לצאת משם מהר.

בושה.
שפוף תחת בושה הולך היום אדם בארץ ואינו מוצא לו מקום.
בושה שהוא נוגע בדבר, בושה שהוא שייך במשהו לסתימות הזו שהניחה לטבח להיות ולהיעשות.
הולכים להם מרחוב לרחוב וטובחים מבית לבית, ובעודם חבוקים מכל צד בידינו ומבין אצבעותינו האוחזות בהם וכשהלילה מואר באורינו – הולכים להם וטובחים לאורנו.
עלילת דם?
הקול הרם המטיח כעת את הגערה ”עלילת דם נעצר על העלילה ואינו מגיע עד הדם. אילו הגיע עד הדם היה אולי אומר דבר של צער, מילה של השתתפות, של אבל, מילה אנושית. אבל לא באה מבית הממשלה אף מילה אנושית אחת. נשאר הטבח. המתה המונית ביריות ובשחיטה.
יש בינינו אנשים שרגישותם לכאב, לסבל, למוות ניתנת או לא ניתנת – רק לפי השייכות. כל סבלם של בני־אדם, מותם של בני־אדם שחיטתם של בני־אדם – איננה ממשות אם אינם משלנו.
לא היום התחילו טובחים בלבנון. הטבח שם הוא יותר מייתכנות – הוא ממשות. חלק מן הנוף, חלק מן החיים. תל זעתר, דאמור, זחלה, והרשימה ארוכה.
הולך אדם ברחוב, ומבחוץ הוא בן המאה שלנו כמוני כמוך; אבל בתוכו, מחכה לשעתו, אורב פרא־אדם, אוכל אדם, שמגיח בצריחת חייה – להרוג, להרוג לתיאבון. בלי מעצורים. להרוג כדי להרוג. להרוג לשם הכבוד. להרוג לשם הנקמה. להרוג לשם צחצוח הגאווה שהחלידה, להרוג לשם זקיפות הקומה, להרוג להאדרת מוסר המשפחה – אלהים־אדירים, האמנם כולנו אותם בני־אדם ונפשו של כל אדם היא נפש אדם?
גם מלים, מוזנחות כמעט, מלים כ"נקמה”, כ”גאולת הדם”, כ"שמירת הכבוד”, מלים מתקופת האבן – פתאום הן קופצות והופכות לעינינו ממלים לחיות־טרף ממשיות שטורפות בפועל והורגות אנשים מלוא הרחוב, לעשרות. למאות ולאלפים. הנה מוטלות גופותיהם ברחובות סברה ושתילה.
כמין גלגל אין־קץ חורק שם בחד־גדיא עיקשת: פעם טבחו אלה את אלה, שעל־כן טובחים הפעם אלה את אלה, שעל־כן עוד יטבחו אי־פעם אלה את אלה. והכבוד חוגג. איזו אורװה של ברבריות מתגלית מתחת כל המדים של כל הנדחקים זה בזה שם בבירות – במקום לב אדם.
ואת כל זה יודע כל מי שנמצא שם בלבנון. ידעו גם אלה שכיתרו את שכונות הטבח.
תמונות הנטבחים אינו משות. ואי אפשר למוש מהן. דהות ועמומות על דף העיתון כפי שהן. הן אינן פוליטיקה. ולא כדי להפיק מהן ”תועלת” בפולמוסים. הן כדי לראות לדעת ולהתפלץ. הן כדי לקרוע קריעה גדולה, כל מי שלב אדם בו. נדהם מהפקרו של עולם, מאכזריותו של האדם השכן, מעבר כל סיוט. הנה, הבלתי יאומן – יאומן.
אבל הן גם כדי להזכיר שאנחנו איננו פטורים ממה שקרה שם. ולא נוכל לרחוץ ידינו בשום אליבי, ובשום תירוץ, ובשום התנערות או גערה. גם אלה הפוטרים הכל ב״עלילה” יודעים שלא הכל עלילה. ושאת מה שהיה שם באמת אי־אפשר לכסות או לטשטש. ולא איך קרה שהאפשרות לטבח הפכה והיתה לממשות הטבח.
עצוב.
אבל גם שואג למהפכה. להניע את אמות הסיפים בארץ הזאת. וקודם לכל – לצאת. לצאת משם. מהר, היום, עד שתשקע השמש. לשים גבול בינינו ובין כל הצדדים המסובכים האלה: עיסקם לא עיסקנו, שינאתם לא שינאתנו, כבודם לא כבודנו, וטירופם לא טירופנו.
לצאת משם, לחזור, הביתה, היום. בלב כבד ובלקחים ללמוד.
ובהחלטת ברזל – כנגד הממשלה הסתומה הזאת.

יזהר סמילנסקי, דבר, 22.9.1982

מתפתלת

מתפתלת לה הממשלה וחורקת תחת לחץ הציבור. לחץ שהלך וגבר הלך ונתהדק, ﬠד שבבהילות, ביום ששי בין השמשות, נתכנסה הממשלה להחליט. נורא לא היה להם חשק להיחקר. וכמי שיד בﬠורפו נלחצו לומר הן. אבל לא לחקירה אלא רק ל"בדיקה".

למה הם מתפתלים כל־כך? מפני־מה הם חוששים? מה כל ההתיעצויות המוקדמות וכל ההתגודדויות רצוא ושוב? כל אחד מהם מצהיר כי אין לו מה להסתיר, וכל אחד מהם רק מתלבט איך להימנﬠ מן החקירה האחת הנחוצה – נחוצה לפי כובד העניין, נחוצה לפי כובד תביעת העם, הנחוצה לפי כובד התוצאות האפשריות: וﬠדת חקירה ממלכתית.

האם אינם בטוחים בעצמם או בﬠובדות? האם צריך להם עוד זמן כדי לחשל את האליבי? להתכונן יותר לפני שיוכלו לעמוד לפני הבודק ולומר בפניו את האמת? אלא שלפני בודק אומרים את האמת, אבל לא מחוייבים לומר רק את האמת, אומרים את האמת אבל לא מחויבים לומר כל את האמת, כפי שמחויבים לומר כחוק לפני ועדת חקירה ממלכתית.

ממשלת ישראל וגּיבוריה הגדולים (הם פחדנים גדולים.) אינם מﬠיזים לבוא ולהיחקר לפני וﬠדת חקירה ממלכתית.

אלאְ שאנחנו כאן, ורבים כמותנו, לא ניתן ולא נניח להם עד שהאמת תיחשף כולה: אם ועד כמה היתה ממשלת ישראל מעורבת, במעשה או במחדל, ישירות או עקיפות, בטבח שטבחו הפלנגות, בסברה ובשתילה.

האמת צריכה להתגלות קודם־כל לשם האמת.

להבדיל בין מדינת ישראל וביּן ממשלת ישראל, בין ﬠם ישראל ובין ראש הממשלה, בין שר הבטחון ובין צה"ל – הממשלה הזאת, ראש הממשלה ושר הבטחון הם מקרים חולפים שבקרוב ילכו להם – והמדינה והעם וצה"ל יתקיימו להם נקיים ממﬠשיהם וממחדליהם.

מה שניראה היה בסוף השבוﬠ הראשון למלחמה כהצלחה מהירה ומרשימה – ניראה בסוף השבוע השישה־עשר למלחמה – כהסתבבות בﬠסק־ביש וכצרה צרורה. ומה שהאיר בתחילה כ"שלום הגליל", נתגלה כעת כאפלה בסימטאות ביירות.

מה פלא אפוא אם לרבים בארץ מסמלים ראש הממשלה ושר הבטחון את הדוחה ואת האטום, את הנפוח המתנשא, ואת השחצן המתרברב, את צרות־הלב הלאומנית, ואת קטנות־המוח המדינית, את המוגבלות המוסרית, ואת הﬠורמה לנסות ולהתפתל ולהתחמק אחר־כך מﬠמוד באחריות מעשיהם או מחדליהם.

כל מלחמה שאינה לשם מניﬠת כלייה ִבהכרח מסתבכת, ובהכרח מסבכת. שיקומה של לבנון הדרומית – הוא שאלה ישראלית.

*

מכל ארצות ערב שאליהן זﬠקו המחבלים המוכים והנילחצים – לא נענתה אף ארץ אחת במעשים. רק נהמו מרחוק והטיחו דיבורים מזרי איומים באוויר. וי לחלש. הﬠולם כולו נגדו. המנוצח לבדו יישא את מפלתו. הכל נופל על ראשו לבדו. איש לא יבוא לקריאתו. לבדו יישא מתיו. לבדו יישא עיניים ריקות מניין יבוא ﬠזרו. לבדו יימק.

שמחזק את ההכרה הברזלית שאין לנו קיום בלי צבא חזק, בלי הצבא החזק ביותר.

אלא שצבא אינו יכול לבוא במקום מדיניות. בלי אגרוף פלדה אין לנו קיום, אבל אגרוף פלדה אינו אלא כלי בידי התבונה המנהיגה אותו: תבונת המבט הגדול, לטווח רחוק.

מה קורה כּשמתגלה שהכלי הוא משוכלל ויﬠיל וקולﬠ ומצליח – יותר מכל מה שיודעת התבונה לפתור, לקדם או למנוע? מה קורה כשבמקום לפתור שאלות קשות – כותשים אותן?

*

כשנאלצת האומה לצאת למלחמה היא מטילה את עצמה על בני התשﬠ־ﬠשׁרה. פתאום כל כבדה של ההיסטוריה היהודית וכל תולדות ישראל בּארצו – מוכתפות על שכם בני התשע־עשרה הללו. רגע לפני שעברו את סף בגרותם ובטרם ניכנסו לחיים, בין צאתם מרשות ילדותם ובין הכנסם לרשות גברותם – הם ניקראים להעביר את הכבד מכל כבד מצד לצד, במשובת תלתליהם, בעינים מבוהלות קצת, בתושיייּת ידיהם הצעירות ובקפיצת ההעזה אל יהּייה־אשר־יהיה – יוצא לב האומה אליהם: לוּ ידעו להישמר, לוּ ידענו לשמור ﬠליהם.

יזהר סמילנסקי, טיוטא, סוף ספטמבר 1982