משיח ושלוש יריות

בכל פﬠם שקו המשיח משיק לקו הארץ יוצא פגﬠ רﬠ. מﬠיקרו המשיח הוא לאחרית הימים אבל יש דוחקי הקץ שסבורים מנימוקים שלהם שהוא צריך לרדת אלינו מייד ﬠכשיו. ובלי לחכות ﬠד שיגיﬠ, כבר יוצאים בשמו לעשות מעשים ומשהו מתפוצץ אז. לא היו מﬠולם שני קווים מקבילים רחוקים זה מזה יותר מקו המשיח וקו הארץ, כמרחק שבין קץ הימים ובין היום הזה, וﬠם זה, מﬠולם לא חדלו מלחוץ ﬠל המשיח שיבוא מייד ומנסות להטות את קו השמיים ﬠו שישיק לקו הארץ, ואז, תמיד נופל איזה פיצוץ, האחרון שבהם היה אקדח ושלוש יריות.

המשיח כידוﬠ הוא מילת־קסם לכל מה שמﬠל המציאות, אין הוא תלוי במציאות ואינו ניגזר ממנה. ולפיכך, מושג המשיח אין רחוק ממנו יותר ממושג הפוליטיקה, שכולה במציאות ובנסיונות לשנותה בידי בני אדם. נוטלים אז את החזון לתיקון העולם וﬠושים ממנו מצﬠ פוליטי ומייד יש התנגשות. כי בין לשון המשיח ובין לשון העולם אין מגﬠ, אלא אם כן כמטאפורה, כאנטיתיזה לפרגמטיות, ולפﬠמים גם כנימוק נגד היאוש. ואילו מרגﬠ שנוקטים לשון משיח כבר נוקטים לשון של מוחלטות שאין לה שום מקום במציאות האנושית ואיננה ﬠשויה למשא־ומתן, לא לפשרה ולא לצורך בהסכמתו של איזה צד שני, לא לסמכות הרוב ולא לשיכנוﬠ הדדי, והיא מוחלטות המחייבת את הכל מעל הכל ויותר מכל, ולפיכך אלה הן שתי לשונות מקבילות בלתי נפגשות אלא אם כן בהתפוצצויות.

צחוקו של הרוצח למשל בא מן הלשון הבלתי נפגשת ﬠם לשון בני אדם. כשבודקים, מוצאים כי משיחים אינם רק בקרב דתיים, ויש גם משיחיים חילוניים. כל מי שמאמין שהאידיאה שלו גדולה לא רק מדﬠותיהם של אחרים אלא גדולה גם מחיי המתנגדים להם. באירלנד, למשל, יש משיחיים, באיראן יש משיחיים, בסרביה ואיפה לא, ובכל כת קיצונית קטנה או גדולה של מיני חמאס למשל, או של טאמיליים, או של החמר רוג' או של קבוצות מתאבדים, לכולם יש איזה משיח שאין לפניו פשרות ולא שכל ישר, אלא רק מוחלט גדול מכל פשרה ויקר מחיי בני אדם. ואין מקום לוויכוח, ואין מקום למשא ומתן, אלא רק למלחמת חורמה קנאית, וההיסטוריה האנושית ולא רק היהודית מלאה בכאלה.

אבל בﬠוד שהוויכוח ﬠם הדתיים אצלנו אינו רק וויכוח בין משיחיים לחילוניים, והוא הולך ולובש פנים של וויכוח ﬠל מקור הסמכות החוקית, אם היא ההלכה או הדמוקרטיה – הרי הוויכוח ﬠם קטﬠ מהם, ﬠם גוש אמונים, הוא וויבוח מוסרי. לא וויכוח ﬠל שלימות הארץ ולא ﬠל גודל גבולותיה ולא ﬠל האסטרטגיה של בטחונה – אלא וויכוח מוסרי. וויכוח ﬠל הרשות לאי הודאה בקיומו של ﬠם אחר. וויכוח ﬠל הזכות לאיין ﬠם אחר, וﬠל הﬠדפת ﬠפר הארץ מﬠל בני אדםְ ועל קדושת הדומם המינרלי מﬠל קדושת החיים ﬠצמם.

מתחילת ההתנחלות וﬠוד קודם לכן, בﬠודם חובשים את ספסלי הלימוד חולמים ומתכננים, בני אדם לא היו בין שיקוליהם כשחשבו איך לרשת את הארץ. בﬠיניהם היתה זו ארץ ריקה מבני אדם ואנשים לא היו בה. ואם היו לא היו אלא ﬠם הדומה לחמור, ואפילו לא ﬠד כדי כך, אלא פשוט הם לא היו שם ואינם, פשוט אינם. כל משך תולדות ההתנחלויות לא חיו ערבים סביבם, וﬠל האדמה שהתנחלו ﬠליה לא היה כלום מלבד כמה מיפגﬠים, כמו החלטות ממשלה לא אוהדות, תקציבים לא מספיקים, ﬠתונות ﬠוינת בחלקה, בצד כמה טרשים וסלﬠים שצריך לﬠקור, ﬠדרי ﬠיזים שחורות שצריך לגרש, וﬠוד אי אילו צרות צרורות אחרות בדמות ﬠרבים.

וכך מיליון ערבים פשוט לא היו על הרי שכם וחברון, לא האנשים לא חייהם ולא קיומם, וכל מה שהם וכל הוויתם וכל דאגותיהם של הערבים ופּחדיהם וכל סיבלם כולם לא היו קיימים כלל, ואילו הדמויות האנושיות שנתקלו בהן לא היו אלא רק מכשול, רק איום ורק מזיקים שתופּסים ﬠדיין, בניגוד לצו האלהי, את המקום הזה שעוד רגע יילקח מהם בצדק האלהי.

גוש אמונים הוא קבוצת יהודים שהשתלטו על אדמות מיושבות בלי משא ומתן, בלי קח ותן ובלי הסכמים, אלא פשוט על ידי איון האנשים האחרים, איון קיומם, איון חייהם ואיון צידקתם ואיון משפּטם. ואילו הרשות הצעקנית שלקחו לעצמם להתהלך על האדמה ההיא כבעלי הבית היחידים, כצודקים יחידים וכשלוחי כל העם, ובודאי כﬠושי מצוות האל – לא היתה אלא רשותו של ליסטים.

בלי כוח המדינה שמאחורי גבם לא היו יכולים להתנחל, ולא היו יכולים לפתות עצמם להאמין שהם הציונים והם המגשימים והם ממשיכי ההתיישבות. ושגם האדמות שנקראו כביכול "אדמות מדינה" בלי כידוני צה"ל שחיכו מן הצד לא היו נקראות כךְ בלי דיון בין הצדדים ובהכרﬠה של רק צד אחד בלבד, צד החומס.

וכך, קולוניאליסטים בכיפות ﬠשו מה שﬠשו מﬠולם כל הקולוניאליסטים שבכל מקום ומקום, פעם בשם הקידמה פּﬠם בשם הדת, אלה בשם זכות הירושה ואלה בשם המשיח, אלא שהפעם גם בכוונה אסטרטגית פוליטית: לפזר מוקשים בכל השטחים שלא יהיה אפשר לﬠשות רצף ערבי שלם אחד כשיעשו שלום ולﬠקם את הסיכוי לחיות בשכנות שלום, עם בצד עם. עשרות ישובים קטנים ופחות מקטנים פּוזרו בבהילות בכל השטחים כדי להכשיל הסכמים אפשריים לחיות יחד. והכל בחזות יראת שמיים, שליחות העם ומילוי מצוות יישוב הארץ, עם פסוקים כגון עלה רש כי לך נתתי את הארץ. בברית בין הבתרים אומנם נאמר כי לזרעך נתתי את הארץְ אלא שבכור בניו של אברהם היה כידוע ישמעאל, ויצחק עוד לא נולד.

אבל נניח לפּסוקים, הנורא הוא שכל כך הרבה אומרים שם ארץ ארץ ארץ עד שמתעלמים שזה לא ארץ אלא זה אדם אדם אדם. ושהארץ ההיא מלאה בני אדם. ומה עושים עם בני האדם שדוחקים את רגליהם? וכך, הוויכוח עם גוש אמונים אינו על בטחון ולא על התיישבות ולא על זכות הירושה, אלא הוא וויכוח על המוסר. איך אפשר להיות אנשים דתיים בלתי מוסריים? אנשים שמאיינים את הזולת כאילו איננו, שיושבים ביניהם ולא רואים אותם ולא שומעים אותם ולא יודעים ולא מודים לא בהם ולא בקיומם ולא במצוקתם ולא בזכויותיהם הראשוניות. יושבים ביניהם ולא חדלים מהתאונן על פּחדיהם שלהם, של המתנחלים, ועל חששותיהם וﬠל דאגותיהם, בלי להתחיל אפילו לראות ולשמוע ולדעת ולהגיב על פּחדי שכניהם ועל דאגותיהם ועל חששותיהם ועל הסבל הבלתי אנושי שנכפה ﬠליהם עם הכיבוש, תוך שהולכים ומושכים להם את הקרקﬠ מתחת רגליהם, ואיך מתנכלים לחלקתם ואיך מתעללים בהם מנת יום יום, עם כל טרטורי כל מלך קטן ועם כל ההשפלה היומיומית ועם כל ביזוי צלם האדם – איך אפשר להיות אגואיסט לאומי סתום־לב ואטום לאנושי ורק להיות מלא בﬠצמך וליילל בראש כל חוצות על התלאות והסבל שלך שאלמלא בחרת להיכנס לתוכו לא היה פוקד אותך. איך אפשר להיות אנשים של חציו אדם וחציו לא אנושי?

הוויכוח עם גוש אמונים הוא על סירובם לראות שני מיליון (עם עזה) בני אדם כבעלי זכויות כל שהן, לא כל שכן כבעלי זכויות שוות. שהזולת, שהאחר והשונה, אף על פי שהוא שונה ממך יש לו כל הזכויות שיש לך, בלי להתנות שקודם יהיה דומה לך או נישמﬠ לך ואז אולי גם תתן לו משהו. ההיסטוריה הארוכה למודת הסבל הגירושים והביזויים של היהודי היתה צריכה ללמדו מה אמור לו לעשות. מה בלתי ניסבל אפילו אם המשיח לימינו וכוח צהל לשמאלו.

לא לראות בסבל אדם היושב ﬠל ידך, לא לראות אותו בכלל, לﬠבור ﬠל פּניו כאילו איננו, או לכל היותר לקרב את היד אל קת האקדח כשמתקרבים אליו, לא לנסות לחשוב גם לא להﬠלות על הדﬠת לשבת ﬠימו יחד לשיחה לדון ﬠימו מה יהיה ומה לﬠשות, לא לחוש בכאבו ולא לראות בהשפּלתו, אלא תמיד רק את ﬠצמך ואת פּחדיך מה יﬠשה לך האיש שאת אדמתו אתה מאיים למשוך וגם משכת מתחת רגליו.

אם המשיח איננו רק אגדה, אם חזון המשיח איננו אלא רק הסחת הדﬠת מן ההווה אל נבכי הﬠתיד, הרי שבישובי המתנחלים מתגלית סיבת ﬠיכובו: יסודם לא ﬠל צדק ובתיהם ﬠומדים על ﬠוול.

יזהר סמילנסקי,  1995, (טיוטא)

משורש נחש יצא צפע

מﬠרת המכפלה. אנשים באמצﬠ התפילה. יום ששי, צום הרמדן. מישהו מאחורי עמוד עומד ומכוון ויורה שוטפת מחסנית אחר מחסנית. ﬠשרות הרוגים. יותר ממאה פצוﬠים. הדם שוטף. ﬠבודה טובה.

הוא לא מטורף. בקריית ארבע מאות מטורפים כמוהו, וﬠוד במקומות אחרים. ורק חיכו ליום הגדול הזה. לבסוף בא היום והוא עשה את זה, שליח האל.

וכשעמד שם יחידי וירה אל תוך אולם התפילה ישר אל האנשים שכרעו שם על המחצלות בתפילה הוא לא היה לבדו. אחיו ורעיו עמדו ﬠימו שם בצללים. הוא ירה והם ירו. הוא החליף מחסנית והם החליפו. הוא בקור רוח, בדייקנות ובשליחות והם איתו בגאווה ברוממות, הוא ראה איך נפגעים האנשים ראה את הדם ראה את המוות והיה שלוו והוסיף וירה, עבודה טובה. וכולם היו איתו, עד הסוף, יורים ומשאת נפשם מתממשת. שם, ביום הששי, בצום הרמדן במערת המכפלה.

כעת שקט בקריית ארבע. שליח הציבור עשה להם את זה. תארו לכם בית כנסת ביום הכיפורים ומחבל ערבי יורה והורג עשרות ופוצע מאות, איזו שאגה הייתה מתפוצצת בקריית ארבע, ובמקומות אחרים, ואיזה מהומה. דם יהודי ומוות לערבים.

עומד שם ויורה במיומנות, ידו לא רועדת, ליבו לא נבהל, מוקף הסכמה סביבו לכל ירייה ולכל הרוג. תמיד היו מדברים על זה, תמיד היו מתכוננים לזה, תמיד היו משתלהבים לקראת זה, והנה זה בא. והוא מימש את החזון. שם במערת המכפלה, ביום השישי, והדם שטף מעל המחצלות. מעל האבות והאמהות.

לא, שום מטורף. בדם קר. בגאווה ובכבוד שהקיף אותו, את השטן הזה הגדול מכולם, שבכמה דקות הרג יותר ערבים משהרגו כל הערבים יהודים בשנה. בשקט ההוא, במערת המכפלה ביום הששי. והדם הציף.

הנה האיש מקריית ארבע השותקת. והלא יש שם גם ילדים. מה הם אומרים להם? או גם הם כבר מורעלים, מסוממים ברעל השנאה, והקנאות השחורה בדמם, ומזרע נחש ייצא צפע. עם האדישות להרג, עם האטימות לבלתי־נסבל, עם המוות בדבר האל, ועם השם יקום דמו.

שק על קריית ארבע ואפר על ראשה. בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה. עיר החרפה מושב הקלון. תשב בדד, ואין לה מנחם.

יזהר סמילנסקי, ידיעות אחרונות, 27.2.1994

אל תקרא ישע – קרא רשע

גם אצל ראשוני הקולוניאליסטים באפריקה – המיסיון בא ראשון לפני החרב, והתנ”ך הכשיר את הכיבוש. אל תקרא אפוא לשטחים הכבושים שעל הרי חברון ושכם בשם "יהודה ושומרון” – היומרה התנ”כית הזאת היא אותה צביעות קולוניאליסטית מתחסדת, ואם לאחוז בתנ”ך – קרא לשטחים הכבושים האלה בשמם התנ”כי ההולם: כרם נבות.

גם כאן מתחילים בשינוי שם המקום ואחר־כך דוחקים את יושבי המקום החוצה ונדחקים למקומם, ורק מכסים בשם תנ"כי את הגזל, את השוד, ואת ההגלייה. אלא שגם אז, לפני אלפי שנים, לא מנע השם שומרון מן הנביאים מנבא להם חורבן וגלות, בדיוק בגלל גזל, שאיפת הארץ ורמיסת הצדק.

מי שלח את המתנחלים האלה להידחק לתוך עצמות הערבים היושבים שם מדורי דורות ולנשל אותם ממקומם באגרוף רשע וברגל גסה? ולמה הם מתפלאים שהערבים אינם מסכימים להיות נדחקים מעל נחלת אבותיהם – מי כן היה מסכים? מי לא היה מתנגד ובכל האמצעים שנשארו לרשותו? האם היו היהודים מניחים למישהו לפלוש ולקחת את אדמתם ובלי להתנגד?

האם לא ידעו המתנחלים לאן הם הולכים? ושכבר יושבים שם בני־אדם שלא יסכימו מרצונם להידחק החוצה? ולמה הם מייללים כשמשיבים להם בהתנגדות, בכל מעט כוח ההתנגדות שנשאר בידיים הקשורות ובכל האמצעים הפרימיטיביים שנותרו בידי הנכבש, למה ציפו – שהמגורש ממקומו יקבל אותם באורז ובממתקים?

האם היהודי היה מניח למישהו לחדור למקומו, לישובו, לחצרו, לביתו – בלי לעשות משהו כנגד? האם היה בוחל בשום אמצעי התנגדות כדי להרתיע מעליו את הפולש למקומו? האם היה היהודי חושב עצמו אז למרצח, למחבל, לפורע – או יודע שהוא נלחם להגנתו ולעצם קיומו, במלחמה האחת שאין צודק ממנה?

מה היו עושים כל המתנחלים בהר חברון ובהר שכם אילו בוקר וערב היו שומעים כי הנה הולכים לגרש אותם ולרשת את מקומם, ושמחר מחרתיים גם הולכים לערוך בהם טרנספר היסטורי – מה היו עושים המתנחלים כשהיו קמים בבוקר והנה פלשו לדירתם לזרוק אותם החוצה?

ומה זכותם של היהודים להידחק אל מקומם של הפלסטינים? מזכירים את התנ”ך, מזכירים את זכות האבות ולא מזכירים את הכוח. אלוהים הבטיח לאבותינו, אומרים. ואכן הבטיח אלוהים לאברהם כי "לזרעך נתתי את הארץ הזאת”. ובכור זרעו של אברהם היה ישמעאל. מזכירים כי אלוהי ישראל שהבטיח ליהודים הוא גדול מכל שאר האלוהים, אף־כי אלוהי העולם אינו אלוהים פרטי, וכי האלוהים, אם הוא אמנם אלוהים, מביט כעת ואינו מאמין מה עושים בשמו אנשי דת ורבנים – ולאיזה שפל אדם הגיעו.

מה שעושה איפוא את הזכות על השטחים הוא הכוח, רק הכוח, והכוח לבדו, ובלעדי הכוח לא היו מעזים החוטפים לקחת להם את מה שלקחו, לרשת מקום בלי רשות, להגלות עם ממקומו, ועוד לרוץ בערי הערבים ולעשות בהם שפטים, מפני שהעזו שלא לקבל את אונס הכנעתם בכוח.

כל טענה של היהודים על זכותם על הארץ היא ממש גם טענת הפלסטינים לזכותם על הארץ. צד כנגד צד, בעלי זכויות כנגד בעלי זכויות. ואין איפוא מוצא – אלא רק דיבור פשרה והסכמה לחלוקה. ושאם יש ממש בערכי היהדות – זו שעתם להתגלות. ושאם לא כן – לנצח יעמוד כוח מול כוח וכוח יהיה מזמין כוח. והעולם לא יישב מחריש למלחמת הכוח בכוח. ולא קשה לראות לאן כל הכוח הזה יוליך.

הממשלה מעולם לא הצליחה להכניע את הפלסטינים על־ידי שימוש בכוח וביותר כוח, ולא ביותר גירושים ולא ביותר גזירות, מפני שכמעט ואין להם עוד מה להפסיד חוץ מאשר את אדמתם, את זהותם ואת חייהם. והשאלה גם לא תיפתר על־ידי משחקי ההתשה בישיבה במסדרונות וושינגטון עד שייכנעו הפלסטינים בלי תנאי לתכתיב הישראלי, כשם שאנחנו לא היינו נכנעים, והם לא ישלימו עם חטיפת האדמה והבתים על־ידי השודדים, כשם שאיש לא היה משלים וגם לא אנחנו.

ההצלחה האחת הנראית באופק כתוצאה ממדיניות זו – היא מלחמת המזרח התיכון המתקרבת. וההתקרבות המבהילה של הסקאדים המשתכללים והנשק הלא קונבנציונלי לסוגיו, והשלטת היאוש מכל מהלך של הבנה הדדית, והפקרת הארץ למהלכי הטירוף עד לנצחונו האחרון והסופי.

היום עומדת מדינת ישראל ממול ”ארץ ישראל”. על מדינת ישראל חלים חוקי המדינה, ועל ארץ ישראל חל טירוף משיחי השקר.

ואילו שתיקת האדישות של יהודי ישראל היום היא בכי ההיסטוריה והיא תעלה בהכי יקר שאפשר לשער. וקבלת מדיניות הממשלה בשתיקה היא ההסכמה לשוד עם ולשוד ארץ, להדחת מדינת ישראל, להשפלת היהדות ולהכפשת התנ”ך. ובמקום לצאת משיטת דם תחת דם, רק להסתבך בעוול עושה יותר עוול. ולבדנו, לבד מול כל העולם.

שום כוח לא יביא לשום פתרון. פתרון משיגים מתוך חיפוש הדדי, מתוך ויתור הדדי ומתוך פשרה הדדית. אש לא מכבה אש וכוח לא מחסל כוח. ובמקום לגרש את הנכבשים צריך לגרש מסילואן את הפולשים.

אין היום אוייב גדול לישראל, לעם ישראל ולמדינת ישראל מאשר מדיניות הממשלה הזאת בהנהגת ראש הממשלה הזה: והוא היום – האויב לעתידה של ישראל.

יזהר סמילנסקי, ידיעות אחרונות, 10.1.92

אירלנד הצפונית ואנחנו

ארץ עצובה היום אירלנד הצפונית. עצובה היום, עצובה אתמול וכנראה גם מחר. עצובה לא בגלל הטבע אלא בגלל בני־האדם. בני־האדם נתקעו שם למצב שאין לו מוצא גואל. או שצד זה מנצח וצד זה מוכה, או שצד זה מנצח וצד זה מתקפל. לחיות יחד זה בצד זה, לאחר כל הנסיונות, הפתרונות והפשרות שעלו על הדעת – הרי זה לחזור תמיד אל האלימות כמוצא יחיד, אל הדם ואש, אל רעב עד מוות ואל אטימות עד מוות. כלומר – אל אין־מוצא.
להיות אירלנד הצפונית, זה להיות נדון לאימה תמיד. זה גם לשמש כתמרור אזהרה לכל עם שעומד על פרשת דרכים, ושיכול עדיין לבחור אם להיות מדינה חד־לאומית או דו־לאומית.
אם ארץ־ישראל תהיה כפולת עם, וערבים ויהודים יהיו בה כעם בתוך עם, אם יהודה ושומרון, למשל, תהיה יהודית־ערבית ואפילו נחלק לכולם זכויות ואוטונומיה ככל שנחלק – הרי זה להגיע אל אירלנד הצפונית.
מסתבר, ובדרך ההוכחה הכואבת, שיש יצרים ויש עמדות ויש אקסיומות לאומיות שלעולם לא יוכלו להגיע לכלל פשרה, לכלל שיווי משקל מתמשך, אלא הם, וביחוד על רקע ,,מזג לאומי” קדחתני הנוטה להקצנה ולהיסטריה – תוססים תמיד, בסמוי ובגלוי, ותימשך תקופת ההתאפקות כמה שתימשך – לבסוף היא מתפוצצת ובכל הקיצוניות הקנאית. והדילמה חוזרת, ועקובה מדם: או אלה לבדם לגמרי, או אלה לבדם לגמרי – ולא אלה עם אלה ולא אלה בתוך אלה על פיסת קרקע אחת.
כאידיאל, כאוטופיה, כחזון לימות המשיח – בוודאי יפה יותר לדעת לחיות־יחד בשלום שונים עם שונים ולא רק שווים עם שווים. כשכל צד מכובד על־ידי כל צד ואף צד לא נירמס על־ידי אף צד, לא בזהותו האישית, לא באופיו המיוחד, ולא במסורתו ההיסטורית – שוב, אלמלא שטריטוריה אחת לא נושאה שניהם יחד.
עצוב לומר כך, אבל כמעט שמן הנימנע שלא לומר כך. אין כמעט דוגמה ידועה בהיסטוריה שמספרת משהו שיעודד לסתור חזות עגומה זאת. כמה יפה לחשוב כי שונים שיחיו לאורך זמן זה בצד זה, הקצוות יתקרבו, ולבסוף יחליפו שונות בדומות, וקיצוניות בפשרתיות. וכמה מפח־נפש הוא להיווכח שוב ושוב איר רק לדומים לי ורק לי ולאנשי שלומי יש זכויות שוות, ולשונים ממני לא נישאר אלא או לוותר על שונותם או להסתלק.
ומהרהורים מופשטים למציאות הממשית אצלנו. מעשי המתנחלים, מעשי לקיחת הקרקע, בכל מיני תואנות, במשפט ובעקיפתו, במקח־ומימכר ובהערמה, בהפקעה ישירה ובחסות כוח הזרוע – הולכים ויוצרים מיום ליום – שני עמים מתחככים אלה באלה, על חלקת אדמה קטנה אחת, וחיכוך זה לא יוכל אלא להוציא אש, והלחצים לא יוכלו להפיק אלא התפרצויות. פעם מקריות ופעם מתוכננות, פעם כמעשי יאוש ופעם כמלחמת עד חרמה – ויהודה ושומרון ייהפכו לאירלנד הצפונית.
שתי ברירות כאן ורק שתיים. או שצד אחד יעזוב את השטח או ששני הצדדים יתחככו זה בזה. התקװה ששני הצדדים יוכלו לשבת מעורבים ודחוקים אלה באלה בחיי שלווה והארמוניה – היא הפיכת עורף למציאות ולהוכחותיה. איפה בעולם קרה כך? לכמה זמן? ומה היה שם כעבור זמן?
אם היהודים אינם מסלקים את הערבים מאדמת יהודה ושומרון – נישאר להם רק לסלק את עצמם משם. כרועי אברהם ורועי לוט. או מוטב מזה, לעשות הכל שלא להגיע לידי כך. לא להידחק לשם. לא להיכנס כדי להגיע אחר־כך ובדרך המכאיבה אם לסילוק או להסתלקות. ואם סילוק הערבים הוא בלתי ניסבל, לא ע"י יהודים רבים, ולא ע"י העולם, ולא ע"י הערבים הקרובים והרחוקים, נישאר שאל ליהודים להוסיף להידחק לשם, כדי שלא יצטרכו כעבור זמן או לסלק עצמם או לסלק אותם – וזה כזה מעשה קשה מנשוא.  לשבת יחד, מחככים כתף בכתף, לא יוכלו הצדדים לאורך זמן. בכל תהפוכות דברי הימים זה חזון שאין לו תמיכה במציאות.
מה נישאר אפוא? לפעול לפי הסיכוי המירבי, שלא להקים במו ידינו עוד אירלנד צפונית ביהודה ושומרון: עם צבא כיבוש לעולם, עם מהומות לעולם, עם בתי־סוהר לעולם, עם שביתות רעב עד מוות, ועם החלטות אוכלות־לב ומזעזעות אדם יום יום. אילו אנחנו במקומם – וכי היינו משלימים אי־פעם עם מה שאנו מייחלים שהם ישלימו? אירלנדים ואנגלים יכולים אולי לעמוד בנוראות מצב זה, אינני יודע. אני יודע שיהודים קשה יהיה להם לעמוד בזה, אפילו לגיבורים שמני־הלב שבתוכנו.
ולמה יהיה קשה? מפני שלהיות יהודי, דתי או חילוני, זה להיות קודם־כל נושא בתוכו את קול הצדק, במידה כלשהי, פעילה או סבילה.
בתקופת מלחמת יום־הכיפורים אפשר היה לראות תגים מרובים נפוצים, לאמור ,,ישראל בטח בה'” – ולא מעטים קראו את התג ונחרדו עד יאוש. בעיניהם, המהפכה היהודית החשובה ביותר בדורות האחרונים, היתה המהפכה שהחליפה תקוות משיחיות בעשיית מעשים. תמצית הציונות היתה בעיניהם: קח אחריות ועשה בעצמך, אל תצפה אל מעל לכולך. עשה במו ידיך. ואל תיבטח בכוחות שאינם בשליטת ידיך. ומה הוא הכוח העיקרי שצריך לבטוח בו, הכוח שבגובה בני־האדם, ולא שבגובה שמעל להם ושמעבר לכוחם לשנות – הוא כוח צידקתם. אני צודק ובכן אני חזק. שמציע, לא "ישראל בטח בה'". אלא משהו מעין "ישראל בטח בצידקתך”. ולא כהפשטה בחלל העולם, אלא כחיוב הפשוט ביותר: לא לעשות לזולתך מה ששנוא עליך.
לא לדחוק בערבי במה שהיית שונא שידחקו בך. לא להתנכל לו במה שהיית שונא שיתנכלו לך. לא לעשות לערביי חברון מה שהיית מתקומם אילו עשו לך. לא להידחק לעצמותיהם. לא לפגוע באנושותם, בריבונותם על שלהם, בכבוד זכויותיהם. לעשות רק מה שתוכל להישמע, שאילו עשו כך לך לא היית התקומם.
זו תמצית ההיות־יהודי. צדק צדק תרדוף. וכי צריך לחזור על כך, על "במשפט ובצדקה"? צדק ושוב צדק. זו כל התורה, אלה הנביאים, אלה חז”ל. וזה בעצמותינו. לא כוחי הוא צידקי. לא לי לבדי הכל. לא "והושבתם לבדכם בקרב הארץ". ולא "מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום". באותה ציניות פרועה ויהירה. ארץ לא ניתנה לחוטפים. ולא למנשלים, ולא ללוקחים בכוח ובערמה. אלא צדק צדק. שלא תעשה לחברך מה ששנוא עליך. זה תמצית הכוח היהודי. וזה יסוד הבטחון היהודי. זה ולא שום אליל אחר: מדיני, לאומי, או שילטוני.
ושעל־כן, אסור ליצור כאן עוד ארץ בתוך ארץ. עם בתוך עם. תקווה מסכלת תקווה. ותפילת זה מבטלת את תפילת זה. אלא, הם לנפשם, ואנחנו לנפשנו. שאם לא כן בנפשנו הוא.
וראו את אירלנד הצפונית.

יזהר סמילנסקי, דבר, 11.5.1981