קריאה צריכה לגרום הנאה, זה הכל.

"לרוב האנשים ספרים הם תפאורה של בית משכיל. הם יקחו ספר ביד רק מפני שהם מוכרחים לעשות זאת לצורך כלשהו – לבחינות, לעבודה, להרוג את הזמן כשחולים או בנסיעה ארוכה. מפעם לפעם, כשיש ספר סקנדליוזי הם ינסו לקרוא בו, או לפחות את עטיפתו או איזה מאמר על תכנו, כדי שלא יפגינו בורות בשיחות סלון. קריאת ספרים היא עניין שרק מיעוט עוסק בו. אמרתי מיעוט ולא אליטה. ואצל אלה זה חיידק מולד והטלוויזיה, הווידאו או בית־הספר לא יצליחו לדכא את הנטיה הטבעית הזאת. כל האחרים יתרצו את אי־הקריאה בחוסר־זמן ובהשפעה מגנטית של הגירויים האחרים הגורמים להסחת הדעת.

קריאה צריכה לגרום הנאה, זהו. אני איני קורא ספרות יפה כדי לדעת איך חיו פעם אנשים אחרים, לשם כך יש ספרי היסטוריה או סוציולוגיה, שהם אמינים ומדוייקים יותר. ספר פסיכולוגיה ילמד אותי על התנהגות האדם יותר מספרות. אני רואה את הספרות כוויטראז’ צבעוני בכנסיה גותית שכתליה גבוהים וחלונותיה פונים אל השמיים. החלונות בונים מערכת צבעים שאינך רואה דרכם, אלא רואה אותם. הספרות אינה אמצעי לדעת על החיים, על העולם, אלא היא יוצרת עולם בצד העולם. די לנו בעולם מחורבן אחד, ואין צורך שתבוא הספרות ותעתיק אותו, אלא תבנה לצידו עוד עולם."

"לאנשים רבים יש חושים מנוונים וכשהם מגיעים לקטע תיאורי, הם מדלגים עליו, רצים עם העין על פני השורות עד שהם מוצאים את המקום שמחבר אותם לעלילה. הם זקוקים לגירוי של העלילה כי אין באישיותם די שקט ובטחון עצמי למשהו שבא לאט לאט, גם כשהם מתחילים עם אשה הם רוצים אותה מיד. לאכול ולטרוף, לספח עוד ועוד. אבל קריאה היא התגלות איטית."

ס. יזהר, מתוך ראיון עם יהודה קורן, מוסף הארץ 13.9.1991

על ספרות וחינוך

יש נושאים, שכמעט כל אדם שתשאלהו דבר עליהם יתנער ממך מייד, אני? על זה תשאל את המומחה, מי אני שאדע? – לפתור סבך מתימאטי, לתקן את הטלוויזיה, לטווח תותחים, לנתח תוספתן, או כל כיוצא באלה. ויש נושאים שבהם יציע לך כל אדם מייד מה לעשות ואיך. הראשון בנושאים אלה, אחרי הפוליטיקה, הוא כמדומה החינוך: הכל מבינים בחינוך, גם יודעים וגם מייעצים מה ואיך, ולא הרבה אחריו באה הספרות, שהכל יש להם דיעה ברורה בה – והדימוקרטיה חוגגת.
כנגד זה ככל שאדם לומד יותר בשני נושאים אלה (נוציא בינתיים את הפוליטיקה), לא זו בלבד שהדברים הברורים מתמעטים והולכים מפניו בזה אחד זה, אלא שדווקא הברורים מכל והנראים כמבוררים מאליהם, כאמיתות מוצקות וכיסוד־עולם – מתגלים כקליפה שבירה של קרח. באופן, שכשהולכים לעבור בעם רב על־פני אותו מעטה־קרח דק – מתעורר בך מעין חוש־חובה לקום ולהזהיר בעוד מועד – גם אם תיראה האתראה תמוהה, או אף פאתיטית מדי.
דימוי זה של מעבר על־פני קרח־דק טעון הסברה כלשהי. לפני זמן־לא־רב, פחות משנות דור או שניים, זכו למה שראו אז כחינוך רק שכבות דקות ונבחרות מן הציבור. נבחרות, ע”פ אמות־מידה כלכליות, מעמדיות ואינטלקטואליות. הללו גם אילו נכשלו ונפלו וטבלו בצוננים – הנזק היה מוגבל לפי שהיו בידיהם אמצעים לצאת, להתייבש מהר ולהתאושש, אבל אם הדמוקרטיה כולה, שאך זה התחילה הולכת וממלאת בהמוניה את בתי־הספר, אם תחתיה ייבקע הקרח הדק – דבר חמור יתרחש אז. מתגלה כי בית־ספר יודע לעזור למעטים שיכולים להסתדר אי־כך גם בלעדיו, ואילו לאותם הרבים שבלי בית־הספר אין להם כלום, באלה עוד אינו יודע היטב מה לעשות. ולפיכך שאלת החינוך נעשית כעת לצוואר־בקבוק חברתי.
מה באמת יש בידי בית־הספר לתת, ומה באמת לוקחים הבוגרים מידיו? מצד אחד, מה הן הציפיות – מצד שני, מה מתקיים מהן? ובמה לבסוף יזכה הבוגר לאחר שעבר את כל המסע שניתן לו בחינם ובעידוד הציבור – ובמה ייצא ריקן, או אף שלול משהו? כאמור, ככל שאדם מתנסה יותר בעיניני חינוך – תשובותיו מתרחקות יותר מדעת־הקהל ומציפיותיה. לא משום שהוא נעשה פסימיסטן או רפה־ידיים, אלא אדרבא משום שהוא מבקש לעמוד באחריותו (לאנשים הצעירים ולעולמם ההולך ונימסר לאחריותם, לטעמם ולאיכפתם.)
הקשר בין החינוך והספרות ישמש דוגמא לפארדוכס האמור לעיל. לכאורה, מי אינו יודע מה זה חינוך ומי אינו יודע מה זו ספרות? אבל מה שאנו יודעים על החינוך הוא בעיקרו מה שירשנו מן התקופה שהחינוך היה ניתן למעטים, בחברה סטאטית. מה שאיננו יודעים על החינוך הוא, איך זה חינוך כשהוא פתוח לכל, בחברה דינאמית, זורמת ומשתנה במהירות.
נושא זה – כולם והכל – עדיין הוא ארץ־לא־נודעת, בעיקרו. ובינתיים מנסים לקחת את מה שהיה טוב עד עתה למעטים השקטים ההם – ולמתוח על פני המרחבים הסוערים והמסוכסכים של כעת, וקוצרים הצלחה כהצלחת מי שמנסה להשחיל תחבורה סואנת וכבדה דרך רחוב שקט, שהספיק לעגלות של אתמול: הכל נסתם עליו.
אין לך שמרן עיקש יותר מן החינוך. כל מה שיש בחינוך מתנגד לשינויים: הביורוקרטיה, התוכניות, הכשרת המורים, ציפיות החברה, סדר־יומו של בית־הספר. רעיונות השינוי הנועזים ביותר מתדלדלים שם מהר מתקבלים כמין סיסמא ונפרשים מלמעלה על־פני ההוויה הבלתי משתנה בעיקר: סיסמא באה וסיסמא יוצאת ובית־הספר הישן לעולם עומד.
מה זה איפוא חינוך? מקובל שהוא תהליך של סיגול אנשים לאיזו נורמה מוסכמת. הנורמה היא הקבוע והאנשים הם המשתנה, שנתבע להתאים עצמו לממדיה ולמדדיה. ובקצרה: החניך ניקרא להגיע אל מקום מוגדר, אל מצב מוגדר, אל התנהגות מוגדרת ואל ידיעות ארוזות. הוויכוחים ייסבו על תוכן ההגדרה (הטובה מכל, הצודקת, היעילה. המשקית, האזרחית או התרבותית מכולן) – אבל לא על עצם הקביעה – כי החינוך אמנם מוליך אל יעד חברתי־תרבותי מוגדר ונתון מראש. פעם זה ”תלמיד חכם”, פעם זה ”מתיישב חלוץ”, פעם זה "טייס קרבי” ופעם "מדען דגול” – הצד השװה בהם: שהמבוקש כבר נחרץ בטרם התחיל מעשה החינוך.
כך גם נתפסה הספרות. הספרות היא מקצוע, או דעת, או קטע במערך התרבות – שאפשר להגדירו. את החומר המוגדר הזה צריך לארוז יפה, להעביר, להנחיל, להוריש, להקנות, להפנים, או כרצונכם – לחנך: וכשיעבור רוב החומר לידי רוב התלמידים – תושג התכלית הרצויה. הספרות היא ”חומר־דעת” Subject-Matter – מסוים (הכולל גם רגש וחוויה), הוויכוחים ייסבו על תוכנו של "החומר”, מה חייבים ללמד ומה להשמיט מקוצר זמן ויכולת – אבל כלל לא אם אמנם זה חומר מוגדר, שניתן להעבירו, ואם באמת לאחר שיעבור לידי התלמיד – ייקרה לו לזה משהו טוב, כפי שהחברה המליצה עליו מאד. ומהו הדבר המומלץ הזה? סטטוס של בן־תרבות, ובעלות על חומר של יוקרה, לאחר שמומחים לדבר קבעו ברוב סמכות כי אמנם חומר של יוקרה הוא.
וכך היה הולך המחנך אצל המומחה לספרות (סופר, מבקר־ספרות, חוקר־ספרות ומומחה לתכניות לימודים), ומקבל מיד ליד רשימת ספרים והצהרת־מטרות – כי הספרות היא כזו וזו, וכי הוראתה מבטחת ערכים כאלה וכאלה – וממש אותם עצמם עליו ”להעביר” כעת – לפי הז’ארגון המקובל – בדיוק מרובה ככל האפשר, כדי שייקרה הדבר־הטוב המצופה לחברה, לתרבות וגם לתלמיד; לאישיותו, לאופיו, להחלטותיו המעשיות ועד לקלסתר התנהגותו היום־יומית – כגון, שיהיה פתוח למשימות דורו, שיקבל עליו שליחויות, שיהיה משתבץ יפה במפה האידאלית, נושא חן־וחסד בעיני אלוהים ואנשים.
ומה קורה באמת? שאלו את בניכם.
תפישה זו אינה חדשה – שהתרבות־חברה משתלטת על היחיד, ועל שירתו ועל כוח חיותו. שהספרות היא דידקטית ובאה לשרת מטרות מוכנות ושהחינוך בא לשרת מטרות מוכנות, ושהמטרות המוכנות נקבעות היכן שהוא באופן כלשהו, שאין איש יודע להעיד עליו היכן וכיצד, ושמי שצריך להרוויח מכל זה, הוא ההסתגלות לנורמות היפות ההן, המוכנות מראש. ממש כך גם מצטיירת הספרות: מתחילה יש אידיאה. אחר־כך עוטפים אותה בספרות. אחר כך מאכילים בה את הקורא. הספרות נאכלת והאידאה מתקיימת. וכך החדרנו ספרות, והשארנו אידאה. ולמה טרחה עוקפת כזו? כדי לעקוף התנגדויות ולהתקבל בפחות סירוב. שהרי, בסך־הכל הספרות אינה ענין רציני, ולא נועדה לא לאנשים רציניים, ולא לעניינים רציניים כמשק, כלכלה, פוליטיקה וכו’. אבל אם אפשר להעביר על גבה דברים שאנשים נוטים להיפתח להם לעתים, למה לא לגייס אז גם את הספרות בשליחות הרעיון, הציבור, האומה ומה לא? ג’ימס ג’ויס, לעומת זאת, הישווה בשעתו את הכתיבה הדידאקטית לכתיבה הפורנוגרפית: שתיהן "אמנויות שאינן ראויות לשמן”.
דוגמא עזה, אף כי מושתקת, לעניין זה, הוא מה שאירע בין ביאליק ואחד־העם. משנכנע ביאליק – לפי פירוש כמה חוקרי־ספרות ידועי־שם – לדוקטרינה של אחה”ע שהשירה חייבת להיות מכשיר לגייס אנשים לרעיון הגדול, הלאומי־רוחני – ואילו ”פואזיה” אפשר גם לקרוא ברוסית או בגרמנית – גזר מחנק על שירתו. אף אנו כך, ממשיכים להחניק את השירה בבית־הספר, כדי להוליך באמצעותה אידאות נמלצות ושדופות.
החינוך הוא אפוא נורמה מוגדרת, והספרות תוכן מוגדר. אבל מה יקרה אם יתברר כי כל תפיסת החינוך הזו יסודה בטעות, וכי גם ההבנה שמבינים כך את הספרות בטעות יסודה? ייצא שאת כל אוכלוסיית התלמידים (ולא רק קטע ניבחר מהם) אנו מושיבים שתים־עשרה שנה כדי לטפל בהם בטעות כפולת טעות, ואעפ”כ מקווים לעשות ענבים ולא באושים.
בין אם טעות ובין אם לא טעות – זה בוודאי ברור: שהאחריות ל כ ו ל ם מחייבת פי כמה מן האחריות שהיתה למקצתם, וביחוד ש”מקצתם” של אז היו בנים חזקים ומחוזקים, והולכים ומתחזקים על־פי מעמדם החברתי־כלכלי, משיבגרו ויעמדו ברשות עצמם. ואילו ”כולם” של היום התלות שלהם היא טוטאלית, תלותם של חסרי־כל הצריכים הכל, ואם לא בשנות בית־ספר, ואם לא בתחומי בית־הספר – אין להם לא מניין ולא מתי. זו אחריות הפונה אלינו ישירות, ועל־כן, מה אנו עושים כדי להימנע ולא לחנך מתוך טעות? שלא להכשיל את הצעירים, אלא להיפך: שיצאו מבית הספר ביותר, ככל האפשר, ולא בפחות?
החברה והתרבות באים ותובעים מבית־הספר. מי זו החברה? מי זו התרבות? שהרי, אין בעולם סתם חברה וסתם תרבות: אחת ואחידה שלמה ומונוליטית. כל חברה עשויה מחלקי חברה כל תרבות עשויה מרבדים, מצבירות, מגיבובים, מכיוונים ומרצונות שונים ומשונים ומשתנים בלי הרף – ובין כל אלה שוררים לאו־דווקא שלום והבנה, אלא סכסוך ואינטרסים, וכוח ולחצים, מתנגשים ומצטלבים וסותרים זא”ז – עד כדי שתמונת־העולם יותר משהיא תואם, הבנה, אורך־רוח ונאות־דשא, היא הוויה של קונפליקט וסכסוך אין־קץ.
ועתה: מי מכל הצדדים המסוכסכים בחברה ובתרבות רשאי לבוא אל בית־הספר בשם החברה ולייצג התרבות? במה גדולה זכותו לבוא, ומי מוסמך להכניסו או לדחותו? ושנית, האם עסקו של בית־הספר לעשות כך, שכל הילדים יצאו ממנו ברגל אחת, במגמה אחת, ובדמות־אדם אחת? האם חובת בית־הספר להלביש מדים לבוגריו, אחידות של זכרונות, שאיפות וכשרי־עשיה? או, האם זו הדרך לעשות ”אינטגרציה” – יהא פירושה של זו מה שיהא?
בין כך ובין כך, בית־הספר המודרני אינו יושב סגור בתחומו, אלא תמיד על הגבול, תמיד באזור הספר, פרוץ ומותקף, ולא בשום עורף בטוח ושאנן. דעות ואמונות, מעשים והכרעות, צורות רבות של תרבות והבנות שונות של חברה – שוקקות על פתחיו, רחוקות מגיבוש או איזון. כל העדפה לכאן היא פסילה לכאן, כל היעצרות היא בו־בזמן החמצה, וכל תנועה היא וויתור על כיוון למען זה. איך חי אפוא בית־הספר בעולם שכל הילדים מובאים אליו מכל הצדדים וכל ההכרעות פונות לנקיטת צד אחד על פני צד אחר, וצריכות לפיכך למישהי שיכריע – מיהו המכריע הזה?
בסדר הפוליטי הקיים יש תמיד קבוצת־כוח שמכריעה בשביל עצמה וביתר תוקף בשביל זולתה. עוד ברפובליקה של אפלטון הותרה הספקנות רק למעמד העליון, ונאסרה על כל השאר. באופן שתמיד יש בני־אדם מרובים מאד, שבני־אדם מעטים מאד מתכננים את החיים בשבילם בלי לשאול את פיהם. אנשים מנועי־רצון חיים בשיכונים שלא שאלו את פיהם על טיבם ועל צורתם, בסגנון שלא בחרו בו, ובצורת־חיים מוכתבת לפי מה שתכננו בשבילם בלעדיהם, בלי לשאול דעתם, בלי להיזקק לבחירתם. כך, שהחינוך מטפל במחוסרי־רצון שנדונו להיות חסרי־רצון: בצעירים שיגדלו להיות מצייתים־װתיקים, מקבלי־דין תכנון של שרירות, שאינו שואל את פיהם, שאינו חולם לשאול את פיהם, ורק מסגל את המספרים הגדולים של סדרות ההמונים הגדולים, לממוצעים סטטיסטיים ולנורמות צפודות, שנבחרו בשבילם בלעדיהם, ולאורח חיים שהותווה בשבילם בלעדיהם, בהטילו עליהם איזו אחדות שכביכול, כוללת ונכספת, של קבלת־הדין, וכך מתקבל החינוך חסר־הרצון, ובקצרה: ”החינוך המעצב”. ומה מעצב החינוך העצוב הזה? – אדם למשבצת. אדם לתפקיד. לצריכה ולסיפוק במשבצת שהוקצתה לו. אדם שמבקשים בשבילו צורה גמורה, סמלים גמורים, מקום גמור ותפקוד גמור. ומה נשאר מן העיצוב של הגמור? נשאר התפקיד, נשאר הצרכן, נשאר הגמור. ומה יוצא? יוצא האדם. חינוך ללא רצון נוכח – הוא חינוך ללא אדם.
נחזור אל הספרות, גם כאן, כידוע, אין ספרות אלא יש ספרויות. ובאמת אף לא ספרויות אלא ספרים, שחוקרים ומבקרים מכלילים אותם לנוחותם להפשטה בלתי קיימת: ספרות. ואין קורא אלא יש קוראים, ובין השניים, בין הקוראים ובין הספרים, מערכי קשרים ויחסים, לאו דװקא אידיאליים ולאו דוקא מסוכסכים, אלא מצטלבים ומקבילים, נחתכים ומשיקים, ולא עוד אלא שכולם בתנועה: הקוראים, הספרים והיחסים: למחר בבוקר לא אקרא עוד כפי שקראתי היום לעת־ערב. אבל, משום־מה מוכנים הבריות להסכים כי הבנת הביולוגיה פושטת צורה ולובשת צורה, וכן הפיסיקה, והפסיכולגיה וכו’ – אבל קשה להם לשאת שגם הבנת הספרות כך, כאן יש כביכול נצח קפוא ודומם, אלא שהתלמידים נדרשים לראותו כמעין השופע תנועה ותמורות.
מיד מציצה שאלה נוספת, ואולי קודמת: לשם מה? למה נותן בית־הספר על הספרות נתח שמן משעות ההוראה הדחוקות שלו? התשובה הרגילה היא, כי הספרות באה כדי להוביל מן האוצרות המלאים, אל הילדים הללו ריקי הידיים: מזה, אוצרות מורשת־אבות, חכמה, יופי, ערכים ודעות ואמונות – ואדם קטן אחד ולא לומד, מזה. נניח נא צינור בין השניים, נפקיד־נא מורה להשגיח על ההולכה מכאן לכאן, ויקרה מה שמצפים שיקרה: נפריח בהשקיה המובאת שממות־אדם: עוד בן־תרבות יבגיר ויבוא אל בין בני־התרבות. מה לא שואלים כאן? לא שואלים, האם יש שחר לכל המפעל הגדול הזה? האם הוא מצליח? האם הוא יכול להצליח? ומה זה להצליח כאן? ובאיזה מחיר־אנושי נקנית ההצלחה? או, מה אם הספרות שהצליחה לעינינו היתה תפלות ולא ספרות? או, מה אם היחיד הזה שהובילו אותו עד השוקת החשובה הזו, אינו אובה לשתות ממנה? אלא שאדם אינו סוס, הסוס לא ישתה אם לא ירצה, והאדם רוצה־או־לא־רוצה, שתה ישתה. וכך נעשית הספרות למוביל, שבכלים של מעשיות, שירים וסיפורים תפיק ערכים טובים מן התרבות אל היחיד והרחב בן־יקר פיך ונמלאהו. נמלאהו במה? בערכים כמובן, הללו שביקרם כולנו חפצים.
זה לא מכבר, אדם אחד מן הפייטנים, שמרן מכאן וחדשן מכאן, איש מודרני כשם שאיש מאמין, אחד מן הבולטים והמשפיעים לשירת המאה הזאת, ת. ס. אליוט, שאל אף הוא ”השירה לשם מה?" שאל והשיב: "השירה לשם ההנאה”. וחזר ושאל. ”ואיזו מין הנאה נותנת השירה?" שאל והשיב "אותו מין הנאה שהשירה נותנת”. זה הכל, ועד כאן.
השירה, אם דעתו דעה בעינינו, אינה שום צינור להעברת שום־דבר־שהוא חשוב ממנה. ואינה לשם עשיית שום בני־תרבות לפי שום מתכונת רצויה, איזו שתהיה. ובקצרה, אינה כדי לשרת משהו מחוץ לה. ואפילו לא כדי להעביר נכסי־תרבות וערכי־מופת וסמלי־יקר – אלא היא לשם ההנאה מן השירה. ואיזו מין הנאה היא זאת? כאמור, היא אותה ההנאה שיש בשירה. וכשם שמי שלא טעם יין לא תוכל להסביר לו מה טעמו של היין, ומי שלא ראה צהוב מימיו לא תוכל להסביר לו מהו הצהוב, כך מי שהשירה לא נפתחה לו מימיו לא תוכל להסביר לו ולא יבין במה סחים כאן. וזה בדיוק מה שבית־הספר אינו מבין, ולפיכך אינו עושה, אינו יודע לעשות, ואף אינו יודע כי עליו לעשות: שתהא הנאה מן השירה, עד כדי שיוודע לאיש צעיר איזו מין הנאה היא ההנאה שבשירה – כמובן, להוציא אותם מורים מופלאים בודדים, השוחים כנגד הזרם, ושעליהם, כידוע, על הבודדים הללו – העולם עומד, זכותם תגן עלינו, אמן.
זה ועוד זה. יש ספרות שהיא הספרות בעיני החוקרים, ויש ספרות בשביל הקוראים לפי תומם, בלי לחקור במופלא מהם, ויש ספרות לבית־הספר, ובזו אנו דנים כעת. – הספרות בשביל המתאמנים להיות קוראים הנהנים מן הקריאה: היא־היא שכמעט איננה בבית־הספר.
כי זו שישנה שם אין לה צורה של ספרות. אין לה לב ואין פלא שאין לה חיים. ומה יש בה – ילדים כרוכים בקורי עכביש. תכנים חנוטים, אידאות מסוכרות, טכניקות של אריזות, הרבה מצבות לדברים שכבר אינם. פוחלצים של עופות יפים שכבר אינם פורחים, וצמחים מיובשים של אהבות שנכבשו באלבומים. ולמה מצפים מכל זה, ומה יהיה ”המוצר המוגמר” שלהם, לאחר שבגר הבוגר ונחשב ל”יודע־ספרות”? הוא יהיה הידען. הוא יהיה היודע את שימורי התרבות ברוטב טעמי הדורות. הוא יהיה המכבד תולדות אנשי־השם מעולם, הזוכר עד שישכח כתובות ממצבות חייהם. ואם הוא מחונן – ”מוצר החינוך” שלנו – גם יידע לשייך מפעלים לתקופות, ותקופות לאידיאות. ולמה אין מצפים ממנו? שיהיה נפתח ונהנה לעצמו מכל זה. שיהיה חי את הדברים כמי שהספרות בעיניו היא חלק ממערך החיים, ושימצאו־חן בעיניו הדברים, שיידע לשפוט ביניהם, ושילמד להיטיב את ראייתו, את מישושו, את שמיעתו, את כוח הבחנתו בין ולבין, עד כדי שיהיה קורא ספרות מתוך היענות ומתוך בקרה כאחת. שהרי מה מלמדים שעה שמלמדים נכון? שני דברים מלמדים אז: מלמדים דבר, ומלמדים אופני בקרת אותו דבר.
מה קורה אם המומחים לספרות ממליצים על ספרים חשובים ועל סופרים נכבדים בשעה שהלומדים מתעוותים מפניהם, ונובלים תחתיהם משעמום – למי מהם צריך לשמוע? בתפישת תרבות היודעת בלי לשאול את צרכניה התשובה אחת: לכפות. להכביד ”עול־תורה” על צווארם. לכל היותר – לפתות, להתנות: מי שלא יידע לא יקבל תו של בוגר. ייחשב פרא־אדם, יפסיד בקריירה, בשידוך ובייחוס.
האם פירוש הדברים שמומלץ כאן להפוך עורף לתרבות־העבר ולהישגיה הגדולים? – חלילה. פירוש הדבר הוא שגם בפנתיאון המכובד ביותר – בני־אדם אינם גרים, ולא חיים בו, אלא רק פוקדים אותו מפעם לפעם. פירוש הדבר גם, שעלינו לחזור ולשאול מה זה חינוך, ולהווכח שחינוך אינו כדי להגיע אל יעד ידוע, גמור ומכתב מראש. אלא להיות כתהליך אין־קץ של פיתוח כוחות, של גילוי דברים, של הרחקת ההיסגרות, של הרחבה והעשרה מכאן, של דחיית ההתקשחות מכאן – על־מנת שהבוגר יוכל לבסוף לבחור לעצמו, באופן מושכל יותר, כאדם אוטונומי. הפילוסוף של החינוך פיטרס ניסח: החינוך אינו השגת התחנה שבה יורדים בסוף המסע, אלא הוא עצם המסע וחיזוקו לעוד־ועוד.
כך גם לימוד הספרות. הספרות נלמדת לא כדי להוביל דברים שהיו ושישנם, ולא כדי שיהיה הלומד בן בית במצבות מכובדות ובכתובות שעליהן. הספרות היא לימוד כדי להיות עם הלומד, כדי לחוק את כוחותיו של האדם כקורא ספרות, את כשריו לראות, לקחת ולעזוב, לבחור ולפסול, להעריך ולשפוט – לפי חירות בחירתו, ולא לפי האידאלוגיה שהוכתבה לו. חינוך פירושו – חיזוק האדם הבוחר. זה שרשות הבחירה בידו. לא אדם המשויך אוטומטית. ולא סגירתו במה שיבחר למענו. אדם שיש לו רשות מכובדת לבחור, ולא זה שחייב לכבד משהו כסומא. אדם שכל ערך שבעולם חשוב כאשר הוא, יהיה טעון קבלת אישורו מחדש, לאחד שהוא בחזקת בוגר ובשל לבחירה – ולא עוד מצטרף אוטומטי, חסום במשבצת שהוכנה בשבילו בלעדיו. שאדם לא יהיה אדם למרות בית־הספר, כמצוי היום, אלא אדם הנהנה ממה ש נ פ ת ח לו בבית־הספר.
ולפיכך, ספרות בית־הספר – משמעה: נוכחות אדם בהווית הדיבור שלפניו, שיהיה יודע לראות בה, שיהיה מאומן ומוכן להבחין, פתוח לדמיון, לדמיון היוצר, וכשההנאה היא סימן־ההיכר: שיהיה עונה בהיענות אישית, לפניית היפה אליו, והמעודן, והמורכב; רגיש לפניית הקול המדבר אליו, קשוב לזולת המדבר, קשוב לעולם. אדם נבחן בספרים שיקרא לעתיד לבוא ולא בספרים שכבר לימדו אותו. באלה שימצא לו מבחירתו. אדם ניבחן בשימוש שיעשה בתלמודו. אם מניחו בקרן זווית, ולעולם לא יקרא עוד, או עושה בו עניין לחייו, ולא כפי המקובל עתה: שלומד לומד לומד – נבחן ושוכח; הופך גבו ללימודיו והולך לו. וחבל על הימים, ועל המשאבים ועל המאמצים, ובעיקר, על עולם־יפה שהוחמץ.
וכך, אם החינוך אינו נקודה מוגדרת שצריך להגיע אליה, והספרות אינה צרור ספרים שצריך לכתף בגניחה – יהיה החינוך כתהליך פתוח ומתמשך של אדם חפשי. והספרות תהיה עוד מציאות מתהווה בצד המציאות ההווה, פתוחה להיענות מרצון וגומלת בין השאר בהנאה. סימן היכר לחיים – רצף השינויים. חברה חיה, תרבות חיה, ואדם חי – הם מכפלות מורכבות של שינויים ותמורות, בכיוונים מפתיעים, כשבנוכחים בהם פועם רצון לכוונם, לתת יותר ולקחת יותר – ואי־אפשר שדווקא בית־הספר יישאר לו בעולם של כביכול: כמתכנן בני־אדם לפי דגמים קשוחים שכבר התרוקנו; מה־גם שלעולם אין משיגים בתרגיל הזה כלום, חוץ מהכאבה ומכפייה מתעמרת; ומה־גם שלעולם אין הסכמה אחת ולא תוכל להיות על טיבם של דגמי המופת; ומה־גם שאין ולא יכול להיות תכנון בבני־אדם, אלא. רק אם כדי להמעיטם ולסתור חירותם לבחור לעצמם. אבל, אפילו איבן דניסוביץ אחד, שנטלו ממנו הכל ותקעוהו במשבצת של מינימום שאין פחות ממנו – לא הצליחו לשלול ממנו את חירותו לסרב, ויום אחד יבוא ומן הסירוב המושפל הזה – תפרוץ צמיחה מפתעת.
ואם זו צמיחה, הרי בית־הספר צריך לחדול מראות־עצמו כסוכן אוצרות האומה והאנושות, או כרוכל של חומר חובה טחון וארוז; ואף אין זו חובתו לספק לתלמידיו מפות בקנה־מידה משובש של עולמות שנבחרו פעם בשבילם בלעדיהם. ואין חובת התלמידים למצוא אמיתות גמורות מוכנות מראש, עשויות לפרטיהן – לשנן אותן, ולהפנימן, לראות בהן את חוג האופק.
כמובן, טוב שילמדו גם מה שקדם להם, ויכירו את יצירות המופת – אבל לא כחוקרים צעירים, ולא כפרחי מלומדויות ולא כ”איצטבא־מהלכת” – אלא כאנשים שטוב להם בקריאתם, שקורה להם משהו חשוב, הממשיכים דו־שיח בינם ובין מה שהם קוראים, שנפתח בהם לחפש, לשאול, ולהבחין, ולדייק בראייה – עד שיובחן מימד העומק, ועד כדי שיצאו, אולי, עשירים מכפי שנכנסו. תוכניות הלימוד בבית־הספר צריך שתהיינה הזדמנות לגילוי, לשיחה מתרחבת בין כל הנוגעים בדבר: הבקיאים בתרבות (אבל לא הם לבדם) המייצגים את החברה (ולא הם לבדם), המומחים להוראה (ולא הם לבדם) והתלמידים הלומדים (ולא בלעדיהם). בוודאי יהיו קצת תלמידים שיוכלו ללמוד הכל, גם בתנאים קשים, וגם בתוכנית מגבילה: ואפילו ייהנו ממה שילמדו, רחוק וקרוב, מופשט ומוחשי, תולדות והתפתחויות – אך רובם לא יעמדו בכך: ואם החינוך אינו רק לקצתם אלא לכולם – אי אפשר לדרוש מכולם את כוחם של קצתם, זו תהא הכשלה, ואמנם היא הכשלה. ההוראה צריכה להתפרס בהרבה אופנים שונים ובהצעות שונות לפי הנוכחים בה, לפי המצב שבו הם, ולפי מה שיש לפניהם, ובקצרה: לפי שיקול־דעת חינוכי.
המכריע בין הקולות הוא אפוא שיקול־הדעת החינוכי. לא פתרון אחד לכל תלמיד. לא ספרות אחת לכולם ואין שום צורך בשום רשימת ספרים רשמית מטעם המלכות. ולא לבחור מראש את מי לקבל ואת מי לדחות מן הסופרים. לכל מצב ומצב שיקול משלו, הכרעה מיוחדת, וגמישות להוסיף תמיד ולהחליף. כשתנאי אחד נשמר: ערנותם הפעילה של הנוכחים הנוגעים בדבר, והתעוררותם לגלות לעצמם משהו של טעם. שמעורר לחשוב כי הוראת הספרות, צריכה להשתייך למשפחת המוסיקה, הציור והתיאטרון, לא פחות מן המקובל, רק לרעיונות, רק לעסקי החברה או לדקדוק־הלשון. ושיהיה גם הדמיון נקרא ולא רק הזכרון. זה מצד אחד, ומצד אחר – להיװכח באבסורד שבנוהג הקיים: שיושבים אנשים ומחליטים מראש כי מי שיקרא פרקים אלו ואלו בתנ”ך חזקה עליו שגם יתנהג אחרת מכאן ולהבא, ויפה יותר: ושהלומד כראוי סיפורים אלה ואלה כבר מוכח מזה שיפנים לתוכו ממילא סל מלא תכנים רצויים, יחס רצוי ודעות רצויות, או, שאם ישנן היטב שיר שניתן לו – יתחזק בו על־ידי־כך צד רצוי באופיו וכו’ וכו’ – כל זה הוא יותר מטעות ופחות מתבונה, ונוטה יותר לכפייה מתעללת של מתכננים. אבל זה מה שעושים־ועושים־ועושים בבית־הספר, והתוצאות נופלות על הראש.
אם אמנם נכון הדבר כי החינוך הוא תהליך של שינויים זורמים, וכי הספרות היא דיבור באופנים משתנים וכי התכנים, הצורות, האסתטיקות, הכל בלשון רבים, – ואלה ואלה פונים אל אנשים רבים המשתנים תוך־כדי־כך – הרי, עם־זאת, בכל שלב ושלב של הצמיחה נוטים בני־אדם להתעייף, להפסיק, להיסגר ולהישאר באותו שלב של כוחות שמצאו להם. ואילו החינוך בא לטרדם, ולא להניח להם להתקרש קודם הזמן, ולא להיסגר בישיבה נוחה: בא ותובע ומעודד להתפתחות נוספת, לעוד וליותר, לעוד התנסות, לעוד הרפתקות ולחיים מורכבים יותר, אבל כשעצלותם של בני־אדם ועצלותם של בתי־ספר מצטרפת כאחד, הם מגדלים אז צרכני תרבות גמורים ואבודים: מנויי התזמורת יתנגדו ליצירה שלא הורגלו בה; החתומים על ספריות יפסיקו חתימתם אם לא יותן להם עוד פעם החביב עליהם, מתח־של־בידור־מוכר, ושמות חשובים מן האופנה, קוראי העתונים יתבעו כתמיד לשמוע על עצמם שהם טובים ועל האחרים שהם פחות, ויתרבו האנשים הנסגרים על מקומם בלא־להתאמץ, בתן־לנו־עוד, בהצחק אותנו, לטף אותנו, מגיע לנו, חלוץ אותנו משממון הצרכנות, והתפקידים, השיכונים, והריקות הפוליטית שלנו. בתי־הספר השכיחים מופקדים על הצבת עוד אנשים טובים שלא ישאלו את פיהם בגדולות ויבדרו את רוחם בקטנות. ואילו לקריאת השירה ישארו אותם שלש־מאות מתוך שלושה מליונים, כדי שעליהם יהיה העולם עומד, זכותם תגן עלינו, אמן.
לבסוף, דווקא עתה, כשילדי כל האומה הגיעו ויושבים בבתי־הספר. והדמוקרטיה נחלה אחד מגדולי הישגיה, ומוצעת הזדמנות שקשה להקיפה – נתבעים האחראים לחינוך להכריע כי הם נותנים לילדים דמות של עולם מוגדר, מתוכנן וסגור בתפישה אחת, ותכניות עבודה גמורות וחסומות; או, פותחים לפניהם עוד אפשרויות מסקרנות ומכשירים אותם ללכת עוד, לשאול עוד, ולגלות עוד, להטיל ספק ולהיווכח, מאומנים לא להיסוג מהרפתקות רוחניות, מורגלים לחפש ולבחון, לבחון ולבחור, ובעיקר – נכונים לשאת באחריות בחירתם: כלומר, להיות יותר שותפים, פעילים יותר, ביצירת החיים שהם חייהם.

יזהר סמילנסקי,  מאזניים, 5-6, נובמבר 1972.
דברים שנאמרו ב"קרן ת”א לספרות ולאמנות" יולי 1972

"ההגנה" – כנﬠורי המדינה

ב"יומן המלחמה" שלו מספר בן־גוריון ﬠל קבוצת סופרים שכינס (26.11.48) ואמר להם בין השאר, ככה: "מאה אלף לוחמים ﬠל חירות ﬠמם זוהי היצירה האנושית הגדולה ביותר בימינו שתשמש מקור לספרות ולאומנות במשך דורות. זוהי הפואמה ההיסטורית שכותבים מאה אלף מתפארת הנוער, והכל מרוכז בה ﬠכשו ויהיה מרוכז כל זמן שתﬠמוד סכנה לקיומנו וﬠצמאותנו.”

כדאי לחזור ולהקשיב לדבריוֵ. המלחמה, אמר, מלחמת הﬠצמאות, לא היתה רק אמצﬠי להרחקת האויב ולמיגור כוחו הפיסי – המלחמה היתה גם, לא יאומן, יצירה: יצירת תרבות בין שאר יצירות רוחו של האדם, בספרות, בשירה, בהגות או במפﬠלי האדריכלות הﬠומדים לדורות.

מאה אלף הלוחמים ﬠל חירות עמם יצרו לדבריו יצירת תרבות גדולה, ובﬠצם את היצירה האנושית הגדולה ביותר. זו לא היתה ﬠוד מלחמה אחת בין המלחמות אלא מלחמה שהפכה להיות יצירה הומנית, יצירה שאינה כתובה בﬠט ﬠל נייר אלא בﬠובדות ﬠל פני הארץ, מרוכז בה הכל, כל ﬠניני האדם והﬠם, כל מרחבי הﬠם ודברי ימיו. מי שירצה אפוא להיווכח, לא ילך אצל שאר הספרים, השירים והאנדרטאות – אלא ילך אצל תולדות המלחמה הזאת.

גיבור היצירה הוא הנוﬠר היהודי ונושא הﬠלילה חירות הﬠם. פּﬠם נבנו פירמידות גדולות בידי אלפי בני־אדם במשך מאות שנים, פﬠם נבנו קתדרלות גדולות ﬠל ידי אלפי בני־אדם במשך מאות שנים, וכﬠת מאה אלף לוחמים יהודים בשנה גדולה ונוראה אחת, הקימו את פאר היצירה האנושית, את הפואמה ההיסטורית הגדולה מכל.

ארבﬠ הנחות גדולות יש כאן. האחת, שהמלחמה איננה בהכרח אמצעי אלא בבחינת יצירה; השנייה, שהיא יצירת תרבות הומאנית המכילה בתוכה הכל; והשלישית, שהנוﬠר שﬠשה את המלחמה, תפארת הנוﬠר, היה קולקטיב גאוני שכתב את הפואמהִ ההיסטורית, הגדולה מכולן; והרביﬠית, שזו היתה מלחמה למניﬠת הסכנה לקיום.

לא היתה בדבריו כמין היסחפות של נואם נרגש ביום הזכרון; אדרבא, בן גוריון הזמין אליו את בחירי הסופרים כדי להציג לפניהם את הפואמה ההיסטורית הזו.

וגם לא היתה זו כמין מטאפורה רטורית להאדרת שם הנופלים, ולא כהתפעלות בן הגולה המעריץ את יופיו של הנוער שגדל כאן, או כתודת זקן שחייו היו תלויים בכוחם של הצעירים, או במי שראה את התממשות מורשת היהדות הרוחנית במעשים ארציים הפותחים היסטוריה חדשה, ובעצם כהתפעמותו של יהודי שחיכה לגאולה המשיחית והנה היא מתקיימת בדרך היסטורית – בן־גוריון האמין באמונה שלימה במה שאמר, כי נﬠרי "מגש הכסף” אמנם ﬠשו את הגדול שבמﬠשי האדם: במלחמתם הם יצרו את היצירה ההומאנית מכולן.

במכתבים אין־ספור שכתב במו ידיו להורים השכולים שוב ושוב אמר להם כי בניהם לא רק תפארת האדם היו, אלא שהם לא אבדו ולא חדלו, אלא נספגו אל תוך החיים של כל הדורות. "חיי בנך”, כתב לאם חייל שמת, "לא באו אל קיצם, הם נשתלבו בארג חיי האומה, כל עוד האומה קיימת, והם יחיו בה עד סוף כל הדורות.” “לא הקיץ הקץ לקיומו של הבן שמת,” כתב לאם אחרת "מפני שיש גם קיום עליון, לא במובן הדתי", כתב, "אלא קיום עליון היסטורי, וכל איש שחייו לא עברו לריק – גם לא יקיץ עליו קץ, חייו עומדים וקיימים, ומפרים את החיים הבאים, ומעלים ומאירים אותם.”

הישרדות היסטורית מעבר להישרדות הפרטית, כמין גאולה למאמין חילוני.

מﬠבר לשלוש ההנחות האמורות, אסור לשכוח את ההנחה הרביﬠית שהזכרנו – כי היצירה ְההומאנית שהמלחמה יכולה ליצור אינה נוצרת אלא רק במלחמה המונﬠת סכנה לקיומנו ולﬠצמאותנו – שאומר שאין שום מלחמה מוצדקת אלא רק אם היא מלחמת הגנה, מלחמה אם אין מוצא. ובין אם נקבל את כל דבריו של ב.גֵ ﬠל היצירה הנוצרת מן המלחמה ובין אם נחלוק ﬠליהם תמצית דבריו אינה אלא זו: מלחמה רק אם אין ברירה, רק אם היא הגנה.

וכאן הגﬠנו אל ההגנה.

*

לא באתי לכאן כדי לספר לכם את סיפורי תולדות ההגנה לדורותיה, ולא לגלגל בכמה זכרונות עצובים־מתוקים – טובים ממני ויודﬠים ממני יספרו לבלתי יודﬠים. ולא באתי כדי לגלגל בנוסטאלגיה ולהתרפק ﬠל "היו ימים" ולהיאנח איך היה פﬠם ואיך היום, גם לא כדי לספוד לנופלים במלחמות, וגם לא כדי להזכיר אחדים מהם שידעתי מקרוב, ושמותם ﬠדיין שחור בקרבי ולא מנוחם. באתי כדי לדבר עקרונות מלחמת ההגנה.

מלחמה רק אם אין ברירה. ועל איך עושים ומה עושים כדי שתהיה הברירה, כדי שלא נגיע עד סף האין ברירה. ועל איך במאת שנות הציונות התחלפו המלחמות הקטנות בגדולות, והגדולות בגדולות מהן, ואלה בגדולות ונוראות מכולן – תמיד כדי למנוע את הסכנה לקיומנו ולעצמאותנו – עד שנעשה ברור כי הטובה שבמלחמות המגן – היא המלחמה לביטול הצורך במלחמה. המלחמה לביטול אויבותו של האויב. ושאפילו אם נכון הדבר שהמלחמה יצרה פעם את היצירה ההומנית הגדולה מכולן – הרי השלום הוא היוצר את הגדול מכל יצירה הומנית אפשרית.

*

בואו נסקור רגﬠ במﬠוף את מאה שנות הציונות ואת תולדות ההכרח החוזר לאחוז במלחמה. נתחיל בתקופת התינוקות, בימי "בר גיורא" ו"השומר" ונחייך אל התמונות שבידינו, ואל האנשים שבתמונות, אנשים יפים וﬠשויים ללא חת, עזי נפש, כבירי שפם, ועטויים מדי פרש בדואי, חגורי מחגורת כדורים, רובה נורא הוד בידיהם, אקדח באבנטם וגם המאכלת היא השיבריה. הם שׂהיו סובבים סביב הקיר במושבות הגליל והם השומרים בכרמי יהודה, והם שהיו מצילי כבוד האדם היהודי החדש.

קשים ובודדים היו חיי השומר, קשים יותר ובודדים יותר היו חיי אשת השומר, וקשים מכל היו אין־סוף התיגרות, בטווח אורך הזרוﬠ, שלא היה להן סוף, וגם אי ההבנות שׂלא היה להן סוף בין השומרים ובין הנשמרים, גם כשכל הישובים כולם לא היו אלא כמה נקודות בודדות מפוזרות ﬠל מפת הארץ הריקה מיהודים.

תקופת הילדות נמשכה בין מאורﬠות 1921 ובין 1929, בין תל־חי ובין חברון, צפת, חולדה והשאר. ההגנהֵ עוד אינֵהֵ ארגון ארצי. בודאי שﬠוד איננה ארגון צבאי. מחסור בכל ובנשק יותר מכל. התפרצויות הערבים בנקודות שﬠל הספר ובשכונות שﬠל התפר, ההישמרות מﬠינם הרﬠה של הבריטים, התגבשות גושי הישובים למחוזות רצופים יותר – ואליהו גולומב ודוב הוז ושאול מאירוב (אביגור) מתרוצצים ﬠל פני כל הדרכים, וגדודי הﬠבודה וההגנה, "הפוﬠל הצﬠיר" המתונים ו"אחדות הﬠבודה" התקיפים, והאכרים ב"הגוש האזרחי" המתקרבים ומתרחקים. והכל כל הזמן קטן מאד, כבד מאד, וקשה מאד, ואין כסף, ואין נשק, ואין ואין, ותמיד אין – ומתחילה להתממש הלאומנות הﬠרבית, וטווח המגﬠ ְבין ההמונים הגוﬠשים ובין היהודים הנלחצים, כטווח האקדח.

שנות השלושים היו שנות נﬠורי ההגנה. ה"שורה" הלכה ונעשתה לארגון. מחציתן הראשונה ראתה ﬠלייה גדולה ומחציתן השנייה נתאזרה להתמודד עם המאורﬠות שקדמו למלחמת הﬠולם השנייה. וכאן אפילו אני יכול להﬠיד מﬠצמי איך בשבת בבוקר בדרך אל הבקﬠה שבין בית־הכרם וגבﬠת־רם, מתחמקים כל מיני טיפוסים ומתלקטים בה אחד אחד, לבושי גרבי חקי ﬠד הברכיים ומכנסי חקי ﬠד הברכיים, ושוקדים להתיישר בשורות ולהתהלך בשורות כשהאחד שלפניהם שואג ﬠליהם הברות קצרות שמריצות אותם הלוך ושוב, אלוהים יודﬠ לטובת מה, או בﬠרב סגריר וקר, בשכונת "משכנות", מﬠבר לגדר בית־ספר חשוך סובבים שניים קפואים להשגיח אם אין עין בריטים בולשת ולהתריﬠ אז בפﬠמון חשמלי חבוי את המתאמנים במרתף אותו בניין ולהשביתם ממלאכתם הקפדנית לשלוף אקדח מחגורתם בששה מספרים ולהחזירו בששה מספרים ולספוג נזיפה של ﬠוכר ישראל ובטחונה למי שלא דייק כחוט השﬠרה, או לרוץ כשד ולהﬠביר פתקים של ”סודי־ביותר" מאת יﬠקב פת אל אלמוני שצריך לגלות את מﬠנו בלי לשאול אדם, או מאוחר יותר, בקריית ﬠנבים, במתבן שמﬠל הרפת הגדורה, להתאמן בﬠשרים ניבחרי כל האומה, בחורים אחד אחד, שנשבﬠו וקבלו ﬠל ﬠצמם בחומרה לﬠמוד ישרים בשורה ההיא ולשלוף כולם יחד כאיש אחד מן החגורה את האקדח בששה מספרים מדויקים בקפידה ולהחזירו בלא פחות מספרים, וגם לפרק ולהרכיב בחושך מוחלט חלקים של שור ושלִ פר ושל משור שﬠורבבו יחד, לאקדח אחד בלתי יורה וחסר כדורים, ולשמור הכל בסודי סודותִ ואפילו מן החברה ﬠנובת הצמות, שמתנשקים איתה פה מתחת לברושים והיא יודﬠת הכל אבל לא מגלים לה. וﬠוד אחר־כך, בבן שמן, ﬠל הגבﬠות, בכוח ﬠצום של מחלקה שהיא ממש שלוש כיתות מלאות, שבגבורתן אפשר לכבוש כל כפר וכל הר קרח, ושם הם גם מקפצים בין הקוצים, מאיימים מאד ﬠל הפורﬠים האפשריים במיני רובים שבינתיים הם רק מקלות ובשאגות אדירים של מסתﬠרים ללא חת, שאיש לא יﬠמוד כנגדם חוץ ממפקדם החושד תמיד שכשאינו רואה הם סתם משתטחים להם ﬠל הקרקﬠ החמה, כלטאות צﬠירות, שמה להן מלחמה ומי להן מלחמה איזה שתהיה. או שהם סביב שולחן החול מפתיﬠים ביוזמות קרב חריפות ﬠוז ובאמצאות תושיה נועזת, ובﬠזרת מקלות וחוטי ברזל, איך לעקוף ואיך לאגוף ואיך לחטוף תנומה בלי שהמפקד חד העין יתפוש.

*

ברל ובן גוריון היו שוקדים מלמעלה, ויצחק שדה היה אץ בשדות, והאצ״ל מתארגן, והתלבטו אם הבלגה או פעולת גמול, או נקמה או המתנה, ("בין נקמה ובין הבלגה" – נאם טבנקין בפני הבחורים – "יש ﬠוד תחנה אחת – והיא ההגנה”), והנוטרים והנודדת, והטנדר, וחומה ומגדל, וקאוקג'י בא, וספינות המﬠפילים הראשונות, ווינגייט ופלוגות הלילה, וההגנה שמחוץ לגדר, והמרד הﬠרבי, והמופתי, והכנופיות – והנוער העברי נקרא ונותן כל מעייניו לבטחון: אנשי העליה השניה והשלישית תפשו את כל קשת תפקידי ההנהגה ולא הניחו לאיש מבלﬠדיהם להכנס, מוכשר ויﬠיל כאשר יהיה, ורק הבטחון נשאר לצברינו החמודים. והבטחון כחזות הכל: כביטוי עצמי, כפריצת אפיקים […] , כנטילת אחריות, כחישול מנהיגות וכעיצוב מדיניות. וגם כרומנטיקה והגשמה עצמית. כל בחור וטוב לנשק. לרבות השירה, הספרות, ההגות, לרבות התנזרות משפע החיים, ומפיתויי קריירות מעשירות, כל ההכל, ובמין מובן מאליו: ההיסטוריה קודמת לביוגרפיה.

את הסיפור על תקופת הבגרות, ﬠד שנות הארבﬠים, אין צורך לספר כאן, לא ﬠל מלחמת הﬠולם ולא ﬠל השואה שﬠוד לא נודעה אז וגם לא ﬠל התארגנות כוח המגן, ולא ﬠל הקמת הפו"ש והפלמח, ולא ﬠל הלחי שמנה בשיאו כמה מאות, וגם ﬠל האצל שמנה בשיאו כמה אלפים וגם ﬠל ההגנה שמנתה אז ﬠשרות אלפים (כולם נקראים היום בשווה "ארגוני המחתרת" כאילו באמת היו שווים), ולא ﬠל ריב האחים, וגם לא ﬠל המאבק שנוסף כﬠת – המאבק ﬠם הבריטים: הכל ידוﬠ. הלא התקופה רק מﬠבר כתלנו ואין מה להאריך – הביוגרפיות של רובנו כבר טבולות בהיסטוריה הזאת. ורק ﬠוד להדגיש כי הצבא שבדרך, של המדינה שבדרך, קיבל ﬠל ﬠצמו לא בלי הרבה פולמוסים פנימיים, להיות צבא הגנה בﬠיקרו, אין ברירה. דיברו אז ﬠל "טוהר הנשק", וﬠל "נצירת ההדק", ולומר את האמת, דיברו גם ﬠל "ﬠרבי טוב הוא ﬠרבי מת" וגם ﬠל "לראות את השאלה הﬠרבית דרך כוונת הרובה". כי גם בתוך שורות "ההגנה", כידוﬠ, היו יותר משני קולות.

ﬠל התקופה הבאה, בודאי אין צורך לספר כאן, תקופת ﬠרב המדינה, הקמת המדינה וראשית צﬠדיה הﬠצמאיים. וגם ﬠל המﬠבר מן "ההגנה" לצבא הגנה לישראל, או ﬠל פירוק הפלמח וﬠל הטמﬠת האצל והלחי בצהל – ואנו פטורים כאן מהרבות דברים.

מאז וﬠד היום ﬠברו, לאט ומהר, ארבﬠים שנה וﬠוד שנתיים, שנמנות, כמו הכל כאן, בספירה לפני או אחרי איזו מלחמה, והלא הכל ﬠבר ﬠלינו וﬠל בשרנו וﬠד צוואר. ורק זה, שכל המלחמות כולן היו מלחמות מגן1 – מלחמה אם אין ברירה – חוץ ממלחמת לבנון שגם היתה כשלון, כשלון ﬠם לקח: שכוח, וגם הגדול שבכוחות, אינו ﬠושה פתרון מדיני, שﬠושה שלום.

ובין כך ובין כך אנחנו תקוﬠים. הסכסוך בין היהודים והﬠרבים ﬠדיין תקוﬠ בלא פתרון.

וכבר ניסינו את מלוא כוחנו, הפיסי והנפשי, ופעם אחר פעם הצלחנו ונצחנו במלחמה אחר מלחמה. אבל המלחמה היא לא נוצחה והיא עדיין כאן, תלוייה מנגד. כוחנו הצבאי הולך וגדל, צהל הולך ומשתכלל, אבל לאחר מאה שנות ציונות וארבﬠים ושתיים שנות מדינה – והבﬠיה לא רק שלא נפתרה, אלא שהתברר מﬠל כל ספק, שהיא כזו שאיננה ניתנת לפתרון על ידי כוח, גם כשיעמוד כל הכוח שבעולם לרשותנו. הנה, הגענו כעת אל המקום ששום מלחמה לא תוכל לפתור. וברור כעת לגמרי שלא יותר כוח, ולא יותר דם, לא יפתרו עוד את הסכסוך הזה ולא עוד מוות. וחבל על כל מת. משני הצדדים. ההסכם ﬠם מצרים היה בינתיים האות המﬠודד ביותר. שלום שאינו מלא ﬠדיין,ְ אבל עד כדי עדות שיש ﬠם מי לדבר ויש ﬠל מה לדבר – ושגם הגרוע בהסכמי השלום טוב מן הטובה שבמלחמות.

ולאחר שעברנו מתקופת כח המגן הפרימיטיבי לתקופת כוח המגן המשוכלל ואולי הוא מן המשוכללים שבﬠולם – […] כי שום תוספת כוח לא תוכל לפתור את הסכסוך, מפני ששאלות מדיניות אינן נפתרות בכוח, אלא נפתרות במשא ומתן.

יש דרכים שונות להשיג בטחון. אפשר להקים מבצרים, אפשר לחפור קווי מﬠוזים, אפשר להשכים ולהכות את האויב המתכונן, אפשר להשמיד את מﬠרכיו ואת מחסניו ואת מצבוריו, אפשר להפתיﬠ אותו בטרם היה מוכן, ולכאורה אפשר גם להשמיד או להגלות ולגרש את כל אוכלוסית האויב ﬠד האיש האחרון כמו ב"הפתרון הסופי” – ישמרנו האל – ולﬠומת זה, אפשר שבמקום לסכל את כוחו של האויב ﬠל ידי הפﬠלת כוח – לנסות לבטל את אויבותו של האויב. לא במלחמה כנגד מלחמה אלא במלחמה כנגד הצורך במלחמה. ﬠל־ידי היפגשות וﬠל־ידי הידברות וﬠל־ידי משא־ומתן ﬠל פשרות הדדיות, וﬠל־ידי הסכמה הדדית לכל מיני קח ותן – ואין זה ﬠניין לימות המשיח אלא ﬠניין שבכל פינה בﬠולם הולך כﬠת ולובש ממשות.

אל תﬠלו בדﬠתכם גם לרגﬠ שאני ﬠושה ﬠניין קשה וכמﬠט בלתי אפשרי כאילו הוא קל ופשוט. ﬠניין קשה מכל צד.

גם מצד הﬠרבים שﬠדיין אינם רצים להסכים, וגם מצד היהודים שﬠדיין אינם רצים להסכים. ושגם אלה וגם ﬠדיין סבורים, ברובם, שהסכסוךְ לאִ ייפתר אלא בכוח, ושצריך לכן לאגור ﬠוד כוח ולאים ביותר כוח ולנפנף ביותר כוח, ולהכין את זירת מיפגש הכוח –– כשהקושיֵ העיקרי איננו בכוחות אלא במוחות. במוחות המסרבים להודות במציאות, ומסרבים להודות שנגמרה תקופת הכוח והתחילה תקופת מניﬠת הכוח, מניﬠת ההגﬠה לשימוש בכוח, ושמוכרחים לﬠשות כﬠת הכל, בכל הכוח, לפני שיבוא הכוח הנורא ויהרוס הכל לכולם. ואם ﬠד ﬠכשיו היתה ההגנה שיטת השימוש בכוח רק אם אין ברירה – הרי כﬠת שיטת ההגנה היא, למנוﬠ את האין־ברירה מהגיﬠ. מתוך ידיﬠה שﬠל כל ברירה וברירה צריך לשלם. אלמלא שכנגד התשלום שגובה גם הטובה שבמלחמות – שאר התשלומים הם כאין וכאפס.

*

חשבו רגﬠ ﬠל הסכסוך הראשון שהיה מﬠולם. קין והבל. ﬠם כל ההבדלים. סכסוך ﬠל טריטוריה וﬠל זהות. או אתה או אני. או שלך או שלי. ואלהים, או יאהב אותך או אותי. הﬠולם אינו ﬠשוי להכיל שניים ﬠל פני אותו שטח מחייה. או אתה או אני. אם אתה כאן אני בסכנה, אם אני כאן אתה בסכנה. אתה שונה ממני ואני שונה ממך. ואין מקום לשונים ﬠל שטח אחד. וכשאני חזק ממך, או ﬠרמומי ממך, או חסר מﬠצורים ממך – הנה אני קופץ ﬠליך ומחסל אותך, את המתחרה בי. מי נשאר?

אני, רק אני, שלי, רק שלי, לבדי, רק אני. ומה קורה אז? קול קורא אז, מﬠל השדה שנשאר רק של קין לבדו ורק הוא ורק שלו, קול קורא פתאום, קול שילווה מﬠתה את ההיסטוריה של כל המדוכאים ושל ﬠם ישראל, קול תובﬠ פתאום – אי הבל אחיך? לא אי הבל, אלא אי הבל אחיך? ושוב הבל כאן. לא נפטרת מהבל. הוא ﬠדיין כאן. אתה רצחת והוא נשאר. והוא חי. והוא אחיך.

וחי אחיך ﬠימך. ולא מת אחיך מידך. וכך, לא מתנחלים ﬠל גבו של ﬠם אחר, ולא מגרשים ﬠם מתוך ארצו, ולא מגלים עם מתוך ﬠם, כשם שלא משמידים ﬠם מתוך העולם. לא. אנחנו הﬠם ששמﬠ את הקול. אנחנו הﬠם שמוליך את הקול. את קול צעקת דם החינם.

הגﬠנו כעת בארץ עד גבול המלחמות. ﬠוד מלחמה לא תשנה כלום. גם אם ננצח במלחמה הבאה, שורש הבעיה יישאר. והוא יצמח ויכין עוד מלחמה, את המלחמה שאחריה, תמיד נוראה מן הקודמת והרסנית עד שמי יודﬠ מה ﬠוד יישאר אחריה. אין לנו עוד מקום בארץ לעוד מלחמות. וההגנה כﬠת היא רק אחת – ביטול סיבת המלחמה, ביטול אויבות האויב. אני כאן ואתה אויבי כאן, וזכותך לחיות כזכותי לחיות, והודאה הדדית, זה מודה בזה, הודאה שאין קשה מהשיגה – אבל הודאה שאפשר להשיגה, והדוגמאות בעולם הולכות ומתרבות.

הסכסוך של חצר תל־חי שבטווח סביבתה, או של חצר חולדה עם הﬠרבים שבטווח סביבתה – נעשה כעת לסכסוך עולמי בטווח ﬠנינן של המﬠצמות. וזירת המלחמה שלנו איננה זירה מקומית ומוגבלת. ומניﬠת המלחמה שווה תשלום מחיר. וזה אפשרי. וזה ניתן. ואסור לשבת ולהמתין. המלחמה הבאה צריך שתהיה רק אחת: המלחמה למניﬠת המלחמה.

‎במלחמת לבנון שׂהזכרתי ראינו במבהיל איך אפשר להפﬠיל את הכוח הגדול ביותר ולהיכשל לגמרי: הבﬠייה נשארה בלתי דרוסה, גם לאחר שאלפי אנשים נדרסו לבלי קום.

*

ראינו, אפוא, איך משלב הינקות של ההגנה, כשלחם השומר בטווחִ אורך הזרוﬠ, בא שלב הילדות של אנשי בטחון ששמרו בטווח האקדח, ואחריו שלב הנעורים של ההגנה ככוח קדם צבאי בטווח הרובים, שלב הבגרות שקדם להקמת המדינה, והוא כבר בטווח ההגנה הניידת ומגייס אליו את מרבית הנוער למחנותיו ולפלגותיו – וﬠד שלב הבגרות המלאה, הנושא בﬠול האחריות לחיי המדינה הצﬠירה, וכבר בטווחי מטוסים וטילים – וﬠד השלב הזה שבו אנחנו, שלב הבשלות: צבא מודרני אדיר, בתוך המזרח התיכון המחומש מחוץ לכל הגיון כלכלי או חברתי והלחוץ להתפרץ – כשבארץ קם העם הפלשתינאי בצד העם הישראלי ומודיﬠ על זכותו לשחרור – והעולם כולו נושף עלינו בזעף ומנסה להתﬠרב, וצופים בנו כאילו היינו עומדים בחלון הראווה של העולם, וכתמיד הדרכים שלפנינו הן אותן השתיים, דרך ההגנה ודרך ההתקפה.

דרך ההגנה שהביאה אותנו עד הלום ודרך ההתקפה שבכל פעם שנוסתה הכשילה. אלא שדרך ההגנה איננה מעתה אלא היא – הדרך לבטול הצורך במלחמה והמוכנות הלאומית לעשות שלום, ולשלם מחיר סביר שתמיד יהיה זול מן האלטרנטיבה המלחמתית.

*

לא ניסחף כאן לפוליטיקה קצרת טווח, אלא נישאר בתוך התביעה ההיסטורית של ההגנה: “מלחמה רק אם אין ברירה" זה ממש אפשרי. וזה ממש על סף ביתנו. ממש במגע ידינו המושטת. אם נהיה ישרים, אם נהיה אמיצים, אם נהיה אוהבים את ילדינו.

הוי אנשי ההגנה – אל תשבו כעת להתרפק על עלילות העבר – היו אתם בראש המובילים לשלום.

יזהר סמילנסקי דברים בכנס ל־70 שנות 'ההגנה' בכפר גלעדי, 21.6.1990; פורסם גם במעריב, 6.7.1990

1לא הכל יסכימו עם קביעה זו, כמובן.

היסודות הא־תרבותיים שבספרות

בנוהג שבעולם, תרבות וספרות הם צדדים משלימים, אם לא חופפים, של מופע אנושי אחד. השירה נחשבת כקטע, והתרבות היא 'המיכלול הגדול' המכיל בו את השירה, את המדע, את הישגי רוח האדם, את הציוויליזציה, במובנה הכובש מן הטבע למען האדם, וכו'. בכל מקום משתבחים בשירה ובמשוררים כבגוּלת הכותרת של רום התרבות. אמנים נכללים עם "אנשי הרוח", פילוסופים. מלומדים. מדענים, מגלי תגליות וממציאים – והם נחשבים כמוניטין של אומה, של תקופה וכו'. אלא, שבו בזמן ומימות עולם, המשורר הוא גם הסוֹטה המועד מן הנורמות של התרבות, לעתים הּוא אף כשוטה הכפר על גבול השפיות. החל ב"משוגע איש הּרוח" של הושע ו"רדוּף הדֶמונים" של אפלטון. איש "השגעון האלהי" (פיידרוס) הדיוניסי, מופעם המוּסוֹת, השיכור, המסוּמם והחולה, המשתופף אצל אֶרוֹס, והמסווָג כמכשף למחצה, כשאַמאן, שאינו משתלב עם הציבור לא בהליכותיו ולא בעניניו, ולא בסדריו. ומכל מקום האמן אינו סמל היציב, העקבי, המתון וכו'. לעתים הוא המצעיד את העדה אל יעדיה לפי קצב דבריו, ולעתים הוא הפגע־רע ומכשוֹל למרש הכללי, או שהוא הנסגר לו, איש בודד המדבר בקושי ומתוך יסורים על כאב בודד אל אנשים בודדים, מחוץ לכלל ואף כנגדו. הדברים ארוכים וישנים וידועים, ואין מה להוסיף, לוּלא, שכשמביאים שירה לבית־הספר לא תמיד ערים בעלי־הבית איזו צרה הם מכניסים פנימה. אבל כשהם עִרים לדבר, עומדים קובעי מדיניות החינוך על הסף ואמת הצנזורה בידיהם, המספריים והפרשנות "הרשמית": לעצור את "החמרים הרעילים", לעכב ולסנן את "היסודות המשחיתים" מן השירה, ולסלק ממּנה כל מה שנראה או נחשד ככופר, כניהיליסטי. כהרסני, כמופקר וכו' ולא להתיר להם, לארוֹס וּלדיוֹניסוֹס שלוחי הרסן, מפירי הטאבו, החולים והמופרעים, ופורעי הנורמות להשחית – ולמנוע את הנוער מהיפגש עם כוחותיהם המקסימים תמימים והמדיחים פתאים, לעבר קוטב אנטי חברתי ואנטי תרבותי: ועיקר הבהלה, היא מן השירה המודרנית "המתירניּת", שכולה הפקר, סקס ואלימות, ולשון שוּקית, ולכלוך, וחילול הקודש, והסתה שלילית, ומה לא.

ואילו משהחליטו ללמד שירה בבית־הספר, החליטו במידה כלשהי "לשחק באש". ואי־אפשר שלא לדעת שהשירה אינה רק אומנת זכת־כפּיִם, אלא היא גם מכשפה טורפת. ומי שמנסה להפריד בין השירה ה"חיובית והבונה" ובין השירה "השלילית וההרסנית" – מכשיל עצמו מראש. האמנות איננה עוד מרכיב חיובי בין מרכיבי התרבות, וגם אי־אפשר לה שתהיה כזו, על־פי טבעה. האמנות בו־בזמן היא בת־בית בתרבות וגם אויבת מרה לה. אסור לשכוח כי תרבות ואמנות אינן אחד, ואי־אפשר להן שתהיינה אחד. ומי שמנסה להפקיע לו רק את הצמוקים המתוקים מן העוגה המוזרה הזאת, מתחייב בקלקול כפול: של המתוק ושלׂ השלם. המתוק החולה, המתוק הרקוב, והשלם הנגוע והשלם ההוזה על השלמות. דו־ערכיותה (ומוטב רב־ערכיותה) של האמנות היא מסוֹד כוחה: היא חלק מנוות הבית, והיא חיית־בר בלתי מתבייתת: ולעתים, אם נמשיך את הּמטאפורה, היא מן החיות המתות בשבייה.
מכל מקום בדימוי הנפוץ של השירה ושל החינוך כמִפגש שבו נפגשים שני טובים כדי לעשות יחד טוב כפוּל – לפי איזו מִשוואה של איחולים: הספרות הטובה ועוד החינוך הטוב עושים אדם לטוב יותר – כשלמעשה, הכל במשוואה עממית זו מופרך: אין בעולם לא ספרות טובה ולא חינוך טוב, אלא יש ספרות ויש חינוך. זו כפי שהיא וזה כפי שהוא, וגם האדם כפי שהוא – ואין שום בטחון או ערובה במה יהיה אדם יוצא מן הפגישה, ואם שיעורי ה"טוב" יהיו מתרבים דוקא או מתמעטים, או נשארים בעינם כפי שהיו. הקשר האמיתי בין השירה ובין החינוך ובין האדם – הוא קשר הפכפך, רב סתירות, מיטלטל בין אור לצל, מנחם ומקנטר, מכניע וממריד. ועם זה חוֹתר תמיד אל איזה רעיון נאצל של שלמות, שלעולם לא יגיעו אליה ולעולם לא ירפו ממנה.

ס. יזהר  "לקרוא סיפור"  עם־עובד, 1982 עמ' 121
הספר מבוסס על עבודת הדוקטור של יזהר.

התקציב הראשון של משרד התרבות

כנסת נכבדה. מכל עניני התקציב אני חפץ לדבר על ענין אחד בלבד, על ענין התרבות. ישנן הגדרות שונות למושג תרבות. אחת מהן – וחוששני שלא האחרונה בהן – היא, שהוא ראשון לנאומים ואחרון לתקציבים. מה לא שמענו בשנה האחרונה על הרוח, על גדולת הרוח ועל כוחה של הרוח כנשק צבאי. מה לא נשמע ומה לא נאמר בענין זה.

בעלון שהוציאה ”נגבה” בימי הקרבות: ”קול נגבה”, נכתב בעצם אחד הימים הקשים ביותר של ההתקפה, כי נשק חשוב אחר בלבד היה להם, באותם הימים שלא היתה כברת־עפר שלא הכאיבה אותה עופרת, והוא: ההכרה והרוח. באותם הימים שהוליכו מולנו טאנקים ואווירונים, אמרנו, שלא המכונה היא הקובעת הצלחה, אלא האדם היושב בה וכוחו לעמוד נגד האויב. אמרנו, כי הדבר הזה הוא אחת הסיבות להסברת הנצחון, להסברת ה"נס”, כפי שקוראים לו.

כתוצאה מהכרה זו אנחנו מוצאים בתקציב המונה לפנינו סכום של 100 אלף ל"י לקליטה תרבותית של 250 אלף עולים שבאו השנה ארצה, לאמור סכום שווה לכל נפש של 400 פרוטות לאיש. סכום זעום כזה רוצים לתת במחיר אותו דבר, שציינו אותו כאחד מכלי־הנשק המשובחים שבמדינה. דומני, שבתוך אוצר הנשק של ישראל, אין הרבה כלי־נשק חשובים במחיר זול כל־כך. אמנם מדינה צעירה היא זאת, מדינה צעירה שרובצות עליה משימות כה רבות היכולות להכריע תחתיהן מדינות גדולות ומבוססות ממדינתנו. מכיון שהמדינה אינה יכולה לשים את לבה לכל, לשאת בבת אחת ולהרים את כל המשא, היא בוחרת להקל בשטחים ידועים ולהכביד בשטחים אחרים, נכבדים יותר – אולם בה בשעה שפלוני היחיד עושה לעצמו חשבון, בשעה שכיסו ריק ותקציבו מעורער, ומרשה לעצמו למחוק בשורה ראשונה את הספר, את התיאטרון ואת הדברים הנחשבים, מתוך קוצר־ראותו, לתרבות־של־מותרות, דומני שמדינה אינה יכולה להרשות לעצמה להתייחס בקוצר־ראיה כזה, בשם שעושה היחיד. מדינה צריכה להרחיק ראות ולחשוב על הנוער שבה, ועל המבוגרים שבה, ועל חייהם התרבותיים, ומתוך חשבון זה עליה להעמיק ראות, שאמנם באמת לא על הלחם לבדו יחיה האדם.

דומני, שכל נאום ודברים על תרבות ועל ערכה ועל הרוח ומקומה, למותר הם בבית זה. דומני, שאהיה כמכניס תבן לעפריים, אם אנסה לומר בזה משהו יותר ממה שנאמר במשך השנה האחת האחרונה. אולם למרות זה, אנו עומדים בפני תקציב לעניני הרוח שהוא עלוב ומקופח עד שכמעט לא נותרה בו רוח.

מטעמים מובנים צירפו את אגפי התרבות והחינוך למשרד אחד, בבחינה אחים שמקורם אחד ותכליתם אחת. אך בעוד שהחינוך, כל כמה שמחסוריו גדולים, בעוד שבחינוך הבנין בנוי ועומד ויש רק לתקן בו פה ושם, ואולי יש להשלים בו מדור זה או אחר, הרי אגף התרבות הוא אח מסכן וחורג, שאין לו כל אחיזה ואין לו כל נדבך תחתון שעליו אפשר יהיה לבנות ולשכלל.

ומשום שחינוך המבוגרים והנוער אינו נכבד פחות מחינוך הצעירים, יש לעשות בענין זה, והנה עתה באה התרבות לבקש את חלקה, בתקופת רזון. ואי־אפשר לפטרה באמירה, שדוקא התרבות צריכה לחכות עד שירחיב, צריכה להמתין עד שהמדינה תצא למרחב. על־כן אני רוצה להרחיב עכשיו את הדיבור ולברר מה מוטל עלינו לעשות בנושא זה של תרבות.

על שלושה דברים עומד אגף התרבות: (א) על קליטה תרבותית של העליה; (ב) על תמיכה במוסדות תרבות ואמנות קיימים; (ג) על פעולות שונות לטיפוח התרבות, הספרות, המדע והשכלת העם.

הענין הראשון – הוא אותו דבר שנקרא קליטה תרבותית של העולים. דומני, שאין בפי אף מלה שלא נאמרה על נושא רחב זה: דומני, שכל אחד מחברי הכנסת, כל אחד מהכותבים בעתונות, כל אחד מאלה שדיברו בשאלה כואבת זו, לא חסך מלים מפיו כדי לתאר את ההזנחה הנוראה ואת המתהווה בשטח התרבות בתוך מחנות העולים. מ־50 ארצות, בערך, באו עולים אלינו. ב־30 לשונות, בערך, ידברו ביניהם. כל אחד מאתנו מצביע על בבל זה, על המטען השונה של רמות תרבות, של אקלימי־חיים שונים, אמונות שונות, שלל מאוויים סוציאליים, ארחות חיים מגוונים זה בצד זה.

ועל כל אלה מרירות ואי־אמון וקשי־גורל וקוצר־רוח מתערבלים בנפש של יחיד ובחזותו של ציבור וגלים עולים וגלים יורדים. וכל אלה אינם בנויים על גבי נדבך תחתון, שהוא כבר כליל השלמות; שהרי נדבך תחתון זה ועוד לפני שנה ולפני שנתיים נראה דומה (אם לא בהיקף ובחומרת הבעיות – הרי בטבע הבעיות) לזה של העולים שבאו בשנה האחרונה. כולנו יודעים מה מידת התרבות, מה רמתה ומה תפוצתה בתוככי הדור של היום.

כל הדברים האלה תובעים מאתנו משהו, תובעים מאתנו פעולה שתשתווה לגודל הבעיה. תובעים כלים ותובעים עושים בכלים האלה; תובעים תכניות של חינוך ועיצוב פני הדור; תובעים מיזוג של זרמים ואקלימים למשהו מוצק יותר, אחיד וחיובי, דומה יותר לעם ופחות לבבל־גלויות. כיון שתפקיד זה עצום לכשעצמו והוא יכול להכריע לבדו את מרבית התקציב, לא ביקשנו להקיפו ולמצותו עד תום. ברור, שכאן הכוונה להרבה פחות מזה; הכװנה היא שהמדינה תשים לבה ותדאג בראש וראשונה לתנועה בעם, תנועת התנדבות של הנוער שלנו, תנועות הנוער, שתקיף את גדולינו ואת קטנינו, להפנותם לישובים ולמחנות, ובכוחם, בכוח התרוממותם, לעשות את המעשה בהיקף גדול ובממדים אשר כל תקציב לא ישא ולא יעמוד בהם. עלינו לעורר תנועת עם, וביחוד בין משכילי העם, אשר ישמשו מנוף וכלים בהם יעשו לעזרת העם. בחירי העם, הטובים והגדולים ומורים ונוער ותנועות נוער – ייצאו ויעשו את המלאכה! כדי שזה יוגשם, עלינו להקדים ולתת כלים בידי העושים. אני אזכיר אחדים מהם.

אחד מהם הוא עתון מנוקד. המדינה עצמה – או מישהו אחר בשמה – חייבת לעודד הוצאת עתון מנוקד לעולה, עתון עממי, עתון פשוט, שיקרב את האנשים האלה אלינו, שיפתח דלתות, שיפחית זרות ושיעשה אותם, הזרים כביכול, קרובים אלינו. יחד עם זה חייב אותו התקציב לפתח בתוכם את הביטוי העצמי שלהם, את עידוד הכוחות הפנימיים שלא מצאו להם עדיין ניב, שלא מצאו עדיין פורקן ופתחון־פה. צריך לפתוח סמינארים למדריכים. שיאפשרו לעשות את הפעולה הזאת מתוך הכשרה מתאימה ומתוך כיװן נכון ומתוך גישה בריאה. צריך לפתוח בפני האנשים האלה את שערי תרבותנו, ספרותנו ואמנותנו. ובענין זה של ספריות: הרי אנו יודעים על ישובים רחוקים שבספר, ישובי הנגב, ישובי הגליל, מקומות שלא יגיע אליהם בנקל הישוב וערכיו התרבותיים, מה אנחנו עושים למענם? במח אנחנו פוטרים את עצמנו מתביעותיהם של אנשים אלה, לתת קרקע, קרקע רוחני, קרקע בריא לאנשים אלה! ענין זה של ספריות, פתיחת ספריות שונות במקומות נידחים, בשיכוני עולים; פתיחת ספריות שבהן יוכל אדם להיזון ממה שנעשה בתוך העולם הגדול יותר, הרחב יותר – זה מוטל עלינו.

ענין אחר הוא ענין של חגי־עם, פיתוח חגי־עם, העלאת האנשים מתוך החולין של יום־יום למשהו גדול יותר, נשגב יותר, פורה יותר. וענין אחר הוא ענין של התערות האנשים בתוכנו. הוותיקים שבתוכנו, הוותיקים פחות והוותיקים יותר, חייבים לראות את עצמם אחראיים ולחשוב על הדבר הזה. יש לפנינו עוד מדורים ממדורים שונים. וכי על מי נשאיר את ענין הספרות והמדע בארץ ? זו לא רק שאלה של העולים, הרי לא נוכל להוריד את רמת־התרבות שלנו כדי להתאים את עצמנו לדרגתם, אלא עלינו להתאימם אל דרגתנו, (ככל שיש לנו ביקורת עליהם) ולהרים אותם לקראתנו. את כל הדברים האלה – ורק מעט מניתי – מתכוון התקציב לפתור על־ידי הקצבה של 100 אלף לירות? דומני שזה צחוק מר. אני מציע לכנסת לחשוב, אם לא כדאי לשלש את הסכום הזה ולהעמידו על 300 אלף לירות, משום שתפקיד זה בלבד של קליטה תרבותית של עולים, ראוי הוא לתפוס את מקומו לפחות כמו כל סעיף אחר של פיתוח. כשם שיש לדאוג לפיתוח שממות הארץ, כך יש להקדיש תשומת־לב להון, למחשבה ולאנשים לפיתוח השממות האלה, השממות הרוחניות.

עם כל זאת, אל נשכח את העזובה ואת צרכיו של הישוב הקיים, וביחוד בפרברים שונים ובשכונות נידחות, יש להקים מפעל השכלה־לעם שירצה להקיף ולתת משהו מעודד, לחדש את טריות אותו דבק התרבות, שבו אנחנו רוצים להצמיד את האנשים האלה אלינו, להחיות את הכוחות הגנוזים, לקרב לבבות ולצרף את המחנה ולחזקו מקצותיו. ככל שנרבה כאן בסעיף זה של התרבות, כן תקטן העזובה בשטחים אחרים. וכל שתקטן העזובה – ימעטו גם סעיפי הוצאות בתקציבים אחרים המכבידים עתה פה ושם, בתקציבי המשטרה, הבריאות, הסעד ועוד ועוד. לסעיף זה מוקצבים 30 אלף ל”י בלבד. אולם בסעיף זה יש צורך להקציב לפחות 50 אלף לירות, אם אין אנחנו רוצים לעשות את עבודת ההשכלה־לעם לדבר ארעי או חיצוני בלבד.

סעיף־ההוצאות הגדולות השני באגף התרבות הוא סעיף התמיכות במוסדות תרבות ואמנות. והכוונה כאן היא למוסדות כגון האוניברסיטה, הטכניון, והתיאטרונים השונים, התזמורת, בתי־נכאת וכו'. בשטח זה – אומרים לנו – אין כל הצדקה להגדלה לעומת אשתקד. אומרים לנו שבשנה הראשונה לקיום המדינה, אין לנו אפשרויות לעודד ולפתח דברים נוספים מחוץ לדברים המכבידים ביותר.

אולם אל יישכח הדבר שאנחנו בארץ הזאת נותרנו כמעט יחידים לתרבות ישראל, שאנחנו בארץ הזאת נותרנו כמעט יחידים לספרות עברית, לאמנות עברית.

אינני אומר אמנות יהודית באופן כללי. יש מקומות שונים בעולם, שגחלת ישראל עדיין לוחשת שם, אבל אם מכאן, מהמקום הזה, צריך לצאת משהו לקיומה של תרבות ישראל, הרי עלינו לעשות משהו בשטח זה, לפתח משהו. היא הנותנת: דוקא שנה ראשונה למדינת־ישראל, דוקא שנה ראשונה היא המחייבת, דוקא הקמת המדינה, הקמת ממשלה והקמת כנסת מחייבת. אי־אפשר שכל אלה קמו ובעולם התרבות שלנו לא יוכר הדבר. לא ייתכן שנרד עכשיו מרמת תרבותנו, כשם שלא ייתכן שנרד מרמת־חיינו הכלכלית. תפקידנו להרים את העם אל הישגינו ולא לשתק את יכלתנו התרבותית, או לסגלה לרמה נמוכה וזולה יותר. טובה לא הצמח מכאן לאיש.

עוד אני רוצה להזכיר את האוניברסיטה והטכניון. הכל יודעים מה עבר על האוניברסיטה בשנת החולפת, כל מה שעבר על תלמידיה ועל מוריה. ולאחר כל תרומותיה שתרמה באנשים וברוח אי־אפשר שהאוניברסיטה הזאת תסתפק בפירור, ואשר לשאר נגיד לה: לכי ו"שנוררי”, לכי חזרי בעולם ותמצאי לך: ידנו קצרה מהושיע לכם. תלמידי האוניברסיטה כיום הם ברובם בני הארץ. לא נוכל לומר לאוניברסיטה לחזור על פתחי נדיבים. אנו חייבים לתמוך בה תמיכה של ממש, בה ובטכניון. אני מציע להקציב לסעיף זה 200 אלף לירות, על מנת שהוועדה תחליט באופן מדוייק, למי ולמה יחלקו את הסכום.

השגיאה העיקרית היא לדעתי הגישה לתרבות כלדבר של לוקסוס, כלדבר של מותרות. על מי שמביא לארץ כינור מוטל מס־מותרות. ודאי שלחם מצרך חשוב הוא יותר מכינור, אולם יש אנשים המוכנים לרעוב ובלבד שלא לוותר על תרבותם ואמנותם. ואין הדברים האלה בחינת מותרות.

כל הדברים האלה היו קיימים בתקציב של השנה החולפת, תקציב אשתקד, אם כי בדוחק. אך אשתקד לא היה משרד מיוחד לחינוך ולתרבות. השנה קם המשרד הזה, ותכניות לו להרחיב דעת ולהעמיקה. הוא מתכוון למפעלים שונים, יזומים על־ידו, שבכוחם תעודד הספרות העברית והיצירה העברית ותצא מקרן זוית של לבטי כל אחד וכל קבוצה לנפשה, שבכוחה המועט תקום או תיפול – לקראת דרך סלולה יותר, בטוחה יותר, שבסופו של דבר תוציאם למרחב. ואין זה מוגזם, לדעתי, אם למטרה זו של קרן לספרות ולמדע, ליצירה בשדה האמנות ובשדה הרוח, יוקצב סכום, סכום מועט זה של 20 אלף לירות, שנמחק בתקציב ושאין לתאר כיצד תוכל המדינה לנער את חצנה ממנו.

זמני לא יספיק לי עוד להתעכב על שני סעיפים חשובים שרציתי לדבר עליהם: המחלקה לעתיקות והחינוך הגופני בארץ. אולם אם אמנה את כל מה שפירטתי כאן, ואם אבוא להציע כמה דרוש, לפחות, לענין התרבות, כמה דרוש כדי שנקים לא רק איזה דבר חיצוני, איזה דבר שפוטר ממחשבה, מעין זריקת פרוטה לקבצנים המתחננים על נפשם, דומני שהסכום המועט ביותר שאפשר לעשות בו משהו, הוא כשש מאות אלף לירות, ולא אותן שלוש מאות אלף לירות המוצעות בתקציב. וסכום זה הוא מינימאלי, סכום זה הוא סמלי, סכום זה הוא סכום שיספיק רק להתחלת דברים, לסימון תחומים ולדחיפה ראשונה. ואידך זיל גמור.

אינני יודע מי מכם, חברי הכנסת, היה מקבל על עצמו להקים תרבות לישראל בישראל (ותרבות לישראל לאו מילתא זוטרתא היא, אינה דבר של מה בכך), מי היה מקבל על עצמו להקים תרבות לישראל בסכום של שלוש מאות אלף לירות? הסכום שהצעתי אני נותן אפשרויות מינימאליות. הוא עושה משהו. בלעדיו, חוששני לומר שמוטב להודות בפירוש, שאין לנו כוח לפי שעה לקיים תרבות, מאשר להסתפק ביצור אומלל זה חסר דמות היש שיהיה למטרה לחיצי כל, ותועלת לא יביא.

 

י. סמילנסקי (מפא"י)  דיון בכנסת בחוק התקציב, תל-אביב, 18.7.1949

 

 

 

 

 

 

 

כאן זה מדע, כאן הטקסט הספרותי.

על ספרו של מרדכי גלדמן 'מראה אפלה'.

עודך הופך בדפים הראשונים וכבר אתה במעבה "התשוקה הכפייתית הסאדיסטית־נקרופילית אל האם המתה”, ומתברר לך כי "הפין של האם, לו היה קיים, היה תלוי מעל הפות׳׳, וכי צריך על כן להציל “את הפין האמהי מידי האב הסרסן”, ולהביא "לניתוקו הדמיוני של הפין הדמיוני מגוף האם מתוך הזדהות עם האב הרע, ולהשבתו של הפין אל האם מתוך יחסו של הבן הטוב”.

אתה מביט מבוהל כה וכה לדעת לאן נפלת והיכן אתה, ומסתבר כי נפלת אל נוף מיוחד, למדני ומודרני לעילא, מודרני פוסט־מודרני, שעשוי לא מעצים ושיחים ולא מגבעות ועמקים, אלא מפין ופות שהפכו פות ופין ונהפכו לפין ופות וסורסו בידי האב שסרס את האם, והכל בכוחה הבלתי מתיישן של הפסיכואנליזה אשר דמות האשה שלה "איננה בעלת פות אלא בעיקר נעדרת פיןואשר שדיה זכו להכרה הראויה, אודות להמשגה המתייחסת לשלב האוראלי". נפלא.

מי אומר את כל זה? האם הוא רציני? כן, רציני עד הדהמה. ולא רק הוא רציני אלא הוא דוברם של רציניים ממנו, אנשי שם ואדמו"רים ידועי עולם, הנה כאן ז'אק לאקאן והנה כאן ז'אק דרידה, כאן מארי בונאפרטה וכאן שושנה פולמן ואתה ברברה ג'ונסון, מן האוניברסיטאות הגדולות בצרפת ובארה”ב, ולא איזה להקת מקובלים ההופכת אותיות לשם הגאולה, ולא סכולסטיקנים מימי הביניים, המשערים כמה מלאכים יכולים לשבת על חוד התער, ולא חלילה איזה אסטרולוגים הקוראים בכוכבים, וגם לא סתם מניאקים מיוחמים שלוחי רסן. כאן זה המדע, כאן זה הטקסט הספרותי והדרכים הראויות איך לקרוא בו כאדם מודרני, סליחה, פוסט־מודרני.

מה כעת? כעת מדבר לאקאן הגדול, בסמינרים שלו המתפוצצים מרוב שומעים בוערי קשב, ומציע לנו משולש אדיפלי, ותלמידו הנאמן מפחיד בסמינר שלו את אחת המשתתפות, כשהטקסט שבידיו נהפך פתאום לפאלוס אבהי מאיים, ולעומתם הנה דרידה החולק עליהם, וטוען כי הטקסט מצטייר לו, אמנם, כפאלוס, אלא שהוא מסמנו של האב כאלוהות, ועד כדי כך ש"נראה בעליל כי זהו תאורו של הפאלוס האמהי המנותק־מסורס ממקומו בגוף האם ואף מוחזר לבסוף למקומו”. ואשר לפות עצמה, צריך שנזכור כי בסך הכל "הפותהיא איבר שאיננו מסומן בשפה, היא מעין חור בתוך השפה.׳׳ הו, הפות המסכנה.

ואיך הגענו לכל ההבהרות המופלאות האלה? פשוט, קראנו טקסט של א. א. פו, בסיפורו הידוע "המכתב”, ונועצנו איך צריך להבין מה כתב בו המספר ההוא, הגאון האלכוהוליסטן, ואז מראים לנו איך גדול בתורה אחד קרא ומסרה לגדול האחר, עד שבאו תלמידיהם, ותמיד יש תלמידים שמוכנים לא רק לבלוﬠ חיים דברי רבותיהם אלא גם לצאת מדﬠתם מהתפﬠלות, שיכורים ﬠד איתﬠרותא רבא, ואולי מתמימות ואולי מאיבוד ﬠשתונות, יוצאים אז להיות מסבירי האמנות, השירה והחיים בכללם, ובﬠיקר מסבירי החדשנות היותר חדישה והפוסט־מודרנית, הפוסט פוסט.

וכך, בשם המדע, סליחה, ה"מדﬠ המרדני החדש”, הפסיכואנליזה, נצא למצוא “את מציאותה של הדרך בה הולך האדם אל ﬠצמו”, ואגב נמצא אז גם דת חדשה "שתעשה את הרציונליזם לאלוהות חילונית׳׳, באופן שנוכל לשחרר סוף סוף את "הדיבור האמיתי" שלנו, כלומר, את "שיחו של הסובייקט שהשתחרר מנוסחיו הנתונים מראש של האחר הגדול׳׳, ולא החסרנו, כמדומה, כלום: דיבור יש, שיח יש, שחרור יש וגם האחר יש. וגם מצאנו "שהשיר נﬠשהדיבור אמיתי הודות לפנייתו לידיﬠה שאיננה תלויה בדיבור… (ושיהיה) משמיﬠ לנו את האמת הזו שאין לנסחה, את האמת שצריך לשוב ולנסחה שוב ושוב”, מפני ש׳׳מהי השירה אם לא בראש ובראשונהשיחו של הסובייקט שהשתחרר מניסוחיו של האחר הגדול". ושימו לב לדיבור, לשיח, ולאחר, הגדול. ועד כאן ואין מה להוסיף.

לא. כי הדברים אינם פשוטים כלל. כי הנה מכאן קורא השיר והנה מכאן השיר הכתוב: מה הולך ביניהם? שמﬠו: "מבטו של הצופה (ביצירות האמנות) הוא זכריכי הוא חודר ובוﬠל אותם" ומצד שני, הטקסט הכתוב הלא הוא חודר לתודעתו של הקורא, הרי שהכתוב הוא זכרי והקורא נקבי. והואיל והסיפור של פו הוא על אודות מכתב, צריך לﬠצור ולהבין תחילה מה זה מכתב, ומיד יש לפנינו פירוט האפשרויות להבין מה זה מכתב: מכתב זה מסמך שﬠניינו מין, מכתב זה שדה מפגש בין הפאלוס לנרתיקו, המכתב מיועד לחלציים, המכתב הוא פנטסיה מינית אדיפלית, הוא גם משאלה טרום אדיפלית, המכתב הופך למלכה, כשבמודע הוא מתכוון להיות המלך הסודי, ועם זאת, המכתב הוא בראש ובראשונה מכתב. כן, ובכן הוא טקסט, ובכן הוא ספרות, ובכן הוא אמצﬠי להשגת שלטון, ואמצעי לתקשורת של התמזגות, והוא יחסים של השתקפות. והכותב גם נשקף לתוך הנכתב, וגם נכפל לתוך הטקסט והטקסט כמובן הוא כפילו של הכותב (וראה ﬠמי 23) – ונפסיק כאן, לא לפני שנזהיר שלא להקל ראש בﬠניינים כמו הכפיל, המראה, (שם הספר) הפנים לכאן ולכאן, וכמובן האחר. הו, האחר.

יש אפוא טקסט ויש כתוב ויש דיבור ויש שירים. ולא סתם אלא רק שירי המשוררים מסדר הגדולה, החל מאליוט, סטיבנס ורילקה, ועד לפנקס, פגיס, וזלדה שלנו, והם כמובן בצד גדולי האמנות, כדושאן, בויס, וורהול, כמובן, ולא בלי ג'ף קונס וצ׳יצ׳ולינה ומייפלתורפ, הלז ש"זהותו נקבעת בעיקר על־ידי הטכניקות שבהן הוא משיג את סיפוקו המיני, שהן אוטוארוטיות, כלומר, אינן נזקקות לאחר של ממשדמות שטוחה של מציג האחורייםדיוקן המצלם אוננות אנאלית באמצעות פטיש פאלסאדיסטי". האחר. האחוריים. האנאלי. הללויה.

כמובן, סיפוקיו ודמיונותיו המיניים של המחבר הם עיסקו בלבד. מה שמטריד את הקורא הוא הלא־יאמן שיש בכל הדייסה הפוסט פוסט הזו. כשנדמה היה לכאורה שכבר לא צריך להיות ציני כרי להיבהל ממי שעדיין מתלקק בה. אמנם יש בני אדם לא מעטים, שדברים שנתגלו להם פעם יישארו אצלם בעוצמתם הראשונה לנצח, ואידיאות כידוע אינן מתות, ואי לכך תמיד נמצא מישהו שחי ומרקד לפני אש אתמול שכבר כבתה. ראו כמה רבים מאמינים באמת שהרבי לא מת גם לאחר שמת ונקבר. וכמה רבים הם שהמארקסיזם בעיניהם לא קרס, אלא רק הפראקסיס היה שגוי. וכמה מרובים עדיין בני האדם שהפסיכואנליזה בעיניהם היא עדיין בתוקפה, ולא רואים שמן האדיפוס הנוראי כבר לא נשאר אלא כמין בובת סמרטוטים ממורטטת. ויש מאמינים שהפסיכואנליזה עדיין היא מלכת "החדשנות המהפכנית”, והיא מפתח הפלא להבין הכל ולהסביר הכל, והמאה הזאת, שכמעט עוברת, והפרקטיקה של הפסיכואנליזה, שכבר זרחה וכבר היתה בצהריה וכבר הולכת ושוקעת, וגאולה עוד לא הביאה לנפש האדם, ורק הפלפולים והמתפלפלים בסכולסטיקה הנהדרת שלהם, שאין לפניהם מעצור, וממשיכים לאחוז בזנבה גם כשהוא כבר כזנב לטאה מפרפר לאחר שניתק. אלה שיירי חסידיה האחרונים שלא יאמרו נואשועדיין נמשכים אליה, ובדבקות ובתמימות מתפלפלים בכל הרצינות בלי לראות כמה הם מבדחים בפטפוטי הפות והפין שלהם, בלאקאן שלהם ובדרידה שלהם ובתלמידיהם החסידים הללו, שאינך יודע אם מרוב אינרציה, אם מסירוב להתבגר, אם ממורך להביט ניכחם, או מאין יכולת להתקיים בעולם בלי איזו אידיאולוגיה דתית או תחליפה, או אולי מפני שכך יאה להם, לשבת ולנבור פעם במוחם המחומם ופעם בחיקם המיוחם.

הספר הוא מבוא מצוין לתערוכות, לשירה, לחדשנות, לפריצה מן השמרנות הקפואה והמסרסת, פתיחה לפמיניזם מכאן ולאוננות מכאן, לשחרור רוח האדם ולחשיפת העצמי שלו והאחר שלו, והכפיל במראה, והזמנה לבוא להשתתף בסמינרים ולקרוא מאמרים, לקחת חלק ב"שיח" שלהם החדש והמתחדש, בלי להיבהל ממה שמתגלה כאילו אינו אלא רק איזו אחיזת עיניים ומה שקוראים לו במקומותינו "חנטריש׳׳. והכל, כמו כן, כדי להבין סוף־סוף מהי הדרך שיבור לו אדם מודרני, וגם כדי שלא יפחד האדם שלנו לא מן הקידמה ולא מן הסאדומזוכיזם ההכרחי להבנת הפוסט פוסט.

אלוהים, כמה עצוב כל זה, וכמה פאתטי. מכל הים העמוק של תורות המעמקים לא נשארו עוד בעוונותינו אלא כמה שלוליות שטוחות ומתייבשות על חוף המציאות, וילד משחק בהן כאילו עדיין הן הים וגליו.

יזהר סמילנסקי    מעריב, 19.5.1995

בגבי אחיו (או מזמור לאופנוע)

הו, כאן יפה לדהור, מה אתה יודע, לטוס, לרוץ בהתלהבות. סוס למשל. סוסת בדווים אצילה, זרזיר מתנים. אבל אפילו בחמור מרקד. ריצת דוהרים מישרין. וגם באופניים, למשל, למה לא. גָחוּן טוֹחן וטס. ויחף? יחף לא? לא היית רץ כאן יחף, ביחפות מתחפחפות בעפר החם הזה ? ותאר לך באופנוע. אלהים, איך! בכל מלוא כוח הדהירה שבמעיו. מה אתה יודע. טסתי כאן לא אחת, דבק באחי הייתי מאחוריו, אז, חרד מאוד ומתרונן מאוד, והרוח נתשוררה נתרוננה שרקה השריקה עלינו, ובנו, ומעלינו, והפרצנו את שאריתה הבורחת לעמודי אבק, רץ מתחולל. שהקיץ כולו השתעשע בו, בנפלו לאטו, כמתוך תמהון, אבק בריא אבק שדות, חום, זהב וקמח. אלהים, כמה הייתי מחכה ליום שאף אני. רץ הייתי ביחפותי ברחוב, וידי במלוא רוחב מאחז הנהיגה, מרעיש בפי ומדמה עצמי אופנוע מאבק במשעולי שדות. אני אוהב משעולי שדות. חומים וחמים, וגם אפורים. אין מה לדבר אדומים. וגם כשהם טובעני בוץ חורף. כלום תתפלא כעת, אם אך אינה המקרה לידי – ומיד ניסיתי כוחי גם אני, באופנוע, הו, גם אני, כן, גם אני כבר פעם, גם אני, מושל לבדי בכוח הדוהר ההוא, ובהסתר, בהיחבא, בחרדה שרק לא אתפש בצאתי, שכן אחר־כך כבר יהיה הכל מן־הסתם פשוט יותר. וכשהחליף אחי את האופנוע הראשון, השחור והמזוהם, המשתעל כאחוז דיבוק, בחדש ממנו, סאנבים שמו, נוצץ עם ריקועי כרום, ושואן עצמה מפכפכת, כבר הייתי מוחזק בעיני עצמי פרש מומחה ובקי, ורק תנו־נא לי ואראה לכם.

שוקד ומדקדק התחקיתי אחר כל הליכות אחי עם אָפנועו. לא בז גם להליכות שהסגנון הטוב מחייב. מן האופן שבו באים ומציצים סוקרים במבט־עין אדנוּתי, ועד שימת היד הנכונה על כל הטעון בדיקה שבמגע, עם כל גינוני המומחיות הבקיאה, עם שלות יודעי־כל, זו האדנות שתיטול בעוד רגע את המחריש הזה ותהפכהו פרץ רוח עזה, סופה בורקת, הרחק מכל הברוזיות שיש לכם מסביב, הגונה וקטנה ומטופשת. אין צורך לומר שכבר ידעתי על בוריים, ובשמותיהם הנכריים לעומק ולגובה ולקסם שיבושיהם, כל אביזרי הניהוג ופריטי הקרבים; בעל פה וכמעט כעל־יד, שיננתי לדיוקם היכן הוא לוחץ ומה הוא מחלץ, במה ימשוך וממה יחדל, איזה הודפין ומאיזה מרפין עד שהופך הגולם הנאלם לכרוב מעופף ואת והב בסופה. אין קץ פעמים, ובחלום הלילה, הייתי חוזר ויודע: איך ומה ומתי, ולעתים אף בפועל יד ורגל, מחבט באויר ככל הנדרש, לא בלי התמה עוברים ושבים, משתרכים בעצלתים כחום היום; נארגים בלא יודעים אל רקמת הצל שבירכתי הדרך מתחת חופות העצים – ובחור פתאום לפניהם קופץ ומבעט בריק ועיניו אל שלא בזה.

הנה זו הבטישה, למשל, בדושת המתנע. פרק לעצמו. מצוה שתהא זו קלה ונקיה. אחת ולא תוסיף. אחת שהופכת חיים, לא כדרך יש־ עושין, שמקפצים לחינם עד הישטפם זיעה קשה וזפת נוטפת ואין קול ואין ניע, פרט לעטישה זו או אחרת, עטישה כוזבת של ריק; לא כאותם שלומיאלים מפורסמים המרקדים ומדלגים על גבי אותה דושה סוררת, שאינה נענית להם אפילו בזיז, דבר אל הכותל! ולא כאותם שמנסים להתחכם בתחבולות ובתושיות ובדעתנות יתירה, ובין קיפוץ לקיפוץ, שאין פטור ממנו, משתחוים ובאים באצבעות ובחוד חטמם לראות מה שם מסרב במעי המנגנון, ויוצאים נוטפים עכירות, עד חפתי שרוולי חולצת־השבת שלבשו לכבוד, ומקפצים שנית וחוזרים ונחפזים שבעתים ומשתחוים לסגור שם מהר מה שזה עתה פתחו להושיע, ושפתיהם נעות ורוחשות סינון פתנים שבין השבעה לקללה; ולא, הה, לא כאותם שכבר אין להם מה להפסיד, והם רצים ומריצים את הפגר במורד הרחוב להחיותו אי כך, ונעלמים מעבר לפינה בדידוי קרנפים עוקמני, מתדהרים אי לשם.

כשאחי היה בא אל אופנועו, וסוקרו ומקיפו במבט שלם אחד, כבר היה זה נענה; וכאילו רעד של התמתחות קשובה נפרט בכולו. מגע קל אחד בדושה, כמשחיל נימה מחלב, וכבר זה מפכפך ומפכה חיים, פיכויים קלים, בועתיים, מדויקים, סכויי שמן מתרוננים, שאחי היה עונה כנגדם ברינון משלו, משהו מעין ”ולנסיה”, ועולה ורוכב ומרעישו, וכבר מעופפים בתנופה סחפנית אחת, אחת היא כביש, חול, מעלה או מורד, ורק ריח שרוף־יבש שויר לו מאחור.

לעולם לא היה רכובו של אחי מרעים בשצף טחטוחים המוניים כדרך הרבה פוחזים בני בליעל, לעולם היה רכובו מחונך יפה, כסוס מאולף, וכך גם היו נראים דבקים לבשר אחד הפרש ורמכו, כזה שכוחו בו ואיננו מפגינו, שעליזות כוח מתרוננת בו בלי להתבזבז על פחותות, אבל שדי לו במגע אצבע נכונה אחת והוא טס, פורץ ומגמא ארץ, יפה ומתנפנף וחולף, ומותיר רק חריכה יבשה, הד פוחת והשתאות מעריצה, לו דומיה תהילה.

לא הזכרתי עוד כי בימים ההם, היה נפוץ בארץ הפיוט ”ולנסיה” על כל לשון ומעל כל גרמופון, מתרועע בכלות, ביחיד ובציבור, ועד מצוץ הנפש והתמוגג – פותח בקריאה הגבוהה ויורד עד השפלה. שנתקשתה להיאמר מנומך, שהקול כמעט ואבד על סיפה, וניצל רק כשנמצא נוח לחזור ולצוף (וזה היה גם מה שניגנו בקול גדול, קול אימה, בערב, אצל בית־העם, כשהצליחו לבסוף להתניע את המוטור הזקן שעשה שם חשמל. והבריות ראו ראיה ושמעו שמועה אף נזכרו מיד: הה, איזה יום היום, הלא היום סינימה לנו, בית יעקב לכו ונלכה!), פיוט תמים וכולו ערגה:

ולנסיה!

הלך לשוק

קנה בקבוק

ילען אבוק

בזוג נעלים ישנו־ו־ו־ות

ולנסיה !…

והפזמון הסוגר לא היה כמובן אחר אלא זה :

אפשר חביבי

להשתגע

אפשר חביבי

להשתגע

תריסר פעמים רצופות, עד רגעון הנשימות, ושוב לאזור כוח, ולצלוח אל קריאת הזעקה שבהתחלה: ולנסיה – ה – ה!

ובזמר זה היה אחי מתחרה את האופנוע כשהיה שוטף וטס, מתופף בכתפיו, בקצה נעליו ובקצה אצבעותיו המפרטטות על הידיות, וכשמגיע לבו למרום עינוגו היה נוטש את כל המלים הגדולות ההן ומחרה ממשיך בלה־לה־לה טם־טם־טם, בלבד, שהוא מכיל יותר, ממצה יותר ועשיר פי כמה. או גולש, בלא הבחן, אל אחי הפיוט הנזכר למעלה והנחמד ממנו להלל, לאמור :

יש לנו זבל כימי

פוקסטרוט, טנגו, שימי

נעלים, גרבים וכל דבר שהוא ––

(או, אולי; מים, גרבים, גזוז וגם גלידה !), (וכלל לא, כפי שעשוי מישהו לייחס בטעות של בורות מזיקה, כאילו איזה: חושו־אחים־חושו, או העבודה היא כל חיינו, או תחזקנה, או זבחו זבחי צדק, וכל דבר שהוא).

ומתרוננים ומרננים ככה, אחי על אוכפו ואני דבק בגבו, מעל כל הטרטורים והפכפוכים, ולעתים בלוויית ניקודי ציפרורי הצופר, לקישוט ולהידור יתר, היינו טסים במהירות מבעיתה, וחודרים בה בטיסה אל מנהרת האקציה האפלולה כירויי תותח, מיד היו החולות, האפלולית, תקרת המנהרה הנמוכה וארוגה אור וצל, טסים לאחור, מסונוורים ומוצלפים קווי בזיקה שביטיים, אלמלא שגם העצומה שבעצומות הטיסה, אף היא נבלעת אל מצולות החול, ונרגעת בהכרח, אף כי אחי לא יוותר, ופותח עתה בנפנופי רגלים באוויר, הוא מלפנים ואני מאחור, נפנף ובעט להכא ולהתם, להציל את שיווי־המשקל, ואת המהירות שלא תירגע להתהפכות מבישה, היזרק והישפך והאופנוע על ראשנו, ובמומחיות ובזריזות מצוינה היה אחי, ואני מאחוריו, מבעטים בתלוליות החול הסוחפני, הבולע להשקיענו, ניצלים כל הזמן ממפולת, מנתרים על מלכודות ענפים קבורים בחול, על מהמורות מפסעי כובד גמלים, על ריקקי פרות שהתריזו, ונושעים בתחבולות מבריקות לסטות מכל קמח טובעני, מתפרצים אל כל סימן מתראה באדמה קשוחה וקשויה יותר, ונזהרים ברגע האחרון, שלא להיערף בשוכת אקציה סרוחה, שלא להיתלות בה כאבשלום בן מעכה, ולצאת רק פה ושם בתילוש תלתל־מה למזכרת, ונפתלים בעוית מצד לצד, מתוך קיפוץ וניתור מצחיק לולא היה מחריד, מקיצים ענני חול זהוב, ולעתים מרדפים איזה גמל אבוד עשתונות, שיפרוץ את כל קשריו וכל תנומותיו וכל המשאוי שעליו ומשמעת בעליו, ויצא בצריחה צורמת קורעת־לב, ובשרבוט זנב ינוס ישר הישר לפניו כנשרף, עד שתזדמן לו סמטא יוצאת לנטות בה, או עד שיתמחק כולו ורובו אל תוך חובי קיר האקציה הקעור, מרקעֵ במחץ גופו כל ענפיה לרבות אותו שרביטן שדיפן צלעיה, עד שיתרדד עמה פנימה כמי שמודפס עליה: או חמור בן אתונות, שהיה מתבהל ומפליא רוץ, ורץ אז סוף־סוף, כאשר לא רץ גם בטוב שבחלומות בעליו הנדהם, ישר לכל מקום שלא פיללנו וכמעט הופך טיסתנו ההיא לאשפת שני רוכבים חמור אחד ואופנוע, נוראה וצורחת, שלא להזכיר כל אותם שלא חטאו, כולל בעלי כנף שנסתתרה בינתם מאימה ומאין דעת לאן להתעופף קודם, משימים ושמים לאל כל שגרת פעימי המנועים השלוים, המודדים זמנם בפכים קטנים, ותפילתם זכה וכמתוך חלום אין קץ, לא נשאר מהם ומהמייתם סימן ושארית, ואחי לא החסיר כלום מן המהירות ורק היה מוסיף מהירות, ומוסיף ומבעט באוויר ובחול, בהול להציל טיסתנו וקצת חיינו, מבעט ומרנן, ואני דבק בגבו מאחור, ולנסיה, הלך לשוק, קנה בקבוק, וגם צועק אלי מפעם לפעם: החזק היטב, או: וכעת הבט, כצעוק בזירה אל דוקר השור, הבט וראה את זה, או כשזה כבר חלף ומאחור: איך זה היה? כשצלחנו מחפורת סמוייה בניתור מרסק ובגבורת גיבורים אנשי־שם מגלי עולם.

*

תתפלא איפוא אם הייתי אני מייחל, ואיך ציפיתי ועקבתי ונהיתי אחר הרגע הנבחר שאוכל לנסות בו? ויום אחד בא בא. על יד בית הבאר, בצל הגנוגנת, השאיר אחי את אופנועו, כרגיל, חפוי, ומוצל, והוא ופלוני היו אמורים ללכת לפרדס הסמוך, בענין רכב, או זבל, או כבל, או מה, ונותרתי אני לבדי עם שעתי. תופש מה? לא אאריך: מתחילה אפילו היה הכל כשורה. כפורחת עלה הדבר, כבטוב שבחלומות, הלה פיכפך מיד נכונה ובמדויק, כאילו הייתי אחי, וגם לא ידע שלא להיות מדויק, כך הוא וזה טיבו, ואני כבר על האוכף, מלפנים, על מושב אחי, לבי בגרוני, מושך ומרפה כהלכה והדבר זז, קצת התפרץ התקפץ מדי, אך מיד נשמע והצלחתי לכבשו, וכבר פורץ מתוכי הרנן הנכון ולנסיה, שלא האריך מדי, לפי שזה כבר גמור, בו־ברגע־ההוא, לא יודע איך, או מה קודם למה, והכל כבר הוא ממורס בתעלת ההשקאה המעושבת ההיא, הרנן ולנסיה, האח הצעיר, שבא על מקום אחיו הבכור, האופנוע הכבד, שלא סבל זר, האימה, הדלק השפוך, וכויה אחת נוראה על גבי שוק דלה אחת. טוב. אתה צוחק. כיביתי בעודני הפוך את המנוע. לא בכיתי. בעשתונות נכונים אף כי בלב מת. כויית אש במצפוני המתעלף ומקיץ חליפות. כבד כשאול היה לחזור. לחזור ולהפוך את האופנוע, לחזור ולהשיבו על כנו. כה קל וכה עליז היה בעמדו, ופגר כה כבד ומסורבל בדוממו על צידו. כולי הייתי כואב. ולא היה ממי ליטול עזרה. מלובש כולי ולבדי בכל העומס. וגם אסור היה שיידע מישהו. הכל במחתרת מעיני אחי הגדול. לטשטש ולהניס עקבות. אבל עיני אלהים, כנראה, היו פקוחות עלי, אולי. וכבר הוחזר האופנוע אל מתחת לגנוגנת. וכבר אני מטאט מן החול, ברגלי ובענף את חותם עקבות החטא. וכבר הולך לרחוץ עצמי בחול ובמים מחלאה עכורה. כבר מראה שוקי מחריד, אף כי כאילו רק ממרחק, וגם כאילו כך דווקא יאה לי, והנה בא אחי. סקירת עין. וכבר ידע. ניזלי השמן על חלקת האופנוע הנוצץ? מבע פני? רגלי? – ”א ת ה! –” זעק אחי אלי, ושלח אצבעו אלי, לעבר ויצא ובא לתפוש אותי – – –

טוב. לא אמשיך. היה מה שהיה. וכזה ובזה היה הנסיון הראשון. עזוּב, הפוך בתעלה וחייב לכלכל לבדו את כובד חטאו (אם זה היה די כדי להניאני מנסות שנית? כך אתה חושב? אתה היית נמנע? הבלים. הכי יש בעולם נסיון פסקני כזה שחדלים אחריו?) – לא יצא זמן רב ורכבתי. רכבתי ורכבתי (רכוב הייתי גם בעצם אותו אחר הצהרים, יום שלישי, כעבור שנים, כשבא מישהו מן המשרד לעצור אותי: טלפנו אליך; קוראים לו מן הבית; שתחזור הביתה מיד; לא יודע מה; קרה משהו כמדומה. לאחיך. באפנים? או משהו? מוטב שתחזור מיד. – אמר ההוא. אבל זה, כמובן, אינו שייך לסיפורנו כעת).

רשמי־ביקור בברית־המועצות

­שׂבועיים הייתי בברית המועצות וכשחזרתי עשו אותי מומחה. אני פוגש אנשים אשר בסקרנות אמת חוקרים אותי על קטנה וגדולה ואינם מוכנים לקבל דעתי, שאינני בר־סמכא כל עיקר ואין בידי אלא רשמים בלבד.

חובתי להקדים ולהודיע שכל מה שאומר, חלות עליו שלוש הסתייגויות. ראשונה – אינני שומע רוסית ולפיכך כלי קליטתי היו מוגבלים בקשר האנושי החשוב ביותר; שניה – שבועיים אינם פרק זמן שאפשר לקבל בו מושג של ממש; שלישית – כל מה שאומר לא יהיה אלא אמת חלקית וקטועה, לפי שהוא ﬠוסק בארץ ענקית אשר כל מושג פשוט חוטא לדיוק.

שׂארץ זו ﬠנקית נוכחתי לא רק בסיורי בעיר מוסקבה בת 7 מיליון, אשר ראיתי רק רחובות אחרים בה, אלא גם בטיסתי ממוסקבה לאודיסה באוירון מנמיך ואיטי, כשמתחתי נגולה אדמה אשר שיעוריה עלו על כל מה שראיתי אי־פﬠם – לפיכך אם תתפסוני, שאני מזדרז להסיק מסקנות מרחיקות־לכת, תפסוני בכנף בגדי והזכירו נא לי, כי זו מסקנה פזיזה.

אולם לא עלה בדﬠתי בשהותי הקצרה, כי למרות כל ההסתייגויות יהיה בפי כל כך הרבה לספר ולהשיב על שאלות. וכשנזדמנה לביתי קבוצה של חברינוֹ על מנת שאספר להם על רגל אחת מרשמי, הייתה שעה מוקדמת לפנות בוקר כשסיימנו בלי שהשלמנו.

ארץְ זו אדם בא אליה משורין בדעות קדומות, מהן שליליות ומהן חיוביות. ולפיכך ההיכרות, שמכיר אדם את אשר מתגלה לו יום יום, פועלת ﬠליו בהיאבקה כל הזמן בדעה זו או בדעה אחרת שהיתה עמו מראש. אף על פי כן השתדלתי להתנער ולהיות חופשי ולקלוט רשמים בלי כל תשלום חוב לדעות קדומות, אף כי אינני בטוח שהצלחתי בכך. חיפשתי בעיקר כל שעות ביקורי שם איזה מאור, שאוכל להביא בחזרי הביתה, כמין לקח טוב או דוגמה שיפה ללמוד ממנה.

אתחיל בקבוצה של רשמים, שיאה להם הכותרת "חיפוש אחרי שרשים". גם קודם שיצאתי ידעתי, כמובן, כי רוסיה הטביעה חותמת על אותה עליה, אשר הניחה את יסודות הארץ כאן. אולם לא שיערתי עד היכן הדברים עמוקים ועזים. ראיתי לפתע במוסקבה פינות בתל־אביב מלפני כמה שנים. מצאתי באודיסה פינות מתל־אביב־יפו. נוכחתי במינהגים ונימוסים ובהליכות מוכרות יפה בחוגי אנשים, שנתנו את חותמם בחברה הארצישראלית. לא רק בנימוסי שולחן, לא רק בהליכות רחוב, לא רק באופן ההתלבשות, אלא, ובעצמה מדהימה, שעה ששמעתי את הנאומים של ראשי המדינה וקודם כל את נאומו הגדול של חרושצ'וב בקונגרס השלום. שלוש שעות נאם חרושצ׳וב והיה סיפק בידי לשמוע בדבריו, מבלי שאבין שפתו, את קולם של רבים מטובי מנהיגינו, באופן מבנה הנאום, באדריכלות ובדיקציה. צורת הנאום המציגה את נושאיה וחוזרת אליהם באליפסות אין קץ; הדיבור חסר ההומור ומלא הסארקאזם; התוקפנות, שבה הוא נוקט לגבי יריביו ללא כל חמלה; רוממות הפניה שהוא פונה אל רגש הקהל ואל יצר הציבור לשמוע דברי חזון ושליחות – כל אלה וכיוצא באלה העמידו לפני על דוכן נואמים במחוות־ידים זכורות מאוד, אישים דגולים ויקרים אשר זה מנהגם על הבמה.

לא אדבר על מה שקוראים ,,גילויי אסתטיקה" ולא אנסה לפסוק אילו מהם אמנם אסתטיים ואילו מהם, כפי שנראו בעיני, אינם כאלה כלל וכלל. מכל מקום לא מעט תופעות, שעליהן אני מצטער בארץ, אותה רשלנות אפורה, אותה התלהבות קלה האומרת, כי חשוב ,,הלב׳׳ ולא צורת הביטוי – כל אלה וכיוצא באלה הזכירו לי כל הזמן את עמי, את ארצי ואת השורשים אשר מהם צמחה ההוויה שלנו.

הנה מוסקבה. הבנינים בני שתים־שלוש קומות בגוון צהוב־אוקר, ﬠם חנויות מעטות ותנועה מעטה עוד יותר, כמין עיר פרוביבציאלית גדולה אין קץ ומשתרעת לכל צד. לא יועילו גם רחוב או שנים בעלי שיעור קומה יהיר ורחב ידים, או בניני־ענק נושאים למרום את הכוכב האדום. התמונה בעיקרה היא של עיירה, שוממה למדי, בלי כל נקודה של צבע או של משיכת־לב משתרעת במין עצלתײם נוגות. (כשירדתי בדרכי בחזרה לנמל התעופה בוורשה ראיתי מיד את ההבדל בדברים פעוטים ביותר בין מוסקבה האפורה, הבלתי־עליזה, השתקנית, ובין גינוני בית הקפה שבנמל התעופה בוורשה, כאילו שני ﬠולמות רחוקים. ואילו ביקורי בפרג, בדרכי אל מוסקבה, גילה לי בפעם הראשונה מהי עיר עצובה, יפה ועצובה, ומין שתיקה ריקה נסוכה עליה).

נחזור למוסקבה. עם רדת הלילה, הרי זו עיר ריקה מתנועה ואפילו ברחוב הראשי, רחוב גורקי, אשר בו היה בית־מלוני, מלבד שעות הבוקר ושעות אחר־הצהרים אשר בהן התנועה ניכרת ובולטת, הרי גם שם מתרוקן הרחוב הרחב ונעשה צועק ריקנות. אפילו הרכבת התחתית הנקיה, המפוארת, אשר עליה תפארתם, בלי להזכיר כי נבנתה בימי רעב, איננה צפופה ואין בה דוחק ויש איזו ריקנות או היינו־הך בנסיעתה. אותו רחוב גורקי בנוי, כפי שאמרתי, בתי מידות בני עשר קומות, מיושרים (אף על פי שחברי מסקין זכר את הרחוב הזה כשבתים יוצאים ונכנסים בו), ומסתבר, שמפעל ענק נערך כשגררו בנינים עצומים אלה ויישרו אותם בטור, כאילו היו שורת חיילים. בנינים גבוהים אלה, שערי ענק בני ארבע קומות, כאילו היו מחכים לאיזה ﬠוג גבוה מכל העוגים שייכנס בהם, מגדלי פעמונים מלמעלה, הﬠשויים לנוי, ולא לפעמונים, עמודים גבוהים לתפארת ולהתפארות. המפתיע עד להדהים ברחוב זה היה דווקא מה שמתגלה מתוך שערי הכבוד הגבוהים האלה, או מתוך חלון חדרי שבקומה הגבוהה, הנשקף אל החצר הפנימית שלמטה. נתברר, כי מיד מעבר לחזית הנהדרת דחוקים בחצרות ישנות מבנים רעוﬠים וישנים ועלובים ובהם גרים המוני אדם כשהם נכנסים ויוצאים ברחישת נמלים כל כך לא־צפויה לעומת כניסת־החזית הרוממה, שהיא כל־כך בת עולם אחר, שצריך היה להיות שרוי באיזה פרבר מרוחק ונידח, והנהו כאן, ממש בשר מבשר החזית המפוארה, המצוחצחה, ששומרים את נקיונה בהקפדה ראויה לכל שבח.

בבתים עלובים אלה וכיוצא בהם גרים רוב בני מוסקבה, משפחה לחדר, משפחה לחדר, כשחדרי השירות משותפים הם לחמש־שש משפחות. בעיבורה של העיר ובפרבריה המרוחקים בונים, אמנם, שיכונים חדישים, העושים רושם חיובי, נקי ופתוח לאור ולאויר.

ברחוב גורקי, מתחילים מאז אשמורת בוקר בסדרי נקיון, שטיפה וריבוץ הרחובות. כשצעדתי בוקר אחד שם ראיתי את העושים במלאכת הנקיון. הם אינם אלא קבוצה של סבתות באות־בימים, הגוררות צנורות גומי עבים וארוכים, למען עשות את מלאכת הנקיון, עד כדי לﬠורר רחמים ורצון ללכת לסייע ﬠמן. פﬠמים אחדות, כשגשם שוטף ירד, לא היה זה אות להפסיק את מעשי השטיפה והרחיצה. חוק הנקיון קודם לתעתועי מזג האויר.

העוברים ושבים ברחוב לבושים בכללם תלבושת אפורה מרושלת למדי. צוארונים פתוחים, מעילי גשם דהויים לגברים ותלבושת חסרת כל סימן של נוי לנשים, עקבים שטוחים, הליכה עייפה ומשהו קדורני ואפור בתהלוכת האדם על המדרכות. גם כשבקרתי בתיאטרון ,,בולשוי" לא היה הקהל לבוש בגד חגיגי, אלא משהו משופר יותר מתלבושת הרחוב הרגילה. הם נוהגים להתאסף בתיאטרון שעה ארוכה לפני עלות המסך, כדי לבלות בין כתלי התיאטרון בשיחות. בפגישות ובהרגשות שבת זוטא.

גם האיש, גם האשה עובדים. רושם זה אינו מרפה מן התייר: כולם עובדים. מסתבר, שאין מקבלים סעד, אלא עובדים עד גיל 65 תמורת שכר נמוך, כדי 35 רובל לחודש, שהוא שכר אותן שוטפות הרחוב, או משרתות המﬠליות (במלונות שבקרתי אין נﬠרי־מעלית, כי אם סבתות־מעלית). ﬠבודת השרותים זולה ביותר, ונעשית בידי שכבה סוציאלית נמוכת־משכורת, אבל נפוצה ונראית בכל מפעל ומפעל. ראיתי נשים נוהגות באוטובוסים גדולים, ראיתי נשים בעבודת בנין כשהן נושאות דליי חצץ, ראיתי אותן בסרבלי עבודה בבתי־חרושת, ואמרו, כי אין סוג עבודה שאין האשה שותפה בו. כשחוזרים מן העבודה מתחילה פרשת עמידה בתור להביא צרכי מזון הביתה. תמונות, שהזכירו את תקופת הצנע בארץ, נראות בכל מקום ומקום. תור ללחם, תור לתפוחי־אדמה, שאגב לא היו באותה תקופה, תור למים מינרליים, תור ל"פרבדה׳׳ בבוקר, ותורים מיוחדים במינם על־יד המספרות וביחוד במספרות הנשים, שמשעות־בוקר מוקדמות ביותר כבר מזדנבות בתור ארוך ומחכות לפתיחת המספרה. רק לאחר שעמדו בכל התורים ההכרחיים חוזרים לביתם אל אותו חדר אחד למשפחה, עייפי עבודה ועמידה בתור. מובן שגורל זה אינו חל על אותן שכבות, שמשכורתן גבוהה ועולמן ניתן להן.

חנות אחת ﬠשתה עלי רושם מיוחד. זו היתה חנות למימכר תכשיטים. היו אלה תכשיטים זולים, שנמכרים אצל רוכלי סדקית אצלנו בכל שוק. באותה חנות ברחוב גורקי אי אפשר היה להיכנס אליה מעוצמת הצפיפות שנצטופפו נשים זו על גב זו, כדי לזכות בקצת מותרות של נוי שמוצעים להן ביד קמוצה. אף על פי כן, היו תכשיטים דלים אלה יקרים מאוד. דומני, שכל דבר ודבר יקר שם. מחירים אחדים, שקלטתי אגב טיולי, נחקקו בזכרוני, כגון נעלים שמחירן בין 25 ל־30 רובל (המשכורת הנמוכה העממית היא 35 עד 40 רובל) לחם, שמחירו כ־2 לירות ישראליות הקילו, המסעדות שסעדנו בהן ושהיו כמובן, מן היקרות, היו הרבה למעלה ממה שיכול להרשות לעצמו אזרח ממוצע. זכרו נא, כי רופא מתחיל או מהנדס מתחיל משתכרים כ־70־80 רובל לחודש וכי משכורת של 100 רובל לחודש היא מן המשכורות הממוצעות הגבוהות הנפוצות ביותר, אין פלא, איפוא, אם ראינו תורים רבים ליד חנויות לתיקון נעלים. עם זאת אמרו לי, מבלי שאוכל לבדוק את הדבר, כי משכורתו של השוטר כנגד אלה שמניתי היא כ־150 רובל לחודש – עדות למי שהמשטר חפץ ביקרו.

על הרקע של תמונה זו תוכלו לראות ולהבין את מראה החברה המצוצמת יותר, המרויחה פי כמה מעל המשכורת הממוצעת שהזכרתי. שמעתי, כי אנשי צבא בדרגות הגבוהות משתכרים כ־900 עד 1000 רובל לחודש: שמעתי כי סופרים רבים, שחקנים ואנשי אמנות יוצאים במכונית עם נהג מצוחצח כשוילה פרטית להם בירכתי העיר. כשביקשתי לראות כמה מחשובי הסופרים (בתוכם יבטושנקו) ענו לי כי בעונה זו של השנה, הרי הוא כעת בהבראה.

וכשוחחתי יום אחד עם צייר צעיר ושאלתיו מנין הוא משיג את מחייתו השיב כי ציּיּרים המתקבלים לאקדמיה חייהם מובטחים בשפע ואילו איש כמוהו חי ﬠל ידי מכירת ציוריו לאנשים העשירים. כשראה סימני תמהון על פני לתאור הזה בארץ הסוציאליזם הסביר לי מיד כי כוונתו לאנשי צמרת המפלגה ולכל מי שהשעה משחקת להם. שיש בכוחם להזמין פורטרט או כל תמונה שהיא ולשלם עבורה כסף רב. הואיל והכסף אינו קונה נכסים באותה ארץ הרי הוא מוצא בעיקרו על צריכת בזבוז דוקרת עיניים. נוכחתי בכך בּארוחת רעים שערכו לכבודנו באגודת הסופרים. ראיתי את משמני הארץ ומשקאותיה על שולחנות עמוסים זמן מועט אחרי שנזדמן לי לבקר במסעדה עממית אחת בירכתי הרחוב.

אפילו השיכונים החדשים והמרהיבים ְאשר בכוחם מﬠודדים את האדם בהיותם מופת, כי יש תקוה לצאת מן השיכוןברחבות ידיים בתוך ככרות דשא שאינם לפי ממדינו או מושגינו – גם שם באותם שיכונים חדשים שביקרתי אדם שהזמינני לביתו ראיתי כי תוכם אינו דומה למראיתם. הנקיון אינו כזה כפי שמטופח מבחוץ. כל מלאכת הבנין עשויה כלאחר יד בלא כל מומחיות או אולי מתוך רשלנות והיה הדבר מתמיה מאד בניגוד שבין החזית המבהיקה ובין הפנים העלוב.

הפלא שנתפלאתי היה בּﬠיקר ﬠל חוסר המעבר בין שתי הקצוות, על חוסר ההדרגה שבין החזית ומה שמאחוריה. ענין זה הסתבר לא פחות שעה שבקרתי בקולחוז אחד סמוך לאודסה. לא ארבה לתאר את הקולחוז, את מבני רפתותיו שהוליכו אותנו בהם (אגב, הם מתפארים בתנובת חלב בת 3 אלפים ליטר לפרה. בעוד שאצלנו התנובה הממוצﬠת כפולה). ביקשנו לבקר בביתו של אחד האיכרים ולא נסתײע הדבר, אבל ראינו אצל כל בית איכר מוקף חצר שגודלה כ־2 דונם ומטופחת להפליא. תפוחי־אדמה, כרוב וירקות אחרים. ﬠצי פרי ובתוכם אגסים ודובדבנים במלוא פריים. חזרזירים ותרנגולות נוברים מן הצד. הוסבר לנו וכﬠבור זמן שמﬠנו מספרים שונים אשר מתוכם למדתי, אף כי אינני מתחייב בדיוקם של מספרים אלה כי כלל המשקיּם הפרטיּים הללו אינו מהווה אלא אחוז וחצי מאדמות הקולחוז. אולם כאן נתגלתה תגלית מדהימה. שכן אחוז וחצי זה מן האדמה עושה כ 60% מתוצרת השוק בּירקות פירות ובשר. עובדה זו בשנת 45 למהפכה הקומוניסטית אם אמנם היא כך, יש בה משום ערעור כל המושגים, שגם לשוחר רצון טוב קשה לעמוד בה. ושוב, הרי זו חזית של קומוניזם. שתוכה הפנימי בלתי מתאים לה. גילוי תאוותני זה של יוזמתו הפרטית של האדם איננו רק ביטוי כלכלי אלא יש בה, דומני, גם מן ההתפרצות הדחוקה אל ביטוי של יתר־חרות. שווקים יש – השוק הממשלתי ושוק הקולחוזאים. השוק הראשון מצרכים רבים אינם בו, אבל מחיריו שווים לכל נפש. ואילו שוק הקולחוזאים מחיריו גבוהים יותר. אבל כל המצרכים נמצאים בו בשפﬠ. בשוק הממשלתי, לדוגמה, לא היו בו בזמן תפוחי אדמה, ואילו בשוק הקולחוזאים יכולת להשיג תפוחי־אדמה וגם צﬠירים וקטנים. הדגשה זו באה ללמד כי בשוק הממשׂלתי אין תפוחי־אדמה אלא במלוא גודלם בהשיגם את מלוא המשקל העובר לקבלן השוק.

תמונה זו מצטרפת למראה נוף כללי, שאף על פי שאני בגלל כל מגבלותי לא יכולתי להיווכח בו מנסיוני, הנה שמוﬠות מרובות, סיפורים אין קץ, הביאוני לכלל מסקנה, שאינני סבור, כי היא רחוקה מן האמת או נועזת מדי. נדמה היה לי, כי היוזמה האישית המדוכאה אינה יכולה להישאר בלתי פﬠילה; והואיל ודרך המלך החיובית חסומה בפניה. היא מתפרצת בדרכי ﬠקיפין. והחוק רואה בהן עבירה. לא לחינם אירע, שעבירות כלכליות כיום בברית המועצות נענשות בעונש מוות ובפרסום קיצוני ביותר. לא היו עושים כך אילו היו עבירות אלו, כבכל מקום בעולם, מנת חלקם של בודדים פורעי חוק.

יש כאן כאילו בעבוﬠי ביצה מתחת לצמחיה הירוקה המכסה אותה בחיוך שלה. מסתבר, כאילו במקביל לשטח הפרמידה שהחברה הרוסית בנויה בה יש פירמידה פנימית כללית של הונאה וגניבה על מנת להתקיים. וגם כאן לא רק כדי להחזיּק מעמד כלכליּ ולהשיּג רמת חיּים קצת יותר מאוששׂה, אלא יּש כאן גם משום מחאה שמוחה אדם בדרכים משׁלו ﬠל היותו בנוי במבנה הרמטי, הסוגר אותו באין מוצא. אם אמנם יתכן הדבר שאחוז וחצי של כוח יצור יתן 60% תוֹצרת ואילו 98% ומחצה אחוז לא יתנו אלא את אשר המדינה כל כך טורחת בזמן האחרון להסביר ולהטיף ולאיים על מﬠשי סבוטאג'. על איחור בעונת הזריﬠה ועל פיגּור בעונת הקציר, – לא יתכן שתהיה כאן שחיתות מחלת יחיד אלא אם כן יחיד זה הוא משובץ בתופעה חברתית מקיפה ושלמה המסייעת לו. איש יחיד לא היתה לו תקומה בתוך משטר זה.

נאמר לנו כי לא מﬠט קולחוזים נוטים לעבור ולהיות סובחוזים. הראשונים האיכרים עצמם אחראים למשק ומתחלקים ברווחיו. באחרונים אין האיכר אלא בבחינת פועל שכיר אצל המדינה, אינו אחראי לכלכלת המשק ולהצלחתו, באופן שהוא יכול להשקיע ביתר קלות את מרצו, את חכמתו ואת אהבתו למשקו הפרטי, החובק את ביתו.

אז צאו וראו: עם גדול בן 200 מיליון, יודע קרוא וכתוב, בתקופות של הטלקומוניקציה המודרנית, שאין לו עיתון ואין לו רדיו ואיננו יודע דברים. אינו יודע שרוסיה עשתה ניסויים אטומיים במגאטונים בחורף האחרון ותמול שלשום. זה לא פורסם בּשום מקום. וכאשר ניסתה קבוצה של צﬠירים אנגלים מבאי הקונגרס לצאת בכרוזים מגלי אמת וללכת בככר האדומה ולפרסם את אשר הם יודﬠים הרי כל מסעם לא היה אלא עשרות צעדים ותהלוכתם נסתיימה במפתיע כשהכרזות נקרעו ונעלמו אי־שם. מעל בימת הקונגרס נשא סידני סילברמן מאנגליה נאום רב־רושם. בין השאר אמר כי חרושצ'וב בנאומו הגדול לא הזכיר את הניסויים בסטרוטספרה שעשו האמריקאים יום לפני כן. הוא שאל: מפני מה החריש על ענין זה חרושצ'וב כאשר לא פסח על אף אחד מחטאי האמריקאים, האם לא משום שהתקנא בניסויים אלה והוא ﬠומד לעשות למחרת כמותם בעצמו. ואולי אף לעבור ולהגדיל מהם? (דבר, שאמנם נתגשם במלואו השבוע). וסילברמן המשיך: האם כשתפוצץ מחר את הפצצות שלך ידﬠ ﬠל כך העם הרוסי או שגם הפעם לא ידע דבר כמו שלא ידע קודם (וממש כך היה). למרבה הפלא קיבל אולם הקונגרס את סילברמן בתשואות רמות אף כי סלקטיביות. הרי זה עם מודרך בלי חסך. יש מי שידע למענו מה טוב לו לדעת ומה טוב יותר שלא ידע. יש מי שמחליט מה האמת ומה אינו אמת וחובת אדם כמובן לקבל תמיד את האמת ורק את האמת ורק את האמת שהשלטונות מדריכים אותו בה לתועלתו.

דוגמה מזעזעת כזו חזינו מבשרנו. זה היה באודסה. כשירדנו מקץ הקונגרס אל אודסה על מנת להביא את בשורת השלום בתוך ארבﬠ משלחות: רומנית, אמריקאית, מקסיקנית וישראלית. בבואנו לאודיסה קבלו פנינו בטקס רב־רושם בשטיח אדום, בתזמורת, בילדי בית־ספר ופרחים בידיהם ובמועצת הסובייט של אודיסה. התאסף שם קהל מניה וביה וכל משלחת נאמה נאום קצר מבשורת השלום ונתקבלה בתשואות על ידי הקהל. כשהגיע תורנו לנאום דיבר החבר אליעזר הלוי רוסית. הוא הזכיר לקהל כי אנו באים מארץ קטנה שוחרת שלום אשר עמה אוהב עבודה, אשר התנועה הסוציאליסטית בה נושאת בשלטון ואשר ידיה ופניה לשלום ולאחוה וסיים במילים העבריות: הבאנו שלום עליכם. התשואות שבאו לאחר נאומו היו הרמות והממושכות ביותר. אין פלא שהנואם ביקש לראות למחרת את דבריו ב,פרבדה׳ של אודיסה. אולם כאשר לאחר טירדה לא מעטה עלה בידו להשיג את הגליון המבוקש – נפלה רוחו. תצלומו היה בעתון, שמו היה בעיתון, אולם דבריו הופיﬠו בתוספת ובחסרון. כל מה שאמר על ישראל היה חסר; כל מה שלא אמר – היה מודפס, והדברים שהופיעו בעתון היו מעין אלה: כאשר שמעתי דברי חרושצ'וב בקונגרס התמלא לבי התרגשות וכו'. מעשה זה שנעשה בו היה מזעזע לא רק משום שנעשה לנו לא רק משום שבגופנו הווה עובדה. לא רק משום שהשמיט את הדברים היפים על ישראל ולא רק משום שקהל השומעים שמע דברים אלה בחיבה יתרה אלא בעיקר משום שנכחו שם מאות ילדי בתי־ספר לבושים לבן ואדום, פרחים בידיהם, מבני הכיתות הגבוהות של בתי הספר והם שמעו את דבריו שנאמרו רוסית והם קראו בוודאי את ציטוט דבריו ב"פרבדה”. כיצד מיישבים ילדים אלה שני אלה כאחד?

זה הכלל: אין איש ואין מפעל ואין מעשה בלי הדרכה בצידו ופיקוח מﬠליו. בחבורה שלנו היתה קומוניסטית אחת, שבאה מארצות־הברית. והיא ביקשה לראות אחת מערי הקייט על שפת הים השחור וסרבו לה. בתחילה תמהה אחר כך התמרמרה ולבסוף התחילה למחות בקול רם. כך נוהגים בארצה. אולם התשובות שקיבלה היו קצרות גסות למדי וחד־משמעיות: לא תסﬠי בלי הדרכה ומכיוון שמדריך אין – עליך לשוב למוסקבה. מאותו טעם בוטלה נסיעתנו הצפויה לקישינב הואיל וﬠנין הדרכה המתאימה לא סודר מטﬠם השלטונות. גם רצוננו לבקר בקישינב טעמו היה שקוף מאד ולא צריך היה לבקש תירוצים מיוחדים, כדי להניא אותנו מביקור בעיר שאוכלוסיתה היהודית עירנית ותוססת. קבוצתנו היתה מלווה ללא חסך על ידי בחור שנשא את התואר מתורגמן. לא הרימונו יד ורגל בלעדי תרגומו. לא יכולנו להשיג קטנה או גדולה בלעדיו. אין זה אומר שתמיד הלך כצל בעקבותינו, אבל תמיד ידע היכן אנחנו ומה מעשינו. הוא דיבר עברית וידע ערבית על בוריה. נדמה היה כאילו לא היה תפקידו לבלוש אחרינו אלא להמצא במצב כזה ובמקומות כאלה, שנדע תמיד שהוא קיים וככה נעצור עצמנו מﬠשות דברים אשר, אולי, היו עולים בדעתנו. כל שעת ביקורנו היינו מלווים עצות והזהרות: היכן מדברים, היכן אין מדברים, היכן מותר לומר בגילוי לב והיכן יפה כוחה של שיחת רמזים. איננו סבור שאנו היינו היחידים שכאשר רצינו לדבר בלב גלוי היינו יוצאים ופורשים לטייל בגן על שם גורקי ושם אגב טיול בין אילנות ודשאים, יכולנו לשוחח. הגן הזה על שם גורקי הוא מוסד מﬠנין ביותר. יש בו בפארק לא רק אילנות ודשאים ובריכות מים, אלא גם כל מיני בתי שעשועים לעם הניתנים בזול או בחינם לאותם המונים מרובים שאין הפרוטה מצויה בכיסם להשתעשע בתיאטרון או באופירה שמחיריהם גבוהים למדי. אתה מוצא בפארק קולנוע תחת כיפת השמיים, פתוח לכל בא; לונה פרק על כל מיתקניו המסתובבים; מסעדות ומזנונים זולים; פינות למשחקי־שולחן שונים שﬠם רב משוטט שם ומוצא לו בידור מאשר מגישים לו השלטונות בחצי חינם. בתי הקפה, כך סופר לנו, אינם אלא כﬠשרה בעיר בת 7 מיליון. כתיירים וכאורחים ביקרנו ברבים מהם. הם היו מלאים אזרחים המבלים יפה. אוכלים יפה רוקדים לקול צליל תזמורת ג'ז ומשלמים הון עתק על בילוי זה. גם אלה תלבושתם צנועה ואפרורית למדי. על אף רצונם לבזבז בשפﬠ, עד כי התעוררה מאליה שאלה מנין לפשוטי לבוש אלה כסף כה רב לבזבוז בשעה קלה.

תופﬠה חיובית היא ﬠנין חנויות הספרים, וספריות וקוראי הספרים. חנויות הספרים היו מלאות תמיד אדם רב. בכל מקום, אם בגן ואם באוטובוס. יכולת לראות אנשים קוראים ספרים ולא מעט בהם ספרי מדﬠ או ספרי לימוד. דבר, שאפשר להסבירו בדירות הדחוקות והﬠלובות, שקשה למצוא בהן פינה לקריאה, אבל לא פחות מזה ניתן אולי להסבירו בבוז לקריאת עתונות כﬠתונות המוגשת להם. ספרות המערב ראיתי בחנויות הספרים בﬠיקר את ספרות המאה התשﬠ־ﬠשרה, כגון דיקנס, בלזק, ויקטור הוגו וקצת מסופרי המאה שלנו, כהמינגווי, בתיאורים המשחירים את פני המﬠרב. כשנשאלו אנשי אגודת הסופרים ﬠל ידי ז'אן פול סרטר מדוע אין מתרגמים את קאפקא לרוסית היתה התשובה, כי לזה יש עוד זמן. ואכן, מן המאה התשﬠ־ﬠשרה וﬠד ספרות היום הדרך רבה ובקרב הימים יתורגמו בודאי גם אלה לרוסית. ולאחר שמדריכי הﬠם יפסקו, כי אכן הגיﬠה השׁﬠה – תהיה ספרות המﬠרב נקראת גם במזרח.

מכל מקום הסופרים עצמם קראו את קאפקא, כשם שקראו את שאר הסופרים הפסולים, וﬠל פי הדרכתם יכול הﬠם הרוסי ﬠוד להמתין עד שיתבגר ויקרא את אלה.

המצב נראה בﬠיני טראגי דווקא מתוך יכולתו הכבולה של הﬠם. בימי הביניים לא היתה תקשורת קלה בין מקום למקום. הואיל ורוב העם היה אנאלפאביתי. ואילו בברית־המוﬠצות כמﬠט שאין אנשים, שאינם יודעים קרוא וכתוב. וחינוך חינם ניתן עד גיל 18 לכל, וספרות כה גדולה ומרהיבה מאחוריהם, ואף על פי כן – שיתוק כזה של מגﬠ רוחני! אולי מוטב לא לקרוא מאשר להיות מחוייב להסתפק ממה שיש באבוס בלבד; להיות אנשים קוראי עתון ולא לדעת את אשר יש בﬠולם; להיות מאזינים לרדיו, אשר קולו מדקלם בלי חסך, ולא לדﬠת את הדברים היסודיים, שכל הקורא כותרות ﬠתון בלבד יודﬠ בכל מקום בﬠולם.

ומכאן לביקור באוניברסיטה. היתה כולה בקדחת הכנות לקראת קונגרס הסרטן, שﬠמד להיפתח כעבור ימים אחדים. בנין ﬠצום ורם, מוקף פארקים, מדשאות ומים ורחבות מﬠוררת קנאה והﬠרצה – מתרומם במגדלים לגובה 25 קומות, בנוי כולו שחם, שיש בהדר ופאר. וﬠם זאת משהו חנוק באוירתו, אולי בגלל מדﬠי הרוח, שהם בדרגה, שהייתי קורא לה מנוונת, או אינפאנטילית. מעשה בסטודנט לכלכלה, ששוחחנו אתו, הﬠומד להיבחן בחינת גמר ואשר נושא ﬠבודתו, כשלון התﬠשיה בארצות־הברית. או מﬠשה בסטודנט לפילוסופיה אשר בשיחה אתנו התברר, כי מושגיו ואפקיו תמים אי שם באמצע המאה התשﬠ־ﬠשרה. מדﬠי רוח בלא סוציולוגיה, בלא פילוסופיה, בלא ספרות, אינם מﬠודדים הרבה גם כשאתה שומﬠ כי המחלקות הטכניות הן מן המפותחות והמתקדמות בﬠולם. גדל בהם דור של טכנאים ולא של מדﬠנים, אשר נושאים בלבם דרך חירות את הזכות להטיל ספק, למתוח בקורת, לחזור בהם מאמיתות נפסדות או להודות באמיתות גם כשאינו נﬠימות. שאלתי את ﬠצמי בלי חסך; והם משלימים? האמנם ﬠם גדול, חכם ומנוסה רואה ומחריש? האמנם רק אורח כמוני רגיש ורואה את התהום שבין חזות החזית ובין תוכן הפנים, את חוסר אפשרות לומר את הדיבור האלמנטרי של אדם, כלומר: אני רוצה. במקום אני רוצה, יש אתה צריך, או אתה צריך – לפיכך אמור: אני רוצה. לﬠתים, עלה בדעתי, כי שתיקת הספרות אינה משום חשש, שהיא תאמר דברים שבﬠולם המופשט, אלא משום שקודם כל תנסח את הרעב האלמנטרי בדברי יסוד של יום יום. שכן נראה כאילו העם הרוסי אינו חי בשאלות, שכל הﬠולם חש אותן, אלא בﬠסקי פרנסה וכלכלה, כדרך אנשים החיים בתקופת הצנﬠ. תפוחי־אדמה ממלאים את ראשו ולא רﬠיונות ﬠל חופש.

מאודיסה למוסקבה טסנו במטוס חדיש, שהוא הפלא ופלא בשכלולו, בכוחו ובהישגיו. בין מטוס זה ובין כוח הביצוﬠ בבניית שיכוני ﬠובדים תהום של מרחק, עד כי נראה כאילו המדינה פוﬠלת במלוא כוחה רק באותן חזיתות צרות, שהיא מעדיפה לצרכיה ופוסחת או פוסלת או מפקירה את כל שאר מרחבי הצרכים באותו מינימום, אשר מתחתיו שוב אי־אפשר. זוהי הדוקטרינה הצבאית, זו, כנראה, גם שיטת הממשל. אותם, שהממשל חפץ ביקרם, אנשים או מוסדות או נושאי לימוד, שם מרוכזת כל ﬠוצמת העם ואוצרותיו. בכל השאר יוצאים ידי חובה במינימום ההכרחי, מתוך בטחון, שהﬠם למד יפה יפה תורת הריסון ולא יאמר ולא ידבר דבר. הם אמת לא ידברו, אבל במﬠשים יﬠשו. הפיות למודי שתיקה, אבל מעשי הונאה או מﬠשי גילוי של יוזמה פרטית בדרכי ﬠקיפין – את אלה אין לעצור. אם אמנם צדקו אותם שניסחו אי־פעם, כי האדם הוא חי־מדברהגדרה זו מעמידה את האדם הרוסי במצב מוזר, שהוא מנסה להתגבר על כך בגילויי יוזמה חרישית, מﬠשית, בלתי מדברת. וכי היכן ידבר? הﬠתונות אינה עתונות, הספרות אינה ספרות, אסיפות אינן אסיפות, המיטינגים במקומות העבודה הם אסיפות תﬠמולה חד־צדדית. ואפילו אם יתגבר האדם וירבה ספק בכל מה שﬠיניו רואות ואזניו שומעות כתעמולה, הואיל וקולות אחרים אינו שומﬠ, יהיו הקולות הנשמעים חורצים בו חריץ ומשאירים ﬠקבות בחינת אבנים שחקו מים.

בכל פינה, בכל רחוב, בכל מפעל, בכל משרד כרזות, כרזות. כרזות. בכל מקום ומקום שלטי תעמולה והדרכה מחנכת. המלה ,,שלום" צוﬠקת בכל חוצות. ואין זה דבר קל. הרהרתי וסברתי, כי קונגרס השלום, שנערך במוסקבה, יותר משבא להיות משפיﬠ במדיניות חוץ ועל אנשי חוץ – הרי הוא צורך פנימי. ברית המועצות מסבירה לאזרחיה, הזוכרים יפה את מאורעות המלחמה, אשר בכל מקום עדיין ניכרים עקבותיה, באדם ובהריסות, כי מלחמה נוראה פי כמה והרסנית עד אימה צפויה, אם לא ירצו לשמור על השלום. והנה השלום עומד להיות מﬠורער על ידי כל מדינות העולם, ובראשן אמריקה. הﬠולם כולו שואף מלחמה, מחרחר מלחמה וערוך לקרב מתוך שנאה עוורת. רק כאן בברית המועצות תקוות השלום. אפילו אותם אנשים זרים, אשר ﬠנין השלום יקר להם, לא מצאו להם אלא לבוא למכה (מ' סגולה) של השלום, למוסקבה, כי כאן נשמﬠ קולם הקורא לשלום. ולפיכך חייב כל אזרח רוסי לעשות ככל המוטל עליו מבלי להתאונן ולהגביר חילים שכן השלום תלוי במאמציו. אם הוא יחדל להתאמץ, יהיה השלום בסכנה והשואה על ראשו. ברית המועצות היא מﬠוז התקוה של האנושות לשלום. אם אתה, האורה הרוסי נכשל במאמציך בעבודתך חוזר העולם לתוהו ובוהו.

כדי להמריץ את האזרח שירצה לפי שמשטר הכפיה היה רווח בימי סטלין, לאמור: אתה מוכרח התחלף במשטר אחר האומר כאילו: אתה צריך לאמור, אני רוצה. כדי לעודד משטר זה מרבים בדרכי המרצה טיפוסיות למקום. אחת מהן היא צורת לוחות פרסום של מצטיינים שונים בענפים שונים; לוח מפואר ועליו תצלומי העובדים שהצטיינו בבית־החרושת או תצלומי האזרחים שהצטיינו בשכונה או תצלומי האזרחים שהגדילו מעשים בעיר, חמורי פנים ומביטים בך בכובד ראש המעורר במסתכל מידה לא נאה של ליגלוג. בבית־חרושת אחד ראינו את ככר המיטינגים אשר באמצעה פסלו של לנין ניצב כאילו תוך כדי נאומו. מתחתיו נושא מנהל בית־החרושת את דבריו אל פועליו וכשהוא מדבר הרי הוא שם מתוך הסמכות המלאה של דמות הדיוקן העומד מעליו. וקשה לדחות את ההקבלה המזדמנת מיד לאפיפיור הנואם תחת פסלו של פטרוס הקדוש: שמעליו ובסמכותו.

לא מעט גילויים רליגיוזיים או לאמיתו של דבר גילויים מעוותים של רליגיוזיות, אפשר לראות בחוצות העיר. הנה התור הארוך אל המאוזוליאון של לנין. עומדים בו אלפי אדם בסבלנות אין קץ בבגדי חג על מנת לעבור ﬠל פניו של גדול הגדולים המוכר ולהשתהות שם שניות אחדות ולהמשיך. הנה תעמולה המלווה תמיד בתמונות ובאיקונים ובסיסמאות התובעות לעצמן יחס־שלא־מזה. וגם כאן רודפת אותך ההדרכה הבלתי מרפה. כך גם ביומני הקולנוע, שהעולם מוצג שם שחור לחלוטין בחוץ ובהיר ומאיר ומבטיח מבפנים, בברית־המועצות קוצרים שדות, מאלמים אלומות יוצאים במחולות. בכל העולם נלחמים, שונאים, מענים ומתנכלים לחופש של עמים תמימים. אינני סבור שאזרחי ברית־המועצות הם תמימים או בלתי מבחינים, שבולעים את כל מעשה המרקחת הזאת מבלי לחוש לאמת אלא, שכאמור, דומני, כי תגובתם אינה בדיבור אלא במﬠשים שאינם כחוק. יותר מדי שילם העם הרוסי במעשי לחץ רצחניים כדי שיעיז ליטול לו חופש ולדבר. ואילו כשהעניין תלוי ביזמתו – מתנקם הוא בחוסר יוזמה כל עוד איננו עומד במפעל או בענין שהוא במרכז תשומת הלב של המדינה.

דוגמה מובהקת לענין זה של רשלנות נפשעת מצאנו בסיפור, שהובא באחד העתונים באותו שבוע על מנת להוקיע את מי שחטא. סופר על בית חולים, שבו הולך רופא לנתח חולה מסוכן. הכל מוכן וערוך לפניו והוא מזמין בקבוק חמצן ברגע הקריטי. מתגלה, כי הבקבוק ריק. מביאים אחר – גם הוא ריק. רצים אל המחסן ומביאים בזה אחר זה – אין חמצן. עד היכן הגענו? זעק העתון בהתמרמרות צדקנית. (אגב. לא מעט יהודים נרעדו למקרא תיאור מדיציני זה בהיות רבים מהם מחזיקים במשרות של מחסנאים או רוקחים או עובדי בתי־חולים) מבשרנו נוכחנו בדוגמה דומה, כאשר אחד מחברי המשלחת עלתה יבלת בﬠקבו ונזקק לﬠזרה. בתי־המרקחת של אודסה נהפכו על פיהם בגזרת רופא נשוא פנים, אבל פלאסטר או משחה מתאימה שביקש – לא נמצאו בהם. האם זו רשלנות בלבד? האם אין כאן גם איזה ביטוי של מחאה למי שפיו עדיין מסורס מפחד תקופת רציחות?

עד כמה שנוכחתי מקצת השיחות שהיו לי עם סתם אנשים מן הרחוב, אין התﬠמולה מצליחה לבוא במקום השכל הישר, השופט ודן ומעריך דברים נכונה. דוגמה נאה לכך פגישה שהיתה לנו באודיסה. ערב אחד וחברי ואנוכי מטיילים בטיילת של אודיסה לנוכח הים. על הספסלים המוני אדם יושבים לנשום נשימת ערב קלה לאחר חום היום. בתוך כך אנו מוצאים שני יהודים משיחים זה עם זה אידיש, מתעכבים להחליף משפטים אחדים אתנו. שניהם כבני 50 והשיחה מתגלגלת כזאת: יהודי א׳ שואל: בונים בתי־כנסת בישראל? יהודי ב' משיב לו: אין צורך בבתי־כנסת, צריך בתי־חרושת. יהודי א׳ ממשיך; לומדים תורה אצלכם? והשני ממולו משיב: לא תורה צריך, כי אם צבא חזק. הראשון אומר: האם אתם באים מקונגרס השלום? והשני משיב לו: אל תאמינו לכל קונגרס השלום, אתם צריכים להכין בישראל פצצה אטומית. וממשיך: אתם שני מיליון וזה מﬠט. אנחנו פה שלושה מיליון, יחד נהיה חמישה מיליון ואז נכה את הפאשיסט נאצר. את הדרמה הקצרה והעזה הזו מפסיק מראהו המתקרב של מתורגמננו. היהודי מספיק ללחוש לנו, ורק מהר, מהר. מהר

השתתפותנו שלנו בקונגרס השלום היא פרשה בפני עצמה ולא אספיק להרחיב בה את הדיבור. אזכיר רק, כי לאחר השתדלויות לא מעטות נאם שלונסקי לפני מליאת הקונגרס בעברית, אף כי השעה היתה מאוחרת והאולם היה ריק כמﬠט. ולמחרת לא הביאו ב”פרבדה“ משמו אלא את שמו. לעומתו, כשדיבר טופיק טובי ציטטו דבריו במשפט או שנים. פטור בלא כלום אי־אפשר – גם המשפט הקמצני הזה ב,,פרבדה" הביא ברכה, הואיל ואחת מקרובותיו של המשורר קראה שמו בﬠתון ומיהרה למוסקבה לפגוש אותו.

אספר לכם ﬠתה על שני ביקורים בבתי־כנסת במוסקבה ובאודיסה. אתחיל באחרון. באודיסה כ־750 אלף תושב. העיר נאה למדי. ﬠליזה יותר ממוסקבה, פתוחה וצבעונית יותר. בתי־הבראה מרובים, גנים וחורשות ושפת ים מטופחת ונמל שאינו שובת יומם ולילה ברעש ובהמולה. שיכונים מרובים צצים בהיקף העיר, אף כי אחדים מהם נראים כמוקמים בחפזון ובמלאכה רשלנית. בית־הכנסת שוכן באחת הסימטאות שבקרבת הנמל. כדי לבקרו היה עלינו ללחוץ הרבה ﬠל מנהלי מסענו ולוותר על שיוט. שהציﬠו לנו במקום ביקור זה. בית־הכנסת היה סגור על מסגר, השמשית פתחה לנו ועמדנו בתוך אולם ריק וקר ואפור. המתנו שﬠה ארוכה עד שהגיﬠ היהודי הראשון להתפלל תפילת מנחה. השמשית סיפרה, כי מאז מת הרב שומם כמﬠט בית־הכנסת מלבד בימים הנוראים ובחגים. באודיסה כ־120 עד 200 אלף יהודים. שהינו עוד שעה קלה ובאו ﬠוד שלושה יהודים, באופן שבאותו יום שני, בין מנחה למעריב, בבית הכנסת היחיד שבאודיסה שלחה קהילה בת 12 רבוא ומעלה 4 יהודים זקנים ומסכנים להתפלל בשמם. אחד היהודים האלה, שהיה אף הוא אורח נוטה ללון באודסה בא מקווקז וסיפר, כי כמקומו יש קהילה בת 6 אלפים איש, השומרת מצוות ומקיימת יהדותם בקומה זקופה.

ואילו בבית־הכנסת במוסקבה היה הציבור גדול יותר, אף כי לא פחות עצוב. שבת. פרשת בלק. כ500 יהודים ממלאים את בית־הכנסת. אשר בכללותו עושה רושם של בית־מחסה לעלובי החיים. כנס אנשים שבורי גורל. קומתם, תלבושתם וביטוי פניהם מסכנים. הגיל הממוצע – 60. בחוץ יורד גשם, ביה"כ כולו היה שקוע בתפילה חרישית ובשירת החזן. כשבאו אנשי השגרירות עבר במתפללים זיק. מאליהם קמו על רגליהם וקיבלו פניהם בקימת כבוד. אנשי השגרירות בבגדי השבת בכניסתם החגיגית היו נגוד דרמטי להוויה האפורה והקבצנית של בית־הכנסת, האורחים ואנשי השגרירות יושבים על במה מיוחדת נפרדת מן הקהל. והקשר בינם לבין קהל המתפללים הוא קשר של מבטים. דבר זה הולך ונמשך כמגע אלם מזעזע, העוטף אותך ואינו מרפה ממך כל שעת התפילה. מבטי עיניים הלומדות את נציגי ישראל ויונקות מחזותם ומשבתם ביניהם מין השראה. בין האורחים היו כמה מבני המשלחות האחרות, כשנסתיימה התפילה קם הקהל ונסתדר בשתי שורות כשהאורחים ואנשי השגרירות עוברים ביניהם, לוחצים יד ומברכים בשבת־שלום. כל מלה שתבוא לתאר הליכה זו בין שתי שדרות המתפללים הזקנים, הלוחצים ידיך בידיהם הרפויות וסופגים אליהם משהו של מגע שרשי ונכסף. היא חוויה, שקשה לתארה פן תיזקק למלים נרגשות מדי.

אספר עתה בקצרה על ביקור במערכת העתון ,,סובייטיש־היימלנד". ביקור זה אורגן לאורחי קונגרס השלום מישראל, לאחר שכמוהו אורגן גם לאורחים יהודים שהיו בין המשלחות. אנשי המערכת, שקיבלו פנינו בחדר המערכת היו כשתי קבוצות, קבוצה קטנה שוחחה אתנו וקבוצה אחרת החרישה כל הזמן. שאלו אותנו שאלות והשיבו תשובות לשאלותינו. אציין כאן שלוש נקודות מן השיחה. ראשונה: ביקשו מאתנו, שנראה אותם באור חיובי בתוך מצבם המיוחד. על השאלה ששאלנו אותם איך תתקיים האידיש אם לא יתחנך הדור הצעיר לדעתה, – היתה תשובתם מגומגמת ומתחמקת כמין ,,השם ירחם". הם סיפרו כי במערכת התקבלו כ800 כתבי יד המחכים לדפוס, כי בין המשוררים יש גם צעירים הכותבים אידיש; וביקשו כי יתרגמו בישראל מן השירים ושהסיפורים המופיעים בעתונם. כששמעו מפי אחד החברים על מקומה של האידיש בישראל, באוניברסיטה, בתיאטרון ובעיתונות – נוכחת מיד באור שנדלק בעיניהם. הקבוצה המדברת ובראשם העורכת סופיה פריי, ביקשה לדעת קצת על חיי ישראל וביחוד על השמועות הרעות, כגון אפליית עולים חדשים, קיפוח הערבים. הקמת בסיסים אימפריאליסטים והתנכרות ליהדות ברית המועצות. הם התפארו בערך ביאליק שהופיע באנציקלופדיה הרוסית החדשה. כשנתפרדה החבורה, יצאה העורכת ללוות אותנו עד הרחוב. כשסגרה את הדלת מאחוריה עיכבה אותנו ואמרה: עתה משנגמרה השיחה הרשמיות חפצתי להגיד לכם משהו שטוב יהיה אם תדעו. היינו סבורים כי עתה "יתוודע יוסף אל אחיו", אולם היא מצאהו לנכון לומר לנו, ובקול של תקיפות, כי מה ששומעים וכותבים אצלנו בענין גילוי אנטישמיות בברית־המועצות בעקב המשפטים הכלכלים, שנתפרסמו לאחרונה ופסקו דין מוות, אינו אלא סילוף האמת. אין כאן אנטישמיות. יש כאן מלחמה שכל מקום תרבותי עורך על פושעים, סרסורים ורמאים המנצלים את החברה לרעה. וחזרה וסגרה את הדלת מאחוריה. (על שאלות ששאלנו במערכת, מדוע אין מפרסמים בעתונם דברים על העם היהודי בכללו ועל ישראל בפרט – השיבו כי ﬠתונם הוא ﬠתון ספרותי ולא במת קורספונדנציה, וכי אין עתון זה אלא ביטוי ליהדות ברית־המוﬠצות בלבד).

שיחה ארוכה ומﬠנינת אחרת, שלא אומר ﬠליה אלא משפטים ספורים אחדים, היתה לשלונסקי ולי ﬠם סורקוב, מזכיר אגודת הסופרים בברית המוﬠצות, בבית אגודת הסופרים, והרי רק פירורים אחדים משיחה בת שלוש שﬠות: המהפכה עוברת גלגולים אחר גלגולים. מי שאינו יודﬠ לסגל ﬠצמו לגלגול הנוכחי נדרס תחת גלגלי המהפכה, כדרך שקרה למאיאקובסקי. באחד הגלגולים האחרונים שלאחר מלחמת הﬠולם השניה גברה בארצו האנטישמיות, ולפיכך התחילו היהודים להילחץ זה אל זה ﬠל מנת למצוא יתר חום. ניסה לטהר את שמו של ארנבורג מן השמוﬠות כאילו היה לו חלק כלשהו במסﬠ רציחות הסופרים היהודים, או שלא ﬠשו די למﬠנם. טﬠן כי דברים אלה אינו אומר מאהבת ארנבורג, אלא מאהבת האמת.

(את ארנבורג ﬠצמו שמﬠתי בכנס הסופרים, שהיו בין משלחות באי קונגרס השלום. יושב הראש של אותה אסיפה היה נזים חכמת, המשורר התורכי. פתח סארטר בהציגו את השאלה מה יכולה לתרום הספרות לקירוב לבבות בﬠולם. ארנבורג ﬠלה לדוכן ונשא נאום מﬠנין. הוא אדם שﬠושה רושם חולני, חיוור, כפוף גב, מזקין, הוא טﬠן, שאין ﬠל הסופרים לחזור ﬠל נאומי השלום הנאמרים מﬠל במת הקונגרס, אלא להיפנות ראשם ורובם לﬠניני ספרות ולשאול את השאלות מכבשונה של ספרותלמה ירדה הספרות מגדולתה ומהשפעתה ﬠל הﬠם הן במזרח, הן במﬠרב בהשוואה לכוחה במאה התשﬠ ﬠשרה גם כאן וגם שם).

את הסופרים הצעירים תיאר סורקוב כאנשים שכל מעיניהם למצוא פרספקטיבה נכונה. ידﬠ לומר דברים נוגים על פסטרנק באהדה, שלא הלמה את השמוﬠות ﬠל מקומו של הדובר בפרשת פאסטרנק. טﬠן, כי הספרות, שקרא לה בשם ,ספרות של האמלט', היא הספרות המטילה ספק ואינה דורכת בﬠקבות מפולסים, היא זו היחידה שיש לקוות ממנה. להלן תיאר לפנינו סורקוב בכשרון ושפה צבעונית את הנושא מדוﬠ לכל ﬠם וﬠם, ולו להקטן שבﬠמים הנידח והמרוחק יש זכות מלאה לשמור על צביונו הלאומי, ﬠל סימני היכרותו הלשוניים הפולקלוריים ואחרים, ומדוע אסור לתרבות גדולה וענקית לחנוק את כבשת הרש הלאומית של עמים כאלה וכמה יפסיד העולם אם אמנם יחנקו גילויים עצמיים כאלה. דוגמאותיו היו: אוקראינה. עוד עם קטן בתוך גבולות ברית־המועצות. אבל לא היהדות והאידישבתוך דבריו הבחנתי עוד את הנטיה לתאר תהליכים רוחניים בתפיסה מיסטית, סלבואית, של שליחות לאומית, המתבטאת במונחים רליגיוזיים ולא כל כך מרכסיסטיים. משהו מעין השארות הנפש, משהו מעין חיבוט הקבר, משהו מעין געגועים אל ארץ אבות מעבר לכל המכשולים החמריים; טענות, שנישמעו באזני בלתי צפויות ביותר בתוך המועדון של אגודת הסופרים הסובייטיים. אחר כך טען, כפי שכבר סיפרתי, כי הוא וחבריו קראו את קאפקא ואת שאר הסופרים המודרניים, ניהיליסטים כאקזיסטנציאליסטים, אלא שהעם הרוסי יכול עוד להמתין.

לכאורה הרי זו שיחה, שאפשר לנהל בכל חוג סופרים רחב לב. רחב אופק ופתוח לב לשאלות האדם, לספקות, להרהורים פתוחים לכל רוח. דומני, כי מאוד היו מעונינים, כי כאשר נשוב נפיץ את הידיעה כי האוירה נעשתה ליברלית הרבה יותר, בלתי מתוחה ומסבירת פנים לאורח. כדי שנחזור ברושם זה, עשו לא מעט מחוות של רצון טוב וגילויי הכנסת אורחים. מה שראינו ושלא תאם נוסח זה לא היה באשמת המארגנים.

אפשר להתראות עם קרובים, אפשר להיפגש עם נציגים במקצועות שונים ולשוחח איתם במעונם דרך חירות על כל נושא העולה בלבך וישיבו לך בנועם ובאורך רוח; אפשר גם לצאת ולבוא ברחובות העיר בלי שתרגיש בעינים מלוות ועוקבות אותך. אפשר גם למצוא פה ושם גילויי אנושיות יפה ותמימה בתוך העם טוב הלב ורחב הלב הזה. עם כל זה משהו מזהיר אותך, האורח, ולוחש באזנך: פקח עין והטה אוזן ואל תמהר לחרוץ משפט. היום כשהזמן הולך ועובר והדברים מצטלמים ומסתדרים בזה אחר זה ושוקעים או צפים על פי משקלם הסגולי, המסקנות מתחילות להתגבש, ולעתים נראה כאילו הן מרחיקות לכת הרבה יותר מאשר בשעה שהיו הרשמים נקלטים והולכים בכל מקום שבאנו, שמענו כי עתה הרבה יותר קל, כמעט לבלי הכיר, מאשר היה לפני שנים ספורות. אז לא דברו ברחוב. היום הבריות מדברות היום הדבר קל יותר, אבל בעיקרו של דבר מבנה השלטון הצנטרליסטי, המפקח מלמעלה עד למטה, הקובע סטנדרטים וסדר עדיפות למרץ ולהון הלאומי, לא חדל, כמובן, ולא עבר מן הארץ. רק דרך פנייתם אלו העם נשתנתה. אין עוד כפיה ללא משפט. הנקיון, שמשתדלים להשיגו בכל מקום ומקום, חל גם על מערכת יחסים עמוקה יותר. כאילו נעשתה הפניה אלו האדם בדרך זו, הפעל את עצמך ואת רצונך, קבל את המוטל עליך כאילו זה היה רצונך, וכך תהיה שותף לדבר. סיסמאות השלום הן חלק משיטה זו, אין לך צורך להתלונן או לבקש – המדינה דואגת לך, חושבת על טובתך ותיתן לך את האפשר המגיע לך בגבולות תכניות המדינה ומטרותיה. אתה אינך שותף להכרעות, אבל תהיה שותף לתוצאות. מכאן אותו חזיון שקראתי לו קודם: סירוס הפה. כל עוד תהיו מתהלכים בלתי מביעים רצון אישי – תהיה לכם רוח ליברלית יחסית. ואם תאמרו – בנקישת כפתור הכל חוזר לאימתו, הזכורה עדיין יפה יפה בכל פינה.

בני אדם אינם מתהלכים עוד בפחד, כי אם ,,רק" בזהירות. חופש מתוך זהירות. ליברליות מתוך זהירות, לעומת המראות של התקדמות, של נקיון, של אין שיכורים ברחובות, של שדות נאים, של שיכונים נבנים והולכים, של הישגים נפלאים בשטחי מדע וטכניקה – הזהירות הזאת, הילדותיות הכפויה הזו, אי־הדיבור הזה הבלתי אנושי, שהם מנת חלקו של אדם בעיקר.

דומני, כי אחד הדברים הנכבדים ביותר, שהבאתי אתי מברית המועצות, הוא ההכרה הברורה בהכרח של מגע עם אזרחי אותה מדינה. לא כדי לספר להם משהו כנגד דברים שהם חיים בהם. לא כדי להסית אותם כנגד משטרם, אלא קודם כל ובעיקר, כדי להוציא מלבם את ההכרה הנפסדת שהוטבעה בהם על ידי ההדרכה הבלותי פוסקת, כי מעבר לגבולותיהם העולם, שחור, חשוך ורע. כי כל מה שאינו ברית־המועצות הוא מזימות למלחמת השמד.

כדי שתהיה להם קרן תקוה, שהטוב והתקווה לטוב גרים בכל קצות העולם ואם נשים יד אחת – יש להם סיכוי של ממש. כל מה שהם שומעים על העולם שמחוץ להם הוא חד צדדי, מכוון מראש ויוצר הרגשה של התנגדות בלתי מודעת וזו לעתים היא שורש פורה לענה, שקשה יהיה לעקרו לאחר שיקנה שביתה בליבם, דווקא משום שהוא אינו מודע.

אסיים במה שהתחלתי. שאלתי את עצמי איזה דבר יפה אוכל להביא הביתה. לחזור ולספר על מה ראיתי דבר מעודד וגילוי של טוב. קודם כל: העם עצמו. אמנם עני, אבל פתוח, לבבי, והשירה ששרו בקולחוז כאשר היו שתויים למדי היתה משהו, שאינו נסגר בשום מסגרת משטרית שהיא, אבל זה עם שאינו יכול לומר את שתי המלים הפשוטות הללו: אני רוצה. אלא במקום זה כבוש הוא ומודרך להצהיר מה הוא רוצה. אינני בטוח גם אם יש לתלות תקוות מוגזמות בהתרחבות מעמד אנשי המדע הטכני. אין לזלזל אמנם בגידול זה של מעמד אינטלקטואלי, אבל מהנדסים אלה עוסקים בחומר, שאינו מחייב דווקא להוליך ולשאול את השאלות האנושיות הראשונות במעלה חופש האדם, חופש המשטר, מגע של חופש בין אדם לאדם. נושא זה הרבה יותר אפשרי, אולי, במגע בין אנשי רוח: פילוסופים, משוררים, אמנים, מדינאים וכו'.

מגע בין סטודנטים לסטודנטים, בין מורים למורים, בין חוגי ﬠם לחוגי ﬠם, ﬠל מנת שיעמדו דברים ﬠל תקנתם האנושית מתוך שיחה כנה וחופשית, שאינה עוסקת בהלקאת הזולת ובהצדקת ﬠצמך, אלא רואה את ה"צללים" ואת האורות, מכאן ומכאן כפי שהם. אני סבור, כי מגﬠ חופשי בין אדם לאדם הוא מקור הסיכויים הגדולים ביותר.

יזהר סמילנסקי, הפועל הצעיר 21-8-1962

ﬠוד באותו עניין

תשובתו של דן מירון ("משא" 7 בנובמבר) היתה צפויה כמﬠט ככתבה וכלשונה. הרי איננו חדשים בארץ והקולות הדוברים כבר מוכרים היטב, ﬠל תכנם, על חיתוך דיבורם וגם ﬠל חזקת ﬠליונותם. לא היתה גם סיבה לחשוב שמישהו יזוז קמעא מדעותיו הקבועות או יתﬠכב רגﬠ כדי להרהר ולא רק כדי להגיב מייד כמי שׁנﬠקץ. ובוודאי ﬠוד נישמﬠ כמה קולות מסתייגים שאחדים מהם, יש להניח, יהיו נוזפים בו, בכל סופר שיהיה, כשׂייצא פﬠם לבקר את ביקורת המבקרים – כביכול יצא החידק מתחת למיקרוסקופ והﬠז להוכיח את חוקרו המלומד ﬠל מחקרו, או "נושא המחקר" קם פתע לריב ﬠם המחקר. אבל, לא זו הנקודה. ולא באתי להתווכח ﬠם דן מירון או עם מישהו, אלא להבהיר בﬠקבות הערותיו כמה הבהרות לגופי הﬠניינים.

א. השיר ופרשׁניו

השיר, לעניות דﬠת כותב הדברים האלה, לﬠולם אינו מה שאומרים עליו אלא הוא יותר מזה: הוא מה שהוא. מטבﬠו ﬠשוי השיר להתפרש בשונה לקוראים שונים בקריאות שונות, ויש בו כדי לﬠורר היזכרוֹיות שונות ודמיונות שׂונים – בכל זאתפירושיו של השיר אינם השיר: השיר ﬠצמו כל כלי הבנתו כבר עליו ובו, לרבות הימצאות כמה כתמים אפלים, כחלק משלמות היותו. בוודאי, רשותם של הקוראים להפליג להם מן השיר אל כל מיני מרחקים ואל מחוזות פנים וחוץ שייכים ובלתי שייכים – אבל הפלגות אלה הן הקוראים ולא השיר, והוא, כשהוא טוב, נישאר בﬠינו, רב פנים, רב ניצנוצים, פתוח להבנתו, ﬠשוי לעורר התעוררויות, כפי כוחו לﬠורר וכפי כוח הקוראים להתעורר – אלא שמסﬠ ההרפתקות היפות האלה, שוב, אינו השיר, אלא, אולי תפוקתו.

השיר, על מובנות ועל סתימותו – הוא ﬠובדה שׁ"המבין" אותה אינו בא לתקנה, או לשׁפרה, או לצחצחה, כדי שתהפוך זו להיות עובדה ראויה. כשײתמו כל פירושי המפרש וההבהרות שהוא מבהיר, יישאר השיר (כשהוא טוב) בלתי נידלה, ובלתי מחוסר לקריאת הקורא הבא אחרי קריאת קודמו. והשיר, לפיכך, אינו זקוק לטיפולו של פרשן כדי שיהיה לשיר, אלא אולי, לעתים, למשהו שבהנהרת דברים, זרים לקורא, או להטיית עמדת התצפית של הקורא, כדי שייטיב לקלוט.

זו מידת ﬠנוות הקורא בפני היפה שנתגלה ﬠליו, ולא בהילותו להיות כובש הדבר, בﬠלי הדבר, ולא הפיכת תגליתו לכל מיני רווחים ותוﬠליות שמחוץ לשיר, פﬠם כסוכן להפצת השיר דרך פּירושיו", ופﬠם כמנצל השיר לשם הפצת דﬠות מפרשו.

ב. מחקר וקריאה

איש לא יאמר לחוקר מה ואיך לחקור, כמובן, אבל, הקשר בין מחקרי הספרות ובין קריאת הספרות לשם הנאה, ככל הידוﬠ, ﬠוד לא הוכח במובהק, גם לא כתורם תרומה מובהקת לﬠשיית הקשר שבין השיר וקוראו לפגישת התוודﬠות פוריה. ואילו המחקר שׂﬠנינו בקיטלוג, בשׁיפוט, בדירוג וגם במיפוי "המופﬠ" – נוהג בשיר מידה של אדנות ומידה של התעמרות, לפי שהוא טרוד בכל "הדומה" ולא נﬠצר על המיוחד, המפלה אותו מן הדומים, והבורח משבי הכללותיו. לבודק יתגלה, כי כלי המחקר והביקורת נמצאים יפים מאין כמותם כשדנים בספרות שאינה גבוהה מבינונית. או בזו שהם דוחקים בה שתהא בינונית, כדי שתהלום את כליהם: ִלא יפה אולי, אבל הספרות הנשמﬠת ביותר לחוקת "מחקר הספרות" – היא הגרפומניה.

הפראי שבשיר, הזר והמוזר, זה הגורם לכל מיני סנטימנטים סנטימנטליים ולﬠתים אף להתרגשות מבוזה, לא מדﬠית, הבלתי־ידוﬠ מקודם, זה שלא קרַה לפניו, הנוﬠז שבו, פורץ הדרך, והמסעיר את דמיון הקורא או הנוגﬠ בו בנקודה כבושה שבתוכו – הוא כמין מוטציה בביולוגיה – בלתי מוסבר ﬠל־ידי ההסברים המוכנים, ולא בתיאור סביבת גידולו ולא בניתוח תנאי גידולו. בתנאים דומים ובנסיבות דומות ובסביבה דומה – ֵאין שום הכרח שהשיר הזה ייווצר או כל שיר שהוא. "מופﬠ" השיר אינו תוצר מובהק של תנאי הסביבה, אלא רק במבט לאחור, ותמיד בחכמה שלאחר־מﬠשה. בשעת מﬠשה – הוא הפתעה והוא פלא, התגלות לא חזוייה, אפילו אם נימנם באוויר משהו שבייתכנות השיר ובציפייה לו, הרי התגשמותה אינה תוצאה מוכרחה. יצירת האמנות, לפיכך, אינה תוצאה של הרבה עובדות מנויות. אפילו אם נימנה ונוסיף ככל שתעמוד לנו הסבלנות, אין שום מדﬠ אובייקטיבי שיכול להסביר את נס היות השיר, את הולדת יצירה גדולה, אלא, כאמור, לאחר מעשה, ובאילוצים מגושמים למדי.

הדומה שבשיר, לכל שאר השירים הוא הטריוויאלי שבו, ואילו המיוחד שבו, שמשכמו ומﬠלה, שונה מכל הדומים. והחכמה ללחוץ על הלא־דומה להיכנע לקטיגוריות הדומה המוכנות – היא היא חכמת ההתעמרות בשיר וביפה שבעולם.

ג. המציאות והשׁיר

השיר איפוא יוצא מן המציאות ועושה בה שימוש לצרכיו שלו, ואילו לקרוא שיר כדי לעשות בו שימוש לצרכי המציאות – זו החזרת צמרת הﬠץ אל שרשיו. גרוﬠ מזה, זו אותה ההתעמרות בשיר, והכתרת מﬠמדו כשיר ופיחותו לכדי תﬠודה, עוד תﬠודה כתובה ﬠל משהו. ודווקא בזה, בﬠיקר, ﬠוסקים הרבה ממבקרי הספרות. השיר, הוא משעת היווצרותו והלאה, משﬠת הפיכת המציאות ותכניה לחומרי בניין ואירגונם, ומשׁﬠת הקמת מיבנה שלא היה במציאות כמוהו, בהשלטת סדר מיוחד, שלא כאן נדון בו ובייחודו, מין סדר, שהוא כל טﬠם היותו שיר, ולא ﬠוד מבﬠ, או ﬠוד דיווח, על הﬠולם, ולא ﬠוד רישוםְ ﬠל אודות החיים.

במקום לראות ולהראות איך הוא המיוחד הזה שהוקם, ואיזו מין מציאות חדשה הוקמה כﬠת בצד המציאות שלא תמיד – דוחקים בה, ביצירת האמנות, לחזור בה, בסדר הפוך למﬠשה הבריאה המסופר (בראשית ב' 7), ומﬠלים ﬠליהם כאילו במקום לקרוא איך מעפר־מן־האדמה נוצר ונהייה האדם לנפש־חייה שנשמת־חיים באפיו – הם קוראים בעריצות איך מנפש־חייה שׁנשמת־חיים באפיה חוזר האדם ונהייה לﬠפר־מן־האדמה. ולהיפוך זה קוראים רבים: הבנת השיר.

ד. רומנטיקה וסנטימנטליות

שתי מידות רעות בתכלית יש והן הרומנטיות והסנטימנטליות; לﬠומתן יש שתי מידות משובחות בתכלית והן "גירוי הדמיון" וה"עוֹררות הרוחנית". "רומנטיקה" היא הדרך הלא־תבונית והבריחה מן המציאות לאחור, ו"סנטימנטליות" היא תפישה לא תבונית וﬠוד בריחה מן המציאות ומחומרת הגיון התבונה. ואילו "דמיון" הוא יציאה משובחת מן המציאות והלאה, ו"עוררות רוחנית" היא שקילת העולם ביותר "משוויו" החומרי – ואם יש הבדלים או אין בין המידות הרﬠות ובין המידות הטובות, אלה כאלה הןְ תגים מוכּנים שׁתולים אותם בצווארי הדחליל לפני ששורפים אותו. מי שיתבהל מפני התגים האלה יתבהל, ומי שלא יתבהל מפניהם לא יתבהל. ואילו הפנייה אל השיר כאל התנסות אישית, איננה חוששת מפני הרומנטיות ואיננה נסוגה מן ההפלגה אל עולמות רחוקים, ורומנטיות איננה מילה גסה כשם שההפלגה לﬠוררות רוחנית איננה ריאקציה ולא הסתתמות, ר׳׳ל. וגם לאחר שתלו בו באדם את התג הנורא הזה, ומוסיף, לﬠתים קרובות. להפליג לו מן השיר ולכל הכיוונים, פעם בחדווה ופﬠם בﬠצבות, פעם בהתרגשות ופעם, בושה וחרפה, גם בהתרגשות ונירגשׁות שלא כדאי לספר עליה בציבור. ועם זאת, יודע הוא, שכל היפﬠלויותיו לכאן ולכאן,ִ הן ‎הוא ולא השיר, והשיר אינו משתנה לפי קוראיו, וקורא, גּם לאחר שהפיק לנפשו מה שהפיק, אינו נﬠשה לבעליּ השיר ולא לאדוניו, ולא למדבר עליו גבוהה מﬠל דוכן פרשנותו ופורש ﬠליו חסותו.

ה. פסיכולוגים, אנתרופולוגים, סוציולוגים, היסטוריונים (להלן פאס"ה)

הפאס"ה המנויים בכותרת ומקצוﬠות ﬠיסוקם, כולם הם מכובדים מאד ואינם זקוקים להמלצות, אבל, בבואם ﬠד יצירת אמנות – צפה לקראתם בﬠייה, קשה ולא־ניפתרת. גם קודם לזה, ﬠוד בהיותם בתחום שלהם, ובכל מה שמכנים בשם "מדﬠי האדם" "מדﬠי החברה" "מדעי ההתנהגות" וכל כיוצא בהם – מדﬠיותו של מדעם, ﬠם כל־הכבוד, אינה כמדﬠיותם של מדﬠי הטבע. (אחד מבני־הסמכא אצלנו ב"מדﬠ־הספרות" העיר לא מכבר בגילוי־לב על "הפואטיקה" וראה בה, כדבריו: "מין מדﬠ או לא־בדיוק מדﬠ כזה”). וכך, מהר למדי ומחדש מתגלה מדי פּעם, למרות כל ההסברים והצטברות הדעת, כי האדם אינו סופי, כי מﬠשיו אינם סופיים, וכי הּסבריהם, מﬠצם טבﬠם, אינם החלטיים ולא יוכלו להיות גמורים. אדרבא, ההפתﬠה שמפתיﬠ האדם את חוקריו ואת מנסחיי חוקיו, היא אולי מתקװת האנושות, והאדם הנימלט מתיקי חוקריו – הוא מגיבורי דורנו.

אבל. בבוא מדﬠי האדם והחברה וההתנהגות עד סף השיר – משתררת מייד עירבוביה. האם, ניתן לעבור היישר ממציאות למציאות, ולהמשיך את נוהגי המציאות האחת במציאות האחרת, שאינה עשויה ואינה נﬠנית לנוהגים האלה? כי אם השיר הוא המשך המציאות בלשון וכﬠדות כתובה ﬠל העולם – הרי מי שהוא חוקר נפש־האדם, למשל, יוסיף ויחקור בהמשך אחד את נפש השיר ואת נפש הדמויות הפועלות או המובלעות בו: אבל, אם השיר, בהבנה אחרת, איננו המשך ישיר של המציאות, ויש איזה סף התהפכות (מטאמורפוזה) בין השיר ובין המציאות, חייב גם המחקר לעבור מין התהפכות הולמת. ואם אמנם אין השיר מתקיים בלי שהקדים והמיר את תכני המציאות והפכם לחומרי בניין – הרי ידיעותיו של הפסיכולוג, הסוציולוג וכל הפאס"ה – אינן ﬠוד להוﬠיל, והוא מנסה לכפות ﬠל הבדות את מימדי העליל, ולהחיל את נוהלי המציאות שבﬠין על מבנה דמוי־מציאות ושאינו המציאות. ידיﬠותיו ומיומנותיו של הכוריאוגרף, של מנצח התזמורת. או של האדריכל חשובות ומוﬠילות כאן יותר מכל כרטיסיות הפאס”ה.

יותר מדי חוקרים גדולים וחשובים בשדה מחקרם מעדו כאן על סף האמנות, ובהם גם גאונים אנשי שם (שאינם כאותםִ ליטראטים של מוספי הספרות המדברים בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה כאוטודידקטים אקסטרניים, אם לא כחובבנים גמורים). וכך אף אותם גדולים ומלומרים כשהמשיכו בשיטתם היישר אל תוך יצירת האמנות – מﬠדו (ודי לזכור את פרויד מחליק בחיבוריו על משה ועל ליאונרדו דאוינצ'י, את גו׳נס ﬠל המלט, או את תלמידי המארכסיזם כלוקאץ' ודומיו, או אצלנו את קורצוויל המועד בﬠגנון ﬠל קליפת אידיאולוגיה, תוך שהם מנסים לאנוס את היצירות להיות ממוסמרות למידות שאינן ממידות היצירה האמנותית ומחירותה, והדברים ידוﬠים). הפסיכולוגיה של יום־יום והסוציולוגיה של כל ימות השנה, וכן שאר כל הפאס"ה – אם אינם מחליפים מימדיהם ואת כמה מתכונותיהם – אינם יכולים להיכנס פנימה בלי להחטיא את השניים – את כוחם שלהם ואת כוחו של השיר.

במה דברים אמורים? בהכרעה שאדם נקרא להכריע מה לפניו. אם אדם סבור שׁהאמנות איננה ישות אוטונומית בין שאר כל עשיות האדם – הרי כל אמצﬠי הדעת שברשותו תקפים גם ביצירה האמנותיתאבל, אם סבור אדם שהאמנות היא ישות אוטונומית, ולפיכך גם לשונה אוטונומית (לקוחה מלשון התקשורת הרגילה והופכת ללשון בנייה במיכלול) אמצﬠיה אוטנומיים (מתחילים מן המצוי והמורגל בעולם ומשתנים לאיברים המתוזמרים ביחס־הדדי־נישאף כלשהו) וסדריה אוטונומיים (ברואי רוח האדם, מצוקותיו וחזונו, ועל אחריותו שלו, בתוך הﬠולם שﬠל אחריות בוראו) – כך, אפוא, שאם האמנות היא אוטונומית (במידה, כמובן, ולא אבסולוטית) – גם כלי בדיקתה חייבים להיות אוטונומיים ולא אוטומאטײם מן המציאות (ושוב, במידה: לקוחים מן המציאות ועוברים הסבה או המרה ככל המתבקש למציאות המוקמת), ולא כאן המקום להאריך בזה. ורק עוד זה: זהירות לכם בפסיכולוגיה, באנטרופולוגיה, בסוציולוגיה ובהיסטוריה – כשבאים עד סף האמנות.

כיוצא בזה גם כל ﬠסקי הדעת שמﬠסיקים בהם את הקורא כאילו הם תנאי לידיﬠת היצירה שלפניו. כל אותן הידיﬠות ﬠל הרקﬠ, ﬠל הסביבה, על הזמן, על הסיווג הספרותי, ﬠל האסכולה, ﬠל הרﬠיונות, וכל שאר המידﬠ האנציקלופדי – אין הן ידיﬠות שמן השורה הראשונה, ִ ואין הן כאלה שבלﬠדיהן אין היצירה יצירה, אלא מקומן אי־שם מאחור, דחויות ברקע, בﬠומק הבמה. בין קפלי התפאורה; ומה שﬠומד מלפנים, בחזית, במואר, ופונה אל הצוֹפה – הוא מערך מיבני־המתח והתארגותם לכלל פנייה מיוחדת (ושמותר לקרוא לה, ﬠם כל אי־ההבנה המוזמנת, פנייה אסתיטית המזמיּנה היﬠנות מיוחדת (היענות אסתיטית), ושמי שיודע אותה מנסיונו (ולא מלימוד) הוא לא יחליפנה ﬠוד, ויקראו לו רומנטי או סנטימנטלי, או תבוני או ריאליסטי – כל התגים האלה יישא הרוח, ומה שנישאר אינו אלא אותה התרחשות הדדית המקימה כעת נוכחות אישית פעילה, והיא העיקר ובּשבילה הכל.

ו. חוקי השיר

"השיר הוא כך" או "השיר ִהוא לא כך" – אלה כמובן הגדי הבל והכללות נימהרות, לרבות אלה של הכותב כאן והמשתמש בהן, בﬠוונותיו. כל־כולן אינו אלא כמין פיגום שיוסר מייד כשהכוונה תובן. כל הקביﬠות הנחרצות שמﬠמידות פנים כאילו הן אמת אחת וסופית, באי־פשרה ובלי התנוונות, לא־באו אלא כדי לצאת לװיכוח, וצורתן המוחצת כלשון לוחמת, כדי לﬠורר שימת־דﬠת, וכדי לעמוד איכשהו כנגד הרוב הלא־מסכים מראש, וכדי להביע פﬠם מחאה ופﬠם חרדה. מחאה על שימושי השיר המתﬠמרים בו, וחרדה מפני התפשטות שיטות והגישות המפסידות ענווה בפני השיר והמתגּדלות ﬠליו, ושמﬠלות ﬠליהן כאילו לא נוצר השיר אלא כדי שײשׁמשׂ אם כאוכף לפרש מפליא להטוטים, או כשק מרכולת של סוכן אידיאות כלשהו, וﬠוד גם כדי להזהיר מפני הצעת "סביבת השיר" במקום השיר, ואת סיפורי "על אודות השיר” כאילו הם יותר מן השיר הזה שבידי הקורא אותו כﬠת – כשאף רגﬠ אין לייחס לכאילו "חוקי השיר" הכאילו החלטיים – שום משמעות מעבר להיותם אמצﬠי טיﬠון נילהבים קצת יותר מן הרגיל בדיונים כאלה.

בﬠיני כותב דברים אלה, בכל ידיﬠת מיﬠוט כוחו, כל שיר ﬠושה את היותו ואת חוקי הּיותו, אם אמנם יש צורך בחוקים כאלה. בﬠיניו, מבלי לצפות שיקבלו את דבריו אבל באמונה ﬠזה בהם, אף ﬠל פי כן, השיר הוא תמיד פגישת שניים, פגישת יחד פתוחה, שמה שמאחד אותה ﬠם פגישׂות נוספות בשירים נוספים, לﬠולם אינו תוכן השירים, אם יש דבר כזה, אלא השאיפה המתגלה בכולם להשיג איזה סדר מיוחד. אנושי בתכלית ומבקש היענות מן האנושי, בתחומי אותו מיבנה שמוקם בין הקורא ובין השיר, בשיר הזה של כﬠת, ובכל שיר נקרא שהוא, שיר שאדם קורא ומתפעם כנגדו.

חוקי השיר אינם כחוקי הטבﬠ, אלא הם הגדרות בלתי־קשוחות שבין האדם והשיר, לא כל אחד מהם לבדו אלא שניהם בפגישת היחד שלהם, יתר ﬠל כן, כותב דברים אלה לא רק חושש מפני חוקים חד־צדדיים בﬠניני האדם וﬠשיותיו, אלא שאינו משוכנﬠ כלל אם מותר לדבר על "הספרותי" כשם כולל, והיה מﬠדיף, לפי תפישתו ובלי לחײב איש, לדבר תמיד רק על השיר הזה, רק על הסיפור הזה, ורק ﬠל האדם הזה הקורא כﬠת־כאן – כאירועים מיוחדים ואישיים ובﬠלי אישיות משל ﬠצמם. ורק בהתארגנות כל־שיר להיות ערוך באותו סדר נישאף – השואף להביא לידי קיזוז כוחות שונים (שמקורם הגולמי, התחילתי, נידחה, כאמור, לירכתײם) – והפﬠלתם כנושאי־מתח המחוללים להם לﬠבר חזית הקשב – רק בכך הם שירים, או שירה, או כרצונכם – ממש באותה שאיפה אוניברסלית ﬠצמה המקשרת שאיפות בני־אדם באשר הם ְליצור על אחריות ולהשיג להם איזה איזון אנושי. אפשרי, בﬠולם ברוא ידיהם – בצד העולם הגדול והאדיש ברוא ידי בורא העולם.

 יזהר סמילנסקי  דבר (משא) 14-11-1980

 

שתיים שלוש הערות על קריאת שירים וסיפורים

א. על פילים וממותתי פילים.

אם הבנת שיר צריכה לכלכך הרבה אמצﬠים וטירחה, לעמל פרשנות ולארגזי דעת כבדים הנאספים מכל קצווי הזמן והמקומות – הרי יש כאן כנראה איזו טﬠות. נכון יותר, אחת משתי טﬠויות. אם שהּפרשנות הזאת היא טﬠות, ולפיכך כישלון; או שהשיר הזה הוא טעות, ולפיכך כישלון.

שיר לﬠולם אינו צריך לכלכך הרבה פרשנות ולכלכך הרבה ﬠמל ותמיכה כדי שהקורא יוכל ליהנות ממנו. שיר ﬠשוי כדי שיהיה יוצר קשר ממנו ובו, וכבר כליו ﬠליו. אפילו אם פה ושם יצטרך לתוספת כלשהי של מלת הבהרה או שתיים. אבל אם אין השיר יכול ליצור קשר כזה גם לאחר כמה קריאות – או שאין הוא שיר או שהקורא אינו קורא.

אלא אם כן לא לשם השיר בא הפרשן, אלא כדי לעשות בו שימוש ותואנה לומר דברים שהיו לו ולהוכיח על גביו איזו "תיזה" מוכנה. כשהוא טוב, השיר כמו חליפה נילבש לאחר כמה מדידות. וגם אותם שירים סתומים, לﬠתים סתימותם היא מנפשם, וחלק מהבנתם היא קבלת סתימותם, או, לעיתים, הקורא לא היה מכוון היום לקריאתם אבל מחר יקרא ויבין.

לולא שסתימות השיר היא דווקא כתרוﬠת קרןהצייד למבקר, וכהזמנה להפשיל שרוולים וכﬠל הטרפז להפגין את שריריו ולנפח לפנינו את חזהו האדיר. אם לא כאוכף, שמﬠליו יוכיח הדוהר את אמנות הכנﬠת הסוס הממרה. אבל, אם כדי להפליא את הבריות "בטורדהפורס" אין צורך בשיר דװקא. והשיר – דווקא יפה לו אולי מידה של הנמכת קול ומידה של ﬠנווה בפניו.

כשבאים איפוא להציﬠ במקום השיר "הקשה" איזו פראפראזה ברורה, ובמקום הסוד – פתרון שפוי, מתכווניםִ בוודאי "להיטיב ﬠם הקורא", אלא שלא בלי מידה של פגיﬠה וואנדאלית בשיר. תאוות יישור הקו העקום, ייצר החזרת הסוטה למוטב, ובולמוס ביות הפרא המפחיד – הם כנראה, בין השאר, הגורמים להשתדלות הזו להציﬠ את המובן־ﬠד־הסוף תחת השיר האפל. כמו להאיר בפנס את הדיסקרטי, כמו לייבש את הלח בחמה. וכך, מﬠשה הנסת הצללים מן השיר הוא מﬠשה גבורה, אלא שמיותר ופוגﬠ.

מיותרים מכל הם האמצעים המוצﬠים בידי המומחה איך לקרוא כל "X" אפל בשיר כאילו היה "Y׳׳ בהיר. שכל מקום שכתוב למשל "פילים" צריך לקרוא שם ֵ"הטבﬠ הראשוני" וכל כיוצא באלה. מיד הופך השיר לאלגוריה, וזו למודﬠת פרסומת. והקוראים – לתינוקות הבולﬠים רק את המומס.

מוטב שלא לסחוב שיר בצמותיו אל פרשנותו. האדם אינו מוסבר ﬠד הסוף והשיר שלו אינו מתפרש ﬠד הסוף, ולא צריך ללחוץ ﬠליו, אלא אם כן מבקשים להפסיד את השיר ולהרוויח "שטח מיושר".

גם מידת הרשות שיש למבקר לגייס לו ידיעות שמחוץ לשיר שלפניו, כדי לסײﬠ ﬠמו בפירוש השיר – מוגבלת למדי; וחריגה מן הגבול הלא מסומן הזה, הופכת מהר את הידיעות התותבות לשיר – לרכילות, יותר מאשר להבנה. ידועות ההצדקות לסחיבה זו שמן החוץ ופנימה אך אין הן משנות את התוצאות: מחלישים את השיר ﬠצמו – ב"סביבת הגידול" שלו, וממירים את המיוחד המופלא שבשיר – באיזה כללי ממוﬠך, שזיבל כאילו שורשים סמויים, שאינם בהכרח מצמיחים שירים דווקא. פרשנות הּחוץ־שיר היא איפּוא החלפת פגישה אישית ניצחת – בכרטסת משמימה.

גם יותר ויותר פרשנים של שיר מתגדרים בחכמות אופנות הסוציולוגיה והפסיכולוגיה, כאילו היתה לפניהם תעודה ביאוגראפית ולא שיר. ויותר ויותר נהדף השיר להסתפק ולהיות כמיסמך של דור או של קבוצה – אףכי מוסווה, מסוגנן או גם מטוקס – וכך, נגרר השיר אל קודם תחילתו. ובמקום לשאת ﬠיניים אל גובה יפי מבטו – משפילים ומחטטים לו בשפיר ובשיליה.

אם למחקר, רשאי כל חוקר לחקור בלי לשאול פי איש כל מה שיעלה ﬠל דעתו וכפי שיעלה, מביצי כינים ועד קרני ראמים, כמובן. אבל, אם כדי "להיטיב עם הקורא", הרי פרשנות של פילים מועכת תחתיה את השיר, את קוראו ואת תקוות שניהם.

ב. על השיר ועל חוצו של שיר

יש בין מבקרי השירים וחוקריהם שדבר לא מדאיג אותם אלא להציב נכון את השיר הזה במפת התקופה, ולשייכו אל "קבוצת ההתייחסות" הראוייה לו. קריאת שיר מﬠוררת אותם מייד למצוא לו מיון, תיוג ותיוק, ושלא יסתובב לו חופשי ברחובות. גם כאשר השיר אינו סובל שיוכים אלה, ונשאר כשהיה יחיד, רק הוא, חד־פﬠמי (אם הוא טוב), אולי כגץ

זה שמﬠופף מﬠל המדורה – ואיננו כל המדורה, ולא נציגה המוסמך, ולא כל סימניה, ולא כל סיבותיה. וגם איננו כל כוונות מדליקי המדורה. הוא רק השיר הזה, גם כשניתן, לאחר מעשה, להסביר את הכרחיותו ואת השתלבו יפה בכל מה שקרה אותה שﬠה באותו מקום – אלא שאז כבר לא מדברים ﬠל השיר, אלא על החוץ־שיר.

מבקרים אלה, נראה שכל ﬠניין ﬠיסוקם בספרות הוא ﬠשיית מגירות מגירות. אוספים את כל השירים וממינים־ממינים־ממינים אותם לפי המגירות המוכנות. ושיר, לפי זה, לעולם אינו שיר אלא תמיד הוא רק ﬠוד פרט אחד בקבוצה, ורק עוד מקרה אחד במיכלול. יתר־ﬠל־כן, השיר והסיפור, הם והבנתם, הם וטיבם, הם וקריאתם – מוסברים אז לפי שם המגירה והתג שﬠליה לא מה השיר ﬠצמו, או הסיפור ﬠצמו. אלא תמיד למי הוא שייך, ולאן מחזירים אותו לאחר השימוש. וכך, "המבין בספרות", הוא המבין בייחוס, בשושלות, ובשידוכים. וֵ"המומחה לספרות", הוא המומחה במיונים ובסימני המיון, כגון, לפי "הדור”, לפי "הנושא", לפי "הגיבור" לפי "הנוסח", לפי "ההשפﬠה”, לפי "הנושא", לפי "מדיניות האופנה", כשם שלפי מארקס, ולפי פרויד ולפי לוישטראוס, ולפי כל גדול בחכמה ששמו ניזכר לאחרונה, שלא להשמיט את לפי סברת ﬠצמו.

בכובד ראש גמור, ובסבלנות לא תילאה, יושבים איפוא חכמים ומתלבטים: איזה תג ﬠל מה. ויום אחד קופץ ברמזל אחד מהם ומכריז ﬠל תגלית מהפכנית: כי מה ששמו עד היום ﬠל המדף ההוא, טﬠות. וצריך מעתה לשימו במדף הלא־ההוא. והכל משתאים, לא בלי קנאה, לעוז מבטו ללאחת, ולﬠומק ראייתו המהפכנית. ומתחילה תקופה חדשה וספירה חדשה בספרות.

אלמלא שהשיר הטוב אינו שיר כמו כל שאר השירים ורק טוב יותר – אלא הוא שונה, מיוחד ויחיד. והחכמה לצרף אותו אל כל השאר אמנם היא חכמת הלבלר, חכמת בﬠלהבית, איש המשק, חכמת ההיסטוריון אולי, הסוציולוג או חוקר־התרבות וכדומיהם – אבל אינה חכמת איש הספרות. איש הספרות רואה את החד פﬠמי שזינק מן הכללי, ולא את הכללי שבילﬠֵ את המיוחד. הוא משתאה אל מה שלא היה עוד כמוהו ואין סביבו כמוהו, אל מה שכל הסיבות אינו מספיקות כדי להסבירו, אילו היה צריך להסבירו, ולא דוחק בו בבהילות להיכנס אל השיכון הקרוב.

וכך, בכל פעם שמדברים על "סיפורי הדור" או ﬠל "שירי התקופה" לא מדברים ﬠל ספרות. מדברים אז ﬠל ﬠסקי החברה, התרבות, האמונות והדיﬠות, הכתבים והדפוסים, או ﬠל הפחדים וﬠל התקוות – כולם דברים חשובים ללא ספק – אבל אינם ספרות. הספרות, היא זו שﬠושה מכל אלה משהו, ואינה כל אלה. היא זו שהופכת את החיים לשיר או לסיפור, ולא זו שממשיכה את החיים אל השיר ואל הסיפור. האם יוצא מכאן שאין לסיפורים ולשירים שייכות לתקופה, לדור, למקום, וכו'בוודאי שכן. שם התחילו. משם צמחו. אבל אחר־כך השתנו והפכו והיו לשירים ולסיפורים ותולדותיהם כשירים וכסיפורים מתחילים מן הרגע שחדלו להיות המציאות ﬠצמה. אלמלא המבקרים הללו, שדוחקים בהם להחזירם דווקא אל לפני היותם שירים וסיפורים.

זו הסיבה שבכל מקום הולכים ומדברים על "החיים בראי הספרות", ועל "שיקוף הדור", וﬠל "בבואת התקופה" וﬠל "דמותנו בספרות”. ושבכל מקום אמנם מצפים כי סיפור יהיה "מﬠביר תכנים”, זועק "מחאות כנגד" או מריﬠ ב"הפגנות למען”, וכל השאר – ומשחיתים את טﬠם היותם שירים וסיפורים, וכופים ﬠליהם לחזור ולהיות קרקﬠ גידולם לאחר שהם ִכבר פירות הצמיחה. אי אפשר לכפור בתפקיד המכריﬠ של השרשים שבאדמה, אף על פי כן, הם אינם הפרחים והפירות, וﬠירבוב ההבנה הופך ודוחק להחזיר את צמרת הﬠץ אל שרשיו, ולﬠיקום משחית זו קוראים: בקורת הספרות.

מה מרוויחים מﬠשייה זו של ייבוש השירים והסיפורים ומיונם לפי מגירות ותוויות? האם זו הנאה כהנאת עושה־הסדרים בﬠרבוביה, והמחזק כך את בטחונו הﬠצמי? או זה סיפוק מהכנעת הסיפורים והשירים לאיזו אידיאה רוממה מוֹכנה־מראש המצווה את מרוּתה? או שזו השמחה לאידו של כל יחיד ששאף חירות ﬠד שוויתר והצטרף למפלגה הגּדולה? או שזה הביטוי ל"יצירתיותו׳׳ של המבקר, המשחק לפנינו ביצירות כבאבנימשחק ונהנה להפגין את יתרונו? או אולי, זו נדיבות הלב האבהתנית, הששהלהדריך למופת את הקוראים הניבערים בדרכי הספרות והאמנות?

אם כך או כך, עיסוקם הוא ﬠיסוק רציני ביותר, אבל לקורא הסיפור או השיר, אינו משנה ולא כלום, לא מﬠלה ולא מוריד. וכל אותה למדנות גדולה, וכל אותם מיונים ה"מאוששים" בהערות ומראי מקומות, וכל ההקבצות והחלוקות שׁצירופים ﬠם החריפות המזיﬠה מתחת נטל הֵ"אפראט" שלה, ﬠם כל ההוכחות, הטﬠנות והדיונים, ﬠם שמות התואר המיושנים והמﬠודכנים – לקריאת הסיפור לשם הנאה ממנו – יוצאות לריק, ואינן אלא קש פורח, ותקווה שהקש יהדף ברוח ויישארו הסיפורים והשירים לבדם, כגרגרי החיטה הכבדים.

ורק צריך שקוראים תמימים לא יתפתו להאמין, ולא תחלש ﬠליהם דעתם, למראה כל ﬠיסקי הקשר האלה. כאילו זה שאינם מבינים הוא הספרות, וזה שהבינו – אינו.

כמובן, כלום לא ירתיﬠ את המבקר שלנו מהוסיף גלגל בהרבה בקיאות בעוד וﬠוד סיפורים ושירים ומכבוש אותם בכוח, בחבילת הקש הקשורה שלו. מתחילה, ייגלה לנו, בא דור א', ולאחריו, יוסיף לגלות, בא דור ב', וﬠוד מﬠטקל וכבר מצפים לדור ג׳ – האם כבר בא? – הוא שמח והמיון שלו שמח, ומצפים שגם הקורא יהיה שמח: הנה הספרות שלפניו ממויינת היטב. והנה אוספים אנשים ל"חוגי ספרות”, והנה כותבים במוספי הספרות, ומראים בעליל את "הספרות בראי התקופה" ואת "התקופה בראי הספרות", ואת "דורנו בבבואת השירה”, ואת "בﬠיותינו בבטויי הספרות" – ולא נﬠצרים כלל לראות כי השירים והסיפורים אינם הולכים אחריהם. כי דיונים וכתבים מﬠין אלה אינם שייכים כלל לסיפורים ולשירים, אלא הם ﬠקיפתם, והורדתם לצד 'הנמוך' שבהם, התחילתי, הטרםיצירתי, הרכילותי – כלומר, הורדתם לרמת דיווח, או תעודה, או מיסמך, ולכל היותר לﬠתונאות מﬠוטרת חגיגית, אבל אינם יצירת האמנות, שמחכה לשווא לפגישה המובטחת איתה.

הגיﬠו הדברים לידי כך, שרבים מאמינים כי הספרות באמת היא "בﬠיות החיים", בלבוש לשוני מרתק. ושלקרוא ספרות זה להתמצא בסיבות כתיבתה, ובנסיבות מוצאה; ושלחקור ספרות זה להשכיב סיפורים ושירים במיטת סדום דוקטרינרית. או לחילופין ﬠל ספת האנאליטיקן; ושלהבין ספרות לעילא, זה לﬠייל פילים תיאורטיים בקופו של שיר מזדמן. ורק מﬠטים, מסתבר, זוכרים כי לקרוא שיר זה ליהנות ממנו. זה להתייחס אליו קודם כל, אליו ﬠצמו, ולא אל שייכויותיו ולא אל התחברויותיו ולא אל התארגנויותיו ולא אל זכרונותיו ולא אל תיסמונת חולייו וחוליינו – אלא רק אליו, הוא כפי שהוא, בפגישה איתו לבדו, בפגישה של התוודעות שניים יחדיו, קורא מכאן ושיר מכאן, או סיפור. בלי שום "מועדון הקריאה”בלי שום "אירוח ציבורי", בלי שום אופנת הקריאה – אלא פשוט בתכלית הפשטות, פגישת שניים, התווﬠדות שניים. ואם אפשר ועד כמה שאפשר בפחות המולה מסביב. כבהתﬠלסות אוהבים, אולי.

מי שלא יכול למצוא הנאה בזה, לא ימצא. ועל פי רוב, הבלתי יכולים למצוא הנאה, כל דברי העצה והﬠידוד וההסברים, שמרﬠיפים ﬠליהם לטובתם כדי "לקרב" וכדי "לפשט" וכדי "ליישר" לפניהם את הסיפור ﬠד היראותו כ"סיפור מן החיים" טוב – אינם תורמים להם כלום, מלבד שנותנים להם את פלסתרו של הסיפור במקום הסיפור. נﬠזרים אז בכל מה שיכול לﬠזור, לרבות הביוגרפיה של המחבר (מחלותיו, ילדותו העשוקה אהבותיו הניכזבות, פרנסתו הקשה, ומה לא), לרבות הפסיכולוגיה והתסביכים, לרבות "הרקעים החברתיים", ומוסיפים ומפרשים בברור מה רצה המחבר לומר, ופותרים את ﬠקלקלות ביטוייו ומיישרים את מוזרותם. וכשמהכל יוצא לבסוף דבר מואר, וקל, וברור, ושטוח למהדרין, וגם מתובל ביותר תבליני־רגש מששם המחבר, ומזכיר לכל דברים שצריך לזכור ולא הוזכרו למדי – אז, לבסוף, צריכה להישמﬠ פליטת האנחה המיוחלת, לאמור "אההה"! הגדול והמנוחם והמיוחל; ויתחילו להבין את הסיפור או את השיר – זה שכבר איננו.

האם צריך לחזור ולומר כי סיפורים גדולים ושירים גדולים הם כשיאי הרים: מתנשאים לבדם מעל פני סביבתם? וזה שהם מתחברים אל נוף נרחב, ויוצאים מנוף נרחב, הוא מובןמאליו שלא צריך ﬠוד להזכירו, ושאינו אומר הרבה על ייחוד טיבם. ואפילו המובן־מאליו ﬠמוק האמת, כי לכל תוצאה יש סיבה, גם הוא אינו יכול לסייﬠ הרבה בהבנת ייחודו המופלא של שיר או סיפור. ולא כדאי להתﬠקשׁ כדי להסביר את הנס ולהרוס מרוב מאמץ את הפלא. התﬠקשות זו והרס זה אינם רק בבחינת מבטלי המיתולוגיות, ומשליטי התבונה, אלא, לעתים, דלים הרבה יותר: קנאת הבינוניות הﬠשוקה בכל חורג מז השיגרה, וכפיתת גוליבר בחוטי תפירה.

בﬠיני מבקרים רבים אין בין הספרות לבין הסוציולוגיה ולא כלום, זו חוקרת חיי אנשים במסגרת זמן־מקום נתון וזו מדווחת ﬠליהם. מלבד, שהסוציולוגיה מדווחת ﬠל החײם ב"כלים מדעיים" ובביטויים שדיוקם ניתן להוכחה. והספרות משתמשת בכלים התרשמותיים מזדמנים ובֵ"רתוריקה משדלת". וכך, אמינות הסיפור היא כאמינות רופא האליל: מרשים יותר אך מרפא פחות. ומכל מקום, המחקר והסיפור, כך סבורים, זה מזה עוסקים בחיים, במציאות, בﬠולם הנתון. כשבאמת, מדעי החברה אמנם חוקרים את החיים, אבל הסיפור אינו חוקר כלום. הסיפור משתמש במה שמוצא לפניו בעולם כדי לעשות ממנו דברים אחרים. ולפיכך, המחקר מדווח והסיפור אינו מדווח. הוא בונה. בﬠיני המחקר הﬠולם הוא תוכן, בידי הסיפור הﬠולם הוא חומר. חומר למה? חומר כדי לבנות ממנו משהו שיﬠמוד בצד ﬠמידת הﬠולם שבמציאות.

ג. על "קלאס" ועל "קלאסיפיקציה"

לקרוא שיר אינו מותנה, איפוא, לא בידיעת היסטוריה ולא בידיעת ביוגרפיה ולא בידיﬠת תולדות תרבות פלונית וזמנה. וכו' – לקרוא שיר זה לדﬠת מה ﬠשו מכל אלה בפנים, בתוכו. מן ההיסטוריה ומן הביוגרפיה ומן התרבות ומן הזמן ומן ה־וכו' – מה ﬠשו מכל אלה לאחר שנהפכו מתכנים – לחומרי בניין, שמהם מקים השיר לﬠינינו ﬠולם לﬠצמו. ﬠולם בלתיקיים קודם. ﬠולם חדש וחותר להישגים משלו, ומציאות חדשה שאינה בחוץ אלא בתוכו, בפנים. לקרוא שיר, זה לדﬠת איך התארגנו חומרי הבניין לסדר מיוחד, לסדר אסטתי, בﬠל משמﬠות שוות־ﬠרך לתוכן, והפונה כעת אל הקורא להיﬠנות להזמנתו "לבוא ולחולל איתו", ﬠם השיר.

השיר הוא שיר מן ההפיכה הזאת והלאה. מה שקדם לו אינו שיר, כמו שמה שקדם לילד אינו ילד. ומה שײשאל הקורא כשהוא קורא שיר, הוא ﬠל היווצרות הקשר בינו לבין השיר, על היווצרות הקשר בינו לבין הסדר החדש והמיוחד, ﬠל היווצרות הפגישה המיוחדת, מלאה ככל האפשר. כך שמיטב פניית השיר אמנם תיזכה במיטב היﬠנותו לה, כדרך שמי שנהנה מכלי אינו חייב לאוץ לחקור את מקור המתכת ואת מקור הﬠץ ואת מקום החרושת שהפכה את הגלם למוצר שימושי, כתנאי הכרחי לשימושו או להנאתו.

קוראים איפוא שיר ממנו והלאה, ולא ממנו ולאחוריו אל לפני היותו שיר. זה, אולי, מﬠנינם של חוקרי המשורר, של חוקרי התרבות, של חוקרי סוד התהוות השיר – אבל, אינו תנאי לקריאת השיר. קרוב מזה, שתביﬠה כזו רק תסיח את דעת הקורא מן הפנייה המיוחדת של השיר הזה. אל הכללי הניגרש לו אין־קץ שם, מחוצה לו. לא שאין כל קשר בין השניים, בין השיר לבין מה שקדם לו, אלא שקשר זה אינו הראשון ולא הﬠיקרי לשם ידיעת הקריאה, אלא הוא המאוחר והצדדי, וחבל להוציא את הקשב על החיצוני ולא על הפנימי.

מי שבא על־כן לקרוא שיר או סיפור כקרוא שיר או סיפור, לא ײפנה עוד אל הקשר התחילתי שבין השיר או הסיפור ובין המציאות שקדמה לו, אלא אל הקשר החדש שנוצר בתוכו של השיר או הסיפור, אל הקשר שבין חלקיו לבין חלקיו, ובין חלקיו לבין שלימותו, ואל הקשר שנוצר והולך בין הקורא לבין הנקרא, ואל הקשרים המיוחדים הניפﬠלים והמפﬠילים בין השניים, בתוך־כדי פגישתם.

בקריאת שיר לא ניפגשים ﬠם הﬠולם דרך השיר, אלא ﬠם הﬠולם שהוקם בתוך השיר. ולא ﬠם כל הﬠולם ובמונחים מופשטים או בסמלים, אלא בפגישת שניים זה־ﬠם־זה, ובמונחים אישיים. נמשכים לדﬠת יותר מהו הקשר המיוחד הזה, מהי הזיקה שבין השניים, מה טיבו של המתחִ המיוחד הזה, אם הוא אנאלוגי ליחד אירוטי, או ליחד אינטלקטואלי, או ליחד של טעימת החושים, או כולם, או משהו, ואיך ניבנה ﬠולם מלשון, שמחליפה את המציאות, ואיך קמה כך ﬠוד מציאות נוספת, מציאות נישלטת סדר בצד המציאות הסתמית הגבובה שם בחוץ בין השמיים והארץ.

ממילא נדחות השאלות ﬠל המשורר, על דורו, על ההשפעות וכו' – לאחר־כך, אם בכלל. לאחר ההתוודﬠות, לאחר שנתﬠוררה הסקרנות לדﬠת יותר מסביב ליצירה, או איפה למצוא עוד דומות לה, כשכל הזמן, היצירה הזו היא באמצﬠ, במרכז, במוקד. ומי שקיבל על ﬠצמו להיות מבקר, כלומר לדבר בפומבי על השיר לפני הקוראים שכבר קראו ולפני הקוראים שﬠוד לא קראו – מצופה שידבר ﬠל היצירה הזו שלפניו מה יש בה, מה אין בה, איך היא ובמה היא ﬠושה או לא ﬠושה דברים. וכל השאר – ואל יסיע דﬠת שומﬠיו אל ענינים שאינם השיר הזה ואינם הקשר הזה שבין הקורא ובין השיר, אפילו אם דבריו נאמרים באותו ז'ארגון מכובד מאד, השאול מכל מיני מלומדויות שאינן ספרות.

לחפש את הקשרים שבין השיר ובין מה שמחוץ לו, זה לﬠסוק בכובד־ראש בלא־חשוב. החשוב שבשיר או בסיפור אינו כדי להתקשר עם כלום מחוץ לו, אלא כדי להתרחש כולו בפנימו. בתוך מסגרתו, כאירוﬠים שבין מתחים שוני ﬠוצמה וכשאיפה להשגת איזה סדר או מין איזון בין המתחים האלה. רמת הסדר ואיכות האיזון – הם נושא ההקשבה, ולא כל אותן מיני השייכויות ולא כל מיוני השייכויות. רק הענינים הסובבים את השיר מחוץ־לו רק הם משתייכים להשתיכויות, והם דומים לכל מיני דומים, או מזכירים כל מיני היזכרויות וכו' – בﬠוד שמה ִשמיוחד בשיר הזה, אם הוא טוב, אינו דומה לכלום ואינו מזכיר כלום, ואינו מוסבר בכלום שמחוץ לו. – אלא הוא סדר פנימי חד פﬠמי, מקרה בודד, המתברר ﬠל־פי ﬠצמו. ואם אמנם השיר הוא שיא פסגה חדה המתנשאת לה מﬠל כל מיני מקרים מרובים שאירﬠו ומתארﬠים לרגלי בסיסו הרחב ובתחתיתו, הרי לﬠסוק בבסיסי הזה, בנמוך הזה, זה לﬠסוק בבאנאלי ובטריוויאלי, במיתקשר, במשתײך, ובכל יחסי הרכילות החוגגתזה להחליף את השיר או את הסיפור במה שאינו לא שיר ולא סיפור, אלא, אולי, משהו שהוא ﬠוד דיווח כתוב בין שאר אין־ספור דיווחים כתובים שהם, ﬠל איזה התרחשות שהיא ביחיד שהוא או בציבור שהוא, מתי שהוא. הרי זה כמי שמביט החוצה כשניקרא להביט פנימה. הרי זה כמי שהביא טלסקופ כשביקש לבדוק מה בתוך הגרﬠין. והרי זה גם כמי שלכד את הציפור שביקש לתאר את מﬠופה.

ביטול האישי שבשיר מכבה את החג שבו, מבריח את הניפלא שבו, מפרז את הקסם, והופך את הדיון בשיר לאיבוקי־אבק ואת הﬠיסוק בו לﬠיסוקי־ניירכיוצא בו מי שמדבר, ברצותו לדבר על שיר או ﬠל סיפור, ומדבר למשל על ,,דור המדינה”, או על למשל "דור בארץ״, או למשל ﬠל דור יחידה צבאית זו או אחרת, או ﬠל דור שנות הארבעים או דור שנות השמונים – הוא מדבר סוציולוגיה ולא ספרות. הוא מסתלק מן השיר אל מיון הרכילות. ספרות אינה דור אלא היא סיפור או שיר. הסיפור הזה או השיר הזה שאדם קורא כﬠת, כמו שאדם אינו האנושות, כמו שפגישה ﬠם אדם אינה פגישה ﬠם כל שארי משפחתו.

גם מי ששואל שאלות מן הטיפוס המצוי כֵ"ﬠל מה הסיפור?", או כֵ"מה תוכן הסיפור?" וכל כיוצא בהן, אינו שואל ﬠל הסיפור אלא מתﬠלם ממנו ושואל, כאמור, על החומרים וﬠל התכנים שמהם נעשים סיפורים, וכידוﬠ, יש בﬠולם איןקץ ספרים. וביתר דיוק, רוב הספרים שבﬠולם, נשארים בלתי נהפכים לסיפורים או לשירים. הם מתפרסמים כסיפורים או כשירים אבל נשארים בתיקי הכנה לכתיבת שירים וסיפורים, ברמת דיווח ישיר ﬠל הﬠולם, ובגדר ﬠדויות שבכתב או תעודות כתובות. ﬠם כל חשיבותן, הכזו או האחרת, על אנשים ﬠל מאורעות וﬠל מצבים, ותגובות ﬠל מﬠשים, מאורﬠות ומצבים, שבגלל חשיבותם מספרים ﬠליהם – ושתוצאותם אינה לא סיפורים ולא שירים: הם לא התהפכו, הם לא ﬠברו את ההפיכה ההכרחית מחומרים לסיפורים או לשירים, כמו חומריבניין שאינם הבניין.

"סיפורים׳׳ או "שירים׳׳ שלא התהפכו, נוהגים לקרוא להם בשם זה לפי מראיתם, בטעות ולפי השיגרה, ולא לפי מהותם. הם אינם שירים ואינם סיפורים. רק משנהפכים חומרי המציאות למיבנים מתוזמרים של יחסים, אפשר להתחיל לדבר ﬠל סיפור או ﬠל שיר, וﬠל, התהפכות התﬠודה שﬠל־המציאות – לסיפור או לשיר.

ביסוד התפישה כי הסיפור או השיר הם "חתיכת חיים" כתובה יפה, או "תמונת מציאות" מצולמת בכשרון – מונחת ההשקפה הכפולה והﬠתיקה, שכבר הפכה לאבן, כאילו הסיפור אינו אלא נﬠר־שליח לשליחויות החברה־תרבות, וכאילו הסיפור אינו אלא אספקלריה שהחברה־תרבות משתקפת בה. ומייד מוסיפים ומציירים מפה של הדור ושל הזמן וגם מראים היכן בדיוק הסיפור יושב בה, ומוסיפים ותולים את הסיפור ﬠל הסיר הציבורי, וכל השכונה באה לראות ולזהות את מכריה הידועים. מציצים אליהם ומנפנפים שלום, מﬠירים להם וﬠליהם, מטילים כמה אמרות־כנף יפות שראוי לזכור אותן, ושחוזרות על ﬠצמן אין־קץ מאז ומﬠולם, והנאה לכל.

וﬠוד מתגלה, כי לאחר דורות מרובים של הפצת מחקר וביקורת ולימור הספרות – עדיין קוראים אנשים, אלה מהם שקוראים, ממש כפי שקראו בלי כל זה, וכאילו לא היו לימודים ומחקרים מעולם, קוראים לפי נטיית הלב, ולפי משוגותיו, ולפי השמוﬠות ששמﬠו, ובלתי רטובים כלום מכל מה שהזרימו ﬠליהם בשיﬠורים ובפרסומים, וכמימות עולם ﬠדיין מבקשים כי קריאתם לדﬠת מה היה מי היה למה היה מה קרה למי זה דומה ומה היה הסוף, וגם, אם התגלה לבסוף הצדק, וגם, מה אפשר ללמוד מזה, וגם, מה אומרים השכנים ﬠל זה. וﬠד כאן. באה אחריהם הבקורת, וקוראת ממש כמותם, באותה ראייה ובאותו ﬠיוורון. קוראים סיפורים ממש כמי ששומﬠים סיפורי יוםיום, כסיפורי השכנה על השכנים שמלמﬠלה (מלבד שמן הסיפור הכתוב מצפים שיהיה חגיגי יותר). ושירים קוראיםאלא ששירים לא קוראים. מאות ולכל המרובה כמה אלפי קוראים, מכל העם.

מה יהא ﬠליהן איפוא על המגירות המשוכללות שהכינו מבקרי הספרות ﬠם כל תגיהן? ילדים מתווים במישחקם את קווי "הקלאס" הרופסים שלהם בנתרם מﬠליּהם בחן ואבן קטנה לפני רגלם, ואישֵ לא ישאל לשם מה. אבל חוקרים ומבקרים ומלומדים רציניים, לשם מה הם מתווים ביגיﬠה ובלא חן את קווי "הקלאס" השומם שלהם שאיש אינו מדלג בו? כל אותם שיבוצי השיר באירוﬠי הﬠולם, שאינם רק מלאכת שווא וזיﬠת חינם, אלא, וזה צריך לומר, הם השחתה. השחתת הסיפור או השיר כסיפור או כשיר, והתﬠסקות רצינית בחסר־חשיבות, אינה רק ההגדרה של השיﬠמום, אלא היא גם הטרדת הציבור וגם ﬠיוות השיר, הפרדה קולנית מאד, פירסומאית מאד, מלאה נפיחות והתנפחות של חשיבות, וﬠיוות המניס מפניו את הﬠיקר, את השיר ואת טﬠם קריאתו.

במה איפוא יכולה הביקורת להתﬠרב? לא בהרבה. אולי בהכרות התפﬠלות על מציאת דברים שכדאי לקרוא. אולי, לﬠתים, בהדרכה זהירה, זהירי זהירה, להיפתח אל הסיפור ולא להימלט אל המﬠשיה־מן־החיים. להיטיב מבט אל מה שצריך הבטה טובה. ובﬠיקר אל אופני התארגנות הסיפור בתוכו ואל המטאמורפוזה של הלשון מלשון מתקשרת ללשון בונה ולמלים כאמצעי בניה ולהזמין את הקשב שלא יוסח אל קליפות ושייראה אל העיקר: אל ייחוד האירוע הניבנה בפנים (לא אל האירוﬠ שהיה בחוץ, ושדינו כדין מיכרה מחצבי הסיפור). ואולי גם, אם אפשר, לﬠודד רגישויות וקשב מעודן אל ביﬠבוﬠ האיזונים הנﬠשים בין המתחים המתמודדים בין צימדי ניגודים. או איך למשל מותווה בה ביצירה ההיא, קוהאפס (בחלל ובזמן) ואיך יוצאת העלילה וסוטה ממיפלס קו־האפס וחוזרת אליו חליפות, ﬠד להשגת אותו איזון מבוקש – ושהוא כל תוכן היצירה, מעבר למﬠשיות החיצוניות המובאות "מן החיים", והמשמשות כקליפות חומריות שמכילות בתוכן את חללי הזמן והמרחב, וכעצמים המוסטים אלה כנגד אלה, עד שיפיקו את האיזון המבוקש ההוא, ﬠתיר המשמﬠות. הכל, כמובן, בזהירי זהירות, ובלא שום כפייה מבחוץ, ובהמתנה נדיבה ﬠד שמאליו, אם קודם או אחרכך, תתבהר ראיית הרואה, וישתחרר מבהילותו למצוא פתרון מהיר דמוי הפתרונות שבﬠולם, ומן הלהיטות ליפול ﬠל הפתרון שמביא סיפוק תוﬠלת כלשהי (כגון, כתוספת מידﬠ, כנחמה במצוקה, כהזדהות ﬠם דומים או שונים, וכו׳), אלא להגיע לידי גילוי אותו סיפוק מיוחד שיודע רק זה שיודע לבצע יצירת־אמנות בקריאתו אותה, כשהוא מקים בקריאתו את שאיפתה להיות. הרי זו התנסות, שרק מי שנתנסה בה יודע. ויותר אין מה לדבר בה.

סיפור או שיר ובעניין זה כל יצירת־אמנות – תחילתם, כאמור, בכל מיני תנאי חוץ שונים ומשונים. אבל מה שﬠושה אותם ליצירת אמנות – הוא העודף על המציאות ולא השוויון איתה. ועודף זה נימצא בפנימיותה. בארגון כל מה שהובא מן החוץ ועבר בהם גלגול צורה, ובהשלטת אותו סדר מבוקש בין הכוחות המתמודדים במסגרת היצירה, ובתיזמור כוחות אלה ﬠד לאיזון המספק של המתחים שביניהם – יצירה כזו, שוב אינה מותנה בתנאי סביבת החוץ לה, ואינה חזויה לפי קרקﬠ בית־גידולה. וכל אלה גם נושרים כנשור הפסיגים מן הנבט שהתחזק לצמיחה ﬠצמאית וכידוﬠ, שפﬠ תנאים הנחשבים כ"טובים" יכול להיות מידבר לצמיחת שיר, ושיר יכול לצמוח במידבר חסר־תנאים. ומתנאי סביבה דומים ומבית־גידול דומה ומגילגולי חיים דומים – אין שום חיוב לא שכן יצמח שיר ולא שלא יצמח. אין שום קשר הכרחי ולא שום קשר נסיבתי מוכח. ועל־כן, לפנות ובכל הכוח ולהתעניין בתולדות השיר והמשורר, או בקלסתר התקופה, או בקורות כל כתובי הﬠת – הרי זה כאותו ר' אייזק שהלך מביתו לחפש את האוצר מתחת לגשר של פראג, כשהאוצר היה מתחת מיטתו בקראקא.

ליצירות כאלה, שﬠדיין אינן ספרות או שהן כמﬠט ספרות, להן דווקא הולמת הבקורת המצוייה מאין־כמוה – הן לא גבהו מעל טיט בית־גידולן, ולפיכך אפשר בלי לחטוא לדבר ﬠליהן ועל סביבתן, עליהן וﬠל מה שקדם להן, בנשימה אתת ובמונחים דומים, ואילו סוד היהפכות כל כתיבה שהיא לסיפור או לשיר – הוא בפנימה. באותו אירגון מיוחד של הלשון למיבני־מתח ותיזמורם לסדר משמﬠותי.

יוצא, שבמקום להפוך גב אל הסיפור הנקרא ולחזור אל המציאות שממנה יצא – באופן הבנתן – צריך לקרוא להיפך: להפוך גב אל המציאות שממנה בא, ולהמשיך ולהרחיק מרגﬠ קשר הנוכחות שנוצר והלאה, לפי הוראות היצירה, המפורשות והמשתמעות, ואת הקריאה מן היצירה ולאחור, להשאיר לחוקרים, לבודקים, למספידים ולשאר החטטנים ולקרובי המשפחה.

הקוראים לשם הנאתם, משוחררים מהתחייבויות מוקדמות ומגבילות, יגששו להם, ימצאו, יאבדו, יחזרו וימצאו, עד שאולי יזכו וייקרה להם דבר ויסחפו למסﬠ פנימה, ויידעו אז להביא את מיטב היﬠנותם שלהם למיטב פניית הסיפור, או השירואם לא לוחצים על השיר להתכווץ ולהפיק תפוקות מיידיות שלטובת הציבור (מוסרהשכל, ערכי חינוך, ושליחויות לאומיות, חברתיות, פוליטיות, או כלשהן – שלא קשה להשיגם במחיר הפסד אותה איכות מיוחדת ורגישה המפלה, בין שיר ובין כל שאר כתיבות שבעולם) – ואם פגישת־היחד של השיר עם קוראו תהיה ﬠולה יפה ודרך חירות – אפשר אז לצפות לתפוקה הראוייה האחת – שמי שנתנסה בה שוב לא יטﬠה ולא יחליפנה – והיא, חדוות הקריאה.

חדווה לשם מה, לשם מי? אבל זה לא ﬠיסקו של איש וזו ממש חירותו של הקורא שקרא וקרה לו דבר כשקרא סיפור או שיר.

יזהר סמילנסקי   דבר 31.10.1980  ע"מ 17