כרם נבות

לפני הרבה הרבה שנים היה לאיש אחד כרם ביזרעאל.

יום אחד חמד המלך את הכרם הזה לעצמו. אבל נבות, בעל הכרם, לא רצה למסור את הכרם למלך. אשת המלך, איזבל, יעצה לו איך לעשות כדי שישיג את הכרם הזה. וכך טפלו עלילת שקר על נבות והביאו עדי שקר, ומשפט הצדק הזה גזר את דינו להיסקל. ואמנם "סוקל נבות וימת" (מלכים א’, כ"א).

אז חייכה איזבל אל המלך ואמרה לו "קום רֵש!”. והמלך גם קם זורח לרדת אל הכרם לרשתו, כשלפתע חסם את דרכו אליהו התשבי: “הרצחת וגם ירשת?” שאג עליו.

בספר דברים פרק א’ אנו שומעים לראשונה את המילים החזקות של איזבל – פעם בצורת "עלה רֵש" ופעם בצורת "בואו ורשו". מילים שפירושן לא נשתנה: קח – זה שלך. אתה היורש החוקי. אל תתחשב במי שישב וחי במקום הזה. הכובש – הוא היורש. וכוחו של החזק – מנצח.

מנצח את מה? באותו פרק א’ בספר דברים (פסוק כ"א), נאמר: “ושפטת צדק בין איש ובין אחיו ובין גֵרו" – באופן ש"עלה רש" מתגלה לבסוף כצו חזק יותר, הדוחה את משפט הצדק, ובין "עלה רש" ובין "ושפטתם צדק" אין גשר.

וכך שוב ניצחה איזבל. גם נבות היה סבור בתמימות כי על נחלת אבותיו הוא יושב מדורי דורות, ולא ימסור את נחלתו לאיש, אפילו לא למלך, אפילו לא תמורת כסף וגם לא תמורת חלקת אדמה אחרת.

אבל איזבל והמלך היו חזקים וגם ערמומיים ממנו. ולא בחלו בשום אמצעי. ושוב, בין "משפט צדק" ובין "עלה רש" – הכובש יורש.

אותן אדמות אשר יש הקוראים להן "יהודה ושומרון", וגם מקצרים אותן ל"יש"ע", ויש שנזהרים ורק מכנים אותן בשם "השטחים" ואפילו "השטחים הכבושים" – אינן אלא "כרם נבות", וכך גם צריך לכנות אותן. כדי שבשתי מילים יתמצה סיפור ארוך, עתיק ומפחיד על יורשי איזבל בין שכם ובין חברון – ועל הרשע המנצח, עד היום.

“יהודה ושומרון" איננו שם תנ"כי. הוא שם אנטי תנ"כי.

“כרם נבות" – הוא השם התנ"כי האמיתי והקולע.

חוק וסדר.

כשדורשים מאוכלוסיה לחזור ל"חוק וסדר" – למה בעצם מתכוונים?

מתכוונים לומר להם: המשיכו לקבל עליכם את הכיבוש בלי להתנגד. שבו בשקט ובלי שום סימני התנגדות.

אבל מי בעולם קיבל עליו מעולם עול כיבוש בלי להתנגד – כל עוד הוא אדם חי?

הנה, יש בארץ תנועה פוליטית אחת הנקראית משום־מה "חירות" – כלומר, חופש. פעם, לפני לא־הרבה שנים, כדי להתנגד לכיבוש הבריטי, הם הפעילו אמצעי טרור, הרס, הרג, ואפילו תליה. כעת, כדי שהנכבשים שבידיהם לא יגלו סימני התנגדות לכיבוש, תובעים מהם במפגיע לחזור מיד ולקיים "חוק וסדר".

כשתבעו הבריטים באותם ימים לא־רחוקים לחזור ולקיים "חוק וסדר" – הם השיבו מיד בדם ואש. כאילו היו נתבעים לוותר על החשוב ועל הקדוש שבערכי אדם ותרבות – על החירות.

כעת, כשהנכבשים הם "לא־אנחנו" והם תובעים להם, בחוצפה, חירות – אנחנו לא נרשה להם כלום אלא רק לקיים "חוק וסדר", כלומר להיכנע לגמרי ולשכוח את החירות. ומי שלט מוצא־חן בעיניו – שיעוף מכאן.

אין כוונת הדברים האלה להצביע בתמימות על אי־צדק ועל מנהג איפה ואיפה. תנועת החירות היא תנועה פוליטית מחוסנת, ואינה מתרגשת משום אי־צדק כזה – הרי הוא בסך־הכל אי־צדק כלפי לא־יהודים (ושאם לא מוצא־חן בעיניהם אי־צדק כזה – שיעופו מכאן ולא יפול עליהם אי־הצדק הזה).

הכוונה כאן אינה אלא להזכיר, שבין עוצמת התביעה לחזור ולקיים "חוק וסדר", ובין הצפייה שהנכבש אמנם יוותר על החופש וייכנע לכיבוש – שבין זה לזה עומד אדם חי, אפילו קוראים לו "ערבי".

האדם חי – לחופש יולד.

יזהר סמילנסקי, דבר, 12-1-88

גם הר חומה זה טרור

גם הר חומה זה טרור, או איך תקרא לאירוע שבו מושכים את הקרקע מתחת הרגליים?
ניירות הבעלות על הקרקע הזאת אינם שווים יותר מניירות הבעלות של הערבים על טלבייה וקטמון. כל זכויות הבעלות נעשו כשחרטום הנגמ"ש היה מציץ מרכס הגבעה. וערכאות האישורים היו מאוישים רק על ידי הצד הכובש בלבד.
טרור אינו רק פיגוע בדם, טרור הוא גם מיחטף בכוח של שדה, של בית, של דרך, של עתיד.
ומשהוחלט בהסכמים החתומים כי לא קובעים עוד דבר בלי משא ומתן – גם הוחלט שהסכמים מחליפים לקיחה חד צדדית, ושמעתה לא תהיה עוד שום לקיחה בכוח, יהא צידוקה מה שיהא, אלא יושבים ודנים עד שמסכימים.
ואילו כשתובעים שהצד השני יואיל להנמיך את ציפיותיו, ואם לא, לא יקבל כלום, קובעים שרק צד אחד צריך להנמיך את ציפיותיו, ואילו הצד השני יכול גם להגביה. למה? כי יש לו יותר כוח. ואם כוח אין עוד הסכמים, וכל צד הולך ועושה בכוח שלו, זה בכוח הטרור שלו וזה בכוח הלוחמה הסדירה שלו, ושוב במעגל ריצה אחרי זורקי האבנים, ושוב מﬠשי טרור מתועבים.
אבל, ראו איך רצים כעת אחרי ערפאת שיבוא להשקיט את הטרור, בלעדיו לא יכולים, וכל צה"ל האדיר מחכה לערפאת שיעשה חוק וסדר, שיבוא מהר להפסיק את הטרור בצד שלו, בעוד שבצד שלנו לא מפסיקים את הטרור שלנו בהר חומה. כי הר חומה הוא טרור שהתחפש לחוק, ונחשב לקו האדום שלנו.
האם רק לצד אחד יש קוים אדומים? האם רק לצד אחד יש זכות לקבוע קוים אדומים ולצד השני אין שום זכות, גם לא זכות להתווכח ולטעון כנגד? כי אם כך, אין כל הקוים האדומים שלנו אלא הם רק תביעה לכניעה ללא תנאי.
זכות־יתר של צד אחד היא סוף המשא ומתן. סוף ההסכמים וחזרה אל הכוח. זו תביעה בלתי אפשרית של צד אחד אל הצד השני שיפסיק לא רק ללחום אלא גם לחלום. ואין איש בעולם שיכול לגזור על איש אחר שיפסיק לחלום. העם היהודי חלם אלפיים שנה ולא נואש. אפשר רק לנסות ולהחליף חלומות משיחיים בהסכמים ראציונאליים של קח ותן.
המוצא הוא רק הסכמים הדדיים, רק פשרות, מכאיבות לפעמים, רק הכרה שצד אחד לא יכול לקום ולעשות בלי הסכמת הצד השני. ושכל הר חומה צריך מעתה להסכמת שני צדדים. עברו הימים שאפשר היה לעקוף ולהתחכם ולחטוף וליצור עובדות גמורות. עם ובלי ניירות בעלות. המשחק הזה נגמר.
מפני שבמקום שרק צד אחד רשאי לקחת והצד שני רשאי רק לוותר – שם נעשית ההזמנה למוות. והוא כבר עומד כאן, בפינה. הטנקים שלנו מול שכם, הפיגועים הזוועתיים שלהם, וסוריה המטווחת טילים.

יזהר סמילנסקי, 1997

לא אחדות

מעל כל במה מבקשים היום אחדות. לעשות אחדות ולשמור על האחדות.
ומהר לפני שתתחיל ההתכתשות המיותרת. אומרים ”אחים” ואומרים ”עם ישראל”
ואומרים ”פיוס” ואומרים ”יחד”, ושאר מלות ההרגעה האמיתיות והמתחסדות,
ואולי הגיעה השעה לאמור ברור: לא אחדות.
אחדות לפני שנפלה ההכרעה על הדרך, איננה בבחינת שביתת נשק, או
הפסקת אש, ואיננה בבחינת צינון רוחות לוהטות, וגם לא נסיון אמיתי או כוזב
להרגעת האלימות המילולית. אחדות כעת היא רק הודאה בחולשת אחד הצדדים
ובנסיגתו החד־צדדית. ואילו הוויכוח עומד כעת בשיאו. נגמרו כל מיני משחקי
הדחיות וכל ההתחמקויות הגיעו עד מיצוין, וברור כעת לכל מה זה בטחון ושלום
ומה זה שלום ובטחון, ומה זו אחיזת עיניים. כעת אנחנו עומדים זה מול זה בריב
אמיתי על המשך הדרך בשעת הכרעה. ולריב הזה אין אמצע, ואין לו פשרה ואין לו
קצת מזה וקצת מזה, וגם אין לו עוד פסק זמן, אפילו לא רק כדי הפוגת נימוסין.
כעת הוא רגע המשבר הגדול בכל חומרתו: או לכאן או לכאן.
ברגע הזה אין ולא תתכן אחדות בין שוללי אוסלו ובין מחייביה. בין שואפי
שלום המוכנים גם לשלם מחיר, ובין שוללי אוסלו המוכנים לנסות להחזיר את
הגלגל לאחור. כעת ברור לגמרי שאין ולא תיתכן אחדות עם דתיים לאומיים ולא עם
לאומיים דתיים, וברור לגמרי שאין ביניהם ובין אלה החולקים עליהם, לא דיבור
משותף ולא הגיון משותף, ואין מקום לאמצע עם חרדים מתונים ובודאי שלא עם
חרדים קנאיים, וגם לא עם כל אלה שמסוגלים לראות בנתניהו מורה דרך, ובודאי
שלא עם כל צורחי ה”היידה ביבי” למיניהם, לא רק בגלל הסגנון הפרוע אלא בגלל
הכוח העיוור שהם נותנים למנהיג מסוכן.
את המתח שבין הצדדים אסור למהול, ואסור לטשטש, ולא לרכך בשום
סיסמא צדקנית, ואין מקום לשום הסכמה ולא מקום לפשרה, מפני שאין חצי שלום
ואין חצי סכנת מלחמה. אלה הן שתי דרכים הפוכות שמוליכות לשני קטבים
הפוכים. והמתח הוא אמיתי, חמור מאין כמוהו ואולי גם גורלי, שבסופו, תהיה או
הכרעה או התפוצצות.
הקריאה לאחדות כעת רק מרפה ידיים. רק יוצרת אשליות. רק מנסה שוב
לדחות את הבלתי סובל דיחוי. רק מסווה את המשבר ומורחת מליצות על פני
ההכרח להיחשף לאמת. למתח הזה שממלא את האוויר אין השתקה. ולא דרכי
עקיפין ולא בריחה, ובריחה גם לא תצלח. ואסור להיבהל ואסור לסגת ואסור
להוריד את חומו, או לרכך את חדותו. ולא להאמין לנופת ”עם ישראל”, ולא
להתפתות להרגעות ממותקות, כשם שלא להסתפק בגניחות מה יהיה, ובאוי לנו
ואבוי. ריב הוויכוח הכרחי כעת. אין צורך להפכו לאלימות אבל אסור להימנע ממנו.
המשבר מוכרח למצוא פתרון. הצדדים חייבים לשכנע זה את זה, ולהכריע. לא
אחדות מזויפת ולא בריחה מן ההכרעה. מה שצריך כעת הוא לא אחדות מזויפת,
אלא דווקא עימות זה כנגד זה, והכרעה בין כיוונים קטביים: אם הולכים אל פתרון
או מתדרדרים אל אסון.

יזהר סמילנסקי, נשלח לפרסום ב"הארץ", אחרי בחירת נתניהו לראש ממשלה, מאי 1996

עמים קטנים אל יסמכו על ארה"ב

תמיד מתגלה כי יש איזו "ריאל פוליטיק" שמתגבר יום אחד ﬠל כל הקשרים ההיסטוריים, ﬠל כל הערבויות היּדידותיות, ועל כל הבריתות הכרותות לﬠד, ועל הבטחות הנאמנות – וכשקם יום אחד צד א' אחד שהוא צד גדול יוֹתר וחשוב יותר וגם קונה גדול יותר וגם חזק יותר, ותובﬠ כתנאי לידידות החדשה להתנער ולהתפרק מצד ב' קטן אחד, שהוא גם שותף קטן (אבל מסבך גדול בצרות) – ײזרק אז צד ב' הקטן הזה לים, בלי בעיות.

ולים, ממש: הים הגדול מלא היום ספינות רﬠוﬠות וגדושות פליטים נימלטים שׂסמכו ﬠל ההבטחות ועל הבריתות ועל החוזים ועל הידידות המסורתיּת – וכﬠת אין איש רוצה בהם, ומוﬠיל יותר ונוח יותר לכל שימותו מהר וישכחו – וכך הם גם עושים: מתים מהר בטביּﬠה, ברﬠב ובצמא, ונישכחים.

על מה חושבים היום לוחמי השגת השלום בכל מחיר בוײטנאם, כשהם יושבים ורואים לפניהם את פליטי הים במאות אלפיהם, וכשהם שומעים בליּ־סוף על רצח ﬠם במיליונים, בקאמבודיה, בלאוס, ובשאר חלקי דרום־מזרח אסיה?

מה הם אומרים לﬠצמם כשהם יושבים ורואים את האימים האלה? האם מישהו אי־כאן אחראי במשהו לכל אלה?

גם צידקם הגדול של לוחמי השלום הגדולים, מתברר עתה, אינו אלא פשוט התוﬠלת שלהם והנוחות שלהם. התוֹﬠלת הפרטית של צד א' הגדול וֹהנוחות הפרטית שלו, כשהוא שולח לﬠזאזל את צד ב' הקטן, המטריד והמיותר, וכשאומרים "תועלת" מתכוונים באמת למה שמועיל יותר, וכשאומרים "נוחות" מתכוונים באמת למה שנוח יותר. וזה הכל.

וההתחיבויות? וֹההסכמים? והחוזים החתומים? והידידות המסורתית? והמחוייבות המוסרית? והקשרים ההיסטוריים? לכו לטאיואן, וראו במימי האוקיינוס ההודי־סיני.

מה נישאר אפוא לﬠם קטן לﬠשות? מה יﬠשה צד ב' הקטן כדי שלא ײזרק לבסוף ﬠ"י הריאל פוליטיק של צד א׳ הגדול – ואל היּם?

חובתו לﬠשות כל מה שבכוחו ויותר משיש בכוחו שלא להגיﬠ ﬠד כדי צורך להישﬠן ﬠל ידידותו של שום צד גדול, ושלא רק שזכוּתו היא אלא חובתו היא – לעשות הכל לשם כך. ולא להיפתות וֹלא להאמין ולא לסמוך בﬠניני שלום ומלחמה על שום הבטחות של שום צד א' גדול שׁבﬠולם.

וקודם־כל, להשתחרר ככל האפשר וככל המוקדם מן התלות בבﬠל־הברית, הידיד הגדול, ובמחיר קרבנות ברמת החיים, ובמחיר הצטמצמות קיצונית בכל התביﬠות הצרכניות להקטין, למהר ככל הניתן, את התלות בשום "ריאל־פּוליטיּק" של שום מדינה גדולה, שאת ערך ידידותה ואת שווי התחייבותה, ואת תוקף זיקתה למוסר – ניתן לאסוף היום באי טאיוואן, ובספינות רﬠוﬠות וטובﬠות בים שסבּיבו.

ואסור לﬠמים קטנים שלא לדעת כי כשמדבר הצד הגדול מפי גדולי דובריו המוסמכים על ענינים כ"שלום” אינו מתכוון באמת אלא לתרדמת הפתי המאמין; וכשמדבר הגדול ההוא ﬠל "בטחון”, אינו מתכוון אלא לבטחון האינטרסים המיידיים של ﬠצמו; וכשהוא מדבר של “צדק" אינו מתכוון אלא לניצול הציני של תמימות הפּתּי הקטן שהאמין בו.

צד ב', הצד הקטן, ניקרא אפוא בזה להיזהר מתלות בצד א', הצד הגדול, כדי שלא יהיה נזרק יום אחד לים, ומצפה לרחמים או לצדק.

יזהר סמילנסקי  דבר 18.12.78

בתמונה: יזהר רוכן אל שולחן העבודה שלו במוסקוביץ' 14 רחובות, שנות השמונים.