על גירוש ועל הרס.

למה נהרסו בתים בכפר ביתא? אם הסיבות הן כל־כך ברורות והכרחיות – למה לא בבית־המשפט בפומבי, שיהיה הצדק גם נראה? למה צריך לסמוך על שיפוטם של מחליטים חשאיים ועל צדק המסתיר פניו?

אם הרס הבתים הוא רק נקמה – לאיזה תוצאות מצפים? אם הרס הבתים הוא עונש – מה היחס בין החטא והעונש? ואם הרס הבתים הוא גמול הסתה, התגרות וחרחור מעשי איבה – מה עושים למסיתים יהודים ולמחרחרי מעשי איבה יהודים? או די שיהיה האיש ערבי כדי שייפלו בין דין לדין? לפורעים יהודים בכוח ובפועל, בהסתה ובמעשה? האם מתכוננים לגרש גם אותם?

מדוע לא רואים שאין כאן רק יהודים וערבים המכים זה את זה – אלא יש כאן בני־אדם משני צדי בעיה קשה – ששום אש ושום כוח ושום הרס בתים ושום גירוש אנשים לא יפתור אותה. הכוח הגדול לא פתר כלום בלבנון, והכוח הגדול לא יפתור כלום גם כאן ובשטחים.

האם כבר אין אצלנו אנשים חכמים, ואין לנו אנשים שהם בני־אדם? כי חכמי הגירוש אינם חכמים ופוקדי ההרס אינם בני־אדם.

על הראשים המלאים דם.

איך צמחו אצלנו אנשים שראשם מלא דם – ובידיהם ההיסטריות כלי נשק רועדים?

מניין באו קשי־המצח הללו המחרפים את צה"ל והמחציפים פנים כלפי תקוות ישראל לחיים, והגוררים אותנו יום־יום מאש אל אש ולא ינוחו עד למלחמת היאוש הגדולה?

למה מעודדים קבוצות שוליים להיות מנווטי המדיניות? למה אין מרסנים את המתפרצים האלה? למה אין יד קשה על מסיתים ועל מתפרעים יהודים, ממש כשם שהם תובעים יד קשה כנגד כל מסיתים ומתפרעים – למה אין מסתייגים מהם ומכל צעקותיהם?

למה קוראים להם לדבר איתם – אלה החושפים שרירים של רשע, של רוע ושל שנאה תאוותנית, במקום שלבני־אדם יש לב־אדם – אלה הממריצים כאחוזי תזזית להרוס את תקוות ישראל, למה נותנים לקוראים למוות – לשלוט על חיינו?

יזהר סמילנסקי, דבר, 15.4.1988

התליינים

אינני יודﬠ מה ﬠשה אהרון אבו־חצירה ואם ﬠשה. אני שומﬠ שהמשטרה מﬠורבת בחקירה נמרצת וכי בקרוב תסיק מסקנותיה. אין לי שום יסוד לקבוﬠ ﬠמדה מראש לא לכאן ולא לכאן, ודומני שאין לאיש יסוד כזה. אבל, לפני כמה לילות ראיתי את שלושת תלייניו של אהרון אבו־חצירה ﬠורכים לו משפט בלי משפט, חורצים דינו בלי דין, וגם תולים.

חמוּרי פנים ישבו השלושה, כראוי לשליחי הצדק, והצביﬠו ﬠליו והאשימו אותו וחקרו וגם הרשיﬠו, בשﬠה שאפילו המשטרה החוקרת איננה יודﬠת ﬠדיין אם יש בו אשמה ואם אין. אבל, השלושה, כבר יודﬠים. הם באו מוכנים ויודﬠים. ואותם לא יסדרו. אותנו כולנו, שניים או שלושה מיליון הצופים, הפכו לשופטים־מושבﬠים, ואת ﬠצמם מינו לחוקרים, לﬠדים, ולגוזרי הדין וגם לתליינים. וכך, ראינו לפנינו את הנאשם מתלבט, מפרפר, מגמגם: "נראה שפוף, המלים לﬠו, לרגﬠים, בפיו, והמונולוג, (שנשא) היו בו צרימות רבות וקשות׳׳, ﬠד שלבסוף היה מסתבך וכּמו מתפתל ומצהיר שאינו זקוק להגנה" – כפי שרשמה ופירסמה אחת מן המושבﬠות.

ובכן הוכח שהנה, תפשנו נוכל. הראינו אותו לפני כולם. גלוי ﬠמד למשפט העם. בכיכר הﬠיר למשפט הרחוב. ונגזר דינו ללינץ' בטלוויזיה. שמוﬠות, חשדות, דברים ﬠמומים למחצה ונחקרים למחצה – הספיקו לגמרי כדי לחרוץ. מה גם, שהקהל שלנו כבר מנוסה, ויודﬠ כי כבר היו דברים כאלה מﬠולם, וכי ממש כך ﬠמדו לפניו אנשים מכובדים שייצאו לבסוף חייבים בדין ושטﬠנו בתחילה כי הם חפים מכל ﬠוון ושכל מה שמייחסים להם אינו אלא כזבים וﬠלילות־דם. ומכיוון שכך, הרי ִשכבר הוכח לגמרי שגם כﬠת כך: אם ראובן שנתגלה כנוכל טﬠן לפנינו שאיננו נוכל, הרי שמﬠון שטוﬠן שאינו נוכל הוא נוכל שבנוכלים.

בדרך זו, אם גם ייצא האיש זכאי במשפטו השני – במשפטו הראשון הוא כבר רצוּח. המשפט השני, בבית־דין לפני דיינים, ײﬠשה לאיש רצוּח, שלכל היותר, לאחר זיכויו, יוכל הנחשד היום, או שאריתו הרצוצה, לתבוﬠ לדין את מﬠניו – והציבור אולי אף ינוד לו אז ולסבלותיו שיתגלו – אלמלא שהוא כבר פגר ציבורי.

אפשר היה, אולי, להצדיק הצגה זו בטﬠנה שתפקידה להמריץ את החקירה, שלא תסתחב, שלא ישתיקו ﬠובדות, שלא יטשטשו ﬠקבות – אבל כאן דיברו הכל ﬠל החקירה שהיא בכל ﬠוזה, ושכﬠבור זמן קצר כבר תדﬠ המשטרה מה לפניה, ואפשר היה בלי שום קושי להמתין שבוﬠיים שלושה ולהיווכח – ומדוﬠ אפוא קפצו הללו לבצﬠ מייד וﬠל המקום חקירה וגזר־דין? ואז, להיתמם ולהציﬠ להמתין למסקנות המשטרה, לﬠצת היוﬠץ המשפטי, ולדﬠת אם חומר הראיות מספיק כדי להפליל לכאורה – כשהאיש כבר מוכה ותלוי בצווארו ברחוב?

מה ﬠומד מאחורי השלושה האלה? מה מﬠניק להם את הרשות ואת הסמכות לקחת אדם ולﬠשות לו דין ברבים? טובת הציבור? שׁװﬠת הצדק? הסנסציה? תפארת הפוזה הדרמטית "אני מאשים"? האם הם בבחינת מזרזי טחנות הצדק? האם הם בבחינת תברואני החברה המרחיקים מיפגﬠים מחליאים מעל המדרכות? האם הם בשליחות פוליטית? או, בשליחות ﬠצמם על תקן נביאי אמת שלא יידﬠו מורך־לב ולא משוא־פנים?

או, שאין כאן אלא אטימות הלב, אטימות מחמת הרגל. אטימות־לב של קברנים וותיקים. מנײן נטלו להם מינוי שליח־ציבור כדי לﬠקוף את כללי המשפט התקין ולﬠשות חגיגת רחוב? ככל הולכי הרכיל היה נדמה גם להם שהם שומרי המוסר ומייצבי המצפון הקולקטיבי. ואילו אטימות־הלב של אלה שניתן בידיהם כוחו הﬠצום של המדיום הטוטאלי – מﬠבירה אותם על דﬠתם, ונראה להם שיש סמכות בידיהם לשחק בו כמיטב ﬠניות־חכמתם.

שהרי, לא מדובר כאן ﬠל תוכן ההאשמות ולא על מידת אמיתותן. איש אינו יודﬠ ﬠדיין דבר לאשורו. לא המשטרה, ובוודאי שלא קהל הצופים, שﬠל רגשותיו, פורטים. מדובר כאן ﬠל ﬠקיפת כללי המשחק האנושיים. על הזכות להרוג אדם בלי משפט. גם לא מדובר כאן על חופש העיתונות או על זכויות העיתונאים. מדובר כאן בדיני נפשות, ובתופעה המוזרה שאי־אפשר להרוג אדם פﬠמיים, לאחר שהרגוהו פﬠם אחת. מדובר ﬠל החופש שנוטלים להם חלק מן האזרחים להיות פטורים ממה שמחייב את כל האזרחים – שלא לעשות דין לﬠצמם, גם כשהם בטוחים למﬠלה מכל־ספק בצדקתם.

מדובר ﬠל רצח אדם לפני כל משפט, לפני כל הﬠם, בידי תליינים חובבים שיש בידיהם מדיום גדול מכל כמות חכמתם להשתמש בו.

תסתיים פרשת אהרון אבו־חצירה כאשר תסתײם, לא היא נושא הדברים כאן. הנושא הוא פרשת תלייניו בכיכר השוק. שבחשדות, בשמוﬠות, בניירות שליקטו מפחי־אשפה או מאנשים שדומים לפחי־אשפה, ובדמגוגיה צדקנית של שליחי המוסר – קמו והחשידו ואף הרשיעו אדם בתנאים שהם ﬠצמם לא היו ﬠומדים בהם, אילו היו יושבים הם במקומו ומתגוננים בטלוויזיה על האשמות וחשדות. הייתי רוצה לראות אותם יושבים לפני כל האומה ומתגוננים מפני האצבﬠ המורה ﬠליהם: הנה הנוכל, אותנו זה לא יונה. הייתי רוצה לראות את התנהגותם ואת "חופש הﬠתונות" שלהם, כשיהיו יושבים מצד זה של החקירה, כשיהיה עליהם לשבת מוארים בכל הזרקורים, בלי הליכי־דין אלמנטריים, ולשכנﬠ את הרחוב, שאין לו מושג במה מדובר ולא שום אופן כדי להבחין בין שמועות ובין הוכחות – כדי שיבינו, כי בדיני נפשות מי שﬠוקף את הסדר ההכרחי – ﬠושה ﬠצמו תליין, גם אם זוכה בפופולריות, גם אם היו כוונותיו הטובות שבכװנות.

יש מﬠשים שנﬠשים כביכול לשם הצדק ושאינם באמת אלא הרשע. וכשהרשﬠ מתייפה בסממני הצדק – צריך להפﬠיל את צופרי החירום.

יזהר סמילנסקי, דבר, 31.8.1980

תשובה לדניאל כהנמן

ירושלים, 9.12.64

תודה על מכתבך המפורט מיום 7.12.64. קראתיו בעיון, צר לי שלא עלה בידי מאמרי אלא לצערך. כשם שצר לי על שנקטת טון של יתרון דעה, יתרון פּכחון – מתמימות, ויתרון ודאות כי דעתך כמובן היא הנכונה, עד כדי מתן ציונים לסגנוני, לעברי ולעתידי ר"ל.

מי איפוא יכריע בינינו? אין דרך אחרת אלא רק אותו מוסד שאומן והוכשר והוסמך על ידי החברה לעסוק בבדיקת עובדות וביקוש אמת ששני צדדים טוענים עליה – לא בשם איצטלתו המאגית (שאתה נוטה ליּחס לי סינוור בפניה), אלא מפני שאין כשר ממנו לכך, אפילו אם גם מוסד זה אינו מובטח מכשלון.

מובטחני שהרבה תהליכים, הליכים, עמדות ואישים – יוארו עם החקירה, ובעיקר לאחריה, באור כזה שאילמלא חששו מפניו לא הרבו להתנגד לו. אין ספק כי חקירה זו תהיה מכאיבה, אך בלעדיה לא יהיה סוף לחולי אלא הסתאבות; אתה תמשיך להחזיק במה שבעיניך הוא אמת, טוב וצדק, אני אמשיך בשלי, ואיך נוכל להשלים זה עם זה ולשׂאת זה את זה?

דברי היועץ המשפטי שהתפרסמו השׁבוע מחזקים תביעת החקירה שׁבעתיים. ואם יתגבר הקול התובע דין, על הקולות החזקים הנלחמים להשתקתו, בשם כל מיני צרכים חברתיים ומוסריים, ואם תערך חקירה כהלכתה – אשמח אָז להשוות דעתך לדעתי לאור ממצאיה, ולבחון אז לאחור דברים שונים וחזיונות שונים, שהיום, כנראה, יש לכל אחד מאתנו דעה אחרת עליהם ושאין להם סיכוי של הבהרה והבראה, אלא צמיחה פראית מתוך אחיזה בדעות שלא הוכחו ורגשות רוגז גוברים.

יתכן שהחשד שיש לך בכנותי והצער שאתה מצטער עלי, יתחלפּו אז בשמחה על בהירות.”

יזהר סמילנסקי

מכתב ל־22 פרופסורים

ירושלים, י׳ בטבת תשכ"ה

15.12.64

"מכובדי,

היה בדﬠתי לפרסם את המכתב הרצוף בזה בﬠתון, כתגובה למברק ששלחת ﬠם חבריך אל רה"מ אשכול, אך בינתיים חלו התפתחויות נוספות שדחקו ﬠניין הציבור מנושא זה אל ֵנושא אקטואלי יותר, ולפיכך אני מתיר לﬠצמי לשלוח אליך אתֲ דברי בתקוה כי תקשיב רגﬠ לקולי.

–

בﬠתונות נתפרסם מברקם של 22 פרופסורים אל אשכול ובו הם מבקשים לחזק ידיו "נגד הנסיון ליצור מכשיר לדרישה וחקירה שאין בה לא צורך ולא תוﬠלת".

שמות החתומים ﬠל מברק זה חייבו ﬠיון מחדש וחוזר בדבריהם הקצרים, ומﬠיון לﬠיון נתחזקה התמיהה ﬠל כל דבר ודבר שבמברקם הנמרץ.

בודאי לאֵ נתﬠלמה מﬠיניהם חוות דﬠתו של היוﬠץ המשפטי לממשלת ישראל, שחקר ודרש ימים רבים בחומר שקיבל לﬠיונו, והוא איש מוסמך לבדיקה זו, מאומן לה, ובﬠיקר איש ניטראלי לגמרי, וחפשי מכל פניות שהן.

והנה, כלום מה שמצא והמליץ – ﬠפר ואפר בﬠיני החותמים ﬠל המברק, והם אשר לא קראו בחומר ולא חקרו ולא דרשו, מוצאים ﬠצמם מוסמכים ממנו לקבוﬠ כי אין צורך בחקירה, וכאשר מסכם הוא "יש בזה משום טרגדיה לא מוﬠטה שלא רק הענין עצמו היה עסק ביש אלא שגם הטיפול בו היה ביש מזל מתחילתו וﬠד סופו.”?

כשקובﬠ היוﬠץ המשפטי כי: "סוף הפסוק שהוצﬠ לﬠנין בﬠקבות מסקנותיה של וﬠדת השבﬠה – אינו סוף פסוק כלל" – מה מסמיך אותם לומר כי הוא חייב להגנז?

כשהוא מוצא כי מסקנות הועדה ההיא "נטולות ערך של קביעה משפטית או מדעית" – באיזו סמכות משפטית או מדעית הם קובעים כי ערכן שריר וקיים ואין צורך בחקירה ודרישה?

כשהוא אומר: “כי הקביעות העובדתיות של ועדת ה־7 לא היו עומדות במבחן אילו היוֹ מוﬠבֿרות תחת שבט ביקורתו של בית משפט בֿישראל", כלום דברים בטלים הם, ו"טובת המדינה דורשת שהﬠנין ייגנז?"

וכשהוא קובﬠ, לאחר ששקל בﬠד ונגד, כי הממשלה, אם תרצה לחקור, "תיטיב לﬠשות אם תﬠמיד לחקירה מחודשת את הﬠנין בהיקפו המלא" – ﬠל מה הם מבססים הצהרתם שאין בכך לא "צורךְ" ולא "תוﬠלת”?

אבל דברים אלה, "צורך” ו"תוﬠלת" הם שהחרידוניָ מכל: לא רק מפני השאלה, צורך של מי? ותוﬠלת למי? אלא בהﬠמדה של "צורך" ו"תוﬠלת", כנגד חקירת דין וקביﬠת האמת – האמנם? ובשמכם מכובדי יהיה נקבﬠ מﬠתה כי האמת תיסוג מפני התוﬠלת, וכי ﬠל חקירת הדין להיגנז מפני ש"אין צורך"?

מהי איפוא אותה "טובת המדינה" אשר בשמה אתם קובﬠים כי אין צורך בחקירה ודרישה של האמת? מהו זה שכוחו ﬠדיף מבקשת דין? ואשר בשמו אתם מחזקים ידי המתנגדים לחקירה?

אחדים מכם, מכובדי, כבר חתמו ﬠל כרוזים באותו ﬠנין ﬠצמו לפני שנים אחדות, וﬠדיין קבוﬠים באותה ﬠמדה כאילו כלום לא נודﬠ בינתיים, או כאילו יודﬠים משהו המחזק דﬠתם כי אין צורך לא לדﬠת ולא לחקור ולא לדרוש ושתיגנז התביﬠה לחקירה – ﬠל סמך מה? בשם מה? מה ידוﬠ לכם שנותן תוקף לדרישה זו? מה מייפה כוחו של אדם לקום ולתבוﬠ כי לא ייﬠשה משפט?

ה"פּרשה" לא תוכל להפסק אלא לאחר שתזכה פﬠם אחת לטיפול משפטי מלא ושלם, יהיו המימצאים הנחשפים כואבים כאשר יהיו – ושתצא ה"פרשה" סוף־סוף מידי הציבור שאינו־יודﬠ, ותﬠבור לבסוף לידי יודﬠי דת ודין, והם במושב־דין יקבﬠו ﬠובדות ויוציאו אמת לאור. איך אפשר להתנגד לזה? איך אפשר להיות שותפים להחשכת תביﬠת דין, בשם נימוקי "תוﬠלת" ו"צורך"? כי אפילו לא אמר היוﬠץ המשפטי דבר – ﬠדיין לא מובן בשם מה רשאים לתבוﬠ שלא ילך הדבר לבית דינו?

מﬠציב הדבר להווכח איך נוטל הקהל וקובﬠ ﬠמדהּ קשוחה בﬠנין סבוך מתוך שאינו יודﬠ,ִ או מתוך דיﬠה מוקדמת, או מתוך איבה לאחד מגיבורי החזיון שלפניו – אבל לא ייאמן אם גם בחירי הקהל יהיו מופﬠלים כמותם.

אלא שאני מאמין כי דבריכם לא נאמרו רק ﬠל־מנת לבטא סולידריות ﬠם מישהו והתנגדות ישנה למישהו שכנגדו; וכי לא אתם שתצאו בפומבי מתוך רגשות שמקלקלים את השורה, אני מאמין כיּ אותו חיוב המניﬠ איש לקום ולחקור ﬠובדות ולחשוף אמת, הוא־הוא שהניﬠ אתכם לפרסם מברקכם – באופן ששכר פרסומו לא יהיה ﬠוד "התגודדות" פוליּטית אחת וחיזוק צד פוליטי שהוא, אלא, כמקווה ממﬠמדכם המכובד, רק אותו שכר שמשלמת האמת למבקשיה.”

יזהר סמילנסקי

רוחו של בן־גוריון

שנותיו האחרונות של בן־גוריון היו שרויות בצל הפרשה. אמרתי בצל ואמרתי הפרשה. בצל, מפני שעמד יחיד כמעט ובודד, וכנגד רוב נציגי האומה וכנגד רוב דעת־הקהל שהובעה בעיתונות. ולהיות בודד כנגד כולם, הרי זה אם מפני שאדם טועה לגמרי ואינו רואה מה שכולם רואים, או מפני שאדם צודק והרבים אינם רואים מה שהוא מראה להם. במצב זה מוצא המנהיג עצמו מנודה: אתמול הייתה מילתו דבר כל האומה, אתמול שיחרו כולם לפיתחו וקיבלו דבריו כדברי האורים והתומים, והיום, כשהוא עומד לפניהם במלוא קומתו, במלוא בינתו, במלוא נסיון חייו ואומר דברו – סוטה הציבור מעליו ומתרחק ממנו, כאילו סרה רוחו מעליו, כאילו אינו היודע שעד אתמול ידע כביכול בשביל כולם. ואין לך צל כבד יותר לאדם מהיותו דחוי לחשכה.

מה שבעיניך אור, אמרו לו, בעינינו חושך, ומה שאתה קורא לו "לא יתכן" לנו הוא יתכן. אין פשרה בין שני צדדים כאלה: אחד מהם טועה ואחד מהם צודק. מי היה הטועה ומי היה הצודק?

ואמרתי הפרשה. לצעירים שביניכם הרי זה סיפור ישן ומטושטש, ידוע ובלתי ידוע, שחוד ממשותו נתקהה מזמן, ונשתחק בענינים חדשים יותר. לא אחזור על הסיפור אלא רק על לקחו.

שני אנשים רבו מי מהם דובר אמת. מי מהם נתן הוראה צבאית אחת שביצועה היה הרה שואה, מוות, מאסרים, עינויים ולחינם, ובלא כל הצדקה מספיקה. מי מן השניים היה האחראי לכשלון לסבל, לביזיון? שני האנשים התנערו מן האחריות וכל אחד מהם הצביע על השני. אחד מן השניים היה שר הביטחון, השני היה קצין בכיר בצהל, ראש המודיעין. כיצד אפשר לקבוע מי מהם דיבר אמת, או, מי הטיל על השני את עול האחריות כדי למלט נפשו?

בנוהג שבעולם בתי־המשפט בנויים לכך. וכל אדם מן הישוב כשקובל על עוול, על אי־צדק, על פשע – בא ומתלונן לפני ערכאות המשפט. ובית המשפט רק הוא המוסמך היחיד בציבור לפסוק בין אמת ובין שקר, בעניינים שבין אדם לחברו.

אלא, ששני הצדדים היריבים באותה פרשה, כל אחד מנימוקיו שלו, נמנעו ולא רצו להישפט בבית־המשפט, ועם זה ביקשו הכרעה על צידקם. כל הארץ כבר רגשה, וכל המפלגות כבר בחשו בדבר בחגיגה גדולה וביקשו להיבנות מן המבוכה.

וכאן אנו חוזרים אל בן גוריון.

טענתו הייתה כי עשיית צדק בין שניים מופקדת בחברה מתוקנת רק בידי המשפט, על הליכיו, כלליו, ושיטותיו, וגם במקרה הזה רק חקירה משפטית תוכל להוציא לאור את האמת, ככל שבני אדם מסוגלים להשיגה.

"כשיש ריב בין שני אנשים – יהיו מי שיהיו, האחד עליון שבעליונים והשני תחתון שבתחתונים – יש לשניהם אותה זכות להוכיח צדקתם.”

כנגדו טענו רבים כי במקרה הזה, בגלל חומרתו, בגלל האנשים המעורבים בו, בגלל התוצאות הפוליטיות האפשריות – הכל כאילו שונה, ומוטב לסיים את הדיון מחוץ לבתי המשפט, בין אנשי שלומנו, במקום ובסדרים ובנהלים שיועילו יותר לקבוצות הפוליטיות החזקות. את עמדתם סיכמו בהנמקה שאפשר לנסחה מעין זה: לא מי צודק חשוב, אלא מה יותר כדאי, והצדק נידחה, משעה שאינו מועיל ולא כדאי לבררו. ומהו ה"כדאי" ו"המועיל", או ה"לא כדאי" וה"לא מועיל" – הכדאי הוא המועיל לקבוצת הכוח שבשלטון.

ממש כנגד זה יצא בן גוריון. ובמלחמתו זו נישאר בודד, קולו הרם אבד, מקומו הרם נישמט מתחתיו, והוא הודח לצל, והוצא מן המערכה.

אלא שלא הושתק. קשה היה להשתיקו. השאלה שוב לא הייתה אישית. היה הייתה שאלה על יסודות החברה בישראל, על יסודות המדינה היהודית, – מה יהיו יסודות החברה, העם, המדינה: צדק או כדאיות, אמת או תועלת. אם כשלא כדאי הצדק יושתק, וכשלא מועיל הצדק לא ייעשה, או, שהצדק לעולם לא נימדד בכדאי ובמועיל, אלא רק בצודק ובנכון.

כל חייו וכל מפעל חייו של בן גוריון מגיעים כאן לא לשפל אלא לשיא. שרק, אולי, על־כל ההבדלים, הנביאים בשעתם, כיחידים וכציבור, חוק הצדק או חוק הכדאי.

אם כל האנשים מחויבים בדין אחד, או שיש אנשים שיש להם זכות דין שונה: מפני שהם שייכים למחוסנים מן הדין, מפני שהם שייכים לאנשים חשובים, ומפני שהם אנשים חשובים בעצמם, ומפני שהם שייכים לבעלי הכוח שיכולים בכוחם לעקוף את התביעה לצדק, או מפני שעקיפת הצדק מועילה לקיום כוחה של קבוצה זו או אחרת בשלטון.

מעטים הבינו אז לנפשו של בן גוריון. מעטים נשארו עמו במחנהו. מעטים שאף הם הלכו ונתמעטו, עד שהמדינה, העם, החברה, העיתונות חדלו ממנו ועברו לסדר היום.

אלא, שעניין זה משעוברים עליו לסדר היום – קובעים את סדר התקופה: את סדר האמת אין עוברים. ופריעת הסדר אינה נישכחת ואינה מתהדקת במרוצת השנים עם כל דומן הזמן. הסדר הנשחת מתכסה, אבל נישאר פתוח. וכואב. וחולה. וחסר השתקה. ומפיץ חיידקי חולי. ועם שפוסח על עניין זה, רק הולך ונעשה חולה: המחלה מקננת בו ומחכה לרגע אומלל כדי שתפרוץ.

סיכום כל שנות חייו ומפעלו של בן־גוריון מתגבשים, כאן בשאלה האחת הזו – האם ניתן או לא ניתן לבנות חברת בני אדם תקינה כש"כדאי לנו" מכבה את "הצדק מחייב אותנו"? ובין ההכרעה לצד זה ובין ההכרעה לצד זה – גדל כאן הדור הצעיר בארץ, ויום אחד יצטרך להתערב, לתת דעתו ולהכריע הכרעה משלו.

אם יש ממש בביטוי "רוחו של בן־גוריון" הרי, דומני, שממשותו היא מימוש התביעה הזו – שלצדק אין קודם. ושאמת מודחת חותרת תחת מוסדי הארץ, עד שתתגלה.

יזהר סמילנסקי טיוטא במכונת כתיבה עם תיקונים בעט תיק 27_03 בארכיון ס. יזהר בספריה הלאומית.