מה ההלקאה העצמית הזאת: מדוע ממעט הנוער בקריאת ספרות עברית

"מי בדק מהימנותו המדעית של מחקר מוסד סאלד?” מה קורא הנוﬠר בעולם כולו? מה קוראים בימים אלה המורים, המדריכים ואפילו עורכי המחקר הנ"ל? והﬠיקר – מה ההלקאה העצמית הזאת לכם?”

תחילה ניּסה לצמצם דבריו באמרו: “המבחן האמיתי לקריאת הנוער הוא כמה ממנו קוראים שירה? – זו צורת הביטוי המרכזת ביותר, הצרופה ביותר. השירה מכריחה את הקורא לקריאה רצינית, אינטימית ולעמידת האדם מול עצמו, כלומר, בזאת היה נבחן איזה חלק מן הנוער שלנו הוא בעל תרבות קריאה".
“נוער הוא המון, ואילו תרבות הקריאה היא נחלת יחידים בלבד. אך חלק זה של 'יחידים' גדול אצלנו מאשר בעמים אחרים. אינני סבור כי כאן קובעת סטטיסטיקה. אך לחלק מהנוער שלנו, עד מה שנוכחתי, יש צמאון עצום לטוב, ליפה ולפתיחת אופקים. חלק זה – ואני מדגיש כי הוא גדול אצלנו מאשר אצל האחרים – נתברך ברעננות ובסקרנות ובלב פתוח לקראת החדש. הנוער שלנו "בוער" לקראת דברים יפים! עד… שבאים ומכלים בו את הלהט הגדול הזה, ואת הצימאון העז הזה ומשחיתים בו כל חלקה טובה ומביאים אותו, את הנוער היקר שלנו, עד משבר, והופכים אותו לאדיש ולסתום. וזאת היא הצרה. וזאת הסכנה הגדולה"

ס.  יזהר, דבר, 2.5.1959
מתוך תגובה למשאל שערך מוסד סאלד.

בעידן הקרנפים

ביקשו ממני לכתוב על ”הנוער היום”: מה דמותו, מה מעסיק אותו ולאן פניו. סבורים היו משום־מה שאני אמור לדעת. ומייד צפו ועלו לפני אותם הדיונים הגדולים והאינסופיים של פעם. על ”הנוער לאן?", שאלה מקוננת גדולה שמלבד הפאתטי שבה היתה בה גם דאגה: "אוי ואבוי לאן הולך הנוער שלנו”, וגם ידיעה ברורה לאן צריך היה ללכת אילו היה כפי שראוי שיהיה.
תמיד יש יודעים בשביל הנוער מה עליו להיות. ותמיד (חוץ מימי מלחמה וחרדה לשלומו) הוא מאכזב, ותמיד אינו הולך לאן שהיה צריך ללכת. ולהידרדרות הנוער כידוע אין תיכלה. תמיד מקובל להיאנח על הנוער ולאמוד את עומק הסטיה שסטה מהקו הראוי. ותמיד גם מדברים על "הנוער” בגדול, כאילו כולו גוש אחד, או "חבילה” אחת של ”דור” אחד, כשם שתמיד מוצאים יחידים או קבוצות כדי שיהיו מייצגים את כל השלם הענק, ואת מה שביקשו להוכיח.
מצד שני, כששואלים את בני הנוער מה דעתם על דור הוריהם המשמש להם מופת, לאן הלכו ולאן הגיעו, לא תמיד אינם חורצים כנגדם לשון צעירה ומלגלגים עליהם כאילו היו דור של נאה דורש ולא נאה מקיים, וכאילו הם דור של עייפים ובעצם דור של פושטי־רגל אידיאולוגים ושל עוברי בטל המרשים לעצמם לתבוע וגם ללחוץ בשם אלו ”ערכים" מיושנים.
זה אינו משנה את אי־הנחת שיש תמיד מן הנוער. תמיד אפשר לשמוע מכל צד עד כמה הנוער איננו יודע מה שראוי שיידע, איננו עושה מה שראוי היה שיעשה, מוחא כפיים למי שאינו ראוי שימחא, ומבזבז את זמנו הצעיר על מה שלא ראוי. שיבזבז. תמיד גונחים על פיחות הדור, על עזות הפנים ועל החוצפה הגוברת, ועונת ההתבגרות אינה תמיד מן המאושרות שבבית, כידוע.
כל הנוגע לנוער, מסתבר, חל עליו ה"תמיד": אותם סיפורים ידועים חוזרים על עצמם תמיד ובכל דור. משתנים רק צבע המקום, פרטי הטענות וסגנון המענות. למרבה המזל, תמיד, לאחר כל חיכוכי המתח שבין הדורות, חוזר לו איזה רצף התנהגות ומתאזן. ורק כשלעתים נמשכות החריקות ונמשכות להן בלי להשיג איזון, שוככת הבהלה, ופונים לכאן ולכאן למצוא מי באמת יודע "הנוער לאן”? ומקהילים אז קהילות וכותבים בעיתונים ושואלים מה הפחיד את הילדים, איפה שגינו אנחנו, ומי האשם: האם הבית, בית הספר, החברה, הממשלה, המציאות, ובקצרה: האם החינוך?
לאחר כל זה, כשמנסים למצוא מה מאפיין את התקופה הזאת ואת הנוער הזה (ושוב בגדול, ובהכללות מחטיאות), מוצאים שהרמה הברומטרית שנתקעה מעל הראש ועושה עלינו את החמסין המתמשך הזה, בעיקרה היא אין־המוצא בוויכוח האידיאולוגי, שכבר אינו בין ימין ושמאל על שאלות חברתיות כלכליות, אלא הוא בין ימין ושמאל על שאלת הסכסוך היהודי־פלסטיני. סכסוך ישן, שתמיד ניסו להשתמט ממנו, והוא רדף והשיג בצורת האינתיפאדה, בהשתנות השירות הצבאי ובלבטי הסיכוי לשלום.
וכידוע, השירות הצבאי של הנוער היום אינו דומה עוד למה שהיה. הוא אינו ערוך עוד כלפי אויב צבאי. אלא כלפי תושבי שטח כבוש שהתעוררו להיאבק על שחרורם, עם כל השונה שבמלחמת חיילים בחיילים ממלחמת חיילים באזרחים. מלחמה נמוכה וזוחלת ומאוסה שיכולה להימשך ולהימשך בלי לראות מועד או סיכוי להיגמר. אבל ההיפגעות הפיסית של החייל קטנה לעומת ההיפגעות הנפשית שלו, היפגעות מתחת לעור, שעוד קשה לסכמה.
אפילו חלוקת האחריות בין המפקדים ובין החיילים ניטשטשה, ולא הוכרע עוד מי ייתבע לדין על מעשים שלא ייעשו.
צריך גם לראות את הרקע הגדול שעל פניו מוצא הנוער עצמו נכנס לחיים. המדינה כבר בת חמישה מיליון נפש. מצוקותיה הבסיסיות לא חדלו. דעת הציבור חצויה כמעט בכול, החצי הימני גדול מן השמאלי, והחרדים לשון המאזניים. כחצי מיליון ישראלים ירדו מן הארץ ולצאת ”לראות עולם" זו כבר נורמה בין מסיימי הצבא, לשם ”המימוש העצמי”. גם הצורך להמשיך בלימוד העל־יסודי הולך ומתפשט ונעשה כללי. קשה יותר היא הרגשת התסכול המתפשטת בין יוצאי צבא המוצאים עצמם מובטלים וזרוקים.
ואילו מופתי העבר, של אך זה תמול שלשום, הולכים ומאפירים, והדיבורים על הגשמה, על התיישבות ועל חלוציות נשמעים בלויים, אפילו בתוך ההתיישבות עצמה, שחלק ניכר מבניה כבר יצא ועזב. גם ”אלילי הנוער" מתחלפים כתמיד, זמרים, להקות, גיבורי ספורט ואופני בילויי וכמו בכל מקום, הבילויים תמיד דיסוננטיים בעיני ההורים, ותמיד הם בני אופנה  מרגיזה וחולפת. גם כאן, כמו בכל העולם, האוזניים הן קולטות המידע והבידור יותר מאשר המשקפיים.
ואולי צריך להזכיר, כי כמו בכל העולם, וייטנאם עיצבה גם כאן דפוסי תגובות וסגנון מחאה: קצתה ניכרת רק כסממנים חיצוניים וקצתה גם העמיקה לתוך תכני התרבות. ואילו קריסת המשטרים הקומוניסטיים במזרח־אירופה רק אישרה את תעודת פטירתם של מיני אידיאלים של אתמול, תעודה שמכבר היתה מיותרת ואין דורש לה.
וכך, עומדים הצעירים של היום לפני שפע אפשרויות פתוחות לכאורה, אבל ריקים מכל אמונה, מכל אידיאל, ומכל אוטופיה (למעט, אולי, הצעירים הדתיים, שעודם דתיים}. והם חיים, על כן, באיזה ”מן היד אל הפה", כאילו בלי מימד רוחני, וכביכול בתוך בועת התקיימות שבתוך ה"זה־מה־יש” המצוי, ועם זו גם באיזה אי־נוחות, שקשה להגדירו, אבל קשה גם להכחישו, ושאין יודעים עדיין איך ישפיע לבסוף. ורק ברור שריקוּת לא תוכל להישאר בריקוּתה.
גם אופנת החזרה בתשובה נראה שחלפה כבר. וגם אופנת דתות המזרח ו”חיפושי המשמעות” של מיני כתות. אך מעבֶר לציניות הגלויה, לפיתויי הבורגנות הקטנה והנוחה, להסתפקות ב”ראש הקטן", ל"בָּלֶה היום”, ולדחיית ההשתייכות לשום קולקטיב רעיוני – נשאר גם איזה רעב, לא מבוטא בקול ולא צועק בראש חוצות, אבל רעב אולי לבשורה גדולה של אמת, שבינתיים אפשר גם להתעלם ממנו ולא לחטט במופלא, ורק למצוא מן המוכן מיני פתרונות מיידיים ליחידים ולקבוצות
קטנות.
ועם זאת נשארת גם איזו התבודדות כזו, מעבר למגרשי הספורט ואולמי להקות הקצב, שעדיין לא מצאה לעצמה נושא מלהיב, או נאמר אהבה מדליקה, אם אמנם יש כזו, או תהיה כזו, או צריך כזו או אפשר שתהיה.
בין כך ובין כך, דבר אחר נראה ודאי: לא פוליטיקה. רק לא פוליטיקה, רק לא מפלגות, ורק לא התעסקות בכל הנמאס והמאוס הזה.
וכשצריך, מצטרפים באותו הרגע לאחד הגופים הקיצוניים שישנם בשוק אם מימין ואם משמאל, וימינה יותר. כי הימין אינו תובע אלא רק מחלק: מחלק מצפן פשוט, מחלק ביטחון פשוט, מחלק עליונות פשוטה, וגם מחליק את הקמטים שבמצפון, אם עודו ישנו, ואם עודו עשוי להתקמט.
אפשר, כמובן, להאריך בהערות כאלה, אילמלא לא היה בזה הרבה טעם. הכול כבר ידוע וכבר נאמר, ואין שום מחסור בשום אבחונים חכמים ומתוחכמים. ואם נמשיך רק נהיה מידרדרים לסוציולוגיה, רחמנא ליצלן, ולכל מיני קלישאות חבוטות שחוכמתן אינה מעלה ואינה מורידה ורק מוסיפה עוד טפסים של תבן על שאלונים של קש. הנה הם כאן, מעלים אבק, שיממון ויאוש.
אבל נושא אחד מכל המרובים שכדאי אולי להתעכב עליו הוא העניין הראשי העומד כעת על הפרק (בלי לזלזל לא בעליה הרוסית, לא בחסרי הבית הישראלים, לא באבטלה הנוראה, לא במשק הלא־צומח, ולא בכל השאר שעל סדר היום) – הסכסוך הישראלי־פלסטיני, כלומר השלום, כלומר העתיד.
מה עושה המצב הזה לצעירים המעורבים בו? האם הוא נראה בעיניהם כגזרה שאין מה לעשות נגדה? ומה עושות להם שלוש שנות השירות כחיילים בתפקידי שיטור בשטח כבוש? האם הם לומדים לאטום עצמם כמי שעוברים סירחון ולא יתחילו לנשום אלא רק כשייצאו? האם הם מוצאים איזה פורקן לכעס כבוש בתוכם או לפחד מודחק בבטנם כשהם מניפים את אלה הכובש? האם הם צוברים מרי כלפי הממונים עליהם וכלפי אלה ששלחו אותם, וכלפי עושי המדיניות של המציאות הזו?
ואיך יחזרו לחייהם שבלי המדים. עם קמט שנתקמט בנפשם, עם חיידקי מחלה בנשמתם, או רק עם איזו צלקת קטנה על עורם שתגליד כעבור זמן? או אולי אפילו להיפך, כמי שהגדילו עשות? וכשילכו בקרוב לבחירות, מה יבקשו להשיג בהן?
חוברת חודש יוני של "בּצֶלֶם" תשמש כמין דוגמא. היא מוקדשת ל"אלימות כלפי קטינים במעצר משטרתי", ומדווחת על הנוהלים שלפיהם עוצרים, כולאים וחוקרים קטינים, למטה מגיל שש־עשרה, בלב ירושלים, במגרש הרוסים.
מסופר בה על מכות קשות ועל עינויים, על השיטה להלביש שק אטום מעל הראש ולקשור אותו סביב הברכיים, וככה להכות את הנחקר. מסופר על הצינוק (תא חשוך, מטר על מטר וחצי), על ”הארון" (תא צר בגובה אדם) ועל ”הקבר” (תיבה שגודלה מטר על שישים ס”מ על שמונים ס”מ), שסוגרים בהם אדם בלי שיוכל לזוז או לעשות את צרכיו למשך שעות ארוכות.
מסופר על תאי כליאה עם 12 מיטות ובהם כ־40 נערים. על גרימת חבלות גופניות ונפשיות לנחקרים, ועל הכפיה לחתום לבסוף על הודאה כתובה עברית שהמוכה השבור אינו מבינה. וגם מסופר שם על חקירת המשטרה את התלונות בגדה ועל דחייתן הסיטונית באדישות, בקהות ובזלזול. עד שמתגלה כי לא רק הם, אלא באמת כולם כך, כל הארץ כך, לאיש לא איכפת כלום, כל העולם כבר יודע הכול, יודע ושותק.
ובאמת, הכול כבר ידוע, מפורסם, מצולם ומדווח, והיה לזרא. "דעת הקהל" כבר יודעת הכול, ורק אינה מתפלצת, ורק עוברת לסדר היום. תמיד עוברת לסדר היום. וגם תמיד יש לה די הצורך סוהרים כאלה וחוקרים כאלה, שאינם אנשים מיובאים מבחוץ (מאלו מרתפים שהיהודים יותר מאחרים זוכרים ולא ישכחו), אלא הם משלנו, שכנינו מן הדירה שממול, שעושים למעננו את ”מלאכתם הקשה” היטב ‏(חמישה "חוקרים" מכים בכל הבא ליד את הנער הנחקר הקשור עטוף שק, מכים גם כשהוא נופל, ומכים גם כשהוא כבר שבור ופצוע, ומכים גם כשנסחב ומושלך למרפאה), וכשחוזרים לביתם הם נראים לגמרי כאזרחים שלווים והגונים, אנש־החוק והסדר. הממונים עליהם יודעים הכול, ופוקדים להמשיך. והממונים על הממונים, נציגי הדמוקרטיה, שליחי העם, יודעים הכול, ומורים להמשיך. וגם הנוער שומע ולומד לשמוע ולשתוק, לשמוע ולהיאטם, לשמוע ולהמשיך, ולהמשיך בלי להתפלץ: נוער מחונך להפליא.
ניכר בו ש"עבר” סידרת ”חינוך לערכים”. הוריו שקטים ואינם מתפלצים, מוריו שקטים ואינם מתפלצים, העיתונים שהוא קורא מבעבעים רגע ואינם מתפלצים, והוא שקט ואינו מתפלץ.
ושנית, מה יש? בסך הכול ערבים. ובוודאי גם מחבלים.
(וכבר שומעים קולות נרגזים מכל צד: ומה על הילד היהודי שנפגע, ועל הנער היהודי שנדקר, ועל האשה היהודיה ועל האיש היהודי שנחבלו? אבל הלא על אלה קולנו רם וצועק וידינו תופסות מהר ומשיבות גמול, פה, במגרש הרוסים, ושם במקומות אחרים. אלא שהשאלה איננה על נפגע ועוד נפגע, אלא על מצב בלתי־נפתר שהוא היוצר נפגעים. ושבמקום לרוץ מנפגע אל נפגע צריך היה לסלק ולפתור, את הסיבה הגדולה שפוגעת בכל הנפגעים. וגם שהנער המוכה אינו מקרה אחד של פעם אחת, אלא דבר יום ביומו ובעשרות, כשבחוץ תמיד, ויום אחר יום, מומתים פה ושם כל הזמן, תמיד וכל הימים, כטפטוף דמים לא חדל, ומי אינו יודע, ומי עוד מתרגש).
וכך, בעוד הנער צעיר, בעוד הוא לא מושחת, בעוד הוא לא ציני, וכבר הוא כזה, וכבר למד: לראות ולדעת ולא להתפלץ. ולאחר כל בחינות הבגרות זוהי בחינת הבגרות המעשית: הידיעה לראות ולא להתפלץ. לראות ולא לקום ולא לעמוד על כל השערים, ולא להניח להם לכל הממונים, ולכל הממונים על הממונים, ולכל שליחי העם הפועלים בשם הדמוקרטיה למען הדמוקרטיה, ולא לתפוס בהם – שאסור, שאסור ככה, שצריך לחדול, שצריך לעצור ולא לתת לזה להימשך, שצריך למצוא פתרון אחר, פתרון שלא יהיה צריך להתפלץ מפניו, כדי שלא ישאלו אותך מחר, הצעירים שכבר יהיו ילדיו, כשיהיו מחזיקים בו לאמור: הלא אתה היית שם, אין נתת שיעשו ככה? איפה היית אבא?
מה עשה העם היהודי שעור עבה כזה יגדל עליו כלפי כל העינויים, בעוד כל פצעי עינוייו שלו עדיין פתוחים? מה עשה לו שיהיה אטום וחירש ועיוור לסבל אדם? מה גרם לו לדעת להיות ממשיך כל עיסוקיו כרגיל, וכאילו הסבל שהוא ממיט על בני אדם אינו עסקו, כשרק זה לא כבר הצילו אותו בני אדם שליבם היה פתוח לסבלו כאדם? מה הופך עם גדול ובעל מסורת כה מיוחדת למין אטום כזה, שדוחה מעליו ומתפתל בכל מיני דרכי עקיפין עקלקלות, ובלבד שלא להכיר בפתרון הצודק שהוא חייב לעשות?
מה סותם אותנו? מה מבהם אותנו? מה משחית לנו את הנפש? ומה עושה את הצעירים שלנו, והם עדיין צעירים, למסכימים כאלה, לשותקים כאלה, ליודעים הכול ושותקים, לרואים הכול ושותקים, כמין עבריינים ותיקים, וכאילו עורם הענוג כבר הוא עור עבה ומחוסם מפני בכי נער ערבי מוכה, בכי בלתי נשמע כמעט מפני שהשק מכסה אותו, אבל בכי שיורד ונוקב עד תהומות, וקולו הולך עד סוף העולם ולא יהיה מושתק.
אל תשאלו עוד על הנוער. תשאלו על העם היהודי: מה קרה לו? מה לעם היהודי ולמרתפי העינויים? ואיך קרה לו שנעשה כזה, מלמעלה ועד למטה, כזה אדיש וכזה שותק – וכזה לא מתפלץ.

יזהר סמילנסקי, פוליטיקה, ספטמבר 1990.

כנס כיתות י"ב של בני קיבוצים 12.3.74

שאלות והﬠרות אלה נרשמו מפי יחידים. הרוב היה שׂותק. רק לﬠיתים הגיבו באי־הסכמה, או ברטינה. הדברים נאמרו מתוך מתח מחאה והתרגשות רבה. השיחה נמשכה כארבﬠ ולא נסתיימה בהרגשה של פורקן. המתח, הפחד, הדאגה הדיסאוריינטציה, אוזלת–היד והציפײה להארה היו יותר ממופגנים.

– המדינה הזאת – היא מדינה שנגמרה.

– כל שנות החינוך שלי היו ברדק גדול אחד. טמטמו אותנו.

– לנו אין כﬠת שום אידיאולוגיה ושום משאת נפש.

– אין ﬠל מי לסמוך, לא בממשלה לא בצבא ולא בשום מקום.

– היכן, מה שגינו, איפה ﬠשינו טﬠות נוראה – שﬠדיין אין שלום ולא רואים באופק

– אני לא חי בשביל הﬠבר אלא רק בשביל ההווה שלי ובשביל הﬠתיד שלי.

– הם רוצים שאהיה חייל, כלומר – רוצח די מקצוﬠי.

– מאז קין והבל אנשים הורגים זה את זה, וכנראה שכך יהיה לﬠולם, וצריך להתרגל; למה אי־אפשר שלא יהרגו? שיחדלו?

– לאמי יש שלוש אחיות בחוץ־לארץ ולהן הרבה בנים ובנות; מאז קום המדינה לא נהרג להן איש – ואצלנו?

– המלחמה שלנו? – הכל שטויות, ואין בה שום טﬠם.

– אני מפּקפק בזכות שלנו ﬠל הארץ הזאת.

– למה קוראים לי כﬠת למות, וזה כמﬠט בטוח שאמות.

– כולם מחכים שאלך למלחמה ואמות.

– יהודים? בסך הכל ﬠם רגיל! מה כל כך חשוב להילחם ﬠל קיומו?

– למה אנחנו קיימים פה – פה לא יכולים לחיות; ואיזה ﬠתיד יש? שום ﬠתיד! ושלא תספרו לנו מﬠשיות.

– מה פתאום התחילו דוקא כﬠת לשאול שאלות כאלו – הלא בﬠצם הכל היה כך תמיד.

– אני שואל ﬠצמי למה לא לנטוש את הארץ – מה קושר אותי לכאן? החברים? המשפחה? הקבוץ? נורא קצת.

– ההיסטוריה היהודית לא מדברת אלי כלום.

– ששת המליונים לא כואבים לי.

– יום השואה נקרא אצל החברה שלנו "חג השואה".

– האם ארץ־ישראל היא האפשרות היחידה הקיימת בשבילי?

– קוראים לנו כמו לכולם לצבא, ללכת בﬠיניים ﬠצומות.

– אבל למﬠן מה למות ? מה יש?

– (נﬠרה בבכי) אתם אוהבים מלחמה, ואתם לוקחים אליה את הבחורים שלנו שימותו. אתם אינכם אוהבים שלום. נחמד לכם במלחמות. וזו נבזות: הארץ כולה בית קברות.

– אסור למות בשביל שום דבר, מי שמת מפסיד את החיים ואת הכל.

– למה אני צריך לשבת בארץ־ישראל? התשובה שלי היא בינתיים חצי ﬠל חצי.

– הקיבוץ? זה רק קצת. האם באמת אני קשור אליו?

– תאמר: האם זה לא רק מזלי הרﬠ שאני יהודי?

– אם לההרג אז ﬠל דבר צודק – וכאן?

– אנשי הרוח אצלנו מחרישים – שיצﬠקו, שיזﬠזﬠו!

רשם: יזהר סמילנסקי   גבﬠת חביבה    12.3.74  פורסם ב"שדמות" וב"דבר־השבוע" (ע"י חיים גורי)

9 שאלות על חינוך בארץ הגירה – 1966

נושא התﬠנינותי בחנוך אינו בתחומים הפרקטיים או הפרגמטיים (כגון: קוריקולום, שיטות הוראה, או ארגון), אלא נוגﬠ יותר לבירור היסודות שעליהם מסיקים את המﬠשים.

מה צריך לדﬠת מדינאי בבואו להציע מדיניות חנוך לחברתו כשהמציאות שסביבו דוחקת להכרﬠות מהירות בנושאי יסוד כאלה: ﬠם ﬠתיק מתחדש, תרבות דורות במבחנים מודרניים, חברה נבנית ממרכיבים שונים ורחוקים זה מזה, דור צﬠיר במדינה צﬠירה המבקשת עמידה ﬠצמאית, והרגשה כללית של פרשת דרכים שאסור להחמיצה.

כמו בכל ארץ קולטת עליה נעשה החנוך גורם מרכזי, ונקודת מוקד ליכולת הגנוזה של עם לבנות את ריבונותו המדינית, הכלכלית, החברתית והתרבותית.

הנקודות הבאות תדגמנה מהות מוקד זה:

1) מחצית אוכלוסיית הארץ הם מהגרים שהגיﬠו לא מכבר והם מביטים מלמטה למﬠלה אל הישוב הוותיק, תלויים בו ורואים בו מודל, שקל יותר לחקות את לבושו מאשר את תכנו – מתח זה טומן בו הרבה חומר נפץ, כיצד לטפל בו?

2) נתברר כי כל צעד מהיר קדימה – כרוך בצﬠד אחורה בהרגשת אחריותו האישית של האדם, והמבוגר ניכפּה לחזור לתלות תינוקית, ולתגובה אגרסיבית להיפּרﬠ ממיטיביו, כאילו שוחררה אז אנרגיה שלילית המוכרזת כקיפוח והמבוטאת בהתנגדות,ִ שׁמﬠורבים בה איזון מסורת שנתﬠרער והגנה ﬠצמית; האם הפתרון לזה – לאט לאט?

3) פחות ופחות יודעת המשפחה החדשה לטפל בבניה, וסומכת יותר ויותר על מוסדות הצבור שיבואו במקומה – באופן שהבית מכאן מתרוקן והילדים מכאן נﬠשים “יתומי" החברה. מה יקרה לילד, לבית־ההורים ולחברה – כשהמוסד האימפרסונלי בא במקום בית האב, שׂהוכתם בתואר: "גורם חינוכי שלילי"?

4) הורים אובדי ﬠצות בﬠולם חדש ומסובך, אינם יודﬠים דרך־קבע להשיב לשאלות ילדיהם – סמכותם מתﬠרערת, ומייחלים בידים ריקות שמישהו יאמר להם מה צריך לﬠשות, או שמישהו יעשה במקומם, והם ﬠצמם צריכים לטיפול לא פחות מילדיהם – כיצד לעשותם שותפים למעשה החינוך? האם יהיוֹ פרולטריון מוליד בנים ופטור מאחריות, או שגם בבית הדל והמפגר יש משהוִ שׂשׂום מוסד חינוך משוכלל אין בו?

5) החברה הישראלית הוותיקה היתה מדריכה בניה בתביעות חלוציות של שליחות הפרט למﬠן הכלל, ואילו הפרט ﬠצמו היה נדחה ושאלותיוֹ נחשבו שוליות; ﬠתה מתהפך הסדר: הפרט וצרכיו הודפים את סמכות החברה ואת ﬠדיפּותה לתביﬠות הקרבה ﬠצמית: היש לחפש איזון בין השניים, או שזו תנוﬠת מטוטלת הכרחית שיש לקבלה?

6) המﬠבר מחברה המתקיימת בﬠקר על חקלאות ומלאכה לחברה טכנולוגית מודרנית גורר בכל מקום בעיות מיוחדות; ואילו בניין מהיר תוקף את הקיים בפתרונות שכולם מסוג הייצור־בהמון, ממפﬠלי השיכון והשירותים הציבוריים וﬠד מופﬠי הבידור וריתמוס החיים – איך שומרים שטﬠם היצירה שבמﬠשי הפרט והחברה, והרגשת האחריות האישית לא תתחלף בדמות צבור פאסיבי להוט לצרכנות מוגברת, מייחל ל"לחם ולשﬠשוﬠים“ מידי מדינה דמוית סופרמרקט כל יכול?

7) שבטים יהודיים רחוקים זה מזה בהיסטוריה, בתרבות במבחנים ובהליכות חיים – באו לחיות כאן זה עם זה מתוך אמונה שיקימו ﬠם אחד; שינויים אלה באיכות ובצורה – היש סיכוי נראה לעין להשיג להם מכנה משותף של אינטגרציה, או שרק נצליח לﬠרﬠר את שיווי המשקל הקודם, להביא לדקונסטרוקציה של התבנית הקודמת, וההישג הממשי יהיה אולי הישארות באמצﬠ הדרך במין מדבר מלאכותי: הפסד הטבﬠי מכאן ואי השגת התרבותי מכאן? ֵ

8) מצב המלחמה המתמיד בין ישראל ושכנותיה יוצר אי־שקט וכיווץ שאין לו פירוק בחברה הישראלית, ובﬠקר בין צﬠיריה – איך פוﬠלים שגם בקונפליקט מתמיד זה – לא יתקפל קמט חבלני בנפשם ולא ינזק אותו איזון המבקש מוצא של חיוב?

9) לבסוף: הניתן לﬠשות מהפכה לאומית מתוך שמירת כללי משחק הוגן? בלי לﬠורר כוחות הרס, לשמן את כל הגורם חיכוך, וליצור שינויים דרסטיים בחברה, מרוככים בשיטות הומאניות ובלי לתת לכל דאלים גבר להיות המנצח?

שאלות כאלה ובדומה לאלה, תובﬠות תשובה בקוצר רוח, וקשה לבנות חינוך נכון על יסודות לא מבוררים ולא מודעים. לﬠתים, מחמת קצב ההתפתחות המהיר, יוצרים קודם כל ﬠובדות לפי מה שנראה אפשרי, בלי להתﬠכב כדי לברר מה מותר ומה לא; ואﬠפ“כ, מגיﬠ הזמן שמבלי לדﬠת יותר מסוכן להמשׂיך, והשאלות הדחויות לא רק שאינן נמחקות אלא נﬠשות קריטיות יותר ויותר.

במקומות שונים בﬠולם דנים ﬠתה בשאלת האינטגרציה.

לא קל להﬠביר דיון ממקום אחד למקום אחר. אבל במרכז כל דיון אפשרי, אי אפשר שלא תחזור השאלה הראשונה: האינטגרציה הנכספת הזו, מה היא בﬠצם? האם זו האחדה סביב מודל מסכם מרכזי (מהו מודל זה? מיִ קובﬠ אותו? האם באמת הוא מודל נכסף כל כך?); או, שהיא קיום־יחד של ריבוי צורות זו אצל זו, מתוך סובלנות ל"אחרות“ וכבוד לשׂונה, לא פחות מאשר לדומה?

וכן גם: היש מקום לזרוז תהליכים כאלה, או אין ברירה אלא לתת להם להתפתח למי טבﬠם הפנימי, ולפי חוקים ריתמיים של קידמה ונסיגה? ִ ְ

יש צורך לעתים, בתוך כדי מרוץ פﬠולות חנוך ענפות הבולעות מאמץ לאומי ﬠצום, להתﬠכב רנﬠ ולתהות: אם התקוות שתולים בהתלהבות כזו בחנוך, כאלו היה כוח כל־יכול וכל־מקיף יש להן ﬠל מה לסמוך, אם אין כאן אופטימיות מחוסר ברירה, כשלאמיתו של דבר אין החנוך אלא גורם בין שאר גורמי הסביבה, בחינת גירוד קל וכיפוף קל בצורתו הטבﬠית של החניך, ותרומתו של החניך המכוון אינה ניכרת באמת, אלא כמין מוסר כליות פרמננטי, אף כי ﬠמום? ְ

מה איפוא גבולותיו של החנוך ככח מכוון ומבוקר? עד היכן יש לצפות ממנו שיוכל לחולל שינוי, בתחומי תקופת זמן מוגבלת?

האידיאה הליברלית המקובלת היום על מהות החינוך, אומרת בﬠרך כך:ֵ "החינוך מזמן אפשרויות לכל אדם ואדם לﬠצב אישיותו תוך כדי פיתוח מירבי של כשרונותיו, כדי שיחייה נכון בחברה".

אבל, מה זה ל"ﬠצב אישיות“? ומי הוא היודﬠ "לﬠצב“? ואפילו: מניין הרשות והסמכות ל“ﬠצב אישיות”, ולפי איזה קריטריון? האין כאן או יומרנות גדולה מדי, או נטייה לכפייה ולהתﬠרבות גסה מדי? האם זו קריאה להסתגלות ולגמישות, או עידוד הפרט להיות מה שהוא כדרך שהוא? ומה זה “לחיות נכון בחברה”? האם ההרמוניה בין הפרט והחברה היא הדבר הנכסף, יותר מדיסהארמוניה מסוימת המﬠודדת חיפושים אין קץ? האם המטרה שקט ומנוחה או תנועה וחיפושים? או אולי הנכון אינו אלא: נכונות האדם לבחור לﬠצמו, תמיד ומחדש ומהתחלה, ועל אחריותו – וזה בﬠצם נושא החנוך?

טבﬠי הדבר משאלות אלה מעסיקות מחנכים במקומות שונים בﬠולם, במידות שונות של לחץ לתשובה – אבל כאן יש להן חוּד מורגש, דוקא מפני שרוצים לﬠשות, מוכנים לﬠשות ומאמינים מאד ובתמימות בכוחו של החינוך; והדברים גם הולכים ומשתנים בזרם חזק, באופן שאם אמנם ניתן להתערב ולכוון כיוון נכון יותר, אמיתי יותר – זה הרגע לדבר. וכמו גנן השואל עצמו בﬠמדו לפני ﬠץ פרי, בתקופת הגיזום, אם לקצץ ﬠנף או אם נכון יותר לא לגעת בו כלל – כך אנחנו כאן עומדים לפני שאלות נוקבות בשﬠה קריטית. ִ

הייתי סבור שנסיונות שונים שנﬠשו בﬠולם, שהצבּר חכמה וידיﬠה בﬠנין זה, ושפגישות ﬠם אישים שחשבו ושׂעשׁו בשטח זה – מתוך ריחוק ממקום ההתרחשות ﬠצמו – ﬠשויים לתרום משהו ליתר ודאות בפתרון שאלות כה סבוכותּ וכה מרחיקות לכת בתוצאותיהן.

יזהר סמילנסקי – הצעת מחקר. הוגשה לקרן פורד בקיץ 1966 ע"מ לזכות במילגת השתלמות בבית הספר הבינלאומי בהרוורד.

 

נזכור, יזכור

נזכור אחים ורעים, אשר יחד יצאו עמנו בפלוגות הלוחמים – אנחנו חזרנו והמה לא ישובו עוד.

גלים גלים עלו, שטפו וחזרו – המה נותרו על חוף אין־שוב. צעירים יצאו וחסונים. נאים ותמירים כצמח־השדה, עד שהישיגתם העופרת ורסיסי-המוות קטלום. איש אחר איש נשמטו ונפלו בשדות. כל בן לאמו, כל אב לילדיו, כל אוהב לאוהביו, מלוא כל הארץ.

הלכו ואינם עוד – נדמו בחורים. שאון נעורים מפלל. בהם שכבר עברו את מפתן בגרותם, ובהם אשר לא יצאו עוד ממחוז ילדותם –  בעצם תמימות נעוריהם, בעוד הכל חלום ותקווה ואהבה ראשונה – הלכו ולא ישובו עוד הביתה.

איש איש ותולדותיו – והם כמעט ותולדות לא היו להם עוד – עולם־אנוש גדול, עשיר, דור־אדם על כל אפיקיו – פתע נצמת, בטרם מועד דעך, ונותרו בתים ריקים, שוממים, נטולים מעיקרם וממאנים הנחם.

אבל צריך היה, כנראה, למות כדי שיתגלה הדור שלנו, כדי שתיחשף פתאום הנקודה הפנימית ביותר שבנו, נקודת האמת, העיקרית. פתע נחשפה אמת מודחת, נתגרד הקרום החיצוני ובצבצה איזו־תוגת ־געגועים אחרת, שירת געגועים אחרת, שירת געגועים אל היפה ואל הנאצל ועוד אל משהו שמעבר להישג־היד. ועם כל ההאיחזות בקרקע, ועם כל ההתגנדרות בחמרי ובחמרני – הציץ גם משהו אחר, אורירי יותר, ונוהה אל מהלאה למוגדר בנקל –

ונודעה אז אהבה גדולה ותמה, שהיתה מוצנעת היטב, מחופה גסות ומבוכת־נעורים בושה; נתגלו נכונות והרפתקנות יחד, לגלוג בצד רגשנות, תמימות בצד אחריות, צדיקות גדולה ועוז פנים, רצינות עם קלות־דעת, פשטנות מחוספסת־הקליפה סוגרת תוך סמוי –

נתגלה כי דור צעיר זה שכך וכך חשבנו עליו אינו בדיוק כך, נתגלה שצםונות בו מידות אחרות של טוב ושל נכונות מאשר שיערנו, נתגלה גם שאינו בדיוק כפי שהתראה לכאורה לפנינו, ועוד נתגלה שגם אנחנו שנשארנו חיים, איננו כפי שאפשר לכאורה לדמות.

 גילוי זה מחייב לעמוד על נתיבות חיינו ולשאול: עתה, ששדות-המלחמה חזרו והיו שדות-תנובות; היום שדגלנו מתנופפים מים ועד ים, מישימון ועד פסגות – האין קול קורא לנו עתה, היום, וזכרם של אלה אשר להם לא יתנופפו עוד דגלים ולהם לא תניב עוד האדמה אשר גופם נובב, ואשר גם טובנו גם רעתנו קטנו מגעת בהם עוד, – האין זכרם קורא בתוכנו למשהו יותר מאבל יחיד ומספד מר?
צלעות הר חורב ונגבה עד ים אילת מייחלים לנו; הררי־קודש צריכים בדיוק לשכמותנו, פלוגות וגדודים של צעירים חסונים ותמירים, כצמח־השדה – לחיים ולא לכליה, לאהבה, לעבודה. לחיוב, לתת ברכת־שלום בארץ.
וככה נזכור את הנופלים אשר אינם עמנו פה היום.

ס. יזהר טכס זכרון 1949  פורסם ב"דבר" ועיתונים אחרים ביום הזכרון תשכ"ט 1969

 

יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחורי המחרשה ואמת הבנין, ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל.

יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיוהעלומים וחמדתהגבורה וקדושת הרצון ומסירותהנפש, אשר ניספו במערכות הכבדות.

נזכור את מניחי מסד המדינה, את לוחמי המחתרת עלומי השם, את הלוחמים במדים ובלא מדים, את הצנחנים שליחי העם, את חללי ההעפלה ואת קרבנות המאבק והמרי.

נרכין ראשינו לזכר אלפי בני הנוער, נחשוני מלחמת השחרור, אשר הטילו עצמם אל מול פני האש הנוראה, ובגופותיהם חסמו נחשולי האבדון.

נעלה זכר הנופלים בגליל ובעמק, בהרי אפרים ובהרי יהודה, בעמק אילון ובירושלים, בשפלה ובדרום, בנגב ובדרום הנגב עד אילת; אשר את רוך עלומיהם, את מיטב תקוותיהם ואת זוך ימי חייהם הקריבו על הגאולה; ובודדים וקלים ומעטים, נשאו את כובד המלחמה, עת ערך העם שורותיו, עד שנתחשל צבא הגנה לישראל, להיות אגרוף העם, להושיע בתנופה רבה ונועזת, שחרר הארץ והרחיב גבולותיה.

נזכור את הלוחמים אשר לא חזרו לביתם מארץ קדש וחורב, בצאת צבא העם לגדוע בתנופה אחת ועזה זרוע עריצים, ולשמוט נשקם מידיהם.

יד רעים ולב אחים נושיט לאמהות ולאבות, אשר נתרוקן ביתם מאורו, נידום עמם ונתפלל על נשמת הנופלים.

תהא נשמתם צרורה בצרור החיים. מי יתן ולא נדע עוד מלחמות ושלום יהי בארץ.

 

יזהר סמילנסקי – טיוטא, 1958

"התפרעויות בני נוער"

יושבת־ראש נכבדה, חברי הכנסת. יש נושאים מסעירי ציבור שכל־כך קל להאשים בהם ולדבר אז גדולות, וכל־כך קשה
להציע דבר־מה שצריך לעשות, ולדבר אז קטנות. נושא זה שלפנינו הוא אחד מאלה. קל להיות כאן תוקף ומוכיח בשער, וקשה, עד אכזבה, להיות בעל עצה ותושיה.
נושא הנוער הוא נושא בעל זקן, ומובטחת לו, מסתבר, זיקנה נצחית. ייתכן כי הואיל ו"נוער" תיבה אחת, מדמים כי יש כאן גם שאלה אחת עם פתרון אחד בצדה, וזה אולי מקור קוצר־הרוח והנגישה שנוגשים מצדדים שונים בכל אלה המוחזקים בעיניהם יודעי דבר, או אחראים לדבר: למה כאלה פני הנוער שלנו ולמה אין עושים כלום. ואילו לאמיתו יודעים הכל כי עולם ומלואו בתיבה זו האחת, כל מה שמובא במנין כשדנים על אדם ועל עולם. וצריך שתהיינה אלף ידיים חזקות למי שינסה לעשות כאן משהו ושתוכלנה להיות באלף מקומות בבת־אחת ולנסות להתערב בבית ההורים, בבית־הספר, במקום העבודה, במועדון כשישנו וברחוב כשאיננו, בענין שמוצאים בחיים, בסרטי הקולנוע, ביצרי המתבגרים, במגרשי הספורט, באולמות הבידור, בין משוטטים ועבריינים, בחדרי מעצר של המשטרה ובחדר־וחצי צפוף־נפשות שאין בו גם מקום לבכות בחופשי. אין פינה ואין מקום ואין דבר ואין זמן שאי־אפשר היה לכאורה לעשות שם משהו טוב כדי לתקן, להתערב, לשמוע, לייעץ, לנחם או להטיל מרות. ומה איננו משפיע על צעיר? – החל בבית ההורים ובילדות שהיתה לו, ועבור אל מעמדו בחברה, אל סיכוייו להתקדם, דרגת השכלתו, מנת תרבותו, סמכות בעלי הסמכא עליו, הדוגמות שהוא רואה לפניו במעשים טובים ושאינם כל־כך טובים, באופנת הלבוש, ביחסי המשק, במקומה של הדת, במצעדי הלהיטים, אפילו בהפרחת הלווינים. אבל עוד יותר במה עושים אמא־אבא וכל הדודים בשבת אחר הצהריים, ומתי וכמה הפסידו במשחק הקלפים.
ולפיכך מי שבא לדון בעניני הנוער, חייב קודם כל להציץ בראי ולראות מה צורת עצמו לפני שיפתח דבריו; מה הוא, מה שכניו, מה קדם למה שהוא מתאונן עליו היום, מה עשה הוא ומה היה נכון לעשות, וכמה לתת משלו ומכוחו כדי שאמנם יהיה ויתקיים מה שנראה בעיניו ”רצוי”. אם אין "רצוי” זה אלא, כרגיל, איזה ציור מטושטש של זכר ימיו הטובים שחלפו, הדי זמירות טובות שפעם היו לו, ואי־נחת עצמית ממה שהוא כעת ומן המקום שאליו הגיע – משמשים בו בערבוביה ועושים את התוכחה: למה הנוער הוא כזה, לגניחת סרק שטעמה בגניחתה, וכהקלה שמביאה נגיחה ללב איש יהודי, ומיד מחפשים סביב מישהו שיהיה אשם במקומך, ויקח מעלינו את המכשלה הזו ויפטור אותנו, ויהיה לנו שקט ונחיה בלתי־מופרעים כאשר אנחנו, במה שאנחנו, וכפי שיש לנו.
אם כך או כך, זו שאלה קשה, מאותן שאינן נפתרות לעולם במחי דיון אחד, גם כשהכוונות טובות וגם כשהרוחות נסערות, ובייחוד לא אז. לא רק מפני שקשה למצוא כאן פתרון טוב אחד, אלא מפני שאין כזה בנמצא. מועדון לנוער הוא דבר טוב; מועדון לבדו אינו כלום; עבודה מעניינת – יסוד חשוב, עבודה לבדה אינה עושה מאליה את השעות הפנויות שלאחר העבודה: שיכון נכון – תנאי גדול, שיכון נכון לבדו אינו עושה טעם בחיים. אין לנו איפוא אלא רק לנסות להתקרב אל משהו טוב, שתוך כדי כך ישתנה ויתבע ניווט מחדש, מאתנו והלאה. אין זה פוטר מעשיית כל אחד מאלה, אבל התוחלת שמייחלים כי למחרת עשייתם השלמה והנכונה כבר הכל פתור ושלום עלינו – היא תוחלת מוגזמת מאד.
רבים רשמו חװת־דעתם בשולי בחינת מצבו של הנוער. הרבה דברים חכמים כבר נאמרו בעולם בכלל ואצלנו כפרט, ולא נשאר כמעט דבר חכמה שלא נאמר ישר והפוך, מלא וחסר. כבר דיברו על השתנות העולם היציב שמתמול־שלשום, ועל התערערות כמה מוסכמות יקרות, שנחשבו זמן רב כערכים החלטיים וקדושים, וכאמת־מידה רוממה להתנהגות ולכיסופים.
דיברו הרבה על מצב המשפחה בימינו, התא היסודי בחברה, ששוב אינה מה שמקובל היה לחשוב שהיא היא: איה שולחן בית אבא, איה הנימוסים הנאים והמידות הטובות, איה כבוד אם ואב, ואיה סמכותם – כשם שהצביעו על הורים, מתרבים והולכים, העוזבים ביתם בבוקר בבוקר. שניהם כאחד כל בוקר לעבודה, לעשות להם רמת חיים לא פחות מאצל השכנים, ועל הורים עייפים השבים מקץ יום העבודה ואינם מבקשים כעת אלא לא רעש, לא בעיות, ולא עוד טרחה.
דיברו כמובן על בית־הספר, על מה לומדים בו ועל מה אין לומדים בו; על מה מחנכים בו ועל מה אין מחנכים בו, והדברים ארוכים וידועים. דיברו לא מעט על הרחוב שאליו נמלט הצעיר מן הבית הצר שבשיכון הצר ומן המושגים הצרים על מה שעליו לעשות בכוחו הצעיר – איזה מין רחוב הוא זה, מה יש בו הרבה ומה אין בו כלל; דיברו על השפעת כלל המציאות, כלל החיים, כלל מראה התקופה וזיו פני החברה. לא מה היא אומרת בפניה המתחסדות, בשבתות ובימים טובים, אלא אל מה באמת היא מתכוונת ברצינות ובהשקעת כל הכוחות ומיטב הימים – מופת לילדים ושיעור לדוגמה שאין לו מתחרה: מה באמת רוצים האנשים ועל מה הם מתים ברוצם להשיג? דיברו על מראה פני כלל העולם שבו האנשים חיים היום בגבולותיו הרחבים ביותר, במה שידוע עליו וממנו, מפי העתון, מפי הסינמה, מפי השכנים, מפי האופנות, האופנועים, הדיסקוטקים, ומה הנפוץ בו ביותר ומה אמת־המידה להיות נפוץ ביותר, ומהו ומיהו המודל שמחקים אותו בסיטונות וביחידות, ובעקבות מי יוצאים אחרי רבים להטות, ואולי גם זה: מה מראה פני מנהיגי הדור, איך הם, מי הם, ובמי הם, וכל עסקי העסקנים והמותר והאסור שלהם, וכבוד פרנסי העדה ואיזה כבוד עדיף מכבוד, ומה המגע בין אדם לאדם, בין בני־אדם לבני־אום, בין בני עדה זו לבני עדה זו ובין בני אמונה זו לבני אמונה זו, וביניהם לבין בני בלי כל אמונה. ועל מה רגשו לבסוף בני הנעורים שיצאו פה ושם להפוך מהפכות של הוללות ורעש ברחובות, למה הם רצים שם בפראות במכוניות גנובות, למה הם דורסים את השלווה, למה צװחים ומתגעשים, ששים אל סכנות עשויות בידיהם, מתגרים בשומרי החוק, מפירים בבריונות כללי אזרחות טובה ומבהילים את כולנו. – האם זו מרירות? – מרירות על מה? האם זו מחאה? – מחאה כנגד מה? האם זו סתם בריונות? – מה פירוש סתם בריונות ואיך נולדה סתם בריונית? האם אין זו אלא ריקנות? – ריקנות ממה ובשל מה? האם אין זו אלא דלות מתמרדת? – דלות ממה וכנגד מה? או אולי אין בכל זה אלא מציאת סיפוק הרסני החוגג חוויית הסיכון וההרס כשאין לאל ידו לחוג את חוויית הבניה? נהנה מכוחו לפרק, עד שיידע ליהנות מכוחו להקים? האם יש כאן מרי על השטוח והשומם המחכה לו למתבגר מיד למחרת שימו עול אחריות על צוואריו? האם זה ביטוי של מעמד מקופח או של פרטים נחשלים שלא הסתגלו יפה למציאות? ואולי לא כך אלא עולה מכאן יללה אל סמכות שניטלה מעולמם, סמכות אבהית שמכבדים אותה, שיש מורא כבוד בפניה, שיש הדרת כבוד לפניה, זו שעשויה לתת לאדם הצעיר יתר ודאות ויתר ענווה בעולם מבולבל ודוהר זה שמסביבו?
האם בני עניים מתמרמרים כאן על קיפוח בנכסים ובהזדמנות, או מתהוללים בני עשירים שיש להם יותר מדי מן המוכן ורק לא קצת טעם חיים? או אלה הם נכווי תקופת הטכנולוגיה חסרת השם הפרטי? ומה טעם החבורות המתגודדות הללו, הלבושים לאחר יום העבודה, כולם כאחד מדים שווים ושחורים, מסורקים בדומה ומנועלים בדומה, כדי להיות זהים בלי יוצא דופן, בנים במדים שלהם, בנות בשלהן ובהפגנת אופנועים ומכונות מתמודדים עם משהו שאין להם עצמם מושג מלא עליו, אלא רק הרגשה עוקצת וחריפה שכך יפה להם, שכך הם יפים יותר, אפילו אם ירגז מי שירגז, ואדרבא. ומה צריך איפוא לעשות? האם צריך להכות אותם באגרופים או ללטף אותם ניחומים?
אם כך או כך, אין כאן דבר אחד ולא שאלה אחת מוגדרת בסייג אחד שאפשר לבודדה, ולעסוק בה לבדה, כשם שלא ניתן לכבות פינה אחת באמצע שדה בוער. אלא זה מצב שלם המכיל את הבמה ואת הנפשות הפועלות כאחת. מצב הנוער הוא לפיכך מצב החברה כולה. הוא בבואת המדינה ותרבותה, הוא השתקפות העולם, ועם זאת הוא גם מצב פינה אחת ומוגדרת ברחוב מגורים מסויים. ואל רחוב המגורים הזה חוזר צעיר אחד מעבודתו או מלימודיו, או מן הצבא, ובא
אל החדר וחצי הצר והממולא עד שאינו עשוי להכיל כלום מחוץ לאכילה, שתיה, לינה. ומיד הוא פורץ ונמלט לרחוב.
ואיך הוא הרחוב? זאת כולנו יודעים. איש לא שיער כי יהיה הרחוב בעל ייעוד כזה לקלוט את נפלטי השיכון הצר,  ולא הכינו רחוב נכון, רחוב כפי שהללו מחפשים למצוא להם.
אבל למה באמת לא להכין ולתת להם רחובות נכונים? פתוחים, נרחבים, עם רחבות נרחבות, עם ככרות פתוחות וחופשיות, עם מרחבים מוכנים נכון לקלוט ולספק צורך נכון, שהרי בתנאים המצויים אצלנו הרחוב הוא צורך חי ואמיתי. למה לא לתת להם רחוב נכון? רחוב שמגרשיו פנויים, פארקים, גנים, דרכים לא סלולות ומקומות מפגש וחופש תנועה, באוויר, במוצל, מחוץ למחנק הדירה הקמוצה הכפוי עליהם.
אולי מוזר יהיה לשמוע כי אין רק שלילה בכל מה שאנחנו מנסים לגנות היום. אין שלילה בצעירות, במרץ, בכוח, בבריאות, בחיפוש־פורקן. יש שלילה כשמקום דחוק בולם מוצא חופשי לביטוי טבעי; יש שלילה בכך שהדוגמות למציאות הפורקן נעשות אלימות ופרועות, ועברייניות. אבל היתקלות בגדרות במקום שאין צורך בגדר, אינה אלא גירוי לנגח.
העיר איננה מתוכננת נכון, השכונה עוד פחות ופרברים אחדים עוד פחות מן הפחות. שינוי שיטת השיכונים, דילול השכונה, תכנון ככרות גדולות ופתוחות, שדות חופשיים בתוך כל הדונמים היקרים ההם, שרבים מן המספסרים בהם בלהטנות, גונחים, על הנוער שבימינו. האפיק הגרוע עושה את הזרם להרסני.
אבל רוב המשתתפים בדיון הזה מנסים לחפש קודם כל מי מן המוסדות הקיימים צריך ויכול לעשות כאן משהו. מסתבר כי כל משרדי הממשלה מעורבים בעניני הנוער ואין אף רשות אחת מיוחדת להם ולפיכך טבעי הדבר שנעצרים אצל שער בית־הספר. וכאן כדאי לומר דברים אחרים שאולי לא יהיו מקובלים. בסמינר שנערך בחודש שעבר באוניברסיטה בירושלים על ”תפקידי החינוך במניעת עבריינות הנוער” – סיכם הפרופסור פרנקנשטיין, והוא אחד מבני הסמכא המובהקים בענין זה, את שבוע הדיונים באומרו: ”שומה עלינו שלא להגזים בציפיותינו לכוחו המונע של החינוך”. דברים לא־צפויים מפי מחנך זהיר ואחראי, בענין שרבים דווקא נוהגים לדבר בו בהכללות מוגזמות ובייחול כל־יכול. הוא מזכיר בדבריו תכונות מלידה, תנאי סביבה, נטיות אישיות, מונה היעלמותם של מעצורים פנימיים, התפוררות המסגרות המחנכות הטבעיות, פיתויים של גורמים חיצוניים, ועוד כהנה כוחות הרסניים שאין לבית־הספר שליטה בהם וידיו קצרות מעמוד בפניהם. אפילו כשהוא בית־ספר טוב, מוריו נאמנים ומסורים לעבודתם, עושים עבודתם מתוך השראה ואמונה חינוכית – כל שכן כשאינו כזה, ואיך הוא באמת, הרי אנו יודעים. את בית־הספר המצוי ואת כוחו לעזור בענין שלפנינו וטיב פעולתו הוא מגדיר כמעשה של ”טעות טראגית” ובמלים אלה:
"כתוצאה מהשמרנות הנוקשה של מתכנני תכניות הלימוד והמבצעים אותן, הולך ורב מספר התלמידים שאינם מסוגלים להפיק תועלת מבית־הספר; שאינם מגיעים דרך הלימוד לחוויית ההישג וההתקדמות; שאינם מגלים בלמידתם הזדמנות לבטא את עצמיותם; תלמידים אלה מתייחסים אל הלמידה כאל דבר־מה המוטל עליהם מבחוץ ועל כורחם ושממנו יש להימלט מוקדם ככל האפשר: התחברות עם ילדים או צעירים הדומים להם מחוץ לכותלי בית־הםפר לשם רדיפה אחרי תחליפי סיפוק, התכוונות בלעדית של תודעתם לערכים חיצוניים; מעשי נקם מודעים או בלתי־מודעים המכוונים כנגד החברה המאכזבת בכללותה; – בקיצור, עבריינות כאמצעי להתגבר על הדגשת הריקנות המלווה את אותם צעירים העוזבים את מסגרות הלימוד המאכזבות, עבריינות כנסיון למלא את החלל הריק – זו היא התוצאה הבלתי־נמנעת כמעט מכשלונו של בית־הספר".
עד כאן דבריו התמציתיים של הפרופ' פרנקנשטיין, דברים קשים ומדוייקים. את עיקר החבלה בנפש הצעיר שלפנינו רואה איפוא אותו מלומד ב”חלל הריק הנוצר מתמת העדר חוויית הקביעות ביחסי הילד אל הוריו ומחמת העדר ההכוונה האבהית וההגנה האימהית".
עזבנו על כן את חצר בית־הספר וחזרנו שוב אל דלת הבית הפרטי, בית ההורים, ופנימה אל המשפחה. שם זה מתחיל. שם זה נקבע ושם אבדן עצות גמור. מה עליהם לעשות? וכי יש למישהו פתרון יפה למשפחה? בית־הספר, המועדון, מגרשי הספורט, אולמות התרבות ומועדוני המפלגות – גבורה זו מחוץ לכוחם. אבל הם עצמם, בית־הספר, המועדון, הספורט, המפלגות – מעוצבים דווקא על־פי אותה התחלה, שאין בכוחם לשנותה, מה עושים איפוא כדי שהעולם הקטן, אמא־אבא־ילד, יהיה מתחיל נכון ומעניק ”חוויית קביעות” לנפש המפוחדת, חונן ונותן הרגשת בטחון וכוח להתגבר על החלל הריק שיימצאו בו כשייצאו אל העולם הגדול, שאין בו בטחון ולא קביעות ורק חלל ריק סביב.
מה יש בכוחנו לעשות כאן? אין שאלה אחרת, זאת השאלה. כי כאן המקום, וזאת השעה לעשות. כל השאר – טיפול מאוחר במחלות כרוניות. ואילו כאן שעת החינוך הגדולה, בטרם קרה דבר. וזה מקור ההכנה הטובה ביותר או המשחיתה ביותר, לכל ההמשך הבא אחריו, לרבות דיון זה שאנו עומדים פה, בלי לדעת היטב מה לעשות.
יוצא שאין מנוס, אלא לעסוק בבתים הפרטיים. משהו מרתיע אותנו מכך, בגלל הפרטיות ובגלל אימה מפני תכנון־יתר שיחדור כל־כך פנימה. אבל בעיקר מרתיע – מי יוכל לעשות כל זה ולהרים משא אין־סוף זה. ואף־על־פי־כן, פשוט אין מוצא אחר. הדרך המרומזת כאן איננה אלא אותו טיפול כפול בילד הרך ביותר ובהוריו הצעירים, בו ובהם כאחד.
המשפחה המתחילה, והחיים המתחילים, הם הנושא שלפנינו.
השילוב הזה, הורים וילד – הוא הדבר. נושא זה עדיין לא למדנו למדי, לא די עסקנו בו, למרות כל מיני התחלות, וכמעט ואין לנו בו כלום. גן־הילדים עצמו צריך כעת לבוא אל מוקד הזרקור החינוכי. גן־הילדים, והגן שקודם לגן, והגיל שקודם לגן, כלומר: הוריו של הילד הרך. פירושו: שנוסף לגננות ולמורים בגיל גן־הילדים נצטרך לסוג מדריכים חדש, שעוד לא היה לנו כמותם: מדריכים לתקופה שלפני הגן ולהדרכת ההורים המטופלים בפעוטות.
מסתבר כי לא העוני הישיר הוא הגורם העיקרי לעזובה, למופרעות ולהתפרעות, אלא העוני בבטחון, בהרגשה החיים המופחדת, הרפיפות והרגשת מקומו המלא תחת השמש וייחודו האישי של אדם; דלות, גם כשהוריו עשירים, כל שכן כשהם עניים. לבוא איפוא עד בין ההורים, ולהתעסק אתם בחינוך, ולהראות להם איך ומה. שם בביתם שלהם, אתם, בכוחם. להקים מדריכים למשפחות צעירות שיורו פרק בתרבות טיפוח הילד, וכשם ש"טיפת חלב” חוללה בשעתו נפלאות בחינוך לבריאות הגוף – אפשר לקוות לתוצאות מעודדות בחינוך לטיפוח הנפש הרכה של הילד. רעיון זה אינו עוד בחזקת טעון עיון, אלא בבחינת אומר ועושה.
ועד שמביאים לפנינו בחורים מבוגרים וגברתניים המפילים אימתם, אני מציע לחזור אל התינוקות. ובמקום להתחיל באותן חבורות מתהוללות שצריך להניע שמים וארץ ומוסדות כל החברה כדי להצליח ביניהן במשהו – אני מציע להעתיק את נקודת הכובד אל ההתחלה המבטיחה, אל ימי הילדות הרכים. כל הפתרונות לאנשים צעירים – קשים הם ושל ארעי. ואילו של הרכים – יהיו של קבע.
שאלותיו של בחור מגודל – רציניות הן, וחמורות מאד. אבל הן בשר מבשר החברה כולה, וככל מה שהחברה כולה טורחת, מנסה ומצליחה או נכשלת. ואילו הילד הרך, שקודם גיל הגן, הוא והוריו הצעירים הם נושא אחד. הם הם שאלת החינוך היסודית. הם ההתחלה, הם המוצא, הם ראש הדרך, ורק צריך להזכיר להורים איך עושים חינוך.
כלום כדאי להזכיר גם איך יותר מדי מצוקות רבות ושונות בחיינו אנו באים לפתור היום על־ידי בנין בתים? בונים מועדונים, מקימים מיתקנים, באים באמצעי בידור, וסבורים שבכך פטרנו נפשנו מאחריות. מועדון ומיתקנים ושעשועים הם דברים טובים. אבל קודם להם הטיפול הישיר במקור הכל: בילד ובהוריו; בבני־אדם אלה, ולא במבנים. בהם עצמם, ובידי עצמם. שפירושו: להתחיל היום להכשיר לשם כך אנשים שיחשבו על זה, שיתכוננו לזה, שילמדו אמנות לא־ידועה זו, שאם מצליחים בה – זוהי הצלחה בסיסית בכל. ואם חלילה נכשלים בה… אבל אין כל סיבה שלא להצליח, במידה זו או אחרת, אם רק נתחיל נכון, אם לא נוחה התחלה זו, אם נפתח מהר ונלמד איך עושים זאת, ונתחיל לעשות, ונמשיך ונלמד אגב עשייה.
אני מציע איפוא לראות מעשים אלה כנכונים ביותר בשאלה שלפנינו: לטפל בילדים הקטנים ביותר בעודם רכים ביותר. לעסוק בהוריהם הצעירים בעודם הורים צעירים, ולהפעיל בכל אזור, שכונה או ישוב, שיטה קהילתית מקפת, הרואה לפניה כלל מציאות ולא רק פרטים, ולנסות להניע כוחות האזרחים הגרים שם, תושבי אותו אזור עצמם, בטוב הגנוז בהם, שהרי בכל מקום ומקום גנוז טוב המחכה לגילוי. ובעידוד הנהגתם שלהם לבנות קהילה חיה שתדע לבטא רצונה ותפעל בדרכה שלה ובאחריותה המתעוררת לרווחתה שלה ולסדריה הטובים. 

אבל לא למותר יהיה אולי להזכיר כאן בסוף, כי אין הכרח תמיד לראות בכל מעשי הוללות חטא ושומו־שמיים וסכנה לדור, למדינה וליהדות רחמנא לצלן. כי אין צעיר בכל מקום ומקום, ואפילו בכפר שאנן וטובע בירק ובשקט, אין צעיר שאין בו יצר לעולל מעללים שאינם תמיד תכלית יישוב־הדעת ושמירת הסדר הציבורי הטוב. ואין זה סימן חלילה לירידה ולמדרון, אלא לרוחות מתפרצים המחפשים להם מוצא, כמין ביטוי, מעוות לפעמים, שצריך להקשיב למהותו, ביטוי לנעוריהם, ולשובבותם, אבל גם למריים. ובלי להתערב יתר על המידה, בלי לרצות לתכנן הכל עד תכלית כל תכנון, ולא לפקח על הכל, ולא ליישר את כל יוצאי־הדופן ולהדפם פנימה אל בין הדפנות – אם ניתן לפני אנשים צעירים אלה הזדמנות יפה לביטוי חיים; אם יהיו לפניהם יעדי חיים המגרים לחינוך; אם יהיו הם שותפים בנטילת האחריות – חזקה עליהם שמעז ייצא מתוק.

יזהר סמילנסקי (רפ"י), דיון בכנסת  29.12.1965

נגד הקיצוץ בתקציב החינוך 66/67

יזהר סמילנסקי (רפ"י):

אדוני היושב־ראש, כנסת נכבדה. דומני כי ההכרה בבכורת החינוך על פני שאר עסקי המדינה נעשתה היום נחלת הכלל, וכבר היא כמובן מאליו. יש אומרים כי החינוך בא היום שני לאחר הבטחון. ואחרים מתקנים כי זה וזה במעלה ראשונה. ומכל מקום תקציב משרד החינוך קפץ השנה ועלה יותר מכל תקציב משרד אחר, ושוב אינו רחוק וידו כמעט נוגעת במחצית המיליארד. וגם אין כמעט מספר בין מספרי מערכת החינוך שימעט מרבבות, והכל בא שם בסדר גודל של גדולה.
ועם זאת עדיין יש שאלות יסוד, שאפילו מחץ העפלה כבירה כזו אינו מזיז אותן ממקומן והן נשארות תקועות בחזקת שאלות לא פתורות בעיקרן כגון שאלת המורים.
שאלת המורים הרי היא כידוע אחת מאותן השאלות שקל לכנות אותן בשם ולומר הרבה בעדן – בלי לדעת להציע פתרון של ממש. לא אצלנו ולא בעולם. גם מאמץ מכוון, הון רב ועקשנות שלא להרפות ממנה – לא תמיד מביאים תוצאות מעודדות. סיבות רבות לכך. קודם כל המסה הכבדה של ציבור בן רבבות עובדים שמשלם המסים צריך לשאת במחיר קידומו. ואחר־כך הדחיה המפורשת שדוחה כל שאר ציבור העובדים בארץ אפשרות שקטע ממנו יתקדם לבדו
בהעדפה, שהכלל לא יהיה שותף לה. וכן גם ההכרה לבחור את הטובים שבין המועמדים להוראה, בשעה שאין המועמדים אצים לבוא, וצריך לפתותם שיואילו לבוא. באופן שבמקום לבחור נשאר רק לקבל את מי שהיה מוכן והסכים לבוא.
עובדה נוספת היא, שבית־הספר מזה והמחקר המדעי מזה – המחקר קורא יותר לצעירים המכשירים עצמם בלימודים גבוהים. כל אלה וסיבות אחרות קיימות ועומדות. ועם זאת כל המאמצים האחרים שיושקעו במערכות החינוך יהיו מאמצי שווא; כל תועפות ההון וההתאמצות להתאזר ולהשיג – כולם לשווא אם אותו מורה יחיד לא יהיה עומד במרכז, אדם הרוצה לעשות ויודע להשתמש בכלים המתחדשים וניתנים בידיו. כי חינוך הוא תמיד וללא הימלט ענין בין אדם לאדם. אין שום קפנדריה או עיקוף להכרח של מגע אנושי ישר זה, והדברים ידועים.
לאושרנו עדיין יש עמנו מורים שבאו בשלים למדי לבית־הספר ועשירים למדי בתרבות יהודית וכללית, מהם שצמחו בעולם עומד על כנו וספגו בעד כל נקבוביות רקמתם האישית את תרבותם ותורתם, ומהם שבזכות כושרם האישי וסנולותיהם העצמיות חוננו להיות מורים טובים. אך כנגדם מתרבים והולכים מורים אחרים, שאין להם ברשותם אלא רק קצת מה שקנו בלימודיהם, ידיעה מתוך שפופרת צרה אחת, ויותר מזה אין להם לא בתוכם ולא בידיהם ולא בכליהם. והרי אלה איפוא, חוששני, מורים רזים למדי עם חכמות רזות למדי, שאם יסורו מהן ימינה או שמאלה מיד ימעדו ויימצאו שרופים במחילה, וכל תורתם קו אחד דק בספקטרום. מה איפוא יתנו אלה, ומה יוכלו להביא ללומדים אצלם? וזה דווקא בשעה גדולה, כשכמעט כל אוכלוסיית העם הצעיר יושבת בבית־הספר שככל שהיא אוכלוסיה כבירה יותר. תהא גם עניה יותר, ממש באותה מידה, ועוני כל כולל וכללי זה יעשה לנו רזון כל כולל, וזה, חלילה, יהיה טיבנו מלמטה וכזה ייראה פרצופנו מלמעלה.
אין הפרזה איפוא אם קובעים כי לא שיטות לימוד, לא ארגון הלימוד ולא תכנית הלימוד – כבדים וחשובים ככל שהם – לא הם מבחן בית־הספר היום, אלא רק זה תמיד: המורה. בו מתחיל ובו עולה מעשה ההוראה והחינוך. קודם כל הוא, והוא לפני הכל. המכשירים, השיטות, התכניות – כולם כלים בידיו. שיעור קומתו, תחושת שליחותו ועושר תורתו עושים כלים אלה מלאים ומועילים, או קליפות ריקות.
יוצא שלפני כל דבר אחד צריך למצוא דרכים להפנות את הטובים שבעם אל ההוראה, לעשות שיהיו יותר מורים, מוכנים הכנה טובה יותר לעשות שליחותם. ובשעת דיון על תקציב – משמע הדבר כמובן תקציב: לא תקציב הולם לדבר, אלא תקציב דוחף ופורץ, תקציב יוצא מן הכלל, השקעות חורגות מן המקובל ויזמה מתחדשת, המופעמת תחושת חירום, כדי שענין ההוראה ייראה בארץ כעומד בראש ההעדפה והמורה ראשון המיוחסים.
לא כאן המקום להתוות דרכים מפורטות. ואף אין תכנית קלה, או תכנון על רגל אחת. מכל מקום אין זה ענין זול ולא ניתן לדחיות ולטלאים. אני יודע כי במסגרת האפשרויות הניתנות עושים היום הרבה. אך האפשרויות הניתנות אינן מופעמות כל צורכן אותה תחושת החירום. החינוך אינו יכול ליהפך לשירות ציבורי שבו האנונימיות עושה במידות ממוצעות מה שאפשר להשיג. ואם לא נדע להיחלץ ממסגרת האפשרויות הניתנות להשיג, ולהציע כאן אפשרויות בלתי־רגילות שתהפוכנה את ההליכה להוראה ליתרון שאדם יתפאר בו ולהישג שהמדינה תתברך בו – נלך הלוך והיכנע למסגרת הממוצעת האפשרית, שתעצור את דמות בית־הספר, את רמתו ואת תוכנו, ותקומם את כל שותפיו. במסגרות החינוך יהיו עושים או דברים טובים כאלה או אחרים, שיהיו מיוצרים בהמון, אך התקוות שתולים היום בחינוך כסיכוי היתרון האישי והחברתי שלנו, לא יהיה להן על מה להיתלות, שכן בית־הספר יהיה כולו תלוי במה שמחוץ לו: הוא יהיה בן ממוצע להוויה שמחוץ לו, ולא אבי תמורות ולא כוח מחולל מציאות.
אני יודע להעריך צניעות של הליכה בקטנות צעד אחרי צעד. אבל כאן נקראים ללכת בגדולות, אם מתכוונים לגדולות.
אינני בא לבטל את הדברים הטובים שעושה המשרד בענין המורים, כפי שעושה, כשם שאינני בא לדון על הצעות נוספות הנשמעות מצדדים שונים מה עוד צריך לעשות, או איך לעשות יותר מה שאין עושים למדי – אם על־ידי הטבות, אם על־ידי הענקות לסוגים מסויימים בין המורים שחפצים ביקרם, אם על־ידי הקלות וסיוע למשק ביתם ואם על־ידי פטור ממסים שונים, או על־ידי קידומם של המורים במעמדם האקדמאי – הדברים ידועים פחות או יותר, הם נשמעו כבר לא אחת, וגם מזיזים בהם פה ושם הזזות של התחלות, שאולי צריכות תנופה עוד יותר עזה. מה שאני בא לומר הוא שתהום אין עוברים אלא רק בקפיצה, וכי תחושת התהום התרבותית והחברתית שלפנינו אינה מוכחשת. ושאם היא תהום – הרי היא מיד גם תהום כלכלית, ומיד גם תהום לרגלי ריבונותנו. חוששני שאיני מגזים כאן בחרדה או בקדרות התיאור. כי חרדה כפולה היא: מה יהא עלינו תוך שנים לא רחוקות אם לא נצליח להקים דור של מורים טובים, ואיזה פנים יהיו לנו אז; וחרדה מפני התביעה שלעתים היא אילמת ולעתים אף קולנית ונרגשת: שלא לאכזב את הייחול שמייחל הנוער שלנו כי תינתן לו ההזדמנות שהוא ראוי לה.
צר איפוא להיווכח כי במסגרת הקיצוצים והקימוצים שנעשו השנה בתקציבי הממשלה קוצץ בין השאר גם תקציב הכשרת המורים בכמיליון לירות. הרי זו קשיחות יתרה, שגם אם לא מקוצר ראות, מכל מקום היא דחיה חסרת סליחה של ההתחלה הנכונה מכולם. אם לקמץ – לקמץ בכל פינה שהיא כדי לפזר את המקומץ כאן: שיהיו מורים יותר טובים, מוכנים יותר טוב לעשות עם כל הילדים האלה שהצלחנו להושיב על ספסל הלימודים, כי הילדים, כמעט כולם, כאן.
דבר גדול הוא זה שכמעט כלל אוכלוסיית הילדים שעד גיל ארבע־עשרה יושבת על ספסל הלימודים. אבל דבר מחייב הוא עד מאד ומטיל אחריות, המטרידה מנוחה.
והנה, בעוד שמראה בית־הספר היסודי הוא כעין עמוד שלם, שרוחב בסיסו כמעט כרוחב האוכלוסיה הזקוקה לו, והוא, מעל שמונה הקומות, רק במעט צר מבסיסו – הרי איכלוס החינוך העל־יסודי נפרט מיד לכמה מבנים קטנים דמויי פירמידות נמוכות ומתחדדות מהר, המורכבות על גבי קומת היסוד. כך בתיכון העיוני, המקצועי והאחרים, שהמסיימים בהם מעטים מן המתחילים, באופן שככל שעולה גיל התלמידים, פוחת מספרם, ומתרבים הנושרים מכל אחיזת חינוך שהיא, וגם כאלה שמבית־הספר הם נושרים ובעבודה אינם נקלטים. ומצטבר כך ציבור בן אלפים מרובים מדי, שאינו לא בלימודים ולא בעבודה מסודרת, וזה לא בלי חפיפה צורמת לאזורים קשי חיים.
האם צריך לבאר כאן מה פירושה של שוטטות מרובת אלפים מחוץ למסגרות מסודרות ומפוקחות? איזו עוצמה מתהלכת אז בחוץ, קלה להידלק, ובתנאים מזדמנים – גם להדליק על כל סביבה?
גיל זה שבין ארבע־עשרה לשמונה־עשרה יש בו, חוששני, יותר מדי בנים ובנות שמוטי שום עול, אפילו כשהם משובצים בלימודים או בעבודה, לא כל שכן כשהם פטורים מכל מצווה. שלכת מוקדמת מדי מתעופפת בין כל המסגרות ובין כל הגדרות. ילדים תלושים, שכוחים ומופקרים, עד כי גם כשנתנחם כי רבים רבים מהם אינם כמותם – לא נוכל להשתחרר מהרגשה כבדה של אזלת יד שלנו בגיל זה, שהוא הרגיש בין הגילים, בין ילדות לבגרות, בין איזון להתפרצות, שתביעותיו הולכות ונעשות תקיפות ולעתים תוקפניות עד לעורר דאגה לאן הולכת עוצמה צעירה זו ולקראת איזה טוב, ומה עוד אפשר לעשות מהר ולא נעשה.
קודם כל חובתנו היא שפחות ופחות יישארו בחוץ, שיותר ויותר ימצאו מסגרת מחנכת מתאימה להם להיכלל בה. הדלה שבמסגרות, אבל מפוקחת, רצויה מן ההישמטות אל בלימה. כבר נתנסינו בארץ הזאת בקליטה אל מעברות, אשר מוטב היה בהווייתן הנוראה, מהפקרת אנשים לגורלם; מוטב אולי לדעתי גם כאן מעברות חינוכיות, מהפקרת ילדים לגורלם, ער שיימצאו סדרים וארגונים משובחים יותר.
כשנתבקשה ועדת פראוור ב־1963 להציע לממשלה כיצד ”להאריך את חוק לימוד חובה, חינוך חובה חינם בעוד שנתיים נוספות”, קבעה ועדה זו כי כשבעת אלפים ילדים נשארים כעת מדי שנה בשנה מחוץ לשום מסגרת חינוך שהיא, שפירושו כי אם המצב הנוכחי אינו משתנה, נוספים מדי שנה בשנה לפי חשבונם עוד שבעת אלפים על גבי שבעת אלפים הקודמים, אל השטח הגדול שמחוץ לשום מסגרת חינוך שהיא.
הוועדה מחשבת שם כמה עשרות מיליונים צריכים להוציא כדי למנוע זאת. אולם האמת היא, כי אין אנו עשירים עד כדי לכלכל מותרות כאלה של עזיבת שבעת אלפים ילדים בגיל ארבע־עשרה ומעלה את כל מסגרות החינוך, והתאספות מחנה עצום של שבעת אלפים כפול מספר השנים שיעברו עד שנצליח להכניסם פנימה. ההאשמה בעזיבות הזאת מכל מקום אינה יכולה להיתלות בצווארי אותם ילדים, לעולם לא בצוואר הילדים. אלא בצוואר אלה שהביאו אותם לעולם ובצוואר החברה שבה גדלו.
קודם כל חובה לכללם במסגרות חינוכיות, תהיינה של ארעי, של ”בדוחק”, של ”עד שירחיב”, ובלבד שיהיו בפנים ולא בחוץ. קודם כל בפנים ולא בחוץ. כבד מדי ויקר מדי ומסוכן מדי להחזיק רבבות ילדים וילדות מתבגרים בחוץ; וזול פי כמה להשקיע בהם תקציבי חינוך כבדים ויקרים.
בין שאר שיקוליה רשמה ועדת פראוור הנזכרת גם הערה על הנטל הכספי שיוטל על שכם הציבור על־ידי הנהגת תוספת שנתיים לימוד חובה חינם. נטל זה לדעתם יהיה גדול ביותר, ולפיכך לא סברה הװעדה כי המדינה צריכה לשאת בתוספת זו, ״כל עוד אין בטחון שעל־ידי השקעה זו יבואו הציבור והמדינה על סיפוקם”. והרי זו הערה משקית נכוחה של בעלי־בית טובים וחסכניים: מדינה שלא קלטה עליה ושאינה חיה בהרגשת חירום חברתי פטורה מתחושת איבוד עולמם של אלה שהחסכון הטוב יפלוט אותם ממסגרת חינוכית כלשהי, וכי נערים שלא יזכו למנת חינוך נאותה, נדונים היום בחברה בת זמננו להישאר בירכתיים, לפרבריות נצחית במעמדם; וממש צפוי להם הפסד עולמם. באופן שהנטל הכספי, שאין בטחון אם אמנם ”יביא סיפוק לציבור”, על כף המאזניים מזה והפסד עולמם של אלפי נערים מזה, ועלינו להחליט מה כבד יותר. דבר אחד ברור מראש: כי ”אין ידנו משגת”, יעלה תמיד ביוקר יותר, ולא ניפטר מתשלומי כפל עליו בכלכול הוצאות משרדים אחרים, שמוטב שלא יגיע הילד לכלל טיפולם.
ינסה לדמות כל אחד מאתנו שאלפים מיותרים אלה, כאילו היו בנו שלו, בנו מחמלו שלו.
תכנית פראוור היתה מלכתחילה אמורה למצוא פתרון לשאלה הדוחקת איך יהיו מסיימי בית־הספר היסודי מוסיפים ליהנות מחינוך חובה חינם, ויהיה אותו עמוד שלם של חינוך מתנשא עוד שתי קומות נוספות – כשהתנתה הוועדה ההרחבה הזאת בארגון מבנה אחר של החינוך היסודי. בין אם צדקה בתנאי שהציגה ובין אם לא, אסור שהתנאי לארגון זה יהיה עיכוב. עד שלא יסכימו כל הצדדים המתנגחים בריב הזה יימצאו, לפי חשבונם. אלפי ילדים – ושנה מוסיפה לשנה – מחוץ לתחומי החינוך. זה מכל מקום אסור. לא רק שעוול להתנות תנאי זה, אלא שחובה מוקדמת היא לכנס את האלפים המודחים האלה ולשים סייג להדחתם.
מדוע הם מודחים, מדוע דווקא אלה נפלטים? מדוע דומה החינוך העל־יסודי לפירמידות שבסיסן רחב וראשן מתחדד מהר? התשובות ברובן ידועות למדי, וכבר דנו בהן לא אחת – תשובות כלכליות, חברתיות. אזוריות ומסורתיות. אולם תהיינה אלה מה שתהיינה – הילד שלפנינו הוא בוודאי אינו אחראי להן, ולא הוא שצריך לשאת בענשן. במקום מן המקומות כשל כוחו של הילד ללכת עם שאר בני גילו ולצעוד כצעדיהם. יותר ויותר מקובל כעת כי הכשלון הזה נקבע בתקופת חייו המוקדמת ביותר, בעודו רך, וכנייר חלק, שם נתקמט קפל אי־השוויון, וכל חייו יתנהלו על פי קמט קדמון זה. ואת מקור ההתחלה הפגומה ישלם כל ימיו ובכל מהלך חייו, והחברה שהוא אזרח בה – אתו.
אך למותר להכביר ראיות, כי מי שמבקש שוויון בהישגי הצעיר הלומד, צריך שיתחיל נכון בשעה הנכונה. לא ארגון אחר נדרש לו, אלא התחלה אחרת. קשה, כמעט נבצר, לתקון באיחור זמן. אלפי הנפלטים בגיל הבגרות. קשה כבר לשנות בהם משהו. טיפוח המקופחים יעלה אז הון עתק ויביא רק מעט ברכה. גם לכיתה א' כבר בא הילד קשוח למדי ובעל סימנים של צורה עצמית, לא כל שכן שעה שהוא מתקשה לסיים כיתה חי. המאמצים להשוותו אל חבריו יהיו אז יקרים וכבדים, ואפילו בזבזניים. והתוצאות לא תהיינה שקולות כנגד יוקר המאמצים. צריך איפוא להתחיל קודם. זו המסקנה החשובה מכל: להתחיל מוקדם, עוד בהיותו טפול אל סינר אמו.
כבר יש רמזי התחלה לכך בספר התקציב שלפנינו – בסעיף המחקר על טיפוח פעוטים. מחקר זה צריך להתרחב ולהעמיק, להוסיף ולדעת יותר איך וכיצד; להציע שיטות חדשות וגם כאלה שעוד לא נתנסינו בהן, כגון טיפוח אמהות צעירות, טיפול בהורים צעירים, וכל הנסיונות לעודד טיפול נכון בפעוטות בשעתם הרכה ביותר, הסופגת ביותר והמבטיחה ביותר. טיפול בשעה הנכונה לא רק שהוא יקר פחות; אלא בעיקר קרוב יותר להצלחה, אם יודעים כיצד לעשות.
גם כאן כמו בענין הכשרת המורים בא קיצוץ נמהר בתקציב; כותרתו: ”פעולות להעמקת החינוך בקרב שכבות טעונות טיפוח”. והוא נתקצץ באכזריות מעוררת אכזבה, אם לא מרירות. לא רק שעוול הוא להפחית 1.6 מיליון לירות מתקציב חיוני זה; לא רק שצודק היה להוסיף עליו עוד כהנה, אלא שבלי שיפור זה של מעמד ”טעוני הטיפוח” גם מנת היסוד שהם מקבלים מאבדת מערכה. זה אחד הסעיפים היפים ביותר בתקציב משרד החינוך. והפעולות שעושים כאן, בין כהתחלות ובין במחקרים שיהיו יסוד להתחלות נוספות, הן מן המעודדות ביותר. ואילו קיצוצן עושה לא רק דריכה במקום, אלא, חוששני, מביא לפיגור. מן הראוי היה להקדיש כל סכום נוסף אפשרי למחקרים ולפעולות בעניני טיפוח הנחשלים, וקודם כל בטיפוח חינוך הפעוטות, כדי למנוע ככל האפשר את אי־השוויון קודם שנעשה, קודם שנתגבש, קודם שנקבע על האדם הצעיר כמין חטוטרת נצחית שכל חייו יצטרך לשאת בה, ולהפסיד בגללה, כשאפשר היה אולי שיהיה מהלך זקוף ויפה ככל חבריו. זה המעשה המשקי ביותר והחסכון הכלכלי ביותר – להשקיע כאן, במקום הנכון ובשעה הנכונה את מיטב מאמצי המדינה. ואין מקום נכון מעולמו של הילד הרך, ואין שעה נכונה משעת רכותו של הילד.
שלושה אלה, דומני, מעצבים היום את יעדי החינוך: מורים טובים, הכללת כל הילדים במסגרות החינוך, עד גיל מאוחר ככל האפשר, וטיפוח נכון בשעה הנכונה. אם אלה כאן – כל שאר השאלות הקשות יש להן פתרון בדרך זו או אחרת. שאלות יסוד בתכנית הלימודים, שיטות ההוראה או ארגון הלימודים לעולם לא יסתכמו בהצעת פתרון אחת, טובה ומחוכמת ככל שתהיה. ותמיד יהיו משתנים והולכים, מתחלפים ובאים, וישן יוצא מפני חדש; וכל מקום שנסיונות בו – חיים בו.
אבל דעת הקהל היתה מועסקת לאחרונה דווקא בשאלה ארגונית של מבנה בית־הספר היסודי והעל־יסודי – שאלה לא בלתי־חשובה כשלעצמה, אלא שיש בהצגתה רק הסטת תשומת הלב מהמוקד האמיתי. שאלת המורים, שאלת הרחבת חוק הלימוד ושאלת נשירת מקופחי החינוך והחברה – כאן המוקד. וכל סטיה ממנו יש בה עיוות.
בשנת 1963 הסמיך שר החינוך והתרבות ועדה שתבדוק את הצורך והאפשרות של הרחבת חוק הלימוד. הוועדה שקלה וטרה והתנתה לבסוף הרחבה זו בכמה תנאים ובהדרגתיות מסויימת. המלצות הוועדה נתקבלו על דעת השר והוא אימצן לו להיות לו לקו פעולה. אבל משום-מה התמהמה לעשות כהמלצות שישרו בעיניו. עתה הוא מציע ועדה נוספת שתבחן מחדש המלצות הוועדה הראשונה, קודם שיקום ויעשה. לשם מה צריך לבחון מחדש מסקנות אותה ועדה שכה נראו בעיניו? – בעיקר מפני שהסתדרות המורים מתחה ביקורת גם על אופן עבודתה של אותה ועדה וגם על מסקנותיה, ואינה מכסה דעתה כי בדרך כלל אין לגעת במבנה בית־הספר היסודי המקובל.
צריך איפוא לפסוק בין שתי השקפות אלו. במה יהיה כוחו של הפוסק גדול שיוכל להוציא את הדיון מקפאונו למעשים? מה לא נאמר עוד בסוגיה זו, שעוד צריך להיאמר? דומני שאין עוד מה להתווכח, אלא לעשות. לא עוד שיקול דעת תיאורטי חסר כאן, אלא רק נסיון מעשי, ורק נסיון יוכל להכריע בין השיטות. הציבור לא חדל משיקול דעת בדבר מאז פורסמו מסקנות הוועדה. אילו השתמש עתה השר בסמכותו – ויש בידיו מלוא היכולת לכך – והציע היום ניסוי בקנה־מידה ארצי ובפיקוח מוסדות מדע מוכשרים לכך לתקופת שלוש־ארבע שנים! שיהיו בתי־ספר שיאורגנו בדרך א'; שיהיו בתי־ספר שיאורגנו בררך ב' ושיהיו בתי־ספר שיישארו כפי שהם – הנסיון יכריע איזה תקוות יוצדקו ואיזה חששות יתקיימו או יתבדו. לא עוד חוות דעת מלומדה חסרה; שכן ארצות שונות בעולם נוהגות בשיטות שונות בארגון מבנה החינוך. כל אחת ותורתה והצדקתה בצדה. זו יפה למקומה וזו יפה למקומה. וגם שם חוזרים ומנסים מחדש ובוחנים שיטות מסורתיות לאור שיטות חדשות; שיטות בחינוך ובהוראה – לעולם הן נוזלות, זורמות ומתחלפות. ארגון בתי־הספר לעולם לא היה צפוד וקשוח. לעולם יהיו לו פנים לכאן ולכאן. ורק הנסיון יוכל ללמד איזה ארגון יפה יותר לתקופתנו ולשעתנו מארגון אחר. אין כאן ענין לעסקני המפלגות ולא לרבי תושיה והשקפות עולם, אלא פשוט נסיון שצריך לנסות ולבחון מתוך המעשה, אם כזה או כזה הולם יותר את מצבנו. ובכל שימהרו להתחיל בניסוי זה – כן ימעט זמן הבינתיים; שיותר מכל סובלים ממנו אותם ילדים שאין להם מקום כעת בבית־הספר, ופורחים להם בלי לחכות עד שיחליטו איזה ארגון חינוך מבזבז פחות שנות לימוד ועושה יותר לקידום תכניות הלימור והישגי התלמידים. אין צורך בשום ועדה נוספת, מוסמכת ככל שתהיה; שתשית ידה בין משרד החינוך ובין הסתדרות המורים, אלא הנסיון הוא שיחרוץ במפורש ובאובייקטיביות, ככל הניתן, מה עדיף. ובמקום לטלטל את הציבור בוויכוח שאין לו סוף, מפני שלעולם יהיו דעות לכאן ולכאן, ומידה של צדק לאלה ולאלה – מוטב להניח לוויכוחים ולהתחיל לאלתר, ממחר, בניסויים בקנה־מידה ארצי, בארגון שונה של מבנה בית־הספר, ולא לעכב את קליטת אותם נערים שחוסר ההכרעה גוזר עליהם להישאר בחוץ, ולא להמשיך אווירה של חוסר הכרעה על המורים ועל ההורים ובעיקר על התלמידים. הקמת הפיגום אינה צריכה לעכב את מעשה הבניה.
אין שעתי מרשה לי להעיר נוספות. אבל איני יכול שלא להוסיף מלה על הקמת טכניונים זוטרים לפועלים במקומות עבודתם, כדי להכשיר עובדים לתקופתם ולתמורות שבמשק המודרני, – טכניונים מיוחדים שיוקמו ליד מפעלים גדולים, או משולבים ברשויות מקומיות, שיעניקו לעובדיהם מה שלא זכו ללמוד בשעתם ושבלי זה קשה להיות עובד במשק מתקדם. דוגמות לכך מצויות גם בארץ וגם בעולם, וצריך לטפחם ולעשותם נוהג חי ונפוץ יותר ויותר.
תקציב החינוך גדל מאד. חלק הארי ממנו, לעדות שר החינוך, נבלע אוטומטית בגידול היקפו וברדיפה אחר היוקר.
לפעולות נוספות ומיוחדות לא ניתנו לו די כנפיים. ולא עוד אלא שקיצצו בהן. אם יש הצדקה לקצץ בתקציב שאר המשרדים, הרי בתקציב החינוך אסור לגעת. כבר הזכרתי כי הקיצוצים פגעו בהכשרת מורים, בקידום החינוך לטעוני טיפוח וכן גם בהשכלה למבוגרים. אלה ענפים עיקריים. קיצוצם פוגע לא רק בקיים, אלא מעכב את ההתפתחות לעתיד.
אין בקיצוץ זה רק משום האטה, אלא חמור מזה: קיצוץ בענפי חינוך אלה יש בו משום נסיגה. מי שתובע היום מההורים, כפי שנתבעו לאחרונה הורים רבים שילדיהם לומדים בתיכון העיוני, להוסיף על שכר הלימוד, תוספת כבדה למדי, מתוך הכרה נכונה כי החינוך בא ראשון ויקצצו נא ההורים באשר יקצצו ולא בחינוך ילדיהם, חייב – הכוונה כאן למשרד החינוך – להיות להם למופת ולא לקצץ בתקציב החינוך. לא לגעת בילדים. לקצץ בכל ולא בחינוך. זו העדפה שאינה רק מובנת, אלא גם מעודדת.
ולפיכך, עד שאנו באים לתבוע שינויים או תוספות מן התקציב שלפנינו, המכוון את מדיניות החינוך לשנה הקרובה, צריך קודם כל שיוחזר אליו מה שקוצץ. אסור לגעת בחינוך. שיהיה הדבר בתודעת העם, בתודעת ההורים וקודם כל כמופת הממשלה, שהחינוך קודם לכל.
הסתייגותנו לתקציב זה תהא איפוא שלא לקצץ בו; להחזיר מה שנלקח, מלוא התקציב להכשרת מורים; מלוא התקציב לטעוני הטיפוח; מלוא התקציב להשכלה מבוגרים. ויהא התקציב הבלתי־מקוצץ סימן לאמון בו ומופת לייחודו.

יזהר סמילנסקי, דיון בכנסת על חוק התקציב (קריאה שניה)   28-30.3.1966

מהפכת הזמן שלנו

אדוני היושבראש, חברי הכנסת. פריט אחד בתקציב משרד ראש הממשלה הוא זה המפרנס את המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח ורשומים בו השנה כ-5 מיליון לירות לעומת קצת למעלה מ-3 מיליון ל"י אשתקד ולעומת קרוב ל-2 מיליון ל"י שהוצאו למעשה בשנת 62/63, הרי שיש כאן גידול לא מוכחש כלל, אלמלא שגם הסכום הגדול האחרון הוא נכס כחוש, אם אמנם מתכוונים לﬠרך של ממש.

שכן, אם אין במועצה לאומית זו אלא רק פריעת מס לקיומה ולרוח הזמן היא מחווה יקרה מדי; אבל אם מבקשים כאן אות למדיניות ולתפיסה חדשה המבינה למהפכת הזמן שלנו הרי אין הזול שבה אלא, חוששני, קוצר השנה ואזלתיד.

ביטוי זה "מהפכת הזמן שלנו" ריח מליצה בו; אחת מן המצויות בשפע בזבוני אצלנו מליצות תחת אמונות אילמלא שהוא שאול כמות שהוא מכתב שנתפרסם זה לא מכבר בידי תנועה שסגנונה המתעב כל דברמליצה הוא מוניטין שלה ושל אישיה; הריהו לקוח ממשפט הפתיחה של מצע מפלגת הלייבור הבריטית, לאחר ועידתה השנתית בסקארבורו השנה, הפותח ואומר כזאת: "סימן ההיכר המובהק לעולם שלאחר מלחמתהעולם השניה היא המהפכה המדעית. אם בקצב מהלכה ואם בתחומי התפשטותה, הרי עלתה זו ועברה הרבה את מיטב חלומות דורות שעברו, תגליות חדשות ואמצאות" — הם אומרים שם – "הניפו, תוך כדי חמש או עשר שנים, תנופה שקודםלכן נדרשו לה שנות מאה. מהפיכה מדעית וו מתגשמת לראשונה בתולדות האדם, כדי להדביר מחסור וחולי, לקדם דעת בעולם ולהשיג לכל העמים רמות מחיה שעד עתה לא היו אלא נחלת יחידי סגולה".

עד כאן דבריהם, ונוח לי שיהיו הם האומרים דברים אלה ואני רק מניﬠ ראש ומציע לכל לקרוא בעיון קול קורא זה, להתעכב על הפסוקים האומרים כי בכל העולם חדל הנושא: כיצד יחולק עושר העולם בין האומות, מהיות נושא מרכזי, ובמקומו צף ועולה הנושא איך יפוקחו ויבוקרו אותם כוחות ששיחרר המדע החדיש, על מנת שיהיו מופעלים לטוב, לתעסוקה מלאה, לניצול שעות הפנאי שיתרבו, ואיך תהיה החברה המתועשת יותר מסייעת עם זו הנופלת ממנה. לפקוח לב כי השינוײם המואצים שחלו בתעשיה וכי דרכיה תובעים תפיסה חדשה גם מן ההון, גם מן העובדים, גם מן החברה בכללה. כל אלה מולידים שאלות לא ידועות בעוצמתן על אודות סמכות המומחה והמיקצוען ומציגים בעיות לא מנוסות עדיין לפני החברה הדמוקרטית. להטות אוזן לביקורת ולתרעומת המובעת שם כי בריטניה של שנות החמישים החמיצה בבורות את המהפכה ואת האתגר שבה, לא שיערה כוחה של מהפכה זו ולא ניחשה כוחן של הבעיות שיצוצו עמה. כי השמרנים לדעתם – הניחו כוחות חדשים אלה בלתימתוכננים וכו', ופחות מדי תעשיינים הבינו מה מתרחש סביבם במדע ובטכנולוגיה, ואיחרו את המועד הן בפיתוח מקורותייצור חדשים, הן בהליכים חדשים בייצור, והן בדרכים משופרות יותר לניהול עסקיהם עד שמגּיעים בעלי המצע האמור לקריאה המסכמת: ככל שהמהפכה המדעית תלך ותתקדם, כן תעלה עמה עוצמת המדינה ועושרה, וכן תוכל המדינה לא רק להיטיב לעצמה אלא לתרום מכוחה לכל נצרך בכל מקום, וכי הסיכוי שפותחת לפנינו המהפבה המדעית הוא סיכוי לחיים של עמלנות מעניינים יותר ומוגנים יותר בתחומי חברה, שמכונות משרתות בה את האדם. ולפיכך: קודם כל, החלטה נחושה של הממשלה לעשות הכל ולהפשיר את האומה מקפאונה על שמריה.

מי שמדבר איפוא על מחר והוא מפגר במהלך המהפכה הזו, נושא עליו אחריות חמורה. ואם התקציב הוא הביטוי למדיניות, הרי התקציב לפנינו חוששני אין בו עדיין בשורת שׂינויערכין, ולא הד שופרה של מהפכה, אמנם יש בו תרומה גדלה והולכת, אלא שהיא בשולי כל השאר, ואין בה כדי כוח בונה עולם.

רגיל אצלנו שסוחרים יכול שייהפכו לתעשיינים בנקיפת אצבע, ולפיכך, סבורים כי בבוא היום יהיו אלה ﬠושים ומתﬠסקים בנקל בפירות המהפכה המדעית, אלמלא שזה מעבר לכוחם, לא לפי מושׁגיהם, לא לפי אופק ﬠולמם, הרוחני והמשקי, ולא ערך העולה מנסיון חייהם. וקרוב יותר שיביטו הללו בחשש ובחשד, ואף ינסו לﬠכב, ובלבד שלא יעמדו פתאום במבוכה, ושמרנותם המיטיבה להם תימצא נכזבה.

ואם אמנם מהפכה משמﬠה סיום פרק וראשית פרק, מסתבר כי את האופקים הנרחבים ביותר לפרק הבא, לבניה כשם שלהרס, פותח היום המדע, בין במחקר ﬠיוני, בין בפיתוח מﬠשי, בין בהגשמה טכנולוגית, ומי שאינו מכשיר ﬠצמו מבעוד מועד, יימצא במהרה מפגר, ניזון משײרי אחרים כיתום המחיה נפשו בפאה, בשכחה ובלקט בשדות לא לו.

איני מתעלם כלל מכך שסכומים ניכרים פזורים בכל סﬠיפי התקציב שלפנינו למדע, מחקר ופיתוח, ומהם גם סעיפים נכבדים שמשקלם הכללי כמעט 21 מיליון לירות, שאיננו כלל סכום של מהבכך (וזה מלבד מה שיש בתקציב הבטחון), אך גם סךהכל הזה הוא רברושם כל ימות השנה, אבל כמוהו כשוליים בתיכנון מדיניות חדשה למחר. אין בו אלא משום — “מהיכא תיתי", ולא משום "דווקא” ו"קודם כל". והוא מתעלם מן המהפכה הסוערת המתדפקת לפתחנו.

לקמץ כאן משמﬠ לא להתחיל. משמﬠ לא בתנופה. כלומר לפגר, לסגת ולהפסיד מקום וזמן מפני שעסק זה אין פירותיו באים אלא לאחר שנים רבות של צמיחה, ומי שאינו רואה את הנולד ולא ישתדל היום, לא יקטוף בבוא העת, וישלם תשלומי כפל, שבת ובושת.

יותר מדי ידועים בתוכנו מדריכיעם המנסים לעשות להם קפנדריה ולקבל החלטות ולקבוע להם מדיניות בלי שיהיה בידיהם מכשיר מדעי מוסמך להחלטה, וקיצורי דרך אלה גורמים לארוכות שבדרכים; ואילו הנושא שלפנינו הוא שינוי מדיניות מעיקרה, לא תרומה כלשהי למחקר ולפיתוח, אלא שינוי מדיניות מעיקרה. מדיניות חדשה שמהפכת המושגים שנתחוללה תעצב דמותה. ואילו האמת היא כי בתכנון מדעי וטכנולוגי אנו עדיין בלתימוכנים. ובשטחים אחדים אפילו פחות מזה: עוד לא התחלנו דבר, אפילו לא לחשוב. עוד לא סיגלנו לעצמנו "מוח” שיחשוב. והרי זו דרגה מדאיגה ביותר. לא רק שתהיה לנו בשל כך תעשיה מונוטונית ומדשדשת על מקומה, כשהכל סביבה תוסס שינוי, פורה רעיונות ומעשים מתחדשים בעוצמה, לא רק שהחקלאות לא תהא בת התחרות כל עוד לא תדע את סוד הזינוק קדימה, אלא שגם עצם המימשל, המשטר ופני החברה, חברת עמלים בניחורין, העושים במלוא יכולתם הגנוזה בהם, גם זה נעשה אז מסופק כי מדינה שאינה צריכה לשינוי המרכזי שאירע בדור האחרון, מוטלת עליה אחריות מרה להתנהלות בעוורון ובהפסד זמן, וממחישה סכנת אבדן חירותה, אבדן מחייתה, ואבדן חיותה של אותה חברה.

הייתי מﬠז אפילו לומר כי ממדי ההוצאות שמוכנה מדינה להוציא על מחקר, פיתוח וקידום יהיו כממדי האמונה שמדינת זו מאמינה בעתיד האומה, בחירותה ובאושרה, ויבוא עלי אם חטאתי בשפתיאני מדבר איפוא על התחלה חדשה, על תפיסה חדשה, על אופקי חײם חדשים, והדגש אינו על חדשים, אלא על חײם.

כלל לא על איזו השבחה או הטבה פה ושם, של סעיף זה או זה בתקציב, אלא על זוויתראות אחרת. אני חש כי קצב גידול ﬠוצמתה היצירתית של מדינה הוא פוﬠל יוצא היום מפﬠולתה החינוכית, המדﬠית והטכנולוגית, והוא הקובע את כושרה להתנהל במירוץ ההתחדשות והשינויים.

גם הסתכלות שטחית של חובב תוכל להעיד כי השינויים שנתחוללו לאחרונה בכימיה, בפיסיקה ובביולוגיה הולידו בﬠולם כוחות כה ﬠצומים, שכל שנוצר ושוכלל בידי כל האמנויות האחרות, ההנדסות המיכניות והתﬠשיות השונות למיניהן לא עלה גם בחלומם.

ואם נכון הדבר כי שום תﬠשיה לא פתחה לפניה אופקי קיומה כל עוד לא ﬠמד לפניה ובראשה מדע משגשג – באה מיד השאלה כמה תורמת היום התﬠשיה הישראלית למחקר ולפיתוח? משהו סביב אפסואין בעוד שבכל מקום ומקום שתﬠשיה ראויה לשמה שוקקת בו, היא תורמת ממיטב כוחה והונה וﬠד כדי 10% ממחזורה השנתי, ובכמה מקצועות, כגון האלקטרוניקה, גם למﬠלה מזה. התﬠשיה רודפת שם אחרי המדﬠ ומחזרת אחר המדענים, ואילו כאן היא בורחת מפניהם ודוחה אותם. ארצותהברית הקציבה בשנת 1962 10 ביליון דולר למחקר ולפיתוח; ב-1963 – 12 ביליון; ל-1964 – 15 ביליון. איני נדהם כאן רק מגובה הסכומים אלא מצביﬠ על ההתקדמות הקופצת בהתמדה מדרגה לדרגה, משנה לשנה: 10, 12, 15, ועוד ידם נטויה.

אבל, כאמור, אין זו רק שאלה של ייצור מתקדם, של חקלאות רבתתנופה ושל תעשיה שתחדל מהיות מוצר קל של סוחרים שﬠושים כשהשוק מפנק אותם השאלה נוקבת מזה; שכן, איאפשר, לדעתי, לנהל כיום חברה בלי שלימין מנהיגיה יכונו קבוצות בעלי דﬠת וידע להימלך בהם, קודם הכרﬠה, בשﬠתה ולאחריה, לנסח ﬠמהם את השאלות הנכונות ולהתוות מכוחם את התשובות. לא שהמומחה יבוא, חלילה, במקום רצון החברה שׁהמנהיג מבטא אותה, אלא שמי שיודע יותר את פרקו, יהא מסייﬠ לעשות נכונה בשליחות רצון הציבור.

הנהגת המדינה וחברה בתנאי המהירות של ימינו, בסבך המורכב של ההתרחשויות, בתלות המורכבת בגורמים שונים וסותרים זה את זה לעתים, ובהיצﬠ המסחרר של פתרונות כמוה כניהוג בלא מכשירי עזר, כמוה בטיסה עיוורת: מהר אל מסוכן.

נדמה לעתים קרובות כי לתﬠשיה שלנו אין חפץ רב במחקר ובפיתוח. פשוט אינם זקוקים לסחורה זו ולא לרﬠיונות מחדשים. ולפי שהם מﬠרבבים חכמה בידﬠ, דומה עליהם כי יש להם כל צורכם, מלבד שאפשר, לדﬠתם, – תﬠשײנים, חקלאים, ופקידים לייבא ידﬠ מן החוץ מוגמר, בזול ובשפﬠ, ארוז ומוכן לצריכה. די להם בטכנאים ובתוקﬠי מסמרים בארונות גמורים. ובכן, מי צריך כאן אצלנו לחילם של מדענים ולכוחם? אפשר כמﬠט בלﬠדיהם, והמסקנה: לאװירונים אנשי המדﬠ. אל מעבר לים. יקומו ויפוצו לאוניברסיטאות, למכונים ולמשק המחכה להם שם: מחקר ופיתוח – שם, משכורות משופﬠות – שם, גם מעבדות, ציוד שם. ושם גם יימצא לבסוף מקום לגאון היהודי ואת אשר יצליחו שם נקבל כאן אולי כתרומת נדבות.

וכי לא ידוע הוא כי המדען הישראלי, כמו המוסיקאי, כמו הצײר, אין לו הרבה מקום בביתו אלא רק לאחר שכיבדוהו מעבר לים, אז תפוג קצת האדישות, אבל גם אז לא תינתן לו אחיזה של ממש בביתו, אם לא איחרו כבר את המועד. וביתו של אותו מדﬠן או אמן כבר הוקם מעבר לים, מחוץ לכאן, ומחוץ לחכמת חכמי הכאן. ורק מוניטין של ישראל ײקבﬠ על מזוזתו, לצדקה. ורעיונות חדשים נדחים בלך ושוב, וגם בלך ואל תשוב ובלבד שהשמרנות הנהנית ממה שיש לה, תחוג את עולמה, ותראה בצרוּתהדעת מין דגל של שמירת הערכים. אבל כשמתברר שהעולם חולק כבוד או הודה ביכולתו של זה שנדחה מפנינו אז נבוא לחקות את שכבר קיבל גושפנקה בחוץ. דוגמות? למותר. בכל פינה. בכל מקצוﬠ. ולעתים עד יאוש.

קונים, איפוא, ידע בחוץ ומכװצים את כוחהיצירה שלנו. ויותר ידע כשמובא מבחוץ, הוא כמוכן פחות יצירה מבפניםופחות יצירה שלנו. זה יותר היפוכה: לא שלנו. מה לא דחו כבר אצלנו, ומי לא נדחה? וחסרון בדמיוןיוצר נעשה לעתים ציוןלשבח אצלנו. ועושר בקטנותמוחין עדות לחכמת מעשה מחוכמת.

נסו נא לעשות רשימה מה קירבה ומה ריחקה התעשיה הישראלית, אמונה על שמרנות ועל חשד במה שהוא חוץ לאופקיה, ועל סוגי ײצור מסולקי חזון, הנה הם תלויים כמלוא חבל הכביסה אצל עקרתהבית בירכתי החצר, מסתבר עוד, כי גם אותם אנשי מעשה מתקדמים שחשים בפרוס מהפכה זו, הריהם מודים בה ואינם מודים, הן ולאו ורפיא בידיהם, סומכים ואינם סומכים, ורק מוסיפים ותובעים השכם ותבוע עוד הוכחות כי אמנם כוחו של המדע גדול ושימושי הטכנולוגיה בידיו לאלתר; מנסים אותו: אם יוכל בתוך כדי השעה הזאת להוכיח נפּלאותיו מוטב, ואם לאו אין צורך בו. חכמת אנשי המעשה אינה זקוקה כלל לתוספת חשודה זו של מדע, מידי תמהוני המעבדות. וכשם שכבר ﬠשו גדולות בימיהם, כן יﬠשו וכן יוסיפו מכוחם, בלי מדענים, גם להבא.

צריך לדעת גם זה: כי ידﬠ מדעי צריך ידע מדעי כדי להפעילו. מי שבא להיעזר במחשב אלקטרוני צריך ידע כדי לשאול, וידﬠ כדי להיﬠנות, וכן כל הפונה אל מחשבה מדﬠית צריך שיהיה מחונן בידﬠ די הצורך כדי לשאול וכדי להיﬠנות.

ומכשיריביניים אלה שבהם שואלים ומהם נענים, הם סוג מיוחד של מדענים אשר אינם מרובים אצלנו כלל. ולפי שהסבלנות לדרך המדע קצרה, הרי יש ממליצים לנהג את הספינה לא ﬠלפי מכשירי ניװט כי אם ﬠלפי מסורת וחוש הריח.

אנשי רצון טוב לﬠולם רצויים, אך בלא ידע והכשרה יהלכו ברצונם הטוב ערומים ויחפים. ואילו מטרת כל חינוך היא לחשל כוחות ולהפﬠילם. ואותה הסבלנות שמראים כשמחכים חמש שנים ﬠד שיניב ﬠץ הדר פריו, מתבטלת כמעט כשבוחנים לתנובת מעבדות המחקר ומכוני הפיתוח. מחקר ופיתוח הם כצנוניות בעיניהם, שהיום אדם זורﬠ ולכמה שבוﬠות מחתכן לסלט. זאת ועוד: מהפכת המדע אין פירושה שנצביע בסיפוק כי פה ושם, בירכתי משרד זה או אחר, הנה יושבים כבר אנשים טובים ומנסים במﬠט אמצעים להצדיק קיומם, ﬠיניהם כלות לתקציב, והממונים ﬠליהם ﬠינם צרה גם בלחם חסד זה. מהפכה זו משמעה, בתכלית הקיצור: כי לפני כל עשיה וﬠשיה שﬠושה הממשלה, בכל תחומי החיים, יצא חלוץ של מחקר וסוללים של ידﬠ. ומחקר ופיתוח אין פירושו חקירה מה שכבר ידוﬠ וניצול שימושים שכבר הוכרו, בתיקון ובהגהה כלשהי, אלא מחקר ופיתוח של הלאנודﬠ, הלאמוכר, שגם מחר לא תדא עליו הרבה ואולי רק מחרתיים. וכדאי להשקיﬠ ולהוסיף כוחות שברוח ועמל שבגוף, ברי לעמוד בחזית זו שממול הלאידוﬠ, ולקשוב על ימין וﬠל שמאל בעולם, כדי שיום אחד יבוא גם פרי ישווה לשקידה ממושכת זו. לחפש ולחפש ולחפש, בדרך המלך, ובעיקר מחוץ לכל הדרכים הסלולות: זה טﬠם כל הדבר.

כי התמדה בדרכים של תמול שלשום היא היא המוליכה אל סוף הדרך. אופקים חדשים נקרﬠים לפני המשק היוצר ואנחנו עדיין בטכסטיל, ביהלומים, ובצמיגים, נוסף ﬠל תפוחי הזהב בלא לזלזל בכל אחד מאלה כלום לא בשלה הﬠת לנסות, נוסף על הצרכים האמורים, לתהות ולהשקיﬠ כל מה שאפשר ויותר מזה ﬠל מנת להﬠמיק חריש בשדות שהיום נראים בלתי מצמיחים כלום ולמחר הם אולי מרכז היצירה הלאומית. ואילו מחקרים כגון אלה המנויים להלן, כלום אין בהם בשורה חדשה לארץ קטנה שאמצﬠיה הגולמיים וכוחה היוצר חנוק?

מה ﬠשינו למשל בתחום המחקר בפיסיקה של המצב המוצק ובכימיה של המצב המוצק? מחקר שהוא אבי הרﬠיונות ﬠל אנרגיה שתופק אולי מן האור, ושבשולי גלימתו כבר משובצים כל אותם טרנזיסטורים, ידוﬠים ולא ידועים, שנﬠשו כמﬠט חזוּת פני הדור וסיסמתו? כמה השקﬠנו והיכן פﬠלנו ומתי בשׂדה זה? או כמה מדﬠתנו ומכוחנו נתנו למחקרים המתקדמים בביולוגיה, ובﬠיקר בשדה התורשה שדה פורה רﬠיונות נוﬠזים ביותר לא רק ברפואה אלא גם, ובדחילו ורחימו, בנסיון להשתלט ולכװן את התורשה הטבﬠית, מתחילה בצמחים ובחיידקים, ואחריתו מי ישורנה?

או, למשל ﬠנין כזה: מחקר החקלאות הימית: מחזור החיים בים; פוריותו, הצמחית דווקא, ושימושה כאוצר לא נחקר ולא מנוצל בﬠיקרו ﬠד היום, אם למזון, אם לחומר גלם, ואם למי יודﬠ מה, כלום אמנה כאן כל מחקר מגשש שהוא לעומק ולגינה ולמרחב, גישושים תוהים כאלה, המגלים לעתים מטמון, אבל שגם בעצם היותם גישושים הם מקנים עושר: קליטת האינפורמציה המדעית מרחבי העולם לשירות תהליכים כלכליים, לייעוץ משקי בכל השטחים, קליטת רעיונות מקו החזית של התקדמות המדע, ותרגומם לשימוש המעשי, רעיונות שלא ײמסרו אלא למי שהוא ﬠצמו תורם בהם, ושגם שם אין ,,קח" בלי ,,תן׳׳. ומי שלא יפתח היום, בעוד עשר שנים ידיו ריקות, והוא בחוץ. מחקרים הﬠשויים להיהפך לתעשיות, אשר איש בינינו אינו משער עוד אופקיהן. מדענים לא לקישוט או לפריעת כבוד, אלא להרפתקאות רוחניות ומחשבתיות, ואמונה בהם, וציודם בכל הדרוש. בכל האומץ, הנמרצות וההחלטיות, ואפילו באותו זיק של הרפתקנות אל המופלא, לצאת אל מחוזות לא נודעים. להאדיר כל אותם מחקרים שיש להם כבר כמה התחלות צנועות, כחקר התסיסה, שהיא אם לתהליכי ײצור ברוקחות ובמזון, או כחקר הסיבים, או בחקר אנרגיית השמש, ומה לא. בקצרה צריך שתהיה לנו, בהקדם הקרוב ביותר, הצעה למדיניות חדשה לרשות מרכזית למחקר ולפיתוח. השהייה או איניצול נכון ֵהם בחזקת איבוד סיכוי.

חלילה לי למעט כלום מזה שכבר עושים אצלנו בשטחים אלה, הן במשק הבטחון והן במשק השלום, וחס לי לזלזל בכל התחלה שהיא, אףעלפיכן מידת היושר לומר כי בדרך כלל אנו מפגרים פיגור מדאיג, וכי התעשיה שלנו לא כלכך איכפת לה, ידיה קמוצות וליבה לא פנוי לקידומה. בעיניהם טוב המדע רק בדי לרפא יבלותיהם המציקות להם מתמול.

אם לא נעמוד בהקדם בין שאר חוקרי סודות הבריאה ואני בטוח כי יש לנו כוחות לכך ֲ-, נהיה מחוקים במהרה מתודעת העולם, זכות אבות לא תסײע כאן. ויש לנו כוחות לא מבוטלים להיות דווקא בין חלוצי החיפוש הזה. ואסור שדווקא כאן, בדיוק במקום שם "הגניוס" היהודי מתגלה בייחוד הבונה דװקא כאן נקפוץ יד ולב. אנחנו עם קטן בארץ קטנה ולא עשׁירה, ורק זכות היותנו כוח יוצר ובורא מקנה לנו ערך, ולא עוד אלא שמשוםמה מחכים מצדדים שונים ומצפים שבשׁדהאדם זה נתגלה מחר, וצריך להתחיל היום.

צריך שנרגיש מועקת מעילה בשליחות, כל עוד לא שלחנו חלוץ זה ליום מחר. וﬠיני הדור הצעיר בנו. ואילו במדיניות האומרת כי אפשר לייבא מחקר מוגמר במקום לפתחו על קרקﬠנו קוטלים את הצמיחה בעודה באיבה. אילו קיבלנו שיטה זו, כי אז דבר לא היה נוצר במדינה דלה זו, לא החקלאות, לא התﬠשיה ולא כל דבר שיש.

מחלקות מחקר ופיתוח בכל משרד ומשרד אינן איפוא מותרות אלא סימן חיות. ורשות מרכזית כזו, שתﬠמוד בראש כלל מפעלי המחקר והפיתוח והידﬠ, היא כורח שדחיפותו נעשית קריטית משנה לשנה וכמﬠט מחמיצים את השעה.

מופלא נראה הדבר כי אפילו אחוז אחר למאה אינו מוקדש מתקציבנו, במרוכז ובמגובש למטרה אחת זו – 26 מיליון מתוך 3,500 מיליון, (מלבד הוצאות משרד הבטחון) – ליצירת גרעין מדעי לכלל מפעלי המדינה, התﬠשיה ותכנון, והקמתם מהיום למחר.

וצריך לזכור כי מדענים משמﬠ מעבדות, ומﬠבדות פירושן תקציבים, ולא קלים כי אם כבדים דווקא ומאד. אפשר כמובן לחסוך כאן כדאי אז לחסוך יותר ולא להתחיל. חוששני, כי לﬠתים קרובות מדי היה אצלנו התואר "אקדמאי" שם נרדף לתביﬠות שכר, לרדיפה אחר ﬠמדה וכבוד והתחרות על ראש התור, ואילו אני כלל אינני מדבר לא על משכורות ולא על זכויות. אני מדבר על חובות ועל שליחות, קודם כל.

לעתים תוהים הבריות: כיצד להעריך הישגי מדענים אם אין הללו באים מדי בוקר וחידוש גאוני נוסף בידיהם וקשה עליהם אורךהרוח להמתין שנים לא מונחות עד שיביאו טרף ﬠלה זית, ומתבקש לפיכך קצת לדגדג להם לאותם “ﬠכברי מעבדה", להפעיל עליהם קצת לחץ, וקצת תרעומות וקצת טיפול המינהִלה לאמור: תוצאות, תוצאות, תוצאות, כל בוקר עוד תוצאות, ורשום בכרטסת, והוכח לעיני כל – הספקים על הספקים, ובלעדי אלה עפרון המחיקה של הגזבר. חובה להציל את המדע מלחץ נבﬠר זה של השגות שווה פרוטה.

אגב כך, יפה שיזכור כל אחד מאתנו זכור היטב, כי הילד שנכנס היום לביתהספר היסודי לא ימצא בצאתו מביתהספר התיכון אף אחד מן המקצועות המשקיים הידועים היום, כשם שחברו שנכנס לביתהספר בשלהי מלחמתהעולם לא שיער הוא ולא שיערו הוריו ומדריכיו לטובולהועיל כי הפלאסטיקה, האלקטרוניקה, ומנגנוני האוטומאציה יהיו עמודי השורה למשק של היום. ואילו המשק שלקראתו טרחו לחנכו נמצא כבר מיושן וחסר משמעות כמעט, ולפיכך אופקי הידע של החברה הם שיהיו גבול בעור עשר ﬠשרים שנה לעוצמת הציבור וליחידים שבו, והם שיתנו מחנק או מרחב חיים. די להזכיר כאן שליטה באנרגיה גרעינית, ואפילו שליטה יחסית, כדי לראות עד היכן הדברים מגיעים וצפויים לשינוי.

מוכרחים איפוא להתחיל היום להוציא את המדע ואת המחקר משכונות העוני בתקציב ומפרברי תשומתהלב. לקחת דוגמה מטובים וחזקים מאתנו, שנוכחו ולמדו והסיקו מסקנות. אין ממשל נאור יכול להתקיים כיום בלי צװת מוחות מתחומי מדעי הטבﬠ והחברה, נוסף על משרתי הציבור ונבחריו, נושאי רצונו החופשי. מראש הממשלה וﬠד מנהלי האגפים השונים כוחם לﬠמוד במבחני העתיד הקרוב מותנה כולו בהכנות הממשיות שיﬠשו היום להפעיל כוח גדול זה, שאינו קל כלל להפﬠלה, שאינו פשוט ולא פשטני, אך שבלﬠדיו הכל יהיה מפושט טעם, פרימיטיבי, אם לא מחטיא את המטרה מכל וכל. לא קל להפעיל צװת מדעי. והוא גם אינו ברציות. אלא שבזה דװקא כוחו. מדע הוא בלתיתלוי, בלתיכפוף. לא לשרלא למפלגתו ולא להשקפות יפות מסוג זה או זה ולא לסדרי המנגנון הרגילים.

מצד שני אסור לתת לשום מומחה שבעולם בשום מקצוﬠ מן המקצוﬠות לנהג את רצון החברה ולהכתיב לה מטרות ויעדים. ﬠליו לﬠשות בשליחות החברה ולשרתה במיטב ידיעותיו, ונבחרי כלל הציבור המה גם שליחיו שלו. במה דברים אמורים? כשניתן לו, בשטח שלו, לﬠשות במלוא כל כוחו, בלתיתלוי, ﬠצמאי, ופתוחמוחודמיון, לחשוב, לפקפק, לאשר, לערער, לנסות ולהסיק ביושר ובאומץ, ובﬠיקר דרך חירות, ככל שיימצא נכון לפניו, ואולי המיוחד לנו שנוכל לתרום כאן משהו אופײני לנו, והוא תחושת שותפות לﬠובד בשדה ולעובד במעבדה. (אף כי המדﬠן לﬠולם משהו של בדידות ﬠוטף אותו). לא כשתי דרכים, אלא כדרך רחבה לצﬠידות שונות. שום נסיון לקידום החברה לא יוכל היום לﬠצום ﬠיניו מפני האמת, כי ההזדמנות היפה ביותר לקידמה (כמו להרס) נתונה היום בידי המדע והטכנולוגיה, שﬠה שהם עולים בקנה אחד ﬠם רצון האדם החופשי ומאוויי החברה בתהחורין.

כוחה של הארץ הגיע, כמדומני, עד הגבול שרק ידע חדש ותנופה לא שיערנו יוכלו לקרוע לפנינו אופקים להמשיך מעשה היצירה, וﬠלינו לשמוﬠ ולﬠשות. אחד מנכסי היסוד לעושר העמים כיום, בדומה למקום שהיה תופש תמיד ההון, חומר הגלם, או מכשירי הייצור ֵנעשה בזמננו הידע המדעי. וככל שיהיה הידע עמוק יותר, משוכלל יותר ומקיף יותר יהיה מעשיר יותר את החברה בכוחות משקיים ובנכסי חיים. יתר על כן, כל היודע יותר מחברו להיות יוצר הידע ולא צרכנו -, יהא בןחורין מחברו ומאושר ממנו, וכל שקיימו תלוי בידע חברו – חשש הוא שגם יהיה תלוי בידיו וחירותו בידיו והדברים ידועים ומוכחים יום יום. ולפיכך חינוך והקניית ידע הם במרכז. רבבות בני נוער מוכשר, מזה, ואוצרות פתוחים בידע, מזה קוראים לתנופה שורשיה ויסודית כדי ליתן בפרוס השליש השלישי למאה הזאת את כוחנו ואח חיובנו לטוב, ולהשקיע כל מה שאפשר כדי ליצור התחלות שרק להן סיכוי של קיימא לעצמאות, ולעולם של ערך.

על הממשלה להיות כאן מופת וחלוץ לכל האחרים שיבואו ויעשו בשלהם פרטים, ארגונים, תעשײנים כחקלאים, מוסדות כלכלה כמפﬠלי פיתוח כשמחקר, מדע וחינוך בראש דאגתם. בלעדי זה הכל לא רק קופא על מקומו, אלא נסוג מפיגור לפגור, מנחשלותּ ברעיונות עד נבערות העובדים, ואילו התנופה סחוף תסחוף עמה אדם ועם. וצריך להתחיל מיד.

בשטחי הייצור העיקריים של העתיד הקרוב עוד לא נגﬠנו. עוד לא התחלנו להתכונן, כמﬠט לא נקפנו בהם אצבע. הכרח הוא שהגוף המרכזי שליד משרד ראש הממשלה יהיה גוף חסון ורב עוצמה לעשות, ושלא יהא משרד במשרדי הממשלה שלא יהיו בו קבוצות מדענים לשירותו. כדי שידע להיות בן זמנו ולא מפגר מאחור ונחשל. בערות בשימוש הכוח המדעי היא לרועץ לא רק למשק ולביטחון אלא לעצם הקיום.

אולי לא למותר יהיה להצביע כאן על מאמצי עמים אחרים, ובעיקר על מאמצי עמים שכנים לצאת למרחב בסיוﬠ המדע, בין לצורכי שלום ובין מה שקרוב יותר – שלא לצורכי שלום. כדאי שנעיף מבט, במספר אחד מן המספרים הרבים שנתפרסמו בﬠנין זה, במצרים, בכל הנוגﬠ לﬠידוד המערך המחקרי באסיה. בתכנית החומש האחרונה הקציבו כ־60 מיליון דולר לסעיף אהד, והוא מילגות ומﬠנקים ללימוד של מצרים במצרים, של מצרים בחוץלארץ, ושל לא מצרים שילמדו במצרים למצרים. ואצלנו? כמה הוקצב אצלנו למיּלגות ולמﬠנקי לימוד גבוה, בין בארץ ובין בחוץלארץ? וזה רק פרט וסﬠיף אחד ממערך שלם הבא לקדם מדינה ולתת לה תנופה שתשנה מחר פניה ללא הכר. או כלום צריך כאן להוכיח כי רמת חיי מדינה תואמת את רמת הישגיה החינוכײם ואת שיעורי פיתוח יצירתה? אנחנו כאן אומה קטנה, אבל אומה שסיכוייה כאן יפים למדי, שקשרים לה שאין כדוגמתם אל אישי מדע ואל מוסדות מדע, וגם יכולת אינטלקטואלית מוכחה וחוזרת ומוכחה, ואסור שנחמיץ שﬠתנו. אסור שנדחה, אסור שנקמץ דװקא בסיכוי מרהיב זה. או נבﬠרוּת תהא דו אם לא נדﬠ להפﬠיל את המובחר שיש בכוחנו ולאלתר, בלי לדחות למחר.

ויהי רצון שלא נצטרך להתפלל ליום אשר מישהו מכל שכנינו יצליח בו ויפריח משהו לחלל כדי שניװכח ונתחיל לספוק כף אל ירך, ונפתח אז בבהלה, כביום מר ונמהר, את כל אוצרות הארץ ויפוזר הכל כדי להספיק לעשות משהו מיניה וביה, או לחטוף ולקנות מחר מבחוץ ובכל מחיר ובלבד שנינצל מהרגשת הסתחפות הקרקﬠ שתיפול עלינו משמיים בהירים.

אבל אינני רוצה להעמיד כל זה רק בצל התחרותאיבה זו ובלהט קנאת יריבים, השואפים לכלות זה את זה. הענין שלפנינו הוא יסודי ומﬠמיק מכל זה. הוא תנאי להתקדמות ולﬠיצוב דמות החברה בימות השלום וככל הימים. הוא גונז בו מרחב להשתמש בתנופה בידע באמצﬠות הכוחות הגנוזים בקרבנו.

האם צריכה היום הממשלה והמדינה להשתמש במדﬠ ובמחקר בהחלטיות, בנמרצות ובאומץ, כדי להרבות יצירה ולהרחיב עולם, ולהינשא בכוח זה, שאם אינך אדון לו אתה נרמס תחתיו? ויפה שנתחיל היום.

יזהר סמילנסקי (מפא“י) דיון בכנסת בתקציב משרד ראש הממשלה, ינואר 1864.

"דור האספרסו"

חברים, הנושא שלפנינו חובק זרועות עולם, מצד אחד, ועשוי להיות נפתל בשאלה מצומצמת, מעשיתמצד אחר. אני אנסה להתנהל בשביל ביניים, לתאר את הרקע הכללי של הדור הצﬠיר במדינה ולסמן בקווים כלליים ביותר את הדרכים שבהם, לדעתי, יש ללכת, ﬠל־מנת לפתור את השאלות של הדור הצעיר. ואולי טוב יותר אם ננסה להתחיל בסיפור מעשה.

בימי הבחירות שהיו נזדמנתי ערב אחד למושבה, עיירה קטנה, ותיקה למדי, על־מנת להפגש שם ﬠם חוג צעירים. כאשר באתי לשם נתברר שלא נתאספו אלא מתי מﬠט, כל־כך מתי מעט ﬠד שאפשר היה לשוחח אתם שיחה אישית. קודם שאלתי אותם מדוע באו מעטים כל־כך? והם תמהו על השאלה. כששאלתי אותם: מה עושה הנוער היום באותה עיירה המונה למעלה מ10000 איש? היתה התשובה: הם אינם עושים כלום. כאשר שאלתי: מה פירוש אינם ﬠושים כלום? ענה לי ממש כך: אינם עושים כלום. לאן הם הולכים? – אינם הולכים לשום מקום. במה עסוקים עתה? – אינם עסוקים בכלום. ובכןמה הם עושים? – אמרתי, אינם עושים כלום; ממש יושבים להם, יושבים ולא עושׁים כלום. איפה הם כעת? – אינם. מה פירוש? – לא תמצא אותם. יושבים בקפה? – לא, אולי שﬠה 9; תוכל לעבור ולראות אולי בקולנוע, אבל הקולנוע ריק לשלושת רבעים. בבית? ישנים? – אולי. כעת? בשﬠה זו? – אולי. למה לא? תמיד הם כך? – תמיד. ולא איכפת להם? – לא יודע, אבל כך הם. אינם קופצים לשום מקום? – לא. וטוב להם? – מה אני יודע אם טוב להם. כמה הם אלה? – כולם, כל חברי. ומה הם עושים? – הרי אמרתי: לא עוּשים כלום; ביום ﬠובדים קשה, בערב קצת מסתובבים, קצת בקפה, קצת בקלפיםְ, קצת בדומינו, קצת קולנוע, קצת פה ושם. ודי. בשבת הולכים כולם לכדורגל וֹצוﬠקים נורא, ואחר־כך לא עושים כלום. קצת נוסﬠים לתל־אביב, אבל גם זה נמאסְ. בדרך־כלל לא ﬠושים כלום.

ויצאתי לרחובות של אותה עיירה. הרחובות היו ריקים, הבתים היו כבויים או כבויים־למחצה. איש לא נראה ברחוב. והתמונה היתה נראית כאמיתית.

כלום זה מעשה שהיה במושבה פלונית אלמונית ורק בה? או: מה עושים? והתשובה: ‘לא עושים כלום’ – נכונה בהרבה מקומות רבים, גדולים? אלא שבﬠיר יש יותר אמצﬠים להסוות את ה"לא עושים כלום". יש יותר אמצעים להעמיד פנים כאילו עושים דבר. ולמעשה תמונת אותה מושבה קטנה נראית לי לעתים כאילו הרבה יותר גדולה, וצילה נעשה מדאיג.

אני יודע שכל הכללה מחטיאה, ושעוול הוא "משפט אחד יהיה לכל”, בייחוד בנוף כה רב גוונים כנוף הישראלי. וכמעט שאין דיבור אחד שיהיה נכון על כלל הדור הצעיּר, של אנשים שונים, בחתכים שונים, ממקורות וממוצאות ומתקוות ומהגשמות שונות, ועם כל זאת יש משהו דומה פה ושם, ואף על פי שצבעו האישי או צבﬠו המקומי משתנה – משהו יש משותף בכל.

שאלת הדור הזה, שאני בא לדבר עליו, הוא דור שבין 20 ל־30, המונה, לפי המספרים שבידי, כרבע מיליון איש ואשה צעירים, אשר מדי שנה בשנה הצבא פולט נחשולים חדשים שלהם, מכל מערך הישוב כפי שהוא, רובם כמובן מהעיר ומﬠוטם מהיקף הﬠרים, רווקים וזוגות צעירים, מהם מטושטשי פרצוף ומהם עזי ביטוי ואישיות, רבים גרורים אחרי עולם ריק ומעטים עומדים על פרשות דרכים ושואלים שאלות; רובם אך זה נשתבצו במשק, אך זה צעדו צעדיהם הראשונים, קנים צעירים בחברה כפי שהיא, חלקם משכילים וחלקם הגדול יותר דל השכלה, ומהם גם נבערים ומנוערים מכל דעת שהיא, בתוקף אותו סחף גדול של עליה שהיה בארץ – והדברים ידועים.

מה עושה דור צעיר זה? במה הוא חי? מה הוא שואל לנפשו ומה הוא מוצא סביבו? וֹמדוע הוא מצדיק טיפול או גישה או הפרדה מיוחדת? כלום יש טעם להבדיל: בין 20 ל־30, בין 30 ל־40? משחזר אותו נער כאיש צעיר מן הצבא, מדוע לא יהפוך לאזרח ככל האזרחים ולא נאמר: לזה יש צורך מיוחד ועליו יש להתבונן כמסגרת בפני עצמה?

אני יודע שבנושא זה של הדור הצעיר נאמרו כבר דברים רבים ושונים, רבים ניסו להגדיר הגדרות, על מקורות פרצופו זה, לצייר אותו אל נכון לדעתם, לשאול שאלות ולהציﬠ הצעות, ועל כן אינני יודע אם אחדש כאן חידושים רבים.

אבל עלי להעיף, ולו גם מבט חטוף, על הנוף שלפנינו, ולשאול: מה הוא ומה מﬠשיו? – בין אם זה דור העליה הצעיר או בין אם זה הדור השני לישוב הוותיק. בכפרים התמונה ידוﬠה. בכפרים הוותיקים, ﬠל כל צורותיהם, צומח ועולה – ועתה הוא ממלא מקום נכבד ורב משקל – דור שני של אכרים – והמלה דור־שני יש לה משמעות יותר מאשר המשמעות של סדר, שהשני בא לאחר הראשון – דור שני שונה בהווייתו, שונה בקשייו, שונה בלהט שבו.

איכרים, שצורתם החיצונית מעידה כאילו על בריאות שלווה, על שרשיות, על נורמליות, שכל־כך הרבה זמן התפללנו עליה; אכרים מיושבים על אדמתם, נורמליים בהווייתם. אף כל פי שבשיחות קרובות יותר מסתבר שאותו בן פשוט, כביכול, מנקרים בלבו לעתים דברים שאינם כה פשוטים ושדומים לפעמים לתולﬠת של ספק.

ואילו בכפרים שבהם בני העולים מקרוב הגיﬠו לגיל זה, ההתנחלות וקשיי ההתנחלות נתנו את חותמם. אבל אולי איטיב לתאר דבר זה, בשעה שאומר דברים כלליים על מה קורה לכל דור שׂנגזר להתערות במהירות, שנגזר ﬠליו לבוא במהירות ממצב אחד שלו הסכין למצב מסויים חדש לגמרי, ומה הפרי של מעבר חפוז זה.

מה המצב בישובים הצעירים אשר בהיקף המדינה – הדברים ידוﬠים ברבים. פרשת צלילה אותו קומץ גיבור של אנשים צעירים, היושבים באשר הם יושׁבים, צעקתם, מחאתם, קולם הקורא – ואינני יודע אם אוכל להוסיף משהו. אלה הם משקים ש"העשור מאחוריהם – ואל המאה לא הגיﬠו" – עשר שנים של התיישבות מבלי שהצליחו להגיע ל־100 חברים, 100 חבריה קבועים, יציבים. צורה של חיים שההרגשה שבה שׂהם נותנים את המיטב אשר להם בימי עלומיהם – ולא תמיד מתוך הכרת הסביבה והוקרתה; הרגשה של חנק, הרגשה של חנק הקומץ, הרגשה של חנק הזרם הדליל, הרגשה של חנק קשיי הקיום; חנק הלילה שהוא דבר מיוחד בפני עצמו, אותו לילה היורד על מקום קטן ותובע מהאנשים כוחות עצומים, נפשיים, רוחניים, חברתיים ותרבותיים, בכדי לעמוד לפני הלילה. ולהם ידוﬠ איך עושים חברת בני אדם מאושרת באותו לילה גדול ומקיף.

והיום – נמדדים הדברים אחרת. אין היום דומה הרוחק, כמו שהיה לפני 40 שנה, לאותו רוחק באותו מרחק, כי נשתנה מושג המרחק. דגניה היתה רחוקה מחיפה תמיד אותו מרחק, המרחק במספר הקילומטרים לא השתנה, אבל פﬠם חיפה היתה רחוקה מהלך חצי יום, והיום כמﬠט שׁאין מקום בישוב הרחוק יותר משעה מן העיר. הווה אומר שהעיר יושבת בכל מקום, מגע הגומלין, אין צורך עכשיו לנסוע על־מנת לראות משום שהמגﬠ הוא כמﬠט מגﬠ גופי – זה נוגﬠ בזה – משום שהמרחק אינו נמדד יותר בממדי המרחב אלא בממדי הזמן.

כמה משׂקים כאלה הפכו והיו לבית נתיבות כשזרם בלתי פוסק של אנשים באים ויוצאים. התביﬠה ללימוד, הבירור על ﬠניני השכלה – למי נועדה השכלה ומי יתנזר ממנה, פרשת תנועות הנוער והקשרים אתן – כל אלה הן שאלות. ואינני יודע אם אוכל לחדש מלה. הדברים ידוﬠים אף על פי שלא תמיד מושמﬠים.

נוף אחר של אנשים צעירים אלה תמצאו בעיירות פיתוח. בדרך־כלל ﬠיירות הפיתוח בנויות מאנשים בגיל האחריות או מעבר לו; דור צעיר ותוסס ורﬠנן, מלא יכולת וכוח, מרוכז בתוך 30 עיירות פיתוח, אשר הולך ומכיר לאט לאט בכוחו, באפּשרויותיו, מרגיש באשר יש לו אפשרויות, מרגיש במגבלות המושׁמות עליו, מחפש מוצא ומתלבט למצוא בטוי כאשר נראה לו.

כוח גנוז, ראשית צערי התערות, גישוש, הקלעות לעתים בין תרבות לתרבות, בין תרבות שהביא ממקום אחר לבין תרבות שעדיין לא עיכל אותה או לא נספג לחברה במקום החדש; צפּוי לﬠתים קרובות לטישטוש ﬠצמי ולטישׂטוש פרצופו הרוחני, יושב לﬠתים בין התחומים במין נחישות ועזובה תרבותית; סכנה של עמידה באמצﬠ: בין עזיבת ﬠרכים ומסורת ודרכי חיים של עד עתה ובין אי־הקלטות אורגנית בנוף החדש והמתחדש במהירות, ומתחדש לעתים קרובות ללא ששואלים את פיהם, כי את העולים החדשים בבואם לא הספיקו לשאול: איך אתה רוצה לחיות, ומה צורת החיים שתבחר, וכיצד לבנות את הבנין, וכיצד שתראה הדירה פנימה, ואיך אתה מתכוון לשים את שולחן ביתך; אלא אמרו להם בדרך־כלל: כך הוא הדברזה מה שיש, כך חיים בני אדם – ותסתגלו.

אולם רוב הנוער אינו לא בכפרים ולא בהתיישבות הזאת שבגבולות, ולא בעיירות פיתוח, כי אם בערים ובפּרברי הﬠריםאו בעיירות ובמושׁבות הגדולות.

אילו הייתם מנסים להגדיר במשפט קצר – ואני בראש מודה ומתוודה שזה מחטיא את המטרה, לפחות ביחס להרבה בני־נוער, אבל אם נקבל את הסיכון ונשאל – מהו המוטו המשותף לרובו של הנוער בגיל זה, דומה שלא אטעה ולא אגזים אם אומר: לאן הﬠרב? – תרבות של בידור, של שﬠשוע, של הווי קל; קריאה של עתון ערב – על כל מה שיש בהם וכל מה שמכוון בהם שיהיה מותאם בהם. שאיפה דומה יש לדור הזה בארצות אחרות, והיה זה קסטלר שניסה להגדיר את הדור הזה בארצות אחרות, וקרא לו: דור האספרסו, שמשמעו: חריף, מהיר וזול. הוויה חריפה, שתהיה תגובה מהירה לארוע, אין פנאי לחכות שדברים יצמחו, אין פנאי לחכות להשתלות ולהשתרשות, אלא חוויה העוברת למעשה; ושיהיה הדבר חריף ככל האפשר, מזﬠזﬠ ככל האפשר, מותח, וזול – כי הוא שייך להמונים רבים השוקקים לאותו דבר.

והחלום הוא חלום זעיר בורגני, שכלולים בו דירה ומשפחה. המושגים: ריהוטה של הדירה, אופקיה של הדירה. מהותה של החברה: פרצופים של מי שראיתי, בקנה המידה הקטן ביותר, נוח ביותר. והכיוון: על פני האופנה.

אם מישהו יטרח להקשיב בפינות הרחובות, פה ושם – ושוב אני חוזר ומודיע שלא כולם כאלה, אבל ההוויה בכללה היא כזו – טבﬠן של שיחות, דומני שאזניו תצילנה ששתיים, שלוש, ארבע מלים, החוזרות באותה ﬠמידה בטלה, והמלים האלה אינן אחרות אלא אלה: סתם, ﬠזוב, נמאס.

זוגות צעירים – בשבי החפצים ובכלא הדירה אשר הקימו במו ידיהם. ואם להשיג – להשיג ללא מאמץ וללא סבל. מגיע לנו! – מן המדינה, מן המפלגה, מן המשק ומכל מה שיש. מגיﬠ לנו! – כי אנחנו הם אנחנו. הﬠולם חייב לי, הוא חייב לי בכל. אם אני סטודנט – הוא חייב לי ללמוד בזול; אם אני אקדמאי – הוא חייב לשלם לי ביוקר.

אם יש פה מרד, הרי הוא מרד בשיﬠמום המקיף; וגם כאן הפגת השעמום, אותם קוטלי שעמום אינם אלא נקנים בכסף, ולא נחצבים מערכים אחרים. אין פלא שהקרייריזם משמש מפלט וקונקרטיות בכל, קונקרטיות באשר תפנה; כי אין נושאים מבט למקום נרחב יותר מעבר למשהו, אלא שואלים תמיד: תכלית, תכלית, תכלית

יש הרואים כמה הופﬠות שאינן ישראליות גרידא.

תמצאו אותן לרוחב זרועות עולם. יש המנסים לקרוא לזה על שום אותו מחזה, שיש משהו מן ההבט אחורה בזעם. לא דובים ולא יער. אין כאן זﬠם. יש: הבט למטה; אל תחפש זעזוﬠים, הסתלק מהמקום המזעזע, הבא בדרישות, המביט עליך והמצביע עליך; תהיה בשקט; השפל עינך בן־אדם, ותחיה בנחת.

וטוב מכל להיות פקיד במוסד גדול ככל האפשר, להיות אלמוני, כדי להגיﬠ עד שעה 4 המיוחלת וללכת לחפש את אשר לאחר העבודה. והעבודה עצמה אינה אלא אמצעי להשיג בו אמצעים לקניית בידור או ריהוט. ובזמן הפנוי מחפשים עבודה נוספת או בריחה מפני עמידה מול עצמך. אבדן תחושת האני ובמקומה, לעתים קרובות, איזה "אנחנו" מאורגן, אנחנו, אנחנו, דיבורים על אנחנו ועל הדור שלנו. ואני עצמי, אני עצמי אישית – אני בלוע בתוך אותו 'אנחנו' אלמוני הזה. כך שלעתים נוצרת בהם מועקת התחושה של המסגרת הצרה – שיש להמלט ממנה. אתה בא אליהם, אל חוגים כאלה – והם רבים – ומזכיר להם את המלה פוליטיקה. הם מחייכים אליך במנוד ראש: פוליטיקה? לכל היותר יאמר מישהו: בבקשה – על־מנת שנזכה בכבוד או ברווח.

איזו שאיפה אתה מוצא לעתים, קנאת לא תאמן, למשהו גדול וחזק, שיבוא לנוער ויאמר: כך צריך לעשות, שיאחז אותו בציצית ראשו ויכפה עליו את אשר יעשה! איזה רצון לאוטוריטה, לבעל סמכות שיאמר לך לאן תלך ומה תעשה, שיציב לך סולם ערכים: איזו אוטוריטה שיהיה בה דבר והיפוכו: קשה־יד מזה, ויניח ליצר האנרכיה הפרוע מזה.

היום אין אדם סומך על דמיון לבו אלא הולך וקונה את הדבר מוכן ומבושל וערוך. אין הוא חפץ בספר אלא בתצוגתו המבויימתבמידה שאתם ניפגשים בסולידריות, הרי זו סולידריות של נרגנים או של מחפים. ה'אנחנו' כאילו שבלע לתוכו את הפרט.

וכאשר אתה לוחץ איש כזה לקיר – ואני שוב מודה ומכריז: אל תתפשו את דברי לא כהלכה, לא כולם כאלה, אבל התמונה רווחה ונפוצה כל־כך – ושואל אותו: מה מציק לך, הסר כל מחלצות המשי ואמור ישר – מתברר שמציק לו משרה יותר טובה, סידור למשפחתו, שקט אינטימי יותר, שיכון, ריהוט, רכב ובידור. ואת כל זאת להשיג בחיפזון, בקפיצת הדרךמניה וביה. אותם אקדמאים, שאך אתמול ירדו מהספסל, שﬠדיין לא יודעים בדיוק מה כוחם – מיד יש להם שיא הדרישות, והלוחמים הגדולים ביותר – כי מגיע להם.

יש ונראה כאילו האידיאל מצטייר בצורה של שטיח זול למטה ותקרה נמוכה למעלהיש הקוראים לדור הזה – כאן השאלה וזו אחת הבעיות שלפנינו – דור ללא אידיאולוגיה, דור של מבצעים, של אנשי מעשה; או הייתי אומר: של ממושבצים, תלויים במשבצות. ואילו אותם ערעורים והרהורים על דברים שבאידיאולוגיה, שבאני מאמין, שבאוטופיה – מהם והלאה.

מהו נוסח הקינה הרגילה? – למה האחרים? או: למה הגדולים? אם בארזים נפלה השלהבת, אם פלוני מהצמרת עשה כך וכך – למה לא אני? מעולם לא תשמע: אף על פי שעשה כך וכך – אני לא. נפוץ מזה גם: אם הם – גם אני; ואם הם אחת – אני על שבעה.

מה קרה איפוא? האם הענין הזה חדש? יחיד במינו? זה אתמול נולד? האם אין כאן דבר שהיה מעולמים, אלא שמחליף את צורותיו? – לא אבוא לנתח במקום זה את כל הסיבות, את כל הבעיות. מכולן אצביע על שלוש סיבות ﬠיקריות למצב מיוחד זה.

הסיבה הראשונה היא: קצב מהיר של שינויים. דומני שעוד לא היה דור, שבימיו התחוללו כ"כ הרבה שינויים בכל השטחים כבימי הדור הזה. בכלל, מושג הדור השתנה. צאו וראו דורות מלפני כמה וכמה עשרות שנים בלבד. אין פלא איפוא, שדורו של מתושלח יכול היה לחיות כל־כך הרבה מאות שנים,– ולא חלף אז דור. ואילו כאן, תוך כדי חיי אדם, תוך כדי אותן 40 – 30 הנה חלו בעולם שלנו כל־כך הרבה שינויים מכריעים, יסודיים, מזעזעים, שקשה להיות בתוך הזרם הזה ולא להיות טבוע בחותם מיוחד. על אחת כמה וכמה כאשר שינויים עצומים כאלה קורים בזמן כה קצר, במרחב גיאוגרפי כה מצומצם כאשר המקום שלנו. 12 השנים האחרונות, היו בהן כה סערות ונפץ וכה דברים חדשים, והגשמת דברים של תמול – שלשום, ואכזבות, והדיבורים מלפני 12 שנה על כך שהכפר הﬠברי בראש, והדיבורים עכשיו שהכפר כבר מלא. צאו וראו מה קרה במשך 12 שנים – ואינני בא לבדוק מי צודק – צאו וראו לשאלה כמו לשאלה הﬠרבית, צאו וראו לערכים שונים שהיועל מה זה טוב, איך אדם חי ומי הוא האדם הנראה בﬠינינו כדוגמה. זרם של שינויים אלה, נוסף על מה שקרה בכלל בעולם, כגון התפרקות יציבות המסורת, בכוונה או שלא בכוונה, מסיבות טובות או שאינן כל־כך טובות, אבל עובדה שאוטוריטת אחד נﬠלם ונבלע ואחד זולתו לא תפס את מקומו, או כמﬠט לא תפס את מקומו; רעיונות בדבר סוציאליזם ומשמﬠותו – איך פשטו צורה ולבשו צורה; סטנדרטים של ערכים שונים ירדו למחתרת, לאחרים הם לא אומרים דבר, ומשאירים אותם רק מחרדת לגעת במה שהיה קדוש או נראה קדוש.

מתקופה אשר לא מכבר, אשר לכל אדם היה איזה "אני מאמין" שׁאמר: זה וזה משכמו ומעלה יותר מכל, ואפילו אני ﬠצמי לא מגשים, אבל אנשים שעושים זאת נראים בﬠיני כראשונים במﬠלה; כמﬠט אינני מוצא בשיחה ﬠם הדור הצעיר מישהו שיאמר: זה משכמו ומעלה, זולת, אולי, הקיום – שהוא בוודאי הטוב – ומכאן – הבטחון; אבל משהו שהוא מעבר לקיום הרגיל – שאינני מזלזל בו –משהו שנאמר עליו: ערך זה מעל לכל, הוא בראש – אני נזהר מלסיים את המשפט, כי הוא יכול להיות חמור מדי. מכל מקום ﬠנין זה נשאר תמוה, ואילו לפני זמן לא ארוך היה ברור ומובן.

מקור החיקוי שהיה במאות מחקים – נזדﬠזﬠ אף הוא. לא אותו, שראו אותו כאיש מעלה תמול־שלשום, נראה בﬠינינו, ויש שהיום ייראה כיוצא דופן, דבר שעבר ובטל.

צאו וראו לענין חמור אחר: מה קרה לשולחן בית־אבא? בכל משפחה ומשפחה. מה היה שולחן בית־אבא לפני עשרות שנים ואיך הוא היום, מה משיחים סביבו, במה עוסקים? כיצד הוא מכיר את חיי האדם ומה השפעתו? קראתי דברי חוקר שאמר: חברה, אשר במהירות כזאת לאבי המשפחה אין מה להגיד לבן והבן אינו יכול ליהנות מנסיונו ומחכמת חייו של האב – חברה כזאת עומדת בפני זעזוﬠים מחרידים, אשר לפﬠמים מביאים לידי מחשבה: שמא לא כדאי לעשות זﬠזוﬠ זה בחברות פּרימיטיביות שונות.

מעבר מהיר שכזה, שתוך 10 שנים לאותו אדם שהיה אוטוריטה, אב הבית – שוב אין לו מה להגיד ואינו יכול להשיב על שאלות, אלא נשארו רק איזה ארועים של שבת וימים טובים – הבית הזה עומד בסימן של תמורות מרחיקות לכת.

מה גם שאבי המשפחה וכל ביתו נﬠשו אובייקט פסיבי לסדרים שאחרים קבﬠו בשבילם, מנוסים מהם, חכמים מהם, אשר אומרים להם: כאן תגורו, כך תחיו – וזה הכל. האנשים האלה נﬠשו אינפנטיליים, חוזרים ונעשׁים תינוקות לאחר שיש מאחוריהם רקﬠ ומסורת של בגרות, תהיה ככל שתהיה – ואפשר להעריך אם היא טובה או לא טובה – אבל היתה איזו שלמות. השלמות הזאת התפקקה והפרט של פירוק זה לפנינו.

יש לעתים שאתה שׂומע מפי חוגים אחרים של צעירים שואלים אותך: מה הורישו לי הורי (בﬠנייני הרוח, לא בנכסי החומר)? וכי לא הורישו לי אלא שברי לוחות, ודברים אשר נסתבכו אצלם באמונתם? בין אם הם צודקים בטﬠנתם ובין אם אין זו אלא טענת שוא, הרי ההרגשה כי לפניהם שברי לוחות היא הﬠומדת.

אנחנו ﬠומדים על פרשת דרכים בעולם המודרני, במדע המודרני, ביחסי האדם ובחברת האדם – במקום כזה שאין יודעים בדיוק מה הלאה. מה מחר ולאן פנינו. דברים אלה סתומים למדי. והרוב הגדול אינו מעז להביט ולהרחיק ראות, אלא להסתפק במעגל שלו. האנשים המודרניים, לפּﬠמים נדמה לי, מאריכים יותר לחיות, אבל זמנם קצר יותר.

הﬠנין השני אשר נתרחש – ולא כאן המקום להרחיב את הדיבור בו – הוא הפסיביות של הקהל הזה; פסיביות של החברה, פסיביות של קונה ולא של יוצר, של צרכן ולא של יצרן. האנשים עובדים ﬠל־מנת לקנות, וקונים את הפּסיביות שׁבחייהם. אותו אדם שהיה במעשה ﬠבודתו חי וצומח וגדל, ורואה בזה מעשה יצירה, היום אינו אלא בעל מקצוﬠ לדבר מסויים, שהעניין שבו הוא בראש וראשונה: כמה יביא לי אותו דבר על־מנת שאקנה את שאר צרכי ואת רוב צרכי במקום שמוכרים אותם – בין אם זה במקוםות שׁעשוﬠים ובין אם זה בחנות.

כמה פעמים קרה שאתם באים אל מקום שבו אנשים צﬠירים ממלאים את האולם, והטﬠנה הראשונה, או ההצגה הﬠצמית שהם מציגים: החבריה אדישים – והאדישׂות מובעת על ידיהם כאיזה נכסבוז לאוטופיה! מה לנו ולאוטופיה? אנחנו רוצים דברים ממשיים. הרﬠב לקונקרטיות. ומתוך כך נתלהב אותו ציבור של קונים לקנות הכל. ואפשר לקנות הכל, אלא שאין די במה לקנות. ולפיכך מוכרחים לעבוד. ולעבוד במה שנותן לך יותר אפשרויות לקנות, ולקנות על־מנת לברוח מﬠצמך – ומﬠגל קסמים נוצר.

ואילו אותה הרגשה פוריה שביצירה, שהיא נחלת אותו אדם היודע שבאשר אני ﬠובד שם אני חי את חיי; אין זו רק מלאכה ﬠל־מנת לקנות אלא זוהי עבודה הממלאה אותי, ויחס גומלין ביני ובינהפסיביות ביצירה מביאה פסיביות בחיי החברה, ופּסיביות בחיי החברה מביאה לפסיביות במדינה, באמונה ובהרגשת הכוח והנחיצות לשנות. ואז אין לפנינו אלא צאן המובל לבחירות; מכאן לפעמים, החפץ להתמהמה: חכה קצת עד שנדﬠ יותר. המפלגות ששות על־כך – קהל צייתני המפלגות הוא נכס עצום וגדול.

לעתים האנשים ﬠומדים בפני הברירה לעמוד על איזה ﬠנין ﬠקרוני, מצפוני, והם ﬠומדים לפני השאלה לאבד, חלילה, משרה או להפסיד משהו בה; השיקול הזה נוטה יותר מדי, לﬠתים קרובות, לצד אחד. ובﬠוד שברומא היו נותנים לעבדים – כדי שיהיו עבדים – לחם ושׂעשועיםהיום האדם המודרני במו ידיו מוסר את חרותו על־מנת שיספּקו לו – על ידי מדינת הסעד או מדינה כלשהי – לחם ושעשוﬠים.

והﬠנין השלישי – הרגשת הבטחה, הרגשת הקרקﬠ היציבה. לא רק המדﬠ הגיﬠ לנקודה שבה גם הבלתי נחלק מתחלק והכל נעשה יחסי – המרחב, הזמן והכל, והיחס בין סיבה לתוצאה, אלא גם פשוט הבטחון בטוב. הבטחה בדברים היסודיים של מחר בבקר. ומכאן, אולי, החיפושים אחר מבטח, אחר פינה שקטה. אנשים צﬠירים מחפשים להם פינה שקטה לחלום – ולחלום על פינה שקטה.

לא להיות בגלגלי תנופה גדולים מדי. הבו לנו בעל סמכות, הבו לנו תקנון שמשבץ דברים, שלא ישאלו אותי אם אני רוצה ללכת ﬠם פלוני, אלא יגידו: כך תﬠשה. הרצון למצוא אבא בכל פינה בחיים, והנכונות ליצור אותו.

לעתים אתה שומﬠ שׂהבריות מעדיפים פתרונות קצרי טווח, ובלבד שלא יציﬠו להם העפלה רחוקת־מבט. האנשים מבכרים את החוג הצר שלהם, המחמם, ואז נוצר אותו ענין – לא היום התחיל אבל היום בולט באופן מיוחד – של אנשי שלומנו.

הרגשה השבט קודמת לאידיאה. יכולה שתהיה מפלגה פוליטית אשר תתרוקן מתכנה הפוליטי, אבל הקשרים השבטיים מקיימים אותה גם בלי זה.

לא מﬠט מבני הנוער מתגעגﬠים על הימים ההם, כי היו ימים שאתה נחשבת למלח הארץ, היית ברק החנית וחוד החרב, אחד של כל האומה, הייתה "אנחנו", ומן ה"אנחנו" המובהק הזה נתפרק הדור לאנשים אלמונים הקשורים לסידור עבודה שבלע כל ההוד והנוגה הזה.

כאשר מנדלה מלגלג של בנימין השלישי שלו, הוא שואל: לאן אתה הולך? והוא אומר: לשם… (שלוש נקודות); אינו יודע להגדיר – לשםבנימין של ימינו מﬠשי הרבה יותר. הוא אומר: כאן, ﬠתה, ככהאו: כמו אצל השכנים.

עליות רבות הגיעו לארץ והן הצטיינו באופיין השונה. הן תרמו תרומה לתרבות ולמשק. כל עליה וﬠליה שהגיﬠה לארץ הביאה אתה כמה וכמה דברים – מסורת משלה, רומנטיקה אופיינית לה ואיזה דבר שׁבטכס שהיה קדוש, לדעתה, אף על פי שהיה מינהג. אלה אבדו צורתם – בין טוב הדבר או לא. המסורת איבדה טעמה, הרומנטיקה נעלמה ואילו הטכס עורכים במקום שבו מציגים הצגות – ואתה יושב על מקומך.

מישהו אומר: התפללתם לנורמליזציה? – הרי לכם. בקצרה: מונים הרבה דברים בנוער, לא רק שליליים – ואני עוד אבוא לחיובי – ובדברים האלה מונים: אדישות מלווה בנרגנות, תלישות פשוטה כמשמעה, אבל מפונקת מאד ותובענית, השתמטות, ﬠם רדיפה אחרי בדרנות, פסיביות מזה ו"הבו לנו” מזה, והתלהבות גנוזה לימי חירום בלבד. מי לא מתמרמר על קיפוח, מי לא קורא קריאות כאילו הגיעו מים עד נפש אצלו בלבד; עד שלﬠיתים אתה תמה, איך בשעה של מהפכה כה גדולה בארץ יכולים להיות מתהלכים אנשים בהרגשה שעמום בלב המהפכה; להיות הולכים אל מחר לא מתוך בחירה אלא נסחפים ומסוחפים עליו.

ואז – תרבות רזה, ללא לשד, ללא ממד, ללא ﬠומק, לﬠתים ללא רוחב ולﬠתים קרובות יותר ללא גובה. רק מה שלמדו אותך – וגם זה בדוחק.

האם התמונה הזאת נכונה? בכללה ולא בפרטיה, כי יש גם אחרים, כל אחד מאתנו יודע דוגמאות אחרות; ולא רק מתוך ספרי העזבונות.

מי אינו יודﬠ את התכונות המיוחדות האלה? – את הערנות, אותה ערנות שבה הנוער הישראלי מזדקר בבואו בכל מקום; בעיניים הנוצצות, בסקרנות לדעת, בנכונות לעשׂות; ואותה רעננות שהיא סימן כה בולט; היכולת לﬠשות דברים; ההומור והרגשת הדיסטנס, שאינו מתערבב לפﬠמים בדברים שהמציאות מביאה אותנו; יוזמה; אופטימיזם – לﬠתים קל דעת ומחוצף, אבל לעתים הוא עושה את הכמﬠט נמנﬠ; כשרון המעשה, קסם ההליכות וחן הצﬠירות, רחבת־הד וטובת לב.

ויחד עם כל אלה חוגים שלמים של אנשים בודדים, בהם מקונן גרעין של צמא לאמת, לדיבור של אמת, לדוגמה של אמת, ליחס אמתי לעשׁות כל מה שיידרש מאתנו.

שאלה שלישׂית ולא מבּוטלת: מה למפלגה פוליטית וכל אלה? התחת מדינה היא? ההיא תבוא במקומה לפתוח בתי־ספר, להנחיל וכו וכו׳?

ואף־ﬠל־פי־כן אנחנו קרואים להשיב – ואין אחר מבלעדינו. כי אנחנו קובעים את דמות המדינה היום ומניחים יסודות, ואם בכל העולם צר בדברים האלה – אצלנו לאשרנו הפרוץ מרובה על העומד והפתוח גדול מן הגמור. בכל מקום בעולם הכל כמﬠט גמור, הכל משׁוכלל. ואילו אצלנו הכל פתוח, פּתיחות של שיממון מכאן, אבל פתיחות קוראת לגדולות מאידך. לא רק פתיחות של מדבר הּקורא לאדם. ﬠוד אין אומרים באותו סגנון לא "בוקר טוב" ולא "ﬠרב טוב”; עוד אין לבוש משותף; ﬠוד אין סימני חברה אחידים – ﬠוד אין, עוד איןוהפתוח הזה נותן מקום לאדם צﬠיר לומר: אם זה פתוח אני כאן, ויש כר נרחב לפני – לדמיון, לאחריות ולמעשהּ.

הדבר הּראשון שאנחנו נקראים אליו: לראות נכוחה; לראות דברים כפי שהם, כהּווייתם – ולא כמדומה, לא כנכסף ולא כּנפסל מראשלא להטיל מוסר אנחנו נקראים, לא להוכיח מישהו. והיינו הך אם זו היתה הסיבה או אחרת, השאלה: מה מכאן ולהבא?

ועוד דבר: שום פּﬠולה חינוכית – שהרי מובן כי זו הפﬠולה העיקרית שאני מתחיל לדבר עליה – לא תצלח אם עצם הּמציאות והמדיניות במדינה תהיינה אויבות לה ולמטרותיה. הרי שהווייתּ המדינה ומציאותה – זה הדבר העיקרי. במה אתה עובד, מה מחכה לך מקץ העבודה, מי חבריך, מה דרגת תרבותם, במה הם עסוקים – אלה הן שאלות שלא פותרת אותן לא מדריך ולא מורה אלא הּמדינה, המדינה כשלימות המקיפה את האדם. חינוך אמנם שוחה נגד הנעלם או עלול לשחות נגד הזרם, אבל קליטה אורגנית של הצעיר בחיים, עבודה יוצרת כערכו, אופקים כרוחב זרועותיו לקחת וסדן חיובי לכוחותיו הרﬠננים – הם תפקידי המשטר החברתי, הכלכלי והתרבותי, ועל רקע זה עלינו לדבר. המפלגה מצווה מלמטה ומלמעלה להשתנות ולשנות, לא להיות כזו המאפשׁרהּ שבה יצמחו כך הדברים.

אני מציﬠ אחר־כך שלושה אופקים כלליים לפעולה.

אני קורא להם בשמות: למוד, פּעולהּ ואחריות. מה משמﬠ לימוד – דומני אינני צריך להרבות. גם לא צריך להוסיף ולומר שאין האזרח אזרח כשהוא נבער מדעת, אלא טרף לדמגוגיה. שחובתנו ליצור אזרחים היודﬠים אשר לפניהם היא חובה אלמנטרית – למותר להסביר. שיש כאלה הזקוקים להשכלה יהודית – פשוטו כמשמעו – הדברים ידועים.

לעשות כל מה שידרש מאתנו. על כן חוגי לימוד הם מעניננו הראשון, לבל יימצאו אנשים צעירים נבﬠרים מדעת. עליהם ללמוד ולהשׁתלם בחוגים אלה; ﬠליהם לדעת את מקומם; ﬠליהם לדעת או חוקי החברה ומוסדותיה; עליהם ללמוד לנצל את הזמן הפנוי בדרך תרבותית טובה; עליהם ללמוד לחיות עם חברים; עליהם ללמוד להקים אותו דבר שׁקוראים לו שיחת חברים, שבו דעות שונות נשמעות; עליהם לדעת לצאת ולבוא בתוך עמם והנוף שלהם; להפגש עם אותם אנשים שמעבר לגבעה ובמקום מגוריהם; עליהם לדעת מה חושבים האנשים על אותן שאלות. על כן חוגים אלה צריכים להיות לאנשים רבים תא לימוד. אינני יודﬠ אם המפלגה צריכה לקיים זאת; אולי המדינה, אולי ההסתדרות – אבל אסור לה למפלגה לשבת שאננה כאשר המוני אדם, צﬠירים כאלה, שהם אזרחי המחר, יהיו כה נבערים מדעת, כה בלתי יודעים, כה בלתי מסוגלים לקרוא ﬠתון.

הדבר השני זה עניין הפﬠולה. אקסיומה שהזכרתי, שיש דור ללא אידיאולוגיה ולעומת זה הוא בא לידי ביצוﬠ, לא תמיד עומדת במבחן. לא תמיד ניתנה אפשרות נכונה לטפח את הדבר, כי ענין זה טﬠון טיפוחבירורים – ובירורים חברתיים על הכל. אין דבר שהוא פסול לבירור או מעבר למסגרת יכולת הבירור. והמפלגה זקוקה לכך כסם חיים. היום מדי דברים נﬠשים מכוח הכובד, מכוח הגרביטאציה, מכוח ההכרח, ופחות מדי דברים נעשים מכוח עקרונות ומחשבה מתוכננה.

כי יש אנשים שהעול המונח עליהם כה גדול וחזק שאינם מתפּנים לחשוב. כוחם של הצﬠירים – וזה אולי מצדיק את קיומם כתנוﬠה מיוחדת – שהם שואלים מההתחלה. הדברים שנראים לך ולך כדברים מובנים מאליהם, מותר לו והוא זכאי לשאול את ה”למה” של בראשית; מדוע זה מוכרח להיות ככה. אלה חוגים של בירור, הפותחים בבירור על ﬠנינים לוקאלים ועוברים ובודקים את מעגלות החיים – ככל שהאנשים הוכשרו והגיעו לרמה שיש בכוחם לקיים בירור כזה.

אין כמפלגה דמוקרטית העומדת על הבירור. מסגרת אחת רחבה שׁבֿתוכה מתרוצצים רעיונות שונים ומתנגשים – אלה הם החיים.

לא כל הרעיונות על פי אותו החיתוך ועל פי אותה הגיזרה. רﬠיונות שונים מתרוצצים ומתנגשׁים זה בזה, ותוך אותה סלקציה של בירור וביקורת הולך ונוצר משהו רענן. אנשים צעירים אלה חייבים להטריד את המפלגה ולא להיות צייתנים לה. לשאול דברים מובנים מאליהם: מדוע זה צריך להיות כך ולא אחרת. ויכוח לא לשמו אלא ויכוח לשם שינוי. אינני יודﬠ מה שינוי ואינני יודע איך שינוי, אבל אני יודﬠ שמקום שאין בו זרם של שינויים הוא מקום של מוות. החיים הם עולם של שינויים מתמידים שמחליפים זה את זה לאין קץ.

עסקה של המפלגה, ענינה הוא שיטרידו אותה, שלא יתנו לה לקפוא על שמריה; עניינם של הצﬠירים הוא ללﬠוס מחדש את האמתות, להתסיס, למרוד, לנסות להתמודד, אף על פי שהכל כאילו פתור ומסודר בתיקים לפי אל"ף בי“ת.

זהו גיל הבירור, זהו הגיל שאם נותנים לו את האמונה שהוא יכול לעשות כך בראש זקוף, הרי הוא גורם לתביעה, ויש בו אין סוף לשאול, לשאול, לשאול. לא באותם בתי־ספּר היודﬠים רק תשובות, כי בית־ספר טוב הוא זה שרק שואלים בו, שואלים פי כמה מאשר יודעים להשיב.

לא לברוח מקונפליקט אלא לעמוד בו. אינני מדבר על קונפֵליקטים מדומים, קונפליקטים אישיים, אלא על קונפליקטים הנתבﬠים במקום שרעיונות תוססים. כי קורה לעתים, שמסע ההישגים מדביר ומוריד ומחניק את הדחף לחשוב – והדחף לחשוב הוא מותר האדם.

לכן אני מחשיב דבר זה של חוג צﬠירים, במידה שיש להם נתונים לכך, במידה שאין הם סתם אנשים שמבלים את זמנם בשאלות סרק; לחשוב מההתחלות, לבקר, לבקש, להציע, לבטא, להפגש ﬠם אלה שבפנים ואלה שלא בפנים. למצוא את הביטוי הנכון ביותר של האנשים הללו ושל הווייתם, אשר הם הם יצטרכו לחיות בה.

והענין השלישי הוא האחריות. רמזתי על־כך. תכונת הקפאון סם מוות הוא במקום שאתה מרגיש שהדבר בלעדך ייעשה, הכל כפי שנﬠשה, ולאחריותך אין דורש. ואילו האמת היא שבכל מקום יש שדה לאחריותך – בישוב קטן או גדול, בשכונה, במקצוﬠך, בחוגך. כי הבטוי "יש מי שידאג" הוא ביטוי קטלני. אתה חייב לדאוג! עליך הבנין עומד! אם יש נגב או אין נגב – זה ענין שלך. אם קופת־חולים צריכה להיות כזאת או לא כזאת – זה ענין שלך. אתה אחראי. ואחריות זאת לא כדבר סמלי ומופּשט בלבד, אלא כמעשה נעשה וכעול נשא. מי שאומר: המדינה תﬠשה – מוליד את האדישות שעליה דיברתי. מי שאומר: בין כה וכה לא אתה תשנה – גורם לאותו הלך רוח שהזכרתי קודם. מי שאומר: כבר חשבו על הכל – אתה רק עשה – אומר את ההיפך.

והשיטה: אותך אין שואלים, יודעים מה לתת לך – הרי ברור שהיא פסולה ואין צורך להאריך בזה. כי אותו גיל ﬠצמו שמוצאים לאפשר להﬠמיס על שׁכמו ועל כתפיו אחריות לגדוד אנשים בקרב – מדוע אותו גיל ﬠצמו לא יוכל לﬠמוד במבחנים אולי פחות חמורים, אם כי הם מתמידים ושיטתייםתפקידי האחריות אינם מתחילים מלמﬠלה. הם צומחים בהדרגה במקום שאתה גר, בסביבה שלך, ברחוב שלך, במﬠשה שאתה ﬠושה – אבל תמיד לקרוא לאחריות, לתת הזדמנות להיות אחראי, ולא נוסﬠ פּסיבי ברכבת, שאינה שואלת את פיו.

בירורים אלה ואחריות זאת, אם הם לא ייצרו אותו שינוי ערכים – דומני שקשה לחכות לשינוי ערכים אחר. אחריות למה שיש כאן – אתה אחראי ולא מישהו. ולא רק במלים בלבד, אלא בהטלת תפקידים מתאימים.

אני יודע שלא מﬠט אנשים נבהלים כאשר שומﬠים את התשובות, אשר לא תמיד מבדילים בין תשובות ברצינות ותשובות על־מנת לקנטר; אבל אין מה להבהל אם תשאלו: מה זה אומר לך להיות יהודי? מה זה אומר לך להיות סוֹציאליסט? אל מה אתה נכסף באמת? – התשובות שתקבלו, אם תשאלו רבים, מראש צריך להזהיר אתכם לבל תבהלו, האם קרה שאנשים אלה הושמה עליהם אחריות לשאת בדברים האלה הנחשבים בﬠיניך? באותה מידה שהוא נושא באחריות – הדברים הם שלו והוא צומח עליהם. על כן אני חוזר ומדבר על לימוד, על פּעולה ועל נשיאה באחריות.

ואין הנוער חייב להגשים חלום קודמיו כאילו הדבר ממילא, כך זה צריך להיות. אין הוא חייב אלא את חיי ﬠצמו, כפי יכולתו וכמיטב כוחו, בתנאי שהוא יודע את נפשו, שהוא ניצב במלוא שיעור קומתו, שהוא אינו בור, ואינו נרגן מפונק, ואינו דחוי מאחריות, ומותר לו לעמוד בוויכוח, ומותר לו לנסות לשנות, ומותר לו להתמודד עם דברים ועם ערכים, ומותר לו לבוא בקובלנות ובערעור. והוא מתקבל עם מלוא קומתו. אף על פי שהדבר קשור במכאובים לא מעטים לשואל ולנשׁאל – ואין להמנﬠ מהם. כל עמידה אנושית, עצמאית, קשורה בהרגשה של כאב שאין מנוס ממנה, ולהיות אנושי משמﬠ קודם כל להיות אחראי.

מה המפלגה יכולה לעשות? – לא כלום והרבה מאד. לא היא נתבﬠת לעשות הכל ולא לטרוח בכל; אבל עליה להיות בענין זה קודם כל בלתי שקטה ומודה בקיום הצורך בטיפול מיוחד בדבר הזה, שאינו נכלל בטיפול הכללי, או בשאלות הכלליות, או בדרך שבה ﬠוסקים בכל שאר הדברים.

עליה להיות מדריכה ויוזמת, לקרוא לאותם משרדי ממשלה הנוגעים ולא לתת מנוח ﬠד שייﬠשה משהו; עליה לראות את הדבר הזה כראשון במעלה וקודם לכל; המפלגה צריכה להיות בﬠנין זה צועדת בראש, לא נחה ולא שקטה, מעוררת מצפון, ולא רק כחובה לתת אלא לתבוﬠ, לתבוע, במידה שיש לה הכרת צדק ושׁליחות ומצפון בﬠנין תביעתה זו; לתבוע לצאת בכל מקום שצריך – ומעבר למחיצות של המפלגות. אני מדבר על אותו נוער ודור צעיר במדינה, שהוא פתוח לפנינוהוא מחכה לפעולה בשטחים שונים, למעשים שיתנו לו הרגשה של אחריות, לפּעולות של אחריות, לאותה שיחה אמתית הבאה לברר.

לא אבוא לספר כעת על התכניות המעשיות השונות הערוכות והמתרקמות במפלגה, לשם כך ישנה ועדה מיוחדת בראשותו של גיורא יוספטל המחפשת הצעות להגיש למרכז. בשﬠתו הדברים יובאו. מה שאני רוצה להדגישׁ, ובזה אני מסייםלהקנות לחברים את ההרגשה והתחושה כי התקופה הזאת היא תקופת מפנה. מערך היחסים בין אבות לבנים, פני הדור אשר הולך וקרב, מבנה המדינה וצורתה, פרצופה האנושי וקומתה – כל אלה הדברים הולכים ונוצרים עתה בלי סוף. על כן חייבת להיות בדבר הזה מלוא תשומת־הלב וההקשבה הפתוחה.

מי יודע אם העולם כולו צועד לטוב, מי יודע אם העולם צוﬠד לדברים שיביאו עוד אור וברכה. ואולי עומד עתה העולם לפני מחוזות בלתי ידוﬠים לו במהלך ההסטוריה עד עכשיו. התפתחותו העצומה והמפתיעה והמהפכנית לאין שיעור של המדע, הידע האנושי אשר הצטבר, הצמא האנושי למﬠשים, השיחרור – שיחרור קהילות שלמות אשר אתמול היו בלתי ידועות, זקיפת הקומה האנושית, ההקלות שנותנת הטכנולוגיה – מי יודﬠ אנה פניהם? ואולי כל אשר היה בעולם עד הנה אינו אלא פרוזדור חשוך למחצה, ורק ﬠכשיו אנחנו עומדים לפני פתח גדול של עולם שאין אנחנו יודעים אותו; אולי אנחנו רק בראשית דעת הּעולם, בראשית המגע עם הקוסמוס.

מי יודﬠ אם זה אור או לא. הדבר מפחיד, מכאן, אבל גם מדליק, מכאן. ואולי תלוי הדבר בכוחו של האדם לרצות – מה רוצה האדם, מה רוצה האדם הזה, מה רוצה האדם שבכוחו לרצות, מה שאני כולל ב”אני רוצה" של האדם, של האדם הצעיר ההולך לפניך – הוא מראה פני העולם.

יזהר סמילנסקי  –  תמליל של דברי הפתיחה לדיון בצעירים, ועידת מפא"י, יוני 1960.

חיילים וצעירים כה רבים

חיילים וצעירים כה רבים, למה בחרו בליכוד? למה בחרו ב"התחיה", למה אפילו בכהנא? ולמה רק מיעוט יחסי מהם בחר במערך?

למה התגלתה נטייה כה מובהקת לימין, לכוח, לסמכותיות קשוחה?

מתבקש לשאול: הטחו ﬠיניהם מראות? מחפשים הסברים, אם זה לא הפחד, הפחד להישאר בלבנון בלי ﬠורף תומך? אם אין זו הבנה שטחית של המאורﬠות שﬠל גבם הם נישאים? או שמא זו רק הקצנת נﬠורים, כידוﬠ מﬠולם?

או, אולי זו הצבﬠת מחאה? מחאה כנגד מה? או ﬠונש ﬠונש ﬠל מה?

כידוע, ציבור גדול אינו נכפף לאף הסבר אחד, ולא נימדד באף שיפוט אחד. ואפילו אם בחרו קצתם בחירת בוסר, וקצתם היו טרף לדמגוגיה פופוליסטית, הרי, יש להניח, שהרוב הגדול בחר לכאן או לכאן מתוך שיקול דעת סביר. מדוע אפוא רבים כל־כך הצביעו "לא!” מפורש כל־כך למערך?

ברל כתב פﬠם: "כשאני רואה מתנגד, רוצה אני לדﬠת מדוﬠ הוא מתנגד ––– והריני נוטה להניח, כי איזה פגם שיש בי ובתנוﬠתי הוא שמפרנס את המתנגד – – – אתם קיימים בגלל איזה פחת שיש בנו" (אניטה שפירא, ברל, ﬠמ' 590). מהו אפוא "הפחת" הזה שיש בנו ובתנוﬠתנו? מפני שבדרך כלל חכמתו של ברל אינה מנחה אותנו, ולא מקובל להתחיל בכך שיש בנו איזה פגם או פחת ולכך לא מבינים את דברינו, אלא להיפך: שיש איזה פגם או פחת בהם, ולכן הם אינם מבינים אותנו.

לא צריך להתאמץ מאד כדי לחוש באי־ההבנה שבין "אנחנו" ובין "הם". זו ﬠוינות כפולה, גלוייה ומוסתרת. לאותה ﬠוינות ﬠצמה שתחילתה באותה תודﬠת אפלייה שצרבה הרבה מיכוות ﬠלבון בהרבה ביוגרפיות אישיות כﬠדתיות. ואין זה משנה כלל איך היו אז הדברים "באמת", או מפני־מה היו כפי שהיו חשוב הוא, שאמנם נצרבה מיכוות עלבון כזו, ונחקקה עמוק תודעת דחייה שאין עימה כבוד.

ועד כדי כך, שהעדפת הימין בבחירות נראית, כביכול, כאילו לא היתה תלויה בדברים שנעשו או לא נעשו בשתייםשלוש השנים האחרונות, אלא בדברים שנעשו או לא נעשו לפני עשרים־שלושים שנה. ודומה שעל הפרק לא עמדו כל אותם נושאים שעליהם עטה תעמולת הבחירות, ולא הצלחות ממשלת הליכוד או כשלונותיה הגלויים. וההצבעה לא היתה לשם תמיכה בתכנית כלכלית או בטחונית זו או אחרת, אלא היתה לשם הפגנת העוינות למה שמסמל המערך – כמפלגה שאין לה כבוד לבני עדות־המזרח – ולשם תמיכה באותה מפלגה שמקובלת עליהם עדיין כמבטאת אותם, אותם ואת כבודם.

צריך לראות כי לאנשים רבים בארץ "הצבעת המהפך" ב־1977, היתה בבחינת "אקט של ההתבגרות" שאין ממנו חזרה, ושעדיין קיים החשש שמא חוזר המערך ומחזיר אותם מחדש אל אותה התלות הילדותית שאך זה השתחררו ממנה.

שמא הנה בא חכם אחד מהם למתוח עליהם ביקורת מזלזלת, שמא עוד מלומד אחד בא לפסול את ביטוי רצונם, שמא בא מישהו משובח מהם, לדבריו, להזכיר להם שהם עוד צריכים לגדול ולהתפתח, לפני שהם אומרים דבר.

מה מקומם יותר, מה מסמר יותר חודי־נגד, כקיפוד. הדיון חדל אז מעסוק בנושאים שעל סדר היום הפוליטי, אלא על המעמד הריבודי של שני הצדדים. כגון החשש שמא הנה חוזרים נושאי דגל "ערך העבודה" ו”העבודה כערך”, ושוב הם שולחים את זולתם לעבודה השחורה, ואת עצמם הם מנשאים לפקח על העבודה ולקחת את פירותיה. מה פלא שיש עוינות, וזו מקלקלת את השורה.

את הטענה אם יש או אין כאן הגזמה בשיעורי הדברים שהיו, צריך לאשר או להפריך מפי הנעלבים ולא מפי העולבים. ואת הפקפוק אם יש בטענות כאלה כדי "נסיבות מקלות" על חטא הרשות שנתן ציבור גדול למפלגה פוליטית אחת לקחת ולקלקל כפי שקלקלה – קשה לפתור במילה אחת, גם כשהנושא הוא כה חמור כמתן גיבוי למלחמת לבנון או כתמיכה משלימה עם הרס המשק.

צריך לזכור, כי לא דעות מופשטות מתנצחות כאן, אלא בני־אדם כפי מעורבותם האישית, הנפשית, הרגשית, ולא רק הפוליטית־אידיאית. ומי שמבקש את התערבותם של בני־אדם בהכרעות, אינו יכול לתבוﬠ רק את הגיונם שיהיה כהגיונו, אלא גם, ואולי קודם־כל, את אמונם. צריך שיראה לפניו בני־אדם במלוא קומתם, על פחדם ועל תקוותם, על גאוותם ועל דאגתם, ﬠל ﬠברם וﬠל ﬠתידם, ולא רק זירת איסטרטגיות מתנגשות. ובאלה שום תﬠמולת בחירות לא תוכל לשנות ﬠמדות, אלא סילוק אחר סילוק של חשד וטינה, ושל סיבותיהם ופנייה כנה אחר פנייה כנה אל נוכחותם האנושית כפי שהיא, המוטרדת והמצפה לטוב, וכמובן לא ﬠל־ידי קניית לבבות, ולא ﬠל־ידי התחנפות, ולא ﬠל־ידי איומים אלא, ﬠל־ידי המﬠטת הריחוקים, הודאה במישגים והבנה מחדש של היחסים האנושיים, לרבות הפגמים, לרבות הפחת שבזה ובזה.

שני הגושים הגדולים, מכאן ומכאן, ניקראים כﬠת לחשבון מחדש, לאחר הבחירות האלה. מכאן הליכוד, שלפני שבﬠ שנים ריתק את דמיון הﬠם וסימל לחלק ממנו את המרד כנגד המשטר המקפח והמסתאב ומכאן המﬠרך שלא השכיל להרים נס מרד קטבי כנגד המשטר הקיים, אלא רק ביקש להיבנות מכישלונו של הליכוד  למשול היטב בלי להציב כנגדו זהות ﬠצמית קורנת.

אָפילו המבוי הסתום של תיקו שהבחירות נסתיימו בו, הביא לידי כך שהתהליכים החברתיים נﬠצרו רגﬠ וכאילו להמתין לדﬠת מה כﬠת.

ורגﬠ זה הוא הזדמנות, לא מפוללת, לﬠבור מתקופה אל תקופה. מתקופת המחאה לתקופת האחריות, ומגילויים בוטים של זה־כנגד־זה, לﬠבר גילויים מאוזנים יותר של שותפות בהנהגה. מתקופה של "שווים ושווים־יותר" אל תקופה של מﬠורבים ﬠם מﬠורבים.

ואם תקום כﬠת ממשלה, משוחררת מ"דמות האב" המבהיקה, בלי סיסמאות ה"להיטיב" ובלי ההיסחפות "לקחת בכוח", ובלי הדמגוגיה הקינטורית המאשימה־המצטדקת – עומדת ﬠל הסף כﬠת תקופה חדשה. אולי.

ללא רומנטיקה של כוח, ללא השתכרות בחלומות ילדותיים, וללא נסיגה אל משיחיות שחורה, – וזו, אולי, הזדמנות להתחיל התחלה חדשה. לﬠסוק ביישובו של ﬠולם בלי התנפחות, בלי חטפנות, בלי הסתה, אלא, אולי, סוף סוף, בﬠנווה, באחריות ובשותפות.

הבﬠיות הראשיות בארץ הן אותן ﬠצמן המוכרות מימים רבים, ורובן ללא מיפנה של ממש: בﬠיית הבטחון, כלומר הבﬠייה הפלשתינאית; בﬠיית הכלכלה, כלומר סדר הﬠדיפויות היצרני; ובﬠיית החברה, כלומר איזון ההקצנה והקיטוב.

צריך לראות בﬠיות אלה בממדיהן האמיתיים, לא המדומים, לא הדמוניים, ולא המייאשים. ולהציﬠ פתרונות ראציונאליים ולא כפייתיים, בתביﬠות אל העם ולא רק בנתינות מבוהלות וב"גזירות" מבוהלות, לסירוגין. הבגרות, הפשרה יאה לה, והאחריות.

אחדות העם" היום, אינה עוד סיסמא נוצצת ולא עוד תעמולת בחירות נדושה, אלא היא ממש "התקווה היחידה".

יזהר סמילנסקי אוגוסט 1984