תוכן העניינים

אחר הצהריים של המיתוס

איך עושים קללה

אל תתנו לאוצר לעשות זאת

אנחנו יהודים חילוניים 

בוקרו של חלוץ זקן

בטרם אחריש

גוש אמונים

גילגוליה של מירי 

גלויה מלבנון 01 

גלויה מלבנון 02

גלויה מלבנון 03 

גלויה מלבנון 04 

גלויה מלבנון 05

גלויה מלבנון 06

גלויה מלבנון 07

גלויה מלבנון 08

גלויה מלבנון 09

גלויה מלבנון 10

גלויה מלבנון 11

גלויה מלבנון 12

דץ שלנו

היה עתה מה שאתה

המאורעות בגבעות או מעשה נורא בגמל 

הרהורי המחבר 

התיכון העיוני (1958) 

ומה יהיה על רחובות?

זכרון לראשונים

זעקת בירות 

לא לשאת בעול

לאן אתה, איש צעיר

מאה שנות ציונות

מה לביוגרפיה ולספרות

מלך פילוסוף

מתחת לשטיח חגיגות הסיום 

ניצוץ היותר 

ספרות בעולם מזועזע

עוצמתו של הכח החלש

על אפס ועל … 

על בן־גוריון ככנעני 

פיפי 

צמיג בוער למלחמת לבנון

שמיים מלאים כוכבים 

שתיקת הכפרים 

תוכן העניינים

אחר הצהריים של המיתוס

איך עושים קללה

אל תתנו לאוצר לעשות זאת

אנחנו יהודים חילוניים 

בוקרו של חלוץ זקן

בטרם אחריש

גוש אמונים

גילגוליה של מירי 

גלויה מלבנון 01 

גלויה מלבנון 02

גלויה מלבנון 03 

גלויה מלבנון 04 

גלויה מלבנון 05

גלויה מלבנון 06

גלויה מלבנון 07

גלויה מלבנון 08

גלויה מלבנון 09

גלויה מלבנון 10

גלויה מלבנון 11

גלויה מלבנון 12

דץ שלנו

היה עתה מה שאתה

המאורעות בגבעות או מעשה נורא בגמל 

הרהורי המחבר 

התיכון העיוני (1958) 

ומה יהיה על רחובות?

זכרון לראשונים

זעקת בירות 

לא לשאת בעול

לאן אתה, איש צעיר

מאה שנות ציונות

מה לביוגרפיה ולספרות

מלך פילוסוף

מתחת לשטיח חגיגות הסיום 

ניצוץ היותר 

ספרות בעולם מזועזע

עוצמתו של הכח החלש

על אפס ועל … 

על בן־גוריון ככנעני 

פיפי 

צמיג בוער למלחמת לבנון

שמיים מלאים כוכבים 

שתיקת הכפרים 

שתיקת הכפרים

[…] כפר? רק חורשה נאה של אקליפטוסים ומטע חרובים במדרון. איפה כפר? כשייקלﬠ לכאן יום לא־חשוב אחד התחביבן שלנו לחרסים, ﬠם זוגתו השומﬠת בצמא ﬠם שמכינה את הסנדביצ’ים, ויﬠלה חרס בידו, יוכיח לה בשׂוּם־טﬠם, ﬠד שהיא כבר אוספת ומתנקה מן הפירורים והﬠשבים ומיטיבה נוצותיה, כי הנה ממש כאן, בחביון הגבﬠה הלא־ידוﬠה הזו, שהיו מוצנﬠים בה היא והוא, ﬠד לפני רגﬠ וﬠשו מה שﬠשו, ישבו לפני כך וכך יובלות יצורי־אדם, וגם הם, אולי, ﬠשו כמותם היום כאן, ואולי אפילו יﬠלה ויפﬠנח בכוחו את הסריטים המחוקים וימצא שם מﬠין: שלך לנצח, אם לא חותם אישבﬠל, הוא איש בושת. אבל שרק לפני תריסר שנים ומשהו היה חי כאן כפר, מוֹשב־אדם חי ושוקק – זה ייראה בוודאי כסיפור־בדים לאיאומן. הנה, זה כל מה שהוא כﬠת.

לא ייאמן ﬠד כמה זה שנﬠלם מכאן ואיננו היה מטיל אימתו ﬠל הכל, ואך לפני שנים מﬠטות. באיזו זהירות היו נאזרים לﬠבור פה, כשﬠוד ﬠמד זה ﬠל תילו. ,,קן הצרﬠות׳׳ קראו לו, או ,,קן הﬠורבים", ואחרים אפילו ,,קן הנשרים", איש כיד דמיונו הטוב. ﬠל המפות היה מסומן כמקום מוﬠד לפורﬠנות. סחור־סחור לו ﬠקפו בימי "מאורﬠות", ומתי לא היו כאלה. תחבולות שנונות זממו בﬠלי התחבולות איך לחלוף ﬠל פניו בלא להינזק. ותמיד שילם מישהו בכל חייו, יום ﬠכור אחד. „כפר המרצחים“ קראו לו אז בﬠתונים, בלא להתייגﬠ מאוד לדﬠת מה מראהו והיכן הוא בדיוק. אבל תמיד טוב שיש לבריות מקום שמצטייר כמין מﬠרת פריצים וחוּר צפﬠונים. קשה לחיות בﬠולם שאין בו מקומות נוראים כאלה. ואולי, אפילו, היה זה מקומו של ההוא אבו־ג׳ילדה האיום, המהולל במﬠשיות המשתכחות, כאן היה לן, או לפחות כאן ﬠבר כשחלף להטיל אימתו, כאן שתה לוגמת קהוה, רצח קצת, ﬠלה ﬠל סוסתו ונﬠלם. יהיה מה שיהיה, זה אשר הוא היום. גבﬠוֹנת מיושרה, מפונה, בלי סימן לכלום, לא לבית ולא לאבני הבית, ורק חרובים קטנים שתולים ﬠל החריש. נהנים לצמוח, מן־הסתם, ﬠל אדמה שנתאפקה שנים בה רבות מהצמח, חוגגת שמיטת שבתון אריכתא. אבל בסך־הכל מה? מﬠשיות ישנות, ידוﬠות ﬠד זרא. כפרים נטושים? והיכן אין.

מה היה שם המקום הזה? לפני שנים מﬠטות ﬠוד היה מקום והיה שמו. אבד המקום ואבד השם. מה נשאר? בתחילה, שם תלוש מקום, ﬠד־מהרה גם השם נמחה. נשאר לא מקום ולא שם. השם ירחמהו: וﬠל פניו נהפך. חרוֹש נחרש והיה לשדה. הנהו חרוש ומניב לפניך ובין הטרשים חרוּבים צﬠירים. כשם שהווה למקום היה לשם. זמן־מה נשתהה, תלוי מתמהמה באוויר, ﬠד שנמוג. שמות בלידברים פורחים כבוּﬠות, משתהים ופוקﬠים. הנה זו גבﬠה מיוּשרת. היטב יישרוה. נמוכה וחסרת שום סימן של גבורה. השיבוה אל קודם שהיתה. שלושה ימי ﬠבודה לדחפור אחד וקצת תﬠסוקה לפוﬠלידחק. מיד נטﬠוה שורות אקליפטוסים ממהריצמוֹח, וקצת חרובים בשיפוﬠ, והנה לך הדבר. מקום מגוזז מסופר משופר ושותק, וזהו. כתינוק בבית־מחסה. וטוב וקל לנו, לא? כולנו, וגם אורחים שיסורו, מרוצים. יש סדר.

ושלא קשה להחזיר בתי חומר לקדמותם – אין צורך לומר. מה סוף כל סוף כל־כולו של בית פלח אם לא חוּשה: גבב חומר מיובּש שמש, טוּח חומר מיובּש שמש, קרוּי חומר וﬠשב מיובּש שמש. דחיפה נאה אחת ושוב הן חומר, תן ﬠליו קצת גשם והרי זו אדמה משוטחה, מופקﬠה מז המזוּקף וחוזרת למקורה, כי מן החומר לוקחה, ושבה זוחלת אל הבור אשר ממנו נוּקרה פﬠם, בחגיגה משפחתית מזמרת וצבﬠונית מאוד. ואין ﬠוד שום מניﬠה מﬠלוֹת ﬠליה ומחרוֹש ומﬠשוֹת שדה, ולא יבוא ﬠוד שום קול לצﬠוק ולא יכאב לאיש, כי אין מי, כי ריק. גם היונים שהתגוררו ﬠל מﬠזיבת הגג, בפחים ובכדים, פרחו מזה ולא נותרו כאן, לא קאת ולא קיפוז, לא ציים, לא בנות יﬠנה, ולא שום שׂﬠירים מרקדים. מה יﬠשו אלה כאן. אפילו סוס לא ולא גמל או חמור או צאן. ורוח־הים הטובה, ﬠם צהרים, כשבּאה – תלך לה כאן שפי כﬠל שאר כל השדות, באין מפגﬠ.

נחשול השדות שמסביב קם ובלﬠ את המקום והתיישר ﬠמו, בדרך שבולﬠ נחשול שבּים את טובﬠו, זה טובﬠ וזה מתיישר מﬠליו. ובמוֹת דבר, כידוﬠ, יתקבל כל מה שהיה בו, שלמותו שלו. בין אם תצﬠק שﬠוד היה צפון בו דבר שﬠוד לא אמר, בין אם לא נותר בו דיבּור נוסף ולא־כלום. הנה כולו, זה שﬠד כאן. מותו – שלמותו. מת ונשלם. מﬠשה שהיה. האוויר מלא מﬠשה שהיה כזה. ואיפה לא. לא תוכל לאטום אזניך, כיון שהגﬠנו. קול מתיילל סביב חנוק בדממה של עד־כאן.

אבל, אם עד כאן הגיע – משמע לכך היה אמור להגיע. לא כן? אולי ביקש יותר אבל זה כל מה שהוא, וזה שהיה, מסתבר, האות הטבוע בו מיום בריאתו. כשהקימו בקתות אלו, כשצמחו מתחתיהן מאדמתן שבתן, כשהזקיפו את שריעות האדמה השכובה, כשליבנו בשמש לבני אדמה, וערבו ולשו בתבן לחזקן, כשהניחו נדבכים סדורים, ומדדו באנך, לקוממם מיוצבים לאורך ימים, כשגררו כל קורה וכל קלח לעשות מהם תקרה כשהכל היה מלוכד ומחוזק וקשור ועומד, כשהפך להיות שלם המכיל בו הווה – כבר אז היה טבוע האות, חותם האמן, על־פני כל המאמץ המלוכד הזה: אל האדמה יחזור אשר ממנה לוקח. לא? מה לא? כן, ולא לא. שמע מה אומרים לך ואל תאמר לא. כן. ואם כן – אזאבל בוא, נניח להן לחקירות במופלא.

האם אמרתי כאילו היה כפר זה מושב צדיקים שמדדו להם שלא כגמולם? לא אמרתי, כלל לא. ולא היו צדיקים כלל. אף כי מה אני יודע עליהם. אולי היו. ומן־הסתם היו כל דבר כמו כל אחד. ואל יהיה צל של ספק בלבך כי מנעו הללו עצמם מכל־וכל ולא פנו אלא אל הטוב והמיטיב תמיד. רשאי אתה לומר עליהם, ויהי לבך סמוך ובטוח, כי גם הונו גם ליסטמו גם רצחו, איש את אחיו ואיש את יריבו, וגאלו דם דחופי שגעון, וכרתו בריתות סליחה, וחמסו אלמנה ויתום, ושפכו דמי נקיים וירשו גבולות לא להם ומה לא, כשם שעשו צדקה ולבם היה חומל על דך ועל מסכן. אבל כלום אנחנו שופטי כל הארץ לשפוט אם טוב ואם רע ומידינו ייחתך גורלם? אני איני אלא איש רואה וכואב לבו מראות. והנה זה כך. מקום שיצא ממקומו ואיננו. לא אויבים עוד, לא לא־אויבים, רק סיפור בלשון עבר. חיי אנוש. עם ציון למוסר־השכל, למי שיחפש.

אני עודני זוכר את הבית הגדול, בית האבן. על ראש הגבעה, עתה גלי אבן, שעשו מהם גדרות במדרון. כמוהו כל שאר הבתים שהיו מפוזרים פעם לאורך הכביש הגדול. בית־בית ושם בעליו עליו: בית פלוני בן פלוני. אבל כלום רבותא בזה, לא יתואר כלל אחרת. הנה, דוקא הלא־יתואר הוא שנשאר. כמה? כאלף נפש, אם איני טועה, ישבו על גבעה זו עצמה, בימי היותה. אל תתפלא. בקתה ובקתה, זו בצלע זו. וגם בכפר השני, שתראה מימין כשנעלה, גם בו היו כאלף, אולי רק שמונה־מאות. כולן בקתות מלאות וממולאות אדם ובהמה ועוף ומה לא. ואחר־כך נמלאה סאת הפורענות הכתובה עליהם, הכל נהפך ולא יושב עוד כאן איש ולא גר בן־אדם. אל תעקם פניך. אינני בא להספיד. מעשה שהיה. אלפים כמוהו. וכי מי אינו יודע. ואיפה בעולם לא.

קצת יותר, אולי, משום שכל זה אירע פה לא מכבר? אולי. וגם רבים אצלנו, אמנם, עודם זוכרים כל דבר כפי שהיה אז, תמול־שלשום. בטרם. בנקל תמצא אצלנו אחדים שיוכלו להראות לך אם תשאל היכן היה דר פלוני עבדול־עזיז, ואת ביתו של פלמוני אבו־חסן, המוכתר, או איה מושב החאג', ולמי היתה פה מרפסת גדולה. סכוּכת גפן סורחת, סודת סיד כחלחל, מנושבת בריזת־ים, וכד המים המטוּנן בפינה, וכפות יחפות על רצפת האבנים הקרירה של הבא להקריב לפני האורחים קהוה ומתיקה, בעוד הם צונחים על מחצלות ועל כרים מפוספסים, נאנחים אחת לדרך־ארץ ואחת ליראת־שמים, ושואפים להם צל ברגלים מכונסות. בנקל תמצא עוד מי שיספר לך בפרטים על ההוא שהיה גר כאן בפינה, איך היה ברנש כזה־וכזה, נורא ואיום, או להיפך, רך וחנון ולב פתוח, ואולי דוקא קמצן ידוע־לשם. ועל רעהו שדר ממול ידעו לספר לשון־הרע, איך קילקל פעם, בשדה, עם בת שכנו, וכל הקורות אותם והמוצאות הנוראות, ועד לגופה שמשו פעם מן הבאר הנטושה בשדה, מעשה, שרק לשונאיו יש ענין לחזור ולהפוך בו, כשכבר הוכח שכולו כזבים מופרכים; ועל בית השייך יספרו לך, ואיך בחפזון יצאו הנשים לשאוב מים והנער לתפוס טלה, כשבאו באמצע הצהרים מן השלטונות, ואיך, על ראשיהן שכוב היה הכד ועל לבן יונקן, דישדשו ובאו הנשים ובאיושת כתונת – – סחוף נסחף הכל, נסחף והלך. החרובים הצומחים הללו, הם כבר לא יחששו כלל לשן עזים.

עזים? והדג'אגאת, התרנגולות, הנמלטות להן בצויחה. והבהמה והכּבודה אשר על־פיה יימדד אדם: שבעה גמלים ושלוש אתונות וחמישים דונם במישור ועשרה על־יד הוואדי, לבד מן האדמה הנחלקת ב„מושאע” – גדול מכל שכניו, ועשרה עצי תאנה לו, רימונים שניים, ודקל אחד. בתוך החצר. וקראו לו בשם מלא פלוני בן פלוני אבי פלוני איש כפר פלוני. הכל אבד: המען עם המוֹען, הייחוס, שמות הקנין, השייכוּת, כל שלי שלך שלנו שלהם, שכל־כך היו איכפת וראשון־לכל, סותמים את העולם ויקרים מדם־אדם, נעשו לא של איש, חסרי שום של שהוא, ליעוגו של כל של, מופרכים וחסרי ממשות, מחוקים לארכם, לרחבם ולאלכסונם. כל הנפקא־מינא, כל הזה קודם וזה אחר־כך, כל הלא־כדאי כן־כדאי – היו להיינו־הך, מיושר לכל צדדיו, נקי מכל, חסר שם, סתמי, אלוהים, סתמי שאין עוד סתמי מזה. עד החרובים השתולים האלה. מוזר שאפשר כך. אבל אפשר. עובדה.

מן וֶן אינת יא־זאלאמה? מניין אתה האיש! – אה, אני, מכפר בית־אדם. ואיך אצלכם עכשיו? וכיף אל־אחואל עֶנדכּוּם פיל־בלאד? ושטת ענדכום? ירדו גשמים אצלכם? כבר חרשו גם במדרון? וגאה הוואדי הגדול ? ולמחסוּלאת? והתבואה? הו. כן. וראח ואחד מן הל־בלאד ואֵחיד לו מרה מן הל־בלאד. והלך אחד מכפר זה ולקח לו אשה מכפר זה. הנה גמלי התהלוכה המעוטרים הולכים בדרך, והמשוררות לפניהם. או גמלים באים נושאים תבואה במשעולי בין השדות. אבל גם המשעולים האלה נחרשו. של עכשיו הם משעולים אל שדות ולא אל כפרים. מתחברים אחרת ונפרדים אחרת, ומפולסים אחרת, והטרקטורים הכבדים הרצים בהם, והקטפות והמרססים והבולדוזרים. כפות הגמל עושות שביל אחרת וסיבובי השביל נעשים אחרת. או, פסיעי החמור, מצומצמים אך נמרצים, ופעמי ההולך אחריו, בסנדליו או ביחפותיו, ונשים הטופחות ומאריכות בבוהן רגלן שרטוט קו בעפר החם, ותמיד, גם מתחת כובד המשא שעל ראשיהן, יש בלכתן קצת טפיפה, נלבטת קצת עם שנחפזת, וכל הרוך מיושר להן בכהוּת השמלות שעד עפר.

כל זה עודו חם כאן, אבל איננו. אני לא שכחתי דבר מיום כיבוש המקום הזה. באנו אז במחלקה שהחליפה את הפלוגה שעתה־זה כבשה וניצחה והביסה והניסה, והתבססה. זוכר את הטיפוס הנרגש אל המקום שעתה־זה נתהפך, סקרנים ונרתעים כאחד. כהצץ אל מקום תאונה. ושתיקה דרוכה מתאחזת. זרות המקום, החידוש שבו, ההתפלאות אל בית האויב (אויב? כותרות מחוקות, דהות־זמן). קן האימה שפלאה נתקהה, כמין הצצה בפגרה של מפלצת. או שחשבו שהיא מפלצת. הסמטאות הראשונות במעלה ”קו הנשרים". ופתאום כבר גוויה ראשונה מוטלת: מן הפתח והחוצה על אפיה. העובדות בהוָיתן. לא לראות. אבל גם: לראות ולדעת. לא להתחייב, אבל גם בתוככי החובה. זקן קטוּל הוא. וגם בתעלה אחד (לא ייקברו? מי יעשה זאת? ואם לא אף אחד – אני?), ועד למעלה. עדיין קצת יריות. דריכות גוברת. עתה־זה נכבשה. פעימות חיים מתחלפות בנטישות שהנה־זה התחילה. עוינות שמכאן והלאה. התאריך מתייצב משעה זו. קו המעבר רוטט. ועוד הרוג. גבר במלואו על צדו. כפות ידיו פתוחות. אולי נעקר הרובה מתוכן. עתה־זה, בתוך תאריך חייו. ועוד שניים. קרב־המגע. ”טיהור” מבית לבית (טהור־עינים מהביט רע –‎). השאר? ברחו ושלנו בתרדפה. למטה – לפתוּח (בערך כאן). רוח ים הניעה הכל. לא חשוב. תופי הלב ומרוצת הכיבוש העולה. זה המפקד. זורח ועיף. הגבר שכבש. שתכניתו ואיגופיו ושיטתו עלו יפה.

מקלע נובח. מרדף באש. מכאן רואים גם את הבורחים מרחוק (בעמק ההוא, שם). נמלים מסכנות. גורן גדולה היתה אז שם. עוד מעט ותעלה באש. איש לא יודע דוקא ועל איזה חטא. רגעים מלאים הויה ברתחת התהפכותה. הכל בעצם הרגע הזה. האוויר מלא שלנו שלנו, לקחנו לקחנו. שלהם בורחים, בבריחה. יברחו להם, באבי אביהם, שיברחו להם (מי אמר להם להתחיל!…). פלוני, משלנו, כבר רץ לתפוס לו תרנגולות. משלהם, שבּחינם, אחרים, שלנו, כבר מתגרדים מן הפרעושים, שלהם.

שבילים. מפיחי אבק. פעמי רגלי גמלים שנשאו תבואה. אבק על הגורן, מִזרַת מדוּשת התבואה. כפיסי אור מתלקחים. מתהבהבים. רוח נמוכה מן הים. הכל נקי. חרשו את מקום הבתים. את עיבורו של הכפר (כוחו לגדל דגן עודו חי בו – הבט!). אפילו כיכר הגורן, הנוקשה מדריכוֹת דורות – ואשר מימי היאסף עליה הערימות הגדושות תחת מבחר לילי הקיץ רושפי הכוכבים, החלו לא מעט מונות תשעה ירחים – חזרה ונעשתה תחוחה, ומצמחת פרא מבראשית. והתבואה תיאסף עתה במכבשים ובקרונות ותובל ארוזה היטב ואחרת אל מקום טוב אחר, לא כאן. פעם אתה האוסף פעם אוספים אותך. אל תחפש פה יונים. הלכו היונים כי אין שובכים, כי אין קירות, כי אין בתים, כי אין עוד מקום, כי חזר השדה הפתוח – הנה עפרוני־השדות מתקפץ פה בציוציו. בוקר טוב צפור נעלסה. לא נותר כאן מקום אפילו לבריות החורבן שבאגדה: לא קאת, לא קיפוז, לא ציים לא איים, לא אוחים ולא כוס־חרבות. גם חרציות שנוח להן להפריח על קרקע חורבות לא תצמחנה כאן: על החרוש כבר עשו תירס, למעלה מקומת אדם, ובשנה הבאה, אם ירצה השם, יעשו כאן כותנה שתיזרע במכונה, תיקטף במכונה ותיהפך ליצוא. וכך יפה וטוב.

אפילו לא עצוב. רק דומם. הן גם קירות ופתחים לא נשארו שיתבוננו בך בעינים שואלות. גם אבן מקיר לזעוק לא נותרה, ולא אשנב אחד כמין עין לבכות. לא שום מסתורים ולא ילוו אותך קולות בלכתך. ולא שום התייפחות כבושה, רק אדמה, זו שממנה מתחילים ואליה חוזרים, חרושה ונעבדה. אף־כי אולי, לא שוכחת. נדמה לי לפעמים שאדמה, במעמקיה, אינה שוכחת. אינך חש כך? שם, בתוכה, לא. ושמתוך כל היפה והטוב, פתאום, בשעות שונות, שומעים איך נוהמת שתיקה ואינה שוכחת. ולא תוכל לשכוח גם כשכבר חרשוהָ והניבה יבולים חדשים ויפים להלל. משהו בה יודע ולא שוכח. לא יוכל לשכוח. ואולי גם עין מגבוה תבחן. אלא שזה פחות מורגש. היכן אני רואה כל זה?

קשה לומר. לא יפנו אליך רעפים שראו והחרישו; ולא עכבישים שנוכחו כעדים אילמים; ולא שום עינים שואלות חשבון. מי שיכול היה לדבר – ברח. עזב הכל ואת הקרב, ונמלט. מלמעלה עד למטה נמחה אותו עולם. דממת מקום ששמו אבד. דממה ריקה ושווה על מקום ריקותם. כים שבלע תהומה ומיחה פיו. ואולי כך טוב יותר, וצריך גם לסייע לטשטש עקבות מה שהיה. אם אפשר, למחות סימני הקודם מעל האדמה. להשאיר חלק כאילו לא כלום. כמי שלא חטא, ואפשר יהיה מעתה להיות טובים ורק טובים ונקיים לאדם ולאלוהים? בואו חבריה, בואו נשכח מקום זה. נלך. שהיה ושנברא. למה נישא חטוטרת על גבנו. שהיו שם בתים וסמטאות ואנשים ונשים וטף אשר לא ידע, ובהמה. מה נפקא־מיניה אם היתה פה סמטה, מעוקלה למדי וקשה להליכה, שמזהירים עליה כרדת הגמל העמוס לו (כי הגמל ששבר רגלו – אין לו אלא שיישחט מיד!), או טפשות מעין איזו תעלת ירוקת שהוליכה לה פה פליטת מים נצחית ששימחה עשבים אחדים ושתים־שלוש צפרים משתכשכות, או שכאן עמד בית־הבד של הכפר, כבד על עמודיו ועל קורותיו, אותו ואת כל אשר בו, את הים ואת הממל ואת הבתולות, את העכירין ואת הגלגל, ואת הקורה ואת החצר, ואת אווירה שלחצר, והבור והדוּת – הכל נתמחק ונמחק, והחנות, על צנצנות הזכוכית המפוטמות סוכריות־צבעונין, שניטפו מרוב־ימים והחנווני המנמנם וצחנת העיבושים, והכתלים עם מעזיבתם המתמקמקת, ופחי השובכים והחומות המקורות סוככי שמיר, והשומרה העשויה טיט וענפים, הכל לעפר, והבית והיציע, החדר ועליית־הגג, התנור שבחצר הוא התאבון, כיכר הגורן, שדה הלבן שדה האילן, הזיתים והקיץ, והריחיים ואבקם וטיבם ובלוּתם, והזמרה הכרוכה בטחינה, ומנוע הנפט החדש, והצינור שמישהו יזם וזמם וחסך וקנה (אם לא במשיכה ממשק סמוך), והגינה והחאכּורה, והתחבולות לעשות פרי ולהצליח, והשיחות והמשלים, משלי הגמל, מאפי כביר אלא אל ג'מל – אין גדול אלא הגמל או, אשירה לגמל אשר משאו זהב ומאכלו גבב, צדיק מחריש, וכנגדו הגמל הבועט, הרע, המיוחם והפולט את להאתו הסמוקה נתעבה־למראה וקצופה לזוועה פרועה. או הבקר, זה הבקר האוכל תבן כבקר, ולא תבן בלבד, וריח התבן הזהוב, ואבקו הנישב בקרני השקיעה. והבקר החוזר והבקר המושך עם החמור ומנוהג במלמד הבקר. והבע'ל, חמורה אמו וסוס אביו, אם לא נהפוך: הנולדים מן הסוס אף־על־פי שאביהן חמור והנולדים מן החמור אף־על־פי שאביהן סוס, והפרוטיות שהן אסורות והרמך מותר, וכל שאזניו גדולות זנבו מטופש, צחוקו קורע לב, מושך בכל עול ומסתפק במועט; עם סוס הפגירה הוא הקדישה, אשר עליו המשילו כידוע: המתן שפל הברך עד יעלה העשב, איסתנא יא'קדיש תא יטלע אל־חשיש. ונערות החמורים, קהל הנאמנים, המבשרים כל בשורה ואת עלות השחר, ואת עולם כסדרו, ואת בוא האורחים, ועושים בהמוני פסיעים מצומצמים את הארוכות שבדרכים. או המופלאה, האצילה, הטופפת, של שועי־ארץ לבדם, שאגדות לפניה, שאינה נמכרת אלא רק ”למחצית הבטן” והמחצית לעולם לבעליה, שכלי־תפארתה עליה ואדוניה יתברך. כלום אבוא למנות על פי סדר את הע’נם, הצאן, הלוחך בחשיפיו עד עפר הארץ, ודי לו בקטן או בשוטה לנהגו, ומאליהן בחום היום יביאו הכבשים ראש זו תחת אלית זו, להצל, ואת הכלב, הכלב הערבי. העז והמוכה, המקולל הנרדף, והגיבור הנובח זנבו אל בית אדוניו. כלבים נובחים אליהו בא לעיר. ומעבר לוואדי זהירות: שם הדבע והוואוי, עם שאר כל הסכנות היוצאות עם חשכה כדמות שדין ורוחין. אתה מחייך? עולם מלא שהגיע. מלא עד גדותיו. שאין לו. ובמקומו נצבע הכל מחדש. גם שמות חדשים הושמו לכל. הרבה יותר תרבותיים כמובן, ואחדים גם מן התנך. כיסו וירשו את ההולך ושלום על ישראל. מסמיה הפכה משמיע־שלום, קסטינה איני יודע, אולי קשת־תאנה וקרוב יותר כעס־וטינה. ובוא לא נמשיך בזאת. אלה המרפרפים למעלה? כבר אמרתי לך, לא יונים, שני בזים הם, בזים, מן הסוג: בז מצוי.

עמוד. מה נפלה רוחך? הו, לא, אנא, בוא נלך. אין לך טוב לרוח נפולה מהלוך. הולכים הולכים, העקבים משתחקים והחלודה נגררת. אם יבוא אדם ויאמר לך כי השדות האלה יפים יותר מכפי שהיו אי־פעם, האמן לו. אין ספק כי גם תנובתם גבוהה יותר ונקיה יותר. עיבודה מכוּן יותר, מדעי יותר, מוסבר ומתוכנן יותר, ותכליתי פי־כמה. השדות האלה, חביבי, תרבותיים יותר. והכל הרבה יותר בהם, פרט למשהו. אבל איני יודע איך לומר שלא תחשוב כאילו אני מתייפח על ימים־עברו שעברו, שתטעה לסבור כאילו על איזו בדות של רגשנות אני חס, או כאילו ביקשתי לעצור את העולם על עמדו ממהלכו הזרומי המבריק, עומד ונשקף לאחור, כנציב מלח.

שדות הם שדות תמיד. והרוח עליהם היא רוח. ועצבות המרחבים היפים – עצובה, וגם הד ילל הפרא לא אבד עדיין גם מעל השדות המטופחים שבמתוכננים שהזחלילים עוברים בהם בנחת, משורבבי מבנה גבוה, מרובע, מאדים ומגביה. גם הגמלים כשעברו בשבילי השדות האלה היו גבוהים וחורגים נתקעים בחלל, וצלליותיהם עמוסות תבואה עד הגבּה הולכים שקוטי־צוואר בהילוך הספינה המהפך שלהם, נעים בשתי רגלי ימין ונדים אל שתי רגלי שמאל, ובהיטלטלות לכאן ולכאן נישא ראשם שקט, קטן לעומת קומתם, בשפה תחתונה תלויה, ובעיני איילות גדולות ונשקפות. אין צורך לומר החמורים שרצו בשבילים האלה, שמנומך שפלם מותר לשבת אגבם גם ברישול, הכפף ועיף, להרהר הרהורים פזורים ורק להוסיף ולנטץ נטץ נמץ לאורך כל הדרך, כדי להזכיר את ארך־האזנים בפעם בפעם, כי יש אדון ויש הודו; ואף כי בדרך אל האורווה ירוצו הכל בחמדה, והזירוז למותר, מוסיפות מטוטלות הרגלים ומדרבנות באגב סנדל בבטנו. וקצת בחומר המקל בשדרתו וקצת גם, לעתים, אומר אדם לחמור חרפה נוראה שמרעידה את האוזנים הארוכות, מניסה את הזבובים ואינה משנה דבר לא בהליכה, לא במשעול, לא בעולם.

מה קרה איפוא כאן? מה אני יודע. אבל רואים שקרה לטוב? למוטב? אולי. אולי. הבט וראה כמה היטב יודעים לחרוש היום נכון. ומה שהספיקו פעם בחודש עושים עכשיו ביום. או בשעה. ומה שהיו מספיקים פעם עבור ומדוד מלבן הניר, בית־כור או בית־סאה באלפי צעדים צעד אחר צעד, הלוך והעק על קת המחרשה ונזוף בשוורים או בגמלים או בסוסים. ואף דקרם תמרורים במלמד – עושים היום בישיבה, כבריחוף אמה מעל מגע הרגבים (שנשארו אמנם בשירים), הלוך וגלגל סביב והפק תוצרת, דונם גמור אחר דונם גמור. שוב אין זו מחרשת־עץ דלה אחת אלא עשרות מכשירי פליחה כבדים וקלים ומתוחבלי מתוחבלים, שיודעים לחרוש נכון, וגם יודעים עד להמטיר כל חלקה ולהצמיח ירוק בלב הקיץ, ולעודד וליעל בדשן את הטובים ולדכא ולהדביר בריסוס את הרעים, פטורים סוף־סוף מהשתוללות הפרא של נשיפות הטבע, משוחררים מאותה אימה חסרת־אונים של הנה־בצורת־באה, מאותה אימה מעיקה של הנה־שדפון, הנה־ירקון, הנה שנות־רעב, דקות ורקות – בלתי־צריכים עוד לצוּם ולשאת עינים אל האופק אולי ירחם, פטורים מהיות שואלים בשלושה במרחשון, לא מתעניין משבעה־עשר במרחשוון ואילך, לא גוזרין על הציבור מראש חודש כסליו, ולא ממעטין במשא־ומתן ולא בשאילת שלום, כבני־אדם החשובים הנזופין למקום, הן רביעה ראשונה והן רביעה שניה ושלישית – שכן, פשוט, ידינו תושענה לנו ברב או במעט, והממלכה הנה היא באה מאחרינו, ושעל כן זקופים יותר, על כן בלתי־נכנעים לתהפוכות אל עיור, פטורים כמעט מאכפת ידם של מסלולי גורל נשגבים מבינתנו, מתלות בכל מיני ספק, שמא ואם ירצה השם, וכלום לא מפסידים ושום דבר, אלא רק משהו שהוא: מגע, פנים אל פנים. ותחת זאת מרוויחים יותר, וקודם־כל בטחון, בטחון גדול וטוב, משהו ברור יותר, גאה יותר ומסוים יותר, שכחתי ברגע זה מהו משהו ברור זה שמרויחים יותר.

הללויה, החיים אינם כה נמוכים. אינם כה כפופים לרוחות בר. הבתים אינם בקתות חומר. גם לא אהלים. וזה טוב. אין הכרח ליצור כל דבר רק ממה שיש מצוי לך בבית־גידולו – אפשר לקנות בנקל ובשפע ואין הכרח תמיד להימצא, אפשר גם לצאת; וזקופים ולא כנועים, ומבוטחים ולא תלויים. פטורים ונקיים מחסדי מסתורין הפכפכים. ויודעים לרסס בשעתו את המזיקים שבשדות הכותנה ולהביא עליהם סופת־השמד חסלנית. והמזיקים הנוראים אמנם מתרעלים להם מיד ומתים, ומיתה יפה להם. ואוכלי המזיקים שאכלו את המורעלים מתים עליהם. באים אוכלי המזיקים, צפרים כחרקים (ופעמים, בשוגג. גם תינוק תם), אף הם אוכלים ומתים עליהם. באים הטורפים הגדולים, תנים והדורסים שבעוף, אוכלים ומתים עליהם. יצאו הטורפים. מי נשאר? הכותנה ליצוא. מזריעה ועד ניפוט פטורה מיד אדם ומאילוח חי: טהורה ממגע. מה שאירע לטורפים אירע לאוכלי הזרעים לנברנים למיניהם, לטורפיהם ולטורפי טורפיהם. העולם המאוזן בפלס הישן, או בדרך שאמרו, במידותיו שלו יתברך, נתפרע איזונו הזה העתיק, נתפרעה מידתו ההיא. ואם לטוב או למוטב עוד נראה. והדברים שוב אינם צומחים מכוח מגע אדם שוחה על עבודתו, מתוך כפיפת ענוָה, ומתפילה לחסד, שעל־כן אינם עוד גוצים ומסכנים כאלה, שלא היו ראויים אלא לבית־גידולם ההוא המסכן, ולאדם העלוב שגידלם. ערבי זקן צולע ומסכן התחתן עם ערביה צולעת ומסכנה נולד להם בן צולע ומסכן. מי צריך היום עוד חסדיה של שום קרקע בית גידול. נושנות שעבר זמנן. אצלנו מייצרים קרקע, ומלעיטים בדשן ובסמי־הדברה, ומחפים וכונסים בשרוולי ניילון, ומשיגים תוצאות מפתיעות, וכבר הוכח למעלה מכל ספק כי אפשר לייבא הכל ולייצא הכל, ולתאם ולתכנן, לממן, ולימן, ולשלם נזקי פיצויים; פעם למוגבלים, פעם למחוננים, ולהקות של בדרנים יגישו מופעי־חינם. ואין צורך לצדוק הרבה כדי לייצר הרבה אלא רק לייעל הרבה, במכשירים קולעים יותר, והודו כי טוב, תנאי אשראי נוחים ועמדות כוח בשלטון. לא. בוא נניח לכל זה. יסתדרו בלעדינו. הפלגנו קצת, חוששני, לצדדים.

לא, חביבי, אינני מרטנן. אבל אתה אינך רואה אולי את הנקודה: מהו הדבר שחסר לי. כיצד אומר לך? שוב אחזור עד הגמל? או להיפך, אל האופנוע? לא, אגב, אולי ככה: בחרנו לנו יניקת עציצים בחממה, יניקת בית במקום יניקת חוץ. נאמר: העטפנו, במהופך, את הבית על פני החוץ, במקום אותה יניקה שוקקה מתהום אפלה. נשמע מנופח? אבל צמחי העציץ בחממה, כלום אינם יפים יותר, כלום לא כתרנגולות בבית האימון, מספיקים יותר בתקופת חייהם, לקבל יותר ולתת, לנפוק ולהפיק, ויותר נקי ויותר סדר, ובכללמי צריך תהום אפלה! הצג מכאן את המשקים הפורחים, היודעים להפוך יסודות עפר למספוא, ולהוסיף ולהפוך מספוא לנכסי חלבון נאכל, והצג מכאן – את כל ערכו של שדה ישן של פלחה חרבה, ומה? עניות, כמובן, עבדות, כניעה, ולעולם עלסף הטמטום. וזה נכון. ומה כל המרחק אז בין אדם לגמלו? באמת מה? וכשמותחים קו מסכם מתחת כל מה שזוכרים, מה בעצם נשאר? התמימות ההיא הבלתי אמצעית, ההיות שלהם, אז, הבלתי־מחוכמת, הבלתי־יודעת איך היא צריכה להיראות כדי שתיראה יפה ונכונה, וכדי שתתקבל, הכניעה לעול כוחות שהיום אפשר כמעט לרסנם, ההשלמה עם אזלת־היד, הצניעות שהיא כנראה צד אחד למוגבלות, ההודאה בחוקי מה שלמעלה ממך, בלי לנסות להניף משור משוכלל ולתקן מה שנראה כאילו סותר את מידות ההגיון, התועלת והחירות, כעקיצה המחציפה להכריחו לאמור סודו האפל – כשאתה מותח קו מסכם מתחת חשבון הנמוך־כעשב הזה, רק כטפח מעל החמור והגמל, מה נשאר לך אז? איזה טוב? או, אם לא כך: מהו זה שמפסידים כשהולכים משם והלאה, ודוחפים את המקום הזה ואת הליכותיו למדחפות ולעולם התוהו, ומיישרים על פניו ומחליקים, ועושים שם שדה חדש, יעיל פי־אלף?

רוצה רגע לבוא ולראות דבר? עיון־ביון של חטף בהליכת הגמל שכבר הזכרנו פעמים כה רבות. ההליכה שלו. קבלת המשמעת בהכנעה וקצת בריטון; קצת בשתיקת אדישות וקצת בחרחור מתמרמר; תקופות קצרות של התייחמות פרועה נורא; ותקופות ארוכות של עול, עול, עול, וסבלנות אין קץ, ובלי להתאמץ כלל להיות סבלן; וחטיפת לחיכה מכאן, וזלילה מזדמנת מכאן, ועתים ארוכות של הילוך כמתוך נמנום. אתה תופס מה? אף כי רדודה מנת החיים של החי הגבוה הזה, לא הרבה מעל מנת חיי צמח – הרי מלאה מנתו על גדותיה. משיג מה? שום דבר לקנא בו, או לאחל כברכה, ורק איזה תואם תמים למה שהעולם הוא. מידה לא־יפה של כניעה אצל מידה יפה יותר של ענווה. קבלת־דין והלוך לאט. בלתי־עשוי לחתחתי צוקים או לתהפוכות ימי סער ופרץ, אבל עשוי לשבילים הארוכים ביותר. לארוכים אין־קץ ואפילו במעגלים החוזרים אין־קץ, להליכות יום מלא וארוך, ללילות ארוכי הליכה, הרווים להם געגועים סתומים, בנישובים העצובים כשהם משיאים ומנשבים זהב־קיץ. נגיעה תמימה בנכון ביותר. בחכם ביותר. ובעיקר בנוגן ביותר, ולפי תומם. צר שטיחו של המאמין המשתחווה עליו, אין בו אלא כשעל, אבל מלא הוא את כל מידות ההשתחוויה. צר כמידות אשרי האיש. ואולי צרות זו דווקא, אולי רחבות היא זו? אף כי לעולם לא ארצה לי את מנת ה”אשרי” הזה, ואין לי דרך אליו. אשרי מי שיש לו אשרי כזה, יפה לו כעץ שתול על פלגי מים. אלא שהרוח, חביבי, היתה עזה אז גם ממה שהוא יכול לשאת, אפילו שתול איתן זה – נידף בה, כמוץ אשר תדפנו רוח, כמוץ אשר אליו נמשלו הרשעים.

ובכך אנחנו נשארים. משהו שלא כהלכה. איני יודע דבר יפה מן היניקה מעצם מעבה האפלה אשר למטה. אשר לא יודעים ולא בוננים בה הרבה, אבל שמי שזכה – הווה אותה למישרין. הכניעה עד ענווה, הענווה עד יפה, היפה עד תפילה. בין תפילת מי שיודע, ובין תפילת מי שרק הווה. תפילת גמל בלכתו. תפילת שדות רזים, תפילת קיום פגוע, למוד בצורת, שוד וחמס, ילל בודד ששומעים מרחוק ופוחדים לגשת. שרק שמש שם, שרק ארץ, רק רוח, רק עננים, רק שדות משחקים בו, שרק הקווים הגדולים ביותר חיים שם, רק תקופות־הזמנים הארוכות ביותר, ומבציר עד בציר אין בעל הכרם מציץ בו. מידה כעורה היא כניעה. אבל, מסתבר, יש כניעה ויש כניעה. יש כניעה שפלה, יש כניעת העלוב, כניעת המפוחד עד־תום, והמאוסה מכולן – כניעת בעל החשבון; אבל יש גם, כנראה, כניעה, שהיא אמנם כניעה, אך כניעה אחרת, והיא כבר מעבר למידה שבידנו, שבידי ובידך יום־יום, מחוץ לאפשר שלי ושלך ושלנו, שמתנהלים בו יום יום, כניעה שממנה מתחילה אולי צומחת הגדוּלה, אותו הצנע־לכת, אם אתה זוכר, צמצום שמעליו נפתחים הגבוהים והרחבים שבשמים, שיש בו שתיקות, שיש בו, אולי, דמעות בלוּעות, אבל שיש בו נקיון הומה כזה, ודי טהרה, עד כדי לפגוש מבט אלוהים חולף, אם מביט הוא, אם הוא, אם.

ואתה יודע? לא, אינך יודע. איך תוכל לדעת. וגם אינך צריך. ולא אבוא לצער אותך. לא עליך בדידות מי שקורא ואין משיב. פונה ואין קושב. אבל כלום לא אמרתי לך כזאת כבר קודם? נחדל מזה. לעולם כנראה, לא ידע אדם לומר כל מה שראוי לומר. לא את אשר עצור בעצמותיו, ואפילו לא לזוז פסיעה ולומר יותר ממה שכבר אמר קודם, לזוז ממקום למקום ולומר עוד ועוד. טוב. והסיפור שלנו, הבושש לבוא, מה עליו? הו, כן. בוא עכשיו הנה נתחיל באמת.

הו, אם עד האמת הגענו. אם עד כדי כך רחוק הרחקנו. אות הוא כיהאמת? הסתבר כי לא אָפנים, וכי לא בבית, וגם לא איזה ”קרה משהו” מטושטש שהוא, ולא שום דבר, ורק ”אחיך” היה נכון, וש"קוראים לך”, זה היה אמת. וגם זה לא. כי אחי כבר לא היה. עד שנודע, ועד שהועבר אלי, ועד שקראו לי – מכבר היה הכל רחוק מזה, ולא הרגשתי כלל, כי שעות על שעות נקפו ואחי כבר לא היה, איננו, ואין לי אח. תמיד היה אחי גדול ממני בחמש שנים. גם כשהייתי קטן וגם כשגדלתי. אלא שאינן דומות חמש שנים לחמש שנים. פעם היו חמש השנים שבינינו הפרד אין גשר. וככל שגדלנו צמקו והלכו חמש השנים הללו, ההפרד נתמלא והמרחק נתמעט. עד כי הלך וקרב היום שלא יהיה עוד שום מרחק בינינו ורק נהיה אחים שוים, פנים־אל־פנים, להיות זה עם זה, כתף־אל־כתף, וריעות־אל־ריעות – כשנטל בוקר אחד אחי את האופנוע ונסע אל השביל החוצה את הרכבת. ונשארתי בלא אחי, ואין לי אח. אבל אל תיתן לי להתחיל בזה. עצור בי, סמטא סתומה. לא סיפור ולא לספר. נעבור מזה.

גם הוא כך אמר לפני שצלח ועבר באופנוע שלו, ואחמד או חסן היה שמו, שעבד עמו בעסקי הקרן־הקיימת, צמוד אליו מאחוריו, על שפת סוללת הרכבת, סוללה אחת נמוכה ומתוקה כמעט, והרכבת עצמה ספק ניתן לראות בבואה לקראתם מעבר לעיקול, ספק רק שמעו צפירתה, ואולי גם זו נתבלעה בטרטור האופנוע, או שמא היתה אז השעה הקבועה לרכבת, ואחמד שידע, הזכירו להמתין ולא לרוץ, כי המהירות מן השטן, תמיד וגם הפעם, ולמה לצחק בנשכן ההוא, ואולי אפילו צעק הבט־הבט, או כך או אחרת – שעל כולם השיב אחי בנחת: נעבור ונגיע, ענה ואמר אחי, צעק לאחור, כדי שזה ישמע ותנוח דעתו, בקאפי בקאפי, נספיק נספיק, אמר אליו, ואולי גם אל הכלל, אל כל מי שהתעניין לדעת וקולו נגע בו בדרך זו או אחרת, כדי להתרות בו שם – מא תחאפיש, אמר אחי בנחת, בקאפי, אל תהא חושש, ואל תהיו חוששים, נספיק – כך אמר אחי הגדול, אל חסן, כשהם רוכבים שניהם יחדיו, והלה דבק בו באחי בגבו וחובקו ‏(מניין לי שכך אמר? מי שמע להעיד? וכי לא רק שניהם לבדם היו שם אז, סגורים במעגל של לבד עם הרכבת שלהם השוטפת לקראתם באוצה מצרימה להיות עמם למועד הפגישה העזה הזו? איש לא שמע. איש לא יכול היה לשמוע. לא שמעתי ולא נודע על מי ששמע ויודע. אבל אני יודע שכך אמר). אמר ודהרו לקראת, וגם הרכבת ההיא דהרה לקראת, כאמור, אותה רכבת שלהם (כמובן שלהם, אלא מה), באה השתערה לדרכה, חסרת שום פנאי, בוער לה להגיע, נוגחת לפניה, שוצפת עצמה עצומה להגיע, בלי שום כוונה לעצור פתאום בשום מקום, או להתנגח על דרכה בשום כלום – אל תחשוש, חייך אחי הגדול ואמר לו – בדיוק נספיק, נספיק נספיק – והאופנוע קפץ פרץ והשתער להספיק בשביל החוצה ההוא – בדיוק נספיק – אמר אחי ויותר מזה לא אמר.

ובוא נפסיק גם אנחנו כאן. טוב? נשאיר את הסיפור הזה לא מסופר. יש כאלה סיפורים שממקום אחד חדלים ללכת, חדלים שם מהיות סיפורים ונעשים לא־סיפורים אלא הדבר עצמו. בלתי־יודעים להספיק לעבור, להתהפך ולהשתנות ולהתלבש ולהיות סיפור. מן היושר להניח להם ולסטות מזה והלאה. כלום אין דברים אחרים לספר? עולם יפה, גדול ומלא דברים אחרים. לא?

ס. יזהר
מתוך "סיפור שלא התחיל" עמ'  147 – 164. נכלל ב"סיפורי מישור", הוצאת הקבה"מ 1963.
התפרסם לראשונה ב"קשת" ה' 19 (אביּב תשכ"ג  1963): 5-15, וכן ב"שדמות למדריך" 13, (אדר תשכ"ד 1964): 37-39.

זעקת בירות .

על כל אשר מתרחש עתה בלבנון שומﬠים מימין ומשמאל שלוש טענות חוזרות לדחיה: לא שלנו, לא כדאי, לא כעת.

בוודאי לא שלנו – הם נוצרים ולא יּהודים; הם שם ולא כאן; מלחמתם היא שלהם ולא שלנו; לנו לא חסרות מלחמות משלנו; וגם שני הצדדים שם אינם צדיקים גמורים.

ובוודאי לא כדאי כל התערבות תפגﬠ במאמצי השלום; ויש עיקר ויש שוּלי; ולמה להסתבך בּהרפתקה ﬠם הﬠרבים וﬠם אמריקה ועם רוסיּה (והמﬠצמות הגדולות, כידוּע, סבלניות מאד נוכח דם ﬠמים קטנים – וימותו בינתיים מאות פה ואלפים פה, עד שתימצא הנוסחה הדיפלומטית הנאותה).

וגם לא כﬠת – בדיוק לא כעת. זו בדיוק השעה הפחות מוצלחת, מכל בחינה מדינית שהיא; בדיוק כשאנחנו ערב חתימת חוזה שׁלום; וכו' וכו'.

הדברים יּדוּﬠים. ידוﬠים יותר מדי. בייחוד הם ידוﬠים בהיסטוריה של היהודים. ממש כך גם הסבירו מדוﬠ צﬠקו היהודים חמס ולא היה להם שומﬠ. ההתﬠרבות של העולם – הסבירו – התעכבה תמיד, בימי צרות היהודים ובימי שואת והיהודים וגם, להבדיל, בימי תקומת היהודים – בדיוק מפני טעמים אלה ﬠצמם: לא שלנו, לא כדאי, ולא כﬠת (וﬠוד הוסיפו: הכל מוגזם, ולא נורא כל־כך…).

*

מתברר, שאין אנו מסוגלים לחשוב על בני־אדם נרצחים. אנו חושבים של נוצרים בביירות, על סכסוך שיש להם ﬠם הסורים ועל מסגרת פוליטית־צבאית כלשהי; ואין כלל רצח שם, אלא התמודדות וריב לא־לנו בין כוחות שונים, ובין תוכניות שונות ואפשרויות שונות; ויתמלאו הרחובות ﬠיי־מפולות ומאות גוויות הרוגים, ולא יניחו לאמבולנסים להתקרב אל אלפי הפצוﬠים, ולא יגישו מים אף לתינוקות – מפני שמחכים עד שתתמודד ותגבר פוליטיקה אחת על פוליּטיקה אחרת.

ואין שם אנשים־נרצחים בﬠוול נורא בידי צבא רצחני חסר־מﬠצורים, שמכונן תותחים וכלי־משחית היישר אל תוך אוכלוסיה, מטווח קרוב מאוד – אלא יש שם תיגרה קשה בין נוצרים ומוסלמים וסוריים ופלשׁתּינאים ופוליטיקה אמריקאית ופוליטיקה רוסית, וכל מיני חישובי רווח והפסד; ובנתיים, שׁתישׂמד האוכלוסיה המוכה ההיא, מה נוכל לעשות.

תמונה מפורסמת של הצייר גויה ("השלושה במאי 1808׳׳) מתארת כיתת יורים עומדת ויורה במורדים שׂבידיה: קבוצת יורים צפופה כגוש דחוס, רוביהם בטווח קרוב מאוד ﬠם קבוצת האנשים הנורים – האדמה כאיטליז־דמים, כולם בבהלת־אימים, אבל איש אחד עומד שם, מתולתל־שיﬠר, לבוש צהוב ולבן, פורש זרוﬠותיו ומביט היישר בפני יוריו – ﬠד עצם היום הזה.

גוש תותחים כבדים בטווח קרוב מאוד עם אוכלוסיית אדם, נשים, ילדים ולוחמים. ואין איש בעולם, ואין איש בתוכנו, שיוכל לומר לא ידﬠתי, לא שמﬠתי, לא ראיתי, ובינתיים – לא־כלום, מחכים.

דבר לא נרוויח משתיקתנו, אבל נפסיד דבר: אותו מעט המפלה את האנושי מן הלא־אנושי – את הרגישות לעוול. אם אומנם יּש כאן מקום לשיקולי רווח והפסד, לחישובי כדאי־לא־כדאי – נפסיד את ההתקוממות נגד ניצחון העוול, ואת הניסיון למנוע עוול, נפסיד את ההיענות האלמנטרית, את הריצה הראשונית לשמע נשחט בידי שוחטו.

אבל אפשר גם להוסיף ולשבת, להוסיף ולחשב, להוסיף ולהרגיﬠ: לא, לא משלנו, לא כדאי, ולא כﬠת. ובקצרה: לא אנחנו. כמעולם. אפשר לשכוח שיש ﬠניין קודם לכל זהות – קודם ליהודי, לערבי, לנוצרי, לאמריקאי, לרוסי. יש אדם הזועק אל בני־אדם אחרים: הצילו!

ועל אזהרת בראשית "קול דמי אחיך צוﬠקים" – האם זה כל שיש בידינו כיום להשיב: לא אנחנו – ההוא שם אינו אחיאין לו דמים, לדמיו שלו אין קול?

יזהר סמילנסקי הארץ 17-10-78

"מלך פילוסוף" (במלאת שלוש שנים לפטירתו של דוד בן־גוריון)

בתחילת שנות הששים היה נטוש בארץ ויכוח ﬠירני ﬠל "המימשל הצבאי" שפיקח אז על התושבים הﬠרבים בישראל. בתשובה למכתבים שכתבתי בנושא זה לראש הממשלה אז, ושחלקו על דעתו והציﬠו לבטל מימשל זה, חזר וכתב אלי בן־גוריון והסביר את ﬠמדתו, ואני מביא כאן קטﬠים אחדים משניים ממכתביו.

במכתבו הראשון, מ־12 בפברואר 1962, כתב בן־גוריון בין השאר:

– – אין לי כל מוסר־כליות בהגבלות הקשורות בבטחון, אלא אם יוכח לי כי הגּבלות אלה אינן דרושות לבטחון – – – ביטול המימשל הצבאי – לפי הכרתי הﬠמוקה – ﬠלול לגרור אחריו תגרות דמים בין ﬠרבים ויהודים – – – והסתננות אלפים ורבבות ﬠרבים מעבר לגבול. מדינת ישראל לא תﬠמוד בפני אסון זה. – – – לי ברור שׁביטול המימשׂל פירושו הפקרת המדינה {ההדגש במקור)… אין מדינה בﬠולם שלא היתה נוקטת באמצﬠי הרתעה נגד מסיתים ואויבים פנימיים – אילו נמצאה במצב שבו נמצאת ישראל. ורק ﬠיװרון וחוסר הכרה מוסרית בזכותנו לחיותו פה כﬠם חופשי – – – מאפשרים הקמפניה נגד המימשל הצבאי.

שני הדברים באים אך ורק לבטחון המדינה. צה"ל דרוש להרתיﬠ האויב החיצוני והמימשל דרוש להרתיﬠ האויב הפנימי. האם סבור אתה שהאויב הפנימי אינו קיים?

ולכן ﬠמדתך, לדﬠתי, היא מוטﬠית ואיך לה כל יסוד וטעם מצפוני.

במכתבו השני, מן ה־14 בפברואר

(כאן מספר בן־גוריון כי ב־1933 כשנבחר להנהלת הציונית הלך בין השאר אל מוסה עלמי): ולאחר שפיזמנתי באוזנו ההנחה הציונית הנאיבית ﬠל הברכה וכו' (שיפיקו הﬠרבים מן היישוב היהודי) אמר לי בפשטות: ,,אני בוחר שארץ זו תישאר שוממה ודלה ﬠוד מאה שנה ﬠד שאנחנו, הﬠרבים, נהיה מוכשרים לפתחה. מייד הבינותי שזוהי האמת הﬠרבית” – – – ואם אינך רואה האפשרות שחלק גדול מﬠרביי ישראל ﬠלול להצטרף בתנאים מסויימים לתוקפינו – אתה ﬠיוור.

(וﬠם כל זאת): אני נגד תפישה שנאצר או שאר שליטי ﬠרב יהיו לעולם שונאי ישראל וזוממי השמדתה. אני מאמין בכל לבי שיבוא יום ושלום־אמת יקום בינינו ובין שכנינו הערבים. איני יודﬠ אם זה יקום בינינו בעוד 3 או 5 או 10 שנים. – — – (ומה יביא את המיפנה?) – תפוג המתיחות בין ברית המוﬠצות ובין ארצות הברית, ייגדל מספרנו ויאוכלסו הנגב והגליל, ירבו ידידינו באפריקה ובאסיה – ויקום השלום, כי יגוז החלום להכחדת ישראל.

(ומה ﬠד אז?) ﬠרביי ישראל כﬠרביי אלז'יר ילחמו ביהודים מלחמה נואשת. – – – איני סבור שﬠרביי ישראל נופלים בהרבה מﬠרביי אלז'יר – (לא זו בלבד אלא שמלחמתם יש לה סיבה ﬠמוקה): – תאר, בנפשך לרגﬠ שהמצב הפוך. סביב א"י קיימות שבﬠ מדינות יהודיות המונות 35 ְמיליְון נפש. ובא"י ישבו לפני 15 שנה שני מיליונים יהודים ושבﬠ־מאות אלף ﬠרבים. וﬠצרת או"ם החליטה לחלק הארץ, ולהקים מדינה ﬠרבית בשטח שיש בו חמש־מאות אלף יהודים, צבאות יהודיים מכל הארצות השכנות פלשו לארץ – והובסו ﬠ"י המיﬠוט הﬠרבי והוקמה מדינה ﬠרבית שנשארו בה 250,000 יהודים. האם אתה מתאר לﬠצמך שיהודים אלה היו נאמנים למדינה הﬠרבית וביחוד לאחר שכל שליטי המדינות היהודיות השכנות היו מכריזים ﬠרב ובוקר – שהם מתכוננים להכחיד את המדינה הﬠרבית?

ﬠד כאן. והרשו נא בטרם ניפנה אל תוכן הדברים להתﬠכב רגﬠ ﬠל ניסוחם. האיש כולו בניסוחיו. הדברים ברורים וחדים ונאמרים בשחור לבן כמﬠט. מה שאינו הכרה בקיום ישראל אינו מוסרי ולא רק אינו מדיניות נכונה. וכל הכרה התורמת לקיומה של ישראל – היא גם המצפונית. ראה את הנגטיב – שים ﬠצמך במקום הﬠרבים – ותבין את הפוזיטיב. אין לדברים שולי ספק, או שולי אי־ודאות, שמא גם הﬠרכה אחרת תיתכן. ואין סתם ,,שלום׳׳ אלא רק שלום אמת. ומי שלא רואה כמוך – הוא ﬠיוור, הוא טוﬠה. באותה חתירה לנקודה, שאינה רק ﬠיוורת צבﬠים לﬠתים, וחסרת הומור לﬠתים קרובות יותר – הומור כסליחה לחולשות אנוש וכראיית מורכבות הבﬠייה – אלא שאינה מבחינה ברגישותו של הזולת. ותיקוב האידיאה את ההר.

וכידוﬠ היה בן־גוריון אמן הנאום ה […] חות, לפי הﬠנײן והנסיבות, כשאותן שלוש נקודות קריטיות חוזרות ומוצגות כיסוד־מוסד להבנת הסכסוך, לﬠיצוב המדיניות, ולחישול הכלים הנכונים לטיפול בו.

מצב המלחמה בין היהודים והﬠרבים. רדום או מתלקח, הוא הכרח, משום שהוא ,,האמת הﬠרבית" נוכח ההתיישבות היהודיתלא מכוחם של תושבי הארץ ולא של תושבי האזור כולו לפתור את הסכסוך – הפתרון יהיה פונקציה של יחסי הכוחות בין שתי מﬠצמות הﬠל מזה, ושל יצירת ﬠובדות פנימיות מזה, שילכו ויצטברו ﬠד שיווצר מצב שבו יתבטל סופית "החלום הﬠרבי להכחדת ישראל". מלחמת הﬠרבֿים ביהודים טﬠמיה כה הכרחיים ואף מוצדקים ﬠד שאנו במקומם היינו ﬠושים כמותם – שהוא מﬠין אישור לאומי ואף צידוק מוסרי להתנגדות הﬠרבית למפﬠל היהודי.

*

אין אני בא לשאול ﬠד כמה היתה אבחנתו של בן־גוריון בﬠניין המימשל הצבאי נכונה אם לא, ומה הוכיח הזמן שﬠבר מאז וﬠד ﬠתה (וכידוﬠ, צדק בן־גוריון ולא צדק: ארבﬠ שנים לאחר דבריו אלה נתבטל המימשל הצבאי – נובמבר 1966 – וכלום מפחדיו הגדולים לא נתממש, אבל את פוטנציאל המתח הﬠוין והמודחק בלי לכבות למרות כל ההתקדמות – אין איש יכול להכחישכשנבוא לסכם מה היתה התפישה הבסיסית שﬠיצבה את מסד ההתנהגות הישראלית כלפי הﬠרבים – ניווכח שוב ושוב בשימוש החוזר של התואר "הכרח"– הכרח במין גזירה – השליט בכל מﬠרכת היחסים: הקמת ישראל היא הכרח, מלחמתם של הﬠרבים בה היא הכרח, וחיפוש שלום (שלום־אמת) הוא הכרחאין יחס דיאלקטי בין כל הכרח והכרח, אלא כל אחד מהם מתמשך לﬠצמו, ואין שליטה ִמלאה ﬠליו לאף אחד מן הצדדים.

השלום הוא מין הכרח שבואו תלוי, ובﬠיקרו לא תלוי, בנו. ומה שיש בידינו לﬠשות כדי לקרבו אינו אלא תהליך התבססות צﬠד אחר צﬠד, רצוף ואיטי ולא מהפכני, ושﬠשוי גם להתמשך ﬠל פני היסטוריה ארוכה, ושתובﬠ מצידנו אורך נשימה ומסקנות מחמירות להתנהגות מדינית, צבאית ואזרחית.

לפי תפישה זו, נצטרך בבת־אחת גם לﬠשות למﬠן השלום וגם לחיות כאילו לא יבוא, או ללמוד לחיות זמנים ממושכים בלﬠדי שלום, בתנאים קשים, וללכת ממלחמה למלחמה באין ברירה. וזו הנקודה הﬠיקרית, והﬠקרונית, למי שבא לשאול ﬠל דמותו של המנהיג.

*

הגדרות שונות ניתנו מאז ומﬠולם לסוד כוחו של מנהיג, ולהסברת סבך יחסי הגומלין בין מנהיג ובין ﬠמו, בין אישיותו של מנהיג ובין ההיסטוריה המתהווית; מבין כל ההשקפות אחת […] של מוצא, ויודﬠ גם לגייס את הכוחות המצויים, ולחשוף את הגנוזים, לארגנם ולכוונם אם כדי לקחת סיכונים ולפרוץ, אם כדי לשלם מחיר בויתור ﬠל משהו שבתמורתו ישיג משהו חיוני יותר, לטווח רחוק. מנהיג הוא מי שיש בו עוז לדעת לנהוג לפי הכלל: היוואש מיאוש – “Never say never”.

המנהיג יודﬠ אפוא לאבחן את השנייים את האפשר ואת האי־אפשר, ולנווט מן השני אל הראשון, גם כשבתחילה הכל נגדו – כולל אלה שלמﬠנם הוא פועל – והוא ﬠושה מתוך בדידות כדי ליצור את הקשב הנכון לדבריו, ”ודרך אין־סוף אי־הבנות, התנגדויות ויריבות, הוא הולך ומשחרר את הﬠוצמה שהייתה משותקת, מבטא את המאוויים הכמוסים שרחשו קודם כﬠוברים ﬠיוורים, ויוצר דינמיֵקה אשר תוליד מצב חדש, כזה ששוב יהיו בו אפשרויות פתוחות.

המתח בין השניים, בין האפשר ובין האי־אפשר; והאבחנה המפלה בדייקנות את האפשר מן האי־אפשר וההכרח להודות בשניים ובשום פנים לא רק באחד מהם (שזה פתח לדמגוגיה ראוותנית, לוויתורי סרק שאין להם תמורה): הכרה גם במה שהוא אפשר וגם במה שהוא אינו־אפשר, והפצת ההכרה הכפולה הזו, גיוס המשאבים, והצﬠת שלבים בדרך מעשית ואפשרית, כדי לנטות מן האי־אפשר (למרות פיתוייו הרבים, וקיסמו המחניף לרגשות קלי־התלקחות וכו׳), אל האפשר שנראה לﬠתים במﬠשיותו כאילו היה קר, בהסתפקות באפור יותר, כוויתור ﬠל חזון מבהיק יותר, וכאיטי יותר וכמתפשר ﬠם הפחות, ואפילו ממש כאילו היה הסתלקות ממיטב הﬠקרונות הרוממים.

בתודﬠת הﬠמים מתהלך המושג שאפלטון טבﬠו ותיארו בהרחבה ולא במﬠט התפﬠלות, ,,מלך־פילוסוף׳׳, שהוא בו בזמן, כשלמה המלך בשﬠתו, גם מנהיג פוליטי שﬠוסק בכל ﬠנייני הבורסקים, וגם איש־רוח שׂאומנותו בﬠנייני הבשמים. ואגדות כל הﬠמים יודעות לספר על מלכים כאלה, משכמם ומעלה טובים מכל השאר, ושני כתרים להם, כתר מלכות וכתר תורה.

ﬠניין זה ראוי להשתהות ﬠליו. לא רק משום שבן־גוריון, מלבד היותו מדינאי שﬠיסוקיו בﬠניני הציבור, היה כידוﬠ מקדיש מזמנו ללימודים ﬠיוניים ולהגות בדברים שברומו של ﬠולם הרוח והמדﬠ (ושגם באלה קנה לו אויבים, ומלגלגים, ומרירי־ביקורת, לא פחות מיריביו במחשבתו המדינית ובמפﬠליו הממלכתיים, שלא הניחו לו אלא הטיחו בו בנקמנות כי הוא רק דילטנט, ורק חובבן, ואפילו מאחז־ﬠיניים). אף ספרייתו הﬠשירה ומרובת הפנים הזו היתה לצנינים בﬠיני כמה וכמה ,,מומחים׳׳ ו,,בﬠלי־מקצוﬠ”. שכן בנוהג שבﬠולם רואים האקדמאים את האוטודידקט כראות רופא את המכשף המתחרה בו.

לא אבוא לשפוט ואיני מוסמך בכלום לחרוץ לא לכאן ולא לכאן, ובדיון ﬠל "המלך הפילוסוף", איני בא כלל לשאול אם אמנם היה או לא היה בן־גוריון פילוסוף כשם שהיה מנהיג מדיני אליבא דכולא ﬠולמא – אני בא לשאול ﬠל הﬠקרון שביסוד הדימוי הניכסף: ,,מלך פילוסוף".

ואם מנהיג ניכר בכשרונו לדﬠת לחלץ בני־אדם ממצבי שיתוק, ובכוחו לרסן חלומות והזיות מתוקות במגבלות ריאליסטיות, כשם שגם להיפך, לדרבן מﬠשים ריאליים מתוך המשאבים האידיאליסטיים ה,,חזוניים׳׳, וכך מתגלה המנהיג כמי שיודﬠ לקרוא בנפש הﬠם כמה סטרוקטורות־ﬠומק, לא מודﬠות כל צרכן, וגם יודﬠ להפﬠיל אוחז בדרך פרגמטית כדי ליצור מהן סטרוקטורות גלויות ואפשריות, ומשחרר בדרך זו אנרגיה כבושה והופכה למציאות מתגשמת וﬠד שהוא ניפתל בכל מדוחי האי־אפשר המפתים הן בשלמות האידיאלית שיש להן, והן באליבי השלם שהן מﬠניקות שלא לﬠשות כלום שהרי אין מה ִ לﬠשׁות; ובהיותו דבק במטרה, רק בה וכולו בה, איש מוכה אמוק, וכמופﬠם "אידיאה פיקס" שׂהמציאות שצריכה להיווצר חשובה בעיניו לא פחות מהמציאות שצריכה להשתנות, היה נעשה אטום לכל מיני תביﬠות צדדיות, הצﬠות, איומים, או חנופות, וﬠקשן ללא נשוא, וטרדן לﬠתים בלתי נסבל, היה חוזר ומתופף בתוף הגדול האחד שהיה לו, את הטקסט הקצר והאחד שלו, טקסט שכל תוכנו כבר ידוﬠ, נדוש ופשוט – פשוט מפני שקולﬠ, ונדוש מפני שאין לו תחליף – הפתרון האפשרי בתוך ﬠולם האי־אפשרי שמסביב ובתוך אלף האלטרנטיבות שלכאורה – רק הוא המציﬠ דרך מﬠשית אפשרית, מה שﬠושה אותו בﬠיני המקיפים אותו, לﬠתים, כהר ניבצר מעלות ﬠליו, ולﬠתים להיפך, כבקﬠה שמטילים בה כל אשפה, ושﬠל־כן היה ניראה בﬠיני אחדים כﬠרמומי ביותר ומלא תככים ונכלים, ובﬠיני אחרים ניראה תמים כילד, קל להיפתות וכמﬠט ﬠיוור אל הסובב־הקרוב אליו, פﬠם הוא כמקיאבליסטן שנון וחריף ואפילו אכזר ו,,דורך ﬠל גוויות", ופﬠם הוא כדון־קישוט שאינו מבחין בדברים יום־יומיים. בין מציאות שבﬠליל ובין מציאות שבדמיון – ובאותו נאום אחד שלו, הנאום אין קץ, ובאותה שקידה לא תילאה, כהתברג בורג אל תוך מושבו הﬠמוק – ידﬠ לדחות לצדדין כל מיני תפל ולהﬠמיד ﬠל כמה ﬠיקרים בהירים ופשוטים, ושום דבר לא יסנוור אותו או יזיז אותו או יﬠצור אותו או ינמיך רוחו – מהתקרב אליהם – כמוקד ﬠדשה המרכזת הכל. לנקודה הבוﬠרת.

וﬠם כל זה, הדימוי ,,מלך פילוסוף" שאפּלטון תּארו ברפובליקה שלו (בעיקר בספר השביﬠי) ﬠוטה הוד: הפילוסופים האמיתיים – כתב – יהיו שליטי המדינהוהם יפים בתכלית היופיהם יוליכו את הﬠם ויפנו את מאור נשמתם כלפי מﬠלה, וﬠד כדי שיהיו כחצאי אלים (דימונים) – דימוי זה של הצירוף המﬠולה מכל הצירופין – מלך ואיש־רוח – ניראה שאינו אפשרי כלל, לפי שהוא שׁני הפכים שאינם יכולים לדור באיש אחד.

המלך – הוא מי שמבדיל בין האפשר לאי־אפשר, מסלק את האי־אפשר ובוחר באפשר, באפיק חיובי לכל כוחותיו ופﬠילויותיו; ואילו איש־הרוח הוא מי שהאי־אפשר הוא שטח מחייתו. וכמוהו גם האמן, וכך הוא המשורר, וכך גם איש הדת. ברגﬠ שמשהו מתגלה כאי אפשר – המלך כבה, ונדלק אישׂ־הרוח.

כשאני נוכח שדבר הוא אי־אפשר, אני מסיע דעתי ממנו ומנסה כיוון אחר, אומר המדינאי; כשאני רואה דבר שהוא אי־אפשר – מתפעל המשורר – אני מתחיל לנוע סביבו מוקסם. דעתו של זה […] ממוגנטת אל האפשרי. דעתו של זה מהופנטת אל מה שמﬠבר לאפשרי. אבסורד? ובכן, סוף הדרךִ הזו – אומר המדינאי וחוזר ﬠל ﬠקבותיו; אבסורד? – כאן מתחילה הדרך – מתלהב האמן ונוטל חומר לידיו. שאלו את הפילוסוף ותמצאו כי בכל כוח כשרונותיו הגדולים הוא רץ אל אותן שאלות שאין בכוחו לﬠנות ﬠליהן, אותן שתמיד יישארו בחזקת שאלות, לאחר כל התשובות.

*

המדינאי הוא מי שמכריע בין זוגֵ 'או־או'. אחד הוא מוחק וממילא מתבטל ה'או' השני, והופך מברירה להכרﬠה. ואילו הפילוסוף חי במתח שבין האו הזה והאו הזה. אין הוא חיית ים ולא חיית יבשה, אלא הוא חיית בין העולמות […] אלא שטח ההפקר שבין הים ובין היבשה. תחום התמחותו הוא ב"והיה אם – “, בספקולציה שבה הברור אינו מﬠניין והסמוי שוצף אפשרויות. במקום שדﬠתו של המדינאי נחה ושקט יורד ﬠליו, שם ניסﬠר האינטלקטואל כנימלט ממלכודת סגורה; במקום שאחריותו של האחד מצאה פתרון – שם צפות האלטרנטיבות לשני פרוקות שום אחריות; וכל מה שנימחק ﬠל ידי הפתרון שב למקומו וחוזר לכבודו הראשון. הזמן אינו ממית כלום. מה שנולד לתוך הזמן לא יזקין ולא יחלוף לו. השאלות שנישאלו פﬠם תישאלנה תמיד, והשאלות החדישות הן אותו שנישאלו בכל הזמנים. מה שאמר אריסטו בפיסיקה – ביטלה הפיסיקה; מה שאמר אריסטו במטאפיסיקה ﬠדיין כוחו ﬠימו, ﬠדיין דשים בו, ואינו בר־ביטול, וכאילו נאמר הבוקר.

ומבחינה זו היטיב אפלטון לראות כשדרש לגרש מן הפוליטיקה שלו את המשוררים, כגורם מתסיס ומפיץ מחלות בתוך הסדרים הסניטאריים המתוקנים שהיקצה לאזרחים ההגוגים שלווכך, אותה הבחנה של בן־גוריון בשאלה הﬠרבית, שבה פתחתי ובה אסיים, בין מה שהוא אפשר ובין מה שהוא אי־אפשר, וההסﬠה שצריך להסיע את הﬠשײה מן האי־אפשר לﬠבר האפשר, אל אותו אפשר שהצטבר בﬠמל מהררי האי־אפשר האידיאלי, ההבחנה בזמן ובמרחב ובמשאבים, שבתנאים נתונים אלה אפשר להשיג רקְ ﬠד כאן, ושﬠד שלא ישתנו התנאים – נשאיר את האידיאל ,,שלום־אמת" – בסוגריים של אי־אפשר, ונתרגם את משמﬠות האפשר והאי־אפשר לשפת מﬠשים אפשריים, להתנהגות פוליטית, חברתית וצבאית מסויימת וכו' וכו, – הבחנה זו היא היא הבחנת המדינאי למופת.

אלא שהמציאות לﬠולם אינה רק מציאות של מדינאי בלבד. היא מציאות של יותר מתוכן אחד, מהבנה אחת, מפירוש אחד, ומתרגום אחד. המציאות היא גם מציאות של הלא־מדינאים. חוכמת המדינאים היא חוכמת האפשר. וגבולות מפﬠלם כגבולות האפשר הידוﬠ אותה שﬠה, אותו מקום באותם תנאים, ובאותם משׁאבי כוח זמינים – והיא שבויה בגבולותיה. ואילו איש הרוח משוחרר – אם רוחו נכונה בו – מתלות זו בגבולות אלה. והוא תוקף מנקודת ראותו ואינו מוותר ולא ניכנﬠ למה שקוראים "חוקי ההגיון”, שהם חוקי האפשר הזמני השורר כעת, עד שיחלוף וישתנה. האפשר אינו מכיל את האמן. האי־אפשר קורא לו. לא באי אפשר אלא באפשר שׂמﬠבר לקו הרכס, שׁמﬠבר לקו הרקיﬠ, שׂמפעים את דמיונו וקורא להביא תמורה במציאות הנתונה.

*

והואיל והמנהיג המדיני, לפי הגדרתי, אינו יכול להשלים ﬠם מצבי שיתוק, והוא נעשה מנהיג כשהוא קם וחולץ ממצבי השיתוק האלה, קורה ששני הכיוונים ההפוכים מזדמן להם פתאום להתלכד, לרגﬠים היסטוריים קצרים, במקומות משבר בﬠיצומו. וכך יש מקומות ויש רגﬠים שבהם הרהורי איש־הרוח במופלא שמעבר מזה לאפשר, והתײסרות מצפונו על מה שהוא רואה לﬠיניו במלכות האפשר ובהחמצת מה שמﬠבר לו – כל אותה שחיתות הכרחית שההסתפקות באפשר מוכרחה להביא – ובו בזמן ובו במקום גם תחבולותיו של המדינאי להיחלץ ממלכודת האפשר שניכנס לתוכה ﬠד שיתוק, ושאי־אפשר ﬠוד לשבת באפשר הזה מבלי להפסיד את כוח החיות של הﬠם שהוא מנהיגו – במקומות האלה ובזמנים האלה, גם המדינאי וגם איש הרוח, כל אחר ממקומו, ומטיבו, וממניﬠיו – ﬠומדים פתאום שׂותפים שלא במתכוון ﬠל סף תפנית הכרחית אחתﬠל סף ניסוח הכרח חדש, וויתור ﬠל משהו לשם משהו, והתחשלות למאבק לשם משהו שאינו פחות מהכרת אמת הכרחית – ומי ﬠוד בימינו ומי ﬠוד במקומנו שאינו חש את הרגﬠ הזה ואת ההכרח הזה קרב במהירות ובא ﬠלינו: שאם לא נשתנה לא נתקיים, שאם לא ניחלץ מן האפשר שהספיק אתמול – נפסיד את מקומנו כאי־אפשר. האופק של האדם אינו מקוםהוא המתח שבין כאן ובין שם, בין האפשר והאי־אפשר. והשאלה הﬠרבית, ושלום האמת – הם היום האופק.

ס. יזהר    דברים שנאמרו בבית בן־גוריון עם צאת ספּרו של שבתי טבת: "קנאת דוד”, 1977

איך עושים קללה.

מעשה שהיה בי. יום אחד מטלפן אלי חבר ושואל אם קראתי את מוסף "הארץ" – "ספרים", שיצא בו ביום. שאלתי, למה? והוא השיב כי מצוטט שם משמי כי אני הייתי נגד העלייה הגדולה בראשית ימי המדינה וראיתי בה קללה שירדה על הארץ ויסוד זר ומאיים, וכו', שעל זה פרץ מתוכי מין "מה?!" שחברי דוקא שמח על קריאת הפתעה־מחאה זו, ואמר: "אל ה'מה?!' הזה פיללתי!", כעבור ימים אחדים כבר ראיתי את הקובץ "בין עולים לוותיקים", בהוצאת יד בן־צבי, שבתוכו נכלל גם המאמר "בין עולים לוותיקים בראי הספרות הצברית", שממנו נלקח הציטוט כביכול משמי כי "העלייה הגדולה נתפסת כקללה שירדה על הארץ וכיסוד זר ומאיים שהציף אותה" ושאיננו שום ציטוט מדברי משום מקום, אלא הוא רק לשון מחבר המאמר בפירוש שפירש את הסיפור “חרבת חזעה", מייד שלחתי מכתב למערכת "ספרים" ובו הכחשתי שזו ציטטה מדברי, ושכציטטה אינה אלא שקר שמנסים להצמיח לו רגליים.

‎ ‏‎ בטרם אחזור אל המאמר המסביר איך הסיק מחברו כי אמנם הייתי נגד העלייה הגדולה, ובשכנוע כזה עד שעל דבריו כבר סומכת ידיה גם עורכת הקובץ במבוא שלה, כשהיא מקבלת כדברים בדוקים שאמנם היו אז סופרים רעים כמוני והיו אחרים טובים יותר, ושהרעים “שהתייחסו עוד בשעתה (בשעת העלייה הגדולה) בהסתייגות – ואולי אף בשלילה – לעלייה”, והרי לפניכם כבר עובדה ולא רק השערה, או פרשנות, אלא קביעה מוסמכת, שבודאי עוד יחזרו עליה כדבר של וודאות בדוקהומן הסתם היא רשומה כבר כנזיפה ב"תיק" שלי – בטרם אחזור אל הקביעות הפסוקות האלה, צריך לומר עוד שני דברים כללים וקצרים, אחד על הספר כולו ועל "הפילוסופיה" שלו, ואחד על אותו המאמר על הספרות ועל “הפילוסופיה" שלו.

הדבר הראשון הוא שאלת יסוד. האם נכונה היתה ההחלטה להביא את העלייה הגדולה לארץ? מצד אחד היו קולות שהסבירו שהארץ, המותשת והמרוששת לאחר מלחמת העצמאות, לא תוכל לקלוט עלייה גדולה בלי הכנות תשתית גדולותובלי להגביל את זרם העלייה ביכולת הקליטה של הארץ. וכנגדם היו קולות אחרים, שתבעו להביא מיד, בלי כל הכנות, בלי אמצעים, בלי לחכות עד שיכינו הכל, ובלי סלקציה של העולים, ולקום ולהסיע עם גדול אל ארץ ריקה כמעט, מפני שמדינה ברגע התהוותה יכולה לעשות מפעלים שאחר כך לא יעשו אותם או שיעשו אותם בכל כך הרבה שיקולי כדאיות ובכל כך הרבה זהירות, עד שבסופו של דבר לא יעשו כלום. ובקצרה: להביא או לא להביא? בן גוריון אמר כן, לא בלי לשער מה גודל המעשה והסיכון. אבל בהכרה בהירה שאם לא תקפוץ ותעשה מייד – הדבר לא ייעשה.

על השאלה הזאת צריכים היו עורכי הספר וכותביו להשיב באומץ בראש כל ‏חיבור וחיבור שלהם – אם כן או לא. כי אם לדעתם, במבט לאחור לאחר חמשים שנה, אם תשובתם היא לא – יהיו המאמרים שלהם בקובץ הזה כדברי הסבר למה לא. אבל אם תשובתם היא כן, ושמראש היה ידוע שהולכים לעשות דבר גדול וקשה וכבד ומיוסר, ושלא יחסרו שגיאות וגם עוולות, ושקשה עד אי־אפשר לקלוט כפליים מגודל הקולט, ושזו העזה שישלמו עליה במרורים, אבל שלאחר הכל ובתוך פרק זמן קצר יחסית תקום כאן ארץ חדשה ועם חדש – מי שרואה כך את העלייה הגדולה גם מאמריו יהיו נכתבים אחרת. הם לא יחדלו מפרט את ייסורי הקליטה שהיו, פיזיים אנושיים ותרבותיים, הם יוקיעו בצדק התנהגויות נלוזות והתנשאויות פטרוניות, הם יצביעו על ניצול לרעה ועל שרירות לב, וקודם כל על השיטה הפסולה, לעשות בשביל אנשים בלי לשאול את פיהם, הם יספרו על ייסורי התחלות מוצדקים ולא מוצדקים, ועל מקרים רבים של אי תאום בין עולים לוותיקים, ועם זה, ולאחר כל זה, הם לא יוכלו שלא להראות איך קרה הדבר שתוך תקופה קצרה יחסית הוכיחה האסטרטגיה הגדולה את צידקתה ההיסטורית.

לא היה ממי ללמוד. לא קרה עוד כזה בהיסטוריה. ואין אף ארץ הגירה בעולם שהייתה יכולה לשמש כדוגמא יפה, אם בהיקף המעשה ואם, לאחר הכל, ברגישות ההומאנית לסבל האנשים ולמצוקתם. כמובן שלא הכל היה נחמד. ופה ושם גם גרוע ומרגיז, ובודאי שאפשר גם היה לעשות אחרת, ושלא כל האנשים שהיו מעורבים בדבר היו תמיד אנשי מופת, ואין בדברי אפולוגטיקה לא להתנשאות ולא לאבהנות, ולא לטיפשות ולא לנבערות, ולא לרשעותם של אחדים, או לחטפנותם של בעלי הכוח, מן הוותיקים, אלא שבדרך כלל לא בזדון ולא ברצון רע, ולא כדי לנצל ולא כדי להשפיל, וגם לא כדי לאשש את המוסכמה על האשכנזים הוותיקים הרעים והגאים שהערימו על העלייה כדי לנצל לטובתם ידיים זולות, עבודת עבדים ובשר תותחים, ושבעיקר לשם כך הובאה העלייה הגדולה ארצה, מפני שכשהרשעים הללו צריכים עבדים הם יודעים מניין להביא אותם זולים יותר ועבדים יותר, ולאחר מלחמת ששת הימים התמלאה הארץ לשימצה בניצול הערבים הניכבשים. ואף על פי כן, עדיין חוזרים על כך בהטחות חריפות, ובדמגוגיה מנחם בגינית זכורה עדיין, כשהישוב עשה אז כמיטב כוחו המוגבל וכמירב תבונתו חסרת הנסיון ושלעתים נעצרה באידיאולוגיות מקודשות, או בבורות וגם לא תמיד בחפות מאנוכיות, אלא שעם כל הרע והמצער והמכוער הזה, כאמור, תוך פרק זמן היסטורי קצר יחסית התהווה בארץ ישראל עם ישראל, לטוב וללא כל כך.

כל כותב מאמר בקובץ הזה, על כן, וגם עורכת הקובץ בכלל, צריך היה בראש כל מאמר להודיע ביושר, אם כן או לא – אם נכון היה להביא את העלייה הגדולה עם קום המדינה, או לא. (ועדיין בלי לעסוק בשאלה החשובה לא פחות, על אודות העולים עצמם, אם הם היו רק "חומר" לעלייה, או שעלו מרצונם ומבחירתם שלהם, ואלה הן שאלות יסוד לא קלות), דבריהם היו נכתבים אחרת ונקראים אחרת לאחר תשובותיהם הכנות. ולאור מה שהם כבר יודעים היום על הימים ההםכשכל העדויות והארכיונים כבר פתוחים והכל גלוי, גם המעשים הרעים וגם הכוונות המטופשות וגם המעשים הלא כל כך רעים והכוונות המפליגות לֵכת. הח"מ, מכל מקום, באותם הימים, היה עם אומרי ההן לשאלת בן גוריון. בהצבעות ובפעולות כפי כוחו הדל. גם לאחר שמעמידים אותו היום בצד המוקעים כשוללי העלייה הגדולה.

ההערה העקרונית השנייה, נוגעת לברור תפקידה של הספרות ותפקידם של הסופרים כמתעדים את המציאות וכעדים לה. אם מעיקרו יש לה לספרות תפקיד כלשהו, מחוץ להיותה ספרות, ומי קובע לה את תפקידיה, ואם תפקידה הוא להיות ראי לתקופה, לשקף מצבים היסטוריים ולהיות צד בוויכוחים החברתיים פוליטיים? זה ויכוח עתיק יומין שמעולם לא הוכרע וכנראה גם לא יוכרע. לפי דעה אחת, הסיפורים והשירים הם כדי לתעד תקופה ולהעיד וגם להתערב בריביה, לפי דעה אחרת כל העדויות וההשתקפויות אינם אלא רק חומרי הגלם שמהם עושים ספרות. יש הסבורים שסיפור הוא כדי לשחזר מצב ענינים היסטורי וביוגרפי, ויש סבורים שמצב הענינים ההוא, היה רק הבצק שממנו אופים את הלחם. בצד אחד שואלים מה היה באמת מתחת לכסות הסיפור ומה קרה שם בעליל, ובצד אחר שואלים מה עשה לי הסיפור ומה תגובתי לפנייתך אלי. לאלה הסיפור הוא עוד מאגר מסוגנן לידיעות על העולם, ולאלה הסיפור הוא דיבור שפונה אליהם ואל היענותם האישיתכאן הסיפור הוא כמין אילוסטרציה מאויירת, כמשל לנמשל, או ככתבה מפורכסת, וכאן הסיפור הוא כנוכחות בחוויה אנושית ובאמפתיה לדיבורה. וכבר הארכנו מדי בלי להיות בטוחים ששכנענו את הלא משוכנעים. ומכל מקום, אין הכרעה שהספרות היא מראה משקפת או מצלמה מתעדת או שיקוף רנטגני. רבים חושבים כך, אולי מפני שעוד לא היתה להם הנאה מקריאת ספרות, ועושים בה על כן מיני שימושים שאינם לפי דרכה.

עד כאן העקרון שבודאי אינו מחייב את מי שאינו רוצה בו, כמו שלא חייב את עורכי הקובץ שבעיניהם הספרות היא לא כלום מלבד ראי למציאות, ועדות לתקופה. גם בלי שיעניקו לעדותה משקל רב ערך, מפני שרק לאחר תהלוכת כל הכלכלנים, ההיסטוריונים והסוציולוגים למיניהם, בא גם "איש ספרות" למסור עדותו, איך השתקפה העלייה הגדולה בספרות, והוא נענה ובא, בלי לחוש איך הוא הורג את הספרות כדי להשביע אנשים בלתי רעבים, ואיך, על כך, שמו אותו אחרון בסוף כל הדיונים, כמין מחווה כלשהי לתרבות.

ולאחר שתי ההערות המקדימות האלה, האחת, שעורכי הקובץ התחמקו מן השאלה הראשונה במעלה: כן או לא עלייה גדולה. והשנייה שהמאמר על הספרות עזב את הספרות והסתבך בדיונים אידיאולוגים חיצוניים לספרות. והעובדה שהעורכים והמחברים אינם בלתי מתחמקים מן העיקר, וכמוהם גם מחבר המאמר והוא אוחז בהבנה המקובלת שהספרות היא באמת שיקוף המציאות, ושקריאתה יכולה לאשש כל מיני תיזות חברתיות פוליטיות נדושות על משמעות הסיפורים ועל כוונות המספרים, והכל כבר מתויק וחבוש היטב בכל הביבליוגרפיות, על דעותיהם, אופיים, ילדותם העשוקה, לרבות שיכותם הפוליטית, ואבוד להם.

וכך קרה גם לסיפור שהמבקר דן בו. הוא מזכיר שהיתה אסכולה אחת שראתה בסיפור ההוא ביטוי לאיזה דחף מוסרי. אבל לעומתה יש גם אסכולה אחרת, שרואה בסיפור לא מחאה כנגד עוול, אלא רק ביטוי להשקפתו הרומנטית של הסופר ומחאתו הסנובית על "השתנותם והיעלמם של נופי ילדותו”. ובכן, לא עוול היה כאן אלא נופים. באותו הסיפור שסיפר איך לקחו אנשים מכפרם ואיך גרשו אותם בכוח ואיך העמיסו על הקרונות, ואיך פוצצו להם את ביתם ואת כל עולמם, ואיך אלה אנחנו שעשינו את כל הגרש הרוס פוצץ והגלה הזה, שצריך להתעלם ממנו מפני שהכל שם היה רק נופים ואיזו יבבה מפונקת על פגיעה בנופים, רק רומנטיקה של יליד אחד, שלא איכפת לו כלום מלבד היעלמות הנוף שלו, ושום גירוש ושום פיצוץ ושום כיבוש ושום אכזריות ושום אטימות לב – אלא הכל רק נופים, ולא ברור מה קורה כאן, האם האיש הזה לא קורא כשהוא קורא? לא רואה? לא שומע? לא מרגיש? קורא ולא זע לו דבר בליבו? קורא אבל רק מלים שמזכירות לו ביבליוגרפיות? קורא ולא נע ולא זע והכל לו רק הקונצפציה של נופים, מה עוד צריך להתפוצץ עליו כדי שייראה? כדי שיכאב לו כדי שיהיה שם? האם זו קהות חושים? אטימות לב? או רק עבדות למוסכמות חוקרי הספרות באקדמיה שיודעים לקרוא סיפור בלי נוכחות אנושית, לא בזוועה ולא בחמלה, אלא רק באיפיוני התגים? אדם קורא על ראשית הכיבוש הישראלי, קורא על רגע התחלפות הציונות בכוחנות, קורא על התחלפות היהודי בדורך הנשק, ובישראלי שהנה הפך להיות הרודף, החומס לו בכוח, וכל זה הוא רק נופים? רק רומנטיקה פרטית? וזה האיש שבא להיות דובר הספרות בקובץ הזה?

זה לא הכל. כי מייד אחר כך, ובאותו המשך, מוסיף המחבר ומביא את הסופר, יפה הנפש הזה, שרק הנופים יקרים לו, ועד כדי כך, שכשהוא, הסופר, מתאר את "שיכוני העולים שנבנו אחרי הקמת המדינה, כצרעת המכסה את הארץ, וכזרועות תמנון אדירות שתל אביב שולחת ללפות את סביבתה ולהטביע את "הארץ הישנה" – ומנקודת ראות "ילידית" זו, שהיא רומנטית ואריסטוקרטית, העלייה הגדולה נתפסת כקללה שירדה על הארץ, כיסוד זר ומאיים שהציף אותה, כיער אותה ביותר ממובן אחד והבריח ממנה את תושביה המקוריים.”

כל המובאה הזאת לקוחה מדברים שנכתבו ב-1990, כשהעליה הגדולה ושיכוני העולים הם מכבר מאחור, ואילו מה שמדובר עליו אינם שיכונים, אלא בתי "בנה ביתך”, של אמידים שיצאו מן העיר, ושבתי חלומותיהם לא התחשבו במבט כללי ומרחיק ראות, ולא בערכי טבע מיוחדים, כחולות באשדוד או גבעות מודיﬠין, כשקבלנים הלכו ותפשו כל גבעה רעננה וﬠשו בה כבתוך שלהם וכיסו את הארץ משני צידי הקו הירוק כשרירות רצונם רודף הבצע, יד אחת עם הממשלה של אז, אלה הם בני הוותיקים, המבוססים, ברובם, שיצאו מתל אביב ובלא רסן הלכו והרסו את מה שלא יוכל עוד לתקון, כמו שהולכים ועושים כעת בכביש חוצה ישראל, למשל, כאן זו מלחמה של מעטים על שארית הארץ הנותרת, שלא תהפוך לבלתי נסבלת ולמﬠוות שאין לו תקנה. והסופר מודה שהיה בין מייסדי רשות שמורות הטבע ורשות הגנים הלאומיים, למצוא פתרונות אפשריים למראה הארץ וליישובה, לא בחטפנות קשוחת לב אלא בחשיבה ובתכנון זהיר, ואילו כל האריססוקרטיה, והרומנטיקה, והילידיות ותיעוב העלייה והקללה וההצפה ביסוד הזר, ושאר המטעמים, כולם הם מפרשנותו הנמהרת, ביותר ממובן אחד, של מחבר המאמר. יש אנשים שחיים בתוך החיים, ויש כאלה שחיים בתוך התגים. מה לעשות. יתוייג להם.

יזהר סמילנסקי מעריב 3-9-96

ומה יהיה על רחובות?

רחובות ההיא שאני יודע לא קיימת עוד.

רחובות ההיא, המושבה היפה, אולי היפה במושבות, שלא הייתה יפה ממנה, ושאי אפשר היה לﬠרבב אותה באחרת, לא בראשון הוותיקה ממנה ולא בחדרה בת גילה, ולא בפתח־תקווה הגדולה מכולן, ולא באיזו מושבה שהיא מ"מושבות יהודה", שלא היו אלא דברים קטנים ותקועים אי שם רחוקים. ואילו רחובות הייתה גדולה, לא יותר מדי, מרכזית ומרווחת, וכולה כאילו נחלה אחת מבוססת ושלווה, בלי לשים לב עדיין לכל העניים שהיו בה, כרגיל, עם כל הלא יוצלחים וכל מיני קשיהיום שיש בכל מקום, ובﬠיקר בין הפועלים הרבים שﬠברו בה, מהם נשארו ומהם עברו והלכו הלאה, לא תמיד שבעים, וכמובן בין הפוﬠלים הﬠרביים שבאו בהמוניהם עם אור ראשון ונעלמו עם אור אחרון וכאילו לא היו, ובעיקר, אם לא הרחיקו קצת דרומה ולא ראו את שﬠריים שבצד המושבה. שכונה מקופחת, בנויה מﬠוני, מלבני חומר, מפחים וממחצלות, שאנשיה ונשיה וילדיה היו ﬠובדים קשה ומנוצלים קשה, ועד שפוﬠל אשכנזי, בשנות השלושים, היה משתכר עשרים גרוש ליום עבודה קשה בפרדסים, בעידור האינסופי ובגיזום הלא נגמר, והפועל הﬠרבי היה משתכר חמישה עשר גרוש, (והילד הﬠרבי יצא בעשרה אם לא בשמונה ובחמישה או רק בפרוסת חלווה), ואילו התימני צריך היה להסתפק בשבﬠהעשר גרוש וחצי, ולהבין שהוא אינו אלא משהו בין יהודי לערבי, באמצﬠ. למה? ככה.

עוד לא היו אז כבישים ולא מדרכות, והכל בוססו בחול וחיפשו קצת כורכר או מחשופי חמרה לדרוך עליהם בקיץ, ובחורף חיפשו דווקא חול נוקשה כדי להימלט מרפש החמרה. והיו ﬠצים בכל החצרות, אקליפטוסים מתנשאים עד לגובה מעוף העורבים, תותים ﬠבותים שתחתיהם אפשר היה לכבס או לקלף שקדים, ברושים שחורים שסימנו מיצרי גבולות, ודקלים תמירים על רגל דקיקה שסימנו את שני צדי השערים פנימה, הבתים היו קטנים, צנועים, מטויחים לבן ומכוסי אדום, השירותים היו בחוץ מסוידים יפה, החצרות היו רחבות, מרחוב יﬠקב ועד רחוב ויצמן המגרש האחד, קצת גינות קרוב לבית, רפת ולול ומחסן, ונקי הכל ﬠם גני ירק ומספוא וגפנים ועצי פרי פה ושם. אף אחד לא מיהר, הכל סביב חי במתינות נוחה, רכבו ﬠל חמורים ואחדים על סוסים, הפרות היו יוצאות שמנות לרעות בחלקות הבּוּר שבין הפרדסים וכרמי הגפן, ובחורף היו מתעוזזים שם ופורצים בפריחה שיכורת צבעים כל שפעי הכלניות הסביונים, הסילנות, הקחוונים והתורמוסים, ובט"ו בשבט היו מתחילות השקדיות להתאדות לענני פריחה ריחניים שלא היה בﬠולם ניחוח יפה מסחרר מזה, והפרדסים שהלכו ונתרבו כל הזמן והקיפו הכל וגם חדרו פנימה אל תוך המושבה (פרדס יעקבסון למשל בלב המושבה בין בנימין ועזרא), ולקראת האביב היו יוצאים וחורשים חלקות בשטחים הריקים, והאדמה הייתה מתגלה שם אדומה כמו זו של ימי בראשית, מיד כשהאלהים עשה את האדמה הראשונה.

והכל היה פתוח, ממש פתוח, ונרחב ומרגיע, באיזו יסודיות איכרית טובה, אף על פי שלא חסרו צרות, ולא חסרו ימי פחד ומתח, ולבוא לרחובות היה כמו לבוא למקום שיש לו צורה, שיש בו איזו איטיות ויישוב הדעת, ויש בו אנשים מכובדים, וכשהסתבכה גדרה למשל בעסקי הטבק ששרף את כספם ואת כל קיומם, לאן הלכו אם לא אל אליעזר יעקבסון ואל טוביה מילר ואל משה סמילנסקי, אם להזכיר רק שלושה מרבים, באותן משפחות ענפות ושרשיות, ובוועד המושבה היו אנשים כבדים ששמותיהם כבר בדברי הימים, נשואי פנים ואבות למשפחות מבוססות, ובין הפועלים שעדרו ושקטפו ושבצרו וששמרו בכרמים היו גם אהרן דויד גורדון, גם יוסף חיים ברנר, גם דוד שמעוני, ורבים וטובים אחרים שכתבו ב"הפועל הצעיר" וכתבו ב"האחדות”, ויצאו לעשות קיבוצים ומושבים ותנועות פועלים, והיה שם איזה ביטחון מרגיע, והדברים כמעט שלא היו משתנים, וכאילו הייתה איזו ברית חשאין בין הליכות האנשים, בין מלאות הפרדסים, ובין איטיות מעוף העורבים שנחתו בחשיבות על גובה האקליפטוסים, ובערב היה השקט מלא לגמרי והיה הולך ומתמלא נקודות פעימות מנוﬠי הפרדסים בכל צביטות המיתרים של כלי נגינה רחוקים, והיו גם תנים, ובדממה שמעו אפילו את דכי הים הרחוק.

כותבי המאמרים כתבו עד אמצע הלילה לאור העששית, התרנגולים קראו במעגלים כל הלילה, וכל הלילה נערו החמורים ואמרו מﬠומק ביטנם כי אין דבר ואין מה לדאוג והעולם כסדרו.

לבוא לרחובות היה לבוא למקום מסוים בעל פרצוף משלו. היה בה כובד, היה בה צל, והייתה בה איזו איטיות, וגם איזו רצינות ופשטות הליכות. היה עם מי לדבר, אם על דברים שברומו של עולם ואם על דברים שבדרכו של עולם, הפרדסים היו דשנים וכמעט כחולים מרוב ירוק עשיר, ומשוכות האקציה היו עשירות בכוכבי הזהב הריחניים מעל שבילי הזהב, וגמלים נשאו תיבות פרי, ובתי־האריזה שקקו חריצות, הרכבת באה ונסעה עמוסה תיבות פרי כבדות, בריכות ההשקיה היו חלומיות והנערים הפוחזים היו רוחצים בהן הפקר, והיה איזה לב בלתי פוסק שפעם שם כל הזמן, סביב סביב, ומים עלו יומם ולילה ממעבי אדמת החולחמרה הזו, שהייתה מוּצלת כולה תפוזים.

פעם הייתה רחובות מושבה יפה, והיום היא עוד עיירה אחת חסרת צורה וחסרת אופי, עומדת על מקומה של ההיא היפה שכבר אינה קיימת. ואחרכך גם רחובות השתנתה בדרך כל הארץ, ואלמלא ויצמן והקמת מכון ויצמן, ואלמלא וולקני והקמת תחנת הניסיונות, ולימים גם הפקולטה לחקלאות, וגם ביתהחולים קפלן, שהוסיפו קצת אחרת, בצבע מקומי שונה קצת, על כל השינויים הידועים שנפלו וגלגלו את כל שאר המושבות להיות בבת־אחת לעיירות ענקיות מחוקות פרצוף. אבל, גם לאחר כל זה, גם רחובות הלכה ונעלמה לה ואיננה עוד.

לשווא תחפש אותה. אל תאמין לשלטים המראים על רחובות או מציינים כמה היא קרובה, ולא תוכל עוד לדעת אם זו אינה ראשון או פתחתקווה או כל מקום שהוא, עוד מקום משובש צורה ככל המקומות שנשארו לאחר ימי גדולת המושבות, עוד סתם הרבה שלוחות יישוב כאלה, שהתפשטו להן סביב סביב בחיפזון ובלא מחשבה, ומילאו שטחיהן בעוד ובהמון בניינים דחוסים ודחוקים, זה נוגע בזה, שוב ושוב עקרו מטעים ובנו עוד ועוד שיכונים, הרסו ללא צורך בתי ראשונים והפכו בלא מחשבה חצרות איכרים, ובקהות חושים העלו עליהם כל אותם המון לולי בטון צפופים ואפורים, וכל הרחובות נעשו צרים מדי ומרופטים מדי ועוד הוסיפו והקימו עוד ועוד עליהם בלי לחשוב מה הם עושים, עוד עיירה אחת שהיא כמעט עיר, ועוד עיר אחת כמעט עיר, חסרות צורה, חסרות אמצע, חסרות סימן, שהישן שנגמר כבר נבלע תחתיו מותש, והחדש שמעליו הלך והוקם בלא חכמה בלא לב וכלאחריד, ועד שהישן הלך ונמחק בא החדש העצבני וכיסה מעליו, והתקבל אותו שלבבינתיים לא גמור ולא ייגמר לעולם, שיהיה נמשך כזה לנצח. וככה אבדה אותה הרחבות הראשונה, הפשוטה והמכובדת, עם אותה השלווה האיכרית, הצומחת ההיא לאיטה, והכל נעשה מתרוצץ לכל צד עצבני כולו, מאובק, אבוד חן, לא חי מן האדמה, לא יודע אדמה, גם לא רואה עוד אדמה, מלבד השטחים הﬠצובים של גידמי פרדסים נבולים, והשטחים הנטושים שרק בינתיים עוד לא נבנו, וידיהם העצבניות של כל הקבלנים הנחפזים ההם וכל הסרסורים שﬠל רגל אחת, והתפארת העלובה שהשאירו אחריהם במפעלי הבנייה שלהם, שעוד בטרם נגמרו וכבר הם ישנים נושנים, ממורטטים כאלה, מכוסי אבק, עייפים מילדות עשוקה, מיותר מדי מלט, מיותר מדי שמש, ומזיקנה בטרם עת.

רחובות שהייתה לא תשוב עוד. לא תוכל לשוב וגם אי אפשר. נגמרה התקופה ההיא ועברה. וכלום. כידוע, לא יוכל עוד להיות מה שהיה. אלא שמעתה, כשנגזר על רחובות להיות עיר למה לא תקום ותהיה עיר, עיר ממש, והיטב, עיר נכונה, ובלבד שלא תישאר בבינתיים החולה הזה, ושלא תישאר לעולם בין עיירה עלובה לעיר לא קיימת, ושתצא לה מחיי הבינתיים האלה, המתמשכים יותר מדי, המתעכבים יותר מדי, בלי לדעת מה כן להיות ומה לא להיות, ובלי אומץ להחליט ולצאת משלב החצי גמור חצי בנוי, חצי חדש וחצי מתמוטט, חצי מגובב על־גבי מה שהיה פעם וחצי לא יודע להחליט מה יהיה מעתה.

כמובן, איאפשר לחזור לאחור. ולא צריך לנסות. אבל מה שעוד יכול להיות לו יהי נעשה היטב, ועל גבי היפה שהיה ונהרס, אולי אפשר לבנות כעת יפה אחר שיעשה רחובות יפה אחרת, לפני שהיא תהיה נבלעת עלידי גל הבנייה העצום שתל־אביב שולחת בדהרה לכל צד ושרץ היום על החולות ועל הפרדסים העקורים ועל מה לא, ובמהירות, ולוקח וכובש לו ומכסה מהר את הכל, ואולי, תקום רחובות חדשה ואולי שוב תהיה צורה לרחובות, ושוב יהיה לה פרצוף.

יזהר סמילנסקי  דברים לרגל מאה שנה לרחובות – 1990.

הרהורי המחבר (דברים בטכס מתן פרס ישראל)

יש ספרים שנולדו ויצאו לאור העולם במזל שלום ותום. ויש ספרים שנולדו ויצאו לאור עולם במזל נפתולים: המחבר נפתל עם חיבורו, קוראיו נפתלים עמהם, ואפילו פרסיו נפתלים להם.

עניין אחר ולא פחות קשה הוא – כשבאים לבקש מידי סיפור פלוני עלבון כל הרצונות הטובים שלא נתקיימה תוחלתם, שנאמרה כמעט כתביעה, לאמור: הבה לנו כזאת וכזאת.

דלו ידי המחבר מעשות חפצם הכשר. אין צורך לומר כי מעולם לא התיימר ולא עלתה על ליבו להיות כמין כל־בו מפורט לשימוש המבקשים פתרונות לשאלות הדור, ולא כמין אספקלריה מלוטשת למעשים שהיו ולעלילות גדולות, ולא כמין פנס להאיר עיני תועים ונבוכים; כשם שלא הרהיב חבור זה ולא עלתה כלל על לבו להיות כמין הגדת מלחמת השחרור, או מאמר עדות לקלסתר פני הנוער אז ועתה – אלא, הריהו, כמדומה, קודם כל: סיפור.

וככל סיפור השתמש בכל החומר שמצא לרשותו, כדי לצור ממנו צורות, אשר חוויות אישיות שונות והגיונות שונים, ובהם אולי גם אחדים נלוזים ותמוהים כלשהו – ביקשו למצוא בהן תיקון.

סיפור, אשר כאילן יוצאים שורשיו מקרקע של ממש, מעשים שאמנם נתרחשו בעובדא, בכך לכך בחודש, בשנה זו וזו, על גבי גבעה אחת מדוקדקת לפרטיה – אך כאותו אילן השואף להעלות נופו מעל האדמה, להפשילו אל מהלאה, ולהפתח אל שמים, אל זמן פתוח אחד ונרחב יותר, אל מחוז מופשט ורחב יותר, אל מעבר לחומר המעשים ולענפי העלילה, אל לאו־דווקא זה, כאן ועתה – ולצמוח ככל יכולתו אל תוך אותה ספירה, אשר בה, לבסוף, עשויים סיפור לנשום ולפרוח, אם אמנם כח פריחה בהם.

לא אלאה אתכם כאן בהרהורי המחבר על חיבורו, על כל ספקותיו והתייסרותו, לאחר שכבר נלאו למדי כל קוראי אותו "סיפור קצר ארוך לבלי־חוק" ומפורט, ומוטב איפוא להחריש.

אלא שיש דברים ויש רשמים שלעולם, כמדומה, לא יהיה סיפורם ארוך למדי ומפורט למדי, מכדי אמור אפילו קצת ממה שלכאורה היה מושם עליהם לומר; ותכופות ירדפו דפים רבים ושלמים למצוא סוד אותה אמירה פשוטה ושלמה, שגם קור עכביש דק אחד, תלוי לפי תומו בחלל ומתנצנץ בשמש, יודע לשיר בצמצום גואל ומתוך שתיקה מלאה.

מה גם כשבא אדם לספר על נערים שלחמו קודם שידעו את נפשם, מהם שמתו קודם שחיו, ומהם שלא ידעו מימיהם דבר של שלמות – אבל היו כיסופים לרצות נכון, ונתקצרה נישמתם מייחול, להיות נקראים, לבוא ולהאחז, ועיניהם בך ובעולם בכל תומם, ביפיים בפתיחותם, בקלותם, בנכונותם – והכל נושב ועובר דרכם.

ועוד רק זאת:

לא מכבר חזרתי וסרתי אל אותה גבעה שהסיפור צמח מצחיחותה ומנופה, אבל שם סביב כבר היה הכל אחרת. לא יאומן עד כמה נשתנה. השטחים ההם היו הפעם שדות חרושים, ועד מיטב האדום הפנימי הגנוז באדמה מתחת משאת האבק האפור. שדות אחדים היו ירוקים להפליא, ופרושים על אלפי דונם. פה ושם האדימו גגות בתים לבנים וחדשים, עם ראשית נוכחותם הכהה של אילנות, וכביש אספלט נוצץ הריץ מכוניות מהכא להתם. וזה היה כמעט לא מתקבל על הדעת, לולא היה בעליל ובמוחש. עד כדי שמן הנמנע היה כמעט להנצל מניקור של איזה "ובכן?” טורדני ומרובה פנים.

הרי המציאות שהיתה נוכחת אי־מקרוב, אותה שסגרה על הוויה מסוימת – ריפתה ידה הסוגרת, ומה שהיה בה אז, יכול עתה להתפש ברוח ולפרוח אי־לאן; ובלא למתוח כל קו מסכם שהוא – אין לי אלא להודות לכולכם על אורך רוחכם עימדי.

יזהר סמילנסקי, מוצאי יום העצמאות תשי"ט.

הערת המלהב"ד: בתשי"ט חולק פרס ישראל לספרות בין שני מחברים: ס. יזהר על ספרו "ימי צקלג" וי. גולה על הפואמה "משא גוג".

שופטי פרס ישראל לספרות תשי"ט היו ב. י. מיכלי, ש. שפאן ודב סדן – כולם נמנו על המוחים על כך ש”ימי צקלג” לא זכה בפרס ביאליק. מינויים לתפקיד אושר על ידי שר החינוך דאז ז. ארן – האיש שהביא את יזהר לכנסת. אין לתמוה איפוא – ואולי גם אין ליחס ערך רב מדי לכך – שיזהר זכה באותה שנה בפרס על ימי צקלג. יותר מעניינת, אולי, העובדה שהוועדה החליטה שהוא יחלוק את הפרס עם "י. גולה" – פסבדונים של משורר מאסירי ציון שמעבר למסך הברזל. כביכול הוועדה איזנה את מתן הפרס לחיבור "אנטי־ציוני" על ידי מתן פרס לחיבור "סופר־ציוני” והשוותה כך את ערכם הספרותי.

כשנה מאוחר יותר עלה "י. גולה" ארצה והתברר כי שמו הוא עזרא פליישר, שגדל בבית מורה דתי לעברית ברומניה, ונאסר בה לתקופה ממושכת בעוון ציונות. תוך שנים אחדות הפך פליישר לחוקר חשוב של שירת ספרד ולמקטלג הגדול של הגניזה הקהירית. מבקר הספרות (והפרופסור) אריאל הירשפלד אמר עליו כי היה הטוב שבמוריו.

גלויה אחת־עשרה מלבנון – סיכוי חדש

ניראה שהשאלה הפלשתינאית הולכת להישאר כעת כשאלה ללא שיניים: ללא אשף. ז‬ו יכולה אולי להיות הזדמנות חדשה וסיכוי חדש למציאת פתרון אפשרי ונכון ובר־קיימא לשאלה היסודית. ואם אמנם יימצא כעת סיכוי חדש לפתרון השאלה — היתה המלחמה כגורם מזרז. והסבל והמכאוב והמוות, היו כמין חבלי השלום. אבל, אם שוב תידחה ההידברות בתואנות ובאמתלות שונות — לא היתה מלחמת לבנון אלא רק אש שניסו לכבות בה אש. וכל מלחמה שלא ניגמרה בהסדר שלום אלא רק ניפסקה — ניפסקה עד הפעם הבאה.

שבירת אש"ף עלתה בהרבה אלפי מתים פצועים והרס וסבל אין־קץ. האם יש מאזניים לשקול זה כנגד זה את כובד המוות כנגד ערך ההישגים? רק אם יהיו ההישגים מתמצים במתן סיכוי גדול יותר להסדר של שלום.

מאימתי לצאת למלחמה?

בעצם, לעולם לא. מלחמה רק אם אין מוצא. כמוצא אחרון שבאחרונים לסילוק איום ראשון שבראשונים. ואילו על כל עניין אחר, חמור ככל שיהיה, מסוכן ככל שיהיה, אבל שניתן לפתרו, ואפילו בקשיי קשיים, בלי מלחמה — המלחמה אז גרועה מעוול, גרועה מאסון היא ממש חתירה כנגד זכות קיומו של הצד שבחר במלחמה ופתח בה. וגם כשיוצא הצד הזה כמנצח — את עצמו הוא ניצח.

ואם אמנם המלחמה היא האופן האחרון שבאחרונים לסלק איום ראשון שבראשונים — הרי לשאר כל האיומים, הסכנות והחבלות — המלחמה היא נשק גדול מדי, כבד מדי, סופי מדי לשם סילוקם. כוחה המוחץ של המלחמה נעשה אז מוחץ יותר מכוחו של האיום שהיתה אמורה לסלק, לכאורה. הסילוק שהמלחמה מסלקת את האיום החיצוני — הופך אז להיות איום פנימי על נפשה של אותה מדינה וחותר תחת יסודותיה הראשוניים.

*

הלא יש מישהו שהיה אחראי לכל המוות הזה. לאלפי אלפי המתים, מכל העדות הדתות והסיבות, ולכל המכאובים והסבל וההרס הזה אין־קץ איך הוא יישן בלילות? מה הוא אומר להם לצללי המתים, ולבני התשע־עשרה הללו, כשהם באים לעמוד עליו בלילה בלילה?

כי מה עוד אפשר לומר להם לכל ניפגעי המלחמה הזאת, מכל צדדיה, ולאחר כל הנורא הזה שידעו — מחוץ לאמת האחת: שמלחמה רק אם אין מוצא. ושאם נותר גם ספק סדק מוצא — אסור. לא מלחמה. לא ולא. בשום פנים ואופן. לעולם לאמלחמה רק אם אין מוצא.

דבר 13.8.82

גלויה עשירית מלבנון – הפלשתינאים

הנה הפלשתינאים. עם ללא ארץ. עם ערבי ללא עמי־ערב. בלתי ניקלטים בשום מקום ובלתי רצויים בשום מקום. מצורעי העולם. כיחידים פה ושם אפשר שיתבוללו בארצות שונות; אבל כעם התובע את פתרון קיומו כעם — שום פתרון עוד לא ניראה. "‬העולם הערבי" מעולם לא פנה אליהם ואל תביעתם: לא קלט אותם מתחילה. לא שעה אל זעקתם בשעת מצוקתם‭ ,‬ולא רוצה בהם בשעת מנוסתם.

אש"ף היה נסיון התשובה האלימה, שהנה הכזיבה. אלא שהשאלה הפלשתינאית אינה ניגמרת באש"ף, ואינה נימחקת עם חיסולו, אם יחוסל. שלושה מיליוני בני־אדם עומדים כאן. ואת מצוקתם אי־אפשר להשמיד לא בתותחים, לא בהגלייה, ולא בשום התעלמות. ההתעלמויות האלה הן שהביאו את המלחמה הזאת.

הסיבה שהביאה את מלחמת לבנון היתה ההכרה, או ההשקפה, או האמונה – שרק הכח יכול לפתור היטב, שרק השימוש בכוח, במלוא כל הכוח, יהיה בו כדי להביא פתרון מספיק. זו השקפת־עולם שבין כל הדרכים לפתור שאלות – הכוח הוא היעיל מכולן, התכליתי מכולן, והפותר המושלם: אחת ולתמיד. ואילו כל שאר הדרכים המדיניות רק ממסמסות את הפתרון ומסכנות את כולם, ואין בהן כדי תשובה — אלא אם־כן רואים את המדיניות רק כהכשרה וכהכנה לקראת הנחתת המלחמה. נוסף, כמובן, על האמת הידועה, כי הערבים "הם אינם מבינים אלא את שפת הכוח‭."‬ שהכוח, אם יהיו משתמשים בו חזק והיטב, לא ישאיר אחריו דברים לפתור: הכל יהיה כבר מחוץ ונימחץ — אנשים רעיונות ושאלות.

והמוות והסבל והחורבן?

באלה, כמובן, אשמים אלה שהנה הולכים ומחסלים אותם: הם התחילו, הם התגרו, הם פתחו באש, הם לא כיבדו את הפסקת האש, הם לא ניצלו הצעות נדיבות, הם האחראיים לתוצאות. ואנחנו? אנחנו איננו אלא התברואן של העולם. התברואן הטוב והמיטיב, שהולך ומנקה ומפנה ומטהר את השטח מן הזוהמה והפשעים והרציחות שעשו אותם מרצחים־מחבלים. אנחנו התברואן שמפנה את הרע מן העולם, בלי לחוס על עצמו ועל קרבנות, ובלבד שיביא שלום וסדר ושקט. ומה עוד מוסרי מן התברואן הזה?

יזהר סמילנסקי, דבר, 13.8.1982