4 – עשבת זהב

וגם בכלל לא לדבר עוד. הדיבורים הללו כולם. נלאיתי עליך בדברי, נלאיתי עלי. בוא לא נדבר. ידברו הכלבים. מי שרוצה שידבר. בבקשה, המקום פנוי. ואנחנו בוא נשליך עצמנו אל העשב הזה, היבש, הזהוב, הרועד ברוח. בוא, ישר אל תוך חבורת הזקננים הללו ושלום על נפשנו. איננו עוד. כבושים באדמה. מוטלים בעִשֹבָה בלב זהבה האביק, המרחיש. שלום, זבובים קטנים. והריח המריר־מתוק. הו, לשתוק. מבול שמים על עפעפי. מסוּנוור צלהבי שמש ישרים. רגוש בדממה שלמה. לא שלמה כי יש ציווצים אי בזה, ותיזוזי ניסור חרגולים. ואמירת הציקד בעל־פה. מבחין בחצצי הצבעונין של החוחיות, גם אתה? אלה, כן. אני אוהב את הזקנן השעיר, למרות שמו המטופש. מיני שמות ממציאים. בוודאי באמת שמו אחר. אילו קראו לו יבשוש או רגשוש או ברחוש או מה. זהבו הירוק. ירוקו המצהיב. צהובו החלמוני. וחלמונו הלחלח, מהבהב המבט, מהדהד כמיתר נפרט, מתנגן באפס־רוח, מתרונן מבליח, מזליח מהבהב, ריטוטים ריטוטים, רטובים מזהירים, אגודות־אגודות, זקניו אלה, הזקורים להרטיט, הצבורים בבסיסם, ומבודרים מעופפים בלמעלם, הקָדים ענוגות, מלאים רעד, בל המדרון מזהיב, מאגודות־אגודות אלה, חבורות של אור מאדווה. וּכשתתלוש לך קנה אחד, תמצא במפרקו מתקתקות, ינקותית שכזו. תפלה ריחנית, וגם לא־חשוב ואל נא תתלוש, ורק לרוח, תן לרוח; תן לה, רוטטים כולם, נעוצים ברגליהם וקרואים לעוף, כדגלים, כספינות, כמו, הה אלי, כאילו – –
ונכון שכבר נשתנה הכל לטובה. וניצלנו מכלימת תבוסה. בוודאי שכן. ונכון שכבר יבשים ומוכנים לקום ולרוץ עוד? (ורק עוד רגע: אם לא פרח ממני להזכיר כי זהוב של אמת הוא, בלי שיהיה יבש, וכבר זהוב אף־על־פי שעוד קצת ירוק?), ונצא כעת במדרון עד הוואדי (והמתן, גם זה: את ריחו, את ריחו לא שכחת? קח לך. וגם מזו שעל ידו, נפלאה מאין כמוה קרטם לך קצת ממנה וקח, מבושם תלך, חריף ומתעורר), ואחר־כך מאצל הוואדי נוכל לעלות על הדרך (ושלא לשכוח לאמור ובפירוש, בלי ריתוי ובלי הסתייגות של בושה: שלבי יוצא יוצא אל הזהבים האלה הפותחים ברעד כאן, ועוברים ועושים שם חלקת דגן נרחבה אחת, ורבות כמותה בהמשכה להלן, בשלוֹת ועמוסות שמש ותנודת זהב לבן על קרוּמן המפרפר כמשי, עד שהעינים מסתמאות, השמים אבודים באובך המתנחשל, השמש ירוקה והאור מסתחרר בלובן המכחיל רץ אין קץ –), אז נקום, נכון? (יוצא בי לבי לומר, ואני יודע שלא אוכל, מתפרכס בי, נלבט ולא מוצא דרך, להיות יכול לקחת ולשיר בקולי־קולות, מין ,כן' שכזה, כן כן, כן כן, ובקולי־קולות…).
קמים? קמנו (שקויי מרחב. וריח עשבים. ערום ועריה וריחות. ביחוד המרוָה הזאת. כן, מכאן. ביחוד הקורנית. ביחוד הגעדה. זו, כן. ביחוד קלחי השומר התמירים־שעיעים, ריח בלתי־מוכחש. מתקתק עוקצני) הו, לא. בוא לא נזוז. בוא לא נזוז. רוצה? עוד רגע קטן. אל נא תהא נחפז. בוא נהיה פטורים מכל. רק עוד רגע. תן לתפוש בעופו. אומר לך מלה? אבל אתה הלא יודע. יודע או אינך יודע? אתה יודע עד כמה? לא אינך יודע, מניין תוכל לדעת – וגם ייראה בעיניך נמלץ מדי. אתה יודע שזה למעלה ממה שאפשר, ממה שיש בכוחי, לוחש ולעתים גם צועק, מחריש קצת ופתאום מתגעש, כואב כמי שסכין קנאה תקועה בו, בבוקר מקבל את הדין ועד הערב ממרה והופך הכל בזעם, ואין מפלט, לא שום מפלט, לא, בסופו של דבר אין שום מפלט, ואי־אפשר, וכלום לא, ואי־אפשר אלא רק כל היום הארוך, ותמיד תמיד, ובכל יכלתך, ובכל אמיתך, וזה נהפך עינוי, נהפך חנק אם אין לו, ומצטבר כלבה בווּלקן, מצטבר נלחץ לקראת, כל הזמן, מנסה כפעם־בפעם אולי כבר, אם בשל כל צרכו, אם הגיעה כבר השעה, הפעם־אחת ההיא, שבה פתאום נפתח, שבה פתאום ופתוח, כולך, הווה בפתוח הזה, נותן וניתן כמו יהי אור, או כמו וירא כי טוב, לעזאזל טוב, מי זה יודע טוב או לא טוב, או מה זה טוב, רק שנגאל, שזה הדבר, שנגאל, האם אתה יכול להרגיש, תופש מה הדבר, לא, איך תוכל, גם אני לא, לא שום דבר, וכל מה שאמרתי אינו כלום, דברי סרק, לצאת לחוץ, לפנות ולנקות את כל השטח, שישאר נקי עד ההתחלה הנחוצה – אתה תופש? מסוגל לראות? יכול ללכת אתי? – כי לאמת אין מלים, ואני מאמיר לך מלים. איך אדע לומר לך ולאמת אין שום מלים, רק ריתמוס. הנה הדבר: כשבריתמוס הנכון – פתאום יודעים. אז יודעים. לא לפני. לא בלי. בריתמוס – אז. רק כש –.

רואים את הקצב הנכון, ושומעים, והכל בא אז נכון, ומריחים וממששים וטועמים והולכים והווים, בקצב הנכון, הלוך ופעום, מוכרח וחָפֵץ כאחד, חיים ל– ורוצה ב–, והזיקה שבין כל דבר ודבר, בין כלל הדברים ובין כל דבר ודבר, בין כלל הדברים ובין ההולך בהם, בין השדות ובין ההולך בהם, בין זהב השדות ובין השדות החומים, בין מהלך הגונים ובין הילוּך השטחים, יחס נוגן ועולה, אופף ועולה, בלתי־חייב שום תכלית, בלתי־משמש כלום, אבל נושא תבונה אחת, מין אחדוּת שלמה אחת, כזו שאם היא כאן כל השאר, שחיים בו, המגוּבב, המבולבל, המדומה, הנימוק בדלוּתוֹ, מקבל לו פתאום סבר, ואורך־רוח, ומידה של ראיה נכונה, נושא שלוָה וחסר שום מנוחה, מכונס בו ופורץ ממנו, עצוב עד דכא, ושר התרוננות, זורם בכל הניגודים, רץ בין גדוֹת, וחסר שום אפיק, ואין עוד בך שום מרי כשאתה, כל אשר אתה וכל אשר לך, אינך אלא איזה שחק־מחק בטל ומבוטל בשולי ההליכה הנרחבה הזו אין קץ, תופש? אבל כל מלה נוספת רק תערפל ותחטיא או אולי כבר גדשנו. אסור לדבר על הדברים, רק להקשיב להם. להניח לחבוי בהם לאמור ולעשות מכוח משקלו המוצנע. לתיתם לצמוח נכונה, בכל הגנוז בהם, בלי השלמות, הבהרות או הדרכה, אלא בכפי שהם, בשלמותם, בבהירותם, באפלוּתם ובמקצב הנכון. פתאום אתה חש איך לבךָ נקסם לך. פתאום קסוּם לך העולם וכל דבר שהוא, ברור אף־כי לא פתור. על כל מדרך כף־רגל־חידה, וכל מדרך מתרונן. אתה יוצא ממה שאתה תמיד. כמי ששערי הכלא נפתחים לפניך, נושם ויוצא חפשי, מסוּנור שמש לרגע. הריאות מתפוצצות ממגע אויד חי. נושפות את כל העכור המודחס בהן. מתרוקנות עד חשכת רגע ולוקחות מחדש. זרם עשיר חמצן, ישר מן הכחול הזה. שאיבות עצומות ותאבות של רוָחה, מתאנחות לרוחה, כצמא שנפשו כמעט יבשה בו – על מימי זרם צלול: טבול פנים בכּכוּת הזרם וישר מצוּלתו הרצה. ככורעיו של גדעון. אפַּים, ומן המים. ובלי מחיצה. ובלי יותר מזה הרגע הנוגע הזה. לא דרך מַשהו, לא אל משהו, לא בסיבת משהו ולא למען משהו – אלא בלי כל זה, ישר: אדם ונהר. איש ועולם. רוגש ונושם לתוכו, כשיכור מכדו, מבולבל קצת, אבל לא נורא, מבוּשֹם קצת עד שמגעו משאיר חותם, מעפעף קצת, אך צלול, הו, צלול בטיפת טל, צלול ושלם תואר, כטיפת דבש, צלול כרוח הים הבשוּמה הזו, כירוק הזה, כזהוב הזה, צלול כצהרי יום.

ומוקף מה? מוקף עליצות דבורים שוקדות בזמזום חם. ומוקף מה? מוקף ריחות מרוָה ומרירות מתוקה של שומר, נשימה שאינה מועילה לכלום אלא לעורר. ומוקף מה? מוקף נחלות מרחבים חמים, צהבוּת שדות, אבקות שבילים וחומות חרישית. ומוקף מה? מוקף ציוצי צפרים נעלמות (עפרונים? חומיות? נחליאלים בנתרם עלה ושקע?). ומוקף מה? מוקף עמקות שמים וגבהות ארץ ומשב־רוח לטבול בו, וטובל, רוחץ, מפורק, לא להצדיק ולא להצטדק, וערוך מוכן לזוז, כל אשר בי מפולש למישוש ההלאה שמנוכח, עוד, הלוך והלוך, הלוך ונסוע, כל הזמן פה פה ואף רגע לא פה, שר לנפשו, מכל העולה, כפתיל של לחות העולה בפתיל הבוער, אמן.
אף רגע איננו וכל הזמן הוא. עד שהוא זה כבר הוא לא זה. אין קץ למה שהוא יכול שיהיה, ואין שיעור לעושר ההשתנוּת של מה שהוא הוא. כפלג רץ, כנהר, כרוח, כלא־יודע־מה. כשקט. הה, בוודאי, כשקט. כשקט וכרחבות. רחבות עמומת דבש. ענבר אור. ופירורים שחשים אותם ביחפות כפות הרגלים, ובמעופי צפורית חולפת. כל־כך חשוב, ולא חשוב כלום. שקט מלא. לפני־ולפנים ועד הבטן. ושמים מתנחשלים לאטם. נגולים ומתנחשלים. ריצוּדי סגול נעלם בהם. התקמטות רחושה בגללה כעל פני מרחבי־מים. ריחושי זמזום נלאה ולא יילאה (חסר לי פתאום מישהו לגעת בו ולהראותו. אני נוגע בך. מצביע שתדע, רואה? שם, והלאה). ואין אתך כי אם הנוכחות הכפולה; של הכל ושל קטנותך. והמון סבלנות צריך אדם. סבלנות מאירה לכל מה שזה. תשומת־לב מפורטת ושקולה לכל זיז נמלה (לאן הגברת? מה בפיך? והחפזון למה?) או למצנחים השקופים, השמשיים, התחריים, של הגדילן שהבשיל, הנה זה, נישא בנחת כּבדוּדית, עם כל אין־משקלו השקוף, בשליחות דרך שמי יודע אנה היא, או אחריתה, לבוּש תחרה ואור, או היכן תיתם לו הרוח, ומי הוא שיצמח כבוא הגשם? קצת ריח מתוק קצת ריח מריר, קצת זוּמזם קצת לא. שקט כרסתני, מעובר, קושב פוריות מאוד.
מה אתה יודע. לא הכל אני יכול לספר לך. מאליך תמצא פעם מה עוד אפשר על גבי האדמה הזאת, כל מיני מה שאפשר, כאן, בפתוח, בצל או בשמש, בין שורות התירס העולה, או על־פני החפשי הספוג שמש ושמים, ובנלהב, כששתיקת הכל נעשית שירה, כשחום היום נעשה וילאות מעופפים, כשהשמש פרח חמנית מחייך אף אם לוהט, עולה־עולה בשגעון פריחה, ומה יעשה בשר ודם, פעם תדע גם אתה, ומקווה שלא תחסיר, ובשנַים תבוא לכאן, שנים שיכורי יחד, מעשה בהם ובאדמה עשירת הפיתוי, זו שבוער בה, שלא די צמחים הצמיחה מתוכה, שלא די חיים שוקקו מקרבה, שמיציה עולים פרחיה כגחלים וזהבה המוּם חוֹם, כואב ערגה, ובוֹער בה עוד ועוד, בשם כל האלים, שֹריפה לוחכת שֹורקת מתוכה, לוחשת להצית ולהעלות בלהבה כל הבא בה, ובחיבוק ובעשבים המתמעכים, שלא כדרכם, בהם ועליהם, ובהינגעות מיציהם שנפגעו, ובניזלי זהב לבן, ובפרחים לבנים שלבם זהב, שקלטו ביניהם ולא נודע, והציקדים הללו שאומדים אז הללויה, בדממה הגדולה הסוּמית, בעוד נמלה אחת, נפתלת בריר הזהב השפוך, תתעדן בקריאה שלא תשמע, במשקל הנוצה של הכבד מכל.
המתן? גם אתה שמעת? אי מזה… לא כאילו?… איני יודע מה. אמרת משהו? נתפזרה עלי קצת דעתי, סלח נא. אבל, פתאום, לא היה כאילו?… יפה כעת לאדם לחדול, להתקפלל כשבלול, ברכיו בסנטרו, ידיו מקיפות, בוֹנֵן לפניו, שועָה אל לא כלום, כממתין מאוד, אחד ממתין שבעולם, אולי כאל לידה. נרגש בי יותר משאוכל לומר. קצב מהלך השדות הומה בי כתפילה. כאן, בתוך כל זה, כאן אני חש בה, שומע אותה, אומר אותה, עונה אמן. יותר מבכל מקום אחר שבעולם. כביכול שותף לאיזו הרגשת אמת, הפונה נקיה למעלה. אל נא תחשוב לי לעוון אמירה נרגשת כזו. אין זה ענין לספר בו, כי־אם להיות בו. שדות ושבילים, רוח מאובקת, ומראה פתיחות מרחבים אינם "יחס לטבע", "יש לו יחס לטבע", או "מראה נוף" שחולקים לו "יפה”, או "נפלא", או "פאנטאסטי", או משהו מן הציונים, אין זה שעשוּע לקישוט. אין לך רציני מזה. הרה משמעות עמוסה. זה הרציני מכל דבר בעולם, שבו, וממנו ואליו, שהכל בו עשיר למעלה מכל שניתן לשער מראש, עשיר מכל עשיר שלעולם אינך יודע לאן תוכל להגיע מכל התחלה שתתחיל, כהפלגה בים לא ידוע, בלי מצפן ובלי הגה. מתחילה נתפשים במשהו, בעשב, בצפור, בצבע, בקו, ואחר נושרים הפרטים, כנסורת־אור, והכל נעשה כיכר שלמה אחת, ואחר־כך גם זה מזדכך, מתערטל את כל המוחשי שבמשוש, והופך להיות נרחבות פתוחה, חירות ננשמת בלי שום קשר של דוקא לשום שדה, או שעה, או למעמד צהרים יפים שהם. נושא מבט סביב, נושם נשימה עמוקה, ואין הרבה יותר מזה. שורקת בי בדידות כאל תוך קונכיה ריקה, כעל חוטי טלפון, בדידות בלתי־קשורה בשום סיבה, עצבות מתייללת. איני רוצה לצערך. בתחילה עוד חש נורא בנביבות הזו, חש איך ימים היו עוברים, עוברים ימי עוברים ימים, כמין ספינה נהדפת, ואחר גם זה נשכח מתערבב, ונתוק מן הכל מתחיל כעת חש איך אחוז מצד שני, אחוז אל, סחוף ומסוחף אל, כמי שנקרא לבוא, כמי שקול אחז בו לקרוא לו, מעבר רחוק מאוד, בוא אל תרפה. בוא. אל מה, אל אן, אל מי? וכבר אין לי מקום, לא כאן ולא בשום מקום, תם לי המקום, ולא כלום, אלי שלי, נפשי משתוחחת. רוצה למות את החיים האלה ולהיפלט אל לא אלה, בלתי יכול עוד. אין לי עוד מקום, אין בי עוד יכולת, אין בי עוד כלום לאלה. אבוד מקום אני. ולאן זה רץ, ולאן אני, ומהו שקורא לי, או מי?

אורי, קווים לדמותו

שנים רבות הייתה ארוחת הצהריים הארוחה העיקרית בביתנו. ואז, ביחוד אז, אם הייתה נחה על אבא הרוח, היה מספר לנו משהו. משהו שראה, משהו שקרא, משהו ששמע, משהו שעבר עליו. כולנו מחרישים והוא מהפנט אותנו בסיפוריו.

באחד הימים הגיע לשולחן נרגש ונסער במיוחד וסיפר על סירנו דה־ברז’ראק. לסירנו זה, אמר, היה האף הכי ארוך בעולם – ולפיכך גם היה הגבר הכי מכוער בעולם. ולכן, הסביר, למרות שהיה משורר נפלא וסייף מחונן ופולמוסן שאין כמוהו לא היה שום סיכוי שאישה יפה תאהבנו, או איזו שהיא אישה בכלל.

לפני שאמשיך, אזכיר כי כשאבא היה בן שנה, בבית אשר בחורשה בגבעה (שאז הייתה רק חורשת שתילים גמדים, או חורשת גומות לשתילה בלבד) הוא נפל מן המרפסת חסרת המעקה שבקומה הראשונה ושבר את האף. מאז היה אפו מעוקם במקצת ובעיניו מאוס למראה. הוא נעשה רגיש קיצונית לאפים, ותמיד השגיח קודם כל באפו של אדם ורק אחר־כך בשאר סגולותיו. וכמעט תמיד כשראה אותי היה הדבר הראשון שאמר "מאין צמח לך השופר הארוך הזה?”.

ולסירנו היה האף הארוך ביותר בעולם וברור שהיה אבוד לו. למרבה הכאב, סיפר אבא, התאהב סירנו ברוקסן היפה, החכמה וטובת־הטעם (וגם העשירה כנראה – כי היא גרה בבית גדול בן שתי קומות מוקף בגן פורח המדיף ריחות בשמים).

אחד יפהפה בשם כריסטיאן חשק ברוקסן וביקש מסירנו שיעזור לו לפתוח את ליבה בפניו. היא רוצה שאשכנע אותה, טען, במילים, ואתה, סירנו, איש המילים.

סירנו, שידע כי הוא עצמו חסר סיכוי, התנדב לעזור לכריסטיאן העילג. הוא הסתתר בין השיחים מתחת למרפסת ולחש לו מה לומר. רוקסן עמדה למעלה על המרפסת והאזינה לדבריו.

אבא ציטט כל משפט, כל מילה שנאמרה באותו דו־שיח, כל דבר שירה שלחש סירנו, כל אנחת התפעלות וגניחת תשוקה שגנחה רוקסן – כשלאלה נלווים תיאור הבושם העולה מפרחי הלילה וקולות מקהלת הצרצרים.

רוקסן נעתרה, וקראה לכריסטיאן לעלות אליה ופתחה את דלתה וליבה לפניו – וסירנו מת מכאב.

כולנו הבנו על מה אבא מדבר והדברים נחרתו בלב.

*

עברו שנים רבות והתגלגלתי ללונדון, שם הציגו ב"ברביזון" את סירנו דה־ברז’רק בכיכובו של דרק יעקובי שאין משלו.

והיתה סצנת המרפסת, והיו עוד, ואז הגיעה המערכה האחרונה.

היא מתרחשת במנזר שאליו פרשה רוקסן לאחר שכריסטיאן נהרג. על ליבה מתדפק המכתב האחרון שקיבלה ממנו – מכתב אהבה שאין יפה ממנו – ושגם אותו כתב סירנו, כמובן. סירנו פצוע פצעי מוות, והוא שואל את רוקסן מה אהבה בכריסטיאן. “את המילים" אומרת רוקסאן, "את המילים שאמר ואת המילים שכתב, רק את המילים אהבתי, רק מהמילים אכפת לי, ולא דבר זולתן".

“אתה," אמרתי לאבא, "איך זה שדווקא את זה לא סיפרת? אתה?!”

אבא הביט בי מופתע ואמר "באמת? לא ידעתי. מעולם לא קראתי את הספר ולא ראיתי את המחזה וגם לא את הסרט. בסך הכול קראתי קרע עיתון ובו חצי מהביקורת על הסרט. זה כל מה שידעתי".

ויהיו הדברים הללו מעין מבוא להבדל בין ההיסטוריה המדוקדקת של קרבות חרבת מאחז, בין התחקיר שערך יזהר עליהם – ובין הספר ימי צקלג.

*

דוגמא נוספת, חשובה יותר אולי, לקשר בין תחקיר והיקפו, וסיפור ומשקלו, היא חרבת חזעה. בזמן שערוריית־חרבת־חזעה ב־1978 אמר יזהר לרמי ליבנה, עיתונאי ואיש ‘מצפ"ן’: "הייתי קצין מודיעין, לא המפקד בפעולה: הייתי במקום דקות ספורות כדי לבדוק משהו". יזהר היה, כמובן, מודע היטב לפקודת המבצע: לגרש מסתננים, לפוצץ ולשרוף את הכפר הריק ברובו. כקצין המודיעין החטיבתי היה בין המכותבים על פקודת המבצע. הוא גם ידע למה הכוונה ב"מסתננים" – תפקידו היה להתחקות אחרי עקבותיהם ולכן הגיע למקום – והוא גם ידע שרוב תושבי הכפר עזבו אותו עם הצבא המצרי הנסוג, כחודש לפני האירועים המתוארים בסיפור.

זה לא מנע ממנו לכתוב סיפור בגוף ראשון, סיפור של חייל פשוט, שותף למעשה ועֵד לו, אשר רואה במגורשים את אבותיו התנכ"יים היוצאים לגולה, ואף על פי כן אינו מסוגל להתקומם בפועל כנגד הגלייתם.

בשכבה עמוקה יותר, זה היה סיפור של אדם שאינו מסוגל להכריע. וכל היודע משהו על יזהר – זה היה סיפורו.

כי המעשים שהתרחשו בשטח היו הקולב שעליהם נתלה הסיפור – הם אינם הסיפור. הסיפור נבע מיזהר, מתוך תוכו.

*

התחקיר שיזהר ערך לקראת כתיבת ימי צקלג מתועד בפרטי פרטים, והמסמכים נמצאים בארכיון שלו בספריה הלאומית. התחקיר נסמך על המקורות הבאים: מאמרים וסקירות בנות התקופה (ראשית שנות החמישים) על הקרבות בחרבת מאחז; ראיונות עם ארבעה מהלוחמים שהשתתפו בקרבות; סיורים בחברתם או לבדו במקום, ביום ובלילה; עיון במפות טופוגרפיות; התייעצות עם מומחה על מצב הכוכבים בסוף אלול וראשית תשרי תש"ח; ספרי גיאולוגיה וכימיה המפרטים את המחצבים וסוגי האדמה במקום; המגדיר לצמחי ארץ ישראל.

שניים מהמרואיינים היו תלמידיו לשעבר ברחובות, תלמידים אהובים, מושבניקים, יוסי קבצן (היום צפריר) ועובד לדיז’נסקי, השלישי היה צביקה כסה מקבוצת שילר והרביעי פנחס זוסמן (סיקו). שלושת הראשונים היו תלמידי כדורי בעברם והרביעי איש הפקולטה לחקלאות. שלושת הראשונים זוטרים והרביעי מ"פ, כולם היו תושבי רחובות או סביבתה הצמודה ונגישים לו. יזהר חש אליהם חיבה ורחש אימון לדבריהם. הסיפור מסופר מפיהם ומנקודת התצפית שלהם.

מפתח השיוך של דמות ממשית לדמות ספרותית נמצא ב־Fig1, והיא טבלה שהכין יזהר לשם כך בטרם החל בכתיבה. רואים בה כי יזהר קרא ל"טוטו" – הוא יהונתן לוינסון – בשם אורי, ולמפקד המחלקה "מוטה".

Fig 1 – סד"ק

אבל לפני שנמשיך חובה להעיר כבר כאן כי "ההיסטוריה של הקרבות בחרבת מאחז" היא נושא מעורפל ושרוי במחלוקת. אפילו על התאריכים שבהם התחוללו הקרבות הללו אין הסכמה: בעוד הפלמ"ח גורס שהם התחילו ב־30 בספטמבר 1948 (יום חמישי), גורס מערכות (ו"ויקיפדיה" בעיקבותיו) שהם התחילו ב־29 בו. כפי שנראה, פוצ’ו, איש הפלמ"ח שהשתתף בקרב הראשון, שהסתיים במנוסה, ותיאר אותו בספרו אני פחדן אני אוחז בשתי הגרסאות גם יחד, וכך מוסיף מבוכה לערפל הקרב.

העד של יזהר להתרחשויות ביממה הראשונה הוא יוסי הנקרא בספר גידי, ונראה שיזהר העדיף את הדברים ששמע מפיו על פני כל מקור אחר – אם כי בבירור ומראש יוסי היה מקור חלקי בלבד.

פוצ’ו היה חבר ההכשרה וחייל המחלקה של טוטו. ספרו יצא לאור ב־1966, 8 שנים לאחר ימי צקלג. גם הוא קורא לטוטו "אורי" וליוסי “גידי" (או גדליה וגם גד).

אליבא דימי צקלג, היממה הראשונה התחילה בצהרי יום חמישי, בכיבוש הגבעה. היא הסתיימה למחרת, יום שישי, ה־1 באוקטובר, לפנות ערב, בבריחת המחלקה מהגבעה.

פוצ’ו מתאר את הבריחה בפרק שכותרתו "קבלת שבת", דהיינו יום שישי לפנות ערב.

בשני הספרים, אם כן, נכתב כי אורי נהרג ביום שישי לפנות ערב, וגופתו הושארה במקום על־ידי הבורחים.

אבל פוצ’ו מצטט את מערכות הטוען כי הכיבוש מחדש התרחש בלילה של ה 1/10, כלומר ביום שישי (מה שסותר את הדברים שכתב ב"קבלת שבת", וגם את אלו שכתב על היום שלאחריו, “שבת”).

באתר "יזכור" של הפלמ"ח כתוב כי יהונתן (=אורי) נהרג ב־2 באוקטובר (שבת) והובא למנוחות למחרת, יום א’.

פוצ’ו כתב כי גופתו של אורי הוחזרה מהמשלט, מרוטשת ומעורבת בחלקי מתכת, על גבי קומנדקר, ביום א’ בבוקר, והובאה לקבורה בו ביום אחרי הצהריים.

בימי צקלג כתוב כי גופתו של אורי נמצאה ביום א’, מרקיבה, אכולת רימה, כרותת ראש ועליה סימני התעללות, ופונתה מהמקום בג’יפ.

בימי צקלג שני האחראים לבריחה הם "אורי" עצמו, סמל המחלקה, ו"מוטה" המ"מ. הטענות נגדם נכתבות בימי צקלג בסרקזם ובמרירות. על הראשון, אורי, ארחיב את הדיבור בהמשך. על השני, המ"מ, מסופר כי בתואנה של פינוי פצוע והבאה דחופה של תחמושת הוא לוקח את הג’יפ מהמוצב, נוסע – ולא שב. האויב מתקיף, התחמושת אוזלת וללוחמים לא נותרת ברירה אלא לנוס מנוסת בהלה על נפשם. בו בערב מוטה שב ונפגש עם הכוח ומנסה לתרץ באוזני חייליו מדוע נעלם בשעתם הקשה ולא חזר אליהם עם התחמושת המובטחת.

אצל פוצ’ו נעלם "מוטל", המ"מ, לאחר שעזב את המשלט – ומתפוגג.

בסקירה שסקר מערכות את הקרב נכתב כי המ"מ נפצע בעיניו כשנסע להביא תחמושת, ולכן לא היה יכול לחזור. סיקו המ"פ מצוטט שם כמי שפגש במ"מ הפצוע ולקח אותו לשובל, לבית־החולים. פרטים אלה היו ידועים ליזהר. הוא קרא את הקטע, הדגיש אותו וכתב בצידו: “ברח". Fig2. האם ידע את "האמת" והחליט במודע להתכחש לה? או שה"אמת" כפי שרצה לספר אותה הייתה שונה?

Fig2 – גזיר מ"מערכות" הנמצא בין ניירות ההכנה של יזהר בספריה הלאומית. ההערות בעיפרון הן בכתב ידו.

כעבור כ־50 שנה נערך כנס של לוחמי חרבת מאחז. יזהר אמר באוזניהם כי התיעוד ההיסטורי של הקרב לוקה בסילופים ובשגיאות. אבל מנגד הזהיר מלהתייחס לספרו כאל האמת ההיסטורית כהווייתה. אדרבא, אמר, הספר הוא המרת ההיסטוריה במיתוס. במיתוס הפרטים נגזרים מרעיון ואינם מחוייבים לשום עובדה היסטורית.

ובאותו כנס פגש יזהר את מי שכינה בספר "מוטה”, הוא "המ"מ שברח”, וזה סיפר לו על פציעתו ועל החודשים הרבים שבילה בבית־החולים עד שמאור עיניו ניצל.

לאחר מכן סיפר לי יזהר על הפגישה עם "מוטה" ואמר כי כשכתב את הספר כלל לא ידע על כך שהלה נפצע, ומזל ששינה את שמו כך שלא ניתן לזהותו וכך ניצל הוא, יזהר, מגרימת עוול איום.

והנה, העובדות מלמדות כי היה יכול לדעת אבל לא רצה. הסיפור שלו לא התיישב איתן. ויזהר לא אמר אחרי כנס הלוחמים כי (נוכח התגלית) עליו לשנות או לתקן את הסיפור. הסיפור מתכחש ל"אמת ההיסטורית" אך בהגיונו הפנימי, בדרך שנבע ממחברו, בבטאו את קולו – הסיפור נכון.

*

כאמור, “מפתח השמות" שלמעלה מזהה את הדמות "אורי" עם טוטו, הוא יהונתן לוינסון.

האם הדמות "אורי" משקפת במשהו את אותו יהונתן לוינסון שהתהלך 19 שנים קצרות על פני האדמה? מה משותף בין "אורי" הבדוי לבין יהונתן המת פרט לכך ששניהם מילאו אותו תפקיד בכוח?

יהונתן לוינסון נולד בקריית־חיים להוריו מינה ויוסף. הייתה לו אחות צעירה ממנו ושמה מרים ובפי כול מירוּש. היא חייתה שנים רבות בקיבוץ בנגב, והוריה הצטרפו אליה בזקנתם.

יהונתן היה עמוד התווך של הכשרת מעוז־חיים: מזכיר ההכשרה ודוברה. הוא גם היה בעל הדרגה הצבאית הבכירה שבין אנשי ההכשרה: סמל. והייתה לו חברה: לא סתם אחת אלא נהגת הג’יפ החטיבתי (שבספר הותמרה ל"קובצ’יק" – הנהג היודע להסתדר).

“אורי" של יזהר הוא גם בן יחיד, וגם יתום מאם.

כך מתאר אותו יזהר, יוצא הישר משיר השירים:

“אורי, […] הגבוה, רחב־הכתפיים, ויפה־התואר […], בחור חסון, ששוקיו עמודי־שחם, וידיו גלילי־פז, […] בחור תימור ורחב־שכם, חטוב שפתיים קפוצות, כזה אחד שיודע מה לפניו ומה חפצו, ואפשר לסמוך עליו והוא עצמו סומך על עצמו, ואשרי חוסה בצל כנפיו המאבירות, בחור שיאה לו אופנוע, שיאה לו סוס רותח, […], שיאה לו בחורה יפה שכזאת – מאותן שלא בשבילך נועדו, ושאתה יכול רק למות לרגליהן" (עמ’ 174)

רגע – מי היה בחייו של יזהר גבר “רחב שכם”? הגבר?

“(‏אגב, אילו היה אחי הססן… בלתי יודע־להכריע (‏אהה, כמו מישהו) – הלא היה היום אתנו (‏איש מקריח ומבוגר, אבל עדיין יפה ורחב גב), והיינו מוּרוְחֵי כל הסיפור המעוקש והלא־מתחיל הזה, – אבל הוא היה החלטי: זוכה בכול או מפסיד הכול)” (סיפור שלא התחיל, "ספורי מישור”, 1963, עמ’ 193)

ישראל, האח הבכור

יזהר מסכם כאן במשפט אחד את יחסו לאחיו הבכור, את הפצע שמעולם לא הגליד, את אחיו שלתפיסתו היה ההפך ממנו: יפה, רחב־גב, החלטי ומקריח. יזהר, לעומתו, היה מכוער, שדוף, חסר יכולת להכריע – ובעל בלורית מפוארת.

ולמי היה יאה אופנוע?

“ומי יודע עד היכן היינו מגיעים בתפארת, לולא הקיץ הקץ, כעבור מה, על ימי החמורים ועונת האופנועים הגיעה, ולא יצאו ימים רבּים ולאחי, אהה, כבר היה אופנוע. ישן בתחילה, וחדיש וכבד ונורא, בסופו.“ ("דהרות אבירים”, 1958).

יותר מזה, לא רק לאופנוע יאה האח הבכור, אלא האח יאה לאופנוע:

"כשהיה אחי בא אל אופנועו כבר היה זה נענה, וכאילו רעד של התמתחות קשובה נפרט בכולו. מגע קל אחד בדושה, כמשחיל נימה מחלב, וכבר זה מפכפך ומפנה חיים, פיכויים קלים, בועתיים, מדויקים, סכויי שמן מתרוננים, שאחי היה עונה כנגדם ברינון משלו" ("סיפור שלא התחיל”, 1963). לעומת זאת את האח הצעיר משליך האופנוע מעל גבו.

רשיון הנהיגה של יזהר באופנוע. תוקפו פג ביום שאחיו הבכור נהרג בתאונת אופנוע, ואמו אסרה עליו לחדש אותו.

מאז ימי צקלג – אבל לא לפני כן – חזר יזהר וסיפר סיפורי אופנוע: רוכב אופנוע מצילו מאבדון ולוקחו לתוככי האקסטזה ("הנשכח”, 1958): “אחוז בי. בחורצ'יק. חבּק אותי חזק – שלא תיפול! ככה צﬠק אלי וחבוּקים יחד טסנו לנו יחדיו כﬠל כנפי נשרים. ישר אל תוך תוכי השמש הגדולה הזוֹ מנגד.”

ואחרי שתיים בצהריים, אז "כשהמורים מתחילים להיות בני אדם", בוחר המורֵה להיסטוריה לוי סקונדה דווקא בו להיות לו מורה לנהיגת אופנוע, ("טיסת קרן־שמש”, 1995), וגם המורָה לאנגלית ג’ודי רוצה שיקח אותה לסיבוב פרוע על האופנוע; ואפילו התגלות אלוהית מתרחשת על האופנוע בלילה אפל אחד (“מבילו לתל־נוף", 1995).

*

יזהר הבן הצעיר גדל בצלו של האח הבכור, היפה, אהוב אימו שהקנתה לו זכויות יתר:

“האח הגדול כבר דאג לעצמו, כדרכו, ובריכוז פניו היפים ושערו החום השופע ויורד על מצחו, […] וממלא לו כוס רחוצה למשעי בשארית החלב, […] ויפה לו והוא יפה ושמחת אימו, […] ואמא מעבירה כף ידה פרושת אצבעות בשערו הגולש כאילו לסרקו באצבעותיה. כל כך חרדה אמא עליו. שלא יתקנאו האלים ויעשו משהו, חרדה חסרת שום בסיס לכאורה, ואף על פי כן חרד לה בעומק ליבה לנער היפה הזה. ותזכרו שהוא נולד בי"ז בתמוז. ביום שהובקעה ירושלים, […], ושכדי להיוולד בי”ז בתמוז ברור שראשית ההריון היתה ביום הכיפורים, ובו במקום גם התחילה לבכות אז לפני אבא, שהם עשו דבר שאסור לעשות ושהאלים הלוואי שלא יענישו. ושאסור היה להם להיסחף ולעשות את זה ביום הקדוש ההוא.” (מקדמות, 80-1)

כי בעיני האח הצעיר, האח הבכור ראוי לא רק לאופנוע: הוא ראוי לעונשם של האלים.

פעם אחר פעם חוזר יזהר לקין והבל [דברים בכנס ל־70 שנות 'ההגנה' בכפר גלעדי, 21.6.1990; פורסמו גם במעריב, 6.7.1990. יזהר נהג לחזור על דברים אלה]:

“חשבו רגﬠ ﬠל הסכסוך הראשון שהיה מﬠולם. קין והבל. ﬠם כל ההבדלים. סכסוך ﬠל טריטוריה וﬠל זהות. או אתה או אני. או שלך או שלי. ואלהים, או יאהב אותך או אותי. הﬠולם אינו ﬠשוי להכיל שניים ﬠל פני אותו שטח מחייה. או אתה או אני. אם אתה כאן אני בסכנה, אם אני כאן אתה בסכנה. אתה שונה ממני ואני שונה ממך. ואין מקום לשונים ﬠל שטח אחד. וכשאני חזק ממך, או ﬠרמומי ממך, או חסר מﬠצורים ממך – הנה אני קופץ ﬠליך ומחסל אותך, את המתחרה בי. מי נשאר?

אני, רק אני, שלי, רק שלי, לבדי, רק אני. ומה קורה אז? קול קורא אז, מﬠל השדה שנשאר רק של קין לבדו ורק הוא ורק שלו, קול קורא פתאום, קול שילווה מﬠתה את ההיסטוריה של כל המדוכאים ושל ﬠם ישראל, קול תובﬠ פתאום – אי הבל אחיך? לא אי הבל, אלא אי הבל אחיך? ושוב הבל כאן. לא נפטרת מהבל. הוא ﬠדיין כאן. אתה רצחת והוא נשאר. והוא חי. והוא אחיך.”

את סופו של אחיו מתאר יזהר כך (סיפורי מישור, ע"מ 182):

“הייתי שם לא מכבר. אין־השקט טלטל אותי לחזור ולבוא עד שם לראות. הרבה נשתנה סביב אותו מקום. חרוש, מעובד ומטופח. כפרים אחרים שהיו אי־כאן אי־שם אינם עוד, ואחרים נשתלו, עודם מתאחזים ומשתדלים לצמוח, אבל הגבעות לא נשתנו, ולא משוכות השיזף, אותן שבהן נתחבא אז בעל החרמש אלף־העינים, וגם לא פסי־הרכבת המתעקלים שם על־פני שביל דומם ולא משומש, וגם הרכבת אינה עוברת שם עוד, מאז נכרתה הריצה מצרימה. הכל עומד בעינו, וגם אותה חלקה קטנה אשר אליה הוטחו אז, לא ברור באשמת מה או אם היתה כאן אשמת מי, וממנה נלקטו אז השנים אשר בקשת מתקמרת שנתהפכה מהר ונפלה. בכרוּת, ראש לפני גוף, שטופי מהירות אצו נרומו אז שני רוכבים עורגים להספיק, והכל, כל כוח המהירות הצבורה בהם, כפול כָּבדם, ניחת בהולם אחד על רפיפות הקשר הענוג של חוליות הצוואר אל הראש, נתפרק, ופרצו מתוכו, כזיקי אור, נישאות מתעלמות תוך כך, מתוך נאקה או צפצוף היחלצות, נצטפצפו שתי נשמות ויצאו כזיק אור ירוי למעלה, ושנים ריקים לגמרי היו שכובים במעוות זה בכה וזה בכה, חובקים עפר וזה הכל." מפרקתו, אותו חלק גוף המחבר את הראש לגוף, נשברה.

*

יהונתן לוינסון נהרג מפגיעת פצמ"ר 81 מ"מ ב־2 באוקטובר 1948. גופתו המרוסקת הושארה בשטח כשהמחלקה שהייתה בפיקודו נסה על נפשה. בליל המחרת, מוצאי שבת, כבשו לוחמי פלמ"ח אחרים את המקום. למחרת, יום ראשון, הם מצאו את הגוויה והביאו אותה בו בערב לקבורה במשמר־הנגב. פוצ’ו מתאר את הקבורה לפרטיה.

גם הכוח השני הזה ברח למחרת ממאחז, והשאיר אחריו שלושה הרוגים ושני פצועים. כן, השאיר פצועים וחללים בשטח.

כשהמקום נכבש מחדש התברר כי האויב רצח את הפצועים והתעלל בגוויות החללים. ראשי חמישתם נכרתו. הגוויות התגלו רק עם הכיבוש השלישי, ב־5 לאוקטובר.

*

אחיו הבכור של יזהר נהרג בדרך לגברעם, לא רחוק מחרבת חצאץ, אחד מאותם כפרים "שהיו אי־כאן אי־שם ואינם עוד", וגם לא רחוק מחרבת מאחז. כולם ב"ברצועת יזהר" שם התרחשו הדרמות הגדולות שעליהן כתב.

אלוהים, אותו זה ש"יֵרד אל הבקעה" ההיא העניש אותו ושבר את מפרקתו – כך סתם? או על חטאי הוריו? או שמא משום שנענה לתפילת אחיו הצעיר?

אלו שאלות שלא הפסיקו להעסיק את יזהר כל חייו. האירוע היחיד בימי צקלג בו לוקח אורי חלק הוא מאבק על מעמדו מול גידי, הזוטר ממנו: השאלה היא אם אורי ירד אל גידי, במשלט הקדמי, כפי ששומה על מפקד טוב לעשות או גידי יעלה אל אורי? מהספר עולה כי אורי לא ירד ל"קדמי". הוא אילץ את גידי לעלות אליו כדי להראות לו מי כאן הבכיר. כתוצאה מכך לא ידע את המצב בשטח לאשורו. כשמגיע מוטה המ"מ הוא מאלץ את אורי לרדת איתו בכל זאת ל"קדמי". ולאורי חורה הדבר שמוטה מדבר עם גידי הזוטר וקשוב לדעתו, ולא פועל ב"צינורות המקובלים", כלומר מדבר עם גידי דרכו. ואי לכך אורי מתעלם מכל מה שסוכם בין מוטה וגידי. במילים אחרות: התרחש שם מאבק על הבכורה, שהיה חשוב מהמאבק באויב.

*

המספר סוגר את החשבון עם "אורי" בכור ההכשרה: הוא מפוצץ אותו, עוזב אותו בשטח, מתעלל בגוויתו, כורת את ראשו ומניח לו להירקב ולשרוץ רימה.

אחרי פגיעת הפצמ"ר: “הה, הה, מחכה כאן עוד דבר זוועות. […] – זה… אוּרי? כנראה. אמא שלי. מרוטש. קרוע, בשר אדם פעור. רק התלתלים הערמוניים בהירים, כמו תמיד, מעל־פני החורבן. דם סביב. חזה חשוף, ערום, מחוטב. גוויה שמוטה ונופלת. רפש דם צמיג בעפר. טיט דם. קחו אותי מפה.” (עמ’ 256).

יזהר אינו יכול שלא לציין את ה<תלתלים הערמוניים בהירים>.

“ 'עד פה עף לו הדם שלו.' מראה מי, על קיר הבקתה. […] אורי. אי־אפשר להביט. למה לא מכסים אותו (עלם צעיר ומפואר).” (עמ’ 258)

והמספר עובר אל מחשבותיו של מוטה, כאשר הוא נפגש עם הנמלטים: “[גידי] אינו מגיד דבר רק משום שהוא מרשיע אותך. ברחת. ערקת, הסתלקת. זה דברו. וכל־כך שותקים גם כל השאר. שותקים כאילו רק אתה לבדך נותרת. חימה מצטברת בלבו של מוטה. מה רוצים ממנו? […] מה עוד יכול היה לעשות? יום שלם התרוצץ להשיג זחל. וארגזי תחמושת. וכל דבר ודבר! מה לא עשה! ואורי! הה! אורי. אנחנו כל־כך שקועים בשלנו. מי פה זוכר את אורי. מי מדבר עליו. אילו אני זה – גם אותי בתוך שעה היו שוכחים. אם יינצל הבחור ההוא, מיכיק, – המהירות הצילה אותו. טוב בעיניכם שימות, ובלבד שאני אתכם לברוח יחד אחר־כך. שטות נמרצת! אילו רק רבע שעה החזקתם מעמד – הייתי חוזר בידיים מלאות! ולא אצטדק לפניכם. לא מפיכם אני חי. ואיש לא חש בהעדרו. אני אצטרך לכתוב לאביו. לעזאזל. לא מתקבל על הלב. הוא היה רואה ומבין. הכל היה נמהר. ובן־רגע נגמר.” (עמ’ 277).

(נזכור כי אלה מחשבותיה של הדמות מוטה, פגישה כזו לא התקיימה ב"מציאות".)

אפילו את אמו האוהבת (את הבכור, לא את הצעיר) הוא קוטל. גם היא באה על עונשה:

“אורי. אבא שלו. יכול להתחיל לבכות. אין לו אמא ולא אחים ולא אחיות. רק אבא אחד. בעוד שבוע, אולי, יידע, ואנחנו כבר יודעים. אין לו עוד אורי.” (עמ’ 278)

את דפי "ימי צקלג" העוסקים בגילוי גוויית אורי, הוצאתה מהקבר הזמני ושליחתה לקבורה ניתן לקרוא כאן. והם אינם חוסכים מהקורא אף פרט מן הזוועה.

אורי מחוסל – פרט לכף היד שלו, על אצבעותיה הארוכות והצפרניים המאורכות, הוורודות. היה היה אח יפה, ורק זה נשאר.

זכרו של אורי ממשיך לעלות, בכל פעם שנזכרים במוטה. שני המפקדים זכורים יחד, ולא לטובה:

“וכיון שזכרו את גידי, זכרו את מוטה, ובדעה אחת ויחידה רקקו לזכרו. – אה, מוטה, – והחרישו רגע משום שאורי בא בינינו. ואורי היה פתאום מתהלך כאן. יפה ועצוב. אף כי מוחרב עד גמירא. ומיד התפרצו והפרו את השקט, כדי שלא יהיה עוד לא שקט ולא אורי.” (עמ’ 496).

“שוב השמים. זהב עמום מאיר. עצוב עד עמקי הנשמה. אצבעותיו היפות, הארוכות וצרות של אורי והצפרניים הקמורות (לאן, בכל־זאת, הולכים לאחר שהגוף נחרב?), שֹיער ערמוני. בדיוק כזה, ובלי ראש. גידמה בין־כתפיים פעורה, תחוחת־בשר ועורקים פעורים. אימה. (וגועל!)” ונשארת הרגשה שאורי עדיין חייב משהו לנשארים, שהחשבון איתו טרם נסגר: “הג’יפ הנורא בודאי הגיע. באים סביבו ומתאספים. השמיכה כולה דבוקה וסרחון. ועוד מחכה ויתפשט לו הסיפור שאין לו ראש. בשתיקה תפשוט השמועה, כעשן. לא נוח ולא יודעים בדיוק מה. סקרנות פתוחה ורתיעה סוגרת. מתמלאים דמעות ומסתירים. ועם זה, גם הרגשה דומה לחגיגית. האם אפשר שהוא ישנו עוד והוא מסתכל בנו מן הצד, לא־נראה, מעבר לצעד ההוא שצעד לו מאתנו? מה רואים משם? ומה רואים אצלם, מה הם מכינים עלינו – ספר גלה לנו! הלא אתה שייך לצד שלנו!” (עמ’ 514-5).

*

בהפוך ליעקב אבינו, חש יזהר כי אחיו הבכור, בעורמתו, גזל ממנו את אהבת אימו. עורמת האח, שיזהר מתעב אותה, באה לביטוי בשני סיפורים: “ערמת הדשן" (1958) ו"סעודה בפלוג’ה" (1995). לא רק עורמתו, אלא גם אטימותו לסבל הזולת. בשני הסיפורים המספר נלווה לאחיו הבכור היוצא לערוך עסקים עם ערבים, ובשני הסיפורים האח מצליח, מתוך שליטתו בערבית, הכרת מנהגי הערבים והבנת נפשם – לתעתע בהם ולגרום לכך שהוא ירוויח והם יפסידו. האח הצעיר מתקומם בליבו אך, לכל היותר, מוחה בקול רפה:

“[…] השפלתי עיני וגימגמתי אליו ככה:

"הלא זה נורא מה שעושים פה…”

”מה נורא כאן?” נפתע אלי אחי, וגם שלח סביב מבט פתוע.
”כל הרמאות הזאת – התאוננתי לפני אחי הגדול, העומד גבוה – כל השקרים האלה, כל ה…"
”אה, חדל. מה אתה יודע. ככה זה העולם". אמר אחי ונפנה אל פנקסו שבידו. ”עולם מחורבן”. – הוסיף ואמר עוד.
”לא נכון!” – הרהבתי עוז ואמרתי לאחי – ”לא מוכרח שככה יהיה!”
”לא יודע אם מוכרח אם לא, אבל ככה הוא". – אמר אחי.
”ומה יצא מזה ?” – לא הרפיתי ממנו.
"יזבלו את הפרדס ויהיה יופי של יבול". – אמר וחייך אלי כחייך אח אל אחיו, וטיפס ועלה אל ראש הערימה, והתייצב שם בשתי רגליו […]" ("ערמת הדשן" 1958)

“[…] והמום מלחץ המעגלים החיצוניים שלא הוציאו הגה ורק הרעב שלהם צעק חזק מכאן ועד הים ועם הרוח עד ההרים, כזה רעב אחד ממש גדול ורעב, ולא יכול להכניס דבר לפיו ולא יודע אלא רק מחייך אל אחיו הגדול שגם הוא מחייך אליו פתאום וגם אומר, אכול חביבי אכול, אומר ולועס בכל פה ובעסק גדול.

[…] והיה שם גם יעקב אבינו שחייך ואמר הנה מה טוב שבת יחד לכירה עם כל עובדי האדמה, האלה עם הידיים הגדולות שלהם, ידי פלחים שמעולם, והיה פה גם אחיו הגדול שגמר עסקה וקנה את האדמה מן השיח' שמכר לו את האדמה שהייתה של הזורע שלא יזרע עוד ושל הקוצר שלא יקצור,” ("סעודה בפלוג’ה”, 1995)

*

החיילים שכבשו את המשלט בפעם השנייה יודעים שגווייתו של אורי נמצאת לא רחוק, ושצריך למצוא אותה – אך הם משתדלים להתחמק מכך, בתרוצים מתרוצים שונים. עודד זוכר כי "היכן שהוא שוכב אורי רצוץ. כבר הוא בוודאי נפוח ומסריח.” אך מיד מחשבתו מוסחת אל איזה כלב הנובח במרחק (416).

גוויתו של אורי מהבהבת בשולי תודעתם. מעצבנת. “מי ביקש ממך סיפורים עצובים? ביקשו סיפורים סתם. מצחיקים קצת או רחוקים ולא נוגעים בך. […] בחור טוב היה אורי, שנדפק פה לפני לילותיים, בעצם המקום הזה שאנו שוכבים. קצת בטוח בעצמו מדי, אבל עלם־חמודות. אבא שלו רופא. אבל הוא היה איש־צבא, ואיזו קומה וכתפיים" (דויד, 428). וכך גם יאקוש, וקובי וכו’ זוכרים כי לא רחוק מהם מוטלת גוויתו של אורי אבל חוששים ממציאתה ודוחים זאת ככל האפשר.

מאז שנהרג אחיו הבכור בפברואר 1942 לא כתב עליו יזהר מילה (“בפאתי נגב" נכתב "לזכר נשמתו" של ישראל, אך קשור יותר לעיסוקי האח מאשר אליו עצמו).

וסיפור על אחיו הוא ההפך מסיפור סתם.

מיקי הוא אחד מחיילי הכוח שכבש את המשלט בשנית, והוא "ילד הצוחק כדי שלא יבכה”, והוא "אח של אחיו" (422) והוא זה שגילה את הגווייה.

העוול דורש נקמה. יזהר לא העז להודות בתשוקה האינפנטילית לנקום באחיו. אבל עכשיו הילד מיקי עושה זאת עבורו. מיקי מסיע אבן בשוחתו ועושה בוּוּוּוּוּ… ואינו יכול להירגע, "ואמר לו בלי להגביה לא ריסים ולא קול, ככה: 'אתה ראית כשמצאו את אורי!" – 'אה.' תמה הלז מתוך התיששון ומתוך הסירוב להיות ניסוֹח. 'היה נורא, לא?” – אמר מיקי. 'הו.' גימגם ברזילי ולבו נפל בו. – ‘בלי ראש?’ – לא נעתר מיקי ולא הרפה. – 'בלי.' אמר ברזילי ופישט אורך רגליו כמתחנן להפסיק, וחש כי מזווית עין אחת גולשת תמוהה מאד דמעה לא צפויה. ומיקי הירהר ואמר: 'זה איום בלי ראש. נורא, לא?' – 'ה' – ”לעזאזל. אמר מיקי. כלבים. ימח שמם.' – ושתקו. – 'הייתי שוחט אותם. – אמר מיקי – הייתי חונק אותם. לעזאזל. שיזכרו. שיידעו להם. בידיים הייתי חונק אותם. ארורים!'

ברזילי פניו השמימה. די, תפסיק, בחייך. ומיקי התנשם: 'ולאנוס להם את נשיהם!..' ועיניו אל הגבעות. 'הבט, הי, תראה: לא כאילו עולה שם אבק!’ – אמר פתאום מיקי בקול אחר והצביע צפונה. – 'איפה?' נבהל ברזילי. – 'שם!’ – 'זה?' – 'לא, שם! ימינה ימינה. רואה? יקח אותם השד. רואה? אין לי כבר סבלנות,' מישהו נתגנח. וברזילי חזר ונפל לאחוריו בלי להכריע. וגם מיקי החזיר ראשו וידיו אל נתיבות החול. וככה זה.”

*

רק אחרי שאורי הושמד ונקמת ילד קטן ננקמה, נפרץ הסכר. אורי של יזהר אינו יהונתן לוינסון המנוח, ההוא מההיסטוריה. אורי של יזהר הוא ההוא מהסיפור שעוד לא התחיל, מהסיפור שלא "נוכל להתחיל עד שלא נצא ונרחיק" (סיפורי מישור, 110).

וכך הוא אומר בפתחו (1963): “אוצר מילות הרע אין בו כלום אלא קודם כל: סתם. […] ותר על הכל, ערום ויחף ורעב וחסר־כל ואל תשלים עם שום "סתם" (103).

ועדיין קשה לו לספר את הלא־סתם: “לא נספר שום דבר מסתחב ונפסח על מה שכמעט ובא לפי ובוא נימנע משום דברים קורעי לב. טוב? מוחק ולא אספר מה שכמעט והתחלתי, ממה שממתין בתחתית הלב ימים כה רבים. […] כי על הנחוץ ביותר, על האוכל ביותר – לא אוכל לספר. […] הדבר ההוא, הדבר עצמו, שאיני יכול לספר, וגם לא יודע איך אוכל, כבד ממני, ובעיקר מכאיב (שם, 129 – 130).

לאט לאט, במשך שנים ארוכות, מ 1958 ועד 1995 הוא משחרר סיפורים מצחיקים או לא, על אחיו, האח שאותו הוא מעריץ ומתעב, שבו הוא מקנא ומתחרה, שלו הוא בז – ונואש להיות כמוהו.

רק אחרי שאורי חוסל, אחרי שחוסל ועוד איך, רק אחרי ימי צקלג, הסיפורים הללו יכלו סוף־סוף להיכתב.