שביעית

שביעית

טביעות בחול. של הולך יחיד. אחר הצהריים. העפר היבש חוזר מיד וממלא את ערוגת העקבה, אבל לא עד שאי אפשר לראות בה את החיפזון, את התנופה, את הקפיצים בצעדים, ושלפי עוד סימנים בעפר גם נוספו אולי נפנופי ידיים, ומי יודע אם גם לא שרו שם איזה שיר, או סתם הריעו תרועה, ואולי גם דיברו גבוהה אל הרוח, הרוח אם תמצא את אחי אמור לו, או משהו, כי בעקבות עצמן אין די חומר ראיות, מלבד שהדיבור והשירה וכל הקולות פורחים הם, אפילו אם היו עזים ומתרוננים, אינם עושים עקבות, כידוע, ואין דרכם להישאר תלויים באוויר על בלימה.

בטהובן? כן, אין ספק. זה לא כתוב בחול אבל זה מה שהיה הולך ושר והולך ומריע. כמובן, בטהובן ולא פחות. אבל איך העז? הוא זייפן נורא (אולי מאמא שלו?) וכמו כמה מעלובי השמיעה גם הוא צועק כדי לשיר, ועוד בתנופת ידיים, כמו גדול המנצחים, ובהרבה אמונה שזה נפלא, שומע את מה שהיה רוצה לשיר יותר ממה שהוא יכול לשיר, סולח לעצמו, מאין ברירה, מפני שכבר בלתי יכול לשאת הכול בבטן, כנראה, וכולו מלא מלא התרוננות, וגם שתי ידיו, תראו תראו, נוף מתנופפות, עוף מתעופפות, בפראות כמעט, שר וגם מסביר, ובקול, הו הו, מה הוא שר, מנסה בכל כוחו שלא ייצא הדבר עקום מדי, ושיהיה בכל זאת נשמע דומה לנכון, ומכל מקום לא עד כדי אי אפשרות לזהות מה הדבר. ומי מסכן מכל זה? העשבים הירוקים לא, הברושים שבקצה השדה, עם מיובש הראש ההוא, גם הם לא, העורבים אולי, בגלל הרגזת מנוחתם או בגלל חשש תחרות מקניטה, או כאילו ניסו חלילה ללגלג להם ולחקות אותם בפומבי ולאור שמש אחר הצהריים, וכמוהם גם כל השאר בכל המרחב הזה, כלום לא סובל מזה במיוחד בעיקר מפני שאין ברירה, וגם כולם כל אלה אינם עשויים לנוס מפניו, ואם אינם מנמנמים להם כעת אדישים כחום היום מתחת כל הקולות, אחדים מהם בכל זאת אולי היו מופתעים למדי: שמעו שמעו, היסו ואמרו כל מיני חרגולים, חגבים, לרבות גמל שלמה אחד שקפא ושתי ידיו כמתפלל נישאות לפניו, מהסס אם אוזניו לא הטעוהו (יש לו אוזניים? אז למה הוא שר אם אין לו, או למי?) ואם אמנם קרה דבר נורא. מי אפוא היה מסכן? בטהובן, הוא.

ותשמעי, הוא מוסיף ומסביר לשולה, שלא כל כך רואים אותה, ואת השביעית, כן, הוא אומר לה, בטהובן, נכון, זאת, אני יודע, מוכרת למדי, ומי לא שורק מן החלק הראשון והשני, את זה למשל, ככה בערך, או את זה, וגם את זה, לא מדויק אבל בערך…, את מכירה? ויש כאלה שהחלק השני ממש נוגע ללבם ומאד. אני מכיר אחת כזאת.

ושולה: –

ואני: כן, אבל, תגידי, מתי הזדמן לך לשמוע אותה באמת? או גם את רק בתקליטים?

ואולי גם את בדיוק עם פליכס ווינגרטנר? ב"קולומביה”, בתקליטים הכחולים ההם?

ושולה: –

ואני: נהדרת, לא? וגם את אוהבת אותה, את זאת? או את מי מכולן?

ושולה: –

ואני: הה, כן, גם ההיא עצומה, בטח, אין ספק, אין כמוה, אבל בשביעית יש דברים אחדים בשבילי, במיוחד, אל תצחקי, אדירים, אני מתכוון לשני החלקים האחרונים, כן, שניהם מהירים, ו –

ושולה: –

ואני: לא, אני לא מוסיקאי, חבל, נכון. גם לא מנגן באף כלי, חוץ מן הפטיפון, כשמרשים לי. ולא למדתי, מצטער, ובקושי יודע מעט, ולא אוכל למשל להסביר אם תשאלי מה זה בדיוק לה מאז'ור, אולי בערך, אולי משהו, אבל אופוס 92 מסביר יותר, וגם על חייו, קראתי –

ושולה: –

ואני: לא, בשום כלי, וגם לא לשיר, אני זייפן נורא, ואין לי שום רשות לדבר על שום מוסיקה, בור כזה ועם הארץ –

ושולה: –

ואני: לא, כלל לא מצטנע, זה ככה. תראי איפה גדלתי, מי ידע אצלנו על מוסיקה, את המוסיקה שלי לקחתי מספרים, כן, מקריאה, עוד לפני ששמעתי, מז'אן כריסטוף, ומעטיפות התקליטים, בפטיפון של דוד שלי, כשהרשו לי, והייתי עומד שם, לא מעז לשבת כשמנגנים מוסיקה, שתיים או שלוש או ארבע שעות, עד שהיו מגרשים אותי, ואז ברגליים מבולבלות הייתי יוצא החוצה ומתחיל לשיר בחוץ מתחת לאקליפטוסים הענקיים –

ושולה: ––

ואני: מצחיק, כן. כנראה שכחו שאני שם, איש לעסקיו, ואני בחדר ההוא, עם האריחים האדומים, את יודעת, קרמיקה אדומה קרירה נעימה לרגל היחפה, ובחלונות רשרשו האקליפטוסים, את יודעת, ואני הייתי טוחן בזהירות בידית הפטיפון ובזהירות הייתי מניח את ראש הזרוע על התקליט, וזה היה מתחיל וכבר היינו יוצאים לדרך –

זה היה פטיפון מרובע גדול מעץ מהגוני ריחני וממורט, וכתובת ”קול אדוניו” עם הכלב, ותריסי הפטיפון הממורטים, שמהם פרצו הצלילים, ותמיד על הרצפה כתבה השמש מן החלון פסים־פסים על הרצפה האדומה שנעשתה אדומה ארגמנית, פסים־נעים עם עלי האקליפטוס שהיו צמודים כמעט לקיר בחוץ, תנועה תנודה ענוגה שרק הוסיפה להרגשת המקדש, ובחור אחר היה עומד שם כל הזמן, לא שקט, מתקרטע, זז, מנפנף, כולו חלוץ מתוך עצמו, מעורטל מגשמיות גוף קיומו, כחלזון אחד שנפרד מקונכייתו, עומד לו נדהם כאחד צרוב המגע החריף בבשרו הרך שלא לומר שֶמֶש, עומד שם ומייבב בחצי קול עם בטהובן, לא לשמחתו אילו שמע, ובתנועות מאד גדולות של מנצח גדול מאד, על תזמורת ענקית מאד, גם כשלא כל כליה ברורים לו עדיין, אף כי זו אינה מניעה גדולה לניצוחו הנלהב של המנצח, כמובן, גם אם, הוא מודה, שבימים ההם לא תמיד היה בטוח, מה בדיוק ההבדל, למשל, בין כינור שני לכינור ראשון, או בין באסון לפאגוט, ואם אינם במקרה אותו דבר עצמו, או מה זו בדיוק קרן אנגלית ובמה היא שונה מקרן היער? וזה עוד בלי כל עניין הסולמות, והדיאזים הללו והבמולים שיש הרבה כל מיני כאלה בתווים, ולא תמיד היה מובן לו לאשורו מה זה למשל ה”קון בריו”, שכתוב מיד אחרי ה”אלגרו”, ממש בהתחלה, או מה זה בדיוק ה”פוקו סוסטנטו”? וכל מיני כאלה – לא, לא היה בכוחם של זוטות כאלה לעצור את הַדְהרת הסימפוניה השביעית קדימה, מחזיק במושכות כנפוליון על סוסו הלבן שם בפריצה קדימה בצליחת הנהר הגדול, מה שמו –

מוסיקה, מה אני יודע, איפה ניגנו אצלנו, היו כמובן בנות הפרדסנים העשירים בבתים הגדולים שלהן, והיה להן פסנתר כביר בבית הגדול שלהן וכל בת בבוא שעתה היתה פורטת על פיו, ממש כך קראו לזה הבת הפורטת על פי הפסנתר, והיו מדברים שם רוסית וצרפתית ולאחרונה גם אנגלית, ובחצר היה להם החצרן הערבי, ועוד הערבי שהיה עובד ברפת ובאורווה ובירקות ובגפנים, ובנו הילד ה”ואלד” שלו, שהיה דוהר על האתון בלי אוכף עד למכולת, והיה גם הפטיפון הגדול עם החזנים ועם האופרות ועם תקליט ”האיש הצוחק”, אבל מה לי ולהן, כל המיוחסות ההן, מסורקות ושמלותיהן עד הברכיים, ומוסעות בשברולט של אבא בידי הנסיכים שלהן, שהיו היורשים האמתיים, אל הדודים העשירים שלהן ולתל אביב ולמקומות, ובשבתות אחרי הצהריים תה ועוגיות ועניינים, ומה עוד? לא היה עוד.

ורק בשטחים הריקים שמעבר לפסי הרכבת, שם אפשר היה לשאת קול בלי לחשוש ושם לפצוח ולשיר כמו שצריך והיטב, נושא קולו זועק כמתלהלה, אחת היא נכון או לא נכון, מלא מלא כולו בבטהובן הנכון, האמיתי, שופע בטהובן נוזל ממנו בטהובן מן האוזניים ומן העיניים ומן הידיים ומקולו הלא יבוש ולא יתבושש התורע כעת על ארץ רבה כל מה שנראה לו בדיוק ממש לב העוצמה האדירה של בטהובן, גם שר וגם מדבר איתו, גם אומר לו, מציע לו הבנה אחת ופירוש אחד שגם אם יצחק, בטהובן, לא יבטל הכול מכול וכול, וככה הוא רץ בשדות הלא מעובדים הרחוקים ההם, נטושים יותר מאשר לא מעובדים, עם איזה עגום לנצח שהיה בהם, עם חילפה אבודה ושבלולים לבנים דבוקים בה בסרגלי עלֵיה המחוספסים כלאחר יאוש, כאילו הריחו את המבול ונאחזו להינצל ומתו ככה, והיה יורד עליו פתאום מיאוס והכול היה נראה חסר טעם מלבד מה שכבר היה מפחיד עם כל המרחק העגום והערבים שמסתובבים בפתחי הפרדסים ההם ובכרמי הזיתים שלהם מביטים שותקים ומתבוננים בו בלי לפנות אליו, והיה נתקף עצבנות לרוץ הביתה, ורק בכוח היה מבליג, אבל כבר לא היה יותר מה לעשות שם, ולא בשום מקום, ובכלל לא.

ומה כעת? כעת הוא ממהר בשביל החול הזה נסער שוב ושוב כולו נסער, וכעת הוא בדרך להסביר לשולה את השביעית, מה זה להסביר, לפתוח אותה לפניה, להראות לה מה יש בה, לגלות לה מה הוא שומע כשהוא שומע את בטהובן ואת השביעית שלו. זה בערך. אבל, לא, בלי אבל. כי בטהובן דיבר אליו, ישר אליו, וכמובן ידע עליו, מעבר לכל מיני המרחקים וההיסטוריות ומעבר לכל מה שיכול היה כביכול להפריד, ואפילו מעבר לבורות הנוראה שלו במוסיקה, פשוט את זה כתב בשבילו, חשב עליו כשכתב, ידע שיש מי שיידע לקבל, שיהיה מבין ממש כפי שביקש שיהיה, אחד שיהיה נענה לו, בדיוק כפי שרצה, שיהיה איש שלם כולו, פונה אליו שלם כולו, קשוב שלם נרגש כולו, כמו מי ים גדול ברוח, כמו צמרות חורשת אקליפטוסים ברוח, כמו להקת עורבים לפני הגשם מעל חורשת האקליפטוס, כמו אחד שפתאום נרגש נודע לו, והנה הוא יודע, הולך ויודע, הולך ושר, מעבר לכמה קלקולים, כמו לשיר שיר אכדי עתיק מעבר לכמה קלקולים בטין החומר או בקלף הכתוב של גווילים עתיקים אחרים, לא יודע לשיר הכול, מעבר לכוחו, אבל יודע את הבשורה הגדולה שנשלחה. לא בקי בפרטים ובפסיקים ובנקודות, אבל יודע היטב את ההאספו בני אדם, שאומר בטהובן, את הבואו בואו שלו, את הצאו צאו, את הבואו בואו, ממש כמו איזה מפרש אחד בסירה קטנה אחת שקלט פתאום את כל עוצם מכת רוח הים הגדולה, והוא מנופח בה כדורי כולו עד להתפקע, נטוי עד להתהפך אבל לא מתהפך ורק עד קצה היכולת לחצות בלי להתהפך, ואפילו מאיץ בה ברוח מתגרה בה שתרוץ עוד יותר שתנשב עוד יותר, פחי הרוח פחי, עם כל הגלים הגבוהים האלה, הסוערים בשמש הצהריים, צוחקים מרוב עוצמה, ואני הוא אני השליח שלך, בטהובן, אני הוא זה שידעת שיבוא יום אחד והוא יבוא. הנה הוא כאן שלך כולו.

צמרמורת לי, כעורו של סוס, רוגש לי, נושם לי, רוחח לי, כנחיריו של כלב ציד, לא אוכל לומר במלים מה שבטהובן לא אמר במלים, אילו רצה מלים היה אומר מלים, והוא רצה בתרועות ועשה שתהיינה תרועות, כאלה ממש כאלה, ואני עושה תרועות, תשמעו ככה, עולות ולוקחות את השליח הקושב להן ככלב ציד, מוצאות אותו באמצע דרך החול מוכן דרוך לשריקת אדוניו, ישרוק – והוא עט, קשב כולו קשב כולו קושב קשב, אדוני אלוהים, קושב קשב רב קשב, ויוצא כעת, כמו מי, כמו אלישע, אלישע אחר אליהו, הוי, אבי, אבי, כן, אני בא –

וכעת זה, הנה זה, בפרק השלישי, פרֶסטו, כמדומה לי, מהיר, פשוט מהיר, ומתחילים להזעיק את כולם, תשמעי רגע, את יכולה לשמוע? הנה, כל כך ברור, העזו, אומרים להם, ובמלים האלה, בהכי ברורות, בהכי עתיקות, בהכי נכונות, בעברית הגדולה, של הנביאים, במלים המזעיקות, בתרועת שופר, בחצוצרות, בצעקות מצד אל צד, בשריקות, כמו איזה רועה את עדרו, העזו, הן אומרות, העזו הזעקו, התקוששו וקושו, מצפניה כמדומה, מלשון קש לאסוף יחד את הקש, התקוששו וקושו, התקוששו וקושו, התגוששו וגושו, התמוששו ומושו, וכל מיני כאלה אומר הפרסטו הזה, ובמהר מהר, בדחיפה קדימה, יאללה, בעוז, ובאלה המלים, התלכדו וכודו, התגודדו וגודו, זה הדבר וזה מה שהן תורעות, התעודדו ועודו, התעוררו ועורו, התגוססו וגוסו, התעופפו ועופו, התגוששו וגושו, זה מה שהוא אומר, בטהובן, ישר מן הנביאים, אלא מה, וגם זה, כעת, מנחום, קול שוט, וקול רעש־אופן, וסוס דוהר, פרש מעלה, להב חרב, וברק חנית, ולא זוכר מה בדיוק הלאה שם, וגם זה, הנה־ממש כאן, ושוב מנחום, ישר מנחום, מנחום האלקושי, לא זוכרת? בוזו כסף, בוזו זהב, ובוקה ומבוקה ומבולקה, ולב נמס, ופיק ברכיים, וחלחלה בכל מותניים, ופני כולם קיבצו פארור, אהה אלוהים, איזה יופי, גם אם לא יודעים מה זה הכול, לא חשוב, ולא רק אלה, כי גם יש מביאליק, וגם הוא כאן, אהלן ביאליק, יום טוב, כי כעת בטהובן שר את ביאליק, ממש כך, שמעי, תשמעי, שמעי, קומו תועי מדבר, מריע כעת בטהובן בקולו, צאו מן ההפיכה, עוד הדרך רב, מנגנת התזמורת שלו, בקצב אדיר וחזק, עוד רבה המלחמה, ואיש לא יאמר לא שומעים, קומו נרפים ובואו, הם שרים עכשיו, אין כושלים אין נכשלים, הם שרים, קומו מכל החורים ומכל הסדקים, העזו הזעקו ובואו, הו הו הו, התקוששו וקושו, בואו בואו, שומעת, את יכולה לשמוע? כן? ותשמעי, שומעת, תשמעי פה, ובדיוק ככה, העזו אל תעמדו, התקוששו וקושו כל הגוי, בקשו את אדוני, כל ענוי ארץ, ועוד כל מיני כאלה, יאמפה, יאמפה, יאמפה, ויאם פא פאם, ויאם פא פאם, וטרם ט טם וטרם ט טם, שומעת? כן, כן, וכעת וכאן, ובקצב הזה, כן כן, ועוד ועוד, וטרח טרח, ובדיוק ביאליק כעת בבטהובן, לבשו נא עוז דרכו נא עוז, פאם פ פם, פאם פ פם, והתופים, ובתופים, הוד והדר, כן, כן, לעזרת העם לעזרת העם, ובלי בושה פשוט ככה, חשפו האור, הו כן, גלו האור, משהו כזה, או שוב כזה, קומו תועי מדבר, צאו מתוך השממה, יאם פ פם, עוד הדרך רב, עוד רבה המלחמה, והחצוצרות עכשיו, תשמעי, החצוצרות, כעת, ולהיכנס, גם אתם שם, מיתרכם המרופה, ומהר, כן, ומהר, כן, ואל יפול רוחכם ועליזים מתרוננים, אלה המלים, ההינו, האזינו, העזו, הזעקו, העזו בני בנימין מירמיהו, וכתקוע תקעו שופר, ומצפניה, העזקו ובואו, העזו ובואו, קומו ונעלה, כל הנרפים, והביישנים, והבושים והנכלמים המפחדים והבושים, ממך שולה, כל הכלומים והכלומות והכלמים והכלמות, פאם פ פם, פאם פ פם, כן כן כן –

הי אתה מה אתה רץ וצועק כמו חמור בשדה הגדול הסתם ריק, מה אתה צוהל, מה אתה מנפנף ומתנפנף, צורה לך, אילו ראו אותך, רץ בערבה צורח, לא אכפת, שיגידו, אין דבר, כי פה ממש כעת בא החלק האחרון, שולה, את שומעת, האלגרו קון בריו, וכנראה, מהיר בריא, או נחפז טרי, או משהו, וכבר פורצות סיעות סיעות, גייסות גייסות, בתנופה, נמרצים נמרצים דוחקים נדחקים, מכל הגבעות סביב ומכל העמקים, גייסות גייסות, באים באים, הנה כולם, באים באים, גלים גלים, לכאן לכאן, גייסים גייסים, צליפי שוט, שעטי שעטים, סוערים להסתער, בואו, כולם, כמעט ההיסוס מתחלף בהחלטיות, בעוז בעוז, ושעטת הפריצה, רוצו רוצו, רוצו באבי אביכם, רוצו ריצה, דלגו דלג, לכאן אנשים, זה כאן, זה קורה כאן, וזה עכשיו. כן, באים, אנחנו באים, צועקים צווחים, החצוצרות התופים, נסרו כינורות, מיתריכם המרופים, באבי אביכם, אנחנו באים, מללי גללי, חליל אל פיכם, שד באביכם, הקלרינטות והאבובים, כן אתם, מכל המקומות, צאו, אומרים לכם, צאו ולכאן ישר לכאן – כל כך כעת כל כך סוחף, כעת, שולה? באה? את איתי, שולה? יאם פאראם, יאם פאראם, יאם פאראם, והתופים, לכאן, לכאן, אתם ואתם, כל הנחבאים, כל שלא ידעו, שלא העזו, שלא יצאו, שלא יצא להם לומר, שלא ידעו לומר, אני רץ כאן, יוצאים לי פסוקי ביאליק, ופסוקי ישעיהו, וזה בטהובן, בכל הדרך, ברעמת האריה, בתרועות ובקול שופר, אני שר, את שומעת, שולה, אני שר לך, שר לך, שולה, אני מייבב לך, מייבב לך, את שומעת, שולה, יכולה לשמוע, את ישנך לשמוע?

מי פה המנצח? אני, כמובן, אני. אני כאן השליט. בואו, אני שואג, הכה, תן יותר, אני שואג, אל התוף, והתוף כן, מתרונן ומכה, החצוצרות, תנו תנו, וגם הן כן, ונותנות, ובואו משם, ובאים משם, ופורצת אש, תנו לה, שתהיה, שתפרוץ, ויחד, יחד, ומכה ורועם, עד עלפון, הלב שלך, הלב שלך עד התפקעות, עורקי הדם, אל תפגרו, ולא להשאר מאחור, אף אחד, ואל תתעו, ככה, ישר ככה, ולא להתפזר, עוד לא, ואתה המתן, המתן רגע, חביבי שלי, המתן לרגע הכניסה שלך, ולדייק, חברים, צריך לדייק, רק הטבע רץ פרוע, אבל אנחנו תופשים בבלוריתו, רגע אחד, אומרים לו, אומרים וגם הסערה נשלטת, ובא לאמור כעת רק דברים מפורשים, ברורים, וכעת בסדר שליו, ברור כל כך עד צאת הנשמה עד התפוצצות הנשמה, ברור כאור השמש, ולא, אנא, לא בהתפרצות, בבקשה, רק בממשלת המארש, כן, בסדר נכון, טרח ט ט טם, בנקישות עוקבות, עם כל הליווי העשיר, ולא כל אחד יהיה סופר קצב לנפשו, כאן אני סופר לכולכם בשביל כולכם, כן, ולדייק, שמעו, לנגן בקצב ולדייק, וגם מותר לכם, תופשים? חופש בתוך הדיוק? וכל המתחבאים – לצאת החוצה, גם משביל העפר וגם מן השדה הירוק, עוזו והתעוזזו, קשתות הכינורות, משכו משכו, תנו כעת, בקוים הגדולים, הולך לכם, כעת הולך, כעת מותר, הכול מותר, קחו עצמכם, החוצה וצאו, יאם פ פאם יאם פ פאם, זה הפרק המצהיר, כל מה שרצינו לומר, וכעת גם נאמר, אמור נאמר הפעם הזאת, ותראו איך יפה, יפה, לא? יפה, שולה, לא? זה הפרק שלנו, ולא לפספס, כעת זה הולך, הכול הולך, והולכים אלייך, כל התהלוכה, בקצב הזה, רק בקצב הזה, התעוררו ועורו, התעוררו ועורו, תרועות כל הזמן, באים באים, זה יש, זה ישנו, זה קורה, כעת זה קורה, כעת זה בא, זה ישנו, בני אדם, כעת זה ישנו, ויש לנו כעת, בואו, יאם טארם יאם טארם, יאם טארם יאם טארם – ככה, סוף סוף –

בטח, כל היודעים יודעים הכול, יודעים כל מה שקרה לו לבטהובן, בחייו ובסיפורים עליו, והם מבינים מאד ויודעים לדעת מה צריך להבין פה ומה שם, וכל מה שיש רשום בכל התווים ההם, מעל כתפי התווים ומתחתיהם וסביבם, ואני לא, לא יודע, מצטער, אין לי, ואת מה הקדיש למי, וגם מתי ולמה, את הכול הם יודעים, ועם התאריכים, ואני רק כלום, ורק זה יודע שאני נתפשתי, שזה תפש בי, אחד בלתי מוכן לכלום, אבל תפש, וזה אפשרי, שולה? כן כן. נתפשתי. אחז בי הדבר. אחז בי מתרונן, מתהולל בי. כמי שהולך ופתאום עוצרים אותו, רגע, עמוד, תשמע, תשמע כעת משהו, איזה משהו, זה המשהו שאחז פתאום בראש, ותפש בבטן, וחונק, ואין נשימה, המנגינה הזאת, וגם הזאת, והקצב, ועוד הרבה יותר מזה, כי זה פונה אליך, היי אתה כן אתה עמוד רגע עצור. וכמו רעל אולי כמו נעקץ צרעה וזה חודר חודר בך פנימה ופושה כאודם צריבה שורף לך עושה בך דברים, וזאת לא שום ידיעה וזאת לא שום הבנה, כי זאת היא הגבנת הדם, החנק בנשימה, ההתגוששות להינצל, לתפוש למצוא אוויר, להינצל להציל, והכול מסביב נדחה הצדה לרגע לא זז בכלל, מפני שכעת נפל עלי, כמו אותן שורות שישנן בי ובתוך ההימצאות שלי, שרק אחר כך נתאמץ לדעת מניין באו, וכעת הן רק מנגנות כאלו וכאילו מעולם היו כאן, והיו, והיו, וכל הזמן, בוא אלי בוא אלי רֵע עייף, או והיה בשובו מנודו, או מאיזה עומק עמוק יותר, או גדול כים כאבי, ואנוש הוא, או אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, או אלי אלי למה זנחתני, אבל גם איש היה בארץ למנש קיכדה שמו, ועוד איזה רבע שורה, מרים יש? או, או, או, וגם, וכאלה. ואיפה אנחנו ומה אתה רץ פה מה אתה רץ פה כמו חמור בערבה רץ נואק כמו חמור –

וזה כל כך שונה פה ממה שיוצא מראש הזרוע ההיא שמתנדנדת עלה ושקוע על התקליט הסובב בפטיפון של הדוד משה בחדר עם הרצפה ההיא האדומה והאקליפטוסים בחלון, שם זה מנגן ואדם מתאים עצמו להיות שר כמוהו, מניד ראשו ומשלח זרועותיו ”מתיר חרצובות נפשו”, כמאמר המשורר, ולפעמים שוכח וגם נואק נאקות מהוסות, מיד מושתקות, כנאקה זו, ונבהל מה יאמרו עליו שם בבית השקט ההוא, שמתחת לאקליפטוסים עם העורבים החכמים שמעליהם, כאילו הדברים עצמם הופכים מקולות לדברים שהם הוא עצמו, לא כאילו חש אותם או שומע או שר, אלא כאילו הם הוא, והכול אחד, והוא בטהובן, שמחבר אותם ברגע הזה, ואני מבין לסוף דעתו ולמה בדיוק כאן נכנס כעת החליל, ולמה כעת הכול בפיאנו, בשקט שקט, בשקט שלפני, זה מובן מתוכו ומתוך פנים גופו, ממעיו, מכאן מן הסרעפת שמפרידה או מחברת את החזה עם הבטן ועם בני המעיים, והוא קורא להם, לנגנים, והוא מפגיע בהם והוא מחייך אליהם כשהם נענים לו, והוא עוצר ומסביר להם מה כל המוסיקה הזאת, והוא מבקש ומפציר ותובע וגם נרגש, לתת פה, לתת כאן, בדיוק נכון, והם נענים, מניעים ראש, ונותנים בדיוק, את הכול, ואת הדבר, את הנכון הזה, המצופה, אבל הם נרתעים כשהוא יורה בהם מבטי זעם, וכעת ברקיעת רגל הוא פוסק להם להיכנס, עכשיו, כעת, בלי חכמות, כן, וכמו קצין תותחים כששואג אש – וזה פוצץ יורה, הו, הו, אתה, כעת אתה, שואגים אל הבאס הגדול, הכפול, אתה, כן, כעת אתה, בוא חמודי, הוא מתחנן, אל האבוב, הייה רגיש, דייק, אבא דייק, ובוא הקלרניט, תורך, כולם קושבים, לך ולכניסתך, שיר לנו, אנא, אל תתייבב, רק שיר, ככה, נכון, אין כמוך. שמעת? איך נכנס, כעת, שולה, וכעת בא, הרגע הגדול, כעת כולם, ומלאט אל מהר, רגע רגע, עוד לא, לא להתפרץ לפני הזמן, להבליג, כן, לשמור על המתח המתאסף, המצטבר, כמו המה שמו רגע לפני, כשעוד רגע ויתפרץ, ויפרוץ בזרמו, כן, וכעת שקט, כינורות, הו כינורות, אתם כעת, אתם, עכשיו, ובשקט, לא, אל תתנשאו, שקט הצ'לואים, ורק תנו לי, רק תנו לי, תנו לי, את הנכון, ולא צריך לבקש, כי נותנים, כולם, הכול, כעת יחד, בתוך הבפנים, בתוך הביחד, נושמים ביחד, כמו אשה לאיש, כשטוב, נושמים את זה, נושמים מה הם עושים כעת, בהבנת קודש, ואין צורך לזרז, ומבין כולם זה כעת החליל, שמעי שמעי, ואני עושה לך הצגה כעת איך זה החליל מנגן כששורה עליו ונאצל עליו הנכון והאמיתי, ואיך נטוי לצדו, ואיך כל גופו מסיע איתו, כולו נע איתו, אצבעותיו רוחפות, על כל מנענעי הכסף, אבל, לא, זו היא, זה לא הוא, זו היא, הנערה המנגנת, זו היא עם האצבעות האלה שלה, מפזזות באותה דקות צחה מדויקת של ידי נערה מנגנת, ובאותו קסם ענוג, באותה אינסופיות המכונסת לתוך יד דקה חטובה אחת, גבעולית קלה כזו, צחת אור, מנשבת כולה בדבר, במעשיות המדייקת שלה, ובהתרוננות שהיא מתרוננת, ובהתעלות שהיא מתעלה, ובהיכמרות שלך אליה, עד למות, ואפשר כעת גם לפתוח כנפיים, כן, פשוט לפרוש כנפיים ולעוף, אף אחד איננו, אף אחד לא ייראה אותך, איך אתה פתאום מתעופף, גם אם בסרבול מסוים, פשוט מפני שלא כל כך רגיל עדיין ולא כל כך, או אולי כתרנגולת שסברה רגע שהיא נשר, וכעת לא באותו חדר אדום האריחים השקט ההוא, הריק מכלום ורק המוסיקה, שחוזרים אליה, כעת עפים בחוץ, כמו נשרים, אלמלא משהו פתאום התבלבל כנראה, בקצב שלך, או אבד לך החוט, כנראה –

זה חוסר אחריות, לאבד את הקצב, לאבד את המשהו, את הטוב שהיה בשלימות, כשאתה המנצח ואתה המנגנים ואתה גם כל הכלים, ואתה בטהובן, כן, מחבר סעור נפש, והשביעית שלו, וגם הקהל שבאולם, זה אתה, ושלך, והכול עוצר נשימה כולו נפעם מגודל הדבר היורד עליו, המרים אותו, מעיף אותו, סוחף אותו, שוכח קיומו, שהיה לו מתי שהוא, פעם אחת, אֵי קודם, ואת כל קיומו, הטפל הזערורי שלו והשטוח, ופתאום וכבר הוא חש את הכנפיים שלו שהן ישנן, שכבר מזמן שכח שכבר ישנן לו, או מה זה גירד לו כל הזמן שם בכתפיים, או מה עושים בהן כעת, כעת, פתאום, והן פתאום הן יש והן ישנן והן נפרשות כעת ומתמתחות מתמתחות ועל נקלה ובקלות ומתמלאות להן היטב ויפה, ומתחזקות להן וכבר יכולות לשאת ולהרים אותך, ובלי שום קושי, כן, ומעל כל הנושנות שהיתה פעם, ומעל כל מה שהיה פעם, ומשתחררים מכל הכובד הישן ההוא, ורק תפוסים לקצב הנוגש הזה, ללכת ללכת, בני אדם, ללכת ללכת, ועוד יותר, לרוץ לרוץ, והופ, וכבר לפרוש כנפיים ולהכות ולהמריא ולעוף, סוף סוף, נרגשים כאשר לא היו מעודם, נפתח להם האוויר, נפתח המרחב החדש הגבוה, וכל הגוף של המבט מלמעלה, בקלי קלות, לא בשום כובד, בשום חששות, בשום דאגות, מנופחים כעת מלאים להתפוצץ, ואתה, יאם פא פאם, יאם פא פאם, ואין במה להיאחז, אלוהים, שולה, שולה? כמה שעצוב. כמה שעצוב. שולה, כמה שעצוב.

להפסיק? כי פתאום זה לא הולך. נורא רציתי. כל כך, ופתאום וזה לא הולך.

וכאילו משהו מטופש או ילדותי בכל זה, לא? מה אתה רץ וצווח. חזור הביתה, טמבל אחד. או פול ארצה, רבץ ארצה. ידיים על הראש. לחך אדמה, לחך עשב.

ואולי מי שלא יודע מה זה לה מאז'ור לא צריך לדבר על מוסיקה, שולה?

ושולה: –

ואני: או מי שלא קורא תווים? ובוודאי מי שלא יודע לנגן, והוא גם לא יכול להבין? ומוטב שישתוק?

ושולה: (בהרבה סבלנות וגם בחיוך קטן, אבל לא כמו אל ילדון): –

ואני: ואם כך, גם אינני יכול להגיד למישהו בוא הנה, בלי לדעת דקדוק, או, לך מפה, או, מהר מהר, או, אפילו, למשל, אני אוהב אותך? כי אין ספק שמי שלא יודע מה זה פה מאז'ור ומה זה לה מינור, מפסיד. אין ספק. או אולי דווקא הוא שומע ללב הדברים, בלי להתעכב על הדיוקים? על החישובים?

ושולה (מחזירה משערה המתנשב מעל עיניה): –

ואני: או, כשמישהו רק מביט בך, ככה, שולח בך מבטים, בלי לאמור כלום, אינך מבינה אז מה הוא אומר לך, מה רוצה לומר? גם כשהוא לא אומר הכול גם לא עד קצה השוליים ורק שותק את כל האמצע? ואולי מוטב לומר פאם פ פאם, פאם פ פאם, מאשר לומר דברים נאמרים, שלא יוצאים לי, או אולי רק מבושה אולי מקטנות עדיין, או פחד, עומד לי כאן, לא יודע מה, מוקף שדה ריק, רק ברוש אחר ממורטט, והרבה לכל צד רק סתם עשב ירוק, ומהלכי שבלולים, ופה אני גיבור מניף ידיים, שואג שאגות קרב ורוקע ריקועים, מדלג בערבה, ושר כשור עקוד, וחושב, וגם בטוח, שממש על זה בדיוק גם בטהובן, ואני כאן האיש שלו, את צוחקת?

ושולה (בעיניים חומות זהב): –

כן, כי קראתי סיפורים איך היה רץ ברחובות וינה, פרוע ראש, בטהובן, כמו משוגע, ובראש שלו אולי עוד נסיכה אחת שלא שמה עליו, בלי שום השוואה איך מישהו רץ כאן בשדה הריק, אל איזו שולה, שמי יודע, והמוסיקה שלו בדיוק מוצאת אותה ועושה את הדברים, ממש, כאחד שנודע לו, כאחד שנתבשר, שמע וניתר ורץ הלאה, להעביר, למסור הלאה, לפני שיתפוצץ, מרוב שתיקה, מרוב שתיקה כל הזמן, על הכול, ועלייך, שולה, מצחיק? לא אותי, גם כשאני נראה כקוקוריקו ראשון של אפרוח שעוד לא נעשה תרנגול, רץ ועושה פאם פא פאם, פאם פא פאם. יופי. לא רוצים לא צריך. יילך כל אחד ויישמע את השביעית שלו בתקליטים שלו או יילך לקונצרט, היא די מנוגנת.

הייתי מצחיק, שולה? רץ לו כזה ומגייס באוויר את כל הגייסות ההם, מזעיק את האנשים מן החורים, ואחר כך, אבל לא, כי משהו בכל זאת קרה. והקולות והתרועות לא לריק שופכו, לא בלי השאר משהו. אפילו אם רק האווירים לבדם רק הם שמעו כאן שמעו וזזו, ובתמיהה, וגם אולי כמה אווירים אמרו כאן זה לזה, אוהו, מה שפה הולך עכשיו, ופליאה שדופה למדי מעוקמת ישנה גם על איזה ברוש דחוי, ומשהו שבתמיהה גם על כל ציבורי מיני שבלולים לבנים כמתים, ובקצה השדה הוסף גם את האשכוליות הנטושות שלא הושקו דורות, ופתאום עבר ביבשותם משהו, נאמר איזו התרגשות, ואוויר אל אוויר קרא, וגם רוח הים הרחוקה תפשה אווירים אחדים מהם והסיעה בזהירות כברת דרך, כאילו היו רק עוד אבק קטן אחד מתפורר ונידף, ושמץ ממנו אולי הגיע גם עד ההרים הרחוקים ההם, והכול, או נאמר כמו איזה בור ענקי אחד גדול שנבעה פתאום מתוכו ונתמלא כולו צפוף בקריאות קרב, די מוזרות במקום הזה, שאלף שנים לא דרכו בו גייסות, חוץ מן התורכים כשנמלטו מן האוסטרלים על סוסיהם הכבדים, מפני שקשה לנענע אוויר זמן רב, וצריכה להיות מלחמת עולם, או רעש אדמה מחריד, כדי שהאוויר יתגעש וימלט שרוף זנב, ושישאר נרעש ונרגש ורץ כנכווה וצועק גוואלד, או מה עשתה להם השביעית של בטהובן, כפי שאך זה עתה היתה כאן נצעקת, במי נגעה ואל מי הגיעה, אלייך, שולה? נמוגה בלי להותיר שרטת, בלי להזיז, בלי להזיק לכלום, פחות אולי גם משאננות היוצאים מן האולם לאחר הקונצרט החגיגי מרעיד הסיפים ועוד תרועות הסיום באוזניהם והם במדרגות וכבר מתגודדים אצל הבייגלה החם שיאכלו כעת בטריפת אושר או משהו, כניצלים מן הסופה, ממה שטלטל אותם ובחזרה אל הרגוע הידוע שלהם, ולמה לא ראו הערב את פלונית, ומה זה סימן, והוא, האדיר, בטהובן, ואני, די, ככה, תראי, וזה הכול.

כך מתחיל החלק השלישי. מיד הוא נשלח לצעוד בקצב, צועד והולך וסובב לו סיבובים סיבובים. כמין ריקוד שחגים בו וסובבים סובבים. והולכים ומדגישים בהדגש את הפסיעה האחרונה, והתזמורת כולה נפתחת ובאה רעננת כוח ועושה לסובבים ליווי גדול, ומקצה החלילים באים כעת הכינורות, כן, ומעבירים מהם והלאה, עם מחיאות גדולות ועמומות של התוף, ושוב הכינורות ומיד אל הנשפנים, ובאות אמירות ארוכות והולכות כמו בין משוכות, וכמו הליכה בין משוכות הפרדסים, למשל, ויש קריאה להיחשפות חופשיה, וכל הזמן צעדים צעדים הולכים הולכים, מארש צעדים כפולים, ומן הגובה מלמעלה מחליקים בששון וצונחים למטה, ואוספים כוח ושוב ובצהלה למעלה, וכעת כבר כולם בצעדה הגדולה, הקווים נעשו לשטחים, השטחים מתמלאים לנפחים, והתופים התופים, כל הזמן, פטישם מכה על סדן פלדה אחת, מכה אחת ומקפץ עוד שתיים, מכה ומתקפץ עוד שתיים, טאם ט טם, פאם פ פם, כוח, קורנס מכה ועוד שני הֵדי מכה, טח ועוד ט ט, וזה מתחיל כעת להתלקח יותר ולהשתלהב מלמטה, ולהתכונן לזינוק הגדול, ועושים כל מיני לולאות בדרך, ולבסוף סוף סוף כבר ישנם כל המתאספים פה יחד, יחד אחד גדול ומיוחד וגדול כמו מושב האלים, וכל הזמן הוא צועד הדבר המדבר הזה והולך והולך בצעדה לא חדלה, שאו שערים ראשיכם הרימו שערים, צאו העדרים, ומכל צד, ויוצאים, נשפכים באים ניגרים, מכל הצדדים, באותו ששון, באותם תופים בלתי מרפים, פקעות פקעות מתגלגלות, ושום הפקר, כולם רק בשלטי ריתמוס, לא בצעקות לא בפראות, בשחרור, כן, בצעדת ששון, כן, ביודעים לאן, כמשיגים את מחוז חפצם, כי מה זה להבין מוסיקה, מעבר למסדרונות הקריאה לקשב, ומעבר לתחבולות ההפצרה לקשב, ומעבר לשידולים לקשוב קשב, תן לי קשבך הטה אלי קשב, בזה יש, זה ישנו, זה קורה, כעת זה קורה, כעת זה בא, זה ישנו, בני אדם, כעת זה ישנו, ויש לנו כעת, בואו, יאם טארם יאם טארם, יאם טארם יאם טארם – ככה, סוף סוף – אמצע היטב מתגלה כעת האמצע, האמצע של כל הדבר, הולך ומתגלה האמצע הגדול, האמצע של הכול, והאמצע שלך גם, הדבר עצמו, שהיה מחכה כל הזמן, ממתין עד בואו, לא כל מיני הבנות קטנטנות ולא כל מיני ידיעות צדדיות מלוקטות נלמדות, לא כל מיני דברים על משהו במקום להיות המשהו עצמו, לא, לא בפעם הזאת, הפעם זה לב הדבר, האמצע, אמצע הלא ידוע עד עתה, ושכעת יהיה מתחיל לתפוש מקומו, יתחיל להיות נראה ומובן, הדבר עצמו, וכל כך ברור, מאד, הוא אומר כעת, בואו, אומר בטהובן, בואו בואו, צאו כולכם צאו, ובואו, הוא אומר, בואו, יש לאן, יש הלאה, הוא אומר, ורק ללכת, ולא להפסיק ללכת, הוא אומר, זה הדבר, זה הכול, הוא אומר. לא לחדול, ותרועות, ותופי קצב, והולך ושר, אולי לא מדויק, מצטער, אבל במיטב כוחי, משתדל משתדל, שלא להיסחף לשיר אחר, לתווים אחרים, באחת מן הזוויות המטעות של השיר, והצרה, מבליע שורת תווים, או מוסיף בשוגג יותר ממה שכתוב, או רק משבש את המהלך, ומעקמו שלא לצורך, או נמלט כמו רבים אל וכן הלאה וכן הלאה כשאין לו שום וכן הלאה וכן הלאה, וכשהכול כולו כאן, הוא יודע, וגם שומע באיזו אוזן פנימית, שלא ניכרת מבחוץ, ורק בוער דעת ההכרחיות, ושחטא הוא לקצר ושאסור לדלג, והכל חבל שהציטוט שלו

כל כך כושל ומטעה ונורא חבל, כי בתוכו הכול דווקא מזוקק ומדויק לאשורו ורק מפיו והחוצה יוצא מעוקם, מצחיק יותר ממעציב, אבל שלא מונע ממנו, עם כל זה, להריע פה ושם בכל עוז, ולהתנחם בזה שאיש לא שומע בקלקלו, להריע תרועות ולדעת שזה יפה כל כך, גם מה שצרחותיו מעקמות ומעבר להן, ושזה נפלא ומופלא כל כך, ושזה מייבב את הנשמה, ועד שמי השמים, ועד כיסא הכבוד, כן, וההוא שם במרומים אוסף כנף בגדו לקנח לו דמעה, כן, התלהבות לא חסרה כאן, אולי יותר מדי, גם כשאין לה על מה להתכרך כדי שלא ליפול, ועל מה תתכרך כאן בריק הזה, כקנוקנות הגפן הנכרכות ומטפסות על תומכות ונוסקות עוד יותר גבוה יותר למעלה כידי עכבישים, על מה אפשר בשדה הירוק הזה עם הברושים שם, אבל לא להפסיק כעת, מגוחך ככל שיהיה, מפני שכעת זו השביעית, שהולכים איתה ורצים איתה, יודעים לאן ויש לאן. מוצלפת כעת צליפי ברקים חולפים, תרועות קוראות מזעיקות לאחרונים, והנשימה כבר בגבול כוחה, החצוצרות נרגשות, דוחסים דוחפים וזה כבר קרוב וכמעט בהישג יד, חלילים אחרונים, זה הולך להיות, הולך לפרוץ, כפר לתוך פרה, כאיש לתוך אשה, כן, שירו בני אדם, הריעו תרועות, קצב, תופים, הנה זה פורץ, כעת זה בא. מנסה לבלום, להשקיט רגע, לרסן, רק עוד פה ושם צליפות בוזקות, מאי מזה, ועוד רק הרוח כעת והאבובים, כגלגל לפני הסופה, כגלגלי אור, גלגלי אבק, גלגלי שמים, גלגלי שמש וגלגלי ארץ, גלגלי גלגול אדיר, אבל לא מפחיד, אז בואו כעת, תנו יד, בואי כעת, תני יד, גיצים מתחת פרסות הסוסים, פריצה חסרת מעצורים, מתאסף כמו ענני גשם אטיים והכרחיים, כמו רחש שיבולים בשדה שהבשיל זהוב לגמרי, כמו כשאי אפשר עוד וזה מוכן לפרוץ מיד לגמרי, דהרות דהרות, קשרים, התקשרויות, הסתבכויות, לרגע, וכאילו יש פתאום רגע לחשוב, ונפתח, נפתח לבו, ורוצו כעת, רוצו בני אדם, רוצו, רוצו אומרים לכם, צעקו כמה שתרצו, ושירו, שירו לעזאזל, שירו, תיפח רוח אביכם, מה יהיה? כלום לא יהיה. רוצו. מקפץ על שביל השדה, שולח הוראות כביכול, שולח לכל צד, תובע כל הזמן רק יותר, עוד יותר רק עוד יותר, כל הזמן, והם באים, רבים רבים, יותר ועוד יותר, ישר ובסיבובים, בסיבובים וישר הלאה, פקודות עפות, קולות חוזרים, שיאים שיאים שאינם סותרים לשתיקות, ושתיקות שהן יותר מכל צעקות קריאה, קוראים ולא שומעים, שומעים ולא יודעים מה, קוראים לנו, שולה קוראים לנו, תבואי? תבואי, שולה, תבואי איתי? תתני יד, תבואי?

רוקעים תחתיהם, נושכים במתג, קצף יז מנחיריהם, דרוכים לפרוץ, מבט סביב, צהלות, תופים קוצבים, נשימות מתקצרות, מתאספים ובאים, קולות משם ומכאן, שאלות ותשובות, מי שואל את מי? הבטחות הבטחות, ומתחילים ללכת, אני ואת, לשם לשם, אוספים תנופה, כדי להמריא, רצים במסלול ההמראה, כדי לפרוש ולפרוח, לראות ולנשום, נשימה נשמה אדם אלוהים תופים, תופים, שולה, כנפיים, וגם משם מגיעים, אתם שם לכאן, גועשים תלתלים, שיער ערמוני זהב גולש רפוי, זה זהו, זה כעת, איפה את, שולה. אגרופים נקמצים, שרירים נקמצים, קשב להתפקע, וזה כבר ישנו, מלא כולו וישנו מוכן לגמרי, מוכן דרוך, כקפיץ להשתחרר, לפרוץ לפרוץ, להתפוצץ, זה כבר, לא להיעצר, כבר צועק, בטח, ההולך, הולך ובא, יבבת שאגה אני בא אני בא ו –

ואין עוד. ואחר כך, פתאום, ריק, רק ריק. רק ריק.

איפה היינו? איפה אנחנו? שביל העפר. הדהמנו אותו את העפר, את השדה, את הברושים ההם, אולי גם את האוויר. מצחיק, וגם את בטהובן? הוא היה כאן? כשזה ישנו לא צריך לדבר, לא להסביר ולא כלום, זה עושה את עצמו. כל המלים וכל ההסברים רק כשזה לא ישנו, אבל כשהוא ישנו הוא נפתח מאליו, מאליו ברור מעצמו, מלא בעצמו ובכוחו לעשות ולהיכנס ולהוביל בלי לדבר דיבורים. וכשרואים אותו אין פשוט ממנו, ואין אין־סופי ממנו. פתאום כשהוא ישנו לפניך, ולא צריך עוד כלום. וכל הדיבורים שמדברים כולם רק כשלא רואים, כשרק חוזרים על מה שיודעים לאמור תמיד. חבל שלא למדתי מוסיקה, חבל שאינני יודע לקרוא תווים, חבל שאינני יודע לנגן על משהו, חבל שאני כזה מין בור ומתחצף לבוא לדבר בנבערות על השביעית. בלה מאז'ור, באָ דוּר, כתוב בתקליט, ומה היה אילו היה בפה מאז'ור? או בדו? ואיך אקום בבוא השעה לקום ולנצח על השביעית, כפי שלבי יודע אומר לי, אחד שאין לו ורק מזייף כסנדל וגם לא שומר קצב, וגם כשמתאמץ ומתרכז וסופר בכוונה יתרה מיד מסתבך ומאבד, מדגיש את הרגל הלא נכונה. וככה וכזה הוא הולך להרשים את שולה, ולהקסים אותה. לצוד לו בבת אחת את לבה ואת קִשבה ואת עיניה שפתאום יהיו משתנות כאילו הנה תפשה כעת, והן עיניים יפות, יפות כל כך, כאילו רק חיכתה תמיד לרגע הזה, כאילו רק כעת נפשה בה מתרוממת, מתעדנת, נפקחת, כאילו הנה הם הגעגועים הולכים ומתמלאים, או כאילו מה שעשה דויד לשאול, כשהיה זה מנגב בחשאי עינו בקצה הווילון, או משהו.

אני, הלוא גם כשהצוצלת שעל גג הבית עושה את שלוש הפעימות הנצחיות שלה, אינני יודע לעולם אם זה: ט, טט, או זה: טט, ט, או: ט, טא, ט, או טא טא ט – ולעולם זה לא הוכרע, אם זה פסוק של שלוש הטעמות שוות, או שתיים כן ואחת לא, או אחת כן ושתיים לא, ותשמעו אותה, אלוהים גדולים, שמעו אתם, ואפשר לשמוע אותה בכל מקום, בכל הארץ, תמיד, מה היא אומרת? על כל גג ועל כל ברוש, אלא אם כן היא מחליפה כל הזמן, לכבוד האדון הצוצל השומע לה על הגג? או אם הצוצל הזה אינו מחליף לכבוד כל צוצלת וצוצלת את הגייתו ומתחנף לכל אחת ואחת אחרת ושר לה אחרת, ומבטיח לה אחרת ומפיח לה כזבים אחרת, או סתם הוא שומם לו ומשתעמם לו, ועושה שלוש פעימות משעמום, לעולם, ולעולם זה כל מה שיש לו, כל מה שהוא יודע, ונדון לחיות בשלוש פעימות עד מותו, עלוב הנפש, אלא אם כן יש גם בשלוש פעימות עולם ומלואו, פועם לו ופועם לו כאילו זה החוק, התחיל רחוק עוד לפני שהעולם היה וימשיך רחוק גם לאחר שהעולם לא יהיה. מונה ומונה קצב, שלא יודע להכריע בו, ורק מתבלבל, הוא שוכח לעצור ואני נלאה מספור. ורק כעת מתגנבת ההבנה, שזה אולי כל מה שיש לו לאמור והוא רק אותו הלעולם לא, לעולם לא, תמיד תמיד, לעולם לא, כאותו העורב. והכול יגמר וזה ישאר.

בחור מוצלח, בחור מוצלח שלי, מה קרה לך, מה אתה כעת כאן, מייבב כתן שרוף זנב, מזל, מזל שאין כאן מי לשמוע, מה אתה מה קרה לך רק רגע מה אתה אומר מה אתה פה אמור מה אתה פה כזה ככה עם עצמך ראט טאטם, ראט טאטם, ראט טאטם, טם.

מלקומיה יפיפיה, זב"ם, 1998, עמ' 63 – 79.

80 ל'משעולים בשדות'

בגיל 18, עם סיום לימודיו בסמינר למורים וקבלת תעודת הוראה, נשלח יזהר לשנת שירות במה שנקרא בימינו "הפריפריה" – המושבה יבנאל שבגליל התחתון. גם חברתו ובת מחזורו בסמינר נעמי נשלחה בו־זמנית לאותו אזור – לקבוצת גבע שבעמק יזרעאל. שנת הלימודים היא 1935-6, שנה שבמהלכה החלו "המאורעות" – המרד הערבי.

יזהר לימד בימים ושמר בלילות, כתב שירים (גרועים) ואפילו צייר. ביבנאל נמצאו יוצאי “ברסטיצ’קה של אמא שלי, וזה קרוב יותר וחזק מכל קרבת דם", והם שקלטו אותו. ב־1937 חזר לירושלים לשנת לימודים ראשונה באוניברסיטה, לימודים שבעיקר הפריעו לו לכתוב. בין השאר חיבר פואמה ארוכה ושלח אותה ליצחק למדן, עורך "גיליונות" – גם הוא בן ברסטיצ’קה. למדן לא קיבל את הפואמה לפרסום וייעץ ליזהר לעבד אותה לסיפור.

yavnel1
המנהל, יזהר ותלמידיו ביבנאל 1936

בשנה הבאה עזב יזהר את הלימודים וניסה לחזור להוראה: הפעם בגבע, שבה הובטח לו חדר משלו. ההבטחה לא קוימה ולאחר זמן קצר עזב את גבע וחזר לבית אמו ברחובות. בימים עבד בפרדס "עד צלצול השעה ארבע", ובלילות כתב סיפור בשם “אפרים חוזר לאספסת". שלד הסיפור הוא אירוע שבו נוכח בגבע: אבל עיקרו הוא חיזוריו אחרי ג. אשר בעין־הקורא. למדן פרסם את "אפרים", עם הקדשה לג., ויזהר חזר לפואמה שכתב בירושלים ועיבד אותה לסיפור בשם "משעולים בשדות". העיבוד הוא בעיקר חיבור שורות והסרת הניקוד. מי שמכיר את הנוף והתקופה יזהה בה על נקלה סיפור על אהבה נכזבת וצעיר הגולה ליבנאל. זוהי פרוזה אוטוביוגרפית, כמו מרבית יצירתו של יזהר. שדרני "כאן תרבות" מכנים אותה לאחרונה בשם "אוטו-פרוזה".

למדן פירסם את הסיפור בן 19000 המילים ב"גליונות". כיום, חיבור בן 25000 מילים ומעלה מוגדר כ"ספר" – אבל אז היה זה רק סיפור בין סיפורים. יזהר לא כלל אותו באף קובץ סיפורים מסיפוריו וסירב לדבר עליו. האמנם רק משום בוסריותו נמנע מלכנס אותו באחד מקובצי סיפוריו והניח לו לצלול תהומה?

אכן, הוא בוסר, ואולי אף ניצן: כי הכלול בו יחזור ויופיע ביצירת יזהר לכל שנותיה הארוכות, חלקו מפותח ומשוכלל, חלקו מנוון – ובכל זאת חזרה. ומשום כך יש בו עניין.

וכן, יש בו כמה וכמה שורות יפות.

*

נפתח בענין הפרוזה האוטוביוגרפית. כותב רפאל שפר בחיבור שלו על זהות בני האיכרים ביבנאל :

“חשיבות רבה היתה לקשר אל תחנת הרכבת בצמח שהיתה אמצעי התחבורה הממונע היחיד, שקישר את ישובי הגליל התחתון למרכזים ארציים, עד מלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה תיקנה יק"א את הדרכים שבין יבנאל – שרונה,יבנאל – כנרת, כנרת – פוריה, ויבנאל – מלחמיה. תחילה נסלל הכביש בין יבנאל לכנרת בשנת 1928. באמצע שנות השלושים פנתה המושבה בבקשה לסלול כביש בינה לבין כפר תבור, במטרה לאפשר קשר עם בית הספר החקלאי כדורי, לקידום החינוך והחקלאות. הכביש בין יבנאל לכפר תבור נסלל בשנת 1942" (שפר, עמ’ 64). “סלילת הכביש יבנאל־כנרת בשנת 1928 אפשרה תחבורה נוחה והוקם שירות אוטובוס יומי לטבריה, שנמסר על ידי ועד יבנאל בזכיון שנתי". נהג האוטובוס היה, במשך שנים רבות, יוסף רשל, הנזכר בסיפור "יריות בואדי פיג’אס" שכתב יזהר על שהותו ביבנאל כששים שנה מאוחר יותר. האם היה האוטובוס הזה מסונכרן עם הרכבת בצמח? לא ברור – אבל יזהר ונעמי סיפרו לא פעם כי כשהיה יזהר יוצא מיבנאל לבקר את נעמי בגבע היה הולך ברגל מיבנאל לצמח, ובחזרה.

וכך נפתח הסיפור בצעיר ההולך ממזרח למערב, יורד לבקעה ובה שדות תבואה נרחבים ועולה ממנה אל מול חומת הרים. המקום שממנו הוא בא והמקום שאליו הוא הולך אינם נזכרים בשמותיהם, אבל קל לזהות את המסלול שהוא עובר כדרך מרמת פוריה ליבנאל: ירידה ועלייה אחריה, בתים מאבן בזלת, חומת ההרים במערב, ושדות תבואה סביב סביב. (חלק ניכר מחקלאות יבנאל היה פלחה בבקעה שמסביבה).

כדי להגיע מרחובות לצמח נסע – או הלך – בבוקר מרחובות ללוד, ומשם ברכבת, דרך טול כרם וג’נין לעפולה. שם החליף רכבת ונסע לאט לצמח. אין פלא שהגיע לסביבת ביתניה – שם נפתח הסיפור – עם דמדומים.

בדרך אוסף אותו ("טרמפ") גבר מקומי, הנוהג בעגלה רתומה לסוס. שניהם, הגבר והסוס, מוצאים חן בעיני הצעיר ממבט ראשון.

גבר זה הוא משה־זלמן בן־ששון, בן למשפחת רבנים מפורסמת מפולין, שבגיל 16 היה לציוני, עלה ארצה והיה לחקלאי ביבנאל ודמות בולטת במושבה. כשפרצו "המאורעות" נהרג משה־זלמן, ונפילתו היתה אחד הגירויים לכתיבת הסיפור. משה־זלמן הוא "זלמן" שבסיפור.

ב"יריות בוואדי פיג’אס" אומר יזהר על משה־זלמן "שלמרות שמו שנשמע מיושן היה איש מחמדים, בקיא ויודע".

"זלמן" זה הוא הופעתה הראשונה של דמות שתחזור ותופיע בסיפורי יזהר: דמות אב, דמות גבר חזק, גבר בוגר שאפשר לסמוך עליו – בניגוד לאביו שלו, החלש:

“היה בעל גב רחב מאד […], שמעל מצחיתו התדבללו קנוקנות שער מאפיר, וידו האחת, שאגרופה המרובע וכבד נח על הכן, שזופה היתה, סדוקה וחרבה, ושערה התבני טפס דרך האמה הקצרה אל מתחת השרוול.” “כה טוב שאיתן וחזק הגב הזה, כה מגרה הוא להיות כמותו".

כך מתוארים גם אברשקה ב"חורשה אשר בגבעה", אליהו ב"בטרם יציאה", רובינשטיין ב"שיירה של חצות", ו(האלוף) קלמן (מגן) ב"גילוי אליהו". כולם מפקדים בכוחות הביטחון.

*

מוטיב הגדולה, השיא העולמי, הדבר שכדאי למסור עליו את הנפש חוזר ומופיע אצל יזהר, ומסמל אותו האקליפטוס הענק שבחצר הדוד משה.

בראיון עם זיסי סתוי, עם יציאת מהדורה חדשה של "ימי צקלג" בשנת 1989, אמר יזהר: “הייתי בטוח שאחרי הספר הזה לא אחיה עוד". אחרי שתסתיים משימת חייו יסתיימו גם חייו.

ב"משעולים בשדות" מופיע מוטיב זה לראשונה, עוד לפני מכתב ה"חדר משלי" מבן שמן שנכתב כעבור שנתיים. איש המושבה יצחק עזב אותה ופנה אל הספרייה בעיר, בה ביקש תשובות לשאלות שהציקו לו. לפני שעזב אמר יצחק לזלמן: “לי אין ברירה אחרת. אני קורצתי מחומר נפסד. לי אין משקל, לי אין כובד, אין עצמות, אין שרשים ואין פרחים. הכל בי מצויר ומודבק. תלוש אני, מנותק. אלך לי עתה. אשוט בארץ. אחפש את החסר לי. אחפש נקודה אחת, שאם היא קיימת – אפשר וכדאי להיות קיים ועושה בגללה. אחזור הנה רק כשאדע היכן היא נקודה זו שאליה אני נכסף מיום היותי. ואם לא אמצאנה – לא אשוב. ” לימים יקרא יזהר לנקודה הזו "הנקודה הארכימדית" וחיפושה יופיע במכתביו בעיתות משבר ויאוש, למרבה הלעג של נעמי. בספרייה מתרחש ליצחק רגע זה של התגלות: “באותה ספריה מרוחקה וזרה […] הוא הרי נתעלה לבסוף ובא אצל עצמו…” מיד לאחר רגע ההתעלות הזה, מתעלם מן הנעשה בעולם הגשמי שסביבו, נורה יצחק ונהרג. "אלא שכאן אתה בא ושואל: טוב ויפה, מה בצע בכל זה אם תמו חייו באמצע […]? אני, דומני, אין בצע גדול מזה. […] זו הקדושה רחפה מנוכח, חולין שהיה לזיו של טוהר, […] תאב ללכת כך לנצח ולהתרומם עד גבהי אין־סוף… וכך הלך… […] בלכתו כך, רגליו מתנגפות למטה, ראשו בשמים”.

דימוי זה, של אדם ענק שהוא גם סולם יעקב ה"מוצב ארצה וראשו בשמיים" שב וחוזר אצל יזהר. כך למשל ב"כרכרה של הדוד משה", “[…] וכבר אין זה כך, ואין זה כאן, ואין עוד שום דבר אשר הוא זה, לא זה ולא זה זה, אלא הכל כבר לא שום זה ולא שום זה זה, רק משחק, רק משחק, ועם זה, – שים נא לב ואל תשכח – כל הזמן הרי זה גם זה: נהיגה של ממש בפרד של ממש בכרכרה של הדוד משה בדרך־החולות ההיא, כל הזמן כביכול בלא רסן, וכל הזמן המושכות ביד, אם אתה תופס משמעות הדבר הזה. ובכן, הלאה.

רגע, או, אולי, כמו ללכת עיניך בעננים ורגליך באבני השדה, אם אתה יורד לסוף דעתי[…]”

וגם בסיפורנו: "כך היה אבנר מסיח עם עצמו ומכוון דבריו לזלמן. […] הללו לא לעשיה נולדו. הללו, שכמותו, טוב שילכו להם. בלעדיהם יהיו הקשיים בעולם פשוטים יותר. […] כל מה שהיה בא לאחר אותם הרגעים הגדולים, היה מוליכו, כך היה מדמה, למדרון ולקטנות.“ אל "הצניחה מן הצמרת”.

*

רגע של התגלות, של קדושה, של התמזגות עם הקוסמוס, של נוכחות אלוהית חוזר אצל יזהר כמעט במתכונת קבועה, והופעתו הראשונה היא ב"משעולים בשדות". לא פעם הוא כרוך בסכנת מוות, בחיל ורעדה.

אבנר־יזהר נחלץ זה עתה מקרב יריות עם גנבים\פורעים שחדרו לשדה בו טייל בלילה. אשמורת אחרונה. “עננים בהירים וצמריים שטו וירדו מן ההר. ובמרומים הכחולים־אפלים יקדו הכוכבים, כאילו נוּקבה קטיפת־השחור ברבבות נקבים. וטפין טפין נגלה זוהר שלהבת השמים.”

הדימוי הזה, שמי הלילה כקטיפה שחורה שאחריה בוערת אש ענקית המטפטפת מבעד לחורים ישוב אחרי עשרות שנים ויחזור. הרי הוא ב"מבילו לתל־נוף" (1994): “בשמי השמיים הרחוקים ההם, שמעל השמיים האלה הקרובים, מתלקחת לה שם אש גדולה ועצומה ולבנה מרוב אש, ורק דרך נקבי המסננת רואים את הלהבה ההיא, כהרבה נקודות אור קטנות אין ספור, מטפטפות אלינו בהמון טיפות מסוננות".

וכך הוא ב"גילוי אליהו" (1999): “שפע כוכבים גדולים זורחים ענקיים, נוצצים ורושפים, רגע כמו פירות זהב בשלים, למשל, ורגע כמו עגילים ענביים, ובאותה תנועה של עגילים רכה ורושפת, או כאילו נתחורר שם למעלה איזה אריג קטיפה שחור מתוח ונקוב בהמון חורים זוהרים וגדולים […] ואולי אפילו כל החיים חיים בדיוק בשביל זה, בשביל לראות פעם בחיים את תפארת הכוכבים הזאת"

*

דמות שתחזור ותופיע בסיפורי יזהר היא האהובה הרחוקה, שאינה משגיחה בקיומו והוא אינו מעז להתחיל איתה. אבל בסיפור הזה ההערצה האהבה והגעגועים אליה רבות מכל סיפור שיבוא אחריו, כולל שבועה שלעולם לא יחדל מלאהוב אותה.

“אנו היודעים כל קפל בבגדיך, כל אחד מגנוניך, מכירים את מעילך בין המונים רבים, ממרחקים, וריחך מעביר על הדעת ומוסך שכרון, הנכונים לאבד למענך כל טעמנו, להיות פתאים, לזעוף, להתהולל, ולשאת כאבי־יחיד בחדרים סגורים, אנו מדברים, הולכים, צוחקים, מפטפטים, נשאלים ונענים, ואַת עומדת כל הזמן מאחור ואיש אינו מרגיש כי אתך אנו מסיחים מעל ראשיהם המהוגנים, ואתך אנו צוחקים בעוד אלה מושכים בכתפיהם הרציניות. אַת רואה: אם כי הלב מוכה־עועים הליכתנו כתמול שלשום היא, ומתוך השמורות המושפלות אנו רואים אותך תמיד בעברך מן הצד, וזה מספיק לנו כדי להפוך יום חול לחג. הידעת כל זה, הגוּנב אליך שמץ דבר?“

האוהב הנכזב מנסה להתרחק ככל האפשר מהאהובה הבלתי מושגת ולפתוח דף חדש בחייו. באותן שנים האהובה הרחוקה הזו היתה גליליה קטינקא, ילידת יבנאל. קרובי משפחתה היו אנשי המקום.

“חבל לךָ על אותו רבוע אור שבחלון, שדי היה לראותו אחת בלילה, להתהלך לרגליו, לצפות אליו, להריח ריחו, לשאוף אוירו – למען הצדיק את ההשפלה ואת הרעה ולקבל את הדין. אמור: הבדידות שהיתה שם – כדאית היתה, לפי ששכר פגישת־ארעי, המדליקה את הנפש ליקוד רותח, היה צפוי לה. ענֵה ואמור בגלוי: צר לי על שזו, שבגללה היו מתבשמים לילות ללא שינה, וחדות־שכרון הוצקה לזריחות מתחדשות – נותרה אי־שם במרחק, וגם המעט הזה, שאינו משביע אך מעכב ממשוך יד מן הכל, שוב לא יהיה, ומַעינה לעצמה יָקֵר ולאחרים – ואילו אתה, כאן אתה, רחוק, רחוק, וברור כמעט, שהעדרך אינך מורגש שם, כמוהו כמציאותך.”

ככל שהוא מנסה להתרחק ממנה, הוא אינו יכול לעוקרה מליבו: “וחוץ מזה לו יכולתי על ידי כך להביאך הנה, או לבוא אצלך, הייתי קופץ ועושה הכל, מתעפר כסיָח על אדמה זו, מדלג כתיש שוטה, משיג ונותן כל מה שעשוי להיות נתפש ביד אנוש וגם יותר מזה, משפיל עצמי ומוַתר על הכל – אם תרצי בכך. אף אם לא תרצי. נכון אני לחקוק כעת על כל האילנות לבבות מפולחי־חץ, לשרטט את שמך על כל השדות ולצרף בכוכבים את ראשי־תיבותיך!”

גליליה היתה בת למשפחה אמידה, מאותן יחידות הסגולה שיכלו להרשות לעצמן מכונית פרטית באותה עת. אפילו זה מופיע בסיפור: “ברנש אחד אץ־חופז לעבודתו ולבבו ריקן ומאובק, והכל מסביבו אינו שָוֶה שזיפת עין, ופתאום הוא עוצר, ודרך זכוכית של אוטו חולף – שֵער שופע וצחוק מוּכּר נצתים, ומדליקים את הכל, ועומד העולם, ומתלקח ומזהיב ומטהר, ומנוחה יורדת ובאה, ואף־כי המראה חלף מכבר – שרך לאטו בין הבריות החופזות, והיו החנויות פתוחות מעברים והעצים הוריקו גבוהים אל משעול השמים אשר בין רום קומות הבנינים. ומרזב אחד, כך זכור לו, היה מטפטף זהרורית אחרי זהרורית אל בין האבנים… ואותו כסיל היה מרחֵש בשפתיו תודה על עצם מציאותה, על אורה, על כמיהתו לאור מעט זה, על שבגללה יש מעט שלוה, ואם־כי היא, בידיה שלה, לא נתנה מאומה – רב לו מידיה שלה מכל אשר נמצא – מבהיק הגג הטחוב, ורוח מזידה והודפת מחטים בודדים בקזוארינה".

*

התחרות בגליליה מיררה את חייה של נעמי, כל ימי חייה, גם באלה שנותרו לה אחרי מותו של יזהר.

כאמור, את "אפרים חוזר לאספסת" הקדיש יזהר לג. נעמי, שהיתה חברתו, קראה אותו רק לאחר שנדפס. יזהר לא שיתף אותה בהכנת "משעולים בשדות" לפרסום, אף כי זו נערכה בחדרו של חבקין, שכנה. הוא אפילו לא סיפר לה כי הסיפור יצא לאור – חבקין הוא זה שגילה את אוזנה…

היא קראה את הסיפור כקוראת ביומנו של יזהר, הבינה לגמרי מה שכתוב בו – ונקמה בו את הנקמה הקשה ביותר שאישה יכולה לנקום (ניצה בן ארי "ס. יזהר, סיפור חיים, כרך ב’.”)

מאז נזהר יזהר שלא להרגיז בכתביו את נעמי. חלק ממנו הושתק, צונזר, ובהמשך ירד למחתרת.

כשיזהר כינס את סיפורי "גליונות" בספרו הראשון "בחורשה אשר בגבעה" – לא נכלל בו "משעולים בשדות", ויזהר סירב בתוקף לכללו בכל קובץ שיצא מאז. גם הג. בהקדשה של "אפרים חוזר לאספסת" נמחק בהדפסות הבאות.

אל פרשת גליליה ניסה יזהר לחזור בערוב ימיו ב"מלקומיה יפהפיה". נעמי הכריזה מלחמה על הספר ובלחצה צונזרו ממנו קטעים רבים.

עכשיו, אחרי 80 שנה, הגיעה שעת המשעולים לצאת מגניזתם, ולשוב לראות אור.

משעולים בשדות

שתיקה בגן העדן

pardes

הדוד משה הוא משה סמילנסקי (1874 – 1953) – והוא דודו של סבא זאב, הרי הוא זאב סמילנסקי (1872 – 1944) ואבי המספר.

הדוד צעיר מאחיינו? אכן. משפחת סמילנסקי, מחבל חרסון שבאוקראינה, היתה משפחה מרובת ילדים. זאב היה בנו של ישראל, הבכור, ואילו משה היה מס' 8, ונולד אחריו.

משפחת סמילנסקי הייתה משפחה של חוכרי אחוזות, ובין היתר התמחתה במפעלי חקלאות רחבי היקף, והתפרנסה מניהולם.

חמישה מצעירי המשפחה, ציונים נלהבים וקנאים עוד בטרם הרצל, עלו ארצה ב־1890. ביניהם משה – אדם כריזמטי, מנהיג, שבחייו היה הבולט שבסמילנסקים. הוא עסק בארץ בדיוק במה שהביא שגשוג על משפחתו באוקראינה: ניהול ויזמות חקלאית.

בסוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים של המאה העשרים התמקד בגיוס משקיעים בפרדסנות בארץ. יהודים עשירים מאנגליה וארצות הברית הפקידו את כספם בידיו, והוא רכש בכסף הזה אדמות רבות מערבים, הכשירן ונטע עליהן פרדסים שנשתלו ועובדו לפי מיטב השיטות הטכנולוגיות והמדעיות של אותם ימים. משה היה ער לבעיה שמעוררים צעדים אלה אצל הערבים, וחיפש דרך לחיים משותפים איתם למרות אימת הנישול וקנאתם בשכנים החדשים, המצליחים והמשגשגים. בין בני דורו היה הוא אחד הבודדים המסוגלים לראות את המתרחש גם מנקודת המבט הערבית. הוא הקפיד להעסיק בפרדסים שבניהולו ערבים ויהודים במספרים שווים – ועורר עליו בכך את חמתם של חברי "אחדות העבודה".

בתי הספר במושבות שקדו על עיצובו של היהודי החדש. מורים כש. וילקומיץ', י. אפשטיין, ד. ילין ואחרים (חלקם קרובי משפחה של הדוד משה) הנהיגו מספר חידושים: א. עברית, בהגיה ספרדית, כשפת הוראה וחיי יום־יום. ב. הטיול בטבע, כולל הכרת והגדרת הצמחיה והחי שבו. ג. היכרות מעמיקה ואינטימית עם התנ"ך, שאותו כביכול באו הוריהם להמשיך מהנקודה שהפסיק. אבל פרט לכך, וביוזמת אותם אנשים עצמם – החלו להופיע ספרים בעברית, רובם מתורגמים, העוסקים לא בכאן ולא בעכשיו.

סבא זאב דגל בדרך שונה מדרכו של הדוד משה לישוב הארץ, והיה שרוי איתו במחלוקת רעיונית, ואולי אף ביריבות אישית. בשנות העשרים של המאה העשרים שימש כסטטיסטיקאי של עיריית תל־אביב. עם פרוץ המשבר העולמי בשנת 1927 פוטר מעבודתו, והוא בן 55, ונותר חסר כלהדוד משה נאות לקבלו כמשגיח באחד הפרדסים שניהל – אמנם קרש הצלה כלכלי אבל גם הוכחה חיה יומיומית ומשפילה לכשלון דרכו וחייו.

הספור "הכרכרה של הדוד־משה" הוא סיפור של גברים, מסופר מנקודת ראותו של גבר, על ענייני גברים. רק פעמיים נזכרת בו אישה: פעם אחת זו קדיה העוזרת המנקה אחרי הדוד משה ומשגיחה שלא יפריעו לו במנוחת אחר־הצהריים, ופעם שניה זו אמו של המספר, כשמודיעים לה על מות בנה־בכורה – תפקידים פסיביים לחלוטין.

סיפור של גברים? אם ציפיתם למין המינגווי, לסטקטו קצר המוביל מ"אקשן" אלי "אקשן" – הרי שמצפה לכם ההפך המוחלט. לא רק בהעדר ה"אקשן" – בסיפור לא קורה כלום כביכול, והמעט שקורה אינו אלא טעות – אלא בהיותו הלגטו בהתגלמותו, ספור שעל כל נקודה שבו יש כעשרים פסיקים – פרט למקומות הנדירים בהם מתרחש דיאלוג. זה קצר בתכלית, מורכב ממילה בודדת מכל צד, רצוי חד הברתית:

"לא?"

"אה"

"לגמרי לא?"

"נטץ"

(נטץ היא לא מילה אפילו, אלא רק צקצוק לשון).

כן. אין דיבור בעולם הגברים הקשוח. ועל השתיקה הזו, על הדממה הזו, נסוב לו "הכרכרה של הדוד משה".

אין עמוד בין דפי הסיפור בו לא מופיעות המילים "שתיקה", "דממה", “שקט” "דומיה" "נאלמה" וכיוצא בהן. וכשהתעלומה מתקרבת לפתרונה מצויין שסבא זאב נשאר “שותק כאשר שתק כל חייו”, ואחרי שיצאו הפועלים “תתאחה לה השתיקה היסודית של הפרדסים, ותשוב ותסגור”.

לדוד משה ממדים אלוהיים, והוא בורא גן־העדן, לא פחות. הוא ש”הפקיד אנשים נאמניםלעבדה ולשמרה תמיד ולעשות כל מצוותיו” על החלקה החדשה, כמו אותו שלקח “את האדם ויניחהו בגן־העדן לעבדה ולשמרה” (בראשית ב', ט”ו). והוא גם שותק השותקים.

“לבדו היה יושב לשולחן הגדול, כאריה. שקט היה סביבו. זבוב לא פרח ודרור לא ניקרה, ורק משב הרוח הוליך צללים ומנוד אקליפטוסים בהילוך דממות. לבסוף היה מקנח בפירות ושותה מים מכד־החרס. אז היה מוסיף ויושב מחריש רגע ארוך. ואחר־כך היה מתנשם ואומר מלבו: “אח־ויי”, מעומקו אל העולם. והיה קם ופורש לישון שנת הצהריים, והס עז הופל על הבית, ואיש לא פצה רעש”.

גם כשמשהו יוצא מפי הדוד משה אין הוא מילולי, אלא “אח־ויי”, או שריקה ש”מתוך הרהור־הרהוריו היה משריק לו חרש” לפרד המשתין. הילדים המצטרפים לדוד משה במסעו יראים מלהוציא הגה בחברתו: “כבר היינו ישובים שנינו במושבים האחוריים, מצייתים שותקים ומייחלים כעשב” “והדוד משה, כובע־פקק לראשו, היה יורד שותק ממעלות הבית ובא ועולה מחריש בכרכרהוהיה מתנשם עמוקות ואומר בינו לבינו “אח־ויי” שכזה, ומתנשם נוספות היה נוטל את המושכות ובלא מילה נוספת כבר היינו יוצאים”.

עם הערבים הנקרים בדרך לא רק שאין הדוד משה משוחח, אלא הוא סולד מכל מגע גופני איתם, אפילו כשזה מתחייב מכללי הטקס: “הדוד משה היה עושה מסעו בשתיקה, אבל הכל היו רואים בעברוגם שובבי הכפר היו לובשים חשיבות ושקטוהדוד משה רק היה מניע ראשו ונחפז למשוך ולאסוף מהם ידיו, לבל תנושקנה בכל חומרת דקדוקי הטקס והדין.”

כמובן שהפגישה בפרדס בין סבא זאב לדוד משה נערכת בלא מילה. סבא זאב היה בא ו“לא אומר דבר, אלא רק מורה בידו למודת העמל.”

כשהדוד משה נפגש עם המשקיעים שלו בפרדס, וחייב לשוחח איתם, הוא מסתגר איתם בתוך בית־הבאר החשמלית ואי אפשר לשמוע מה הוא אומר: “והדוד משה בא עמם מיד פנימה חדר בחדר ואחר ששהו שם כמה ששהו, חזרו ויצאו ופניהם חשובות וסתומות מאד”.

רק שלוש מילים אומר הדוד משה לילדים, בטרם יעלם: “ותהיו זהירים, כן?” שהן מלים כפולות משמעות. לכאורה, מילות חיבה ודאגה. למעשה – פקפוק גלוי ביכולתם, בביצועיהם.

איך מתמודדים עם אלוהים שותק, עם אבא שותק, בפרדס השותק? איך מתמודדים עם הפקפוק הבלתי ניתן להכחשה, בהעדר דיאלוג – בערכך?

המוצא הוא אותם מקומות שאינם כאן ועכשיו – הספרים.

“וכבר אין זה כך, ואין זה כאן, ואין עוד שום דבר אשר הוא זה, לא זה ולא זה זה…” “אף לא לרבע רגע, לא היינו כאן, לא בשום כרכרה שהיא, לא רתומה לשום פרד שהוא, לא בשום שביל־חול אחד שבין שום פרדסים, לא בשום שעה שלוש זהובה אחת שאחר־הצהריים – אלא האל יודע כמה רחוק הרחק מזה”.

באותה מונדה אותה יכול אדם לברוא כרצונו, לצדוק בה, לכבוש אותה, להיות בה גבר בגברים. “ונפשנו צפה הגבה למעלה מכל אלה, בלתי נתקלת בכלום, כולה במפולש לגמרי, בלתי־קשורה, בלתי־איכפתית לדברים שיש אולי כאן, לא לפרד ולא למושכות” “וסאן־סלוואדור עוד מעט תתגלה, כהה מאדימה לה תחת הירח, הו אלוהים, איזה רגע: העולם החדש סביב”.

ההתנגשות עם המציאות בלתי נמנעת, והילדים הנלהבים בעולמות אחרים שוכחים היכן החנו את הכרכרה. אין להם עם מי לדבר ואת מי לשאול כי ככה גברים לא עושים. “לשאול את מישהוללעג ולקלס נהיה. ובכן, לא לשאול – כי אם לרוץ ולחפש”.

“איך נוכל לשאת עוד עינינו אל הדוד משה. איך נראה מעתה לפניו: שני פותים קטנים, שפלי ידיים וקצרי בינה?”

מכיוון שאי אפשר לבקש עזרה מהקרובים ומבני המשפחה, נמצאת היא לבסוף מהערבים הנמצאים בשולי הפרדס, “קומץכנוס בשתיקה, שלעיתים אינה אלא פשוט שינה קומץ נטוש, כאילו נשכח” משהו ניסי כמעט כמו הטבעת הנשכחה של אלדין.

וכשנפתרת התעלומה, והכרכרה האבודה נמצאת, לא יכול איש מהנמצאים לחלוק את רגשותיו עם רעיו.

הערבי צופר ב”פא־פם”, המדבר בעדו. אבל הילדים?

“ושנינו באנו אז. כפות ידינו ריקות מאד. נאלמים אין מילה. בין מחייכים ובין נזופים, והצטרפנו לעמידה ולעומדים ולשתיקה”.

“נעלמתם”, – זה כל מה שהגיד לנו סבא זאב, ספק בשאלה ספק באמירה. וגם אנחנו לא הגדנו ולא כלום”.

“מאליו יודע הפרד הכל. וכולנו בשתיקה לא מופרת”.

ולפני שהסיפור נגמר, עורך המספר עוד בדיקה אחת, כמו מטפיזית – אבל לא. “מה מתברר אז? כי רוב העולם אינו ארץ, כי אם שמיים” רובו אינו המקום המתנכר הזה, שכה קל להכשל בו – אלא אותו מקום אינסופי מהספרים, המקבלים ואינם שופטים, והמדברים אליך.

וכמו החלטה נופלת, במילים של טקס קבורה, באיזה אחד מן השניים לבחור:

“וכשהיה נראה כאילו הנה עוד יוסיף עתה, ברגע האחרון ההוא, ויתגלה אלי, מופנה הראש, דבר נוסף, מיוחד מאד, ומופלא מאד, מתוך הגבהים הריקים והטהורים האלה, המתלקחים להם דוממים בלבנת הספיר – באנו אז אל מנהרת משוכות האקציות הסוגרת, האפלולית, רחושת פיפי כוכבי האקציות ורפודת החול החם, ונכנסנו אל חובה השותק ונסגרנו בה, וסוגרנו לנו.”

*

את “הכרכרה של הדוד משה” כתב יזהר ב1959, אחד האחרונים בסדרת סיפורי ב”רגליים יחפות”. הסיפורים פורסמו ב”דבר לילדים”, לכל הרוחות, והעורך פרסם אותם בעיקר משום כבודו של המחבר. אך כשהגיע “חבקוק” לידיו אזר אומץ וכתב ליזהר שהוא מבקש ממנו לא לשלוח עוד סיפורים כאלה ל”דבר לילדים”.

יזהר נעלב עמוקות ולא יסף עוד לכתוב “סיפורים לילדים”.

לִבֵּנו לעורך. שבועונו לא היה הבמה המתאימה לספור נדיר ביופיו ובעושר לשונו.

הספור שב ויצא לאור כספר קטן בשנת 73 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, וגם אז, באותה שנה מרה, לא שפר עליו גורלו והוא נעלם ולא שב ויצא עוד.

והריהו שב ומוגש לכל אוהביו.

(אחרית דבר למהדורה החגיגית, אבן־חושן 2006)

להלן קריאה בקול של "הכרכרה". העיטור המוסיקלי לקוח מהקנטטה מס' 147 של י.ס. בך,  בביצוע קוצנטוס מוזיקל וינה, בניצוח ניקולאוס הרנונקור.

[ה]מורה לתנ"ך

לא היה, לכאורה, מקצוע שיזהר השתדל לחמוק מזיהוי איתו כמו מקצוע ההוראה. לגבי דידו לא היה שם גנאי גרוע מ"מלמד", שהוטח בו, למשל, כשלא הצליח להשתלט על הפרד הגדול אברמוביץ’, אז בחופש הגדול של שנת 33, בתחנה לחקר החקלאות, או כשפסק, ב"טיסת קרן־שמש", שבשתיים אחה"צ מפסיקים המורים להיות מורים ומתחילים להיות בני־אדם (ויכולים סוף־סוף לרכב על אופנוע!).

ועם זאת התמיד בהוראה כמעט עד מותו בגיל 90, והיה גאה למדי בהישגיו כמורה (אף כי בה בשעה גם ליגלג עליהם) – ובפרט בהישגיו כמורה לתנ"ך – וראו את הסיפור "פורץ גדר ישכנו נחש", על שיעור אחד בתנ"ך שלימד בבן־שמן, סיפור המסתיים בפגישה עם אחד התלמידים כעבור 50 שנה: “ לפני זמן מה, בפגישה בלתי צפויה, תפש בי אדם אחד, לא צעיר, לא מוכר, והוסיף והניח שתי ידיו על כתפיי, אינך זוכר אותי? תבע במפגיע, בתביעה לא בלתי רגילה ובאכזבה לא בלתי מוכרת, מניין שאלתי, וכבר יודע שבוודאי מבן שמן. הם היו בני חמש עשרה לפני כחמישים שנה ולך תכיר את השמן הקירח שידיו הלא צעירות על כתפיי, מה זה מניין, תמה האיש, מן השיעור שלך, השיעור? כן, על הגדר ועל הנחש ועל הפורץ גדר, לא זוכר? איך אפשר? אהה, גמגמתי, זה היה כל כך מזמן, מזמן? כאילו אתמול, צעק האיש, אינך זוכר? זה הולך ככה: חופר גומץ בו יפול ופורץ גדר ישכנו נחש.”

ואכן, כל כך הרבה פעמים שמעתי "יזהר? הוא היה מורה שלי. איזה מורה נפלא היה" עד שמתחשק לשמוע שיעור שלו – אילו רק אפשר היה.

בשנת 1987 מלאו ליזהר 71, והוא פרש מהוראה באוניברסיטה ויצא לשנה בהרווארד שהמשיכה לשהות בניו־יורק. ה"ישיבה יוניברסיטי" הזמינה אותו להרצות בה הרצאה.

רמזים להזמנה זו מצאתי בתיק 117_03 בארכיון ס. יזהר שבירושלים, הנקרא בשם "דוד ובת־שבע".

שני דברים אפיינו אותו בהזדמנויות כאלה (אחרי הטקס המקובל של סירוב להזמנה, וסירוב לקבלת תשלום): בחירת נושא פרובוקטיבי ורצוי קונטרוברסלי, ועבודת הכנה קפדנית ויסודית.

עוד לא היתה מקובלת אז הכנת מצגות ממוחשבות, ואי לכך נמצאו בתיק כרטיסיות עליהן הכין יזהר ראשי פרקים להרצאה.

avishag5

ודי מהר מתברר כי נושא ההרצאה (ותוכן התיק) אינו דוד ובת־שבע, אלא דוד ואבישג, וליתר דיוק: ההזדקנות והדבר הנורא ביותר שקורה בה – אובדן האונים, אובדן הכושר המיני ואובדן התשוקה המינית.

יזהר קרא את פירושי רש"י, רד"ק, ורלב"ג לסיפור והתרשם מאד מהסבריהם והמלצותיהם על הלהט העולה מגופה של נערה בתולה. “וחם הבשר ויחם שרשו" אמרו חכמי היהודים ומכאן הדרך קצרה לקשר בין חום וייחום, ולקשרים מיניים בין זקנים וילדות.

avishag6

avishag7

בכרטיסיות:

– הבהיר לעצמו מקור ופירוש המילים הסתומות שבפרק כגון סוכנת.

– התעניין בהזדקנות כתהליך קוסמי טראגי – הגידול באנטרופיה, הגידול באי הסדר.

וכמובן, בדרך בה הסיפור מסופר ובדרך שיש לקרוא אותו.

וגם: איך מסתדר "ועמדה לפניו" עם "ושכבה בחיקו" (מופע פורנוגרפי?)

avishag8

הוא התעמק בפוליטיקה החצרונית המדרבנת את "עבדיו" של דוד להחזיקו בחיים, ובכלל, במעמד הארמון במלכות דוד.

הוא שיחזר את תהליך בחירת מלכת היופי, בדק היכן נמצא הכפר "שונם" (בעמק יזרעאל, למרגלות הגילבוע). וניסה להבין מה חשה אבישג עם בחירתה, ואיך מגיבים אביה ואמה? ומה עבר עליה בדרך הארוכה משונם לירושלים? ואיך הדריכו שם את הבתולה הצעירה חסרת הנסיון למפגש עם המלך הזקן, הדועך, אך רב הנסיון? ומי הדריך? האם היה המפגש בין דוד ואבישג אינטימי או פומבי? האם העבדים הצליחו בתכניתם או נחלו תבוסה?

avishag9

וכשמסתלק המלך נגמרת תקופה, ומתחילה תקופה חדשה.

avishag10

*

דבר אחד לא היה בתיק, וגם לא התגלה לעיני בשום תיק אחר בארכיון: נוסח כתוב של ההרצאה.

האם היא התקיימה בכלל?

*

בשנת 1988 חזר יזהר ארצה והתערב מיד במאבק הפוליטי, שוקע בו עד צוואר. הימים היו ימי האינתיפדה הראשונה, ממשלת האחדות הלאומית, יצחק רבין, שר הבטחון שובר העצמות, והתכונה לקראת הבחירות העומדות להערך בנובמבר. לא היתה ליזהר תקופה פוליטית אינטנסיבית כזו. רק במדור דברי ריב, האינתיפדה הראשונה תמצאו 63 רשימות, חריפות מאין כמותן בהתנגדות למדיניות הממשלה, אותן כתב באותם ימים ב”דבר”. אבל עליהם נוספו מאמרים בעוד עיתונים, נאומים בעצרות ובהפגנות ותכונה רבה.

*

והנה, בין ניירות שנותרו אחרי מותה של נעמי נמצאה קלטת מאובקת, ללא סימני זיהוי עליה. למזלי נותר בידי נגן קלטות עתיק אבל תקין ויכולתי לבדוק מה יש בקלטת. זה לא עלה בידי בנקל. ההקלטה היא באיכות ירודה ביותר, עם רעש רקע חזק. העברתי אותה לפורמט דיגיטלי, וסיננתי את הרעשים כמיטב יכולתי (הדלה). ולאט לאט התברר כי זו ההקלטה האבודה של ההרצאה ’דוד ואבישג’. וגם התברר כי היא ניתנה לא ב"ישיבה יוניברסיטי" אשר בניו־יורק אלא בקיבוץ עין דור שלמרגלות התבור, וסביר להניח כי זה היה בחודש יוני של אותה 1988.

כי ההרצאה ניתנה לזכרו של של ירון זמיר (איזה שם!) ז"ל, איש סיירת גולני, שנהרג בהסתערות על הבופור, יוני 1982. מבצר שנכבש, כידוע, ככה סתם, ע"י בגין שרון ורפול, ו"ללא אבדות".

ההרצאה ניתנה לכבודו של המנוח ואינה קשורה ישירות למותו, ואולי רק באופן רופף לחייו: כי הכפר שונם אינו רחוק מעין־דור, שם נולד וגדל ירון, נער אוהב שירה וספר שנפל לשוא בן שמונה עשרה.

ולנו ניתנת ההזדמנות להאזין לשיעור של יזהר (ואם לא לכולו הרי לדגימות פה ושם, מותר). 90 דקות של דיבור נרגש הנאמר בשטף, יוצא מהשרוול – לא קריאה מטקסט אלא קריאה מהלב. ועם זאת – צעד צעד בעקבות הכרטיסיות שהוכנו בקפדנות ובתשומת לב.

סבתא שלי המנוחה לא ידעה טוב עברית והתקשתה בהבנת דיבור שוטף ומהיר. וכל פעם שראומה אלדר ע"ה היתה קוראת את החדשות ברדיו היתה סבתא נבהלת ושואלת בחשש: מה קרה? מה קרה? איזה אסון? איזו צרה? השמועה אומרת כי ראומה היתה מאחרת כרונית לאולפן והיתה מגיעה אליו קצרת נשימה אחרי דהירה מטורפת. ואת התנשמותה הנחנקת סבתא כן שמעה, ונבהלה.

המצב דומה למדי בקלטת שלפנינו: ניתן להבחין בהתרגשות הדובר, בפתוס, במנעד העוצמה הרחב – זעקות ולחישות – אבל קשה להבין. אי לכך לא התעצלתי ותימללתי, בעמל רב, את הנאמר, כפי נתינתו, ללא עריכה. כאשר מאזינים להרצאה (מספיק רק לקטע קצר ממנה) תוך כדי קריאת הטקסט – כמו כתוביות בסרט – קל למדי להבין את הנאמר.

אחד הדברים שהפתיעו אותי היתה הלשון: לא ספרותית ומצוחצחת כבטקסטים שכתב או ערך, אלא שפת דיבור יומיומית: שמה ולא שם, האלה ולא הללו, וכו’.

סימן נוסף להיעדר טקסט כתוב הוא מינעד העוצמה הרחב. יזהר היה קריין קטן למדי וכשקרא מן הכתב היה מונוטוני וחסר התלהבות. האזינו לדוגמה להקלטות שערכו לו מתוך ‘ימי צקלג’ או ‘מקדמות’. הוא אפילו שוגה שם בהבנת הנקרא – בטקסט שהוא עצמו כתב! – וזה שונה לגמרי מדיבורו הספונטני בפני קהל, דיבור רהוט הנע בין שאגות לצקון־לחש.

ועם זאת הוא אינו רהוט בקטעים הנוגעים למין. הוא מסתבך, הוא הולך סחור־סחור, הוא לא יכול, בפני הקהל, להגיד "לזיין" או "להכניס", אם כי הכיר את המילים הללו ועוד איך והשתמש בהן בהזדמנויות שנראו לו מתאימות. הוא אינו מסוגל לפרט איזה הדרכה נותנות היועצות לאבישג התמה, כשהן מאמנות אותה כיצד לעורר גבר זקן, אם כי היה לו ידע מוצק בעניין שאותו התאפק לא לפרט. ראוי לזכור כי אלו גם היו הנורמות של התקופה.

ועם כל זאת הוא מצליח, גבר בן 72, בדרך ערמומית במקצת, לספר על הדברים המציקים לו ביותר בשלב זה של חייו, אישית ופוליטית – והקהל שומע היטב, ומתרגש.

 תמליל ההרצאה־השיעור וההקלטה נמצאים כאן

avishag13a

 

סופר עברי אוחז בהגה

“סופר עברי אוחז בהגה!” אמר חיים גורי בהתרגשות כשלקחו אותו פעם בימים רחוקים אבא ואמא לטיול בגבעות פנסילבניה המוריקות בקדילק המתפורר שלהם, ומאז הייתה זו למעין ססמה בפינו כל פעם שאבא נהג.

אבא אהב מכוניות כל ימיו, וזה כלל גם אופנועים, כרכרות, סוסים גמלים ואפילו חמורים – כל מה שאפשר לרכב עליו ולנהוג בו "נהיגה של ממש בפרד של ממש… וכל הזמן המושכות ביד, אם אתה תופס משמעות הדבר הזה… רצינו כל-כך להיות נהגי הפרד, אדוני הרכב, המופקדים על כל הנכסף, על כל הנכבד שבו והמרהיב, שהוא כשלעצמו הרבה כל-כך, שאי-אפשר לשכוח אף לרבע רגע התקיימות גדולה זו.”

pered

הנה, כך הוא מעיד על עצמו בסיפור שלא התחיל:

"הו, כאן יפה לדהור, מה אתה יודע, לטוס… סוס למשל. סוסת בדווים אצילה, זרזיר מתנים. אבל אפילו בחמור מרקד… ותאר לך באופנוע. אלהים, איך! בכל מלוא כוח הדהירה שבמעיו.”1932_Lion_500

ידועים לכל, או לאחדים, או אפילו רק ל-happy few זלמן וסוסו ממשעולים בשדות או יהושוע הנהג מהחרשה אשר בגבעה “בחור ברזל אשר המציא המצאות של שטן" שלא לדבר על השיירה של חצות, שיירה שלמה של מכוניות גדולות וקטנות, כמו גם בובקה של חנוך, הסוס הברוד, היפה, שנגנב, והמריצה בעלת המעצורים מ"הנמלט" שהמציא ילד אחד וכמובן האופנוע ההוא של הדוד ישראל, אחיו הבכור של אבא "סאנבים שמו, נוצץ עם ריקועי כרום, ושואן עוצמה מפכפכת".Sunbeam-Model-90

עכשיו תארו לעצמכם ילד בבית הספר העברי של גב' יהודית הררי-אייזנברג, שהייתה גם הגננת העבריה הראשונה, ילד עברי בראשית המאה העשרים, שמוריו מנסים לחבר אותו ישירות לתקופת האבות, ומתריעים ללא הרף מפני העיירה המנוונת של מנדלי – והספרים שהוא קורא מנסים לחבר אותו לעולמות רחוקים בשפת חכמים, ואילו מסביבו הולכת ומתהווה המאה העשרים ופלאי הטכנולוגיה.

את מה יעריץ באמת, למה יפלל?

sunbeam

המילה אלוהים לא הייתה שגורה לא על שפתותיו ולא בכתביו. עד שמגיעים לאותו אופנוע. הנאמר עליו פותח באלוהים ומסתיים ב"לו דומיה תהילה" (תהילים ס"ה, ב)

“ אלוהים, כמה הייתי מחכה ליום שאף אני. רץ הייתי ביחפותי ברחוב, וידי כמלוא רוחב מאחז הנהיגה, מרעיש בפי ומדמה עצמי אופנוע מאובק במשעולי שדות…

…שוקד ומדקדק התחקיתי אחר כל הליכות אחי עם אופנועו. לא בז גם להליכות שהסגנון הטוב מחייב. מן האופן שבו באים ומציצים סוקרים במבט-עין אדנותי, ועד שימת היד הנכונה על כל הטעון בדיקה שבמגע, עם כל גינוני המומחיות הבקיאה, עם שלוות יודעי-כל, זו האדנות שתיטול בעוד רגע את המחריש הזה ותהפכהו לפרץ רוח עזה, לסופה בורקת, הרחק מכל הברוזיות שיש לכם מסביב, הגונה וקטנה ומטופשת. אין צורך לומר שכבר ידעתי על בוריים, ובשמותיהם הנכריים לעומק ולגובה ולקסם שיבושיהם, כל אביזרי הניהוג ופריטי הקרבים; בעל פה וכמעט כעל-יד, שיננתי לדיוקם היכן הוא לוחץ ומה הוא מחלץ, במה ימשוך וממה יחדל, איזה הודפין ומאיזה מרפין עד שהופך הגולם הנאלם לכרוב מעופף ואת והב בסופה. אין קץ פעמים, ובחלום הלילה, הייתי חוזר ויודע: איך ומה ומתי, ולעתים אף בפועל יד ורגל, מחבט באוויר ככל הנדרש, לא בלי התמה עוברים ושבים… – בחור פתאום לפניהם קופץ ומבעט בריק ועיניו אל שלא בזה.

הנה זו הבטישה, למשל, בדוושת המתנע, פרק לעצמו.

sunbeam-model-9-1932מצווה שתהא זו קלה ונקיה, אחת ולא תוסיף. אחת שהופכת חיים, לא כדרך יש-עושין, שמקפצים לחינם עד הישטפם זיעה קשה וזפת נוטפת ואין קול ואין ניע, פרט לעטישה זו או אחרת, עטישה כוזבת של ריק; לא כאותם שלומיאלים מפורסמים המרקדים ומדלגים על גבי אותה דוושה סוררת, שאינה נענית להם אפילו בזיז, דבר אל הכותל; ולא כאותם שמנסים להתחכם בתחבולות ובתושיות ובדעתנות יתירה, ובין קיפוץ לקיפוץ, שאין פטור ממנו, משתחוים ובאים באצבעות ובחוד חטמם לראות מה שם מסרב במעי המנגנון, ויוצאים נוטפים עכירות, עד חפתי שרוולי חולצת-השבת שלבשו לכבוד, ומקפצים שנית וחוזרים ונחפזים שבעתים ומשתחוים לסגור שם מהר מה שזה עתה פתחו להושיע, ושפתיהם נעות ורוחשות סינון פתנים שבין השבעה לקללה; ולא, הה, לא כאותם שכבר אין להם מה להפסיד, והם רצים ומריצים את הפגר במורד הרחוב להחיותו אי כך, ונעלמים מעבר לפינה בדידוי קרנפים עוקמני, מתדהרים אי לשם.sunbeam_5

כשאחי היה בא אל אופנועו, וסוקרו ומקיפו במבט שלם אחד, כבר היה זה נענה, וכאילו רעד של התמתחות קשובה נפרט בכולו. מגע קל אחד בדוושה, כמשחיל נימה מחלב, וכבר זה מפכפך ומפכה חיים, פיכויים קלים, בועתיים, מדויקים, סכויי שמן מתרוננים, שאחי היה עונה כנגדם ברינון משלו, משהו מעין "ולנסיה", ועולה ורוכב ומרעישו, וכבר מעופפים בתנופה סחפנית אחת, אחת היא כביש, חול, מעלה או מורד, ורק ריח שרוף-יבש שויר לו מאחור. לעולם לא היה רכובו של אחי מרעים בשצף טחטוחים המוניים כדרך הרבה פוחזים בני בליעל, לעולם היה רכובו מחונך יפה, כסוס מאולף, וכך גם היו נראים דבקים לבשר אחד הפרש ורמכו, כזה שכוחו בו ואיננו מפגינו, שעליזות כוח מתרוננת בו בלי להתבזבז על פחותות, אבל שדי לו במגע אצבע נכונה אחת והוא טס, פורץ ומגמא ארץ, יפה ומתנפנף וחולף, ומותיר רק חריכה יבשה, הד פוחת והשתאות מעריצה, לו דומיה תהילה.”

Sunbeam_1932-G03

לא רק שסיפור האופנוע מתחיל ונגמר באלוהים אלא שלאופנוע יש "הילכות" וכשהוא מספר בהן הוא עובר ללשון בה כתובות מצוות הדת, הלא היא ארמית, ואז "הודפין" ו"מרפין" בו ו"מקיימים מצוות בטישה”.

ומיד ניכרת גם תכונה נוספת ביחסו של אבא למכונות, והיא ההאנשה. חיש קל נהפך האופנוע לחי אציל שאצל הפחותים הוא מתמרד ולכל היותר מתעטש ואפילו "משתעל כאחוז דיבוק" אבל אצל אחיו הנערץ הוא "מחונך יפה" לא רק כ"סוס מאולף" אלא, אבוי, הם כבר "דבקים לבשר אחד, הפרש ורמכו" כנאמר בבראשית ב' 24: “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו; ודבק באשתו, והיו לבשר אחד".

אבל לא כך הם פני הדברים אצל מי שעתיד להיות סופר עברי.

הניסיון הראשון שלו, עם האופנוע של אחיו, גובל בגילוי עריות והוא כמעט מעשה קין בו צופה אלוהים. במקום לצאת ולרכב כמעט הורג הסופר העברי לעתיד את האופנוע של אחיו ואת עצמו גם יחד.

“… ויום אחד זה בא. על יד בית הבאר… השאיר אחי את אופנועו… והוא ופלוני היו אמורים ללכת לפרדס הסמוך… ונותרתי אני לבדי עם שעתי. תופש מה? לא אאריך : מתחילה אפילו היה הכל כשורה, ואני כבר על האוכף, מלפנים, על מושב אחי. לבי בגרוני. מושך ומרפה כהלכה והדבר זז. קצת התפרץ התקפץ מדי, אך מיד נשמע והצלחתי לכבשו. וכבר פורץ מתוכי הרנן הנכון ולנסיה, שלא האריך מדי, לפי שזה כבר גמור. בו-ברגע-ההוא… והכל כבר הוא ממורס בתעלת ההשקאה המעושבת ההיא, הרנן ולנסיה, האח הצעיר, שבא על מקום אחיו הבכור, האופנוע הכבד, שלא סבל זר. האימה, הדלק השפוך, וכוויה אחת נוראה על גבי שוק דלה אחת… כיביתי בעודני הפוך את המנוע. לא בכיתי. בעשתונות נכונים אף כי בלב מת… לחזור ולהפוך את האופנוע, לחזור ולהשיבו על כנו. כה קל וכה עליז היה בעמדו, ופגר כה כבד ומסורבל בדוממו על צידו… הכל במחתרת מעיני אחי הגדול. לטשטש ולהניס עקבות. אבל עיני אלהים, כנראה, היו פקוחות עלי, אולי… והנה בא אחי. סקירת עין, וכבר ידע. ניזלי השמן על חלקת האופנוע הנוצץ? מבע פני? רגלי? "- א ת ה –", זעק אחי אלי, ושלח אצבעו אלי, לעברי, ויצא ובא לתפוש אותי –” new_pa41

הכישלון להיות נהג מוצלח שב וחוזר בכרכרה של הדוד משה, בדהרות האבירים על החמור "ג'אחיש" ובפרט בנסיון העלוב להיות עגלונו של אברמוביץ' הזקן. כל הנסיונות הללו מסתיימים בכוויה, בבזיון, ביד שבורה ובאבטיחים מרוסקים ובתאונת דרכים, וככגודל התשוקה כך גודל הכשלון.

מכל תיאורי אותו שמנסה ולא מצליח להיות רוכב ואפילו עגלון בחרתי באברמוביץ' הזקן.

זה הסיפור היחיד שנכתב בעיצומה של כתיבת "ימי צקלג" ושבר את רצף הכתיבה שלו.

אבא ידע תמיד שיעודו הוא להיות סופר עברי אליטיסטי שאינו מתפשר עם שום דרישות שוק. למותר להסביר איך תפישה עצמית כזו מתנגשת עם אתוס ‘החלוצים השבים אל האדמה’ של אביו מצד אחד, ואל דרישות הקיום הפשוטות של נער הבא מבית עני והוריו מקיימים את עצמם בקושי – מצד שני.

הוא היה גם שרוי ביחס אמביוולנטי מאד עם מקצועו: ההוראה. מצד אחד היה תמיד מורה כריזמטי ואהוב על תלמידיו ומצד שני חש שההוראה סוחטת ממנו את כוחות הנפש ואת הזמן הדרושים לכתיבה. לכן אחרי שנת הוראה ראשונה, ומוצלחת (פרט לחשבון) ביבנאל, ואחרי ימים אחדים בגבע, החליט את ההחלטה המוזרה לחזור לבית הוריו ולעבוד, כאחיו, בפרדס. אז כתב את "אפריים חוזר לאספסת" שלאחריו סודרה לו בפרוטקציה עבודה בתחנת הנסיונות החקלאית ברחובות, היא "משק ת'” שבסיפור.

לא עבר הרבה זמן עד שהוברר לו סופית כי תפארתו לא תהיה על הדרך הזוburlואברמוביץ (הפרד הענק) יצא לדרך… ולי לא היה אכפת, ולא שום רחמים על אברמוביץ – רחמים! עליו! – והוא כיווץ שריריו וסחב… כמי שיודע תפקידו גם בלעדי. ואכן, בנקל הייתי נוטשו והולך לי הביתה. עודני מהרהר בזאת, … ואברמוביץ קפץ והסתער לרוץ בכביש, והעגלה והשקים כדליל נוצה בעקביו. ופתאום – … ידעתי כי הכל מתפרק, השקים נושרים, צווחות וצעקות ונפילה בלא קץ תהומה. אחר כך היו עומדים עלי אנשים שמעולם לא ראיתים, והיו אומרים לי ללכת לבית-הכנסת בהזדמנות ראשונה ולברך 'הגומל', כי חוץ משניים-שלושה שקי דשן כימי שנתפזרו על הכביש, וחוץ ממכונית-משא שנתעקמה עליה כנפה הימנית ופנסה נתנפץ, ומחוץ למפולתי על החול שמעבר הכביש, לא אירע דבר של חשיבות, וכי מוטב שאקום ואסע ואשתה מים היכן שהוא, והבינותי שצורתי לא היתה כזו המביאה הוד ועיזוז בלב רואי. רגלי רעדו, עורקי היו נטולי-דם, חיכי יבש וראשי המה תרועות והמולה.

… נשענתי אל העגלה, כולי זעם, כאב ועלבון. ואיני בטוח, אם גם לא דמעה או שתיים נספגו שם בחול, ואולי אפילו אמרתי לאברמוביץ… כמה דברים וביטויים שנידפו אל שמי הצהרים הדוממים, ושהלה אפילו את אזניו החמוריות לא הטה אליהם; ואולי צדקה עשה עמי כשלא שמע – שאם היה שומע, היה עושה ממני גל של עצמות. ואולי יפה היה לי כך, יפה לי ויפה לעולם. טוב, הגעתי אל הרפת. השמועה כבר עשתה כנפיים. הכל באו לראות אותי, גם פינון הקטון ורונן הגדול, ופינון בא אלי ולחש; 'מה קרה?' ועד שאני מוצא מלה חזקה-קולעת-מוחצת-מסבירה-מפרשת-נוקמת-ומשוועת, כבר היה הוא עומד אצל אברמוביץ ומלטף את ירכו של הלה… אותו היה הוא מלטף, לשלומו היה חרד, לגור-הכלבים שלו, לאברמוביץ. אהה, די, הייתי נכון לשאוג, כי אני לא משחק עוד והולך לי הביתה, שלום.“

ואז נאמרה לו מילת גנאי נוראה אחת שסיכמה את הכל: "מלמד" (בהברה אשכנזית, כמובן).

והוא חזר אמנם להוראה ולא חדל לקלל על כך את יומו. כל זה היה משנת 38 ועד 48. בשנת 48 גויס, כמו כולם לצבא, למלחמת השחרור.zahal-1948

והנה, בשלהי המלחמה, בעודו משרת כקצין מודיעין במחוז השפלה, וזלמן ארן, לימים שר החינוך והתרבות ואז מזכיר מפא"י הציע לו מקום ברשימה לכנסת הראשונה. הימים היו ימי הועדה המסדרת, טרם פריימריז, ולשני הצדדים היה ברור כי תפקידו של ס. הוא לקשט את הרשימה בלבד ואולי אפילו מוטב שלא יעשה דבר פרט לכך. ארן אמר לו בפירוש "בכנסת עובדים שלשה ימים בשבוע בלבד, ויש הרבה פגרות, ויהיה לך זמן לכתוב.”

אחרי התלבטויות, ולאור דרישתה התקיפה של אמא, הוא קיבל את ההצעה – שהניבה בסופו של דבר את "ימי ציקלג". לא היו אז, אולי אין גם כיום, דרכים אחרות למדינת ישראל לסבסד אמן. וחלומות נועדו להגשמה, לא? וכך הייתה הכנסת לאבא מה שהיה אסתרהזי להיידן ורזומובסקי לבטהובן וה"תומס קירקה" לבאך. איש מהם לא מכר את נפשו למעסיק אלא ידע לנצל את התמיכה שניתנה לו כדי לאמור את אשר בליבו וליצור דבר של אמת. והוא לא התפרנס מעבודת אישתו ואחיו, כג’יימס ג'ויס, או מכספי בעלה של המאהבת שלו כהנרי מילר. ומקום ארבעים וחמשה ברשימת מפא"י הספיק לצורך כך עד שנת 55 בה ניגפה מפא"י ולכנסת נכנסו ממנה רק 40 הראשונים ברשימה – ואבא נשאר בחוץ.

אימה חשכה נפלה עליו. שוב יהיה עליו לחפש עבודה המצריכה את כל עתותיו ולא יוכל עוד לכתוב את "ימי-צקלג” שלו. הוראה? חזרה לתחנת הניסיונות? או אולי כתיבה פופולרית ושווה לכל נפש, קלת תרגום?

בו בלילה, במצוקה קשה, ישב וכתב את מה שחזר וחי בו והתרחש כשמונה עשרה שנה לפני כן – את הסיפור על תקופת עבודתו בתחנת הניסיונות, על הפרד אברמוביץ' הזקן ועל עגלונו הכושל, המלמד.

כראוי לספרות פופולרית הוא שלח אותו לפרסום ב"דבר לילדים" אבל חוששני שלא התקבל שם בהבנה מלאה.burels

הוא חזר לעבודה בתיכון, ולהשלמת הכנסה גם שימש כעורך ב"הקיבוץ המאוחד" וערך כמה ספרי חקלאות (למגינת מחברם פרופ' הורביץ' שלא הבין את הכתוב בספרו לאחר שאבא ערך אותו), את "עד סלע" של רחל סבוראי מרביבים, ואפילו חיבר טקסט לספר צילומים של פטר מרום (עליו לא הסכים לחתום בשמו אלא רק בחילופי אותיות: ה. רזי). לאחר שנה יצא כשליח מחלקת החינוך של הסוכנות לאנגליה, לדבר שם עם הסטודנטים היהודים. כדרך אותם ימים הוא הפליג לשם באניה, אנית הנוסעים נגבה, עם כל משפחתו, וכך גם חזר, לאחר כחמשה חודשים. בינתיים פרשו מספיק חברים מהרשימה כדי שיוכל לחזור לכנסת, ולחזור לכתיבת ימי צקלג.

אבל אי אפשר לסיים בלי להגיד שבסופו של דבר בא הכל על תיקונו. ואחרי תלאות מסוימות שנספר בהם פעם אחרת היה לו כבר רישיון נהיגה, ואחרי עוד תלאות לא מועטות גם מכונית פרטית משלו אותה אהב לרחוץ ביסודיות, לבוש מכנסיים קצרים וגופיה, בימי שישי אחר הצהריים, עם התקדש השבת. למכונית היה תמיד שם ותמיד היה מדווח לנו אם היא שמחה או עצובה, מרוצה או מתאוננת, רעבה או צמאה, ואפילו הייתה אחת שליבה נשבר.

אז איך אני יודע שהכל בא על תיקונו?

כי אחרי הכל, וכשכבר גר במישר וידע שזו התחנה האחרונה כתב עוד שני סיפורים על אופנוע.

בראשון הוא צולל עם האופנוע שלו למעמקי החושך המוחלט – עד קצווי העצב, עד עינות החושך "כזה מין דבר שלם, דבר שלם כולו, כמו רק מעט דברים שיכולים להשיג את המדרגה הזאת ולהיות אחד שלם ואחד הכול, ופתאום תראה, וזה נראה כל-כך יפה. כל-כך מיוחד וחגיגי. פתאום הכול ככה, או מין רוממות, שבעצם, אולי אפילו, לא תאמין, אולי אפילו נראה כמו אושר?” ובתוך החושך הזה הוא מגלה "כאילו יש שם למעלה מסננת אדירים גדולה כזו, שמעבר לה בשמי השמים הרחוקים ההם, שמעל השמים האלה הקרובים, מתלקחת שם אש גדולה ועצומה ולבנה מרוב אש, ורק דרך נקבי המסננת רואים את הלהבה ההיא, כהרבה נקודות אור קטנות אין ספור, מטפטפות אלינו בהמון טיפות מסוננות מן האש העצומה ההיא שבשמי השמים, דרך כל רום קומת העולם הגבוהה.”

וגם בשני, “קרן-שמש", קורים דברים נפלאים.sunbeamlogo

ראשית, דווקא בו מכולם בוחר המורה להיסטוריה לוי סקונדה כמורהו לנהיגה באופנוע. “כאן אני נכנס, מכל בן שמן המעטירה בחוכמה, במשק ובחינוך הומאניסטי, הביט לוי סקונדה סביבו ומצא אותי… לא המכונאים המפורסמים לא הטכנאים ולא הספורטאים… ולא המבינים בצבא וברובים ובסליק, … מכל המופלאים והדייקנים והמאומנים בחר לוי סקונדה בי. ואני בלי להסס ומבלי להודות שמעולם לא נהגתי אופנוע קפצתי על הצעתו בהסכמה כזו שהוא עמד והסיר משקפיו וניגב אותם מתון מתון וגם אמר ידעתי שאתה האיש.

לא שלא היה לי מושג באופנוע ובאופנועים ובהערצתם, אלא שרק לא ניתן לי לממש את המושגים הלכה למעשה.” “באתי בצהריים אחרי הלימודים כשהמורים מתחילים להיות בני אדם, ולוי סקונדה מרוצה מאד הולך לפני עם הבחור השחור ההוא האופנוע קרן שמש באותיות זהב, וסמל השמש ממעל,sunbeamוהתייצבתי ליד האופנוע. ופתחתי כזקן ובקיא את ברז הגאז וכיווצתי בתוך ידי את דוושת האני לא זוכר מה. (אולי הצ'וק הוא המשנק ?) והרמתי רגל והרבצתי תנופה על ידית המתנע והדבר פתאום נענה כמרוח בשמן ופצח והתנער וטרטר וטִחטח ואמר דברים ברורים ואני כזקן ובקי עליתי וישבתי באוכף ו"הכנסתי בראשון" ולא יאמן זה זז. ותוך כדי כך וכאתלט גמור ולא כמורה ממושקף להיסטוריה קיפץ גם לוי סקונדה אל המושב האחורי ונחת בדיוק נכון למקומו ושנינו כבר עושים מעגלים בחצר הפנימית כשאני לא מאמין לעצמי ולוי סקונדה רק מאמין בי והאופנוע בעין פוזלת מציץ לראות מי הם השניים הללו שעלו עליו בבעלות גמורה כשניכר בהם …שהוא ושכוחו ושמעלת יכולתו לא בדיוק לפי מידותיהם, כמו שהסוס יודע מייד מי על גבו וגם יראה לו מהר מי בעל הבית, וגם מעגל הסקרנים שתמיד הם נמצאים ואינם הולכים לישון שנת הצהריים נדחקים בזהירות אל הקירות ואל הגומחות ואל פתחי הדלתות כדי לסקור בביטחון יחסי את הלא-יכול-להיות שמתחולל כאן לפניהם במפורש ולא כהזייה, וכולם גם יודעים בבירור שהכול ייגמר רע.”

אבל לא. הפעם זה לא מסתיים רע. הפעם זה מסתיים טוב, ואפילו טוב מאד. כי מי אם לא המורה הצעירה ג'ודי, המורה לאנגלית ג'ודי, באה ומבקשת סיבוב?judi

ולא רק שהאופנוע מציית עכשיו, עכשיו הוא עבד ויעשה כל מה שיצווה עליו בעליו:

“האופנוע שקיבל כל דין באותה רטינה כלבית ובמוכנות של עבד מוכן לרוץ כשיגידו לו ויתירו את הרסן… ומיד שולחה המכונה לרוץ והפכה מיד לחיית טרף נוהמת נוראות ורצה בריצת טירופים, והיא, ג'ודי, כבר פרצה בשיר הלא צפוי ממנה ומשום מורה לאנגלית ששמה יהודית – צורחת ככל כוחה וצווחת בכל קולה ושרה טירופים, ושערה היה מנושב לאחור כאילו עד לסוף העולם, ואני בשיר שלי… מצוויח צווחת הכול מותר וצרחת הכול אפשר והכול יכול לצאת ומותר לומר הכול ואין גבול ואין מעצור אלא רק סוף סוף לשיר כבן אדם. כן. וגם האופנוע וכולנו והייינו מין יחד מוזר עשוי משלושה שהם חופש אחד ושחרור אחד ושלושה שהם שום חוק ושום גבול.”

וסוף-סוף נודע שגם מורה, אפילו מלמד, יכול.

judi1

"טיסת קרן שמש"  , קריאה (קל להבין ולהנות מיזהר כשמאזינים לסיפוריו):

ofanoa

על ב ר נ ר

חברים, לפני ארבﬠים שנה נהרג אדם יהודי כבן ארבעים שנה בפרבר שׁל יפו, ופניו היו כבושות בחול של השביל הצר. ימים אחדים קודם לכן נתפרסם בקונטרס רשימה בשם ”מפנקס" ובה תיאורֵ של שיח פּגישה תמימהנרגשת ﬠם נער פוﬠל בפרדס, מאירה באור של התפייסות. כאילו זמם הבורא לגבש במופגן את תמצית הוויתו של אותו איש במעמד אחרון נורא: בדרך מותו, במקום מותו, וברשימתו האחרונה.ְ "שכנינו הפּראים" כתב ברנר זמן לא רב קודם, בדבריו על אהרון שר, שכמו תמיד אינם יודעים את אשר הם עוֹשׂים, את מי הם רוצחים, את מיטב האנושות.

וכך נשארה תלושה ההוויה הנרגשת והמתפּייסת, לא גמורה. קטﬠ תלוש מפנקס לא גמור. חשבון בלתי גמור, שאלות שנכרתו באמצﬠ, דיבור שניתק, ממש בנקודה המכרעת, על גבול ההיפוך בין יאוש לתקוה. מפנה שהסתמן באמצע "הדיבור המתחיל" אשר היה "הדיבור המסיים" בכתב אשמה הנורא ביותר שׂלו ב"הﬠרכת ﬠצמנו בשלושת הכרכים”, דיבור מתחיל זה אמר: “מושבי ﬠובדים”, הם תקוותנו ולא הוסיף לאמור הרבה אחרי זה.

במילה שהוא משתמש הרבה בכתביו, ותו, ולאחר זה, אין עד כאן. מומנט התהפכות זו ממצב הרוח הקודם למילה שהמשך אחריה כמﬠט ולא בא: "מושבי עובדים”, מומנט התהפכות זה הוא נושא השיחה של הערב. אין לך מרחק, מאלף, וגורלי יותר ממומנט מהפּך זה בחיי אדם, בחיי חברה. זאת ההזדמנות לבוא ולהביט. זאת ההזדמנות להשקיף לאחור ולנסות לתהות בפנינו. ברגﬠ שנראה היה כרגﬠ של "התבהרות", ושחבריו ידידיו ומוקיריו של ברנר לפני אותו תאריך גורלי, ראו ושחו ביניהם על איזו "התבהרות" אצל ברנר, התבהרות שבאה בביטויים, כמו מה שאמר על טרומפלדור,ְ אשרי מי שמת בהכרה כזאת, למראשותיו טוב למות, ביטויים כגון מה שאמר על אהרון שר, ביטויים כגון אותם הביטויים שׂמופּיﬠים פה ושם עם שנותיו האחרונוֹת, ומהרשׂימה האחרונה מהפינקס שהזכרתי. התבהרות זו קודם שנדע לאן היא פונה ומה יהיה כשיקדירו השמים הסתכם דברו של ברנר.

לגיבורו הראשון קרא ברנר בשם ירמיה פירמן. וכירמיהו הענתותי כך היה ירמיה ברנר זה, בצל השליחות להרוס לנתוש ולנתוץ להאביד ולהרוס, לבנות ולנטוע. את ארבעה הקשים האלה מיצה ﬠד תום. לנתוש לנתוץ להאביד ולהרוס, את המאירים, לבנות ולנטוע אל זה רק הגיע. אבל כמו ירמיהו הענתותי, היה גם פיירמן ברנר זה איש בוער. בער בו דבר כאש ﬠצורה בעצמותיו. במקום אחד במכאן ומכאן (שהוא אגב אחד מספריו המרכזיים), ואין לתפוס ואין לשוחח על ברנר בלי מכאן ומכאן לפנינו, תמצאו משפט כזה: " אני בוער, השמן מוﬠט הוא והלהבה גדולה, ממש כך היה, שמן מוﬠט שהות חיים, שהות דיבור קצרה 

(חסרה שורה)

ברנר. אמת היא שרק מעטים נזכרים והוגים בספריו, מעטים בלבד. אולם השפעת העקיפּין שלו, ההשפעה הבלתי אמצﬠית רבת רושם. והשאלות ששאל, התהיות שתהה, והשיברון שנשבר בנקודת שאלה כפי ששאל, אלה לא פסקו. אלה תוקפם עד היום ותוקף זה מחייב, דומני, כי אין הקדמה יותר טובה לבוא אל ברנר לתפוס את ייחודו ואת ייחוד שליחותו, אם אמנם יש לסופר שליחות, (דבר הטﬠון הבהרה) ודומני שאין הקדמה יפה מזו מאשר דבריו, במאמר "הזכרה ליל'ג": וכך אומר בעל "המעורר" ומספר על האדם המצלצל: נשווה בנפשנו, שני אנשים שוכבים בחדר אפל. ושומעים צלצול פﬠמון בית תפילה רחוק לראש אשמורת. האחד חושב על הצלצול, על צליליו, על הודו על נﬠמו, ומחשבות השני נתונות, משום מה, בﬠיקר למצלצל, לבןהאדם העומד שם במרכז ומושך בפﬠמון. הוא חד לנפשו חידות, אם אותו המצלצל הוא איש אשר שנתו תערב עליו וחובת משרתו לקום ולמשוך בפﬠמון היא בﬠוכרי שנתו, או מי יודע? אולי האיש סובל מנדודי שנה, כל הלילה יתהפך על משכבו, ללא נחת. והשעה, שעת קומו לעבודת חובתו, דווקא היא מביאה גאולה לו.

וכך הוא הוגה במצלצל, עד שהדי הצלצול כמﬠט שנבלﬠים בשבילו. אל תחשבו רבותי כי חרש הוא האיש השני, התאמינו כי מחשבותיו הן פחות עמוקות ממחשבות הראשון? והתרשמותו פחות דקה מהתרשמותו של חברו? לא. לאו דוקא תוכן מחשבות זה או אחר, עושה אדם לחושב, כי אופן המחשבה, לאו דוקא בתוכן הרומנטי של השיר ﬠושה את בעל השיר למשורר, כי אם כוחו להתרגש באמת ולבטא לפי דרכו את רגשותיו האנושׂיים: אנא שימו לב כי (ולניתוח ספרותי מפורט לא יספיק זמננו, אולי תעשׁו זאת בﬠצמכם, אם מי מכם יראה צורך), אבל אנא שימו לב למוטיבים הכלולים כאן וחוזרים בלי סוף, טיפוסיים ואופיניים כל כך למספר. קודם כל החדר האפל, ולא סתם מקום כלשהו, דווקא חדר אפל.

ושני אנשים, האחד מתרשם מן המוסיקליות שבצלצול, מן הצלצול כצלצול, כערך בפני ﬠצמו בﬠולם. והשני אין לו צלצול אלא יש לפניו אדם מצלצל.

מה קורה לאדם הזה: האם טוב לו לצלצל, גאולה לו לצלצל, או הצלצול מפריע את מנוחתו. האדם והצלצול אין צלצול זולתו. והוא חד חידות.

בהמשך דברי אייחס חשיבות מרובה, ואוליֵ אפילו חשיבות מכרעת, לביטוי הזה – "חד חידות'. דומני כי בלקסיקון של המילים הברנריות האופיניות יש למילה זו משמﬠות קובﬠת ביותר, ומן הראוי לשים אליה לב כבר בפתיחה. "חד חידות”. הוא איננו שואל שאלה, הוא איננו מניח הנחה, הוא איננו מהרהר הרהור, אלא הביטוי הוא בכפל מילים – "חד חידות". יש כאן בבת אחת חידת אדם, האיש המצלצל, כשם שיש כאן חידת ﬠם. אולם עד שאנו מגיﬠים אל חד החידותְ הזה, אל האדם שמן החדר האפל שומע צלצול והצלצול מזכיר לו אדם, ואיננו דבר בפני ﬠצמו. מן הראוי לשים לב שכל דיבור ברנרי ובתחילה היה הוא שמו גדול, בקרב הימים מצאו בניאדם, כפי שהם מוצאים עד היום, דרכים להתחסן בפני דעות קשות.

מה עושים כנגד דעות קשות שאינן מוצאות חן בענינו, שאנו קצת בוסרים עליהן, מה אנו עושים בפני דעות שהקונפרונטציה, הנוכחות או הﬠמידה מנוכח להן מביאה אותנו לאי נוח, לאי נﬠימות? יש מכניקה של פסילת האומר. אחת מהן היא עלידי הדבקת תווית מוכנה מראש. מי מאתנו לא מנוסהּ בדבר הזה, להדביק תווית על משהו. יהיה זה בדרך התמימה ביותר, נכנס משהו זר למקום בו אנו יושבים, שואלים מי הוא זה כדי להיות מוכנים להדביק עליו את התווית. יתכן שהתווית לא יהיה בה אלא פלוני הוא בן פלוני, יתכן שיהיה בה משהו אמור נוסף, ויתכן כמו שהיה במקרה של ברנר, שאומרים עליו פסימיסט. וכשׁאומרים עליו פסימיסט, מתחסנים ונחלצים מדבריו. הרי הוא מועד לדבר שחורות. הרי הוא מועד להגיד דברים רעים. הרי הוא מועד לראות רע וזווית ראותו זו ידועה מראש, על כן אין להתרשם מדבריו. אחרי ששומעים כל דברים שהוא אינו ערב ביותר, מוציאים את התווית ההיא ומדביקים על חוטמו של אדם לאמור – פסימיסט ואפשר לחיות הלאה.

אולם ברנר ﬠצמו קובﬠ את הפסימיזם הזה ומדביק ראשון לכולם את תוויתו. ﬠוד בספורו הגדול הראשון "בחורף", הוא קורא לﬠצמו שם בשם שוטם הכל. שונא הכל, וכך הוא אומר:

"חורף קרח עולמים מכסה את קירות ליבי, שיעמום כהה, אשר מפניו תיבול כל תשוקה, ומנשימתו ימות כל רגש – תוקף את כל פנימיותי. אני מתהווה חסר תנועה. אני נעשה משא כבד על נפשי, רק דרך מוחי מסתננים תמונת חוטמי, קול דיבורי, זקני, צחוקי, אנחתי, ואני סותם ביִ את הכל, נקוט בנפשי על הכל נכלם ומתבייש מהכל, כל מה שיש בי נראה מאוס, מזויף, נלעג, מעורר גועל, כל הוויתי מעוררת בי רגש של אשמה ורושם של תיעוב. אין לי מקום." אחרי כתב כזה, אחרי מילים כאלה, וטורים כאלה, (ולא אסוג הערב לשום דבר הדומה לפסיכולוגּיה כדי לראות מה אפשר ללמוד על נפשׂ האדם, בתור תיאור כזה, אם כי זה יכול להיות מﬠניין), אבל התיאור הזה כשׂלעצמו, של הרגשה של מיאוס, כשהוא ﬠצמו שונא את עצם הוייתו ואת קיומו, מתמצה במילה אחת: גועל. ב"שכול וכשלון" הוא מכנהְ אותו בשם מדויק יותר: – בחילה. היא הבחילה, אשר הספרות המודרנית, מצאה את ביטויה באחד מספריו הראשונים של סארטר – "בחילה”. והוא לא רק קנה־מידה להﬠרכת אדם את ﬠצמו, לא זו בלבד, אלא לפי תפיסה זו אין חש אדם את העולם דרך אהבה, דרך ידידות והבנה, אלאֵ דווקא דרך בחילה. כמו שאחר, אחד הסופרים הגדולים של דורנו, סופר שוודי בשם פר לאגרקויסט מנסה לתאר בספר אחר שׂהשנאה היא הדרך היחידה להבין אדם את אדם ולתפוס את העולם.

אז גישה זאת של סותם הכל הרגשה זאת של בחילה וגועל, הרגשה זו של אין מקום, כבר בסיפורו הראשון ב־1903 בחורף, אבל ב־1911 הוא כותב בספרו האחר, ספרו הגדול מכאן ומכאן, הוא מתאר את ﬠצמו במילים הבאות:

"שמע נא,יצלצל זה באוזניך כמו שאתה רוצה, (ושימו לב למילה יצלצל), ואני הנני פסימיסט, פסימיסט עד השורש, ומכל ויתורים לא, לא, לא. אני מקלקל את ההויה, אני מקלל את קללתי ועל פסימיותי אל אוותר. לא אוותר."

ובכן, אין זו פסימיות של מקרה, של מצב רוח רע, של אכזבה פה ושם, לרגלי איזה קונפליקט שׁאירע בשלב אחד של החיים. זה פסימיסט עד השורש, שכל הוויתו ולא יוותר עליה, כי אם יוותר על זה ויתר על ﬠצמו. כי אם אדם הוא פסימיות, וויתר על פסימיות, ויותר על היותו, כל עוד הוא בהוויה – זאת ראיתו, זאת תפיסתו, על כך הוא בונה דברים ומשום כך הוא כותב דברים ומשום כך הוא פונה לקהל. אבל הפסימיות הזאה מתבטאת בביטוי המובא: – האופייני הﬠומד במרכז הספר הזה, מכאן ומכאן והוא ידוﬠ למדי. ובכן, תוך שיחה, בדיאלוג בין שניים, נעלם הכל, ונותר הﬠיקר: ומה יהיה סוף סוף אתנו? אתנו היהודים? אין תרופה. כל תרופה. כל תרופה? כל תרופה, אתה כאן נשאל במר רוחו ובזוב דמו, פרפלן. המילה הג'רגונית דויטש האחרונה אותה השיחה התגנדרהָ בבעלת הודאת בעל־דין מחריפה. והיא המטביﬠה את חותמה על כל ההוויה הזאת. "פארפאלן".

בספרו האחרון שלמרות שמו הקודר – "שׂכול וכשלון" – גם שם רואים סימני התבהרות פה ושם, אבּל גם פה מתואר ﬠנין זה של פסימיות, ביתר תוקף בדברים הבאים:

שוב התגברה הבחילה. עד לבלתי נשוא. לידיה ופניה של הנוכחת שם היתה בﬠיניו הבﬠה, של יציר בעל רגל אחת וצפרנים רבות, שנפל לתוך גומה וכבר נכשלו כוחותיו בהתאמצותו לצאת מהם, אלא שצפרניו בכל זאת ﬠדיין תקועות בכותלי הגומה המלאה טחב ורקב ומק. תקועות כמתﬠודדות וכבלתי רוצות להודות בשום אופן שכאן כבר נגמר הכל.

השמעתם תיאור של הוויה הדומה לרגל אחת ﬠם צפּרניים מרובות, תקוﬠה בקיר. איזה מן חוויה קפקאית, איזה תיאור של סיוט לקפל הוויתו של אדם דוגמת רגל אחת עם צפרניים רבות. ואיזה מן היאחזות שאין לנו שכל, שאין לנו תקווה, שאין הכל אף על פי כן, ואף על פי כן היא אחוזה. והרגשה שכאן כבר נגמר הכל. במקום אחר באותו ספר הוא מזעיר את הביטוי – "לחוש כל אימת ילוד אישה המיותר" אדם בﬠולם הוא מיותר, הוא סובל מאימה, כולו פחדים, כולו זרה, וקיומו בלתי מוצדק ובלתי מוסבר. פלא, שבצד פּסימיסם גדול זה, שבניאדם בדרך כלל מנסים לעשות אותו לפשטני, ולאמר שאילו הוא כל־כך פסימי, אז מה הוא חי למה הוא ﬠושה, בצד פסימיות זו, יש לפניכם איש בצל תאוות חיים יוצאת מן הכלל. רﬠב לחיים. צמא לחיים. צמא לחיים צמאון חייתי, ברוטלי כמﬠט. נהנה ורוצה להיות חי למרות כל אותם הדברים. כתביו, מכתביו שיחותיו, דברי חבריו שהכירו אותו מתארים את ברנר כאוהב אדם. ואף על פי שיש לו רגעים ספורים, רגﬠים קשים ורגעים דוחים, הוא הומניסט בהוויתו, ולא כאידיאולוגיה, אלא אוהב אדם ובעל תאוות חיים המוצאת את ביטויה בכמה וכמה גילויים, שﬠוד נעמוד ﬠליהם להלן.

אבל ביזוי ﬠצמי זה, רדיפת האדם אחרי הגדת הדברים המציקים לו, פסימיזם מיוחד זה, שעוד נראה מה טיבו ומה מקורו, איננו כאשר יש לפעמים אצל אנשים שהם פסימיסטים לגבי תהליכים ועובדות שבעולם, אבל די יודﬠים להינות בפינתם שלהם, באשר ידם משגת. ברנר מתחיל בדבר הזה מן הנקודה הפנימית ביותר של הוויתו. הוא איננו יודע לצייר לנו דברים אחרים מאשר הרגשה מרכזית זאת, ואין אצלו שני עולמות שזה, במעגל הפנימיביותר, וזה שבמﬠגל הרחוק האחרוןאו הקדמי, על כל פנים מסביב, שם הפסימיזם שלו נובﬠ. מתחיל מעצם תוך הוויתו. והדוגמאות הבולטות לכך הוא, האוטופורטרטיות. כיצד מצייר האומן את דיוקן ﬠצמו. הן כדיוקן האומן כאיש צﬠיר, ובין דיוקן האומן כאיש לא־כל־כך צעירואינני יודﬠ מה דעתכם ﬠל גיל ארבﬠים, על כל פנים שׁמלמﬠלה מעשרים הוא רואה את ﬠצמו כזקן.

בספרו – "שנה אחת",  בעמוד הראשון, מתואר גיבור הסיפור. הוא מתואר בצורה הזאת: כשהוא, גיבור הסיפור, מביט בראי יש שהוא חושב על אודות עצמו. שדומה הדבר כאילו טבﬠ פעם במי שלולית, וכבר התחיל גופו צבה ומתנוון, ובאופן כזה משוּהוּ משם כי ארוכה לא היתה לו. זה הגיבור. זה תוארו היפה! זאת היא האסתטיות שלו: הוא טבע. אפילו לא במים עמוקים, בשלולית, ושהתחיל כבר מרקיב והתחיל גופו צבה ומתנוון, הוציאו אותו, הכניסו אותו לחיים, ואמרו לו – תחיה הלאה. וזהו המשוי מן השלולית, הוא הגיבור שצריך לדחוק את ליבנו להזדהות, השתתפות בגורלו לאורך הסיפור הזה. לא אלאה אתכם בתיאורים דומים ורבים שאמצאם לאורך כל ספריו, תיאור הוא כיצד הוא מתאר את אובד העצותֵ במכאן ומכאן. תיאור כיצד הוא מתאר את יתר הגיבורים, את אביו למשל. הן בחורף, בין אם במסביב לנקודה אביו של אברהם זול. תיראו מה יוצא מדמותו, מתוארו של האב הזה, איזה כלי מכוער, אנטיפטי, כולו רע. רע בצורתו, מכוער, מכוער בקומתו, באופיו המוסרי, פנים ואחור, אולי הדברים האלה התבלטו יותר אם, נראה איך מתאר באחד הסיפורים האחרונים, והסיפור שהזכרנו אותו שכול וכשלון שנכתב אמנם הרבה שנים [קודם לכן] והתפרסם לבסוף ב-1920, בצורת ספר. שנה לפני מותו. שם הוא מתאר אפיזודה של אהבה. שם יש תיאור, ויתכן שהוא היחידי בכתבי ברנר של נשיקה, כדאי לשים לב לדבר.

"הוא חיבק אותה בזרועות רכות. שמﬠ את דפיקות לוח ליבה החלק. העתיר על שׂערותיה נשיקות לוחשות, דוממות, תחושות, צרובות, היא הוציאה מיד גניחה נוראה והתלכדה בו בהשכחה עצמית גמורה, רגעים ממושכים לא הרפּתה ממנו. אבודת עשתונות. העניקה ללחיו, לעורפו ולשפּתיו נשיקות, נשיקות ונשיכות, נשיכות דם בסופן של נשיקות. גיחכה, למה נתקלקל מלבושה. כפתור מאפודה ניתק, נקרﬠ. חזה כאילו נשם נשימות אחרונות, וחבלים הקטנים שלו באו עד החוף כאילו הלאו דם, ריח רע, ריח בליעה וקיבות מקולקלות. התחיל נודף מן הפיות ומן הגופים."

זאת היא סצנת נשיקה של ברנר.

אילו היה זמני אתי, אפשר על יסוד הקטע הזה לראות דברים שונים ורבים ממה שנשוחח עוד הערב. אבל זמני לא יספיק, ולפיכך, אם יש מישהו המעוניין יעיין אחרכך ויעשה את אותו הניתוח בﬠצמו, של כל אותם אמצעי ביטוי ואופני הדגשה אופיניים. מה איכפת, מה קודם, מה במרכז תאורה זו. מה רוצה במאי של מחזה זה להציג לפנינו ולהבליט בעקר.

אולם הפורטרטים העצמיים האלה, ההרגשה של ההוויה שבה הוא חי, הרגשת עצמו כמשהו המעורר בחילה, הרגשת העולם כמשהו שמעורר גועל, כל אלה ביחד אינם עומדים בשום אופן בסתירה לאותה הרגשה שיש לנו מדי קוראינו את כל כתבי ברנר, של וולקן של כוח. כוח עצום וגלמי כוח בלתי מפורק, שעד כמה כתב ברנר בשנות חייו הקצרות, כרכים מרובים של ספרות, וספרות יפה! ביקורת ורשימות, לא דלה ולא הגיע עוד לשורש של תחילת ההרגשה של הוולקנית הזו של מה שיש לו לאמר. כל אלה מתוך זווית ראיה מסויימת, כל אלה מתוך הרגשה גורלית שהוא חי, הוא ﬠצמוֹ חבריו עולמו איתו, חיים בעולם שהגיﬠ ﬠד אבסורד.

הוא חי באבסורד, בהרגשת האבסורד.

חברים, שלושה היו שנולדו בﬠרך באותה שנה, למדו באותן ישיבות, גמרו בﬠרך באותה תקופה, ומפרסמים אפילו בערך באותו זמן. זה היה ברנר, גנסין ושׁופּמן. איש איש פנה לדרכו. שלושתם כאחד שותפים בביטוי הזה של הרגשת האבסורד שמה שהוא שהיה תמול שלשום אחרת, תם. ומה שהוא שמתחיל ברגע זה, והוא הרגשתו תגובתו, קריאתו היא קריאה של אבסורד.

כל ימיו ערך ברנר חשבונות. כל ימיו ישב וניסה לסכם סיכומים, כל ימיו תבﬠ סיכומים חסרי פניות, אכזריים, אמיצים וישרים. ההרגשה שלו היתה שאם הוא מדבר בחוסר אילוזיה, הוא עושה את השרות הטוב ביותר לאדם. הוא ﬠד כדי כך השתכר מהדבר, שנראה היה לו, כאילו זו אמת המידה היחידה והבולטת. אבל אמות מידה כאלה, אין סופר בוחר לו מתוך שיקול או מתוך חשבון קר, אם כדאי או לא כדאי, הוא בוחר אותן משום שהוא בנוי להן. משום שהוא שר אותן. נכון יותר: הוא שר אותן משום שהוא כלי נגינה כזה, שכך הוא שר. והוא היה לוחם על בנין זה, הרגשת ההקניה, בהקנית ההרגשה של אבסורד, שלילה מוחלטת. כל ימיו ﬠסק בהערכה עצמית שלו, של חברתו, של העם. כל מקום שהוא בא. אולם, שני מאזנים עיקריים השאיר לפנינו ברנר, נסיונות סיכום אלה. האחד הוא מאזן חשבון האישי, האחר הוא מאזן חשבון העם היהודי. האחד הוא מאזן חשבון מה שהיה ﬠד אז בגולה, איך נראתה הגולה, ומהי האמת ﬠל הגולה, האחר הוא המאזן של ציון, כפי שהיתה באותה תקופה שהוא חי בה. שתי הערכות אלה, או שני מאזנים שנתיים, מאזני השנה, או מאזני תקופות השנה, שערך ברנר, נמצאים דומני בשניים מכתביו באופן בולט ביותר. האחד מאמרו "הערכת ﬠצמנו בשלושת הכרכים", שדרך ברנר הוא ﬠושה את חשבון ההיסטוריה היהודית, סליחה, דרך מנדלי; הוא עושה את חשבון ההיסטוריה היהודית, והשני בסיפור, או ספק רומן, מכאן שהוא עושה חשבון עם ההתישבות, ﬠם החלוציות, כפי שהיתה אז, ﬠם העליה הראשונה והשניה, ﬠם ציונות ציון, ﬠם אידואולוגיה, עם סוציאליזם, עם כל אותם הדברים שמלאו ליבו ועולמו, אופקיו של בחור בימים ההם.

במאמרו, בהערכת ﬠצמנו בשלושת הכרכים, מוצא ברנר הזדמנות לﬠשות סקירה נוקבת עד התהום של חשבון הﬠם היהודי. סקירה אשר אינה יכולה להראות אחרת אלא כתמצית [ה]הערכה האנטישמית [ביותר] שנשמעה אי פﬠם, על הﬠם היהודי. אשר כפי שתראו אחר־כך, לא לחינם הזדעזﬠו, קרובים ורחוקים, משהתפרסמה הערכת ﬠצמנו זאת. בקטע אחר־קטע, ואני רק ארפרף על הנושאים, אראה את דעתו, מה שהוא קובﬠ. הלשון של היהודים, ליהודים אין לשון, אף על פי שהם מדברים הרבה. היהודים חסרי שפה, אף על פי שהם נטלו תשﬠה קבים של דיבורים, הדיבור היהודי הוא אקט־דה־מה. ונﬠנוﬠי ידיים. היהודים איך הם נראים ﬠל פי הערכה אסתטית, הם נקלים ומגוחכים מפני שהם חלשים, ולפיכך, הם בלתי יפים, ולפיכך גם בלתי מוסריים. אם הוא חלש – הוא לא יפה, אם הוא לא יפה – הוא לא מוסרי. היהודים: קבצנות, יללות, אמיתיות ומﬠושות. הﬠם היהודי צוﬠק ולא עושה, יהודי, איך הוא נראה, רותק[?] יהודי כשר בנפשו יפה. חטטים בפניו, זקנו וגבותיו מסובכות, שערותיהם בשיבה ובשחרות, מצחו הגבוה וﬠיניו הטרוטות, פיקת גרונו גדולה, וגבו כפוף. דמות נלעגת של שיילוק חסר כל חיבה וכל הﬠרכה.

ביאליק מספר לנו ב-"אם יש את נפשך לדעת", על מה זה תהילים לאדם היהודי. מהו אומר כאגדת תהילים, לאמור תהילים, מתי אומרים, איזה זכות הנפש – איך ברנר רואה את התהילים

[סוף השורה חתוך]

[…] והבלתי מוסרית כאחד שביהודים. כיעור ואי מוסריות. שהוא תוהה לשאלה הזאת שיש ﬠונים שהיהודים הם פּסימיסטים ופורץ בצחוק. יהודים פסימיסטים? פסימיזם אין היא תכונה גרוﬠה היא פסולה. אצל היהודי, הואֵ אומר, יש התרשלות, חולשה ופּחדנות – שהוא קורא להם בשם פסימיזם. כשׁמגיע לענין של קידוש השם של העם היהודי, למרתירולוגיה, הרי בתולדות העם היהודי מראשיתו ﬠד היום, הוא טוﬠן כך הרי אנו פרזיטים בלתי חשובים ואי מוסריים, אפילו כשאנו עולים לגרדום על מלחמת היושר והמוסר, גם אז אנו טפילים ובלתי חשובים. מפני שכוח אין לנו, מפני שיסוד חיינו אינו בידינו. חשבו אגב, בסוגריים, בעוד ששומעים פה ושם בתוך ציבור הצעירים, במדינה היום, כתגובה על ﬠנין השואה, מפני שכוח אין לנו, כי מי שסוחבים אותו ליהרג, ואין הוא נלחם ואין לו כוח – משהו פגום בהוויתו. מה שאנו שומעים פה ושם בשפה רפה, אומר כאן ברנר בקול רם, שהמרטירולוגיה היהודית של קידוש השם [היא] טפילות בלתי חשובה של ﬠם חסר כוח וחסר ישות. היהודי, הוא אומר, אינו יודﬠ לחיות. אין יהודים חלוציים, ואין אנשי צבא. יהודים בשﬠת שריפה, דרך נשים להם, אין כוח אלא לצעוק. באותו מאמר 'להﬠרכת עצמנו', הוא מגיﬠ לשאלה, של ארץ ישראל, כמתאר מנדלי את בנימין שלו אם הם נושאים נפשם לעלות לארץ הקודש. ארץ ישראל הוא שואל, באופּן היותר טוב – חלום מרחוק. מוטב היה בלﬠדיו. חלום של ﬠם עקר, חלומות רפּים וגעגוﬠי ﬠשן מתפזר. מוטב, הוא אומר, ליהודים לשבת במקומם ולא לשגות בחלומות על הירדן ועל השחיפּון [הקישון?]. כשרון מדיני – אין לנו. מי אפסיים אנחנו. האמונה היהודית, זאת אמונה בכוח נס. לא אמונה יהודית, כי אם התרשלות. וזאת תורת היהודית, דחוק עצמם לכל מקום.

נגיﬠ למקום אחר, בו [הוא] מדבר מהם חוקי ישראל. מהם, מהו התלמוד, מהי כל תורת ישראל, שלמדו אותה דורות ודורות, ועליה דברו וﬠסקו והגו, חוקי ישראל, אומר שם ברנר, חוקים שוטים, רשעים ומגוחכים, שאין דוגמתם בשום קיבוץ בני־אדם חיים, ושכל אחד יתמרמר ﬠליהם מדי היתקלו בהם. רק ליהודים, רגש רליגיוזי ליהודים, מי שאמר כך, אצל היהודים הכל רליגיה מחוסרת יחס. היהודים אינם ﬠם רליגיוזי, כי אם אנשים המחזיקים בדת, רבים מתוך צביעות ושפלות הנפש. הרי לכם תפארת הדת היהודית. אחר־כך הוא מדבר על הסרסור היהודי. אגב פונה ומדבר על הפרוזודיה היהודית בﬠרי המערב בגרמניה ובסביבותיה, אותה היהדות שהיתה טרף ראשון עתה בשואת ההיטלריזם, הוא מתאר אותה במילים הבאות: "כל דברי האנטישמיים ביחס אליה, הינם אמת וצדק, אם נאבה להודות, ואם לא נאבה." אני מקווה שקטﬠ זה לא יפול לידי סרווציוס [סנגורו של אייכמן]. יתר על כן, הוא פונה ואומר האיש שעל שׂמו נקרא המקום הזה, אילו היה איזה ﬠם אחר במצבנו, ואנחנו היינו הגרמניים, הרוסיים וכו', האם לא היינו בזים ליהודי? האם לא היינו שונאים אותו, האם לא היינו מטיל עליו מבלי משים, כל ﬠוון ואשמה? ומסכם והולך בדרכו באותו מאמר נורא, האדם היהודי, הוא אומר, פרזיט, אנטי־מדיני, אין לו דבר קדוש, אינו קשור לשום דבר באמת, רק אל הרווח הרגעי ﬠיניו נשואות, ומגיﬠ לשאלה, מה סוד קיום הﬠם היהודי. איך פגע רע כזה הצליח להתקיים כל־כך הרבה זמן, אמנם ה[תקיימו] היהודים, הוא אומר, אבל ההתקיימות עדיין אין לה זכות. השאלה היא, [איך] יתקיימו [מעתה], איזה צורה אנושית יקיימו. האם לא היה קיום וﬠדות לשפלות שמוטב לא להתﬠניין בה. ערך קיומנו אינו נותן לנו כבוד ביותר. הבו גודל לישראל, מפני שנתקיים? אבל איך נתקיים, כל הﬠם היהודי הוא אומר, כל כוח יחידיו אינו אלא להאנח. להתחבא, להתﬠלם מן האחר הסובל. לצבור פרוטות, להתחכך אצל הגויים, להתפרנס מהם ולהתאונן. הוא מגיﬠ בתוך כך לדבריו הקשים ביותר. בשעה שהוא מדבר כך: – "אם אין כיום תנועה ישובית ארצית גדולה, בין העם היהודי הגדול, אם רק מניינים של בחורים יוצאים מבין שנים ﬠשר מיליונים שהיו אז, (המאמר נכתב ב-1914). ובכן, אם רק מנינים של בחורים יוצאים מבין שנים עשר מיליונים, הנכונים לרחוץ במיצי זיעתם את חלאת הסרסרות הרעה שדבקה בנו, לגול בידייהם המיובלות את חרפתנו ההסטורית, אות הוא, אות קיין, כי סרסורים בסרסרותם ייכלאו, אם העם היהודי ידﬠ לשלוח ממליוניו רק בחורים ספורים לארץ זה סימן שׁהﬠם היהודי אין לו כוח קיום, מכיון שהוא סרסור שאוהב את הסרסרות שלו, שיהודי שיש לו משהו לא יזוז ממקומו, לא יﬠלה ולא יפעל. הלא דווקא המﬠט שעולה, מעיד על הרוב שאינו ﬠולה. שהﬠם היהודי בכלל, איננו ﬠומד בשום מבחן.

ובכן, הוא ממשיך, מפני שכוח לדבר אחר יותר מכובד מאשר סרסרות אין להם, ואם אין כוח, אם אנו דומן ורפשׁ, אם הפיזור יפה לנו, ואנו לו, אז אל תייללו על השמות שההתבוללות עושה בנו. על רוח היהדות ההולך ומתבטל בﬠולם, אל תתחככו כביכול מﬠקיצות בוז מכל צד, שׂהצדק אתם, ﬠם אלה שבזים ושונאים אותנו. ובפרט בפרט, אל תﬠשו עצמכם ליהודים למראית עין, לצדיקים נרדפים על צדקתם, אל תהפכו את הצﬠקה לצדקה.

אלה תולדות ישראל אליבא דיוסף חיים ברנר. דברים אלה כתב כאן בארץ, באותו עיתון שהוא ﬠרך, ב”רביבים”, כאן ישב וכאן ראה כפי שראה ומה שחש לא טמן, ואמר דברים אלה, דברים בוטים, שאולי רק יותר מאוחר, בהרצאה זאת תוכלו לראות מה אני מסמן בהם ומה אני מדגיש, בביטויים אלה שלו. אבל ﬠוד נקודה או שתיים ואני מסיים במאמר זה, נקודה אחת – היהודים לא הלכו בגולה, כלומר לא הוליכו אותם, לא גרשו אותם, הם הלכו מרצונם, כי יותר טוב להם אצל גויים.

היהודים האלה אין לעם היהודי היסטוריה של קידוש השםכי אם דברי ימי ישראל הם ההיסטוריה לציפּיה לאפשרות של התבוללות. אבל לא קבלו אותנו.

[והוא] גומר את המאמר הזה, במילים האלה: "הבוז לכל מה שראוי לבוז באופיינו ובחיינו, התﬠמק ﬠוד יותר בספרות הסיפורית שלאחר מנדלי, הבוז ההיסטורי אלינו לא לחינם היה, הסביבה שלנו נתמסמסה, לא נשׂתנתה. מוצקה לא היתה גם בימים ההם, מחוסרת יסוד מיסודה היתה גם בימים ההם. אנשים עובדים, פּרולטריון אמיתי לא היה גם אז, ﬠניים הולכי בטל היו והוויים, העיקר לא השתנה. עתה אנו חיים באי־סביבה. לגמרי באי־סביבה. ועלינו להתחיל הכל מחדשׂ. להניח האבן הראשונה.

מי יעשה זאת? אנחנו, באופיינו, זו היא השאלה. אחרי זה, הוא אומר, תפקידנו ﬠתה, להכיר ולהודות באי־היחוס שלנו מימות ﬠולם ועד עתה. בפסול האופי של היהודים. ליהודי אופי פסול וצריך להודות ולהכיר בכך, הוא אומר. ולהתﬠלות ולהתחיל הכל מחדש. ואחר מגילה זאת, אחרי מגילה טרגית נוראה, שוללת זאת, שחורה משחור, החותרת תחת כל יסודות העם והﬠם היהודי, הוא גומר את המאמר הזה במילים: מושבי פוﬠלים זוהי, הרבולוציה שלנו.

כי אז זו, כמו שאמר בשׂעתו אהרון דוד גורדון לאחר שקרא את המאמר הזה, [מסקנה] כל כך מפתיעה, כל כך פתאומית, כל כך לא יוצאת מכל מה שהוא אמר מקודם, שאין לה טﬠם ואינה אומרת דבר. יתר על כן, אהרון דוד גורדון יצא במאמר מיוחד בשם "הﬠרכת ﬠצמנו",  ובמאמר הזה הוא מתווכח קשות ﬠם ברנר, על האופן של הערכת ﬠצמו זאת. ואני מרשה לי להגיד לברנר מה שאני חושב לאמת, כשם שהוא הגיד לנו מה שהוא חשב לאמת. ולא רק לברנר, שימו לב, כי אפילו אם יבואו כל הדוסטויבסקיים וכל השקספירים לﬠולם, ואפילו יצטרפו אליהם כל מי שחפצים להצטרף אליהם משלנו, וכולם יחד ירקו כך על שערנו, ועוד יוסיפו לחללו בחמלתם, אני אגיד להם, ואני חושב כי כל יהודי שאינו בוﬠט בחלקו ולצערנו הגדול רשאי להגיד להם, אתם אינכם מבינים את צﬠרנו, כי לא יפה הוא צﬠרנו, כי אין בכוח של כל צורה יפה שבעולם לבטאו, כי ﬠמוק הוא מן האסתטיקה שלכם, שלכם, כלומר – ברנר, דוסטויבסקי ושקספיר, ומין האינטואיציה האוטומטית שלכם, ואפילו אם יהיה פיכם מלא רוק כים, ורובכם לא ישיג את צﬠרנו. וגם חמלתכם המעליבה ומחללת עוד יותר אלף פעמים יותר, בל תשיגהו גם היא. כי צﬠרנו נשגב מכם ומנשמתכם הגדולה היודעת להתגדל את בני תמותה, כי את הסוד שעימו אנו אחים לצרה או של השוכן אתם בתוך טומאתם, אינם יודﬠים. והוא מוסיף: הרבה למדתי מתוך הערכת ﬠצמנו של ברנר, בייחוד למדתי לדעת את מקורן של הרבה מבוכות נפשיות בקרבנו בדור הזה. שום ציורים בלטריסטיים, או מאמרים פובליציסטיים לא היו מגלים לי כלכך את נפש חלק ידוﬠ מבני הדור, כמו שיצא מתוך אי התאמה שנגלתה בהﬠרכת ﬠצמנו זאת. רק דבר אחד לא למדתי, לא למדתי את ﬠצמנו. קטגוריה בלי יסוד, אומר גורדון. קריקטורה גרוﬠה אינה הﬠרכה עצמית. קריקטורה כזאת או מﬠין זאת, אפשר לﬠשות מכל אדם בכל ﬠם, בלי יוצא מן הכלל. במקום שיש ידיﬠת חיו של המצויר מכללם וכל פרטיהם בכל העשרים וארבﬠ שﬠות מעת לעת שלו, ויש עין חדה התופסת בנקל ביחוד הצדדים השליליים, החלשים והמגוחכים ויש כשרון ציור מספיק, ויש יחס אנושי מתאים. כלומר, אתה ברנר, בן בית, אתה יודע את היהודים, איפוא כל חולשה מונחת, איפוא כל לכלוך, אתה יודע כל דבר – לכן ידעת לעשׁות את הקריקטורה, לעשׁות יותר טוב מכל זר, אבל מה שאמרת אינו אמת, לא הבינות את הצד היהודי, לא הבינות מה זה יהודי, ואתה ירקת ﬠל עצם כאב הﬠם היהודי. במקום נוסף הוא אומר, אין אתה משורר הצער, אינך נרתע מלירוק על צערו אל עם וצערו של אדם. דברים קשים ומרים, אבל ברנר לא אמר דברים אלה כאמור בקלות דעת, כי אם ממאמר הזה אין בו שום דבר סותר, אין בו שום דבר אחר מספּורים או הצגתו לפני כן ואחרי כן. מכאן ומכאן נכתב ב-1911 לעומת שׁכול וכשלון שנכתב ב-1902, תמצאו אותן הערכות בלתי משתנות, עם תגובתו של ברנר, ﬠם תגובתם של אנשי העבודה באותו הזמן, ﬠם המאמרים שנכתבו ב"הפוﬠל הצעיר”, ﬠם תגובות בחו"ל למאמרים האלה ועד היום הזה; ﬠם התקפות שונות של בעלי מוסר היהדות ובﬠלי ההרגשה של חובת ההגנה על העיירה והגולה וכו', עד היום נראים דבריו של ברנר כאן כמשהו יוצא דופן. אבל הוא יוצא דופן אולי לשומע, הוא אינו יוצא דופן לברנר. מי שמקבל את ברנר, והוא חלק מהוויתו של ברנר – כך הוא ראה. ולא משום שהיה נדמה לו, אלא מפני שהוא חי. תארתי לכם דבר זה בהדגשת הביוגרפיה, בפרוטרט הﬠצמי שלו, כך הוא נראה, כך נשיקתו נראית, כך אביו, [כך] אמו נראית, כל כל ההויה שמסביב. זאת אשר בה אנחנו עומדים כאן, בתיאור הזה. אין פה גורדון להטיף מוסר לו, שעבר את המידה, שחילל. אם אתה מקבל את ברנר – כך השקפתו. והשקפתו לא משום שהוא חקר יותר או פחות את היהדות, את ההיסטוריה, אלא משום שזוהי חווית תפיסת חייו.

אמת, וההרגשה שזה מוגזם, יכול כל אחד וללא קושי לבוא לברנר ולאמר לו, כן, אבל אתה מגזים נורא, אתה מפריז. ולמי לא אומרים כך? למי מאלה שמﬠז לפעמים למתוח מילת ביקורת, אין הוא נזכר מיד בתשובה זאת. אבל אתה מגזים ומפריז נורא, התמונה יותר מתונה. יתכן שיש כאן הגזמה אם המידה היא מידה של תצלום פוטורגפי, של מציאות, אבל ראיה אמנותית איננה חייבת לתצלום זה ולא לכלום. ראיה אמנותית היא זווית ראות מיוחדת הטבועה באדם הרואה, לראות כפּי שהוא רואה. ואם הוא רואה כך ואינו אומר כך, אז הוא זייפן. תפקידו לאמר כאשר הוא אומר, בין אם זה מוﬠיל ובין אם אין בזה תועלת. והוא אומר את הדברים האלה, כי אם יאמר אותם פחות, אנחנו נישן בשקט.

אם זה לא כל כך נורא, [כי] הרי לכל מטבﬠ יש שני צדדים, אם גם קצת לא יפים היהודים, אבל קצת גם יפים היהודים, ובכן – אפשר לחיות. אבל כאשׂר זה ניתן לנו בתגבורת גדולה אחת של הגדשת סאה, וברנר מתאר דבר כזה באחד המקומות, במכאן ומכאן הוא אומר – אתם תאמרו איך מציירים תמונה כזאת, שם יש חדר קטן, אישה חולה, דלות, חוסר לחם, מצב רוח רע, איך למקום כל־כך קטן אתה מכניס כל כך הרבה אלמנטים שחורים, איזה מין תמונה היא שחור ﬠל גבי שחור?

והוא עונה, ולא במקום אחד ולא בסיפור אחד, אם תמדוד לפי הקריטוריונים של האסתטיקה העולמית, זה לא סיפור וזאת לא תמונה וזה לא כלום. אבל אני, אומר ברנר, [אני] צוﬠק, ועל צעקה אין חלים חוקים של תווים. אני אומר את הדברים המרים משום שהם מרים, והם צריכים לבוא אליך, השומע, הקורא, כך שתזדﬠזﬠ, לא אתן לך משהו שבאמצע, לא אתן לך משהו של מתינות, לא אתן לך משהו רפה בין השניים, תקבל אותו בכל חומרתו, או תבלע או תקיא, אבל הכל עד כדי קיצוניות.

ﬠם כל זאת, מתאר ברנר ובאותו מאמר ﬠצמו, מה פירוש "לא רע?" כאן ראינו את הרﬠ. במאמר הזה ﬠמדנו נוכח הרﬠ. נוכח הביקורת השלילית, נוכח הביקורת הקטלנית האומרת שהאופי היהודי פסול, אין מה לﬠשות. אם אולי נצליח לבדוק מחדש כלומר – לסלק את ﬠצמנו הישן ולקבור את אישׁיותינו היהודית, ולהתחיל אם אפשר איזה הוויה, תחיית מתים של ﬠם. אבל יש לברנר גם קריטריונים של החיובי. ובקריטריונים האלה הוא משתמש, ומזכיר אותם. ואקרא לפניכם דוגמאות אחדות.

מה טוב בﬠיני ברנר? באותו מאמר הערכת ﬠצמנו, תמצאו לא בהתחלה את הקטע הבא: " אנשים בני ﬠם חזק, אמיץ, זקוף, עומד ברשות ﬠצמו, אוהב עבודה, ומוכשר לעבודה, רציני וﬠליז כאחד, שש להלחם על כבודו ולהגן על ﬠצמיותו, קשור אל הטבﬠ ואל אלוהי הטבﬠ, בז לאויביו ﬠד לבלי התרﬠם עליהם כלל, נאמן לבניבריתו, ובוטח בכוח ﬠצמו.

זה לא היהודים, אבל זה טוב. אנא שׂימו לב לקריטריונים מהו טוב: חזק, יפה, בטוח, שקט, בז לאויביו, קשור לטבע ואל אלוהי הטבﬠ, ועוד נשוב אל זה. במקום אחר: "ראשית כל טוב ואחרית כל טוב, ראשית כל ברכה ואחרית כל ברכה, היא ההכשרה להתאחד ﬠם הטבע. ﬠם האמונה הגדולה והחזקה, הממלאת את הנפש, ומהי? – היא בריאות הגוף. ואושר וﬠושר הכוח, הﬠושים את האדם חסון, יפה בטוח בﬠצמו ובלתי תלוי בדעת אחרים. ולהלן, הגויים, אצלם יש עבודה, אצלם יש דבר היסודי, זאת אומרת, מוסרית, שאיננו ואיננו אצלנו. לגויים משהו יש יסודי, ועל כן הוא בריא, זה לנו אין. ארץ־ישׂראל – הוא אומר הלאה – לא זאת שחלמו עליה חלומות, אלא הוא מחפש לו "ארץ ישראל של מטה", אלא [ארץ של] עפר ואדמה, בשביל היושבים בה. ומשא נפש ברור, לתפוצות הגולה.

להלן הוא אומר על הרוסים הרוסים הם עמים של חיפושים רליגיוזיים באמת, בניגוד ליהודים, ושל הרגשת תמימות, של תום […], שחברו יחדיו אל אינסטינקטים איתנים, יﬠריים.

לא האמנתי בתחילה שזה אמנם הביטוי שהשתמש בו ברנר ﬠד שחזרתי וראיתי אותו: "אינסטינקט יערי”. יש לביטוי הזה היסטוריה למי המכיר תנוﬠות וזרמים רוחניים. אבל יש לכיסוי הזה מובן, גם כשתקראו מה כותב ברנר, על טשרניחובסקי, איך הוא מוצא בו את הזהות הזאת, כמובן וכמובן אם תקראו את ההשׂוואות של ברנר\ברדיצ'בסקי. והמלה של יהודי יערי, ﬠוד רגע אני אגיﬠ גם למלה גזﬠי, הם דברים מיוחדים במינם.

השקפת עולם נשגבה, הוא אומר, להתקרב אל אהבת אלהים אמיתית; קיום הגון מתקיים תמיד רק [אצל] האדם המעולה. האדם המﬠולה, װדאי יש איזה סוד בזה, בקיומנו הארוך, ודאי יש איזו סיבה מיוחדת. כל ההוויה מלאה סודות כאלה. כלומר, כנגד התפיסה היהודית, של יהדות התלמוד, של עם הספר, של ﬠם הרוח, של ערכים מוסריים, היא פתאום באה אלינו בשם אדםהיער, המחפשׁ את אלוהי הטבﬠ, שרוצה חזק, בריא, חסון, יפה. אל תנסו לקשור את ברנר ﬠם איזה אידאולוגיות שהדביקו לו לאחר מעשה.

דברים אלה יתחזקו שבﬠתיים אילו היינו קוראים כﬠת קטע אחר קטﬠ מתוך סיפוריו, זמני וזמנכם לא עומד לנו, אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אציג לפניכם רק שנים־שלושׁה קטﬠים מ“מכאן ומכאן" על מנת שתראו מהו הדבר הזה, וכל ﬠנין זה תלוי וﬠומד במלים "מושבי עובדים הם הרבולוציה שלנו". לאחר ששׂלל את כל קיומו של העם היהודי, לאחר שמתח ﬠליו את הביקורת האנטישׂמית הגדולה והחריפה והנוראה ביותר, לאחר שפסל אותו פסילה מוחלטת, נתן לו תקווה במושבי ﬠובדיםְ. מה זה עובדי מושבים? זה אנחנו לא יודעים ﬠוד, זה נראה עוד מעט, מה הוא הבין בביטוי “מושבי עובדים"? מה זה הדבר שהוא טוב בניגוד להוויה היהודית שהיא רע. הוויה המעוררת בו בחילה.

הנה לפניכם תיאור “מכאן ומכאן" של מושבה יהודית בארץ ישראל כמובן, 1914:

"לפני לכתי הלום הצטיירה ארץ ישראל בדמיוני משום־מה כעיר אחת מיושבת יהודים חפשׂיים ומסביבה שדות הרבה, ריקים, ריקים, ריקים, המחכים לעוד אנשים שיבואו ויעבדום, אבל הנה אני יורד בחיפה (ואחר כך הוא ממשיך הלאה ומגיﬠ למושבה). אולם ﬠד שאני עומד ושמח התנפלה עלינו מאותם המשעולים המאוסים חבורת שׁקצים ﬠרבים [וחזרה על] המﬠשה הישן נושן: יאהוד – האכה, אכה. רבותי, נצנצה בתוכי הרגשה אמיצה וגאה, הרגשה של איש הנמצא בארצו, אלא שמיד הזכירנו מלווי שבתוך עיר שכולה נכרים ורובה נכרים אנחנו, וכדאי להזהר. ובכן, שׂובִ יש נוכרים בﬠולם שצריך לסבול מהם, גם מאלה המזוהמים צריך לסבול.

והנה הוא מגיﬠ למושבה. "מושבה זו, רחימאי, ﬠוֹשׁה כולה רושם של קבצן שׁמן ומנוול, שהושׂיבוהו אצל שולחן של נגיד והוא שואב מן הקערה בידיו המגוﬠלות, המצועצעות והעבות. פקידי המושבה וקציניה חזירים מפוטמים, שאין כוח ברגליהם ללכת משומן, לﬠשות אף צעד אחד, אבל כשיחדלו לפטמם הרי אינם מוכשרים אף לשכב כך, בלי תנועה. (ילידי הארץאלה שקוראים להם סברﬠס), ערומים, ונשחתים, נרפּים ונבזים, הרוב במקום הזה מוכרים כל צרכי אוכלנפש. המושבה, איך היא נראית?

עיירה יהודית־ליטאית משמרת, רק פריץ אין לה. התרשלות ובחילה שפוכות על הכל, חיי ארעי (שימו לב לביטוי הזה, במקום אחר אומר חיים אויריים), היות ופריחה באויר, תכניות של מוחות מיוגﬠים, גﬠגועים של לבבות קרוﬠים וטﬠנות של פועלים בפיהם של לא־פועלים. (מושבה. אולי לא מושבה, נﬠבור כﬠת לירושלים):

"ירושלים המה הצעיר לנפשו ועלטה היתה בעיניו. חנות קודש זו שהכל מוצג בה לראווה, אטליז קודש זה, שהקדושה נמכרת בו באוקיה, זקנה בלה זו, ירושלים, שלא ידעה מעולם בושה, שכל ﬠרכה היה תמיד במה שהגידו אחרים עליה. ירושלים, כנסת ישראל. דומה היתה כנסת ישראל באותה שעה בﬠיני הבחור הרציני (כלומר המחבר), כנסת ישראל זו, ﬠם חייה מימות הריסות בית"ר עד הנה, ﬠם תפקידיה הסרסוריים, אשר מילאה בימי הביניים ובעת החדשה, עם היחס של חלק אחד בתוכה לחלק שני בתוכה, ﬠם אי־דאגתה לﬠתיד, ﬠם המשיכה לפּרנסות הקלות שׁבערים, שנﬠשו לה לטבע שני ואין מציל – דומה היתה כנסת ישראל לזונה ﬠדינה וﬠלובה בכרכי הים, (היה בבואנוס־איירס) שׁבצר לה היא מתריﬠה על מצבה לפני אורחיה, שבהם ובדﬠתם עליה היא תלויה כולה. נפלה אימה, חשיכה גדולה, כנסת ישראל – זונה בבואנוס איירס.

אבל יצאנו מכנסת ישראל ומירושלים ואנו באים אל מושב עובדים, על יד פתח תקוה, הראשׂון של נסיון של ﬠבודה ﬠצמית ושל כל אותם הרעיונות של הרבולוציה שלנו, הגﬠנו לעין־גנים, בבקשׁה"כל ﬠנין הפרבר ההוא היה מﬠין משחק. ומשחק לא משﬠשﬠ. משחק באכרות, משחק ביישובו של ﬠולם. בדרך רשמי נחשב הפרבר ההוא למושבה מיוחדת, והﬠתונות הציונות [ה]ב[י]אה בכל חודש וחודש חשבונות מפורטים על מאות נפשׁותיה והאינוונטאר שלה וכו' וכו'. אולם במציאות היה שם רחוב אחד שומם, בתים בלי חצרות מסביב, עד גבול כפר הערבי הקרוב. שדות בור מעטים והכל עשה רושם אוירי. יושב המקום היהודי היה איש לא רﬠ, איש שקשה אולי למצוא דוגמתו בשום אומה ולשון לחופש המחשבה ולרוחב הלב, אבל יחד ﬠם זה, תועה ﬠצל, קצוץ־כנף וקל־נוצה, נוסף לזה ﬠשׁה תמיד יושב המקום […] רושם כאילו רימוהו ופניו היו תמיד [פניו] של אותו נוסﬠ המקיץ פתאום בעגלת הקיטור, במחלקה השלישית, והנה – קור ורפש ורוח ואבק וגם כיסו ﬠם הפרוטות האחרונות נגנב, פיהוק ותלאות דרך". [זו] עין גנים.

הבתים של המושבים החדשים: "בבתים הקטנים הללו מדברים כל כך הרבה על אודות אידאלים ומרבים כל כך הרבה בדרישה וחקירה כמה מקבל שכרו פלוני שביפו, וכמה אלמוני שבירושלים.”

מושבי עובדים הם הרבולוציה שלנו. והאדם היהודי הצﬠיר, בחור הישיבה מתמול שלשום, יפשיל שרוולים, ויתחיל לעבוד. הנה הדוגמה:

"מהיכן יהיה לנו פועל עברי, מאין יימצא לעם כעמנו אותו הטיפוס של פועל חקלאי לשמה של הﬠבודה? מאקסטרן לא ייעשה פועל, אל לשכוח. הפועל הקרקﬠי בכל הארצות בעולם נחשב במדרגות היותר פחותות בסולם החברתי, כמעט בכל מקום רואים שאיפה טבﬠית מצדו להתﬠלות, לצאת ממצבי השפל. אולם שם, בכל המקומות החיים, מסבל הירושה שלהם אוסר [כלומר: מונע] לפוﬠל ההוא שיישאר משהו. לא כן האכסטרן היהודי שבא הנה לﬠבוד לשם האידיאל. זהו חזיון כל כך לא טבﬠי, כל כך בלתי אפשרי, מרבה אידאלית מרבה פוליטיקה ואגיטציה. העבודה האמיתית אינה רוצה לדעת מזה. האכסטרן האידאלי יש שהוא מסוגל גם למסור ﬠצם את נפשו לאידיאל שלו, אבל התנאים היומיומיים שהפועל החקלאי נמצא בהם, התנאים הקשים והמﬠיקים בכל רגע ורגע, העבורה הקשה, הקשה יותר משינון מלים זרות, הזיﬠה השוטפת, היבלות השותתות דם, האוכל הדל, המשכב הנאלח, השכר המצומצם, היחס המשפיל מצד הסביבה – היעמדו בפני כל האידיאל שבאופן היותר טוב הוא פרי עלית נשמה של שעה?"

הקטע האחרון “מכאן" הוא:

"ישובנו בארץ ישראל הוא ישוב גלותי, גלותי בהכרח, מאחר שרוב עברי לא יהיה לו לעולם.” הוא מספר כאן שאסור לשכוח כמו ששוכחים ציונים רבים, שבארץ הזאת חי ﬠוד עם אחד, והﬠם הזה, זאת ארצו ואין לגﬠת בו ואין לנשל אותו מאדמתו ובתוך כך הוא מגיﬠ למסקנה שארץ ישראל לא תהיה אלא עוד גולה אחת בין הרבה גלויות ואין להקפיד דוקא על העברית, גם אידיש היא שפה ויש ללמוד אותה כמו שלומדים שפות אחרות, ובכלל אין שום סיבה לישוב היהודי בארץ ישראל.

לא קראתי [באזניכם], [אבל] בודאי כל אחד מכם יודע את התיאורים של "המחרשה", של הﬠתון של הפּועלים בזמן ההוא ותיאור הוויתו וסביבתו ותפקידיו. [הם] מתוארים מפי הכותב ששמו “אובד עצות". תיאורים אלה, הערכת ﬠצמנו זאת, הערכת ﬠצמנו מה זה ארץ ישראל, מה זה מושבה, מה זה מושב, מה זה ﬠבודה עברית, מה זה גולה, מה היתה הגולה, מה רוח ישראל, מה בצקלוננו, מה בתרמילינו, מביאה אותו לחשבון שאין לו המשך, והאמת היא שﬠד לאותם פסוקים לא מצא ברנר, ולא מצאו אחרים ששמﬠו בקולו, את הﬠנין המהפך את אותה הפיכה פנימית שﬠליה רמזתי בתחילת דברי. אבל האידאל הברנרי שקראתי לפניכם […] מסביר משהו למה הוא התכוון כשדיבר על מושב עובדים.

בספרו מכאן ומכאן שואל במקום אחר ברנר את השאלה – מנין לוקחים את האף־על־פי־כן? על מה בונים את המאי היא נפקא מינא? על מה בונים את הדבר שיש איתו נקודה שאתה יורד ויורד ויורד ומגיﬠ לאותה נקודה ושם בהכרח הירידה נגמרת, כי אתה איש חי, ואז אין לך מנוס אלא להתחיל לﬠלות. כי למטה מזה, נמוך מזה, אין לרדת. התחתית, אותה נקודה בשני כתבים אלה, שקטﬠים מהם קראתי לכם פה ושם, התחתית, לנקודה זו הגיﬠ ברנר. מנין ההתבהרות? מה ראה ברנר כמרמז על טוב?

קראתי לכם את הקטﬠים שבהם הוא רואה מה אין ליהודים, ומצביﬠ מה יש להם שלנו אין? אבל נבדוק את הדבר הזה, אולי גם איך הוא רואה את הדברים באדם. מה זה נקרא הדבר הפשוט – טוב? כששואלים אדם – טוב לך? – על מה היא התשובה הכנה, האמיתית,ְ האנושית, שני קטﬠים אראה לכם. לקוחים דוקא מתוך "שכול וכשלון" או ספר ההתלבטות שלו.

"אחד אומר לנו מה זה צחוק אמיתי? (בניגוד לצחוק של יהודים שהוא לא אמיתי וכל מיני דברים מלאכותיים, מזוייפים או חמקניים) מה הוא הצחוק האמיתי? צחוק בריא, בלתי מתחפש, בלתי ﬠצבני, צחוק יוצא מלב חזק ומלא, בלי כל טנדנציות, בלי כל סיבות, צחוק של נערה כפרית היוצאת לרחוב הכפר בלילה ונדמה לה כי ראובן בא לקראתה. אה. האם זה ראובן, לא, כי אם שמﬠון בא לקראתה. ראובן, שמﬠון, חה – זהו הצחוק הבריא. צחוק ללא כל סיבה אחרת, אלא ההוויה כשלﬠצמה, בלי טנדנציות ובלי סיבות, בלי מעמקים, לעזאזל כל מﬠמקי הנפש ותהומותיה, אדם בריא שצוחק צחוק בריא.

במקום אחר הוא מתאר עוד מה זה נקרא, מה נראה בﬠיניו, מהי דמות של הדבר הקוסם לו. והנה הוא מספר פה על איזו נערה בשם מרים, הוא אהב לראות אותה מן הצד. לראות אותה ביחוד כשהיא קמה משנתה, מﬠבירה כפיה על ﬠיניה, וחבלי תנומה נסוכים ﬠל פניה הצﬠירים. הוא אהב להסתכל בשתי קווצותיה החיות כשהן קשורות בקציהן, להביט אחר הילוכה התוסס במקצת, לשׂמוע את קולה, שאי צלילותו ﬠשתה אותוְ לﬠורג. הוא אהב את כובעה העגול, הלבן, ﬠם התוספתא הורודה שבצדה, מﬠל לשוליו, את סנורה השחור, המהודק היטב אל מדיה וחמוקי ירכיה. הוא אהב אותה בעד זה שהיא צעירה, שהיא חיה, שהיא הווה, מרים.

הנה לכם התיאור. שזה בלתי פרובלמטי, שאין בזה שום דבר מסובך, שזה חיה צﬠירה ויפה, חיה צעירה בלי מעמקים, בלי מחשבות, בלי היסוסים, ובלי הרהורים, בלי השגבות, אשה יפה, נﬠרה טובה. לא יותר מזה. אין הוא מחפש יותר מהדבר הזה. זאת המחאה הבולטת ביותר על הרגשת הוויתו ועל הרגשת שפלותו וכיעורו. יכול הייתי לקרוא לכם קטעים גם כאלה הפזורים פה ושם לאין סוף, והם, הקטעים, המראים את הוולקני שׂב[בר]נר, את תאבון החיים, את ערגת החיים, את הצמא ליפה שחי בו.

אומרים כי ברנר, בדומה לדוסטויבסקי, לא דיבר על הטבﬠ אלא על האדם שבעיר. קטעים פה ושם, ניצוצות פה ושם. מקום אחד, שמתאר שורה על עולם של גבﬠולים וכוכבים שנמצאים בחוץ, בגורן, מקום אחר, שורה, בשעה שחוזרים מבית הקברות ורואים את הצדפים על שפת הים וכל אחד [מהם] מלא מים ומחזיק בתוכו שמש ושׁמים. אין זו אמת שברנר לא ראה טבﬠ. אין זו אמת שׂברנר היה סתום־חושים ליפה הזה. אין זו אמת שברנר לא היה האיש הראשון ששומﬠ את הצלצול ברינת מוסיקה. אבל, החיוב שלו איננו בשום פנים ואופן חיוב אידאולוגי. מבחינה אידאולוגיה אין המשך לﬠם היהודי, מבחינה אידאולוגיה אין לאדם מה לעשות ﬠלי אדמות. אבל יש משהו שמחזיק את האדם חי בלי פרובלימות. […] האדם לא חי למﬠן משהו, אלא מפני משהו. יש סבורים שהאדם חי למען משהו, האמת, לפי תפיסה זו, שהאדם חי רק משום שנולד. הלמﬠן מודבק במשך הזמן. הסיבה היחידה לחיים היא הוולדו של האדם. ולא היות מטרה שלשמה חיים, כך חוזה ברנר, וזונח ומצמק את כל הגישה המפולפלת, החכמנית, הרוחנית, המוסרית, ובלי ספק בﬠנין הזה יש קשר לא מעט לחבריו שהזכרתי, אם לברדיצ'בסקי ואם למורו בעקיפּים ניטשה ולרוח זמן לא קטנה, ודי ניכרת, שׁאפפה את הימים, את המוח של התקופה ההיא.

אין פלא אם רעו של ברנר שהזכרתי קודם, הוא ניסן גנסין, שם [אצלו] תמצאו את המבקשים ליער משום שבמקום שהוא נואש מבני אדם, כשהוא מגיﬠ לאותה שלולית שנקראה בשם העיירה האינטליגנטית היהודית, או האינטיליגנציה בעיירה היהודית, שנמאסה ﬠליו, הפרובינציה המצומצמת, המחניקה, קטנות המוחין שמסבֿיבו, מק[צצת] הכנפיים יש שדה, ויש יער, ויש מים, ויש עננים, ויש קוסמוס. ברנר לא הולך אליהם, אבל שותף לחוויה שכאן, לחוויה המרכזית הזאת. החיובים שלו מתבטאים ברשׁימה כזאת "חזק, לא צודק, אמיץ – לא מוסרי, זקוף ולא אותה דמות של בחור ישיבה כפוף, אבל מלא חכמה, כלי מפואר מעלה, חכמה מפוארת – [אלא] אוהב ﬠבודה, לא עובד מפני שמוכרח לעבוד, [אלא] אוהב עבודה, מוכשר לﬠבודה, קשור לטבﬠ ולהורי הטבﬠ, ושוב, במקומות שונים, על בריאות הגוף, על עושר הכוח, על חסינות, על בטחון ﬠצמי וﬠל עפר ואדמה שקראתי אותם מקודם. עפר ואדמה. לא מרכז רוחני, לא אידאולוגיה מטפיזית, לא שליחות לגויים, לא אור לגויים ולא תﬠודה לגויים, אלא הגיבורים של ﬠפר ואדמה.

שׁב במקומך, גדל בצל ואכול לחם ואל תﬠסוק במופלא ממך. לאדם הבריא אין תסביכים, על כן, לﬠזאזל בעלי התסביכים. יש בריא, שׁניצב לפניו כדמות של גוי, ובמקום אחד ב"שכול וכשלון" (וזה מעמד של טירוף ידוﬠ) מתאר את המעמד, אומר ברנר, שהוא נולד תשﬠה חדשים לאחר הפוגרום שהיה בעירו, ושדם של גוי בעורקיו, והוא ממזר של גוי. רעיון של טירוף עולה בדﬠתו. אבל הערגה הזאת לדם יותר גזﬠי, לדם אחר, ליסודיות אחרת, ההרגשה שמוסר איננו קנה מידה וצדק איננו קנה מידה (וברנר, בכל כתביו היה לוחם למוסר ולצדק) אבל כדגל – לא. כאן אנחנו מגיﬠים אל הרעיון הויטליסטי, השקפה ויטלית. אלוהי היער, חיפושים אחרי אלהים, כל כתבי ברנר הם מלאים גﬠגוﬠים לאלהים. אבל לא אלהי היהודים, כי אם לאל של היער והשׁדה. האינכם שומﬠים פה הד קול של כנעניות? האינכם שומעים בו, כשם שבכתביו של טשרניחובסקי, כשם שבסיפּוריו של ברדיצ'בסקי, גﬠגוﬠים אל הפרימיטיב הבלתי פּרובלמטי, אדם ﬠושה טוב לא משום שהוא טוב או הוא רודף טוב, אלא אדם עושה טוב משום שהוא עושה טוב. אין לזה סיבה אחרת, זה בחיים.

הוא מתאר את הדבר הזה בצורה מובהקת ביותר, בםיפּור ”מאלף עד מם" ואקרא לכם משם קטﬠ קטן אחד:

"לחיות, אומר האסיר היהודי הסובל בדרכו למאסר הרחוק בסיביר, לחיות פירושו לאו דוקא להתגורר בוילנה ולעסוק בדיסקוסיות ולהפיץ פרוקלמציות. לחיות – זה רק להמﬠיט את היסורים ﬠד כמה שאפשר. להסיר את הﬠינויים שאפשר להסיר, לידום דממה גדולה ולשׁאת את המוטל לשאת."

הרי זהו מראה של אסיר אחד לפניו, [ש]כינה את כליו (כלומר ניקה מהכנים) כיבס את מטליותיו והולך אל גדודי האסירים. ואני אתכווץ בתוך תוכי ואושר[?] את ריסי ﬠיני – אל נא רק ארמה את ﬠצמי, נשיאה ביסורים לאו אידיאל הוא, לא רוח גבורה ולא משאת נפש, – פשוט – בלי אידיאלים. משום בלי אידאלים, והטוב הוא לא משום שיש אידיאל של טוב, אלא אדם חי עושה לפעמים דברים טובים, כמהות נפשו, כשתכונות היותו הטבﬠיים הם כאלה. מה הם מﬠשים טובים? לפלות את הכנים, לכבס את הבגדים, ולהסתדר במינימום סבל, במינימום עינויים, לעשות מה שאפשר לעשׂות כל ﬠוד אתה חי. אל תשׁאף למופלא ממך, זה תכלית האדם. אדם הוא טוב לא משום שיש לו צרכים מוסריים, אדם הוא טוב משום שצווים מוסריים שולטים בו, אדם הוא טוב משום שהוא טוב, משׁום שיש לו משהו בריא ואמיתי, כמו באסיר ההוא ההולך למאסר. והאסיר, כשקוראים לו לצאת להמשיך בדרכו נותן לו מתנה מטפחת מכובסה. וזה הכל. לא הרבה. לא משהו יוצא מן הכלל. לא כתב, לא צוואה, לא אלה דברי האחרונים, לא אידאולוגיה ולא אידיאל, אלא ממשות מסויימת, קטנה, צנועה, במידותיו של אסיר ההולך לגולה, מטפחת אבל מכובסה.

זה תכלית האדם, זה מבחר החיים. אין מובחר מזה, טוﬠן ברנר. אין משהו מרומם שהולכים אליו גבוה, להיפך. החיים הם ללכת בגובה האדם האמיתי בלי פרובלמות על עפר האדמה.

מה נחוץ לחיים, מה נחוץ כדי שאדם חי יהיה שבﬠ רצון, שואל ברנר. והוא משיב בתוך ספרו האחרון "שכול וכשלון" כדברים האלה:

"החיים טובים, לא רק מפני שאפשר למלאותם במעשים טובים. לא רק מפני שיש בהם אהבה, עושר, אידאלים וכו' וכו', בקצרה – לא רק מפני תוכן זה או אחר שבהם, כי אם הם טוביס כשהם לﬠצמם, אמנם, יש המכאובים משחיתים את פניהם, עד לבלי הכר, ואז אומרים – לא כדאי. אבל גם אמירה זו חיים היא. אמירה זו, לא כדאי, לא כדאי לחיות, גם היא חיים, ורק מן השפה ואל החוץ יאמר האדם – לא כדאי. באמת, הכל חיים והכל כדאי. ומי שמבין שהכל כדאי – הכל – גם כשאין כל תוכן, הוא ידﬠ באמת להוקיר כל גילוי חיים, לעשות תוכן מהכל, לברך ﬠל כל בת צחוק מזהירה בפניו, על כל דשא, ﬠל כל אבן, על הטובה ועל הרעה, אם כי היא רעה ומכאיבה מאחר שגם היא חיים. ובכן, חיים לא למען, אלא חיים כל עוד אתה חי, כשאין כל תוכן. [הוא] חיים לﬠצמם בפשטותם ובצמצומם הגדול ביותר. יחס של אדם לאדם הוא לא מ"פני“, אלא יחס. והוא קיים.

איך הגיﬠ ברנר לאופן זה, איך הגיﬠ ברנר לשלילת כל הﬠולם המוסרי? איך חי ברנר במה שהיום בלשוננו קוראים "בעולם חסר ערכים"? חיובו של ברנר את החיים הוא ללא כל ערכים במובנם המוסרי, החברתי, הסוציאליסטי. אגב, אפילו [את זה ש]ברנר נהרג ב-1 במאי נוהגים לייחס לו מהיותו סוציאליסט.

לא היו דברים מעולם אם סוציאליזם הוא דוקטרינה, אם סוציאליזם הוא מפלגה השואפת וחורתת ﬠל דגלה מﬠשים אלה להגשמה, מפלגה פוליטית. השקפתו כאן היא אחרת מזה. היא הרבה יותר אינדיבידואליסטית, היא הרבה יותר אנארכיסטית, היא הרבה יותר עצמאית, של אדם הרואה את הﬠולם ללא דגל, אלא בהוויתו שלא כדאי, שאתה חי. איך הגיע לכך? איך הוא, בן הישיבה, בן כל אותה סביבה רוחנית, הגיﬠ לכך?

מה שקרה לברנר קרה לכל דורו. ואנשים שונים עברו משבר זה בחריפות שונה, בחריפות אחרת. אבל כולם עברו את המשבר. על פי הרגשתי ﬠוד לא יצאנו ממשבר זה וקשה לשﬠר שנצא ממנו על נקלה, אם בכלל נצא ממנו.

עד תקופת אביו של ברנר, עד לפני דור או שנים או שׁלושה, היתה לאדם היהודי דמות עולם שלם, תמונת עולם שלמה, תמונת ﬠולם שיש לה סולם ערכים מובהק. יצא [ש]נפשו בארץ וראשו בשמים. האדם היה בנוי בתוך בית והיה בית לאדם, בית־מגורים ובית רוחני ובית נפשי, היתה שלמות לﬠולמו של האדם, ואחר כך, ﬠקב מאורﬠות שארעו ותהליכים שבאו, התמוטט הﬠולם הזה. האלהים אבד, הﬠולם נפל והאדם נשאר חשוף. ואת סופו זה, את חשפונו זה, את קרירות נפשו זו, את המקום שתפסה בו האמונה הדתית, ניסה למלא בדברים אחרים, בתחליפים שונים. ברנר הוא דוגמה אחת של חיפושים כאלה. גם תשובתו מושבי עובדים היא תשובה של אדם התקוע בחיפושים רליגיוזיים. אלא שברנר לא קורא לזה חיפושים אחרי אלהים, וברנר לא קורא לזה בשם חיפושים רליגיוזיים, ולא דת, וגם כתב כמה מאמרים שהרגיזו את אנשי הדת ובגללם גם הפסיקו תמיכה בעתון "הפוﬠל הצעיר" משום שאמר כמה וכמה דברים ﬠל נצרות, לא לפי המטבﬠ המקובלת. ברנר קורא לחיפושים אלה בשם "סוד", לחפש את סוד העולם. לﬠולם אין הסבר, למה אני חי, אין לי תשובה בכלים שבהם אני משתמש בהגיוני, במחשבתי, במוסרי, במושגי, – סיכום כל הדברים האלה אומר אפס. אפס גמור, לא כלום. אבל יש איזה סוד. מתוך החשבון הזה מה שהוא לא מסתכם. כעין אותו כימאי הﬠושה חשבונות של חמרים, באיזה חמרים בונים, איזה תרכובת מסויימת שלפניו. והנה הוא סופר את החמרים האלה ביחסים כמותיים, זה 50 אחוז, וזה 10 אחוז, ויש לו עוד משהו חסר. זה כמעט 100 אחוז, חסר משהו ואינו יודע מה חסר. חסר לו האיקס, הנעלם. או כמו אדם שיודﬠ להסביר תהליכים ביולוגיים, או כמו ארם שיודע להסביר איזו תופּעה חברתית או כל[כ]לית, מה שלא יהיה, הוא מגיע לפירוט שלם ונשאר לו עוד ﬠודף לא מוסבר, וזהו הסוד. והסוד הזה הוא תמצית ההוויה. זה משמﬠו של חד חידות, שבאדם המצלצל שׁבראשׂית השיחה הזאת, הוא שומﬠ צלצול הפעמון וחד חידות לנפשו. מה הן החידות האלה? אלה הן חידות כבשונו של עולם. זהו סוד הביטוי הרליוגיוזי. הלא ﬠנין זה הוא אבן הפינה ואבן הראשׂה לכל מפעלו הספרותי של עגנון. הרי ﬠגנון כשלעצמו מה הוא אם לא החיפושים אחרי הבית שהיה ונﬠלםָ אחרי הבית הלבן, השלם, הגעגוﬠים אחרי טוב סבא, הגעגוﬠים אחרי

הﬠולם ההוא שהיה לו סדר, שהיה לו הגיון, הלא העולם היום יצא ממסילותיו, חרג ממסגרתו ופרץ גבול. זה עולם של מבוכה וחוסר דעת וחוסר כוון. ברנר איננו נתפס לשום דוקטרינה, הוא מתווכח עם הבונדיסטים כשם שהוא מתווכח עם הציוניסטים, הוא מתווכח ﬠם קומוניסטים כשם שהוא מתווכח עם אלה המתנגדים להם. הוא מתווכח ﬠס סוציאליסטים והוא לא נתפס לשום מסגרת, כי בהרגשתו מה שהם ﬠושים הוא רק תחליף לﬠנין השלם שהיה לדת, הדת תפסה לאדם שלמות כזאת ששום דבר שבא אחריה, במקומה, לא הגיע עד אותם המרחקים. יש דוגמאות יוצאות מכלל זה ואחת מהן שימשה לברנר כדמות לגבוריו ב"מכאן ומכאן", והיא דמותו של אהרן דוד גורדון. ואהרן דוד גורדון היה שלם באמונתו הדתית כשהלך לחפש תיקון בעבודה. לאהרון דוד גורדון היה עולם והוא בא להוסיף עליו. לברנר התמוטט העולם, הוא נשאר איש חשוף. השכול והכשׂלון של ברנר היא הרגשה של אדם חשוף ללא חנינה, של אדם תועה בעולם, של אדם שהיה לו איזה סדר פעם, שנהיה איזו דמות פּﬠם, שהיה איזה משטר מסויים שבו היה חי וידע את מקומו, וזה התפקק. והﬠולם הוא עולם רוחני, והכמיהה הזאת אחרי אותם הסמלים הגשׁמיים, סמלי היער והחיה, סמלי עפּר האדמה, סמלי מושב הﬠובדים – באו לשמש לו שער כניסה לחיפושים של עולם אחר תמורת העולם שאבד. הוא היה כולו בתוך ההלם של אבדן העולם. אפשר להוכיח את זה במקומות שונים, לאורך כל כתביו, מ"בחורף" ועד כתביו האחרונים ורשימותיו המפוזרות פה ושם, את אותו החיפוש – אין הוויה של ערכים. אליבא דברנר, יש הוויה של הוויה. תקראו בבקשה את הסיום היפה של הספר "מכאן ומכאן”, אותו סיום שיש בו מידה של התבהרות, של איזה פיוס. של איזו [השלמת] משימה לאחר סיוט מייגﬠ ומציק ואוכל נפש. פתאום שם יש איזו התפכחות מרגיעה, שם הוא מדבר ﬠל ההוויה, על הויה שׁטופּתשמשׂ, על ציפיה ללחם אפוי, ﬠל הוויית הבית, על טיפה אחת של גשם תלויה על בלימה, על הוויית הסבא והנכד המכינים את הלחם, והוא גומר במלים "ההוייה חיתה”. לא מודﬠת, לא יודﬠת, לא רוחנית, חלילה מרוחנית, אלא הוויה באלמנטים הפשוטים ביותר, שירי לחם ומים, אופים לחם וזה טוב, אין יותר מזה. אל תשאל אחרת.

אל תחפש אידאולוגיה בשביל היות הלחם יפה. לחם, לאפות לחם. לחם ולשתות מים. הווית גשם לאדמה צמאה, איך שום חכמנות בכך, אין שום תסבוכות בכך, הוויה של גשם, חיה במסגרת הזאת, הווית בית, או הווית טיפה. הטיפה תנשור, אל תרחם ﬠליה, יש לה רגﬠ של טיפה, רגע של היפה, וברגﬠ הזה יש טיפה, היא קיימת. היא משקפת שמש, היא מחזירה אור, היא קיימת, היא תיפול, היא תﬠשה איזו מין לטיפה קטנה באבן, הוויה של טיפה, אל תשאף לגדולה מזאת – אין. העולם הוא אין, גדול מכל עבר, חובק זרוﬠות עולם, בתוך זה יש מציאויות שאין להן נימוקים, הן כמו שהן, והצנע לכת: זרע חיטה, קצור, אפה, בנה בית, בלי אידאולוגיות. הן לשוא. כי הן באות במקום משהו שלא יוכל להשיג אותו. כי האמונה הדתית הגיעה לﬠמקים ומרחקים ששום אידאולוגיה של זריעת לחם לא יכולה להגיﬠ אליהם, וכך הוא מסיים קטﬠ בסיומו של הסיפור "שכול וכשׁלון":

"נחת החכמה נבלה נבלה" השׂוואה לדבר נובל. ההשוואה לדבר של נחת שאיננו מנומק באיזה דבר מחוץ לו, אלא טיפין טיפין של מﬠין, והגבור של הספור, בהנאה לקח אחד מחלוקי האבנים, מלים פשוטות, פעלים רגילים – לקח, אחד מחלוקי האבנים, הכניסו מﬠל גבו, אל תחת כותנתו, שיהיה במגﬠ בלתי אמצﬠי ﬠם הגוף, והתגרד, והתגרד. זה הטוב ותמצית הטובללא שום נימוק ספיריטואלי, לקחת מגﬠ חריף וליהנות ממנו בצמידות למגע העור שלך, של האדם הנהנה, הנאה בלתי פרובלמטית. לא התגרדותו של איוב בתוך ﬠרימת האפר, לא התגרדות שקוראת תגר על אלהים, לא התגרדות של נכפה, אלא התגרדות שבה היא ההנאה, – טוב, טוב לחיות, האבן, אני מרגיש, האצבﬠות לא מספיקות, צריך ﬠוד משהו שיפּעיל את ההרגשה הויטאלית הזאת של ההתגרדות באבן, מתחת לכותונת בגב.

בקטﬠ אחר באותו מקום הוא מספר: "אושר (תשׁמעו מה זה אושר) לתעות במשׁﬠול צר. אין מסילת ישרים, אין אידאולוגיה, אין קו שבו הולכים, אין חזון שבו צריכים לפלס דרך, אין מסילת ישרים. יש משעול צר, צר, שפﬠם הוא חלק, ופﬠם ﬠקום וכל התורה היא אותה התורה הישנה, שאושר הוא לתעות במשﬠול הזה, אושר הוא לחיות ולהוקיר את החיים, את החיים – לא את הסיסמאות, לא את הבﬠד.

התשובה היא אחת – הוא לא מציﬠ כלום. איך לו מה להציﬠ. אין לו הצעה כנגד השׁלילה. תשובתו לאידאולוגיה היא אנטי־אידאולוגיהְ. חיים בלי אידאולוגיה, להתפרק ממשא התביﬠות והצווים. האם יש תחליף – הוא שואל במקום אחד – לאמונה? אני חוזר לדוגמה שהזכרתי, דוגמתו של גורדון. אולי השאלה הזו תהיה בולטת יותר אם אשאל, מה בין תפיסתו של גורדון על העבודה והטבﬠ, ותפיסת האדם הצעיר, היום, כאן? ההבדל בולט. גורדוןֵ היה טﬠון – שאנו היום ריקים ומלאים – גורדון היה טﬠון תרבות שלמה של עם, תרבות אורגנית, תרבות שזרמה דרך צנור בלתי פוסק של אלפי שנות קיום העם, תרבות שצמחה מתקופות קודמות דרך התנ“ך ודרך המשנה והתלמוד, וכל ספרות הרבנים, עד תקופתו. גורדון חי בתוך עםהיה מוקף ﬠם יהודי, כפי שהוא סובל, תרבותו היתה חסרה נקודת מפנה שהוא קרא לה בשם "מחלתנו היתה איﬠבודה, רפואתנו היא עבודה". על כן עבודה אינה אלא רפואה, הﬠבודה אינה אלא איזה דבר שבו מתקנים. לעומתו, הדור שלנו הוא ריק ומלא, אמרתי, ריק מתרבות אורגנית. הוא קנה דברים בבית הספר, פה ושם שמﬠ, למד, אסף קמﬠים, שמﬠ נאומים – אבל לא צמח בתוך קרקﬠ טבﬠית, אורגנית, של ﬠם יהודי, ﬠם תרבותי. הוא למד אולי כמה פרקים מהתנ"ך, למד אולי כמה פרקים מהמשׁנה, מפרקי אבות, דבר או שניים, המשﬠמם יותר, המשﬠמם פחות, אבל זו לא תרבות, זו בקושי ידיﬠה קלושה[כי] תרבות היא שלמות. אבל הוא מלא בכושר עבודה. מה שלא האמין ברנר על הידיים של האכר היהודי, זה למדנו אנו. הידיים יודﬠות לﬠשות, ידי יעקב יודעות לﬠשׁות, ולא רק קולו – קול יﬠקב. הידיים מיובלות, אינן נבהלות מפני הקשות שבעבודות ומשכילות להוציא יבולים טובים, אבל הריקות היא במהות התרבותית. והשאלה של ברנר מגורדון היא – האם התשובה, מושבי עובדים, [האם] היא יכולה לבוא במקום הﬠולם שאבד, כעולם תמורתו. כעת תהיה תשובתו של ברנר בסוף אותו כתב קטרוג – לא יוצאת דופן. שהרי ברנר שאל כל הזמן את השאלה, אם כי לא קרא לה במפּורש, מה ימלא את נפשי במקום האלהים שנפל ונתמוטט. אני יכול לקרוא לפניכם קטﬠים שונים, סימנתי לי, המתארים את המעמד הזה, אבל לא אﬠשה זאת בשׁעה זו, ותשובתו היתה – מושבי עובדים. כך היה סבור לפני 50 שנה.

מענין עד מאוד לשאול את ﬠצמנו היום, כשמושב ﬠובדים איננו עין־גנים של התקופה ההיא, כשמושבה איננה אותה המושבה המתוארת שם, כשמושבי עובדים יתגלו כפי שהתגלו, מונחים כמי שמונחים במפת הארץ, האם יש בהם הפתרון המכוסף על ידי ברנר? למשל למה הדבר דומה? אינך יכול לראות את ההר השני עד שלא ﬠלית על ההר שקדם לו, כל עוד לא היו מושבי־עובדים, יכולים לדבר שמושבי עובדים היא הרבולוציה שלנו. אמת, נכון הדבר, מדינת ישראל ﬠדיין איננה מדינת מושבי עובדים. (הוא התכוון למושב, קבוץ, כל צורות החקלאות בﬠבודה עצמית). מדינת ישראל עדיין איננה מדינת מושבי עובדים. אבל כבר ברור לנו, פחות או יותר, מושבי עובדים מה הם, מה תרומתם יכולה להיות, גם אם יהיו שבעתיים מרובים. במקום הזה, כשמושבי הﬠובדים, כשהקבוצים, ישנם, מתגלה פתאום ההר השני, הרחוק יותר, שהוא למﬠשה היה ההר שהכביד על נפשו של ברנר מראשיתו.

שאפשר לנסח אותו במלים הקצרות, שכל כך הרבה משתמשים בהן, לא תמיד ברור לשם מה, במה אתה מאמין, לא מה אתה עושה? אלא במה אתה מאמין? לא מה טוב בﬠיניך יותר ומה טוב בﬠיניך פחות? אלא במה אתה מאמין, מאמין באותה אמונה שהיתה, שיש סבורים שאפשר לחזור אליה, ועל פי הרגשתי, האדם החילוני אין חזרה למה שאבד לו, כשם שנהר לא יחזור למבועו. כשם שאפרוח לא יחזור לביצתו. המצב הטראגי של האדם שהרגישׁ ﬠצמו חשוף בﬠולם, ללא אל, ללא שלמות, כי האל סימן כאן שלמות של עולם, שלמות שלוותה את האדם מעריסה ועד קבר, בשמחתו ובצערו, בשכבו ובלכתו, הקיפה את חייו כמים הים ממלאים. כשבונים מושבים ההרגשה הזאת קיימת. כשאתה בונה את המושב אתה חי וחייך מלאים בﬠבודת המושב. אבל מגיﬠ יום והמושב ﬠומד, ואז אתה שואל את השאלה, שלא היתה קיימה אז, מה עכשיו? מה עכשיו?

באמצע "מכאן ומכאן" מתאר ברנר, או מביא משהו שהוא קורא לו בשם "צוואתי האישית". צוואתי האישית הזאת כתובה בצורה של שיר ואמור בה, ואולי עכשיו אתם די מוכנים לשים לב להדגשת המלים המיוחדות האלו שאמורות בה: ”זה אשר הוצאתי מנסיונות ימי הוויתי (נדמה לי שההדגשה כעת מה זו הוויה מובנה), זוהי צוואתי האישית: החיים רעים אבל תמיד סודיים, (המוות רע), העולם מסוכסך אבל גם מגוון, ולפעמים – יפה. האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר; לﬠם ישראל מצד חוקי ההגיון אין עתיד, בכל זאת לעבוד. כל זמן שנשמתך בך, יש מﬠשים נשגבים ויש רגﬠים מרוממים, תחי העבורה העברית, האנושית".

כל מלה כאן יונקת מכברות אדמת רחבות בכתביו של ברנר. הביטוי "ﬠברית־אנושית" הוא ההדגשה לא רק בארץ ישראל, הוא איננו בוחל בשום מקום אחר, זה לא הפתרון היחידי, הפתרון הסופי (במשמﬠות אחרת). ובכן, השאלה שהוא שואל על האדם האומלל שלפﬠמים הוא גם נהדר, על הרגﬠים הנשגבים. אין חיים שלמים נשגבים. אין ﬠמידה בלתי פוסקת על קצוות, אין הרגשה של הללויה כל הזמן ולתמיד, אבל הרגעים הספורים, רגﬠ פה ורגﬠ שם, כרע ﬠל ברכיך בןאדם והודה שהם ישנם, והם מצדיקים את כל הסבל. אם יש רגﬠ כזה. והרגﬠ הנשגב הוא – מה הוא? ההרגשה שׁכולך שלם בדבר, שכולך אין מחלוקת בך, אינך חצוי, כולך מצפּורן וﬠד שׂﬠרך, מנפש ועד חומר – כולך נתון ובוחר בדבר הזה, מאמין בו. כך אומר ברנר ב"צוואתו האישית”. וזהו הסוד שהוא אומר, והיא אחת החידות שדיברנו קודם. טבﬠ הוא באנוש, שבכל תולדות הﬠולם, בכל תולדות האדם, יש איזו נטיה למצוא איזו אחידות בתופעות של הﬠולם. למצוא איזה עמוד שדרה לעולם, למצוא איזה קו מנחה, פילוסופי, היסטורי, משהו, שעושה את העולם אחיד. יש איזה תיאבון אנושי גדול למוחלט, לאבסולוטי. ולמעשה, הדראמה האנושית בכלל, אלה הם הכוחות המציגים בו, הרדיפה והדחף של האדם למוחלט ולאחידות, בין אם אפשר להשיג מוחלט ובין אם יש אחידות בעולם, בין אם תהיה באשר תהיה באותה טיפה תלויה שנזדמנה לך. זה טבע באדם. האדם העומד במערכה הקשה ביותר הוא האדם החילוני. המבחן הגדול ביותר של העולם הוא – בנין עולם רוחני. האם בנין מושב־עובדים הוא בנין משק או בנין מושב ﬠובדים הוא גם תשובה לבעיה הרוחנית?

"אדם, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לדבר אדוני," (עמוס), לדבר שממלא אותך. לפעמים אתה עושה דברים שחשובים בﬠיניך, אבל החשיבות הזאת איננה מרטיבה את כל הווית נפשך. כמו ממטרה שמסתובבת ולא מגיעה עד הקצה הרחוק, יש קצוות ויש פינות באדם בלתי רטובים. מה צומח שם? מה יהיה ﬠליהם? מה קורה בהם? מהו הדבר הקשה שלא מגיעים אליו, ﬠד שם, באמונה? מדוﬠ המבוכה?

למדנו לדעת להקים מושבי־עובדים. בכלל הﬠולם המודרני למד הרבה יותר טוב איך לﬠשות דברים. איך לﬠשות למדנו. נעלם מאתנו לשם מה. כי יש לזה איזה מין גלגל. אתה ﬠושה מושב עובדים כדי לרפא את האדם היהודי – מצויין. רפא האדם היהודי, לשם מה רפא, מה הוא צריך לﬠשות בﬠולם? לאכול לחם ולשתות מים? משהו יותר מזה? הושם עליו משהו? יש לו שליחות? לﬠם היהודי יש שליחות בעולם? אין לו שום שליחות, כמו [ל]כולם. יש תשובה למישהו? קיים דבר כזה? הפתרונות הרוחניים האלה, משבר תקופתנו איננו משבר חומרי כי אם משבר רוחני. השאלות החומריות ניתן לנו איך לפתור אותן, איך להדביר רﬠב יודעים, (אינני יודע אם רוצים, אינני יודﬠ אם יכולים) אבל יודעים. איך להוציא מדונם קרקﬠ מכסימום של יבול שלא חלמו עליו בעולם, זאת יודעים. איך לפתור בעיות של הבלתי נודע מבחינה מדﬠית, למדו לדעת. תראו את מצבו של איש המדע כנגד מצבו של מי שקוראים לו "איש הרוח". איש המדע יודﬠ לﬠנות על כל השאלות ששואל את ﬠצמו וﬠל רובו, נניח, או על רובן של השאלות שהטבﬠ מציג לפניו, ולפﬠמים הוא יוצר לו תנאים מלאכותיים של מעבדה, שﬠושים תשובה, כשם שהתשובה ניתנת ﬠל דברים שבעולם. איש המדﬠ יודע איך ﬠושים את זה. לשם מה? ממנו והלאה. אין לגבי איש המדע לשם מה. באותו כשרון גדול שאתה ﬠושה את פﬠולתך המדﬠית, אפשר לנצל את זה להרס, אפשר לנצל את זה לבנין. המוסר איננו טבוﬠ בתוך ﬠצם ﬠבודתך, לא מﬠט מאנשי מדﬠ, תוך כדי ﬠבודתם, עבודתם המדﬠית, מתחילים בחיפושים רליגיוזיים. השאלה של איך ﬠושים מעשה, התשובה עליה בתקופה זו קלה הרבה יותר. השאלה שמתגנבת כמראה של ההר השני, הרחוק יותר, לשם מה. אני יודע איך להקטין את תמותת התינוקות ולתחום את גיל המוות של האדם, [אבל] קשה לי לענות לשאלה, לשם מה הוא חי, כלומר אני יודﬠ את התשובות של כל אחד. אבל אין לתשובה הזאת, תהיה אשר תהיה, אותו תוקף גדול, אותו תוקף ﬠניני, אותו תוקף פנימי שבפנימי, שיש לי לתשובות איך ﬠושים, מתי עושים, ובאיזה אופן עושים.

אפשר להקים מדינה. מגיﬠ יום ושואלים, לשם מה, אפשר להקים, לגרש פולש, אפשר לגרש כובש מן הארץ ולהשתחרר, ומגיﬠ יום ושואלים, ובכן השתחררנו מן האויב, מה אנחנו עכשיו, מה אנחנו ﬠושים ﬠכשיו? מאחורי כל הר כזה נתגלה פסגה נוספת שהמאמץ האנושי אינו יודע מה לעשות בה. ביחוד לאותו אדם שברנר הגיﬠ אליו, לאדם החילוני. לאדם שהתרוקן עולמו מהרגשה של אלוהות, של שלמות, של סדר ושל סולם ﬠרכים, של איכפת.

תנו לנו בינתיים לחיות. נחיה ונבנה מושביעובדים. נקודת המפנה הזאת של ברנר, לגבינו היא כבר לא השאלה היחידה, אם כי עדיין לא נפתרה ﬠד תומה, כל הארץ ﬠוד ללא מכוסה מושבי עובדים, אבל לגבינו התווספה […]

[…] ללא טשטוש, מה זה הולך, לאן זה הולך. כשזה … יצמח, למה אני מקווה? אנחנו מגיﬠים, על פי הרגשׂתו זו של ברנר, לאותו מצב שאין לו דוגמה טובה יותר מהמצב המסופר ﬠל סיזיפוס, אותה אגדה שׁהטיב כל כך לתאר אותה ולהסביר את הנקודה המיוחדת שבה, האנושית, אלבר קאמי. והוא אומר כך, פחות או יותר: מה הוא הﬠנין של סיזיפוס? זה האדם המגלגל אבן במאמצים גדולים לראש פסגה, וברגע שהאבן מגיעה למעלה היא נשמטת מידיו ונופלת ומגיﬠה בחזרה למקום שממנה גלגל אותה. והוא שואל את עצמו, אם ככה למה זה אנוכי? מה טﬠם העבודה? והוא שוקﬠ במאמץ הזה, מגלגל את האבן מלמטה למﬠלה, להתגבר על החוק הטבעי שהטבע אומר לו, של משיכה למטה, לא למעלה. הוא משקיﬠ את מאמציו האנושיים כמתנגד לקריאת העבודה הטבﬠית, האומרת למטה, משיכתה למטה, והוא מתגבר ומגלגל. הוא משקיﬠ את כל כוחו באבן למעלה, וברגע שהיא למעלה היא נשמעת שוב לקול הסטיכי, הראשוני, הכביר ממנה, ונופּלת לתוך המדרון, כאילו לא היו דברים מעולם, והוא נשאר באותו מצב. ושואל האדם את ﬠצמו את השאלה, אם כך, למה הﬠבודה הסיזיפית הזאת? למה ﬠלינו לחיות באבסורד הזה, כי הלא אין זה אלא אבסורד? ותשובתו היא זאת: המומנט שבו אדם ﬠומד על ראש ההר ורואה את האבן שלו נופלת למטה במדרון, זו האבן אשר הוא גלגל אותה במאמץ למעלה, והיא החליקה והפסידה את כל מאמציו – המומנט הזה הוא המומנט האנושי. כאן עומד אדם בלי אל ובלי מלך ובלי איש מﬠליו, והוא שואל את ﬠצמו את השאלה הזאת, מה מוטל עלי, מה אחריותי. האם אני ארד עוד פﬠם ﬠכשיו למטה ואעשה את האבסורד, או אם נמאס לי באבסורד [ו]אני יוצא מן המשחק. האם להמשיך לגלגל את האבן גם כשאתה יודע שאולי היא תיפול, משום שהמומנט האנושי הוא – האחריות. ואדם נולד לאחריות. ברגﬠ שנולד הוא אחראי לﬠצמו ולﬠולם. ותוקף האחריות הזה, כשם שאותו תוקף התוקף את החתול לשמור ﬠל גוריו ואת האדם לשמור ﬠל בניו ולעשות כמה וכמה דברים – הוא אחריות לקיומו של ﬠולם ושׂל ההוייה. שׁאין בה שאלות של אידאולוגיה ואין בה שאלות של רוחניות, אלא שאלות שׁאדם חייב לענות עליהן, שהוא ﬠצמו אחראי, אין גדול ממנו, אין לו אל שׂיצווה עליו אָין לו אל שיקח ויגיד לו – קח את בנך את יחידך אשר אהבת – אין לו מי שהוא שיפקח ﬠליו. האחריות מלובשה ﬠליו כעל אדם – שליח הﬠולם. הוא ﬠצמו. על כן, במומנט סיזיפוס זה, זאת היא השאלה. וברנר ﬠמד כאן במקום, והרוצח מצא אותו במקום שהוא גמר את תנוﬠת הסיזיפוס הנוראה ועמד לפני ההחלטה האנושית "אני אחראי למצב”. האחריות על האדם שמשמﬠה מושב עובדים, בלי לשאול קודם כל לאן זה מוליך ומה יצא ומה יהיה שם ואיך יהיה אחר כך. אלא כצﬠד ראשון של האדם המגלגל את האבן מחדש.

זאת השאלה הקשה ביותר. מה גורלו של אדם מאמין שׂאין לו בעולמו אלא ההכרה הﬠצמית שׁלו. היא השאלה הקשה ביותר, היא העמידה הקשה ביותר ואליה ﬠיני האָדם נשׂואות. תהיינה תשובות נובﬠות מאשר תהיינה, זאת היא דמותו שבה פתחתי, היא של האיש השומﬠ את הצלצול כבﬠיה. ישׂ צלצול, יש קול קורא, יש מי שישמﬠ את הקול הקורא הזה כדבר מנותק, ויש מי שׂיראה את הקול הקורא הזה קריאה לאחריותו־שלו. להיות בין חדי החידות, לא להסתפק בתשובות השׂטחיות, לא להתחיל מאופטימיזם צולע, לעבור את מדורי הפקפוק והספק עד הדיוטה התחתונה ביותר, ושם להתמלא בהכרה של האחריות האישׁית, אותה הכרה שברנר צייר אותה, הגיע אליה, פנה אליה, הזכיר את האדם המצלְצל וחֲד חידות, וחרב של רוצח פּגﬠה בו. הוא נפל, אבל העמידה הזאת, על אחריותו האישית של האדם, על אחריותה האישית של חברת בני אדם, למצוא ﬠל חשבונם ובכוחותיהם ובסמכותם, ללא השﬠנות ﬠל מופלא מהם, אלא בהכרה שהﬠולם יש בו סוד שפּתרונו הוא אחריותם, בלי פריקת אחריות, בלי, הסתלקות מן הסוד, לנסות לחפש את התשובה, גם אם יקח הדבר זמן וזמנים. אין מנוס מזה. השהות היא, השהות שבין האכזבה המגיﬠה לאפס מעשה של מיואשים, שמולידה את המﬠשים המרחיּקים לכת.

יזהר סמילנסקי
הרצאה, כנראה בקבוצת ברנר, בשנת 1961, במלאת 40 שנה לרצח ברנר.
ההרצאה נרשמה על ידי קצרנית ותפסה כעשרים עמודי מכונת כתיבה, ונמסרה ליזהר להגהה, אולי לקראת פרסום. הוא הגיה רק את שלושת העמודים הראשונים, והיתר נשאר כפי שנתפס על ידי הקצרנית מהנאמר, נרגש משובש ומבולבל למדי. המילים בסוגריים מרובעות לא נכללו בתמליל המקורי והוספו בנסיון להבהיר את הנאמר.
זהו הטקסט המפורט ביותר שהשאיר יזהר על ברנר, אליו חזר עוד ועוד.

הספרות כראי הדור

מודה אני שלא קל היה עלי לקבל ולקיים תביעתם של אלה שארגנו מסיבה זו, לבוא לפניכם הערב ולשאת דברים על העשור למדינה וספרות ישראל לא רק משום שנושא זה כה מחייב ומטיל משא שלא לפי כתפי – אלא בעיקר מפני שאינני יודע דבר אחד שאוכל לומר לפניכם ושאינכם יודעים אותו כל צרככם וביתר שאת וביתר דעת.

או אם בקשו להם אדם בר־הכי שיבוא בהזדמנות מיוחדת זו, ויעלה כאן על מצפה עשר השנים וישקיף פנים ואחור וישא קולו ויאמר דברי מבינות לכאן ודברי חזון לכאן, וכך אולי גם יאה וגם נאה – אלא שלא אני הראוי לכך ולא אוכל לעשות לטובת הכלל חשבון סופר על מה שהיה, על מה שהוא, ועל מה שראוי היה שיהיה, כשם שלא אדע לרמוז על פתרונות ודרכים רצויות לשאלות קשות לסופרים ולספרות. ובעניין זה טוב שאשמע משאשמיע; נוסף על מה שנדמה לי כי הסופר מטיבו, בודד הוא בכל הנוגע ליצירתו, בדידות שאינה מתאגדת לאגודות, ולא עשויה לחבורות, ואינה זקוקה לא לעצה, לא להטפה, ולא לאיזו פרוגרמה מבחוץ, והחלטותיו על פי כבשון לבו, בינו לבין עצמו, ואחריותו על שכמו בלבד. בעניין זה הייתי סבור כי אין לו דבר זר מידיעה שאתה יודע מה היה היוצר צריך לדעת, או לעשות, או לזרום זרם.

מעט הדברים שאומר לכם ברשותכם, הערב, לא יהיו על כן אלא קצת דברי התבוננות מקרן זווית פרטית ובלא שתהיה להם שום הצדקה אחרת. דעת יחיד, לא בשם ולא בסמכות, הרהורים שאולי ימצאו להם שותפים ויגיעו לכלל ליבון. ותחת דברי סקירה על דרכה של הספרות העברית, על זרמים, על יוצרים, על יצירות: או דברי שירה של נושא עומריו הגורנה וקורא הידד – לא אוכל אלא לגעת בשאלות אחדות, הנראות מנקודת מבטי ראויות לשימת לב, ומכל מקום שאלות שקשה. לפסוח עליהן. ואפתח בשאלת הקורא. שאלה שאפשר לנסחה במליצה "למי אני עמל?" – ואפשר גם לנסחה ביבשות: מי ומי הם צרכני היצירה העברית בת ימינו? – ואם בכה או בכה, במידה שאין היוצר מדבר רק מדחף "הציקתני רוח בטני” – אלא כוונתו לפנות אל קהל מקשיבים לקולו, טוב שנעיין בצד אחד מרבים, שיש בקהל הקוראים הישראלי.

הקורא העברי

כלום חידוש יהיה בדברי אם אומר כי מכלל העם היהודי – רוב קוראי הספרות העברית יושבים בישראל ומכלל הישראלים רבע מיליון איש ואשה אינם שומעים עדיין עברית ואזנם כבדה ועינם כהה לדברינו? לא די בזה, ועוד יש להוסיף ולהזכיר כי מתוך קצת למעלה ממיליון מבוגרים במדינה (שמעל גיל 15) הרי רק פחות מרבע אוכלוסיה זו הם מסיימי בי”ס על־יסודי לכל צורותיו בעיר ובכפר, ואילו למעלה משלושה רבעים לא סיימו אלא לכל המרובה בי”ס יסודי (כ־34 אחוז) ובהם רבים שגם בי"ס יסודי לא סיימו (28 אחוז) ועוד אחוז מדאיג של נשים ואנשים שרגליהם לא דרכו מעולם על סף כל בי"ס שהוא (כ־15 אחוז) – הווה אומר, כי, מראש פניית הסופר הישראלי אינה אלא אל כחמישית מתוך אוכלוסיה הבוגרים שבמדינה, במידה שאלה ליבם טוב עליהם לקרוא או להיפנות לספרות בכלל, ולספרות עברית בפרט, והם המה צרכני חוכמתו, עושר דמיונו וחזיונותיו אשר הוא הוזה.

כלום תהא המסקנה מכאן שעלינו לחדול ולהתחיל לכתוב באותיות גדולות, מנוקדות וב־500 מלות יסוד? או שמא לא כך אלא רק להשיב אל לבנו כי אל המעטים אנו פונים ואל לב המעטים, על כל המשתמע מפניה כזו ולנוכח חווייה כזו ולא לשים לב אלא לכתוב במרום כוח לשונם ודרכי ביטויים – ולו רק למעטים, או לו רק למעטים, בינתיים. תנו דעתכם עתה כי בתוך מיעוט זה של האוכלוסיה הקוראת עברית מצוי ציבור מיוחד, והוא אולי, הנזקק ביותר לספרות העברית, לפי שזו לשונו הטבעית ולעתים קרובות גם לשונו האחת ואליו אל בני ציבור זה שכמה דורות סופרים עברים ייחלו ואיחלו לעצמם כמותו, אשר הספרות שלנו, לעתים, היא חזות הספרות בכללה.

אחריות הספרות

בבת־ראש צפה ועולה עתה שאלת האחריות. אחריות הספרות לקהל מיוחד זה אשר היא לו חזות הכל, ואשר הוא לה המעט הקיים האפשרי מכל העם היהודי לתפוצותיו ולדורותיו, ואשר, במידה ידועה, בשטח עמק צר זה של ספרות צעירה זו עם דור צעיר זה, טמון לשבט או לחסד, המשכה או אי־המשכה של רציפות היסטורית עשירה בנכסי הרוח ובאוצרות העם ומורשתו, ולפיד התקווה שנמסר מיד ליד כשלשלת לא פוסקה של דורות מתחלפים – מהבהב עתה כאן, ברוח עזה וסוערת לעתים למדי ודברי ימי העם כביכול מחרישים, קשובים וצופים לרגע זה לדעת: כיצד. מה יהיה מעתה? היעבור? היידלק? היכבה?

שכן כשם שבשטחים לא מעט אין ישראל ככל העמים, גם בשטח זה של תרבות וביטוי רוחני – מתחולל לעינינו חזיון מיוחד במינו. לא רק בעניין זה של התחדשות הלשון והתעצמותה המהירה והמפתעת, הלוך והצף שטחים שאך זה תמול שלשום עוד היו מחוץ לתחומים ורחוקים מהישג ידה, אלא, ולתהליכים מיוחדים לבבי הדור הזה בעיקר, בהליכה זה בצד זה של תהליכים המשותפים לכלל בני הדור הזה, כשהוא שר או מספר, מצייר או מנגן, שבארץ הזו, שעליהם אנסה לעמוד במרוצת דברי. ואם בכל מקום ומקום, הספרות, במידה זו או אחרת, משמשת בין השאר אמצעי לראייה עצמית הרי גם הבבואה המשתקפת אלינו כאן, יש בה כאחד מסימני כל הקלסתרים, וסימנים מיוחדים לה, אשר נוסף על גילויים שונים אחרים (מהם חיוביים להפליא ומהם פחות חיוביים) – אין להתעלם מגילויי בקשת ההדרכה שבהם, או שמא נקרא לזה גילויי מבוכה (גם זו מסימני הדור הזה כולו) מבוכה העשויה: פחד, אכזבה, צורך לא מבוטא תמיד, להאחז בדבר אמונה.

אני נחפז כאן לסלק עצמי ברגע זה מויכוח ידוע, לא גמור – ואולי שאינו בר־גמירא מעיקרו – אם אמנם מוטלים על הספרות תפקידים כל שהם לגבי ציבור הקוראים, אם מושם עליה לשרתו, לספקו, להשיב לשאלותיו, לשעשעו, או לפתור לו חלומותיו: אם יכולה או צריכה הספרות להיות מלכתחילה, מה שקוראים ”חינוכית”; או אם מגמת פניה נקבעת רק לאחר מעשה, בדיעבד ובקצרה: אם מוטלת על הספרות שליחות כלשהיא (ומי הוא שמטיל עליה שליחויות?) או די שתהא לה מבטאת רצון בעליה, כיכולתו וכמידתו, בכה או בכה וזה כל ייעודה?

מניח אני בינתיים לוויכוח זה, ואיני בא אלא לבדיקת אותו מגע שבין הספרות לבני דורה ולעיון במה שמשתמע ממגע פגישה זה. ואף כי אין עדיין בבבואת הספרות כל מה שיש בבני הדור, ולא כל מה שיש בספרות כתמונת בני הדור הוא עדות נאמנה – הרי חזקה על רחשים שברוח שהם מכבשונה של השירה. והם הפורטים כבאפס־יד להרעיד מיתרים סמויים, עד כי לעתים יתמה מסתכל חיצוני לדעת מניין לשירה ביטוי או עדות כזו – כשבכל לכאורה פניו שלוות אחרת ופונות מועדות אחרת. רגישות זו מתחזקת כשהמשוררים הללו באים מקרב אותו דור וקרקע אחת וזמן אחד גידלם, והם בשר מבשריו ועצם מעצמיו – מה משמע אותן שורות מתמלטות משיריהם, פעם בגובה קול, פעם בצקון לחש, פעם בצרימה מחציפה ופעם בתפילה זכה – ומה צפצוף בפיהן?

הרי זה דור שני ושלישי לקוראי ספרות עברית בארץ זו. ספרות לסיפוקו, ספרות לצמאו, ספרות לארוח לו לחברה, אשר אין לו, בצעדיו הראשונים מכל מקום, אחרת על פניה. ספרות שהיחס אליה טבעי הוא, פשוט, ומובן מאליו, ונטול רבות מהמחיצות שאך תמול שלשום עוד חצצו גבוהות ומפרידות בין הכותב לקוראו. דור שני ושלישי אשר יודעיו מקרוב למדו, ובייחוד לאחר פרסום כל אותו ספרות עזבונות, לה נאווה דומיה, שאין מראיתם הראשונה, החיצונית, שלהם בטיבם הגרעיני, הצפון פנימה, רוב ימות השנה, טיבם החבוי של גנזיו, ואילו בהגיע שעתם להקר ולנבוע, יאירו בך אהבה, השתאות וצורך לשוב ולהרהר שנית במשפטיך אשר כמעט והיו סדורים בלבך, מנויים וגמורים.

דור שני ושלישי לראשונים. ומשפט זה אומר יותר משנראה בו בסקירה ראשונה. שכן לעולם שני אינו ראשון. מידת זה אינה כמידת זה. תכופות וקומת השני באה בצל קומת הראשון. יש שבו מתגלה אור עצמו, ותהא דעתו מה שתהא, הנה לא נוכל לכפור כי מה שעבר והתארע בפרק זמן קצר זה של חילופי שני דורות, שעוד לא תם, ועודם שלובים זה בזה וזה בצד זה, הוא הרבה יותר ממה שמכיל ברגיל פרק זמן כרונולוגי דומה.

הסתאבות הרעיונות

עולמות נבראו ועולמות רבים מהם נחרבו. מושגים נצנצו ומושגים רבים מהם כבו. דגלים רמים הונפו ודגלים רבים וטובים נפלו, הופלו, הוכפשו בעפר. כל אחת מו הסיסמאות היפות, הגדולות, הנפלאות, שאך תמול היו "אני מאמין” נאצל הוד ומרומם לרבים־רבים, שעודם עמנו פה היום, פסוקים שאמרו בשעתם עולם ומלואו – יצאו בינתיים מתומתם, ובעל כרחם עברו וחצו ימים ויבשות וטבלו טבילות נוראות של אש ודם, נתגאלו באנחות וייסורים, מערכות אחר מערכות, מהם נפחו רוחם, אבדו מתחת רקיע, מהם נסתאבו כחזירים ללא הכר, מהם החווירו, מהם הסמיקו, ומהם כל עוד רוחם בהם – ניבטים בנו, נדהמים מכל חורבות או כמעט־חורבות מקדשים שנתרוקנו. צאו וראו מה אירע להם למושגי יסוד כגון הומניות, כגון סוציאליזם, או, למשל, כגון ציונות.

ולכל אחד מהם היה כוח שעתו היפה, והיא אינה רחוקה. שעה יפה ברורה ומובהקת וכמעט ניתנת למישוש וכל אחד מהם, לכאורה, כלל לא חלפה שעתו להיות ולא נחיצותו, ולא תש טעמו, וכוחו עמו להיות בהוויתו, כמיטב התקוות והתוחלת והרצון הטוב, אלמלא קרה מה שקרה, ונזדעזעו מזוזות, סיפים ומשקופים כשם שנזדעזעו, מטעם זה או אחר, וטעמים יש ק”ן על ק”ן, תמיד ולעולם, ולא יוכלו עוד לשוב להיות מה שהם, ולא תועיל כאן לא רומנטיקה מתמוגגתולא כנגדה, הטפה קנטרנית ונזעמת. ושוב, כמעולם, צריך כביכול להתחיל מהתחלה, לשאול לדרכי עולם.

ולבוא כעת לקנות ליבם של בני הדור הצעיר, בעולם וכאן, לרעיון טוב וגדול, של אמונה תמה, לאחר כל נסיונות מחציתה הראשונה של מאה מיוחדת זו, לאחר נסיון דורם, נסיון הוריהם, ונסיונם הקצר האישי והלאומי ולנוכח כל האימות שהמחצית השניה הבאה עלינו מבטיחה לנו כסיכוי קרוב, קרוב ביותר, תלוי כסערה מעל הראש – היתמה מישהו איככה אין עוד בכוחם של דברים נאים ודיבורים נאים, שפעם היה צלצולם כה טוב ומלהיב ומסית להאמין – איככה אין עוד בכוחו לקסום ולא לעורר כאשר עורר, איככה הפסידו דגלים רבים צבעם הלוהט, הפיגו קריאתם המעוררת, פנה הודם, פנה זיוום, ואין בהם עוד לעתים אלא אך בלויי שרידים של רעיון שנתרוקן קודם זמנו, ועוד חורבה בעולם.

להאמין. הנה זה הדבר. עם כל זאת פונים אלינו, גם באלם־קול, גם בגמגומי דברים, גם בחציפות קול שחצני – להראות להם כי לא כלו כל הקיצין, כי כל זה שהוא מראה פני העולם – אינו דווקא, אינו לאמיתו, אינו שורש דבר, אינו אלא עד ארגיעה, חולף וחלוף יחלוף, ומשהו טוב מזה, רצוי מזה, יסודי מזה, יציב מזה, ואמיתי מזה, יבוא ויקום וימלא כמים לים ממלאים. ולא תוכל לדחות פנייתם זו, פנייה בכל דרך שפונים, בהסתר פנים, גם בלעגנות, גם בנרגנות, לא מעט גם בקרתנות, אך גם בתמימות, אוחזים בכנף בגדך לאמר: היש לו דבר טוב לאמור? לא נחמה ולא הטפה ולא תוכחה, אל תנחם, אל תטיף, אל תוכיח, דבר אלינו אמת. היש לך דבר של אמת לומר לאיש הזה, העומד לפניך, כפי שהוא, בשעה זו, ושואל אותך: לקראת מה? לשם מה?

אבל מניין יוקח לתת – כשאין? ומה יותן כשידיך ריקות? או מה תאמר אמירות כשהמציאות אינה כזאת? פשוט אינה כזאת. כאבן וכצור אינה כזאת. ולא תשנה פניה, וגם לא נוכח כל היונים הלבנות שאתה שולח הפצר ושלוח, הפצר ושלוח.

ההוויה לא תקל ומנוח לא יימצא לכף רגל, ואין להשלות. זה מצד אחד. ומצד שני, וכאן אנו באים אל הנקודה: הלא הארץ הזו שלנו ועשר השנים האחרונות הללו, הבנויות על גבי ששים שבעים שנים קודמות לה בכיבוש ובהכשרה־לקראת – מי עוד כמו הארץ הזו והזמן הזה להיות עדות לאחרת.

להיות רמז לייעוד, להשיב אותו משב רוח רענן אל תוך מועקת המבוכה והאכזבות? המעשה הנעשה כאן בשלוש פנים, בחידוש העם, בחידוש האדמה, ובחידוש האדם, מה עוד יותר מאלה [יחד] עשוי לכאורה להציב מטרה ולרומם את הרוח הנופלת ולהדליק אמונה בטוב ובאדם ובמפעל אנוש!

החינם חוזרים מכאן אורחים שונים בהתרגשות, החינם רואים בנו עמים קטנים ומשתחררים מעול זרים דוגמא ומופת להם בשטחים רבים? והלא לכאורה מלאה הארץ ניצני בשורה בכל אשר תפנה, והמעשה בכללו, ועל פרטים שונים, טובים ורעים, מעשה מיוחד בעולמו הוא, ועם זאת

אכן, עם זאת.

ראי הדור

וכאן חוזרים אנו אל הספרות כראי הדור. מה יודעת ספרות עשר השנים האחרונות על המעשה המיוחד הזה והמופלא הזה? מה כתוב ב"הערכת עצמנו בעשר השנים”? מה דמות עולם ודמות אדם צפה ועולה? וכנפינו מתקצרות כרגע.

רבותי, למי אין טענות? אנחנו כולנו בוססים ביוון טענות אמיתיות ומדומות. נעלבים כולנו. נכזבים כולנו. מתאוננים כולנו. כולנו שטופים בקנאה על הא ועל דא. על הירידה הגדולה, המוסרית. החברתית. הציבורית – אנחנו כולנו בהצבעות מצביעים הנה זה נשחת, הנה פה נפסד, הנה קלקוּל, אנחנו כולנו כשרים בני כשרים סופרים כאינם סופרים. חוטמנו צמוד ומרחרח קלקול אחר קלקול ועסוקים בזה יום יום ושעה שעה בשבת אחים ובעצרות עם ואיננו נפנים כלל לראות את הדבר הזה שצומח הגבה מעל ראשנו, לא יכולים לראות, אולי גם לא אובים לראות, ראשינו כה מורכנים עד כי נבצר ממנו לראות.

ואינני בא להכחיש כי אכן יש בקרבנו אלף רעות, ורבבות משוגות וזדונות הנעשות בארץ, ברחוב, בבתים ובמשרדים השונים. אבל גם דבר אחר, גדול מכל זה, ובהכרח גבוה וגדול מזה ברעיון שבו ובמעשה שבו – צומח לעינינו כהר לגובה חד־פעמי וגורלי. ואנחנו לרגלי ההר מהדסים ואיננו יודעים את גבהו. כי אפילו כל דברי ההרשעה כולם אמת, ואפילו השקטנו מצפוננו כשמצאנו איש את אשמו שלו, שמחוץ לו, ושבצוארו תלוי הקולר, מדוע כה ירדנו פלאים, ואת האשם הזה עשה לו איש איש לנס ולשיקוץ ולפולחן שנאתו אליו, המחזיקתהו על רגליו. ואפילו אם רשענו כדי כך ולו גם שבעתיים, – הלא אי אפשר להכחיש ולכפור כי מנגד עינינו מתרחש תהליך מופלא עוד יותר, יחיד במינו, מרומם בטיבו, הייתי אומר: א ו ק י י נ ו ס י, הן בקשריו אל תהומות העבר, הן בריתחת גליו סביב והן בסיכוייו וברמזיו הגדולים אל יום יבוא. תהליך אשר אנחנו עצמנו, לעתים בתפשנו עצמנו, או לרגל מאורע שהוא, כמעט ואנו מתעשתים להיווכח בו, להשתאות אליו – כשמיד נופלת רוחנו וחוזרים אל רציף הטענות והקיפוחים, ומתביישים בחולשת הדעת שהיתה לנו, והשחיתות יקרה לנו, ועושים מזה שירים וסיפורים, תקיפים וצדיקים. והבוץ שלרגלינו כוסה על כל מראה גדלות. וכך אירע שהחיוּב הגדול שבעצם נוכחותנו ומעשי ידינו מתעלם ממנו רוב ימות השנה, כאותו בית גדול המתעלם בין פיגומיו, נסריו, אשפתו ובורותיו.

ואולי חובה, כדי לסלק טעות אפשרית, שאיחפז להצהיר כי אני אינני במזלזלים בגילויי הרע שבחיינו, ואינני מציע לדוש שאלה זו בעקב ולסטות ולעבור, או להחשות על כל עוול שהוא. כשם שרחוק אני מרחק מזרח ממערב מאותם המוכנים להצדיק בהתחסדות כל רע, בטובה שתצמח מזה לאיזה כלל מופשט שהוא, או לאיזה נצח נרצה שהוא, אלא שאני רואה גם את ייסורי ההתחלה ואת חבלי הגאולה ויסוריה המתחוללים לעינינו. ואני יודע כי טעות היא למדוד סערות בשעת הסערה במידות של שלווה ושאננות.

הלא שמתם לב כי אדם התר את הארץ מתבונן ורואה ומשתאה, אך בבואו לשיח את הבריות, הולכת השתאותו ונעכרת. ועד מהרה נוכחים כי הארץ הזו יפה היא למראה אך קשה למשמע. מדוע אנו מתייחסים בכובד ראש לחלקים יותר מאשר לשלם, למועט יותר מאשר לגדול? ומהו סוף סוף שראתה הספרות העברית בעולמה בשעת הרת עולם זו? וכשלא נתעלם מכמה התחלות פה ושם, מאיזה זיקי אש פה ושם, העניין כולו גדול מכוחנו ואינו עדיין לפי יכולתנו. כולנו מסתבר, קצח חכמים מדי וקצת קטני אמנה מדי.

ללא ביטוי

וכשם שלא נמצא עוד מי שיספר את השואה הנוראה, שמלפני 15 שנה, כך, להבדיל, לא נמצא עוד מי שיספר את הבנייה בגודלה ובתפארת ה היומיומית, שאינני יודע היכן בעולם יש עוד כדבר הזה לאנושיות, לחיוב ולעתיד.

ושוב, אל נא תחשדו בי שבאתי לתבוע מידי מישהו את ספרות החיוב דוקא, נטול אני כל סמכות לתבוע דבר מידי איש. ולא עוד, אלא שכופר אני כאילו תיתכן סמכות כזו בידי אנוש, גם אינני מבקש שיעקם אדם את נפשו ובלבד שיהיה חיובי. אין חפץ בשירי "הבו גודל”, ומי שאינו יודע לשיר אלא על ציפור מנתרת מבד אל בד, עוול הוא שיחדל מזהויתחיל לשאת כובד מפעלים ועול משימות על כתפיו. ותחת להליץ מליצות מוזמנות או מאונסות – ישוב נא אל צפריו או אל זבוביו, או אל ספל הקפה, הישר וההפוך שלו, ככל שיש לו בלבב.

אבל, עם כל זה, הלא דבר הוא ושהמאורעות הכבירים ביותר מתחוללים לעינינו – ואנחנו אזלי יד. כלום משום שקרובים הדברים וסמוכים מדי אל חטמנו ואין עמנו הרוחק המספיק כדי לראותם? כלום משום שכוחו של אדם ליצור רק משפונות עיניו לאחור? או משום שקטנים אנחנו משיר גדלות? או שאין לנו עדיין בתוככנו, ולא חדר שמה, מושג פנימי על העניין הגדול?

שעל כן איננו כותבים בדרך כלל, ברוב ימות השנה וברוב מפעלי הספרות, על חזיון זה ששמו ארץ ישראל. על מרחקיה, על עומקה, על גבולותיה – אפשר פשוט מפני שאיננו שם, ולא שם ביתנו. לא כתיבה של אורח פורח המטייט מליצות אחדות עם פיטורי ציצים אחדים וחוזר מהרה אל מקומו הרגיל, הרגיל עד ייאוש – אלא כתיבה ככתוב אדם על ביתו, על נופו, על עצמו. שכן שם לא ביתנו ולא גופנו, ועצמנו אינו שם. איננו יודעים להגיד דבר על המדבר – והוא מחציתה הטובה של הארץ הקטנה הזו – כי איננו בו. וגם, לאמיתו, אינו נוגע בנו. מה פלא שלא ידוע לנו לא יופיו של מדבר והודו ולא אימתו ופראותו, לא גדולתו ולא זרותו. אנחנו מחוץ לזה. אנחנו יום יום במעגל שלנו המתמיד, על המדרכות המשופשפות יפה, בשטחים שהמדבר מהם והלאה, מלבד מדבריות אחרים שבמו ידינו אנו עושים. מדבריות של יחסי אנוש, וישימון של שממון וריקנות.

ואיננו כותבים על עולם העולה החדש, הנבוך, ההלום, ועם זה התוסס ותופח חיות, עולם עשיר חיות וסבל, שתהליכים מיוחדים במינם מתרגשים בו, גלויים כסמויים. מן הצד אנו לאותו אדם הבא ונופל מיד ומתבחש בתבחשה גדולה, החושפת מכמנים ומכסה, המעוררת חרדה וגם השתאות, ותמיהה והתלהבות. איננו עוסקים בהם. פשוט כי איננו מכירים אותם, איננו יושבים בקרבם, והם אינם יושבים בקרבנו. ברובם הם עודם אילמים אלינו ואנחנו ברובנו חרשים אליהם. ועם זה קולם כבר קיים ומעורב בנו. פעם כקול קובלנות, כקול ילדותי, תכופות קול מר ומתמרמר. ותכופות מזה אין מגיע אלינו אלא קול המסתנן ובא דרך שופרות מעוקמים של עסקנים חרוצים. אבל גם על האדם היחיד איננו יודעים עוד הרבה. כי הוא כאן בהיבראו ואין לו עדיין לא צורה אחת ולא תואר אחד, ולא דמות ממוצעת וטיפוסית. ובכל צורתו הולך ומשתנה ובא. חליפות ותמורות, שיש בהן הרבה אי נוחות, אולי, אך גם אותה חיוניות ואותו רגע פתוח אל תוכם של דברים כמוסים וסגורים תמיד, שהאמן כה רגיש להם.

רחוקים אנו איפוא משלושת מחוזות ההתהוות העזה ביותר והדרמתית ביותר: מן האדמה, מן העם, ומן האדם החדש.

ולא די בזה, שכן אנחנו היושבים כאן, הכותבים והמדברים, כולנו בדרך כלל חיים לא היום ולא אתמול, אתמול קרוב ואתמול רחוק. ביתנו, אם שהוא עדיין בעיירה רחוקה לשפת נהר רחוק, אם שהוא בית חלוצים שכבר איננו גרים בו, ואם שהוא בית ספרותי, לקוח מקריאה, מאופנה, מחיקוי, מהתבטלות; ולא מעט בתים מלאכותיים עשויים בידים, סגורים להווה כפי שהוא ומוארים רק באור אלכסוני של שמש נוטה אחת, רחוקה, ומשרה כיסופים ומתיקות של עצבות.

יוצא, איפוא, כי ברובנו, צעירים כזקנים, אנחנו כ"אשת לוט” עומדים אחורינו אל היום ופנינו אל אתמול ואל שלשום. ויש והעיניים מוחזרות אל קודם עשר שנים, אל "היו ימים”, ויש והלב פונה אל קודם חמשים שנה, אל "היו זמנים” – ויש גם שאינם נחים, וצוללים אל קודם אלף ואלפיים שנה. אבל כמה מאתנו שומעים ורואים ביום הזה של אתמול והיום אינו פשוט כלל וטעון עיון נוסף, שכן טמון בו דבר והיפוכו, אולי רק למראית עין.

הנה תראו: לדור שקדם לנו, ככל שהיה אף הוא פסיפס של ניגודים והבדלים – היתה מידה אחת מוגדרת ומשותפת לסופר ולקורא, אף אם בנוסחות שונות־גוונים: שלילת הגולה וחיוב הציונות. והכל היו שטופים בעשייה הזו, באמירה הזו ובשירה זו. אבל הדור שנולד כאן, שכבר הוא בעובי אותו דבר שהיה בבחינת משאלה, לעתים לרובו, מעבר לשלילת הגולה ולחיוב הציונות, כבר ממילא הוא כזה או כמעט כזה והעלה־הציף עמו בעיות מיוחדות, בעיות של דור שני. שצלילן אינו דוקא זה המפולל. לעתים צונן יותר לעתים לוהט. ומכל מקום לא אותן הרגשות עצמן שהיו מרכז הפאתוס שנים לא רבות קודם לכן.

ללא ראייה עצמית

ועם זאת, האמת היא שעוד אין לנו ראייה עצמית, אם אפשר שתהא כזו, אם יש שחר לדיבור על ראייה מקורית, נאמר. על ראייה מיוחדת ישראלית. ואם אמנם אין זה דיבור ריק בלבד – עדיין אין בנו עדות מפורשת לראייה מיוחדת לנו. כמובן, נוכל מיד להביא כאן טעמים מדוע ולמה שוללים אנו עדיין ראייה זו, מקוצר הזמן ומדחיסות התקופה, אלא שגם משב הרוחות העזות אשר אנו מסוערים בהן יום יום, בעשר השנים האחרונות, וכיובל שנים ולמעלה, גם משב זה אינו ניכר עדיין בדברינו. ורבים בקרבנו עודם שקועים באותן כורסאות, נוחות ולא נוחות, ישנות, ומהפכים בשאלות שכבר הצטננו. נוברים באפר מדורות שכבו. אין בזה כשלעצמו רע, אלא שאין בזה גם הטוב המקווה. וודאי לא ראינו בינינו את מטה אהרן שיפריח, ניצנים בודדים ויקרים זעיר שם זעיר כאן.

ואולי הטעם העיקרי לזה, דווקא טיבה של הקרקע הרוחנית שממנה אנו יונקים. כוונתי לעושר הקרקע ולדשנותה. לזו הבאה מכוח רובד מונח על רובד, רקבובית על רקבובית. שכן ככל שמסתלק הדור שהגיע והביא אותנו לכאן, ותופס מקומו הדור שצמח תחתיו בארץ, מתברר יותר ויותר כי רדידות הקרקע הרוחני שממנה ניזון, וכי הרכבה, לחותה, דשנותה ופוריותה – הם עניינים שלא די חשבו עליהם מראש. צאו וראו, הנוער שגדל בארץ איך האוויר סביבו היה טעון לעולם רעמים, רווי סכנות ומתיחות, עם ענני נרגשות וקטעי תכלת של דברי חזון. השמים מעליו היו פתוחים מאד, האפקים סביבו ריקים למדי מהשפעה ישירה, המגע עם עם־הארץ המקיף רופף וקלוש, ולא בלי הרגשת עליונות. וכל מה שלא הביאו אליו להספיגו בדרך מלאכותית – לא הגיע אליו. העם היה בהתהוות, הנוף היה בהתהוות, ואילו הקרקע שתחת רגליו, מחוץ לקרקע הפיזית, שהיתה כמעולם קשה וקוראת לעמל, היתה שכבה דקה ביותר, מטוייבת אולי ביד מורים ומחנכים ואוירת המעשים הגדולים אך חמרים שונים מסוג הדשנים הטבעיים, כל אותם הויטמינים וההורמונים, כל אותם מעוררים, כל אותם שנקלטים בסמוי ובעקיפין אגב שינה, אגב טרטון של תינוקות, הנספגים כמגע של אם – אלה לא היו דיים, כדי שיווי המשקל הנכסף בין האדם ובין סביבתו. ומבחינה זו היינו כיושבי אי מנותק, אשר אין עמם אלא רק מה שיש להם.

רבותי, לרבים מן היושבים באולם הזה יש יחוס־אבות. לאלה שנולדו בארץ, יש, בדרך כלל, רק יחוס־אב. וקודם לאביהם שהביאם לכאן – חשכה. ההיסטוריה מתחילה באבא, בעלילת עלייתו והתנחלותו. ולפניו? היה משהו, שהיה ידוע אולי לאבא ויקר לו – לנו לא נודע אלא כ"שלילת הגולה”, וכהרגשת יתרון שלנו, ערטילאית, אך די מהנה, עם זאת. והתהלכנו על פני האי שלנו מעשה בן־חיל. אבל צמיחה על קרקע דקה נותנת אותותיה, ואף שאין להכחיש כי התחלה מחדש לעולם קסם בה, רחבות בה ופתיחות, עם זה, לפרקים, גם רזון בה: גרד טפח – וצחיח סלע. ויותר ויותר מתחילים לחוש בדבר.

דור שאינו יודע עם

אנחנו דור שאינו יודע עם. אין בנו מדשנות הישגי העבר. לא דשנות החברה בת מאות השנים ולא דשנות תרבות מוּרשה. לנוער הגדל כאן – סביבו מדבריות, סביבו שכנים עויינים, מתחתיו גנוזים עולמות סגורים, אוצרות נעולים. ולפניו?

וראו נא: להיות פטורים מעול עבר להיות חפשים מסבל ירושה, להיות בסימן הכל שרי, הכל מותר, הכל פתוח – דבר גדול ומלהיב הוא, אין ספק, מצד אחד, אך לעתים קרובות, גם מצב בלא חנינה, חסר צל נלאה מחום, מחסד מגע־לח, מעבודה קשה, מתפקידים, וצריך שזה יהיה ידוע.

אכן, לגדול באופן טבעי זכות היא ועם זה להתהלך חשוף ונוגע בבשרך במציאות – אינו קל לאורך ימים. שלל צעיפים מכסים, שלל עטיפות מרככות, פתוח לשמש ולרוח, מפוכח מדי, יודע תמיד ואינו נסחף לאשליות.

ואל תתפלאו איפוא, אם תמצאו בשדה הספרות הצעירה צמחים לא מעט ששרשיהם אינם אלא מתפשטים לרוחב מאין להם שהות ודעת להעמיק תחתיהם. רצפת סלע בינינו ובין מה שקדם לעליית אבא. כלום ייפלא איפוא שאנחנו בקיאים וקוראים ושומעים ורואים את קולות העולם ואת דבריו עד קצותיו; איסלנד אינה רחוק וסין אינה זרה, ירכתי צפון אינם נסתרים ולב יערות העד אינו חסום מפנינו, שיג ושיח לנו עם תנועות וזרמים, ועם צללי תנועות, כשם שלא נוכרית לנו במידה זו או אחרת דשנות הביטוי והשובע של ארצות התרבות – אלא שאנחנו, ונודה על כך, שורשינו שלנו צועקים לנו מתחתינו.

שכן טפח מתחתינו – סלע קשה חדירה. שאבד לנו הכוח הנתון לצמחי הר לבקע סלעים, בעוד שלפוצץ סלעי הר נוכל ונוכל. אבד מידינו המפתח אל אוצרות עם־הספר עשיר התולדות, וכל מה שנאגר מאז ימי בית שני ועד תמול שלשום זר לנו ושותק ואפל מפנינו.

כלום מפני שהמפתח לאוצרות אלה הוא דתי בעיקרו ושפת הגנזים, סמליה ועולמה מן הקודש הם ולא מן החולין? או שמא זדון לבם ורשעותם של ימי ההשכלה עשו זאת? או מחאת שוללי הגולה כנגד הגולה? איני יודע אם עמים רבים בעולם ויש עמם בפועל אוצרות יניקה כה עשירים ומפרנסים תחתיהם כאוצרות העם היהודי – שלדור בניהם אין טובת הנאה מהם והאוצרות חתומים בפניהם. חתומים, ולפיכך הרי הם כלא היו.

כמדומני שאינני צריך להודיע כי איני בא להמליץ על כל חזרה שהיא לדת או למסורת. לא בגלל הדת או המסורת, אלא משום שיש דרכים שהחזרה בהם לא תיתכן כמעט, כשם שזרמים אינם עשויים לחזור על עיקביהם ולשטוף להיפוך דרכם, ומשום שמה שמחכה לנו היום ומחר קודם וקובע פי כמה, ובעיקר משום שעניינים אלה הם מכבשונו של כל לב ולב, למצוא או לאבד, והמלצות למותר. – – –

וראוי אולי לציין כאן, כבאגב, את התקדמותה של הספרות הזו בדרך הבגרות. לא עוד מעשי ילדי פלא, לא עוד ברכת הנהנים על כל בוסר. מדרך הטבע שהבוסר בהגיע פרקו מבשיל. ואף כי אין לדעת עוד מה יהיה טעמו של הפרי הבשל ומה יעשה בו, מכל מקום הידוס התינוקות הולך ומתחלף בצעידה של ממש, ונקל להצביע על דוגמאות אחדות נאות פטורות מהצטדקות או מהצדקה, ועומדות מכוח עצמן ומדברות בזכות עצמן, נוסף כמובן על דור היוצרים הקודם, שתנובתו אינה זקוקה כאן כמובן לציון ולהערכה מחדש. אבל כשאתה נוטל בזה אחר זה כרכי שירה וסיפורת של בני הדור הזה, ובלא הבחן מניין באו – אתה שומע קודם כל, ובכולם ובכל לשון ושפה, את קולה של האימה.

מעולם התרחשו רעות בעולם. מעולם היו אסונות ומלחמות ופורענויות ומהן גם נוראות מעבר לגבול השגתנו. אך האופייני לדור הזה היא ההתבוננות מקרוב בפורענות.

יותר מדי מלחמות סביב. יותר מדי בצילן באורן המחריד אנו חיים. ויותר מדי רואים ומחרישים, יותר מדי בתוכנו שמוכנים להשלים – או אולי לשיר תהילתן ומעלליהן, ולו רק להסתפק במשיכת כתף, לאמור – ובכן מה? שוב ושוב, לפני כל שאר השאלות, חוסמת שאלת עצם הקיום הפיסי וסוגרת באגרופה על שירתנו וסיפורינו. לא נוכל לספר אחרת ולא לשיר אחרת – חונק הדבר בגרוננו, עד תוקף כזה שאי אפשר שלא יחרוץ חריץ מאיים עד קפלי הנפש פנימה. ובכן? היש "ובכן” למציאות זו? היכן? מאיזה צד?

כתבי שניים

ועם זאת, אכן עם זאת, עדיין יש עם זאת. והוא דוקא בהמשך לשאלה הקודמת. מה בשורה בפי הספרות החדשה של העם המתחדש בארצו? כשאני בא ומפנה מעל הדרך קצת כתבים של חקיינים, קצת דברי עבדי מפלגות ורתומים ברתמתן הנוקשה, קצת חכמות של יבוא, קצת שירה של "זהירות צבע טרי”, קצת בעטנות כזו או אחרת; וקצת דברי שיגרה שמעולם היו ושלעולם כנראה יהיו, וכשאני מניח בזהירות ובדחילו ורחימו כמה מרגליות יקרות, אני מגיע אל כתבי שניים, ונעצר בהם, ומתחיל מהרהר מחדש ובודק חשבונות. כתבי שניים שאינם סופרים. שלא היו משוררים אבל שהם הם, דוקא מהיותם כאלה, אומרים, וביתר שאת את טיבה המיוחד של הבשורה הזו, שאפשר אולי לצפות מספרות עם צעיר־זקן זה המתגבש כאן מחדש, רמז של אפשרויות משתקפות לעתים, אותות, שפעם־כפעם קולם מתחזק ופעם כפעם דועכים, ואשר אם יהיה ויתחזקו, ואם יהיו המעשים נעשים לאורם ובזכותם – אפשר עשויים הם להיות דבר שליחות גדול ואוצל אור על סביבו, לא רק לספרות. פתח פתוח בהם, פתח להתחלות.

הכותב הראשון שהיה יהודי לא צעיר ולא סופר, היה פועל שחי לא היום אלא לפני כחמשים שנה, לשפת ירדן וכנרת, ולעת ערב, לאור עששית כתב מה שכתב לו:

"כיסוד היסודות של כל עבודת רוח הוא עבודת כפיים ממש. לא במובן האקונומי, כי אם במובן המוסרי. כמובן יסוד של אמת לכל בנין רוח”, ועוד דיבר על "היום ההוא שידע האדם את הטבע, ואור חיים יהיה שופע עליו מכל העולמות”. אינני יודע – הוא טוען – אבל לי נדמה כי פה יש מקור, מקור ממשי, למחשבה, שירה, יצירה, שעוד לא שיערנו כמוהו”.

הנה זו בשורה שנולדה כאן, אמת מעמקית, שרשית, שמחכה עדיין לדור שיכשר לה. אשר דורות עברו מקשיבים לה, ודורות יבואו קרואים לה.

והקול השני, המעיד כי יש שומע, ויש תוחלת, ויש טעם לשיר על הטוב – גם הוא אינו קולו של סופר, אפילו לא קולו של מי שידע שקולו יישמע, שכן בלא דעתו ובלא היותו נתפרסמו דבריו: הלא זה קולם של נערי ”גווילי אש”, קול שנשמע לפי תומו, מלא אימון־לב, בהירות המבט וזוך התקווה. טעון כל אותו פאתוס מופלא של אמונה באדם, במפעלובעבודה, בצדק, ובאותו לחש של ייחול וציפיה לטוב, צפייה זכה משלו ואף כי טבולה בדם.

הה, טבולת דם. אין לו שום בעולם ובלי שיהיה מבול דם. יותר מדי גדלו בני הנוער בארץ הזו בצל הרובה ולנוגה המלחמות. מציאות חמסינית סביבנו ללא חנינה. אבל מתוכה יש ומקר אותו מעין של זוך, של נעררים הרוצים להאמין.

שירת דורו של ביאליק נטלה בשעתה אנשים והוליכה אותם מארץ לארץ, אל ארץ הבחירה. ולאן מוליכה השירה שלנו בת ימינו? מהו הכוכב הזורח בשמיה? אלא שבין אם כבר נדע היום ובין אם רק מחר יודע – האחריות כבר על כתפינו – מלוא כובדה של האחריות.

או אולי אנחנו הם שבסיפורינו ובשירינו, ובכל נסיונות הביטוי שלנו – איננו אלא העושים את רובד הרקבובית של קרקע היער הצעיר, שברבות הימים, בהיעלות העצים, ובהעמק שכבת שלכת ודומן זו, ובנשוב רוחות טובות בעולם – תהיה זו קרקע תחוחה ופוריה לגדל מתוכה חוטר אחר, נצר משרשינו, שלא רק אנחנו כאן, במצוקה שלנו, אלא שהעולם כולו נכסף לקומתו, לצילו ולפריו, ואשר זוך הנעורים להאמין והנכונות הבשלה לעבוד, ישתלבו בו למעלל אנוש גדול?

אולי. מי יתן והיה.

ס. יזהר, נאום בועידת הסופרים אפריל 1958. פורסם בדבר, 10-4-1958

הוּגהּ 19-11-20

דרך גשומה (קטע)

אתמול, כשחלפנו בשטיפה על פני הזיתים, הבאים החל מברך הכביש שלמעלה וכלה אצל ברכו בחול שלמטה, אותם המתגלים עליך מיד, מעבר התלוליות הרמות שלשפתיו, בכל בגרות הגותם הגברית, גלומים אל תוכם בקפידה, כסף יחוֹף אפור, בבריאות נוקשת סיקוסים, ברוב ימים הנישא בנקל, ועם זאת בחגיגיות של עושה בקודש – נתערערה גבורתי וחזרתי ונדחפתי אצל זיתים אחרים, הזיתים ההם, הרחוקים, ונפשי התעטפה.

ואם היתה כבר בינתים איזו התאחות כלשהי, נבתק לפתע הקרום שנשתלוו והיה בבת אחת למעצבה. החלו אז שני קולות קוראים ואחר עשרה קולות צועקים ולסוף בליל צריחות רעות הקוטלות ומסיימות כל העזה, כל הזדה, כל עווית של החלצות.

ואותו קול אחד אמר אז מפוכח, מפוכח ורציני ומבוגר מאד, מעיק על הקיבה ורחוק מהיות חביב בכלום, ענה ואמר אז כי אין כל זה אלא ככה. וכי באמת זה ככה. ולחמוק לא צריך. וגם אי־אפשר. ויש כאב גדול ותרופה אין לו. ויש אימה והיא במלואה. אימת נגוע היא, שהכל נשמרים מפניה בקדחתנות, ואימת הממתינים היא, החרדים וממתינים אל מי שכבר לא יוכל לבוא, אימת יקיצות שאין אחריהן לא שינה ולא שכחה, עם כל אותן המחשבות שלא תותרנה אחריהן דבר לפליטה, זולת בדידות, כמסמר תקוע, בדידות שלא תסוף גם בקרב רעים שוקקים.

ועוד זה רוגש ואחר התערב, והוא נלהב יותר, צעיר, שרוצה בכל מחיר לחיות הלאה, ורוצה וחושק באלף הדברים, ומרים קולו ושואג שכלל וכלל אין זה כך, ודוקא אין זה כך, וביחוד אין זה כך, ואיכפת שאין זה כך. ועוד שחייבים להאמין, וראשית כל להיתלות בכל כדי שיהיה בטחון, להבריא ויהי מה, להיאחז בכל סימן של החלמה ובנעירת־חמור שבחצי הלילה האומרת: עוד ייטב, ייטב בן־אדם, או בשריקת רכבת רחוקה המפייסת לאמור: יעבור, הכל יעבור, גם זה יעבור – להיאחז בכל, בכל אות, להיאחז באלוהים שבשמים, להידבק ולומר ולעצום עינים: יש, יש, חי וקיים, חי האלוהים שבשמים!

ומיד אחרי כאלה וכיוצא באלה לא נותרה עוד ברירה לאדם אלא להיחנק. והואיל ולא נחנקים אין ברירה גם כאן אלא פשוט ליטול ולחמוק מכל זה. פשוט לחמוק מן המכאיב ולפזול אל הנוח, לפתות עצמך ולהסיח לבך, להיאחז בכל מה שנוח ובלבד שלא להתייסר לשוא.

וכבר תיכף פוחתים הנפתולים החיתיים, הנסערים, חורקי השן – ומוצרים לתחומים יותר מסוימים, מתמתנים, ונדחפים מעבר לעבר יפרצו לבסוף דרך אפיק של זיתים אחרים – לא הזיתים של הדרך כאן, שכבר הם בוחרים ונעלמים מאחורי הרבה נפתולי־דרך וטלטולים, ולא, ובעיקר לא, הזיתים ההם, שם, אותם זיתי הלילה, הזיתים הללו שבסופם הגשר והדרך שצפוּן בה, בתוך כדי המשכה, סיומה התכוף, המוחלט, וגם, אגב, הטפשי, במחילה מכל מי שיש לבקש ממנו מחילה – שכן אם זיתים דוקא, למה לא להרהר באחרים?

הנה למשל אתם הזיתים, באותם אחרי הצהרים, שכבר נטו כמעט לביךערביים, בעולם הגשוּם, בין ענן לענן, על פני כברת ארץ נאה, כיצד נסתיימה אז הנסיעה באוטובוס הנחפז ולא היתה דרך זולת אשר להרים רגלים וללכת בענף הכביש הלז, המסויג זיתים, ועולם חום ירוק ואפור, ואספלט כחלחל ובוהק. ובעוד אנו מיטיבים עלינו מעילינו ומכייסים בהם ידינו ופוצחים בשריקה ברורה – כבר היינו בתוך תוכם של כרמי הזיתים הרווחים, אשר בין אחד לאחד שדות, ובין אחד לאחד כרובית מטופחת עלים, כדורית, רעננה, בריאה ולא תוכל להצניע בחבוקי טרפיה האפורים, קריאות פוֹריות חזה הפורח, או חצילים ופלפלים במשבצות־ערוגות בשלהי ארגמן־סגול ימיהם, וגם סתם שדות גדולים ורחבים תפוחים מבוץ רווה ומוליכים שלוליות זה עתה נולדו, ונותנים ריח עזואין לשכוח את העננים. אותם גופות לחים ורעננים עתירי בשר־תחוח כבדי כרס וסורחי עטינים, אותם שהשיבו אלינו אור מפוּלם, לח, אפור וצח, כזכרונות של כפור רחוק ונשכח, שנטה לחוּם ולתרוג לפאתי־מערב, ולכחול עמוק וירוק־עשיר נוכח פנינו והלאה, ככל שירחיק, והתעבו לחומה שחורה ונוטפת מים שאין בה פרץ ואין בה רווח ואין לה אופק. אפס כי מיד מעל ראשינו היה רווח בהיר שצריך היה להספיק ולחפוז בטרם תכבּה זו התכלת ותמטיר.

בתוך כך יובן מדוע לא היה צריך לפתוח פה ולדבר ואפשר היה ללכת חרש ונפשך בך רוחצת מעדנות בתוכך בצהלה כזו שהיא אמת ושהיא חרש ושהיא צהלה, ופרט לאיזו קריאות של חדוה ושל רעות ושל זכוך המתעצמים והולכים – לא היה קול, חוץ מקולה השתוקי של הבריאה.

,,אה!” – אמר רעי מעומק ריאותיו ואני הסכמתי עמו מיד. בשלוליות הגדולות, הנעלמות, היתה צפרדע פלונית מכוונת קולה ומכינה עצמה לשקיעת החמה, לעת פרוץ המקהלה הגדולה, מקהלת הצפרדעים בשלולית השדה בליל חורף גשום, והיתה נטרדת מתוך שפע שבלב, ומבטיחה מפורשות שרק שוטים טחו עיניהם מראות, וכי הכל ישנו בעין לא נגרע דבר, וכי יש שלום ויש עולם עשיר ויש הכל.

לבסוף התמלט גם משפתי, לאחר שהקדמתי גחוך בעלמא וסברתי סתומות: ,,בכל זאת, פתאום נעשה הכל איכפת, ודוקא איכפת! מה?” – והלה העמיק לסוף דעתי מיד, ונענה לי בשתיקה יפה. והלכנו ושתקנו אז יחדיו. שתיקת רעים פוריה, זה בצד זה, הולכים והולכים, והכל בנו, כעשב השדה, צומח ברווחה.

ועוד איך איכפת – ענה ואמר רעי פתאום כשכבר עשינו כברת דרך והגענו אצל קבוצה אחרת של זיתים עדויים וחטובים וירכם טובלת בטיט־נַרוֹק, וריטוטים של זהרורים ירוקים ואורים משתכשכים לרגליהם בין צל לבוץ, אמר והתווה במלוא ידו תנועה קשתית, רחבה, כוללת, מקיפה וכונסת, וחזר ונפנה אלי: ,,חה־חה – אמר – אתה מביןיש נורא חשק כעת להכל, ובמיוחד לאיזה דבר אחר, חריף, מודגש, מיוחד”.

״אני יודע”, אמרתי לו, והייתי נכון לשיר. והיה גם שיר נכון על שפתי. ואמור היה בכולו כך: ,,אור גשום על בוץ” ושרים את זה בשאון ובהתזה, וברוחב לב, ובהבטה גלויה וישרה, ואגב כך מתגלות גבעות־מה מעבר לגבשושי הצמרות האפורות, וגם בהן איזו נחת שקוייה, לחה, כדמעות בעין מפויסת, כמי שידע רעב וחנה אל נאות־דשא, ומתגלים גם מחרוזות מלים, פרט אצל פרט, מחרוזות שלמות וסגורות למשעי, דברים הרבה, כבושים שהגיעה שעתם, ועצורים שדרור קורא להם – ואין יפה להם מאשר שירה פראית ושואגת ונואקת או שתיקה, או, אפשר, קשקוש על כל מה שיהא ובלבד שלא לאמור עליהם מלה.

– ”ואתה יודע – המשיך רעי בשלו, תופש לפתע כיצד נמשך חוט שהמשכו אבד ממנו מאז – בושה על שככה זה. מסתבר כמה החמצנו, כמה בוזבז לריק, כמה לא נכון, ואיזה טפשות ואיזה עקשות ימים רבים כל כך. זכור על מה ימים עברו!” – ואני ידעתי היטב, שמח על שנפתח פה לומר דברי־לב אלה, כי אין כל זה אלא אחרת, משמע פשוט: טוב לחיות, וטוב ליהנות, ויפה ליהנות, ואין כמו סתם הנאה, הנאה מן הכל.

שכן כאן אולי מקום לספר כיצד הנאתן הוא רעי. לא אותם הממתינים, נקיי־כפיים, עד שתושיט להם תבל־רבה ותחוננם בשמץ אחוז יסורים מן הטוב שבה, אלא, מסתבר, דווקא מאותם המעטים הוא שידם נוטלת בבטחה, מושטת וכבר דולה לה, ובכל מקום מיטב טובו של אותו מקום אץ לבוא לפניו בקידה, עד שלכאורה אין לך נוי שלא יזמן עצמו לקראתו, ונראה לפעמים כאילו לא כך הם הדברים, אלא שבאמת אצבעותיו שלו משתגענה בדבר – יתפרץ זה לחייך ולהאיר ככל שיוכל, כפי מנת זהבו, ואולי עוד למעלה מזה, ולא זו בלבד אלא שנראה כאילו לא הוא שצריך להם, אלא, כביכול, חסד יגמול עמהם כשיהיה משגיח בהם, ונוטלם באפס־יד.

כך הוא הדבר במאכל ובמשתה שטעם חדש להם משתטפלנה להם ידיו הארכניות, הגרמיות, רגישות האצבעות, וכך הם הדברים כשיזדמן לפניו איש, אחד קישח וקשה־יום, ואחד טרחן ישאהו השד, מיד יחושו הללו ויחפזו לגלות בקרבם דבר אחד נאה להעניקו לו, דבר שביום־טוב, נאצל, או לפחות יפשטו קלסתרם וילבשו איזה גחוך שמצפה למשהו.

ואולם, אל יהא נשמע הדבר אף בכלום כאילו מאותם שנטפלים לדבר, הוא רעי, כדי לפצחו, למצותו ולזרותו כיון שנמוץ – שכן מעולם אינו פוצח ואינו ממצה ורק, אולי, עובר ושורק הוא בתוככי הדברים שסביבו והללו נרמזים להיות שבתיים, להיות מאירים, לעלות שלב אחד למעלה, בקצרה: הרי אין לך חפץ שלא יעלוז אם תאיר עליו מזוית פלוניתורעי היה חכם למצוא אותה זוית אחת שממנה מאירים ומעליזים דברים. והיא חכמת ההנאה ממה שיש. קח לדוגמא פלפלת של ניב־שפתיים, כזו המשתלחת מסוגננת לחלל העולם, והיא יוצאת ופורחת ואומרת שירה, ומולידה חדוה ועסיס־דשן בנשמת העולם או זו הידיעה כיצד להלוך עם דברים, כיצד לצאת ולבוא עם דברים כמות שהם, ולהוליד בהם סומק של רגשה, חשק להיות נאים, מחייכים יותר, להפיק במגע קל ונטול צפרניים את ההגות הפנימית שתבקע אל הסבר החיצוני, ומהות של תוך שתלבלב לבר קליפה נוקשה – כיצד איפוא אחד שמהלך לצדו יוכל ויקשיח לבו מזיו העולם, מעונן ככל שיהא?

וכלום סוד הוא מה שמוצאים בגרעינו של דבר? וכמה וכיצד היא התוגה שמה, ואיך היא שמה תוגה אחת ויחידה, תוגה אחת אמיצה ושותקה. מחרישה ולא תגיד דבר. ועוד יבוא יומה, והיא תצא ממארבה, ואף אם זעוק לא תזעק, תחתף באחת וגמרנו. וחרש חרש בן־אדם. תחושה היא ואמת היא: לא נסור ממה שאנו. או ככה: אינני יודע דבר זולת אשר ככה הם הדברים. ומה רציתי לומר? אפשר ככה ואפשר ככה. ואני אמרתי:

מה זה אתה שורק?

ואילו רעי זקף אצבע לאמור: רד לסופו, והתווה בה באצבע מעלות סמויות, רמות ועולות, זו למעלה מזו, והשריק ביניהן את הדברים האמורים והציץ בי והחטיף בסוגריים – "כאן נכנס לו הפסנתר” – וחזר לצייץ הלאה עד שתשה נשימתו, ונטל אז ואמר: ,,נו, וככה זה נמשך…” ומיד התבררו דברים אחדים. התברר אז כי מה שהיה נראה קודם כחלקת תכלת בשמים היה באמת רדיד דק של צמר מבודר ופורח בנשיבה חשאית, זך מאד, באותה זכּות המוצצת את הנפש, כשל צחות לחיו של ילד רך, כשל אותה זכות ענווה של נתור צפור בכביש הלח, נתר וצחצח חרטום, ועוד נתברר כי נוסעים הם הללו המבודרים ונדחפים באפס־רוח למטה מתהום פעורה של עננים כבדים וכפויים, והם משתעשעים בקלות בכל מה שאותם שלמעלה רואים דוקא כדברים רציניים ועיקריים, ועוד נתברר כי האמת, האמת לאמתה, שים־לב, זו שעליה אמרנו תמיד: תהא־נא־פעם־אחת־אמת, ועוד אמרנו צריך להביט גלויות, כי אמת זו אינה דוקא אותה, שאכפת ידה, לכאורה, הכבידה עלינו, אלא, משמע, אחרת ומלכתחילה לא כך היה הדבר.

שכן, אנחנו כולנו שקועים בבוץ של עובדות, איננו רואים מעבר לקצה חרטום הנעל. טובלים אנו בים של חיים, ורואים את הרפש סילונות סילונות של אחרת, ים של אחרת שוקק בין ארץ לשמים, נוטף מן העצים ומן העננים ומן הכתמים האדומים שבמרחק (אלה אולי גגות אולי כתמים אדומים שבגבעות), ומן האויר ומן החורף ומן החום שמתחת לבגדומן הגעגועים שבלב, ומן הניחוח שבעשבים הרטובים והאדמה השקויה, וממה לא – ורק את אלה, ממש את כל אלה, לא נביא בחשבון, כשנבוא חשבון ‏(אח, כן, ימי חשבון !..), מה לא נעריך ונזכור ונשקול בלבנו, ואת זה נשכח, נעבור עליונפסח, נעלים מלבנו.

פלגי חיים שוקקים על פני חוצות, אלינו לא יגיעו. אנו בעובדות אנו שקועים, במעשה. במעשים. בהרכה. בחכוכים ובחנוּכים. בדמעות על שפל מצבנו. אכן ואכן צער לב מלא צער. כליות לנו עמוסות אבל. נשמה משתוחחת. ולא כדאי מאום. אכן ואכן, אולם מעבר כל אלה יש עצב אחר. דבר שבסתיו. דבר שבעלים נושרים. של כמישת זהב ומחול שלכת. של הרגשה אחת האומרת: זהב שלכת אינו סוף־פסוק. מזהב שלכת שוזרים המשך.

הרי זה רעי שכאן, בחור וגבוה, רחב כתף, אחד שעומד על הקרקע, אחד שמשתבחין בו – וחולשה תמה לו לשרוק בתוך דרך גשומה, שריקה אחרת, הכופרת ב,,כך הם הדברים” ומעמידה אותם אחרת, לאמור: כך הם הדברים! ודוקא! שריקה הנוהה אל איני יודע מה, אפשר אל אפרורית יום סתיו, ואל תפארת עמומה של כרך מעורפל, או אילנות מול שקיעה, ואל נוי מתאפק של יפת־תואר חולפת במדרכה שממול, ואל פכפוכים רופפים של לב רוגש ונלהב המתפלל וקולו לא יישמע, שריקה כזו האומרת שכל השאר, חוץ מנכאי־אדם והוא עצמו, אינם נוגעים, אינם חשובים ולא איכפתיים עד זרא, שריקה כזו המדמה על הלב אחד שידיו בכיסיו וכתפיו יוצאות זקורות ואוזניו מכונפות לצדי בלוריתו, והוא הולך מסונװר, וממולו דברים השייכים לעצמו, רגיש ודקיק כמיתר דרוך, נרגש ככלב אוהב בעונתו, תמים וזך וצנוע ונכלם, ונכון לעמוד בפאת גדר, בין ברוש וברוש ולארוב אל קרן אור אחת מחלון שאינו סגור כל צרכו.

פתח רעי ואמר:

משתקעים בעבודה, עושים ימים בלילות, טורחים להצליח ולהצליח ולעשות ולעשות, ואין לך מעליב מכשלון, ויש אשר פסיעה אחת הצדה שפוסע אדם לתומו תגלה לו, מן הצד, כי דוקא כל אותו הרעש וכל אותה טרחה אינם ולא כלום, אינם עיקר, ואינם אמת, ואינם הוא־הוא אשר לשמו כדאי הכל, ואינם שקולים כלום כנגד המעט שיש לאדם כשהוא עומד צעד אחד הצדה, באותו שפע שבלב, אותה ידיעה ודאית ואוכלת שאין מנוס מו התוגה, מן הסוף המתקרב, מן האפור שישחיר לבסוף ויהי תם ונשלם.

חה־חה – אמר בשטף – פתאום תוקף אותך דבר ואתה מצטדד אי־כה ומצית סיגריה בזנבה של אחרת, ויושב ויונקומתכווץ אל קרבך, ומתקפל, ואוטם עצמך לכל, ותופש איזה רוח אחרת, אל תצחק, של דבר אחר יותר נעלה, של מהשל אינני יודע מה, ואני זוכר עדיין איך בחדר האמבטיה, פעם, משכבר הימים, כשהיו מחממים את המים בפרימוס הגדול, והיה חושך בחדר והחלל מלא רעש מופלא, ופכפוך המים והלהבה, מקצתה כחולה־צחה, ומקצתה צהבהבה־אדומה, והייתי יושב על הרצפה לעומתה, ברגלים משולבות, ונדמה לי שהייתי מתפלל למשהו, לאלוהים, או למה, ולוחש לי על דבר תמוה, דבר שאין להסביר, איזה דבר שכזהאו ככהחה־חהנצחאבל מה, אני מקשקש ואתה שומע, ואחר כך ירד גשם ויהיה לילה, ויהיה, אינני יודע מה, והכל יעבורולבסוף מה מתברר – שכל זה אינו אלא, מסתמא, הבהוב חיוכה של נערה אחת, וזה העיקר. ולכאן נוהה הכל.

היתה שקיפות לחה ובוהקת במרחב, השדות היו מפויסים, הזיתים היו מנמנמים בתוך יניקתם, וקרירות שלפנות־ערב היתה מהלכת ומעוררת יותר את הצורך לומר ולומר ולומר. פתע חולף רתת בגווך. נפקחות עיניך ואתה רואה ברור מה שכבר אין להשיב. מה שהוחמץ עד הנה ולא יתוקן. מה שהוחסר, מה שחבל שלא בא עד תומו. וכדי להימלט ממדוּשה זו, היינו אז אגב הליכתנו בכביש הרטוב, היינו נזכרים איש איש בנערתו, והיינו רואים בעליל כיצד בבואתה קיימת וחיה סביבנו, בצביונה שלה, בבושם ישותה החריף, החדש, הדק, ככל מה שנוח לאדם, ככל מה שנאה לו, ככל מה שהוא חומד בה, נערה באביב נערותה, ואוהב בה, ומתאווה לה, והרבה יותר מזה, עד שאין עוד אלא לשתוק הרבה יותר כדי שלא לזעוק הרבה יותר, והלכנו הלאה.

ומיד היה חבל שישתנה משהו. חבל היה שיהיה אחר־כך. וחבל היה גם שאין אנו יודעים בדיוק מה זה בדיוק כאן ואיך זה בדיוק, ומה זה אותה רתחה מטושטשת, דוחה ומושכת, מבחילה וקוראת כאחת, שמפרפרת עמנו ומעברינו וטווה חוטים ומנתקת חוטים, ומה היא זו ההרגשה שכל זה רץ אל סופו, וכי אמנם מיד ירד הגשם, וירד הלילה, ונגיע למקום שנגיע, ויתם הכל.

והיה כל זה עד כדי כך, עד שהציקתני תשוקה עזה ליטול ולחדול אחת ולתמיד, לולא הספקתי קצת קודם לכן, כרגיל, לקחת ולצחוק ולומר: ,,מוזר שטוב כל כך אנחנו איננו רגילים להוויה שקויה כזאת, בתוך היבושת שתמיד – הרי לך זרמי מים!”

שכן עתה יצאנו אל השדה הפתוח, זה שהיה מעולם מאובק וסדוק וחרב, שהיה אחוז צהובת מסנוורת עינים, מקץ חורשת הזיתים הכבודה, ונתרחבו עלינו הגבעות, ומלוא חזותם נשימה בריאה וברזלית, ורוח קרה היתה מרגשת צמרמורות חולפות, במפרקת ובכתפים, ובתעלות שמעברי הכביש, ובשלוליות שבשדות המוריקים והמשתחממים, ומריצה בהם תלמים קלים ורדופים, ובהמולת מים מבקבקת נשאו התרגשות בגלילים העכורים שקרעי עננים צחקו בהם והד ירוק ונחת שקויה, ערבה, מיוחדת, וקצת זרה, וחריפה בזרותה זו, עד כלות הנפש, ואדם לא נראה, והכל היה טרוד ועסוק בשתיה ובשקיקה רבת־אד, ועם זה עדיין אותה צביטה מגדת כי נערה אחת, פלונית, חמודה כל כך, מגרה כל כך בתום נערותה, בבוסר רכותה, באושר המבטיח הגנוז בכל אשר לה, עדיין מחייכת זו לעומתנו – וטוב לעזאזל בעולם הזה!

ידעתי כי תוגה היא, ואמרתי להביאו לידי חיוך, לומר מלה קלילה וחביבה, להשכיח מה שצפוי ובא ולהורות על אורים־זהרורים שהיו נתלים בפאתי עננים, כנזמים שהלכו וגדלו עד שהיו למכתות אורה, ולשטחי סומק, שבקרבו אופל אחר, ולא ידעתי מה אומר, ונשאתי אז קולי המשובש ופתחתי בשיר: לה־לה־ל־ה־ה – – לי־לי־לה־ה־ה! וחדלתי והגנבתי מבט אליו. ואף הוא הגביה גביניו וליכסן בי מבט ופרץ בצחוק:

"חה־חה, קר!”

אלא שבינתים קמץ ארבע אצבעות אל אגודלו ליתן טעם לדברים הבאים, ולהסביר וללכת במחוגי זרוע: – הם אומרים אלי שכל אלה אינם אלא קטנות ותלישות ומק־רקק; אדרבא – הם אומרים אלי – הרי לך עבודה לאדם כערכך. לכאן הם אומרים יצוק הכל. ואני מתלהב וקופץ וטובל טבילה מעבר לראש – ומחר־מחרתיים מתרחש ובא עליך יום אחד, ושעה אחת בו, וחסרה לך אז שעה אחרת, שעה קטנטנה אחרת – ונראה אז הכל חסר־דמות וערך, נבוב ופעוט, כה חיצוני ותוכו ריקן, ומפיח מליצות־סרק, עד שמתעורר בך מרי ומבקש להחלץ מכאן מיד וכרגע. לבוא אל מקום אחר שאין אתה חייב בו לאיש, לא דבר ולא חציו. לסור מעל כל אלה שיש להם דעה עליך. לסטות מפני כל הקפריזות השנונות או הקהות של כל אלה שמקיפים אותך. להקלע אל מקום שבו ההתחלות אין סופן מטפח על פניהן, ולקחת דברים אחרים, באופן אחר, ולצאת ולבוא אחרת, בדיוק כאשר ינהה חפצך.

הצפרדעים בשלוליות החלו כבר מרתיעות וזזות ומקרטעות ומכינות עצמו לפתיחה הגדולה, ורעי התלהב יותר: קופצת עליך שעת חולשת־דעת. רצון להתמוגג. להתעדן. לעסוק בדבר שאין לו קול. להספג אל חשאיות פורה. לפשוט רגלים ולעשן סיגריה. לקטוף פרח ולהטמין בספר. לשמוע צלילי פסנתר רחוק. ללכת לישון מכוסה היטב. ועצבות, רבונו־של־עולם, עצבות של כלב מוּדח. אומרים הם אז אלי: עזוב, שוטה,אזור חלציך ועזוב כל אלה! למי בעולמנו זכות לשבת ולחפש לו שעה עדינה? למי בכלל זכות לשבת בבית? ישיבה שאדם יושב לתפוש את הסתויות שביחס הדברים הנאים אלה לאלה, דברים ללא משקל לעומת כל המשקל כולו של הדברים כולם? יוצאים ומעכסים את הלשון עם אחד בחור זה או אחר, יוצאים ויושבים בצוותא ופולטים גחוכים מצחינים ושאינם מצחינים. יוצאים ושרים עם מישהו שיר בשני קולות. יוצאים ומתגעגעים אל נערה אחת שלא תבוא, שרחוקה היא, ושאף שלא תבוא, חבל שלא תבוא, שרחוקה היא, ושקסם מיוחד ברחיקות הזאת, ומייחדים את הלב למצוא אלף דברים שאפשר היה להראות לה כאן, ולהתפעל באזניה לו באה. אותה שהיא תמוּרה ושהיא נבונה לשמוע; או שיוצאים ומטיחים באויר קללות עבות ודשנות ומריצים את הבחורים אל השדה.

העולם התחיל מתקדר. הגבעות שמעברים לבשו גאות והחומה הכבדה החושקת לאופק היתה זזה כבדות ובטוחות,  מקרה וסוככת והולכת מעל ראשינו וצבעיה הכבדים עמה, כחול וחום וירוק, ועוד מעט תבוא אותה שעה שבה העולם מתלקח בהתלקחות שבטרם שקיעה, אם רק לא יתכסו השמים קודם לכן, וכל אותה התלקחות לא יבוא ממנה ולא יצא דבר ותתחולל לה אי־שם ממעל לעבים.

מועקה מועקה – החרה המשיך רעי אפשר להחשות יום אפשר להחשות ימים רבים, אבל מה בצע בכל זה – לאן זה מוליך, זה הדכדוך הבלתי־פוסק, זה הטעם העיקרי החסר, אותו זה שעושה את העיקר לעיקר, זה שבלעדיו אינו אלא היינו־הך מה יעשה אדם בלי הזה הלז? פתאום לא איכפת לך אם תזרח השמש אם תשקע. אם ירד גשם אם יחדל, אם יבוא מישהו, אם ישאר במקומו – נעשה לך מין היינו־הך ארור, מוכה גרב צהוב, אתה נפחד למחשבה שכך זה עלול להמשך מי־יודע עד אנה, אתה נרתע מפני הסכוי הרובץ לפתחך: להעלות פימה ולהשלים עם הטנופת, שמא ימלט פעם מפיך ריב לך עם כל הסובב, אין הם יודעים מה לך – ואין אתה יודע מה להם ולך, ומדוע תחת כל הדבורים האלה אין פשוט בועטים ונושכים ושולפים סכינים.

אתה אוסף אגרופים. ואתה ממשיך לעבוד, אתה מתפרק שם ומתפרק כאן. פתאום בא יום אחד יפה והשמש זורחת. פתאום בא מכתב והנפש מלבלבת. פתאום אתה נוסע ורואה הרים רחוקים, פתאום צוחקים הרבה – אולם אין אלה יותר מניצוצות, או שלפוחיות של הבל. ביסודו של דבר השחור הוא שחור, והיגון הוא יגון והקרביים מוצצות מוצצות מוצצות: לאן אתה, לאן בן־אדם! התזכור את הסימפוניה ב־G-Moll – הנה הפירוש ג' מוליות שבחיים. להיות בתחום האור, בלב התכונה, לראות הרים, לראות אנשים, להיות יפה, לאהוב יפה, ולהכיל למטה מכל אלה מאורה של צפעונים מפרישים יגון. יגון אוכל, אותו יגון חשאי, הכורך וכורך כל מה שיש ומשחילו על חוט אחד של יגון. מין איסטניסיות היא. מין דקות של עמידה בין דברים שבעולם. מין השקפה היא על העולם ועל החיים, על נערה אהובה. על ימים יבואו וימים עברו, ועל חבר, ועל ספל־קפה, ועל אני־יודע־מה, מין השראה מופשטת המרחפת סביב הכל ועוטפתו במשי משלה, בקורים מיוחדים ־ אותה ג' מוליות שבזוית הראיה, שבמידה ההנאה, שבדחף הדוחף להאמין ולרצות במשהו. אמור, לאו כל זה מוביל?

אותה התלקחות שבעננים, באמת לא יצאה ולא באה, והתחוללה מסתמא שם ממעל לעבים, וכל אותם הגוונים הלוהטים, החגיגיים השועים למרומי־נצח ולאהבה רותחת, והסגול המכביד והולך כיין, והאדום המכחיל והולך, והחום העשיר המזהיב וקורן – כל אלה לא יצאו ולא באו, וחשכה וריח גשם קרוב, ולילה ממהר ורמזים שקופים שרמזו השדות הנלהבים שהגיעה לזרים עת להסתלק ושאנא יותירו אותם לבדם עם הגשם הלילי הלכו וגברו בחלל הרטוב והמוצן.

לאן כל זה מוביל? כלום יכול אתה לתאר שדה אחד כזה, שיש בו מקום לכל־כולך, על תהפוכותיך, להספג בו ולצמוח ממנו, ולהוסיף ולתת כל מה שיש בך וכל מה שמתרחש והולך בך, בכוח מעשה, בתחבולה, בחריפות מזימה, ובלצון קורץ יש ובעקשות ויש ובאהבה, ופעמים בשקידת נמלים, או בהעזה ובדמיון, בהרפתקאה וביום־יום, אפשר לתאר מין שדה כזה שבו ייטב לאדם האחד, ולחבריו סביבואו אולי נאמר אחרת: אתה מוליך מכונה וחש פתאום באיזה זרימה עוורת של כוחותיה רצד וחלחל ובוא אל דמיך, דרך כל רמ”ח ושס”ה שלך, רטט של עצמה בשלה, נוהרת במלואה, משומנת וסכויה, גמלה כל צרכה, מותאמת עד גמירא, עד שאין כמלוא זרת בגופך שאינו נפעם ושוקק עם זרם חי זה של און, הנוטל ומכפיל כוחך כך וכך מונים, וקורא לחג חרישי אגב אחיזה במוסרות הכוח הזה, המרצרץ ורוהט מתחתיו ונשלט נכנע בידיו, ואתה מתאפק ובנחת אוחז בהגה, גם יהיר וגם צנוע, וגברי כל־כך, וככה, הנה תראה חיים!

ממש הרגשנו איך האדמה מתייחמת והולכת ורגשתה מתעצמת, ואיך ממהר העולם ומחשיך ואיך ממהרים מסכי העננים להסגר מעלינו ואיך פתאום בדידות וזרות וקור ואימת־מבול ירדו עלינו ומיתר לא־נוח החל נפרט, לולא שעדיין לא החל הגשם, ועדיין לא כבה האור, ועדיין היתה הדרך נמשכת לפנינו ואיש את אחיו לא יטוש, לא יטוש, לא יניחנו להוותר בודד.

שכן כך יפה לו לאדם – הוסיף רעי לאחר שעיין בדבר – להיות נמשך ובא אל מקום שכל־כולו כה שוקק ורוצה בוומוכן אליו, ונועד אליו, והריהו מאושר כל־כך, מוקף חדוה של שירה, של יופי, של התאמה כזו העושה את העולם רחב יותר, חפשי יותר, נשימתו קלה יותר, וחיוניות מפעפעת באשר תפנה, משל לאותו שוט זעיר ופעוט ושמח הצף למלא יעודו מוקסם בתוך הריר, אלה ימים של פלא, לקראת זו הביצית הממתינה לו נרגשת, מאושר למלא צו חייו, כל תוכן חייו, לבוא ולהביא מחייו קרבן מפרה, ונפעם ונפוג עומד על גביו העולם כולו, גוחך, מאושר ונעשה יפה לשעה אחת קלה!

– ”כך” – אמרתי אז, חש כי התחום היבש הולך ומוּצר סביבנו ונדיפת גשם רודפת ובאה, ועוד רגע תדביקנו־תשטפנו – ,,השמש כבר שוקעת”. הדבר שאינו־נוח גבר ונתעצב וחרדה מיותמת פתחה תאניה, וגם תן בשדה קונן אי־כה, ואיש לא נענה לו. ורק הצפרדעים היו רוננות והולכות, מהללות והולכות, מגבירות ועולות, ומקימות בהבל קרקורים־לחים אלף בניני פלא, צצים ושוקעים ואינם יכולים להסתיר את הניחושים הללו, ניחושי זעקת אב־שכול, ניחושי לב – דואג, מתפלל, מתחנן, ושערי שמים נעולים, ועוד אמרתי: "וכלום כל זה מן ההכרח?”

על מה אתה שואל? – נענה רעי אלי במאור פנים שזרח גם באפלה המתכווצת והולכת – כלום תוכל להשיע עין מן הדברים? אולם השד יקח אותם. יאללה – אני אומר – אם תהא טנופת היה־תהיה זו בין בה וכה. נשים אותה איפוא למטה, ונרכב עליה. חה־הה! אתה אינך מאמין לי, מה?

בוא אסביר לך דבר: אם מחר יצאו החבריה – לא אוכל אני לשבת בבית. אם הם לא יקראו לי – אלך אני אצלם. אם הם ידחו אותי – אחזור ואבוא שנית. אם יאמרו לי שאינני צריך ללכת – אומר שאין זה עסקם. ואם גם אדע ידוע אני לי בתוכי שאינני חפץ ללכת – אשוב אומר שאין זה עסקי. כי באמת אינני צריך, ובאמת אינני חפץ ללכת, ובאמת כך – אלא שאני אלך. ואלך.

מדוע? פשוט: לכאן נושבים הדברים. וזה הכל.

ואם תשאל אומר לך עוד: כשנלך כולנו, באותו ערב ובאותו לילה, ובאותה דרך שנלך – אני, מסתבר, לא אחזור. מנין לי? ברור. לכאן נושבים הדברים אלא שאל תהא חושש – אתה שומע – ולא צריך! – – –

לפי שכבר התחזקה בינתים הרוח נצטרך בסוף דבריו לצעוק כדי שישיגו דבריו את אוזני, ואולי גם נטרפו דברים אחדים ברוח, אולם אני, מסוער בכנף הרוח, היה בלבי לומר לו, והתפרץ מלבי לומר לו, וגם כמעט שאמרתי לו – לולא בהתלהבות אפלה פתח אותה שעה הגשם והתחיל קולח שוטף ואנחנו נדחפנו לרוץ. –

 

ס. יזהר, שנתון דבר תש"ו עמ' 107 – 118.

על משוררי הסיפוח

מרבים לדבר כﬠת ﬠל ה"שטחים“ ומה ייﬠשה בהם, כשהכל יודﬠים כי באמת אין שטחים אלא יש אנשים. אך קל יותר לדבר ﬠל סיפוח שטחים ופחות נוח לדבר ﬠל סיפוח אנשים.

ה,,שטחים׳׳ כידוﬠ אינם ריקים. להיפך, הם מלאים ומיושבים בני־אדם מרובים. ומי שמציﬠ פתרונות לשטחים מוטב שלא יחמוק: ידבר ﬠל האנשים האלה ומה הוא אומר לעשות בהם. זאת השאלה. אלמלא זו – לא היתה שאלה. והכל אולי כבר היה ﬠשוי.

אכן מצדדים שונים כבר נרמזות וﬠולות הצﬠות פתרון, שונות בתקפּן, איך לנהוג באנשים ההם: אם להכלילם ולספחם אי־כך, אם להּניﬠם ממקום למקום, אם לדחקם מכל מקום ומקום. הצד השווה: שישארו השטחים ככל המרובה דלילי התנגדות ו"נקיים“ יותר לפנינו.

אבל הם כאן. כמליון ﬠרבים. תושבים ופליטים. ולהם דﬠות משלהם ﬠל ﬠתידם וﬠל השטחים שהם יושבים בהם. בין אומרים דﬠתם בקול, בין נפתלים באמירתם ובין נדהמים מאמור. בינם לבין השטחים האלה קשרי צמיחה ושרשים ﬠקריים. כﬠת, כשנשתנתה המציאות – האם אפשר לﬠצב ﬠליהם מציאות חדשה, בלי לשאול אותם ובלי לשתף רצונם וכאילו לא היו?

מרגﬠ שחדלים לחמוק מאנשים אל שטחים נפתח הדיון האמיתי, הגורלי. גורלי לא רק להם, שהפסידו, גורלי גם לנו שנצחנו. נצחון למנצחים, כידוﬠ, אינו פחות מבחן מכשלון למפסידים.

המטיפים לסיפוח השטחים, ל"שלמות הארץ" ל"נחלת אבות" וכו' – אינם מגלים ﬠדיין ברור מה הם אומרים לעשות באנשים היושבים שם. אם לכפות ﬠליהם סיפוח, בכל דרגות כפייה שהן, או רק ﬠד דרגה ידוﬠה ולא ﬠוד? אם להטיל ﬠליהם לבחור בין "שבו וחייכו אלינו" ובין "קומו וצאו לכם׳׳? או שמא להשאיר לפניהם: בטלו ﬠצמכם בכל דרך שתמצאו?

ורבים בינינו היו שואפים, בﬠצם, שיקרה משהו, אי־כך, ויﬠלמו מחר, בחשאי, כל האנשים האלה מאליהם, וניפטר ככה מהזקק לכל פתרון שהוא, ורק מﬠלים על תשוקה זו כל מיני הﬠמדות־פנים צדקניות מאד, או קנאיות למשהו. אבל אילו אני ואתה שם ב"שטחים“ מה היינו ﬠושים, איך היינו נוהגים? למה היינו מסכימים, במה היינו בוחרים כשקומתנו האנושית זקופה ויש ﬠלינו מה שיש עליהם כﬠת – איך היינו מקבלים מה שאנחנו הולכים להציﬠ להם? באיזה מונחים היינו קוראים להגיון ולמסקנות שאנחנו מושימים להם?

מה מקנה נצחון בנשק?

אולי אין מקום כﬠת להﬠרות בטלניות אחדות, לא כל־כך של מנצחים. למין שאלה שכזו: מה בﬠצם מקנה נצחון בנשק? אילו זכויות? אילו הצדקות? אם יש מﬠיקרו מִשמﬠות לצמד המוזר – הכרעה בכוח וזכות וצדקה. אין הרבה סבלנות בימים גדולים לשאלה כזו. ואף ﬠל פי כן: האם קונים אדמה ﬠל ידי כיבוש בכוח? לא שלא קרה כבר ככה ושלא ﬠשו ככה מאז ומﬠולם – אלא אם נכון שאנחנו נתפוס שטחים ונישאר תמימי מבט וזקופי קומה אנושית?

אפשר כמובן לקרוא לזה שחרור ולא כיבוש. החזקה ולא השתלטות. אפשר להביא מן ההיסטוריה בכלל, ומשלנו בפרט, דוגמאות לרﬠות שנﬠשו, ואיך מדדו לנו בגרוﬠ מזה, תמיד ואך־זה לא מכבר. ואין אולי כמו ההיסטוריה היהודית היודﬠת מﬠשים שהיו כאלה, עד שאנחנו, היודﬠים היטב מה זה, לא רק שאיננו פטורים מלהשיב, אולי אף מחויבים להשיב: אם כוח קונה זכות. ואם תפיסה ﬠושה רשות.

זה וכן זה: היות פליט היא שאלה שכל יהודי גם מﬠורב בה וגם מחויב ממנה. או היות מנושל. ואם יש "תודﬠה יהודית" היא נﬠצרת כאן להביט בנו. או שמא כל שנות המנﬠותנו מקחת רק היינו מכסים ולבנו רוקם – והנה בא לנו כﬠת? האם לא אמרנו תקופה ארוכה ויסודית כי יש דרך אחרת? האם לא זה מה שהיה יפה בציונות: שיש דרך אחרת? כל חיינו כאן היו ﬠדות שיש. מתי איפא טﬠינו במחלוקת שבין "רק כך׳׳ ו"לא־רק־כך" – אז או כﬠת?

או, איך מתארים לﬠצמם חברי הטובים והנרגשים, המספחים בלהיטות ותובﬠים את שלמות הארץ (ﬠד היכן, בﬠצם, הולכות ומתרחבת השלמות הזו?) מה משיבים לאנשים בשטחים שהם חומדים? כמה הם משאירים להם זכות לבחור לﬠצמם, להביﬠ רצון ולהתווכח ﬠל המוצﬠ להם? כל זמן שלא ﬠונים ﬠל שאלות כאלה – הריהם סובבים להם בﬠולם מדומה, אף כי נראה כמﬠט ריאלי, ומשחקים שחמט מרהיב בלי הצד שכנגד.

קנייה בנשק היא משפח ולא ומשפט

מה מוכח? מה שניסינו להכחיש בהטפה היסטורית: מוכח כי הכוח צודק, וכי לבסוף נשאר הצדק שבכוח, ושכוחי הוא צדקי ושאלוהים ימיני, ושימיננו תרﬠץ. דרך אחת היא כי נשק דוחה התקפה. דרך אחרת היא זכות וצדקה. ואילו דרך אחרת כמﬠט נשכחת, היתה יודﬠת מאד כי נשק אינו קונה ארץ, וכי קנייה בנשק היא משפח ולא משפט. גם כשקוראים לכך שחרור, גם כשמזכירים מובאות מכתבי־הקודש ותוקﬠים בשופר.

אולי תמימות היא לחשוב כי ﬠולם, גם בפרשת דרכים היסטורית, לא יוכל להבנות בקנייה כזו, אפילו כשמשיגים בה יתרונות ברורים, ﬠדיפות נוחה, ומניﬠת סכנות מוחשיות; גם כשהמלחמה הובאה ﬠד פתחנו כשידנו מושטת לשלום; גם כששילמנו ﬠל ההישג הגדול בנורא וביקר שבמחירים, וגם כשמצילים בכך ילדינו מלכת לﬠוד מלחמה אחת – מה שהושג הוא ﬠדיין כיבוש ולא קניית זכות. ומה שנשאר לאחר הכיבוש – אינו חלל ריק פנוי לרצונך, אלא מצב חדש ליחסים אחרים, בין אנשים שרצונם הוא ממשות. הרבה טﬠמים טובים ומוחשיים לקחת לנו את ה"שטחים׳׳. אבל אנשים שם ואין לנו רשות ﬠליהם.

האם מותר לפתור באנשים – לﬠשרת להם ובלﬠדיהם – כאילו אינם? אפשר כמובן לפסוח ﬠליהם וﬠל רצונם – אבל לא מפני שרצונם איננו. כשם שאפשר גם לפנות אותם, לדחוק רגליהם, לסרס רצונם או לקנותו. ולﬠשות כאילו היו שם רק שטחים ולא אנשים: פשוט לבוא, לקחת ולרשת. אבל זה נקרא אז אחרת, והגיונו אחר.

ההצדקות שלנו: מה פתאום, וכי בארצותיהם, ותמיד, לא ﬠשו כך? וכי לא תמיד ובכל מקום מדדו לנו בהגלייה, בשילוח, בהחרמה, בהטרדה ובמרורים? או טﬠנה כגון: ומה היה אילו קרה להיפך והם נצחו? או ממין: ומי אשם, מי בﬠצם התגרה והתחיל, מי רצה שלום ומי קם והדליק מלחמה – ההצדקות האלה שלנו היו תופשות ﬠד שלא קרה מה שקרה, מכאן ולהבא הרי זה המבחן שלנו, ושל היסודי ביותר: של האנושי שבנו. וזכות הנצחון – חובת אחריות.

כי לכיבוש, לכל כיבוש – ﬠקרונות משלו, לומדים אותם בהכרח ומהר למדי: גם כשבתחילה סבורים שאפשר יהיה להמנﬠ מהם, וגם כשמתחילים לכאורה אחרת, בנוכחות ﬠקיפה, ובדרכי נוﬠם.

הגיונו של כל כיבוש

הגיונו של כל כיבוש – אכזרי ומתאכזר. האם אנחנו, מוכנים לזה? בוחרים בזה? אין ומﬠולם לא היו כובשים מתוקים. לא "יונים׳׳ תﬠשינה כפייית רצון, ולא בהגיית יונים. האם מוכנים לקבל ﬠלינו וﬠל ילדינו ﬠקרונות של ﬠם כובש? אני, לﬠצמיאינני רוצה להיות כובש בה במידה שאינני רוצה להיות נכבש.

גם אם לא תתﬠצם מאד התנגדותם, גם אם לא תפשוט אותה מגיפה שאין לה כמﬠט רפואה ושבמהלכה התנגדות לאומית ﬠושה לאום, וקפיץ מרי נוצר אז כמﬠט מאין – האם לנו צריך לספר איך? שﬠם לוחם אחת כשיוצא להרפתקת התקפהואחרת לגמרי כשנלחץ בגבו? שבוּﬠת אויר שאין לה מוצא, ﬠזה ממסה רבה? שימו ﬠצמכם תחתיהם. מה הייתם ﬠרשים?

אבל לא בשל כך. גם אם לא תהיה התנגדותם אלא רפה, שולית, ארﬠית ומטושטשת בחנופה – לא היא החורצת, אלא משהו גבוה מזה. מי אינו מנפנף היום בפסוקים, מתﬠטף מסתורין, תולש נביאים, קוטף כתובים וגורר לשונות בציצית ראשן כדי להצדיק ולהוכיח חזקה? והרי אין לך דבר שאין כנגדו פסוק כרצונך. הנביאים והכתובים אמרו גם דברים אחרים הנוגﬠים ללקיחה ולסיפוח, (וﬠיין דיווח כגון זה בשמואל ב' ח' 2). נשאיר את הפסוקים במקומם. מﬠבר כל זה פשוט יש דברים שאסור לנו שאנחנו נﬠשה. דווקא אנחנו. יהודים. ואיו לנו רשות. ל"שטחים׳׳ צריך פתרון. פתרון זה אינו מותנה ברצון אחד בלבד. ואם כך – לא יוכל להיות מﬠשה חד צדדי שנחרוץ אנחנו בידינו מהיום למחר ושיקבﬠ ﬠובדה נצחת. לקום ולﬠשות ﬠובדות ממחר בבוקר – זה בהכרח לﬠשות בכפייה, בלקיחה וֹבסילוק. והרי אין שטחים ריקים. אפשר לרצות לגרום שיהיו ריקים מאדם ומבﬠיות. בריק כזה אפשר אמנם לקחת קרקע, אבל גם לשמוט קרקﬠ, זו של ﬠרכנו הﬠצמי.

שלום נעשה בקו לקו

חוששני, כי אין לאיש פתרון קל. לא זו בלבד: האחריות שנטלנו לנו בסﬠרה היא שתיים: אחריות גם לנו גם להם. ﬠצם שמירת חיינו שלנו, היא קטגוריה המודה לא רק בשמירת שלנו. היא כוללת גם את חייהם של תושבי ה"שטחים׳׳, את הוויתם, את כבודם ואת רצונם, גם אם כשאול חטאו כשסיבכו ונסתבכו במלחמה ובתוצאותיה. ולא לﬠוט אל פתרון חטוף ולא אל חטיפה כפתרון. ﬠל פי טיבו, זה ההליך הבא בﬠליות ובירידות. מתוך וודאות, כי מציאות חיובית חזקה עליה שתמצא את אירגונה הנכון. הרבה בגרות, הרבה הבנה, ויושר, ואומץ דרושים לכך, לא פחות מן הנחוץ כדי לﬠשות מלחמה ולנצח. אלא שמלחמה ﬠושים במכה גדולה אחת. ושלום נﬠשה בקו לקו, בהרבה ימים ולשנים ארוכות.

ﬠמסנו ﬠל ﬠצמנו מצב חדש. הוספנו ﬠלינו שאלות דוחקות להפתר. אילו קם לﬠרבים שבארץ גוף מייצג ודובר את דיﬠותיהם ובן־זוג לדיוני מה־יהיה, היה זה אולי צﬠד מקדם. ומכל מקום לא לקפוץ ולפתור להם בלﬠדיהם, רק על־פי אמת־המידה והנחיצות שלנו. התושבים הﬠרבים שאתנו אינם ה"אמורי" שיהושﬠ היה צריך להורישו, כפי שאינם "ילידים׳׳, ולא חומר סביל לתכנון החריף שלנו, שמלהיט לאחדים מאתנו דמיון חמדני. וכדאי אולי שנתחיל, קודם לכל, אנחנו בינינו, ולדבּר ביתר ﬠנווה, בפחות מודﬠות והכרזות של כל הקוראים והמזרזים, לא מפני שהמצב אינו דוחק, אלא שהוא צריך ﬠנווה, בדיבורים וﬠוד יותר במﬠשים.

מה שׂמבוקש לנו הוא שלום יותר משטחים

שלוש מלחמות והשלום ﬠודו רחוק. ונראה כאילו מה שמבוקש לנו הוא שלום יותר משטחים. קיום יחד ולא מבצר מוגן יותר טוב. אין צורך לחזור ﬠל קשר הגומלין שבין מרחב ושלום וﬠל היותם מתנים זה את זה. וﬠם זאת, תמיד אמרנו כי לא גודל המרחב קובﬠ אלא אופן החיאתו. וטיב שימושו. כלומר תכונת האדם החי בו. אין חידוש בזה – אבל לפﬠמים צריך לחזור ﬠל אמת פשוטה.

וﬠוד דבר ידוﬠ: כי שני ﬠמים אלה יצטרכו לחיות יחד. הם גם זה אצל זה וגם זה סובב את זה. אין מנוס ויצטרכו להודות זה בהוויתו של זה, בייחודו של כל אחד מהם ובדמותו. ככל שיקדימו ללמוד לדﬠת ייטב לשניהם. לפנות זה אל זה במקום לקום זה ﬠל זה. לוותר בכל מה שאפשר ולקבל כל מה שאינו לפשרה. מודים בזכותו של כל אחד להיות שונה, בלי לﬠשות מזה סיבה להשחיתו.

בוודאי שאין זה קל. נוח מזה להשאר לבדך ולקחת לך הכל. אלא שזה אינו ניתן, גם אם מﬠורר לחמוד.

השאלות כואבות. שלנו ולא רק שלנו. שני הצדדים נשאלים. אלא שהאחריות רבה ﬠלינו. הרי זו דרך ארוכה ונפתלת – אבל היא הישרה והקצרה שבדרכים, והמתקיימת מכולן – זו של יושר לב.

יזהר סמילנסקי  "הארץ", 8.12.67

תוכן העניינים

אחר הצהריים של המיתוס

איך עושים קללה

אל תתנו לאוצר לעשות זאת

אנחנו יהודים חילוניים 

בוקרו של חלוץ זקן

בטרם אחריש

גוש אמונים

גילגוליה של מירי 

גלויה מלבנון 01 

גלויה מלבנון 02

גלויה מלבנון 03 

גלויה מלבנון 04 

גלויה מלבנון 05

גלויה מלבנון 06

גלויה מלבנון 07

גלויה מלבנון 08

גלויה מלבנון 09

גלויה מלבנון 10

גלויה מלבנון 11

גלויה מלבנון 12

דץ שלנו

היה עתה מה שאתה

המאורעות בגבעות או מעשה נורא בגמל 

הרהורי המחבר 

התיכון העיוני (1958) 

ומה יהיה על רחובות?

זכרון לראשונים

זעקת בירות 

לא לשאת בעול

לאן אתה, איש צעיר

מאה שנות ציונות

מה לביוגרפיה ולספרות

מלך פילוסוף

מתחת לשטיח חגיגות הסיום 

ניצוץ היותר 

ספרות בעולם מזועזע

עוצמתו של הכח החלש

על אפס ועל … 

על בן־גוריון ככנעני 

פיפי 

צמיג בוער למלחמת לבנון

שמיים מלאים כוכבים 

שתיקת הכפרים