרי המבט, הנידו ראש וסמנו ”תופעה" זו במונח דק שבפסיכולוגיה!

הנה כעת עוסקת את בשלוה באשר תעסקי, עלי בודאי אינך נטרדת להרהר אף רגע. וכי מה? אין דעתך מופנית כלל לאיזה ברנש שאין יודע מהו ומיהו, מכל שכן לפינה פלונית שבה עלול הוא להמצא. אחת היא לך. האם לא כן? אִמרו חכמי־הנפש, איך יוכל עולם לסוב על ציריו כבכל הימים, אם אדם גווע ואין מחיר למותו, אם מכל העבָרים זורמים געגועים ומתבזבזים מכמני־נפש כטל בוקר משכים הולך? לֵך־לְך, ברנש, אין הד לנפש הנכתשת באהבתה. יעלו זכרונות ויתנכלו לבינתך – אין זה נוגע לאיש. הכל אחת היא.

אלא שכאן מופיע איש התבונה ומאַלף: ,,שכח אותה! שטֵה ממנה והלאה! הלא כל כך הרבה דברים ומעשים יש בעולם גם בלעדיה!" – לשכוח. אותך! חה. לשכחך. והן כבר נסיתי גם זאת. הבלים. למה אשכחך? מה אעלה בזה? היקלו געגועי, הירווה צמאוני, התנתן מעתה אותה משמעות חדשה ונכספת לחיי? מה אמצא במקומך, מה יבוא חלף האהבה, במה אמלא את הריק בלעדיך? הן ככל שאינך – את קיימת. ככל אשר אהיה ואעשה, ולא לבי ולא רוחי, בכל הימים הארוכים ובלילות המשוממים – גם אַת נמצאת ואהבתי לך. וזכרך הוא מעט העידוד והתקוה במסח־תוגה זה! את, השונה כל־כך מכל השאר, בולטת בפני עצמך, בצבעך המיוחד, בריחך האופיני, במהלכך השייך לך – נערצה, נעדרה עד כדי כריעה על ברכי לפניך בטירוף־דעת. בעבורך תיף תבל, בגללך יש קוי אור כה וכה, את הסיבה למנוחה שבין מערכה למערכה. עוברים אנשים ומעשים סביבי, מקום אחיזה מתגלה ונעלם באותו הרף־עין, ואני נשאר מבחוץ. בגבולי אני רק כיסופים וחלומות שלא מכאן. וגם אלה בטלים בפני הלא־כלום הגדול שבי. חוסר עיקר הכופה, הגוזר ואוחז בציציות־הראש ומטביל בעל כרחי, ורק חסרונך, והבדידות המכרסמת ככלב את גרם־העצם, הם המעוררים שלא למשוך את היד ולהוסיף ולהושיטה עוד ועוד – למענך ועל אפך ועל חמתך! ברם כאן שוב מרים ראשו אותו פקח: ימים רבים אתה עמל וצובר וחוסך ביגיעה זעיר שם וזעיר שם כדי להרגע, כדי לבוא לכלל מסגרת של רגילות נדושה ברגלים, וכשנצבר שרטון קל סביב קנה רופס זה – היא עולה בך והורסת, הופכת ומחריבה!… אמן ואמן, אני אומר, טוב שכך את עושה (אם כי רע שאת עצמך אינך!). אל אקפא ואל אסתפק בניתן, אַל אברך את העלבונות, יגעש בי הדם, ירצה, יתאוה, יחם ויצטנן – טוב ככה, חי הכאב, טוב כך! תהא מציאותך כשאור מתסיס, כדי שלא לקרוש במצוי, ותערבל מה שבלעדיך היה שוקט, דומם ושוקע. הנה, יש ובאמצע היום, בתוך כל הדברים, נקרע פתאום עב הערפל, ניתק החיץ האטום, והכל נמתח עד להתפקע ולהטרף; ורמז קל, קשר־מחשבה אקראי, זכרון חולף, הגה פורח, מזריחים אותך, וכל מה שסביבך צולל, נבלע לתוהו, וקשי־היום מתפעט לעומת אותו גל עדין ומבושם שנוהר אז ברהטי דמי. הכל נעשה אטי, חגיגי, נותן מקום לבל בן־חלוף, ותוכן – לכל רפרוף ארעי. האויר נלגם מתונות, הכל מתמשך, כנמס באפיקו הוא, הרחב השלֵו, בלֵאוּת מלכותית, בשובע של חיות־טרף ובדקות חריפה ומגרה כעין הקטורת. הכל יֵהפך אז לזהב, היופי מבצבץ מאלף מקומות חשאיים, ואתה, מעודן ושכּוֹר, תרכין ראשך ותספור לאטך פעימות הזמן החולף, המתנגן ושר דומם, טובל באור ואויר, המגיח בכל חנו מאפסים, ותלוי ומרחף בשטח מול עינים נוצצות, לפידיות, שצחוק דק, הססני במקצת וטוב הרבה, מכווצן, ושֵער מופשל לאחור מעל גבהי המצח הגא. נצבט הלב כבאגרוף מקומץ וניטלת כמעט הנשימה – והכל מתנדף, וחוזר העולם להתעלם באד קשה ומחניק, משעמם וחדגוגי. קירות החזה מעיקים, האויר קלוש, מטושטש, דהה־גוון. וטעמו איננו עוד. שבה העקה כשהיתה.

והן יש רבים שניתן להם לראותך יום יום, לדבר עמך כחפצם, ואין הם רואים בכך שום דבר גדול, מיוחד, שבחלום. ואינם שָשים לנצלו, לעוט עליו, לבלתי מוּש ממך: ואילו עלי, שהכל נצטמצם לי בך, שומה לראות הרבה דברים ואנשים ולחפש בכולם אותך, ולא למצוא ולא לגלות אלא זרות ונכר מסביב. זאת היא מנתי. ואני נושאה. אולם, מה בצע בכל הרגשנות הזו, ופטפוט מפייט זה – למה הוא? שתוק לך, אנוש דל! לֵך הלאה והחשה, חדל מגבב אמרי שפר. קר. עיפו גם הרגלים. אך אין לעמוד. ללכת. ללכת. טוב ללכת. אה, כמה טוב היה להפליג עתה אי־לשם! לעזוב קובלנות אלה ופיזולי עינים אוהבות, עיני עגל תם. להתרחק מכל אפשרות של לב נמס וברכים פקות. להגיע לבסוף לכלל חופש ללא מצָרים. לא חופש זה שיודעים עליו הבריות, אלא דרור ללא צל שלטון. אנשים כזאבים. לא באכזריות או בקהות־רוח, אלא בבדידות, בכוח, במעשה שרק האישיות תובעתו, בנכונות לקרָב, ביכולת לחשוף שן ובאהבה הגדולה לעצמו, אותה אהבה שמעל לכל, שבלעדיה אין כל! –

גלמי ההרים תחבו שיאיהם לבין הכוכבים החוגגים בתוך קטיפת־חושך כחולה הננערת ממרומיה בדממה פוזמת על השטחים האפלים, המנצנצים וכבים. הנשיבה הצלולה והקרירה פרטה על הדשאים לחן שבשתיקה ובכיסופים המתרפקים ומתחננים לעולמות רחוקים, ידועים, מגרים, ואינם נתפסים. הלב גואה שוב, הריאות תופחות והנפש מפטפטת, והרגלים האצות אינן יכולות להשבית את הלהבה המבקשת מוצא. כמה יפה את! – נשאג מבפנים – עולמות עולמות של יופי מזעזע ושיר מתפרץ, שאין די מלים, צבעים וצלילים, להביעו אלא כך, בהתרוצצות אהבה על פני הערבה. שכור, דווה ומודה לאל על מציאותך! אילו היית כאן ‏(עברה התחינה ונהפכה לזעקה) הלא יכול היה הכל להיות אחרת, הלא אפשר היה לקבל ולקחת הכל בתודה, וכל הניחושים והנבואות הללו יכלו להיות לאמת צומחת ומִתמרת… מדוע אינך כאן, מדוע את שם יהירה ועוסקת לך בשלך, נתונה לעצמך ואינך מרגישה כלל בזה המשתוחח כאן וכושל בגללך! כיצד יעשה כאן דבר – ואת אינך, אינך, אינך? הדוקות השפתים, קודחות. רותח חלל החזה. סוערות הנשימות, רוטטות. בידים המשתרגות נחנק הרובה – את לא ידעת מעודך, מעולם לא הרגשת. לא עינַי מסרוני, לא הליכותי אמרו ופי לא גלה. אך עתה, כאן, הריני שואג, עונה מתהום כסופי, מדמי השותת בחרפה – אותך אהבתי! השמעת, ההאזנת? נכון אני לחזור ולקרוא כך ככל שיארך הלילה, עד שיגיע קולי, קולו של אותו גא, שתקן ועצוב במקצת, שהופיע ונעלם לעיניך, קולו של זה שלא איכפת לך מהו והיכן הוא, ואם כזאת בלבו או אחרת, אם בכלל לב לו, – עד שיגיע קול זה לאזניך!

לא! אותך לא אשכח, על זכרך לא אוַתר – ולקריאה קלילה שלך אשליך את הכל, כל יקר וקדוש, לעשות למענך הכל, הכל, הכל! הן מפצעך הבלתי־נגלד, ממכאובך, מכאוב־התמיד, עלה חלום זה ובאו כל הדברים והיו כך. פרחה ההזיה ושזרה מטוֶה רקום שלל דמיונות־הבל, עלו הגעגועים וכך שרו: הן יש מקומות והרים שם בקצווי אופק. מקומות שקטים שהמציאות בם חלום. יש שדות נרחבים ואפשר להלוך בהם למרחקים רבים, לבד, מוקף מנגינת תכלת וירוק. יש מקומות שאין הפה צריך להפתח בהם. והרגלים נעות או עומדות מאליהן והשמש למעלה הולכת ממזרח למערב ושוקעת. יש מקומות חרישיים־חרישיים וסערות־לב גוועות בהם ברחבות וצוללות נוגות במה שמסביב. ואפשר גם לבכות ולילל בלי הרף. אפשר להתפרקד ולעצום עינים ולהניח לכל ללכת, לעבור ולהדחות לאחור… ימים ברוכים, ימים ארוכים, עוברים, מתרפקים, נמוגים באפס, והשנויים מודגשים רק מִמֶּרְחָק, והם קלושים, קלים ורופסים, שלא מכאן… הכל שם עמוק, מחריש ומשפיל, שותק ועולה ונמשך מתוכו, גוהר ומתפשט בלי תחומים וסוף. הלא יש מקומות כאלה, והיכן הם? היכן את! הלא הכל מכוון אליך, הכל נעשה לשמך, הלא כל יפה וטוב מעלה את זכרך ודוחף לרוץ ולהראות גם לך! לוּ היית כאן עתה, ללכת יחד עמך, עתה, בחשכה הלילה, בבושם הקרקע וזליפת כוכבים, לעבור וללכת, לא לעמוד, לעבור מרחקים, על פני שיחים נשברים, על פני שדות טחובים, עד בלי קץ, עד…

ס. יזהר, גליונות, אב־אלול תרצ"ח (אוגוסט 1938)

הקטע הבא

הפרק הקודם

משעולים בשדות – ז'

כאן נזדקף פתאום אבנר, כתף את רצועת רובו, העביר את המושכות לשמאלו, כזה המוכן לדהור, ומרטט בשפתיו ומחפש את המלה הפותחת, היה מכוון כל מה שסער בו למוצא שיבעה עם מלה זו, וכל מה שהיה מעיק ברתיחתו נצטפף וזעק מאחור, משווע בכאב בכל אותם הפצעים השותתים ואינם מרפים, ולוחש בהתלהבות גוברת:

– כלום יודע אתה, זלמן, היות בודד מהו? היות איש חי, מסתובב ופועל, ובודד בודד תמיד ולעד? כלום יכול אתה לראות את יצחק הפוסע בעיר הזרה, נודד מפינה לפינה, עובד יומם, מתגעגע לילה, מנסה כאן. מתחיל שם – ואין מפלט ומוצא אין ואין. ואותו ניקור טורד, חריף ומתמיד, מאשֵר נוגות שכל מה שהיה מציאות היה, בפועל ובממש, לא השליה ולא חלום… מיותר הנך. עליך אפשר לוַתר ולא יחסר בהעדרך כלום. ושידולים ופיוסים – כולם הבל. אף רתיחה נואלה זו שבחזך – לריק היא, ואין בה מאומה. אמת, רוצה היית לעשות מה, לזעוק לאו ולהתלות בכל דבר שיוכיח כי על אף הכל משהו הנך, ואתה רק את ראשך מרכין.

כן. ולא תלחם ביסוריך. דוּמם תפקיר עצמך לאוּכפם. בענווה, זלמן, באהבה זדונה… לנטוש שדות, לשחר תמורות, אתה אומר, ברם, אין זה תמוה ובלתי־מובן כל־כך – נוגה היא הדרך, אך אחת מתחילתה. ראה: יש ובא יום ואין לשאת עוד דבר. נתלקטו הדברים ונצבו בשממונם. אל כל צל־מפלט ישאף הלב בעקתו וגעגועיו המוחנקים, מאװייו משכבר משוועים למחאה, למרידה: אם לבכות, אם לבעוט, או להתלות בקורה. והוא? – הוא הלך להגות בספרים. כך עשה. פרוּש. נתון לעצמו, זנוח ומתיחד כלבבו. באותה ספריה מרוחקה וזרה. וראֵה, כשחזר משם הלך לו בדרך לבדו, והיה בין השמשות. עיף היה בודאי. מהלך ומהרהר במה שקרא. התבין? מתוך שישב וראשו בין אגרופיו, שקוע תוך עצמו בשעות האלה ושפתיו חשוקות – הלך עתה ועיניו לא ראו אלא את הטהור כמוהן מסיגופי השתיקה, ואזניו לא ספגו אלא זוך עונה בהד ללבו, לב זה שנתעדן ונפתח. מה לו אז אדם? ואיך יראה אז דבר? לראות – כיצד? והלא הכל רחוק ממנו, הכל חולין מסביב, שייך ליום־יום, והוא הרי נתעלה לבסוף ובא אצל עצמו… אלא שכאן אתה בא ושואל: טוב ויפה, מה בצע בכל זה אם תמו חייו באמצע ומאום לא יהיה ולא ישתנה? מה בצע! שמע: אני, דומני, אין בצע גדול מזה. אני מעולם מפלל לרגע אחד, ולו גם זעיר ובן־חלוף, שבו יחדל העולם למעני ואהיה רק אני עם אני, מרגיש ויודע פשר כל דבר, מה אומר כל קורטוב שבתוכי, נענה ושומע הכל מבחוץ ומבפנים ומרגיש שכדאי היה בשביל זה כל מה שהיה, ושיש אחיזה במה שיבוא – שוב יוכלו הגלגלים לסוב. ענָו אחזור למקומי שנגלה. אלך באשר אלך, אשב באשר שם לא אשאל יתר על כך… מה בצע במותי… הידעת למה נטה מן הדרך? תאמר: מצב־רוח קל עובר, געגועים מפייטים כמעט קט, ושמע: לבדו הלך בשדה, כי עצמו עם עצמו הלך ומבלעדיו לא היתה עוד נפש אחת. כאילו היה הוא העולם כולו, אי־מזה זכרונות רחוקים ועצבות קרובה רוחשים ומתלבטים ב,,אחת היא" טורדת, ואובדים ונמוחים בערגונות אלה הרותחים משכבר. ברור: מאום לא נשכח. לא השדות ולא הבקעה, לא הורָדים ולא פרחי־הבר, מאום עוד לא עבר ולא בטל. ואף־על־פי־כן ראה – נלחש גם משהו חדש. הרים נשקפו לפניו, אותם הרי־גיר בהירים־לבנים, שותקים כל־כך. כאילו יש לבסוף מבין, רוצה להבין ולחייב, אפילו אם דל ועלוב הוא, אפילו אם מרובים הם חסרונותיו לאין־ספור, עד שנראה שלא לחנם היה הכל, ועוד כדאי, כדאי גם כמו שהוא… האין האויר טהור וקריר כל־כך, נושב חֵרות, שר דממה, רוגע עד בכיה? זו הקדושה רחפה מנוכח, חולין שהיה לזיו של טוהר, וכל זה – שלוֹ, קרוב לעצמו, לאותו יצחק גופו שכך וכך עלתה בחלקו, מקביל לכל רתת הפועם בו. הישים עתה לב לכל אשר עובר ונחפז, למכונית ולאנשיה, לאזהרות ולצו התשובה? ההוא יחרד לנפשו ויפחד? ודמיונו כאדם הראשון הפוסע בתבל בראשית. הן בחשאי הלך. וראשו מורכן. בידים נתונות בכיסים. תאב ללכת כך לנצח ולהתרומם עד גבהי אין־סוף… וכך הלך… והיה אז שקט. שקט מקיף כל עצם כים את אייו. והיה אז לפנות ערב. והעינים כאבו מרוב קריאה, גם צינה ירדה ונשבה. הוא את מעילו לא רכס. וכך צעד… מן הצד חרשו ערביים אדמתם. הביטו בו מבעד סעיפי גבותיהם בשתיקה. הישים להם לב? בלכתו כך, רגליו מתנגפות למטה, ראשו בשמים, בנהרת דממה שקופה וזכה, ברון בו עצמו עם ניחוח האויר? הם הפילוהו, הפילוהו בעודו הולך. ונפל… אתה שואל אם עמד להתגונן או אם רק הביט בתמהון? לא. הוא קרס. קרס כך. ומִלא קמצו צרורות ועפר… ואלה שקצרוהו צחקו בגרונם, עיניהם נגהו אז בפתח תאוותם הבלומה. והוא שתק ונפל.

כך היה אבנר מסיח עם עצמו ומכוון דבריו לזלמן. אלא שכאן לא יכול עוד לשתוק ונפנה להלז והפתיעו בקולו: טוב, זלמן, שהלך לו יצחק. אין מה להצטער. טוב לו, טוב לכם. הללו שכמותו – דרך אחרת אין להם. אתה אומר: חיים מנצחים. אתה מעדיף חיי חולד־אדמות ונצחונותיו, ובלבד שיחיה וישמור על חייו, אתה רוצה בגבורה, באות ובסמל – והוא רק נפל בשתיקה… אכן. מה תוכל לעשות: כך הווה, לא אחרת. נפל בשתיקה. אפשר שנעדר או לא ניכר כאן נצחון, כי המות אינו זכות ולמוּת זה רק למות, ובכל־זאת, אני אומר לך, טוב שאיננו. כלום יכול היה לחיות אחר־כך, לאחר כל מה שאירע, לאחר שנדמה לו שהגיע בכל־זאת, לפי דרכו, לפסגתו, לבדידות חשאית ופורה לעצמו? מה היה יכול עוד לעשות כאן? עתה כשנתאחו מניה וביה כל הקרעים כולם. לא מצא פלוני את שלו ביניכם. גם לא היה מוצאו במרחקים. ואם, ובזה משום־מה אני בטוח, גמר את חשבונו בהתעלות עצמו בעיני עצמו (אל תשאל, זו מניין לי!) – מה רצונך עוד? הללו לא לעשיה נולדו. הללו, שכמותו, טוב שילכו להם. בלעדיהם יהיו הקשיים בעולם פשוטים יותר. פחות חולה־הזיות אחד… וביחוד כשהלה, כל מה שהיה בא לאחר אותם הרגעים הגדולים, היה מוליכו, כך היה מדמה, למדרון ולקטנות. אל תחפש בו את אשר רצית למצוא בו בשבילך. האמֵן לו לברנש ומְצָא בו את האמת שלפי דרכו, אף אם השליה בלבד היא זו. הוא הלך ולא ישוב. עלה ולא ירד. חייב היה ללכת. ולא ישוב. לא ישוב. וככה טוב…

כאן נסתבך אבנר לבסוף ולא מצא את מליו. הרגיש כי דבריו תמוהים, פורחים באויר, אינם מוכיחים ואינם משכנעים באמתתם. כי, כנראה, גם אלה רק הזיה הם, כי החשש לעצמו, להֶקֵש לגופו הוא העולה ונשמע מתוכם מאליו, חמלה זו שהוא חומל על עצמו, ומה שהוא חייב להצדיק את שכמותו – כל זה משווע עלובות ונוגות. נשתתק במבוכה והשפיל עיניו.

ואחר־כך היתה שעת צהרים. השמש נתלכסנה. נשבו רוחות של אחר־הצהרים. בהרות החוירו בשדות וכבו, נגרשו וחדלו, ושרדו עקבותיהן בעפר השבילים. פשטו צללים. נשרה אבקת־אד מזהרת וחרג פז חוגג־פוזז מן ההרים שהאפילו. וארכה השתיקה עד הערב.

*

יום אחד חזר אבנר משמירתו ובלל לסוס אָכלו, חזר ונטל את רוֹבוֹ ויצא לשוט עם דמדומי־לילה יורדים מעבר לחומות, בדרך אל ההרים. בשדות גוונים רכים וחמים וזהרורים נטפלו לדממה המאװשת, והקַש השחום־כהה מקרוב, הלבין והבהיר במרחקים. עלטה שנָשרה צעיפים צעיפים הליטה בכחול־ים אפל את הפרטים, דחקה את הנגוהות לקצוות, לזיזים זוקרים, ולמרחבי השמים המעמיקים וגבוהים ורצודי־לובן אובדים בנבכיהם. שעה שהכל עוצר נשימתו, מֵרים ישותו, מבליט צלליתו ומרגיע צבעיו בתפלה. פתלתול המשעול וקמחי־אפור עפרו. חלקת־תירס נובטת ומלבלבת בירקה העליז הרטוב. תפוחי־אדמה מכודרי־נוף ומגובבי תלי־עפר נמתחו משורות הנמשכות ותמות באפלולית. וריח נעלם נדף מן הדלועים הזִיפיים ורחבי־הטרפים. אוּבל מים מפכפך בצהלה. קוצים גבוהים ודשנים ממורטי־מחטים. אדמומית אחרונה כבתה במערב ונשיבת־לילה ראשונה לואטת ובאה. ערב חם. קול־צרצרים רצוף עונה במקהלותיו מרחם השדות. ניצתים כוכבים. קמרון הרקיע – אין מדה לעמקותו וליהירותו. ריטוטי־בהירות נוגהים בתבואה, ולא נודע כיצד. שקטו הפסיעות, הוצרו, ולאטו השתרך אבנר במשעול ורוכסי ההר לעומתו מתוארים בקפדנות ומסומנים כלפי השמים המחשיכים.

חם היה בקרבו והחום עלה וגבר. נשימה נשימה מעלה מבפנים מנת־כוסף אל הקנה. נשימה נשימה נוטלת מקצב הלב ההומה, שואבת מחלומותיו ודוחסתם עם הגעגועים. חם היה בקרבו חום מלובן ויוקד אשר לַבָּתו זנקה ושרפה לבסוף את כל הסיָיגים ופרצה מכלאה האפל וקראה לה לזו בשמה, בִּשרה שמה ברמה והודתה שרק בלעדיה רע וקודר העולם. הוא הוסיף ופסע בדרכו, נטה מן המשעול ובא אל השדות, מתבװן להמתין כאן עד בוא משמר השדות, וממשיך והולך ומסיח דעתו מכך. נסחף בשלו הלאה. הרובה נתון ביד. הגוף אינו מכיל את הלב.

וכיון שהפקיר עצמו לזכרה, היתה זו צפה ובאה מנגד, חיה, ממשית ומתגלית כמו שהיא, אגב תנועותיה המיוחדות לה. בכל פרט קטן וענוג, בכל ניד בטל ועובר, שלֵמה, מאירה, ודם הולם בעורקיה. והיה משתוחח ומרכין עצמו ובחיוך עלוב מכיר שאין כוח שיוכל למחקה, ואדרבא, יש להדבק בדמותה בכל כוח. הידעת מה זאת לאהוב בשתיקה? אלה, שלכאורה שלוי־אדישות הם, רגילים ושכיחים, ותוכם נשרף בשלהבות ונאכל כליל, כעוֹלָה על מוקדה. ראית את עיניהם המושפלות, מה שנכבש לשוא ומרפרף על קצה השפתים? נשמות אוהבות דומם, בחשאי, לבדד, עוברות בין השאר זרות ונפלות ומבקשות להן מפלט בסיגופי עצמן, בשתיקת־חנק של ,,איש־בל־ידע", ביהירות שקופה, התמכר להערצתן והתיסר באגרוף קשה, יַסר וקרוע לנתחיו כל שאור חי – הידעת, הראית אלה? הו, חייכו, גאים, לגלגו, שבעים – כך היא אהבתנו: מזוית של יום, מראִיַת־פתע מברקת, מדהמת וחולפת, תמיד מן הצד, מן הצד… אנו היודעים כל קפל בבגדיך, כל אחד מגנוניך, מכירים את מעילך בין המונים רבים, ממרחקים, וריחך מעביר על הדעת ומוסך שכרון. הנכונים לאבד למענך כל טעמנו, להיות פתאים, לזעוף, להתהולל, ולשאת כאבי־יחיד בחדרים סגורים. אנו מדברים, הולכים, צוחקים, מפטפטים, נשאלים ונענים, ואַת עומדת כל הזמן מאחור ואיש אינו מרגיש כי אתך אנו מסיחים מעל ראשיהם המהוגנים, ואתך אנו צוחקים בעוד אלה מושכים בכתפיהם הרציניות. אַת רואה: אם כי הלב מוכה־עועים הליכתנו כתמול שלשום היא, ומתוך השמורות המושפלות אנו רואים אותך תמיד בעברך מן הצד, וזה מספיק לנו כדי להפוך יום חול לחג. הידעת כל זה, הגוּנב אליך שמץ דבר? חייכו, גאים, לגלגו, שבֵעים, אנו על יסורינו לא נוַתר. ישתתו להם הפצעים אהבה. אהבתנו לנו היא. עצמנו היא. ובתאוה זידונה נלחץ אליה.

ס. יזהר, גליונות אב־אלול תרצ"ח (אוגוסט 1938).

הקטע הבא

הקטע הקודם

משעולים בשדות – ו'

מלאה הבקעה זוהר ופיזוז קרנים חמות. אד־צהרים לחך את ראשי ההרים. ערוצי־הנחלים הבשילו צללים קצרים ועמוקים, ובתבואה השיקו שבלים בהרות מלבינות ורשרשו בתוגה חשאית ובחלומות אין קץ. הרחק־הרחק, עד למקום שהלב יוצא אליו מכיסופים אוכלים, גלולה היתה האדמה, שכל הצומח הזה לא הספיק לכסות מערומיה, ושחור הקרקע הפריך נגלה בעָצְמָה, באדישות, באכזריות שלוה שאין לך כל מגע ואחיזה בה, וכל האהבה השמורה בתוכן בחרדה רבה – נצרבת עתה, לוהטת, שוקקת לזה היופי העצום ולזו האמת שבקרקע, האמת שגבול ועומק אין לה, שמשאירה אותך עלוב מן הצד, בשעה שרגבים חמימים מתעלסים עם זהב־נגוהות ודבורים קטנות שכּורות־דבשן קרובות ונתונות לה פי כמה מכל רגשותיך המיותרים. שעה זו שכל עלבונות־עולם נמסים בך וחומרים לפרוץ דרכך ולההפך לבכי אין־נחומים של נכאי יתמות ובדידות לא־רוחמה, כשכל תָו ושרטוט מתמלאים חיים ונשמה יתרה, מתפקעים, שומעים ונתלים בקוי חמה, בבדל זקן של מלעני־שבלים, בגלמי הרים שותקים ויהירים, במרחבים מוקפים ולא נפגעים אלה, וכף ידך נכונה לחטט ולחפור בין הרגבים ולהטמין בהם את ראשך לנצח; שעה זו שהכל תלוי בה על נימה אחת רופסת, שהנה הנה תנָתק והכל יתפורר, ימוגר ויאבד – שעה זו התרפקה בכל יפיה המדביר תחתיו, סביב סביב, משמים עד ארץ.

השנַים נפנו בדממה אל הסוסים שלחכו בפאתי השדה, מתחו אזורי אוכפיהם, תקנו כה וכה במרדעת, טפסו ורכבו בשתיקה וידיהם נתמכות בקתו ובאמירו של הרובה המונח לרוחב האוכף. רוקעים הסוסים ועוברים את הספיח המצהיב, מקיפים אבן, עולים במסילה צרה ומנידים את כתפי רוכביהם, שמבטיהם תלויים במה שמתגלה במפולשי של אזניהם הרטטניות. שוב מרתיעים עצמם חשיפי־עזים לעבר אהלי־קדר שמרחוק. חסידות מדדות מעדנות בנטש, מנתרות לפתע ברגלים צמודות פעם ופעמים ונקלעות אל החלל בכנפי־צחור־ושחור פרושות וכרעיהן האדומות מוטות לאורך כרסן. חום מלפף ועוטף. עמוד יבחושים נע, פרוח וצלול על ראשי הסוסים. נחתו הדברים באבנר בכוח. מלה מלה כמהלומה. וכי על מי היה מסופר כאן? וכי מיהו זה שנטל והלך למקום זר לחפש גאולה, לבקש אחיזה כלשהי… לאמור: אחד ההולך ואחד הבא, ואין חליפה ותמורה… משעולם של בני־תמותה – צר הוא, ואחד הוא קרקע העולם: הלך לו הלז לעיר הגדולה כדי למצוא שם מה שבא עתה לגלות הוא במקום שממנו הלך הלז… או שמא אין כיסופי־אדם אלא משחק־מחבואים נפסד בלבד? ולמה אי אפשר להנשא עתה ממקום זה בשקט, באנחת רוָחה, אל תוך החלל, לטוס אי־שמה, להפליג מכאן, לשכוח את הכאן, לחרוג ממנו לעולמות אחרים, עד מקום מים רבים וספינות וחבלים ותרנים וקרש וקצף מלוח, ועבודת־כפים קשה, ואיי־ים רחוקים, ו…

ומה יהא על שאגה זו, הפוקקת את קנה־הנשימה, זו שאגת הבהמה העקודה, המרומה, שאין לה מאום זולת שאגה זו של לא־כלום, של תוהו־ובוהו, שועת־עולם מוחנקת, רותחת וממסה לבבות? אל מי תזעקו, כיסופים, – העוד לא נאמר הכל, האם לא שמעתם הכל?

משוטטות העינים בין קני־התבואה, רודפות אחרי תנודתם הנמסרת ומתפשטת מאצלך, מקנה זה אל חברו, וממנו לאחרים ואל שכניהם, והלאה, קנים רבים, ומאחריהם, וכבר אלפים נגרשים ומליונים, תופחים בתנועתם, ותוססים באושת־ברק עד אפסי מרחקים, והם נעים ומשתחוים כל אחד בפני עצמו וכולם כאחד בהמון רוחש, מתקדם מתערבל ונושם, כגלים של ים. מהלך המבט הסתום על במות ההר, מקרטע ומקיף את חוג אפקם, נעצר כאן ונוטה לשם וחוזר ונאסף אל שמורותיו. ואת כל אלה לעזוב? להמיר את כל זה בשכחת משאון של כרך ולהיות מאמין בכך, אפילו מאמין?.. אבל צריך לחדול, לחדול מזה. לא לחשוב ולא לאמור מאומה. וטוב שדממה סביב. וטוב שאין מפריע. התנדנד כך באוכפך, הקשב לזיו שדה וספוג בעיניך המית קוים אלה המקיפים תבל, והנח להם לצקת מה שיש בהם על שדות, אבנים ועל דממה רבה. ליותר מכך אל תפלל ואל תקוה. ברם, מהו סח זלמן זה?

– שומע אתה? מניין, שואל אני, מניין לוקח לו אדם תמימות ואמונה עוורת כזו – ללכת לחפש במקום זר מה שאינו יכול למצוא במקומו שלו, במקום שהכל לכאורה כבר נהיר לו וברור?.. תאמר אולי, שדוקא שם, במקום החדש אפשר… אלא שאדם בגילו, הרחוק מהיות עוּל־ימים – ושכּור־אשליות כזה! תהפוכות לב אדם מי ידעם? ויודע אתה, מה מכאיב כאן ביחוד? לא המות… כבר נוסיתי בדברים רבים ושונים… אלא, חוסר הטעם שבכל זה… לא, איני רוצה לאמור שיש מות שיש בו טעם, ואחר – שאין בו, שיש אחד טוב ואחד רע, מות הוא מות וזה הכל. אין כאן יותר או פחות, אלא שיש כזה שהוא פשוט: חיים, חיים ומתים לבסוף… ואפילו אם בא הסוף הזה פתאום, בעל כרחך, ואתה טוען שעוד לא גמרת את חשבונותיך (וכלום ראית כבר אדם שגמר פעם חשבונותיו?), סוף כזה הריהו משתלב איך־שהוא במה שהיה קודם ואומר משהו לנשארים בחיים. הנה, אתה יוצא לשמירה ומפילים אותך, בשבילך כמובן זה הפסד גדול, אולי גם בשביל עוד איזה אחדים, מצטערים על כך מעט ושוכחים. אולם אותו עלבון, אותו לא־כלום שנזרק בפניך, אותו ,,הבל הבלים" שמשרבבים לעומתך כדי להתעלל בך – לא יהיה כאן! אתה מבין? כלום שאלו את פיך כשבאת לעולם? יש מי שיהא חסר מה כשתלך מכאן? בשביל עצמך אתה חי! אחד אתה. אין במלוא העולם עוד פרצוף כשלך ולא חיים כשלך. חיה איפוא ואל תבלבל את המוח! שלך הם החיים. נתונים בידיך. אמת, גבולות להם מכאן ומכאן, אפשרויות מצומצמות, יכולת מעטה – תצטרך איפוא להסתדר גם כך.

ברם, אם רוצה אתה דוקא בחלומך, ולא בפחות ממנו – נאה, קום ושֹחֵה איפוא נגד הזרם. אבל בשעה זו – חיֵיך!, חיֵיך, בן־אדם. אל תחמיץ את פניך: ”אהה, החיים הללו!” – וכי לא אתה שבחרת לך דרך זו? – חבוט איפוא בידיך וצהל: ”כך אני עושה לפי ששרירות־לבי – היא זו. אם אני מתקדם אם לאו – אחת היא, אני אינני מוותר!.. אתה מבין… אני, זלמן, לי די בזה שאינני נסחף, שאני יכול לעמוד. אלא ש… הללו, כמו יצחק, הם שיכולים לכאורה יותר מזה, שיש בהם יותר מזה, שמשמשים אם כה ואם כה, מעין מופת, דוגמא, מקור להתבוננות, – אם אלה ילכו ולא יחזרו אם אלה ניתקים מקנה־הקש שבידיהם ונסחפים למצולה מבלי להתנגד אפילו, אם אלה יסתלקו בלא ברכת שלום, ויריה מן המארב מבטלת כל מה שיש בהם לעצמם ולאחרים, ושוב לא יחזרו ולא יבואו, אם כי הם חייבים לכך, כי זו בלבד הדרך וברירה אחרת אין, – אם אלה יעשו כך, הרי זה פוגע מאד וחסר־טעם עוד יותר.

כי אפשר היה אחרת. ברור. אפשר הדבר וניתן, ואם איננו – לא האדמה אשמה, לא הזריעה ולא הגשמים, ולא כל דבר שבעולם! חייב היה לשוב הנה. בשביל עצמו. בשבילנו. ובשביל שדות אלה. מה שהלך מכאן – את זאת אפשר להבין, לכך אין צורך בחכמה מיוחדת ואין זה נורא ביותר. אבל מה ששוב לא ישוב, ומלת־האמת שבתשובתו לא תשמע – זה רע. זה אינו מובן. לזה אין כפרה!

ואחר כך כשהקיפו את השדות אשר בפאת הגבעות וחזרו לבקעה מנגד ההר וארכה שעטת השתיקה, פתח זלמן מחדש: ספרו, שבנפלו, כשנפל יצחק, לא ידע איש דבר עד בוקר. כל ליל מותו מוטל היה במקום נפלו, בשדה, בקצווי הכרך, ולבוקר מצאוהו השומרים… אמרו, שעבד בבנין ולעת ערב היה פורש לכל המקומות שכאן הם אינם: ואותו יום ישב בספריה שבירכתי העיר מבוקר עד ערב, ‏(אפשר לא היתה לו עבודה ביום ההוא). סברו, כי הזהירוהו, חזור והזהר לבל ילך ברגל וביחידות, וספרו כי תמיד היו רואים אותו כך, מתהלך יחידי, מציץ בחלונות־הראווה, חומק בין אנשים רבים. ואותו ערב, אמרו, ראוהו אנשים נוסעים מתוך מכוניתם שעברה בדרך, והוא לא נסה לעצרה ולא נספח אליהם, גם מהכביש נטה וירד למשעול מן הצד… במשעול מן הצד החוצה את השדות… (שדות, רואה אתה, אף־על־פי־כן!), עד כאן ידוע. ומכאן מתחיל הכאב. מכאן מתחילה השטות המעליבה: בן־אדם, בך אמורה האמת, בשיבתך לכאן, אם תאבד – יזכה השקר; ולחזור הרי מוכרחים, חייבים! – השמר לך איפוא, אתה צריך לעצמך ואנחנו צריכים לך, לאמת שתאיר עם בואך. לזו האמת שבקרקע, לזו האמת שהיתה בשדה ההוא שבו בקשת לך את המות… וכשאני מנסה לראותו באותה שעה ומתחיל לחשוב איך היה הדבר, אם צעק, אם ברח, אם התנגד, אם סתם נפל כבול־עץ, ייסוריו, יסורי מותו… למות ולכאוב, למות ולהתגעגע – מתערבלת עלי דעתי, אך מיד אני דוחה את כל אלה ואומר: אחת היא, אין הבדל בדבר. לא מותו הוא העיקר. על מותו אפשר לקבל תנחומים או שכחה. מה שחבבתי אותו בסתר – זה ידוע רק לי. זה אינו משנה את הדברים. אבל, שמע, חייו שתמו לפני היות המעשה, לפני גמר השליחות, – מה יהא על זה, מה יהא על החיים כאן, המחכים לתשובה?! לאיש הבא מן המרחקים, מדוכא־יסוריו עד עפר, חוזר אל רגביו לקצור ולזרוע, לזרוע ולקצור – כי דרך אחרת אין! – על זה מה יהא?!

ולאחר הפסקה המשיך זלמן: הוא לא היה כאן מההתחלה. לא עלה אתנו על הקרקע. לא זכה לכבוש אתנו ערבה זו ולזרוע את אדמת הבתולה… לא ראה כיצד הופכים תוהו ובוהו למעניות המחויבות להצמיח, לא בנה את בתי־הבזלת האלה ולא פילס במגפיו בקוצים הרבים כדי לסלול את הכביש שלנו… כשבא כבר היה כל זה… אולי משום כך לא היה צמוד לכאן עד לבלתי הנָתק… כי הכיבוש הוא אולי הכל, ולאחריו נותרת באמת רק העבודה הרגילה, המכלכלת את האש ולא מציתה אותה, ועל־כן עשנה מורגש יותר מאורה ומחומה… אולי, אולי. אך אין זה משנה את הדברים. סיבות? סיבות יש לכל מה שתרצה… אך תוצאות, מעשים שמן ההכרח לעשותם בכל אופן ובכל תנאים שהם, המחייבים לקחת מה שיש – מה תאמר על אלה? הלא צריך שיהיה מי שימשיך, שילך הלאה, הן לא לעולם בראשית… האדמה הזאת הן תשאר גם אחרינו, גם בלעדינו!… (הלא אין אדם מת ביומו הראשון משום שמעתה והלאה אין לו אלא לחיות ולחיות ולהוָלד שנית לא יוכל… וחוץ מזה, נדמה לי, כי פעמים נולד אדם גם תוך מרוצת חייו… היה מקודם כזה וכזה, והנה הוא נאחז בדבר חדש ומשתנה, וכאילו נולד מחדש, האין־זאת?) ולמה אני אומר לך כל זה? (באמת, איני רגיל לדבר כל־כך הרבה… אבל עכשיו נתפרץ הכל ונאמר לבסוף ואיני מצטער על כך…) התדע למה אני מספר כל זה? מפני שאני עצמי איני מבין מה אירע כאן ואיני יודע מדוע אי־אפשר לעכל מאורע זה ולשכחו… נדמה לי. שאינני מבין מאומה: אדם זה ההולך כל יום לחלקתו ומפקפק, שב ואינו חדל, מניח לכוחותיו ולשריריו להתבטל בפני מחשבות והזיות, מתיר לאין־האונים שבו לפעול ומרצונו ומבחירתו כופף ראשו ומסתלק – כלום מבין אתה זאת, אמור! המבין אתה! האם לא הייתי צריך להתערב בעוד מועד ולדחוק בו: ”שמע, חביבי, לא צל של משהו אתה, אתה הדבר עצמו, עצמו וגופו – חדל איפוא ואל תפנה לצללים"… וצר לי שלא אמרתי כך ולא עשיתי כן, על שגם מידי נשמט הדבר ואבד.

ס. יזהר, גליונות, אב-אלול תרצ"ח (1938)

הקטע הבא

הקטע הקודם

משעולים בשדות – ד'.

אחר כך כשתהה אבנר וחקר לדעת מי היה יצחק הלז והיכן הוא, נתעורר זלמן ובחיוך מזיד וחוקק חריצים סביב פיו ועיניו ובתנועת־יד של ,,מה אומר ומה אדבר” פתח, ומיד אזל חיוכו וקולו נתרהט, כאילו לא ניחא לו לדבר בכך, ואמר שנהרג הלה באחד מפרברי העיר, דוקא בעיר ולא כאן, והוסיף, שבזמנו כתבו הצהובים על זה הרבה – כלום לא קרא? – ואת הרוצחים, כמדומה, לא תפסו עד היום, אך זה אינו מן הענין, והנה שם היו שדותיו. ופה, מעבר ערוץ־הנחל – חלקת נטיעותיו. וביתו (הנה שם, מאחורי האקליפטוסים ההם, ברוש וגג־רפת, מימין, ליד הדקלים – כן זה ביתו), ניכר לפי הורדים המרובים שלפניו (כל ימיו חבב הלה פרחים… ידע את שמות כל פרחי הבר…), ועתה נסתלק, הלך ואיננו ו… ונגמר…

שועטים הסוסים לאורך ערוץ נחל גוזר בנפתוליו מאדמת השדות התחוחה, מעמיק חתור עד הִגָלוֹת מחשוף הבזלת האפורה והחלודה מבין קָלִיקֵי עשב מטוּיט וצוקי כפים חברברי כתמים דהים וצפופים. ריח מדבר חרב ואכזריות ערבה נדף מצחיחותו. העשבים ההינו לרדת רק עד שולי שפתו ונעצרו, ורק טַיוּן אחד בודד הצהיב וקמל בתחתיתו. ולנוכח חום היום היה זהב־השדות היבש והקשי בולט ביותר וצובע את עין הסביבה. שורות הזיתים שהתקרבו אליהם עתה הפכו לעומת הרוח את צדם הלבנוני של עליהם, קמצו בצלם והקפידו לבל יבצבצו מחוץ לחוג נופם. גם אקליפטוסים בודדים מדולדלי־אמיר ומצהיבים, נצבו קלפיים בשתיקת מסתגפים. קול לא השבית את הדממה.

– תתפלא אם אומַר שכולנו כאילו ידענו מראש את הבאות, ואף הוא עצמו, נדמה, ידע מה צפוי לו, ובעינים פקוחות הלך לקראת סופו וכל כך בולט היה הדבר, עד שלא נדהמנו כלל כאשר הודיעונו על כך, לא הופתענו, כאילו טבעי הדבר ומובן – נגמר הכל… מוזר, האין זאת? וגם לא הגיוני… אך עתה, יש ותוקפת חרטה, מדוע לא התערבנו בעוד מועד, מדוע לא עכבנו, לא הזהרנו ולא עשינו מאומה… ברם, כמובן, זוהי חכמה לאחר מעשה – חייך בזוית שפתיו – מכל מקום אני מטפל כעת בחלקת מטעיו, מעבדה. חורש, משקה, עושה הכל, ובזה כאילו אני פורע איזה חוב… רצונך שנדהר לראותה. בוא! –

מתחילה פרץ הערמוני ושטף בששון ובצהלה, ואחריו הפשיל השרוק אזניו ונסחף אחריו, נתלהט בדהרה, כשהוא פוזל בכל זאת לעבר הזדמנויות־לַעַט מוחמצות. הרוח טפחה בפנים, צלולה וקרירה, ושרה עליזה באזנים, והלב עלץ והתרפק על הדהירה, והכל נעשה קל ונוח כאילו הוקל הנטל והתפרק. הם התעכבו ליד פרדס צעיר מצהיר בטרפיו הרחבים לאור השמש. גוניו, הָחל מצהבהב־בהיר ותכלת קלה שבראשוני ציצים מלבלבים ער הכְּחול שבקפלי עלים קשישים, היו פתוכים ומרוססים בצמרות הללו שבאִבָּן, והגזעים הדקים והמסוידים נצטרפו לשורות מצטפפות במרחק, ועוגיות־אדמה המכילות שרטונות־סחף מההשקאה האחרונה עוטרות להן, ותלמים רכיכים ממלאים את רווחי השורות. הכפר נראה מכאן זעיר – טפות־אודם וגבשושי־ירק. ואילו ההר היה שגיא וגרום וחריצי־ערוציו כגידי־שרירים עבותים.

וזלמן כבר ירד מסוסו, מטייל בין הנטיעות, קוטם באגב עלה יבש, קושר בד רופף לסומכתו, ומפטפט מקוטעות, מפנה עיניו לאבנר ומראה בידיו על בני־טיפוחיו:

”יפים, לא כך? וכשמשקים אין המים פורצים כלל!" ונובר ברגלו באדמה, ומהרהר בקול: ”אצטרך לחרוש בסוף השבוע…" וחוזר ונאחז באוכף, ומספיק לשלוח אגודל אל מאחורי כתפו – ,,את אלה כבר יהיה קשה יותר לעקור, לזה אדאג אנכי…" וקופץ בזריזות על האוכף – ,,לא ספרתי לך שחלקה זו נטועה מחדש, בפעם שניה, לאחר שבליל־חושך אחד נעקרו הראשונים…" והפנה את הסוס שנית לעבר תחומי השדות. ”טוב שלא ראית את המראה הזה של הפרדס, העקור!"

אי־מזה, מחיק הבקעה עלה קול־שירה עבה ומונוטוני, מתבהר ומתעכר חליפות, ועשן קוצים כסוחים ומוצתים תִמֵר ונמוג. זיוָונים בשרו על מציאותם הסגולה בתוך הקמה. ולאורך הפרדסים החרושים היו אבחות־חום מפזזות באד הרגבים עם ניחוח אדמה חמה. בפנים השתרך חורש אחד אחרי מחרשתו, מתנער ומפטיר הברה צרורה, ספק כלפי הסוס ספק כלפי הרהוריו, ופוסק וממשיך בתלם.

– זוכרני – פתח זלמן מחדש והחזיר את רעו ממקום רחוק, – באותו לילה שמרתי עם יצחק ליד הגורן. היו ימים לא שקטים. שמועות שונות התהלכו. היינו מתוחים. ובחצות הלילה הוארו השמים מפאת מערב, מעבר להר, שדות רחוקים בערו. ראית פעם שדות בוערים? מסביב היו שמים שחורים ושקטים, ומפוחית של פה מנגנת בכפר, ובפינה אחת אור אדמדם מבשר רעה, ואף הוא רחוק ושקט… לא נוח היה לשבת בחפירה ולא לעשות מאומה, בעוד שם עמל שנה שלמה עולה באש…

אך מה אפשר היה לעשות? עד שחר ישבנו, ואז הלכנו לחלוב וחזרנו ורתמנו ונסענו לחרוש ב,,זוג" את הפרדס. עוד אפשר היה לראות בדמדומי־הבוקר את נוגה האש במערב. ישבנו ושתקנו. עד שאחר־כך, איני זוכר איך, היינו מסיחים בפרדס, – והוא אמר, זה אני זוכר, שמעתה ועד חודש ימים אין פרדסו צריך לכלום אלא לצמיחה בלבד. (היית צריך לשמוע כיצד היה מדבר בפרדס זה, לראות את פניו בשעה שדבר בו, כאילו, נו, מה אומר, כאילו בבנו הרך דבר… אתה מבין.") ליד החורשה שלפני המטעים (הנה זו), עמדה חבורת אנשים. ,,מה שוב? – שאל – עוד צנור פקע?" משכתי בכתפי. ככל שהתקרבנו הרגשנו שיש דבר בעמידתם שם. כשעצרנו הוסיפו לשתוק. וכאילו הסתירו את מבטיהם. איזו שתיקה כבדה. ,,אין לכם לאן לנסוע!" אמר אחד בניגון משונה. משהו לא־טוב עמד באויר. השתדלנו לא להבין "וכי מה?" חקר יצחק. ,,הלילה… נעקרו הפרדסים". – כאן בלע זלמן רוקו. – חשבתי שלבי קפא בי רגע. יצחק קם ונצב שחוח כסימן־שאלה. הביט נכחו בעינים מוזרות. פתאום נחלץ, קפץ ורץ קדימה. ,,איך זה היה?" שאלתי אחד מהם. ”מאי נפקא מינא" ענה זה כמעט בכעס. ,,את שלוֹ עקרו לגמרי" – לחש אחר והסב את עיניו. עליתי על העגלה ורדפתי אחריו. אולם שקלתי בדעתי ועצרתי. התקרבתי סחור־סחור, מרחוק. חשבתי: אולי טעו, אולי… ונחפזתי ללכת… כן, היו עקורים, עקורים… אתה מבין, עם השרשים למעלה, שרשים אלה שזה עתה נדבקו לרגבים… זה היה דומה ל… למה… מה אומר לך… עקרו, כרתו בגרזן, מעכו ברגלים, דרוס ורמוס. ואיזה שקט היה מסביב. ומה נשאר לאמור? לא כלום. לא כלום”. לרגלי היה מוטל שתיל אחד שבותק בגרזן, פעם הכו בו ורק הקליפה נפצלה, בשניה כרתוהו, וריח־שרף היה נודף קלושות. והשמים היו כחולים כל־כך… יצחק התנהל לאטו. נרתע מפני מבטי, השפיל ראשו כאשם וצעד אל העגלה. חשתי שמיד, שאני תיכף… הלכתי בעקבותיו. על יד העגלה נפנה אלי. הביט בי. היה לו מין מבט, מין מבט… איני יודע… וכך אמר: ,,צריך יהיה, זלמן, להתחיל הכל מבראשית" – ומהר להסתלק ממני, כדי שלא נהיה כמו ילדים, כדי שלא נגיע… מפני שאי־אפשר היה יותר, והוא, ואני…

כאן נשתתק זלמן באחת. אותו חריץ העמיק במצחו. שפתיו הדוקות, עקשניות. והמושכות נתמעכו בכפו הסדוקה, הגדולה. זהרורים כחולים נשרו מלמעלה ופזזו במרחב. נשיבה קלה באה ממערב, לואטת וחדלה. אחר־כך הפנה זלמן ראשו וחייך קלות אל אבנר והעתיק מבטו ממנו והלאה וחיוכו הולך ואוזל לאטו. ובאמת – פתח וסח חרש – כך היה. מיד למחרת יצא יצחק להתחיל שוב, היה משונה. כאילו נזדקן בהרבה שנים, ומראה לו כלאם שכולה. היה רציני. נמנע מפגוע בעיני חבריו. אבל עבד בעקשנות. לא חכה, כאחרים, עד שיהיו האמצעים והבטחון למטע החדש, אלא עשה זאת מיד. במין השתקעות והסתגרות. הראה פנים זועמות לכל מי שנכנס עמו בשיחה. חרש את החלקה. פתח בורות. זבֵּל. השיג שתילים. שתל. השקה. ורק אחר־כך כשעמדו אלה במקום הקודמים, והכל כאילו נתאחה והושלם, קם באחד הימים ועזב את הכל – והלך. הלך לו יצחק… 

הגיעו אל שדה־ספיח ירוק־מצהיב וחרציות בשלות וזוהרות צוחקות בפאתו. עוזרָד זקן וסבוך היה גדֵל מן הצד. שם ירדו, כפתו את רגלי הסוסים ושלחום לרעות, והסבו בצל העץ לסעוד מה ולפוש. ומשלגמו מצפחתם גהרו לרווחה בין הרגבים שרק עתה כוסו בצל ועקבות חום השמש עוד שרדו בחביונם. הד דבריו של זלמן עוד צלל באזנים ונצטרפה אליו שירת־הלב החנוקה. יגון זה שעוד לא פורק מאז, מימים רבים. ומצטבר הכל לענן כבד הממלא את חלל הגוף ודוחק כל שיור של נחמה, של תקוה, הלאה, לחוץ, לאשר טובל באור־השמש. ומועקת־סיוט דחוסה היתה רובצת באמצע ומיבבת מרות: מה יהיה הסוף, הסוף מה יהיה? – עד שנבאש הכל סביב, ואין טעם עוד לחזור ולנשום אויר, אין סיבה למאום, אין ערך לדבר, הכל בטֵל, מיותר ומרוקן! מה ערך להתנגדות, מה היא התחשלות – אם אדם נסער כמוץ בכל רוח, פורח בנָשבה ונחבט ארצה בחדלה. איך אפשר להמשיך כך? ועד מתי? יוקד אדם בתוכו, נאכל בשלהבות עצמו, מפלל, משווע, אף משפיל עצמו ומתיסר, גם את לבבו הכניע וכבל – והאות המקווה איננו. איננו. ושתיקת יתמות סוחטת לו חיוך של עוגבת מזקינה. אין צורך ביסוריך, ולחנם קרבנותיך. ברם, את עיניך לא תוכל להסב, הבט, בן־אדם, גלויות הבט, ראה כל יפי תבל, כל מתעדן וטובל בים של אור, כל שלֵו רוקם רקמתו בנחת – ראה כל אלה, ודום. אין זה מן ההכרח שנפשך תכלה ורירך יזל – הבט, סתם, כדי ללמוד ולהחכים. אולם גם זה אינו אלא אחיזת עינים. כלום אין מלת־אמת פשוטה ונוקבת ליסורים כה הומים, לכיסופים ללא מוצא, לגעגועים המבריחים אדם מעולם אל עולם, מענים בצמא תמיד, היודעים מקום כל מעינות מים זכים – ופיהם חסום וחשוק?

– למה הלך מכאן יצחק? פנה בשאלת־פתאום נמרצה אל זלמן, שהיה פורט גרגירי־שבולת ומכוססם.

הקטע הבא

הקטע הקודם

משעולים בשדות (א')

סופה של הדרך החוצה את השדות הללו נבלע באופק הגבעה, ובמרחק התרוממו רכסי־הרים ושמש גדולה ומסנוורת. תמרורי אבנים מסוידות, חוחים סגולי־פרח מרשרשים וחרדלי־בר מפוארי־זהב – לוו את שולי התעלות והפרידו בין אדמות שזופות־שמש ושדות מֵעברים, שהפקירו כרסם לזיו החמה ובעצלתים התרוממו מתקמרים עד שפתם המתוארת רכות ואובדת בתכלת הנגוהות. רוח היתה נושבת, כונפת עמה ריח מרחקים מוצפי־שמש, כותבת ומוחקת על משטח הדגנים, מחרחרת ריב באבק הדרך, מטילה רעדת אדווה הסחה המיַת־דרור – וחוזרת ומקבלת עליה ענווה. בסמוך היו הדבורים הזמזמניות והחרגולים הנתרניים, אף קורים מרמזים וכבים, נחפזים לאגור ולארוג כל מה שעוד נותר מיום השמש. ונמנמה לה השַלוה בהרחבה. וכן גם שחיקת הנעלים המסומרות של ההלך הזה המשפיל ויורד בשיפוע הדרך – היתה דולקת ערירית בעקביו ואובדת מיד בלא הד.

עתה החלה שפת הרמה מרתיעה ונסוגה מפסיעה לפסיעה, ומוסדי ההרים שממול נחשפו יותר ויותר, עד שפתע נתפשק המבט ומלוא בקעה מרהיבה נפרשה מנגד. עצר פלוני ומחריש האהיל על עיניו, השפיל מבטו מדבשות ההרים, שפסגתם הותכה לעתר הבל מסמא, אל מדרונם הנופל בשלוחות תלולות לתוך הבקעה הקעורה כמרזבה, שוטפת ובאה עד הנה וגואה בשדותיה לאחור. אחר־כך כשהתרגלו העינים יותר לבהק השמש, אפשר היה להבחין בחריצי ערוצים שבתרו את סוללות ההרים לערוגות ערוגות נצבות, בלהקת־גגות – כצעצועים אדומים – כנוסה בשפעת זוהר ובאין סוף משבצות שטחים מנומרים המפספסים את הבקעה ומתנחשלים באון לנֵדי אדמות משני עבריה. אוקינוסי אבקת־אור ויסודות חום־כהה, פתוכים ומעורבים בירוק שהבשָלה נזרקת בו ובתכלת הצרובה, פכו מלוא השטח, וקצפם הנתז ברוח היה מגיע עד כאן.

ולרגליך גלשו אל ערוץ הנחל שורות זיתים מכודרים ומכסיפים ופלומת נוגה אורירי שוקקת בצמרותיהם. שדות, עולם של שדות, נוהרים ותופחים ברננת־רוח ובדממת־מרחקים. אצל חלקות חטה, ירוקה עדיין, הוזה כבר נחושת מועמה של שעורה, ופה ושם מופקר גם זהב טהור. ואילו קרקע־הנטש הפרירה ושחומה, הצמיחה עדרי־שמיר סבוכי ירק שסוע וריחני, חרציות זורחות, ושלמונים חוורים, וחִלקה מאיתנותה החשופה והחרבה לזהרורים הרופסים שנהו, בעבעו ופרכסו באין גבול, רוגעים וממלאים את החופים הללו הפתוחים להכיל.

כשחזרה שחיקת נעליו המסומרות לקצוב פסיעותיו, כבר היה צילו של ההלך לוחך את הדורי השדה שמעבר התעלה, בעוד זיו־מערב מאפיל ומכהה כל מה שבכפיפתו, יוקד באור בהיר־מכסיף, עד שנאלצות העינים להמלט אל השדות שמן־הצד, שצללים חיים וגדושים רחשו ועמקו בהם. חומת קני הדגן, הקרה ברפיון ובתימור, היתה מאוושת ומסיתה את הלב באלף קריצות־בהרות רדופות רוח וגוונים משתנים חולפים. צואר־הקנים היבש היה מוריק כלפי ראשו, עד השבלים הנטושות כתולעים כחולות־אפולות תחת אִדְווֹת המלענים המאכסנים אור, שגהרו ונמשכו עד פאת השדה, פוסחות על המשעול שבחמוקי הגבעה ואובדות בגיא. משעול זה מעלה עתה תמוֹרת, כליל אבק אדמדם, ומן העִקול פרצה ונגלתה עגלה מרקדה, עוקפת צוקי הבזלת, מתקרבת בשקשוק ובצלצול, טובעת כולה בתבואה, נגלית ועולה בדליגה זריזה על חצץ הכביש וסוס ערמוני שוקק, מנער רעמתו ומפשיל ראשו, רקע ברגליו, ועצר ליד ההלך קול שבמפגיע:

– טפס ועלה!

ובעוד פתיעתו על פניו ציית הלה, שלשל ילקוטו מעל גבו, הטילו פנימה וקפץ ובא אחריך, והערמוני אשר חח המתג רפה בפיו, התפרץ לרוץ בשעטות סופקות ובאשד שער־אש יהיר ומצליף. זה שישב על הקרש היה בעל גב רחב מאד שהעלה מפי כתנתו גזע־צואר קצר ושחום ועליו כותרת כובע בלה ומהוה, שמעל מצחיתו התדבללו קנוקנות שער מאפיר, וידו האחת, שאגרופה המרובע וכבד נח על הכן, שזופה היתה, סדוקה וחרבה, ושערה התבני טפס דרך האמה הקצרה אל מתחת השרוול. כשנתפייס הערמוני לבסוף וקבל שילומים על העיכוב בדרך לאבוסו בכמה נענועי־ראש קוצפים ומלווים זרור מאיים והתנכלות גלויה להטיח את העגלה באחד התמרורים – מזימה שהטילה חרדה על הדלי שביָצול והביאתהו לריקוד־עוית ושועות נואשות – היתה השטיפה שוב קצובה ונוחה. אז הוגבהה כתף אחת של הגב, ופרצוף מחייך, רחב ומתולם, שעיר ודובי, ועינים אפלות עטורות קמטים, נתגלה סוקר בחשאי.

– לאן אתה? – קולו היה חרישי ולא הלם את כובד גופו וסברו העצום.

– אנכי השומר החדש – ירד הלה לסוף שאלתו.

– כך! ובכן אתה הוא אבנר! אני – זלמן. – העינים הוצפו קמטוטי חיוך, והמצח החבוי בשערות העבותות ומאפירות נתפשט ונתכווץ בקריצת ידידות – טוב שפגשתיך, אתה תהיה אצלי. – שוב עמקו החריצים שמעברי הפה, ונסב הראש לפנים.

צלה של חומת־הרכסים שממול זז ומתקרב. ובברֵכת־האפלולית השוקטה מתפרקים העצמים את שריון הסנװרים ונצבים משוחררים, מחליפים כוח, והוויה חדשה וקרירה מתפקעת מהם, מרֶגֶב עד חָרֶג. משטחים חיים אלה של התבואה נעשים עתה מובנים באװשתם וקרובים בדומיתם. ונדמה, כי מה שהם סחים משלך הם סחים, וכרֵעים מובחרים דולים הם תהומות תהומות ממה שצבור בנפשך בחשכה ובלי מלים, ומבינים עד הסוף, עד מעמק. גם נכריותה של ערבת־בקעה זו כאילו רפתה ואותה אכזריות קהה, שקודם חשפה נגדך שיניה באדישות ובזדון, נתרככה עתה למבע כמוס, מעולף מסתורין, מתמשך לרום, נתון לשלו, ושועֵה לרחשים רבים שעוד טרם ירדת לעמקם.

שוב הוגבהה הכתף והופנו הפנים עם חיוכם הרחב, המקומט:

– טוב כאן, אה?

וקרץ המצח קריצתו וחזר ונסב לפנים, בטרם נמצא מה להשיב. הם התגלגלו בחיקה של הבקעה, ואותם הגגות האדומים גילו עתה מתחתיהם בתים וחומות־בזלת לפופים נופי־אילנות וחודי־ברושים, שנסתמנו אפלים בתוך האפלולית. רָוח לו לאבנר החוסה בצל הגב האיתן והתקין מושבו על שק־התבן. ואותו זיק שעוד היה עומם ומבליח בתוכו, נראה כאילו מיד יתלקח בשלהבת נאה, וכל מה שהיה רפה ומפורר – יצטבר לתקוה מזידה, ואותו מיתר של פיוס ושלום היה נפרט עם כל פעימת לב, מדובב רעדות־רעדות וחותר תחת אותו ההר של קודם וממוטטו על אלף יגונות בני־בלי־שם וזערורים המלחלחים את חלל הפה ונבלעים בלאט. נדיפת השדות המתרעננים היתה חודרת דרך האבק, מטהרת ומדיחה. קולות רחוקים וקרובים היו בוקעים את שאון שקשוק העגלה. והררי־צפון עטו נוגה חכלילי, ושיאיהם נצטיירו במקצועות משופים, מלוטשים וישרים. אפילו שמש זו השילה דוקרניותה הבוטה, הסמיקה בענווה, נתגלתה במלוא עִרטולה הנכלם. אכן, לחזור ככה מיום עבודה, לחזור עם פיזוז קרנים אחרונות, עיֵף, רעב (כמה טוב לאכול עתה!), ולרקד על פני הכביש בשלווה, כשכל מה שעשוי להציק אין לו מקום מחמת לאות ברוכה או משום בריאות מאוששה, והכל לכאורה כה פשוט הוא, כה אפשרי, אם רק מושיטים יד לאחוז, ומאחוריך נובטים זרעי עמלך, ויש טעם לתשישות, וטעם למנוחה שלאחריה, ומאום לא בוזבז לריק, ואין הלב חושש ליום מחר בשִממונו, והכל כה יציב, כה מוצדק, קרקע תחת הרגלים, קרקע שאינה נשמטת… צלו של תמרור מכסה כבר את חברו, והדורי־הדרך היו דומים לנהר בדכיו. ומאחור, מעל הרמות, היו רטוטי צבעים שקופים וזגיגים מעמיקים מצולותיהם במרומים, עד שאין לבבואת השמש במה להתָפש, והרי היא נתלית בבלימה ונשמטת על פספס השטחים הדוממים, כבים ומנצנצים. ופתע נראה כאילו מצטרפים הדברים האופפים מבחוץ למלים ודברים הפורצים מבפנים, מלה מלה וקלסתר שלה, הגה הגה כצליל־נגינה שאין לו תמורה. ולקצב שעטות הערמוני וטלטול העגלה נדמה כאילו מבשיל השיר, שעוד מאז היה מוכן בלב, מבכיר, חונט פירותיו ומכביד על הנפש להגותו. טול ופצה פיך – נדמה – ומאליו ישתורר הזמר הלז. הנה ניבים מרצדים, מלים קורצות, חרוזים רומזים. קצב מדיח, – הכל נכון לאמירה ולרננה, לולא לשון זו שמשום מה מסוגלת היא, ולולא לגלוג מוכר כבר מעקם שפתיו בביטול ושנינתו בקצה לשונו. ברם, משנתפש אדם בכך, שוב אינו פטור מלגחך אל עצמו בחסד: ,,הבלים כגון אלה!" וכדי שלא לחזור ולהעכר מחדש, נצמדות העינים לגב הגדול הזה שמלפנים ולחמוקי ירכותיו המעוגלות של הערמוני השוקקות שרירים חיים וקפיציים, וגומאות מהם בטחון, בטחון למרות הכל, ורחשי בוז לכל רכרוכית שתהא.

כה טוב שאיתן וחזק הגב הזה, כה מגרה הוא להיות כמותו, להתעודד בגללו, לא לינוק מעצמתו או להסמך עליה, אלא ללמוד ממנו לשתוק בסבר פנים ולא לשעות לכל צל בפנים מבוהלות ובידים רפות. לדעת שאסור להיות נוצתי כל־כך. שירים המבצבצים בך – מידיך יעלו, מגבך, מישותך ולא מעקימת לבבות. אפילו יצר זה שמסית עתה להתהדר כנגד הרכות שמקודם, בסרבול, בהוקעת חוצפת־בטחון מפגינה – אפילו זה צריך לדעת לרתמו ולרסנו. פשטות, בן־אדם, פשטות! איתנות שלווה ועבודה שותקת מתוך כוח שמור ומתאפק. לכך טלטלת עצמך ובאת לכאן והפקרת כל מה שהיה קודם, (את הערתך, לעג נושן, איך חשק לשמוע!) יוסר הכובע, תבוא הרוח הסורקת שדות, ירופו במעט השרירים הדרוכים. מיד תשקע השמש.

דומה שגם אבק־העגלה חדל. צלילות וזוך היו בכל. הרוח אספה שבלה, חמקה הלכה לה. וההר שנתקרב התרומם מעל הראש ושרטוטיו מוצקים־אפלים. ואילו מאחור היה קצה הגבעות מואר עוד באור אדמדם, והשמים מחוירים ותיתורה סגולה להם. אקליפטוסים היו מהרהרים בשקט ועלים משולשלים מצטיירים בהיקפם אחד אחד. ומעברי הגב נראו עתה בבתים השחורים חלונות שמזוזותיהם מסוידות ורחוב הדוחק ומטפס תלול במעלה ההר.

ברם, החרדה שזה עתה שככה, נתעוררה ככל שהתקרבו לכפר. שבו הפקפוקים והרימו ראש. הסלידה מפני הזרים הקרבים ובאים, והתוקף שכאילו ניתן בכך למה שאבד מאחור – היו רוחשים ותובעים התקנת הישיבה על מנת לחזור ולהתקינה מיד.

ס. יזהר, גיליונות, 1938 עמ' 362 – 406.

המשך יבוא