ולמה היה לו לאחי חמור גדול כל־כך ומקושט כל־כך, כשכּל חבריו נסתפּקו כרגיל בחמור קטן ועכברי? צריך שתדע משהו על אחי. לב טוב ורחב היה לו, וגם דמיון מרקיע שחקים.
הנה, כששמע אחי על אחד מבני האִכּרים שעשה לו רבע דונם פּלפּלים והוא מקווה לעשות הון – קפץ וחכר לו מיד עשרה דונמים שלמים ומלאים, ושכר לו חמישה פועלים, ובשבוע אחד מלא גבורה ותנופה משחר עד חושך עשָׂה עשרה דונמים שלמים ומלאים פּלפּלים, עגבניות, ותירס בין הערוגות, וגם תעלות־השקאָה חפר לו והעביר צינורות־פחים, – מעשה כביר שנגמר כעבור שלושה חודשים כשהשוּק היה מלא ירקות וממוּלא – בחלקת עשבים גבוהה מקומת אדם, בתירס לא נקלף, באשפת פלפלים רקבים ועגבניות ממוּיחוֹת, – סלט לעורבים ולתני הלילה, ולמשיכת כתף דוחה, לאמור – אַל תזכירו ואל תזכּרו…
או משהגיע תור האבטיחים, וכל בחור בעמיו היה מביא הביתה ביום שישי, בשובו מן השדה, שתיים שלוש גולגלות אבטיחים גמלוניות, עקודות פסי לובן על שלמות ירק סגלגלותם – אבטיחים ברוּרים ושקולים בכפות, שהעיקו עליהם בכפותיים למדוד בשלותם, והקישו בכף פשוטה לקשוב להד סומק פנימיותם, אף בּדקו יובש פיטם עוקצם הקטוף, עדות לבגרות ולכשרות – ורבו בחזקה עם הערבי המוכר, שנשבע ליפיים 'על הסכין' – ושבו והורידו לו גרוש מכל מחיר שנקב הלה באלה ובחרמה ובזקן־הנביא, וגדשו כל אחד משני השקיים שעל החמור, וגם על האוכּף הניחו אחד, ואת כפם הגדולה עליו, שואבת לתוכה חלקלקות קרחתו , – אחי כנגדם היה חוזר הביתה בשיירה קטנה, הוא בראש וחמורו עמוס יפה יפה על מידותיו, ואחריו נגרר בשני חמוריו ובנזיפות לא מעטות על עצלותם, אותו אחד מוכרן וכל מרכולתו אתו, להביא הביתה ליום שישי לאכול אבטיחים – אכלו רעים, שתו ושכרו דודים! …
ובסופו היו כתריסר אבטיחים מושלכים בליל חשיכה אחד, ליל קטב מרירי, בעיווּי פנים ובבלימת אף מנשום, נישאים בבחילה להיזרק הרחק, להיקבר מהרה, לבל יצחינו בעיפושם כל חלקה טובה, וזמן רב עוד היה עומד בחלל־הבית ריח מקמק איום ומחליא, שלא הועילו כנגדו כל מירוקי אמא ושטיפותיה בסבון ובמים, בליזול ובקרבול,ּ ואף התנים חדלו מבּוא בתחומי אדמה חפורה אחת עונה שלמה וארוכּה,ּ אף כי, ניתנה האמת להיאמר, טעמם של האבטיחים בעודם בכבודם הראשון – לא היה כמותו לעסיס, לסומק, למותק, ולא לחינם היו גרעיניו פנימה מוקפים זר שחור כמין טבעת,ּ הלא הוא הזן 'אוּם־חסנה' המהולל בתהילות,ּ אף־על־פי שאנחנו נרפאנו בעונה ההיא מאכילת אבטיחים ומראיהם בלבד היה מעלה קֶבֶס ומעורר זעווה.
כך אירע גם בעניין החמורים. שכּן מתחילה היה לאחי חמור אחר, סתם חמור, אלא שהלה הובא לחצר רק מטעם אחד בלבד – יען כי לא נמצא בו ביום חמור גדול ממנו. וכשנמצא – פוטר הקטן וסולק ממקומו, נמכּר בחצי־חינם, הוחלף בחצי שק תבן אם לא בקליפת־השום. ואז הובא אלינו הלה, הגדול (שרק שמו מימי קטנותו נשאר לו…). ויהי לנו חמור גדול, מהולל בחצרות הבתים, ובפתחי הקיוסק לעת־ערב, בהאַסף העם לדון על כל הנכבד והחשוב. לא יצא זמן רב וכל עדייו של חמור, המתחייבים ממעמדו ומערכו – נוספו עליו: אוכּף ושקיים ואפסר מצויץ. ומי יודע עד היכן היינו מגיעים בתפארת, לולא הקיץ הקץ, כעבור מה, על ימי החמורים ועונת האופנועים הגיעה, ולא יצאו ימים רבּים ולאחי, אהה, כבר היה אופנוע. ישן בתחילה, וחדיש וכבד ונורא, בסופו.
וכך אירע שתחת חמור קטן היה לנו חמור גדול ונהדר. ומן ההוא, העלוב, לא נותרה לנו בחצר אלא הטבעת. וכשבאנו לבנות לג'אחיש החמור הנכבד מעון להשתכן בו – לא היה לנו למענו אלא רק אותה טבעת בלבד. שכן את הסככה העלובה, העשויה ענפים ושקים בלויים, ספק סוכּה בכרם ספק מלונה במקשה, פירקנו בבעיטה אחת, והפשלנו שרוולים להקים לו דירה תשווה לו סביב הטבעת. אלא שאתה תמיה ואינך יודע כלל מה טבעת ואיזו היא.
ובכן, שמע בני:
במעונו של חמור תוכל לוַתר על הכל,ּ על דלת, על גג, על כותל אחד ועל כולם, ורק לא על הטבעת. בלא טבעת, תדע – אין חמור. לא יועילו לך הכתלים, הגג, הדלת, המנעול הכבד, אם טבעת אין לך. ואילו אם טבעת כאן – הכל כאן. כמובן, זו הטבעת שאליה מרתקים את שרשרת אפסר־החמור, המלובש על ראשו ועל צווארו. לפיכך חפרנו אחי ואנוכי, עוד אז, בימי החמור הראשון, בור לא בלתי־עמוק, עירבנו תערובת מלט וחצץ וכורכר, תקענו בלב הבּור קורת־ברזל חרורה בראשה, שתצא מעל מיפלס פני הבּור, יצקנו סביבה את גוש־הבּיטון והוספנו חישוקי־ברזל וכל פסולת נקרית בחצר, לרבות מסמרים, חוטי־ברזל וסיר ישן שנזדמן לידינו, וכן כמה וכמה אבנים כקדקוד לגודל – וימים אחדים אחרי־כן עוד השקיתי במים רבּים מַסד איתן זה. לבסוף השחלנו בנקב שרשרת עבה וקצרה, ובפטיש הכבד נחסמה עינה של אותה הטבעת – ויצקנו רצפת־בּיטון סביב, מותירים רק את עינה של אותה טבעת פקוחה ממעל – ותהי לנו טבעת. את זו, מעתה, לא יסיע לא כוחו של חמור ולא כוחו של סוס, ולא צמד פרדים, וגם בטרקטור – טענו המבינים שבחברי אחי – לא תעקור את הטבעת הזו ממקומה.ְ הבוז לגנבים בלילה. כעת יבוא חמור לחצר.
עד כאן מעשה הטבעת. ומאז היה לנו חמור.
אז הקמנו את מעונו החדש של ג'אחיש הגדול, מקורות ומקרשים של ממש חדשים, לבנים וריחניים. ואת כל אשר הקמנו יומם ביגיעה, בתושיה וברִוב הכאות־פטיש – במגע רגל אחת, בגישוש שוגג אחד לאחוריו, חיסל ומוטט אותו עיר בלילה ההוא. ומזלו שכּרדת הלילה לא הספקנו להעלות קורת־גג על ראשו, שכן אחרת – שם היתה קבורתו, או שהיה מתארע שם מחזה־אֵימים בחשיכה, כשחַיה כלוּאָה בין קירות נופלים וסגורה בין קרשים היתה מבעטת שם והופכת שמים וארץ.
מה עוד? נסתפק הפעם. אלה מקצת שבחי ג'אחיש, חמורו הגדול של אחי, עד שהחליפו באופנוע הנורא.
ס. יזהר חוזר 