על המתאבדים

זעזוע הכאב לאחר הפיגועים האחרונים באוטובוסים אינו יכול להסיט את הדעת מﬠניין עקרוני אחד, מלוחמת ההתאבדות. וביתר דיוק, מן הלגיטימיות שמקבלת לוחמה זו ברחוב הערבי. ומן הלגיטמיות שלוחמה זו מקבלת מידינו בשבתנו איתם למשא ומתן בטרם התנערו ממנה ובטרם גינו את אפשרות ייתכנותה. ולשלול לוחמה זו לא רק כפי ששוללים לוחמה כימית או ביולוגית, אלא לשלול באותה חומרה ששוללים בה קניבאליות.

האם ניתן לסיים יחסי משא ומתן עם חברה שהקניבאליות אינה נראית לה בלתי אפשרית? האם ניתן לסיים יחסי משא ומתן עם חברה שמקבלת לוחמת התאבדות כאפשרות אפשרית? אפשרות שמתקבלת לא רק בלי מחאה ולא רק בלי גינוי ולא רק בהשלמה פאסיבית לאחר מעשה – אלא מתקבלת כנצחון לאומי, כפי שאפשר היה לראות בתמונות הטקסים הסוערים לאחר הפיגועים. אולי שמע מישהו גם קולות מבין הפלשתינים שהתנגדו להפיכת בני אדם לנשק, אם צעק איזה מנהיג ערבי כנגד, אם היו קולות של יחידים שגינו מעשה זה כמעשה בלתי אפשרי, אולי משורר אחד כתב שמעשה כזה מוחק את צלם האדם, אולי מטיף דת קם ואמר שאסור לפי הדת לעשות מבני אדם אמצעי לחימה, מי יודע אם היו כאלה, אבל ההסכמה הכללית נשמעה ולא בשפה רפה ולא בקול נמוך אלא בהתפארות בראש חוצות ובחגיגה קרקסית כאילו הנה זה מופת התפארת לגבורה העילאית.

האם אין כאן אותו רקﬠ שהיה אופייני לימי הביניים ושרק אתמול עשה לאפשרי את מה שעשה בניפלצות סאדם חוסין כשרצח את חתניו? האם אין זו הרקע לקבלה שמקבלים היום ובלי להתפלץ מעשים כמו רצח האחות שרצח אחיה לשם הכבוד? האמנם איננו מבינים משהו באתוס הערבי, האמנם זהו האתוס הערבי? האמנם מקבל האיסלאם חוסר אנושיות כזו, או אלה הם רק החריגים האחרונים מימים עתיקים לפי איזו מסורת אפלה שעדיין חייה ועדיין מכובדת ועדיין כוחה איתה?

כי האפשרות שלוחמת ההתאבדות תהיה מקובלת כלוחמה סבירה – עושה משהו בלתי ניסבל במשא ומתן עם הערבים. כי אם אמנם מתקבלת על דעתם שלוחמת ההתאבדות היא אפשרות סבירה, ולא עוד אלא שהיא נשק יעיל שﬠוד לא מצאו כנגדו מענה, עד שעדיין לא גינו אותה כבלתי ניסבלת, ואינם מתפלצים כלל משימוש בילדים כפצצות חיות, אלא רק מנסים לגמגם משהו כדי להרגיע את הצד השני, אבל בינם לבין עצמם אין היא פסולה כלל, ומותר לשלוח לוחמים בלי לתת להם סיכוי לחזור, ומותר להקריב ילדים למולך הגדול הזה שעומד גם בשערי גן העדן.

האמנם נראית לוחמה ההתאבדות כאפשרות אפשרית בﬠיני מנהיגי הפלשתינים? האמנם רואים כל הפלשתינים ולא מוחים, רואים וגם מוחאים כפיים כשילדיהם הופכים לפצצות חיות, האמנם כולם שם מסכימים שמותר לעשות מילדים פצצות חיות, האמנם זה ניסבל בעיניהם וגם ייתכן – או שמא יש בינינו ובינם איזו אי הבנה תהומית, אי הבנה במה מותר ומה אסור, אי הבנה במהות האדם, אי הבנה בשליטת איזה כוחות אפלים החבויים בתחתית ההסכמה מה כן ומה לא, וזר לא יבין?

חשש כבד ומעיק מתגנב, חשש בגלל אי שמיעת קולות גינוי מצידם, בגלל קבלת המעשה כאפשרות ניסבלת. חשש שאולי אנחנו לא יודﬠים משהו שהדעת לא סובלת שהוא ישנו, מפני שהלא לכאורה כולנו בני אדם שמגנים את הלא ניסבל ואינם סובלים את הרוע שמתגלה במעשים בלתי אנושיים? מה עושה שם אבות ואמהות למסכימים, לבלתי מוחים, לבלתי מתערבים, ואפילו למתפארים בפיצוץ ילדיהם? מה עושה את מנהיגי העם למחרישים על הזוועה שכלל איננה זוועה בעיניהם, ואת חכמי העם לשותקים על מה שאסור לשתוק עליו – כשהופכים את ילדיהם למכשירי תופת – מה מסולף בנפשם מה שותק בהם כשילדיהם נשלחים להיות מתאבדים? או שרק אינם מעיזים לצעוק?

קשה לעשות הכללות. בודאי לא כולם כאחד. בודאי לא הכל מובן כאן נכון, ואולי אלה הם רק מעשי יאוש שנתפשים לרבים כמעשי גבורה ומופת? ואילו, מה שנוגﬠ לנו, נראה כאילו אי אפשר שנוסיף לשבת למשא ומתן עם שליחי עם שאינו פוסל את עקרון לוחמת ההתאבדות, כשם שלא היינו יושבים לעשות הסכמים עם אוכלי אדם. מה קרה לכל הפלשתינאים? מדוע לא שומעים מהם קול, ולו נם קול יחיד? או שרק אני אינני שומע? והקול ישנו והולך ונשמע? איך לוחמת ההתאבדות נראית להם כאפשרות אפשרית, איך אינם נגּעלים ממנה, איך אינם מתפלצים ממנה איך אינה מזוויעה אותם עד כדי לצאת ולצעוק שאסור, ואפילו למען הנעלות שבמטרות? איך פיצוץ ילדים יכול להיעשות לדגל לאומי ולחגיגת ניצחון?

נראה אפוא כאילו אי אפשר להוסיף לשבת איתם לשום משא ומתן עד שלא יגנו החלטית אם פיצוץ הילדים שלהם. אנחנו לא נגיד להם איך עליהם להיות, אבל אנחנו בישיבה איתם לא ניתן להם אישור שכאילו גם זו אפשרות אפשרית. בשום פנים לא.

יזהר סמילנסקי, נשלח ל"הארץ", אפריל, 1995

מחכים לקול של גינוי.

רבים הגיבו על מאמרי “על המתאבדים" ("הארץ׳׳, 18.4). לא אוכל כמובן להשיב לכל הטענות, ולאחדות מהן לא אצליח להשיב גם אם אשיב. היו כמובן האזהרות מפני הכללות שתמיד הן מכשילות, ומפני התנשאות והטפת המוסר של מי שאינו בא דווקא מצד שכולו תכלת.

והיו גם האנלוגיות למסתﬠרבים שלנו, למרתפי השב"ב, ולשאר מעשיס יפים שלנו.

לימדו אותי שבמלחמה כמו במלחמה, שאין מלחמה בלי מעשי זוועות, ושאין נקי מזוועות, גם לא אנחנו. לימדו אותי, כי בנסיבות של ייאוש ואין מוצא מתפרצים גם מעשים חריגים מידי כמה קיצוניים המכתימים את שם כולם. ושמכל מקום, אין כאן שום עדות לא לתרבות ולא לאיכות הדת או המסורת – ושמלחמת הישרדות – אינה בדיוק מלחמת אבירים. והתכוונו כנראה לכך, שמאחר שהיהודים אינם צדיקים גדולים, מותר לערבים לזבוח ילד.

כשמחליט אדם להתאבד הוא מחליט על ﬠצמו. אבל כשאדם אחד שולח אדם אחר להתאבד – הוא מבטל את אנושיותו. זו לא שליחה לסכנה, זו הקרבת האחר. ועם כל ההצדקות ועם כל ההסברים – זה ששולח אדם להתאבד מוציא עצמו מכלל הצופן האנושי שעושה את האדם לאדם.

אי־אפשר להסכים שיש נסיבות שמתירות לשלוח ילד להתפוצץ. יש דברים שבני־אדם לא עושים, בדיוק מפני שהם בני אדם, ואם עושים, הם לא בחזקת בני אדם. ואם עושים והחברה שסביבם מקבלת בלי גינוי – זה כתם מבחיל על החברה ועל מאבקה לשחרור. אין כאן שאלה פוליטית, ולא חברתית או אסטרטגית, זו ההכרה הבסיסית שלמעשי בני אדם יש גבול.

ואילו הגבורה לקחת ילד, או מבוגר, לחבוש אותו בקור רוח בחומר נפץ, לטמטם ראשו בשקרים כגון כבוד או גן הﬠדן, ורק ﬠוד להשאיר בו בינה קצת יותר מאשר לחמור שחבשו נפץ ﬠל גבו, כדי להשיג הולכה מדויקת אל היﬠד והפﬠלה נכונה – בדיוק אז מתגלה גם נורא מכל: ההסכמה הכללית למﬠשה הזה. ממש כאן מתחילה הבהלה. מן ההסכמה הנוראה הזאת.

הלגיטימציה של השילוח להתאבד. השחצנות שלנו מותר להפוך ילר לחומר גלם מתפוצץ. שלנו יש רשות לאיין את זכותו לחיים – וﬠוד לראות בזה ערך מכובד, או לוחמה מוצלחת. ולא די להזכיר שפה ושם היה מישהו שגינה בשפה רפה, או שהיה איזה קול יחיד שאמר משהו כנגד. צריך לצטט במפורש אם אסרו מכאן ולהבא על השימוש בהתאבדות כבנשק, אם נידו והוקיﬠו את לוחמת ההתאבדות, אם כוהני הדת חדלו מהבטח את גן הﬠדן למתאבדים. האם החברה הפלשתינית משלימה (ואולי גם מתגאה?) ורק מתחמקת במלים סתמיות כלפי חוץ?

והאם האפשרות הנוראה הזאת ﬠדיין נשארת, לאחר הכל, לאפשרות אפשרית? זו השאלה. וזו הבהלה מפני תשובת השתיקה.

אין טﬠם להמשיך ﬠוד. אלה שיכולים לשלוח ילד שיהפוך ﬠצמו לפצצה חיה, לשם קידום מטרה צבאית או פוליטית, או לשם שחרור תסכולי מצבם, הופכים את הבהלה לרתיﬠה גמורה. ואין לנו אלא לחכות, בקשב רב, לקול של גינוי אמת, לקול של הסתייגות נחרצת, לא בגמגומים ולא בהסברים מתחמקים ולא בפרשנות זוﬠמת ﬠל הזרים שאינם מבינים. רבים מחכים כאן כﬠת לקול פלשתיני, קול ישר, גלוי ובהיר – כל קול כזה יהיה מﬠורר, וכל אין-קול כזה הופך הכל לבלתי נסבל.

הכותב הוא סופר ומחנך

יזהר סמילנסקי, הארץ, 16.5.1995