שביעית
טביעות בחול. של הולך יחיד. אחר הצהריים. העפר היבש חוזר מיד וממלא את ערוגת העקבה, אבל לא עד שאי אפשר לראות בה את החיפזון, את התנופה, את הקפיצים בצעדים, ושלפי עוד סימנים בעפר גם נוספו אולי נפנופי ידיים, ומי יודע אם גם לא שרו שם איזה שיר, או סתם הריעו תרועה, ואולי גם דיברו גבוהה אל הרוח, הרוח אם תמצא את אחי אמור לו, או משהו, כי בעקבות עצמן אין די חומר ראיות, מלבד שהדיבור והשירה וכל הקולות פורחים הם, אפילו אם היו עזים ומתרוננים, אינם עושים עקבות, כידוע, ואין דרכם להישאר תלויים באוויר על בלימה.
בטהובן? כן, אין ספק. זה לא כתוב בחול אבל זה מה שהיה הולך ושר והולך ומריע. כמובן, בטהובן ולא פחות. אבל איך העז? הוא זייפן נורא (אולי מאמא שלו?) וכמו כמה מעלובי השמיעה גם הוא צועק כדי לשיר, ועוד בתנופת ידיים, כמו גדול המנצחים, ובהרבה אמונה שזה נפלא, שומע את מה שהיה רוצה לשיר יותר ממה שהוא יכול לשיר, סולח לעצמו, מאין ברירה, מפני שכבר בלתי יכול לשאת הכול בבטן, כנראה, וכולו מלא מלא התרוננות, וגם שתי ידיו, תראו תראו, נוף מתנופפות, עוף מתעופפות, בפראות כמעט, שר וגם מסביר, ובקול, הו הו, מה הוא שר, מנסה בכל כוחו שלא ייצא הדבר עקום מדי, ושיהיה בכל זאת נשמע דומה לנכון, ומכל מקום לא עד כדי אי אפשרות לזהות מה הדבר. ומי מסכן מכל זה? העשבים הירוקים לא, הברושים שבקצה השדה, עם מיובש הראש ההוא, גם הם לא, העורבים אולי, בגלל הרגזת מנוחתם או בגלל חשש תחרות מקניטה, או כאילו ניסו חלילה ללגלג להם ולחקות אותם בפומבי ולאור שמש אחר הצהריים, וכמוהם גם כל השאר בכל המרחב הזה, כלום לא סובל מזה במיוחד בעיקר מפני שאין ברירה, וגם כולם כל אלה אינם עשויים לנוס מפניו, ואם אינם מנמנמים להם כעת אדישים כחום היום מתחת כל הקולות, אחדים מהם בכל זאת אולי היו מופתעים למדי: שמעו שמעו, היסו ואמרו כל מיני חרגולים, חגבים, לרבות גמל שלמה אחד שקפא ושתי ידיו כמתפלל נישאות לפניו, מהסס אם אוזניו לא הטעוהו (יש לו אוזניים? אז למה הוא שר אם אין לו, או למי?) ואם אמנם קרה דבר נורא. מי אפוא היה מסכן? בטהובן, הוא.
ותשמעי, הוא מוסיף ומסביר לשולה, שלא כל כך רואים אותה, ואת השביעית, כן, הוא אומר לה, בטהובן, נכון, זאת, אני יודע, מוכרת למדי, ומי לא שורק מן החלק הראשון והשני, את זה למשל, ככה בערך, או את זה, וגם את זה, לא מדויק אבל בערך…, את מכירה? ויש כאלה שהחלק השני ממש נוגע ללבם ומאד. אני מכיר אחת כזאת.
ושולה: –
ואני: כן, אבל, תגידי, מתי הזדמן לך לשמוע אותה באמת? או גם את רק בתקליטים?
ואולי גם את בדיוק עם פליכס ווינגרטנר? ב"קולומביה”, בתקליטים הכחולים ההם?
ושולה: –
ואני: נהדרת, לא? וגם את אוהבת אותה, את זאת? או את מי מכולן?
ושולה: –
ואני: הה, כן, גם ההיא עצומה, בטח, אין ספק, אין כמוה, אבל בשביעית יש דברים אחדים בשבילי, במיוחד, אל תצחקי, אדירים, אני מתכוון לשני החלקים האחרונים, כן, שניהם מהירים, ו –
ושולה: –
ואני: לא, אני לא מוסיקאי, חבל, נכון. גם לא מנגן באף כלי, חוץ מן הפטיפון, כשמרשים לי. ולא למדתי, מצטער, ובקושי יודע מעט, ולא אוכל למשל להסביר אם תשאלי מה זה בדיוק לה מאז'ור, אולי בערך, אולי משהו, אבל אופוס 92 מסביר יותר, וגם על חייו, קראתי –
ושולה: –
ואני: לא, בשום כלי, וגם לא לשיר, אני זייפן נורא, ואין לי שום רשות לדבר על שום מוסיקה, בור כזה ועם הארץ –
ושולה: –
ואני: לא, כלל לא מצטנע, זה ככה. תראי איפה גדלתי, מי ידע אצלנו על מוסיקה, את המוסיקה שלי לקחתי מספרים, כן, מקריאה, עוד לפני ששמעתי, מז'אן כריסטוף, ומעטיפות התקליטים, בפטיפון של דוד שלי, כשהרשו לי, והייתי עומד שם, לא מעז לשבת כשמנגנים מוסיקה, שתיים או שלוש או ארבע שעות, עד שהיו מגרשים אותי, ואז ברגליים מבולבלות הייתי יוצא החוצה ומתחיל לשיר בחוץ מתחת לאקליפטוסים הענקיים –
ושולה: ––
ואני: מצחיק, כן. כנראה שכחו שאני שם, איש לעסקיו, ואני בחדר ההוא, עם האריחים האדומים, את יודעת, קרמיקה אדומה קרירה נעימה לרגל היחפה, ובחלונות רשרשו האקליפטוסים, את יודעת, ואני הייתי טוחן בזהירות בידית הפטיפון ובזהירות הייתי מניח את ראש הזרוע על התקליט, וזה היה מתחיל וכבר היינו יוצאים לדרך –
זה היה פטיפון מרובע גדול מעץ מהגוני ריחני וממורט, וכתובת ”קול אדוניו” עם הכלב, ותריסי הפטיפון הממורטים, שמהם פרצו הצלילים, ותמיד על הרצפה כתבה השמש מן החלון פסים־פסים על הרצפה האדומה שנעשתה אדומה ארגמנית, פסים־נעים עם עלי האקליפטוס שהיו צמודים כמעט לקיר בחוץ, תנועה תנודה ענוגה שרק הוסיפה להרגשת המקדש, ובחור אחר היה עומד שם כל הזמן, לא שקט, מתקרטע, זז, מנפנף, כולו חלוץ מתוך עצמו, מעורטל מגשמיות גוף קיומו, כחלזון אחד שנפרד מקונכייתו, עומד לו נדהם כאחד צרוב המגע החריף בבשרו הרך שלא לומר שֶמֶש, עומד שם ומייבב בחצי קול עם בטהובן, לא לשמחתו אילו שמע, ובתנועות מאד גדולות של מנצח גדול מאד, על תזמורת ענקית מאד, גם כשלא כל כליה ברורים לו עדיין, אף כי זו אינה מניעה גדולה לניצוחו הנלהב של המנצח, כמובן, גם אם, הוא מודה, שבימים ההם לא תמיד היה בטוח, מה בדיוק ההבדל, למשל, בין כינור שני לכינור ראשון, או בין באסון לפאגוט, ואם אינם במקרה אותו דבר עצמו, או מה זו בדיוק קרן אנגלית ובמה היא שונה מקרן היער? וזה עוד בלי כל עניין הסולמות, והדיאזים הללו והבמולים שיש הרבה כל מיני כאלה בתווים, ולא תמיד היה מובן לו לאשורו מה זה למשל ה”קון בריו”, שכתוב מיד אחרי ה”אלגרו”, ממש בהתחלה, או מה זה בדיוק ה”פוקו סוסטנטו”? וכל מיני כאלה – לא, לא היה בכוחם של זוטות כאלה לעצור את הַדְהרת הסימפוניה השביעית קדימה, מחזיק במושכות כנפוליון על סוסו הלבן שם בפריצה קדימה בצליחת הנהר הגדול, מה שמו –
מוסיקה, מה אני יודע, איפה ניגנו אצלנו, היו כמובן בנות הפרדסנים העשירים בבתים הגדולים שלהן, והיה להן פסנתר כביר בבית הגדול שלהן וכל בת בבוא שעתה היתה פורטת על פיו, ממש כך קראו לזה הבת הפורטת על פי הפסנתר, והיו מדברים שם רוסית וצרפתית ולאחרונה גם אנגלית, ובחצר היה להם החצרן הערבי, ועוד הערבי שהיה עובד ברפת ובאורווה ובירקות ובגפנים, ובנו הילד ה”ואלד” שלו, שהיה דוהר על האתון בלי אוכף עד למכולת, והיה גם הפטיפון הגדול עם החזנים ועם האופרות ועם תקליט ”האיש הצוחק”, אבל מה לי ולהן, כל המיוחסות ההן, מסורקות ושמלותיהן עד הברכיים, ומוסעות בשברולט של אבא בידי הנסיכים שלהן, שהיו היורשים האמתיים, אל הדודים העשירים שלהן ולתל אביב ולמקומות, ובשבתות אחרי הצהריים תה ועוגיות ועניינים, ומה עוד? לא היה עוד.
ורק בשטחים הריקים שמעבר לפסי הרכבת, שם אפשר היה לשאת קול בלי לחשוש ושם לפצוח ולשיר כמו שצריך והיטב, נושא קולו זועק כמתלהלה, אחת היא נכון או לא נכון, מלא מלא כולו בבטהובן הנכון, האמיתי, שופע בטהובן נוזל ממנו בטהובן מן האוזניים ומן העיניים ומן הידיים ומקולו הלא יבוש ולא יתבושש התורע כעת על ארץ רבה כל מה שנראה לו בדיוק ממש לב העוצמה האדירה של בטהובן, גם שר וגם מדבר איתו, גם אומר לו, מציע לו הבנה אחת ופירוש אחד שגם אם יצחק, בטהובן, לא יבטל הכול מכול וכול, וככה הוא רץ בשדות הלא מעובדים הרחוקים ההם, נטושים יותר מאשר לא מעובדים, עם איזה עגום לנצח שהיה בהם, עם חילפה אבודה ושבלולים לבנים דבוקים בה בסרגלי עלֵיה המחוספסים כלאחר יאוש, כאילו הריחו את המבול ונאחזו להינצל ומתו ככה, והיה יורד עליו פתאום מיאוס והכול היה נראה חסר טעם מלבד מה שכבר היה מפחיד עם כל המרחק העגום והערבים שמסתובבים בפתחי הפרדסים ההם ובכרמי הזיתים שלהם מביטים שותקים ומתבוננים בו בלי לפנות אליו, והיה נתקף עצבנות לרוץ הביתה, ורק בכוח היה מבליג, אבל כבר לא היה יותר מה לעשות שם, ולא בשום מקום, ובכלל לא.
ומה כעת? כעת הוא ממהר בשביל החול הזה נסער שוב ושוב כולו נסער, וכעת הוא בדרך להסביר לשולה את השביעית, מה זה להסביר, לפתוח אותה לפניה, להראות לה מה יש בה, לגלות לה מה הוא שומע כשהוא שומע את בטהובן ואת השביעית שלו. זה בערך. אבל, לא, בלי אבל. כי בטהובן דיבר אליו, ישר אליו, וכמובן ידע עליו, מעבר לכל מיני המרחקים וההיסטוריות ומעבר לכל מה שיכול היה כביכול להפריד, ואפילו מעבר לבורות הנוראה שלו במוסיקה, פשוט את זה כתב בשבילו, חשב עליו כשכתב, ידע שיש מי שיידע לקבל, שיהיה מבין ממש כפי שביקש שיהיה, אחד שיהיה נענה לו, בדיוק כפי שרצה, שיהיה איש שלם כולו, פונה אליו שלם כולו, קשוב שלם נרגש כולו, כמו מי ים גדול ברוח, כמו צמרות חורשת אקליפטוסים ברוח, כמו להקת עורבים לפני הגשם מעל חורשת האקליפטוס, כמו אחד שפתאום נרגש נודע לו, והנה הוא יודע, הולך ויודע, הולך ושר, מעבר לכמה קלקולים, כמו לשיר שיר אכדי עתיק מעבר לכמה קלקולים בטין החומר או בקלף הכתוב של גווילים עתיקים אחרים, לא יודע לשיר הכול, מעבר לכוחו, אבל יודע את הבשורה הגדולה שנשלחה. לא בקי בפרטים ובפסיקים ובנקודות, אבל יודע היטב את ההאספו בני אדם, שאומר בטהובן, את הבואו בואו שלו, את הצאו צאו, את הבואו בואו, ממש כמו איזה מפרש אחד בסירה קטנה אחת שקלט פתאום את כל עוצם מכת רוח הים הגדולה, והוא מנופח בה כדורי כולו עד להתפקע, נטוי עד להתהפך אבל לא מתהפך ורק עד קצה היכולת לחצות בלי להתהפך, ואפילו מאיץ בה ברוח מתגרה בה שתרוץ עוד יותר שתנשב עוד יותר, פחי הרוח פחי, עם כל הגלים הגבוהים האלה, הסוערים בשמש הצהריים, צוחקים מרוב עוצמה, ואני הוא אני השליח שלך, בטהובן, אני הוא זה שידעת שיבוא יום אחד והוא יבוא. הנה הוא כאן שלך כולו.
צמרמורת לי, כעורו של סוס, רוגש לי, נושם לי, רוחח לי, כנחיריו של כלב ציד, לא אוכל לומר במלים מה שבטהובן לא אמר במלים, אילו רצה מלים היה אומר מלים, והוא רצה בתרועות ועשה שתהיינה תרועות, כאלה ממש כאלה, ואני עושה תרועות, תשמעו ככה, עולות ולוקחות את השליח הקושב להן ככלב ציד, מוצאות אותו באמצע דרך החול מוכן דרוך לשריקת אדוניו, ישרוק – והוא עט, קשב כולו קשב כולו קושב קשב, אדוני אלוהים, קושב קשב רב קשב, ויוצא כעת, כמו מי, כמו אלישע, אלישע אחר אליהו, הוי, אבי, אבי, כן, אני בא –
וכעת זה, הנה זה, בפרק השלישי, פרֶסטו, כמדומה לי, מהיר, פשוט מהיר, ומתחילים להזעיק את כולם, תשמעי רגע, את יכולה לשמוע? הנה, כל כך ברור, העזו, אומרים להם, ובמלים האלה, בהכי ברורות, בהכי עתיקות, בהכי נכונות, בעברית הגדולה, של הנביאים, במלים המזעיקות, בתרועת שופר, בחצוצרות, בצעקות מצד אל צד, בשריקות, כמו איזה רועה את עדרו, העזו, הן אומרות, העזו הזעקו, התקוששו וקושו, מצפניה כמדומה, מלשון קש לאסוף יחד את הקש, התקוששו וקושו, התקוששו וקושו, התגוששו וגושו, התמוששו ומושו, וכל מיני כאלה אומר הפרסטו הזה, ובמהר מהר, בדחיפה קדימה, יאללה, בעוז, ובאלה המלים, התלכדו וכודו, התגודדו וגודו, זה הדבר וזה מה שהן תורעות, התעודדו ועודו, התעוררו ועורו, התגוססו וגוסו, התעופפו ועופו, התגוששו וגושו, זה מה שהוא אומר, בטהובן, ישר מן הנביאים, אלא מה, וגם זה, כעת, מנחום, קול שוט, וקול רעש־אופן, וסוס דוהר, פרש מעלה, להב חרב, וברק חנית, ולא זוכר מה בדיוק הלאה שם, וגם זה, הנה־ממש כאן, ושוב מנחום, ישר מנחום, מנחום האלקושי, לא זוכרת? בוזו כסף, בוזו זהב, ובוקה ומבוקה ומבולקה, ולב נמס, ופיק ברכיים, וחלחלה בכל מותניים, ופני כולם קיבצו פארור, אהה אלוהים, איזה יופי, גם אם לא יודעים מה זה הכול, לא חשוב, ולא רק אלה, כי גם יש מביאליק, וגם הוא כאן, אהלן ביאליק, יום טוב, כי כעת בטהובן שר את ביאליק, ממש כך, שמעי, תשמעי, שמעי, קומו תועי מדבר, מריע כעת בטהובן בקולו, צאו מן ההפיכה, עוד הדרך רב, מנגנת התזמורת שלו, בקצב אדיר וחזק, עוד רבה המלחמה, ואיש לא יאמר לא שומעים, קומו נרפים ובואו, הם שרים עכשיו, אין כושלים אין נכשלים, הם שרים, קומו מכל החורים ומכל הסדקים, העזו הזעקו ובואו, הו הו הו, התקוששו וקושו, בואו בואו, שומעת, את יכולה לשמוע? כן? ותשמעי, שומעת, תשמעי פה, ובדיוק ככה, העזו אל תעמדו, התקוששו וקושו כל הגוי, בקשו את אדוני, כל ענוי ארץ, ועוד כל מיני כאלה, יאמפה, יאמפה, יאמפה, ויאם פא פאם, ויאם פא פאם, וטרם ט טם וטרם ט טם, שומעת? כן, כן, וכעת וכאן, ובקצב הזה, כן כן, ועוד ועוד, וטרח טרח, ובדיוק ביאליק כעת בבטהובן, לבשו נא עוז דרכו נא עוז, פאם פ פם, פאם פ פם, והתופים, ובתופים, הוד והדר, כן, כן, לעזרת העם לעזרת העם, ובלי בושה פשוט ככה, חשפו האור, הו כן, גלו האור, משהו כזה, או שוב כזה, קומו תועי מדבר, צאו מתוך השממה, יאם פ פם, עוד הדרך רב, עוד רבה המלחמה, והחצוצרות עכשיו, תשמעי, החצוצרות, כעת, ולהיכנס, גם אתם שם, מיתרכם המרופה, ומהר, כן, ומהר, כן, ואל יפול רוחכם ועליזים מתרוננים, אלה המלים, ההינו, האזינו, העזו, הזעקו, העזו בני בנימין מירמיהו, וכתקוע תקעו שופר, ומצפניה, העזקו ובואו, העזו ובואו, קומו ונעלה, כל הנרפים, והביישנים, והבושים והנכלמים המפחדים והבושים, ממך שולה, כל הכלומים והכלומות והכלמים והכלמות, פאם פ פם, פאם פ פם, כן כן כן –
הי אתה מה אתה רץ וצועק כמו חמור בשדה הגדול הסתם ריק, מה אתה צוהל, מה אתה מנפנף ומתנפנף, צורה לך, אילו ראו אותך, רץ בערבה צורח, לא אכפת, שיגידו, אין דבר, כי פה ממש כעת בא החלק האחרון, שולה, את שומעת, האלגרו קון בריו, וכנראה, מהיר בריא, או נחפז טרי, או משהו, וכבר פורצות סיעות סיעות, גייסות גייסות, בתנופה, נמרצים נמרצים דוחקים נדחקים, מכל הגבעות סביב ומכל העמקים, גייסות גייסות, באים באים, הנה כולם, באים באים, גלים גלים, לכאן לכאן, גייסים גייסים, צליפי שוט, שעטי שעטים, סוערים להסתער, בואו, כולם, כמעט ההיסוס מתחלף בהחלטיות, בעוז בעוז, ושעטת הפריצה, רוצו רוצו, רוצו באבי אביכם, רוצו ריצה, דלגו דלג, לכאן אנשים, זה כאן, זה קורה כאן, וזה עכשיו. כן, באים, אנחנו באים, צועקים צווחים, החצוצרות התופים, נסרו כינורות, מיתריכם המרופים, באבי אביכם, אנחנו באים, מללי גללי, חליל אל פיכם, שד באביכם, הקלרינטות והאבובים, כן אתם, מכל המקומות, צאו, אומרים לכם, צאו ולכאן ישר לכאן – כל כך כעת כל כך סוחף, כעת, שולה? באה? את איתי, שולה? יאם פאראם, יאם פאראם, יאם פאראם, והתופים, לכאן, לכאן, אתם ואתם, כל הנחבאים, כל שלא ידעו, שלא העזו, שלא יצאו, שלא יצא להם לומר, שלא ידעו לומר, אני רץ כאן, יוצאים לי פסוקי ביאליק, ופסוקי ישעיהו, וזה בטהובן, בכל הדרך, ברעמת האריה, בתרועות ובקול שופר, אני שר, את שומעת, שולה, אני שר לך, שר לך, שולה, אני מייבב לך, מייבב לך, את שומעת, שולה, יכולה לשמוע, את ישנך לשמוע?
מי פה המנצח? אני, כמובן, אני. אני כאן השליט. בואו, אני שואג, הכה, תן יותר, אני שואג, אל התוף, והתוף כן, מתרונן ומכה, החצוצרות, תנו תנו, וגם הן כן, ונותנות, ובואו משם, ובאים משם, ופורצת אש, תנו לה, שתהיה, שתפרוץ, ויחד, יחד, ומכה ורועם, עד עלפון, הלב שלך, הלב שלך עד התפקעות, עורקי הדם, אל תפגרו, ולא להשאר מאחור, אף אחד, ואל תתעו, ככה, ישר ככה, ולא להתפזר, עוד לא, ואתה המתן, המתן רגע, חביבי שלי, המתן לרגע הכניסה שלך, ולדייק, חברים, צריך לדייק, רק הטבע רץ פרוע, אבל אנחנו תופשים בבלוריתו, רגע אחד, אומרים לו, אומרים וגם הסערה נשלטת, ובא לאמור כעת רק דברים מפורשים, ברורים, וכעת בסדר שליו, ברור כל כך עד צאת הנשמה עד התפוצצות הנשמה, ברור כאור השמש, ולא, אנא, לא בהתפרצות, בבקשה, רק בממשלת המארש, כן, בסדר נכון, טרח ט ט טם, בנקישות עוקבות, עם כל הליווי העשיר, ולא כל אחד יהיה סופר קצב לנפשו, כאן אני סופר לכולכם בשביל כולכם, כן, ולדייק, שמעו, לנגן בקצב ולדייק, וגם מותר לכם, תופשים? חופש בתוך הדיוק? וכל המתחבאים – לצאת החוצה, גם משביל העפר וגם מן השדה הירוק, עוזו והתעוזזו, קשתות הכינורות, משכו משכו, תנו כעת, בקוים הגדולים, הולך לכם, כעת הולך, כעת מותר, הכול מותר, קחו עצמכם, החוצה וצאו, יאם פ פאם יאם פ פאם, זה הפרק המצהיר, כל מה שרצינו לומר, וכעת גם נאמר, אמור נאמר הפעם הזאת, ותראו איך יפה, יפה, לא? יפה, שולה, לא? זה הפרק שלנו, ולא לפספס, כעת זה הולך, הכול הולך, והולכים אלייך, כל התהלוכה, בקצב הזה, רק בקצב הזה, התעוררו ועורו, התעוררו ועורו, תרועות כל הזמן, באים באים, זה יש, זה ישנו, זה קורה, כעת זה קורה, כעת זה בא, זה ישנו, בני אדם, כעת זה ישנו, ויש לנו כעת, בואו, יאם טארם יאם טארם, יאם טארם יאם טארם – ככה, סוף סוף –
בטח, כל היודעים יודעים הכול, יודעים כל מה שקרה לו לבטהובן, בחייו ובסיפורים עליו, והם מבינים מאד ויודעים לדעת מה צריך להבין פה ומה שם, וכל מה שיש רשום בכל התווים ההם, מעל כתפי התווים ומתחתיהם וסביבם, ואני לא, לא יודע, מצטער, אין לי, ואת מה הקדיש למי, וגם מתי ולמה, את הכול הם יודעים, ועם התאריכים, ואני רק כלום, ורק זה יודע שאני נתפשתי, שזה תפש בי, אחד בלתי מוכן לכלום, אבל תפש, וזה אפשרי, שולה? כן כן. נתפשתי. אחז בי הדבר. אחז בי מתרונן, מתהולל בי. כמי שהולך ופתאום עוצרים אותו, רגע, עמוד, תשמע, תשמע כעת משהו, איזה משהו, זה המשהו שאחז פתאום בראש, ותפש בבטן, וחונק, ואין נשימה, המנגינה הזאת, וגם הזאת, והקצב, ועוד הרבה יותר מזה, כי זה פונה אליך, היי אתה כן אתה עמוד רגע עצור. וכמו רעל אולי כמו נעקץ צרעה וזה חודר חודר בך פנימה ופושה כאודם צריבה שורף לך עושה בך דברים, וזאת לא שום ידיעה וזאת לא שום הבנה, כי זאת היא הגבנת הדם, החנק בנשימה, ההתגוששות להינצל, לתפוש למצוא אוויר, להינצל להציל, והכול מסביב נדחה הצדה לרגע לא זז בכלל, מפני שכעת נפל עלי, כמו אותן שורות שישנן בי ובתוך ההימצאות שלי, שרק אחר כך נתאמץ לדעת מניין באו, וכעת הן רק מנגנות כאלו וכאילו מעולם היו כאן, והיו, והיו, וכל הזמן, בוא אלי בוא אלי רֵע עייף, או והיה בשובו מנודו, או מאיזה עומק עמוק יותר, או גדול כים כאבי, ואנוש הוא, או אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, או אלי אלי למה זנחתני, אבל גם איש היה בארץ למנש קיכדה שמו, ועוד איזה רבע שורה, מרים יש? או, או, או, וגם, וכאלה. ואיפה אנחנו ומה אתה רץ פה מה אתה רץ פה כמו חמור בערבה רץ נואק כמו חמור –
וזה כל כך שונה פה ממה שיוצא מראש הזרוע ההיא שמתנדנדת עלה ושקוע על התקליט הסובב בפטיפון של הדוד משה בחדר עם הרצפה ההיא האדומה והאקליפטוסים בחלון, שם זה מנגן ואדם מתאים עצמו להיות שר כמוהו, מניד ראשו ומשלח זרועותיו ”מתיר חרצובות נפשו”, כמאמר המשורר, ולפעמים שוכח וגם נואק נאקות מהוסות, מיד מושתקות, כנאקה זו, ונבהל מה יאמרו עליו שם בבית השקט ההוא, שמתחת לאקליפטוסים עם העורבים החכמים שמעליהם, כאילו הדברים עצמם הופכים מקולות לדברים שהם הוא עצמו, לא כאילו חש אותם או שומע או שר, אלא כאילו הם הוא, והכול אחד, והוא בטהובן, שמחבר אותם ברגע הזה, ואני מבין לסוף דעתו ולמה בדיוק כאן נכנס כעת החליל, ולמה כעת הכול בפיאנו, בשקט שקט, בשקט שלפני, זה מובן מתוכו ומתוך פנים גופו, ממעיו, מכאן מן הסרעפת שמפרידה או מחברת את החזה עם הבטן ועם בני המעיים, והוא קורא להם, לנגנים, והוא מפגיע בהם והוא מחייך אליהם כשהם נענים לו, והוא עוצר ומסביר להם מה כל המוסיקה הזאת, והוא מבקש ומפציר ותובע וגם נרגש, לתת פה, לתת כאן, בדיוק נכון, והם נענים, מניעים ראש, ונותנים בדיוק, את הכול, ואת הדבר, את הנכון הזה, המצופה, אבל הם נרתעים כשהוא יורה בהם מבטי זעם, וכעת ברקיעת רגל הוא פוסק להם להיכנס, עכשיו, כעת, בלי חכמות, כן, וכמו קצין תותחים כששואג אש – וזה פוצץ יורה, הו, הו, אתה, כעת אתה, שואגים אל הבאס הגדול, הכפול, אתה, כן, כעת אתה, בוא חמודי, הוא מתחנן, אל האבוב, הייה רגיש, דייק, אבא דייק, ובוא הקלרניט, תורך, כולם קושבים, לך ולכניסתך, שיר לנו, אנא, אל תתייבב, רק שיר, ככה, נכון, אין כמוך. שמעת? איך נכנס, כעת, שולה, וכעת בא, הרגע הגדול, כעת כולם, ומלאט אל מהר, רגע רגע, עוד לא, לא להתפרץ לפני הזמן, להבליג, כן, לשמור על המתח המתאסף, המצטבר, כמו המה שמו רגע לפני, כשעוד רגע ויתפרץ, ויפרוץ בזרמו, כן, וכעת שקט, כינורות, הו כינורות, אתם כעת, אתם, עכשיו, ובשקט, לא, אל תתנשאו, שקט הצ'לואים, ורק תנו לי, רק תנו לי, תנו לי, את הנכון, ולא צריך לבקש, כי נותנים, כולם, הכול, כעת יחד, בתוך הבפנים, בתוך הביחד, נושמים ביחד, כמו אשה לאיש, כשטוב, נושמים את זה, נושמים מה הם עושים כעת, בהבנת קודש, ואין צורך לזרז, ומבין כולם זה כעת החליל, שמעי שמעי, ואני עושה לך הצגה כעת איך זה החליל מנגן כששורה עליו ונאצל עליו הנכון והאמיתי, ואיך נטוי לצדו, ואיך כל גופו מסיע איתו, כולו נע איתו, אצבעותיו רוחפות, על כל מנענעי הכסף, אבל, לא, זו היא, זה לא הוא, זו היא, הנערה המנגנת, זו היא עם האצבעות האלה שלה, מפזזות באותה דקות צחה מדויקת של ידי נערה מנגנת, ובאותו קסם ענוג, באותה אינסופיות המכונסת לתוך יד דקה חטובה אחת, גבעולית קלה כזו, צחת אור, מנשבת כולה בדבר, במעשיות המדייקת שלה, ובהתרוננות שהיא מתרוננת, ובהתעלות שהיא מתעלה, ובהיכמרות שלך אליה, עד למות, ואפשר כעת גם לפתוח כנפיים, כן, פשוט לפרוש כנפיים ולעוף, אף אחד איננו, אף אחד לא ייראה אותך, איך אתה פתאום מתעופף, גם אם בסרבול מסוים, פשוט מפני שלא כל כך רגיל עדיין ולא כל כך, או אולי כתרנגולת שסברה רגע שהיא נשר, וכעת לא באותו חדר אדום האריחים השקט ההוא, הריק מכלום ורק המוסיקה, שחוזרים אליה, כעת עפים בחוץ, כמו נשרים, אלמלא משהו פתאום התבלבל כנראה, בקצב שלך, או אבד לך החוט, כנראה –
זה חוסר אחריות, לאבד את הקצב, לאבד את המשהו, את הטוב שהיה בשלימות, כשאתה המנצח ואתה המנגנים ואתה גם כל הכלים, ואתה בטהובן, כן, מחבר סעור נפש, והשביעית שלו, וגם הקהל שבאולם, זה אתה, ושלך, והכול עוצר נשימה כולו נפעם מגודל הדבר היורד עליו, המרים אותו, מעיף אותו, סוחף אותו, שוכח קיומו, שהיה לו מתי שהוא, פעם אחת, אֵי קודם, ואת כל קיומו, הטפל הזערורי שלו והשטוח, ופתאום וכבר הוא חש את הכנפיים שלו שהן ישנן, שכבר מזמן שכח שכבר ישנן לו, או מה זה גירד לו כל הזמן שם בכתפיים, או מה עושים בהן כעת, כעת, פתאום, והן פתאום הן יש והן ישנן והן נפרשות כעת ומתמתחות מתמתחות ועל נקלה ובקלות ומתמלאות להן היטב ויפה, ומתחזקות להן וכבר יכולות לשאת ולהרים אותך, ובלי שום קושי, כן, ומעל כל הנושנות שהיתה פעם, ומעל כל מה שהיה פעם, ומשתחררים מכל הכובד הישן ההוא, ורק תפוסים לקצב הנוגש הזה, ללכת ללכת, בני אדם, ללכת ללכת, ועוד יותר, לרוץ לרוץ, והופ, וכבר לפרוש כנפיים ולהכות ולהמריא ולעוף, סוף סוף, נרגשים כאשר לא היו מעודם, נפתח להם האוויר, נפתח המרחב החדש הגבוה, וכל הגוף של המבט מלמעלה, בקלי קלות, לא בשום כובד, בשום חששות, בשום דאגות, מנופחים כעת מלאים להתפוצץ, ואתה, יאם פא פאם, יאם פא פאם, ואין במה להיאחז, אלוהים, שולה, שולה? כמה שעצוב. כמה שעצוב. שולה, כמה שעצוב.
להפסיק? כי פתאום זה לא הולך. נורא רציתי. כל כך, ופתאום וזה לא הולך.
וכאילו משהו מטופש או ילדותי בכל זה, לא? מה אתה רץ וצווח. חזור הביתה, טמבל אחד. או פול ארצה, רבץ ארצה. ידיים על הראש. לחך אדמה, לחך עשב.
ואולי מי שלא יודע מה זה לה מאז'ור לא צריך לדבר על מוסיקה, שולה?
ושולה: –
ואני: או מי שלא קורא תווים? ובוודאי מי שלא יודע לנגן, והוא גם לא יכול להבין? ומוטב שישתוק?
ושולה: (בהרבה סבלנות וגם בחיוך קטן, אבל לא כמו אל ילדון): –
ואני: ואם כך, גם אינני יכול להגיד למישהו בוא הנה, בלי לדעת דקדוק, או, לך מפה, או, מהר מהר, או, אפילו, למשל, אני אוהב אותך? כי אין ספק שמי שלא יודע מה זה פה מאז'ור ומה זה לה מינור, מפסיד. אין ספק. או אולי דווקא הוא שומע ללב הדברים, בלי להתעכב על הדיוקים? על החישובים?
ושולה (מחזירה משערה המתנשב מעל עיניה): –
ואני: או, כשמישהו רק מביט בך, ככה, שולח בך מבטים, בלי לאמור כלום, אינך מבינה אז מה הוא אומר לך, מה רוצה לומר? גם כשהוא לא אומר הכול גם לא עד קצה השוליים ורק שותק את כל האמצע? ואולי מוטב לומר פאם פ פאם, פאם פ פאם, מאשר לומר דברים נאמרים, שלא יוצאים לי, או אולי רק מבושה אולי מקטנות עדיין, או פחד, עומד לי כאן, לא יודע מה, מוקף שדה ריק, רק ברוש אחר ממורטט, והרבה לכל צד רק סתם עשב ירוק, ומהלכי שבלולים, ופה אני גיבור מניף ידיים, שואג שאגות קרב ורוקע ריקועים, מדלג בערבה, ושר כשור עקוד, וחושב, וגם בטוח, שממש על זה בדיוק גם בטהובן, ואני כאן האיש שלו, את צוחקת?
ושולה (בעיניים חומות זהב): –
כן, כי קראתי סיפורים איך היה רץ ברחובות וינה, פרוע ראש, בטהובן, כמו משוגע, ובראש שלו אולי עוד נסיכה אחת שלא שמה עליו, בלי שום השוואה איך מישהו רץ כאן בשדה הריק, אל איזו שולה, שמי יודע, והמוסיקה שלו בדיוק מוצאת אותה ועושה את הדברים, ממש, כאחד שנודע לו, כאחד שנתבשר, שמע וניתר ורץ הלאה, להעביר, למסור הלאה, לפני שיתפוצץ, מרוב שתיקה, מרוב שתיקה כל הזמן, על הכול, ועלייך, שולה, מצחיק? לא אותי, גם כשאני נראה כקוקוריקו ראשון של אפרוח שעוד לא נעשה תרנגול, רץ ועושה פאם פא פאם, פאם פא פאם. יופי. לא רוצים לא צריך. יילך כל אחד ויישמע את השביעית שלו בתקליטים שלו או יילך לקונצרט, היא די מנוגנת.
הייתי מצחיק, שולה? רץ לו כזה ומגייס באוויר את כל הגייסות ההם, מזעיק את האנשים מן החורים, ואחר כך, אבל לא, כי משהו בכל זאת קרה. והקולות והתרועות לא לריק שופכו, לא בלי השאר משהו. אפילו אם רק האווירים לבדם רק הם שמעו כאן שמעו וזזו, ובתמיהה, וגם אולי כמה אווירים אמרו כאן זה לזה, אוהו, מה שפה הולך עכשיו, ופליאה שדופה למדי מעוקמת ישנה גם על איזה ברוש דחוי, ומשהו שבתמיהה גם על כל ציבורי מיני שבלולים לבנים כמתים, ובקצה השדה הוסף גם את האשכוליות הנטושות שלא הושקו דורות, ופתאום עבר ביבשותם משהו, נאמר איזו התרגשות, ואוויר אל אוויר קרא, וגם רוח הים הרחוקה תפשה אווירים אחדים מהם והסיעה בזהירות כברת דרך, כאילו היו רק עוד אבק קטן אחד מתפורר ונידף, ושמץ ממנו אולי הגיע גם עד ההרים הרחוקים ההם, והכול, או נאמר כמו איזה בור ענקי אחד גדול שנבעה פתאום מתוכו ונתמלא כולו צפוף בקריאות קרב, די מוזרות במקום הזה, שאלף שנים לא דרכו בו גייסות, חוץ מן התורכים כשנמלטו מן האוסטרלים על סוסיהם הכבדים, מפני שקשה לנענע אוויר זמן רב, וצריכה להיות מלחמת עולם, או רעש אדמה מחריד, כדי שהאוויר יתגעש וימלט שרוף זנב, ושישאר נרעש ונרגש ורץ כנכווה וצועק גוואלד, או מה עשתה להם השביעית של בטהובן, כפי שאך זה עתה היתה כאן נצעקת, במי נגעה ואל מי הגיעה, אלייך, שולה? נמוגה בלי להותיר שרטת, בלי להזיז, בלי להזיק לכלום, פחות אולי גם משאננות היוצאים מן האולם לאחר הקונצרט החגיגי מרעיד הסיפים ועוד תרועות הסיום באוזניהם והם במדרגות וכבר מתגודדים אצל הבייגלה החם שיאכלו כעת בטריפת אושר או משהו, כניצלים מן הסופה, ממה שטלטל אותם ובחזרה אל הרגוע הידוע שלהם, ולמה לא ראו הערב את פלונית, ומה זה סימן, והוא, האדיר, בטהובן, ואני, די, ככה, תראי, וזה הכול.
כך מתחיל החלק השלישי. מיד הוא נשלח לצעוד בקצב, צועד והולך וסובב לו סיבובים סיבובים. כמין ריקוד שחגים בו וסובבים סובבים. והולכים ומדגישים בהדגש את הפסיעה האחרונה, והתזמורת כולה נפתחת ובאה רעננת כוח ועושה לסובבים ליווי גדול, ומקצה החלילים באים כעת הכינורות, כן, ומעבירים מהם והלאה, עם מחיאות גדולות ועמומות של התוף, ושוב הכינורות ומיד אל הנשפנים, ובאות אמירות ארוכות והולכות כמו בין משוכות, וכמו הליכה בין משוכות הפרדסים, למשל, ויש קריאה להיחשפות חופשיה, וכל הזמן צעדים צעדים הולכים הולכים, מארש צעדים כפולים, ומן הגובה מלמעלה מחליקים בששון וצונחים למטה, ואוספים כוח ושוב ובצהלה למעלה, וכעת כבר כולם בצעדה הגדולה, הקווים נעשו לשטחים, השטחים מתמלאים לנפחים, והתופים התופים, כל הזמן, פטישם מכה על סדן פלדה אחת, מכה אחת ומקפץ עוד שתיים, מכה ומתקפץ עוד שתיים, טאם ט טם, פאם פ פם, כוח, קורנס מכה ועוד שני הֵדי מכה, טח ועוד ט ט, וזה מתחיל כעת להתלקח יותר ולהשתלהב מלמטה, ולהתכונן לזינוק הגדול, ועושים כל מיני לולאות בדרך, ולבסוף סוף סוף כבר ישנם כל המתאספים פה יחד, יחד אחד גדול ומיוחד וגדול כמו מושב האלים, וכל הזמן הוא צועד הדבר המדבר הזה והולך והולך בצעדה לא חדלה, שאו שערים ראשיכם הרימו שערים, צאו העדרים, ומכל צד, ויוצאים, נשפכים באים ניגרים, מכל הצדדים, באותו ששון, באותם תופים בלתי מרפים, פקעות פקעות מתגלגלות, ושום הפקר, כולם רק בשלטי ריתמוס, לא בצעקות לא בפראות, בשחרור, כן, בצעדת ששון, כן, ביודעים לאן, כמשיגים את מחוז חפצם, כי מה זה להבין מוסיקה, מעבר למסדרונות הקריאה לקשב, ומעבר לתחבולות ההפצרה לקשב, ומעבר לשידולים לקשוב קשב, תן לי קשבך הטה אלי קשב, בזה יש, זה ישנו, זה קורה, כעת זה קורה, כעת זה בא, זה ישנו, בני אדם, כעת זה ישנו, ויש לנו כעת, בואו, יאם טארם יאם טארם, יאם טארם יאם טארם – ככה, סוף סוף – אמצע היטב מתגלה כעת האמצע, האמצע של כל הדבר, הולך ומתגלה האמצע הגדול, האמצע של הכול, והאמצע שלך גם, הדבר עצמו, שהיה מחכה כל הזמן, ממתין עד בואו, לא כל מיני הבנות קטנטנות ולא כל מיני ידיעות צדדיות מלוקטות נלמדות, לא כל מיני דברים על משהו במקום להיות המשהו עצמו, לא, לא בפעם הזאת, הפעם זה לב הדבר, האמצע, אמצע הלא ידוע עד עתה, ושכעת יהיה מתחיל לתפוש מקומו, יתחיל להיות נראה ומובן, הדבר עצמו, וכל כך ברור, מאד, הוא אומר כעת, בואו, אומר בטהובן, בואו בואו, צאו כולכם צאו, ובואו, הוא אומר, בואו, יש לאן, יש הלאה, הוא אומר, ורק ללכת, ולא להפסיק ללכת, הוא אומר, זה הדבר, זה הכול, הוא אומר. לא לחדול, ותרועות, ותופי קצב, והולך ושר, אולי לא מדויק, מצטער, אבל במיטב כוחי, משתדל משתדל, שלא להיסחף לשיר אחר, לתווים אחרים, באחת מן הזוויות המטעות של השיר, והצרה, מבליע שורת תווים, או מוסיף בשוגג יותר ממה שכתוב, או רק משבש את המהלך, ומעקמו שלא לצורך, או נמלט כמו רבים אל וכן הלאה וכן הלאה כשאין לו שום וכן הלאה וכן הלאה, וכשהכול כולו כאן, הוא יודע, וגם שומע באיזו אוזן פנימית, שלא ניכרת מבחוץ, ורק בוער דעת ההכרחיות, ושחטא הוא לקצר ושאסור לדלג, והכל חבל שהציטוט שלו
כל כך כושל ומטעה ונורא חבל, כי בתוכו הכול דווקא מזוקק ומדויק לאשורו ורק מפיו והחוצה יוצא מעוקם, מצחיק יותר ממעציב, אבל שלא מונע ממנו, עם כל זה, להריע פה ושם בכל עוז, ולהתנחם בזה שאיש לא שומע בקלקלו, להריע תרועות ולדעת שזה יפה כל כך, גם מה שצרחותיו מעקמות ומעבר להן, ושזה נפלא ומופלא כל כך, ושזה מייבב את הנשמה, ועד שמי השמים, ועד כיסא הכבוד, כן, וההוא שם במרומים אוסף כנף בגדו לקנח לו דמעה, כן, התלהבות לא חסרה כאן, אולי יותר מדי, גם כשאין לה על מה להתכרך כדי שלא ליפול, ועל מה תתכרך כאן בריק הזה, כקנוקנות הגפן הנכרכות ומטפסות על תומכות ונוסקות עוד יותר גבוה יותר למעלה כידי עכבישים, על מה אפשר בשדה הירוק הזה עם הברושים שם, אבל לא להפסיק כעת, מגוחך ככל שיהיה, מפני שכעת זו השביעית, שהולכים איתה ורצים איתה, יודעים לאן ויש לאן. מוצלפת כעת צליפי ברקים חולפים, תרועות קוראות מזעיקות לאחרונים, והנשימה כבר בגבול כוחה, החצוצרות נרגשות, דוחסים דוחפים וזה כבר קרוב וכמעט בהישג יד, חלילים אחרונים, זה הולך להיות, הולך לפרוץ, כפר לתוך פרה, כאיש לתוך אשה, כן, שירו בני אדם, הריעו תרועות, קצב, תופים, הנה זה פורץ, כעת זה בא. מנסה לבלום, להשקיט רגע, לרסן, רק עוד פה ושם צליפות בוזקות, מאי מזה, ועוד רק הרוח כעת והאבובים, כגלגל לפני הסופה, כגלגלי אור, גלגלי אבק, גלגלי שמים, גלגלי שמש וגלגלי ארץ, גלגלי גלגול אדיר, אבל לא מפחיד, אז בואו כעת, תנו יד, בואי כעת, תני יד, גיצים מתחת פרסות הסוסים, פריצה חסרת מעצורים, מתאסף כמו ענני גשם אטיים והכרחיים, כמו רחש שיבולים בשדה שהבשיל זהוב לגמרי, כמו כשאי אפשר עוד וזה מוכן לפרוץ מיד לגמרי, דהרות דהרות, קשרים, התקשרויות, הסתבכויות, לרגע, וכאילו יש פתאום רגע לחשוב, ונפתח, נפתח לבו, ורוצו כעת, רוצו בני אדם, רוצו, רוצו אומרים לכם, צעקו כמה שתרצו, ושירו, שירו לעזאזל, שירו, תיפח רוח אביכם, מה יהיה? כלום לא יהיה. רוצו. מקפץ על שביל השדה, שולח הוראות כביכול, שולח לכל צד, תובע כל הזמן רק יותר, עוד יותר רק עוד יותר, כל הזמן, והם באים, רבים רבים, יותר ועוד יותר, ישר ובסיבובים, בסיבובים וישר הלאה, פקודות עפות, קולות חוזרים, שיאים שיאים שאינם סותרים לשתיקות, ושתיקות שהן יותר מכל צעקות קריאה, קוראים ולא שומעים, שומעים ולא יודעים מה, קוראים לנו, שולה קוראים לנו, תבואי? תבואי, שולה, תבואי איתי? תתני יד, תבואי?
רוקעים תחתיהם, נושכים במתג, קצף יז מנחיריהם, דרוכים לפרוץ, מבט סביב, צהלות, תופים קוצבים, נשימות מתקצרות, מתאספים ובאים, קולות משם ומכאן, שאלות ותשובות, מי שואל את מי? הבטחות הבטחות, ומתחילים ללכת, אני ואת, לשם לשם, אוספים תנופה, כדי להמריא, רצים במסלול ההמראה, כדי לפרוש ולפרוח, לראות ולנשום, נשימה נשמה אדם אלוהים תופים, תופים, שולה, כנפיים, וגם משם מגיעים, אתם שם לכאן, גועשים תלתלים, שיער ערמוני זהב גולש רפוי, זה זהו, זה כעת, איפה את, שולה. אגרופים נקמצים, שרירים נקמצים, קשב להתפקע, וזה כבר ישנו, מלא כולו וישנו מוכן לגמרי, מוכן דרוך, כקפיץ להשתחרר, לפרוץ לפרוץ, להתפוצץ, זה כבר, לא להיעצר, כבר צועק, בטח, ההולך, הולך ובא, יבבת שאגה אני בא אני בא ו –
ואין עוד. ואחר כך, פתאום, ריק, רק ריק. רק ריק.
איפה היינו? איפה אנחנו? שביל העפר. הדהמנו אותו את העפר, את השדה, את הברושים ההם, אולי גם את האוויר. מצחיק, וגם את בטהובן? הוא היה כאן? כשזה ישנו לא צריך לדבר, לא להסביר ולא כלום, זה עושה את עצמו. כל המלים וכל ההסברים רק כשזה לא ישנו, אבל כשהוא ישנו הוא נפתח מאליו, מאליו ברור מעצמו, מלא בעצמו ובכוחו לעשות ולהיכנס ולהוביל בלי לדבר דיבורים. וכשרואים אותו אין פשוט ממנו, ואין אין־סופי ממנו. פתאום כשהוא ישנו לפניך, ולא צריך עוד כלום. וכל הדיבורים שמדברים כולם רק כשלא רואים, כשרק חוזרים על מה שיודעים לאמור תמיד. חבל שלא למדתי מוסיקה, חבל שאינני יודע לקרוא תווים, חבל שאינני יודע לנגן על משהו, חבל שאני כזה מין בור ומתחצף לבוא לדבר בנבערות על השביעית. בלה מאז'ור, באָ דוּר, כתוב בתקליט, ומה היה אילו היה בפה מאז'ור? או בדו? ואיך אקום בבוא השעה לקום ולנצח על השביעית, כפי שלבי יודע אומר לי, אחד שאין לו ורק מזייף כסנדל וגם לא שומר קצב, וגם כשמתאמץ ומתרכז וסופר בכוונה יתרה מיד מסתבך ומאבד, מדגיש את הרגל הלא נכונה. וככה וכזה הוא הולך להרשים את שולה, ולהקסים אותה. לצוד לו בבת אחת את לבה ואת קִשבה ואת עיניה שפתאום יהיו משתנות כאילו הנה תפשה כעת, והן עיניים יפות, יפות כל כך, כאילו רק חיכתה תמיד לרגע הזה, כאילו רק כעת נפשה בה מתרוממת, מתעדנת, נפקחת, כאילו הנה הם הגעגועים הולכים ומתמלאים, או כאילו מה שעשה דויד לשאול, כשהיה זה מנגב בחשאי עינו בקצה הווילון, או משהו.
אני, הלוא גם כשהצוצלת שעל גג הבית עושה את שלוש הפעימות הנצחיות שלה, אינני יודע לעולם אם זה: ט, טט, או זה: טט, ט, או: ט, טא, ט, או טא טא ט – ולעולם זה לא הוכרע, אם זה פסוק של שלוש הטעמות שוות, או שתיים כן ואחת לא, או אחת כן ושתיים לא, ותשמעו אותה, אלוהים גדולים, שמעו אתם, ואפשר לשמוע אותה בכל מקום, בכל הארץ, תמיד, מה היא אומרת? על כל גג ועל כל ברוש, אלא אם כן היא מחליפה כל הזמן, לכבוד האדון הצוצל השומע לה על הגג? או אם הצוצל הזה אינו מחליף לכבוד כל צוצלת וצוצלת את הגייתו ומתחנף לכל אחת ואחת אחרת ושר לה אחרת, ומבטיח לה אחרת ומפיח לה כזבים אחרת, או סתם הוא שומם לו ומשתעמם לו, ועושה שלוש פעימות משעמום, לעולם, ולעולם זה כל מה שיש לו, כל מה שהוא יודע, ונדון לחיות בשלוש פעימות עד מותו, עלוב הנפש, אלא אם כן יש גם בשלוש פעימות עולם ומלואו, פועם לו ופועם לו כאילו זה החוק, התחיל רחוק עוד לפני שהעולם היה וימשיך רחוק גם לאחר שהעולם לא יהיה. מונה ומונה קצב, שלא יודע להכריע בו, ורק מתבלבל, הוא שוכח לעצור ואני נלאה מספור. ורק כעת מתגנבת ההבנה, שזה אולי כל מה שיש לו לאמור והוא רק אותו הלעולם לא, לעולם לא, תמיד תמיד, לעולם לא, כאותו העורב. והכול יגמר וזה ישאר.
בחור מוצלח, בחור מוצלח שלי, מה קרה לך, מה אתה כעת כאן, מייבב כתן שרוף זנב, מזל, מזל שאין כאן מי לשמוע, מה אתה מה קרה לך רק רגע מה אתה אומר מה אתה פה אמור מה אתה פה כזה ככה עם עצמך ראט טאטם, ראט טאטם, ראט טאטם, טם.
מלקומיה יפיפיה, זב"ם, 1998, עמ' 63 – 79.
ס. יזהר חוזר 