ספרו החדש של זאב שטרנהל "בנין אומה או תיקון חברה" (“עם עובד") נכתב כנגדי וכדי להרגיז אותי, אותי ואת אבי ואת אחיו ואת רבים מאלה שעליהם הוא מדבר ונוזף בהם לאמור: הוי, ציונים לאומיים, איפה הסוציאליזם?
לפני שנים אחדות, התפרסם בכתב העת “קתדרה“, מאמר הטוען לפי מסמכים ומפות כי בﬠמק יזרעאל מעולם לא היו ביצות ושלפיכך כל סיפור ייבוש הביצות אינו אלא רק מיתוס, עוד מיתוס. לשווא זעקו בגליון הבא אנשים רבים, איך זה, הלא אנחנו היינו שם, הלא אנחנו עבדנו שם בפרך, הלא אנחנו קדחנו עד יבושת בשרנו וכל עוד רוחנו בנו, לשווא. וכך היה גם בספרו של בני מוריס על הפליטים הפלסטינים, כשהוא מסביר כי ספרו בנוי רק על תעודות, על מסמכים ועל קבלות ולא על הזכרון הרופס של אנשים.
אני לא הייתי בכל המקומות שהוא מתאר וחזקה עליו שתיאר ביושר, אבל במקום אחד הייתי, ומה שהוא סיפר עליו ביום בריחת הפלסטינים, לפי שתי קבלות שבידיו, ומה שאני ראיתי כשהייתי שם באותו בוקר, אינו אותו סיפור. אבל, לשווא.
גם ספרו של שטרנהל מלא תיאורים מוסמכים על תולדות הקשר שבין הציונות והסוציאליזם, ואיך הדיחה הציונות את הסוציאליזם, ואיך כל הסיפורים שהיו בידינו מן החיים ומנוכחות בהם וממעורבות בתוכם, גם הם אינם אלא רק סיפורי מיתוס, והגיעה העת לחשוף בלי משוא פנים, וכמובן לפי קבלות ורשומות ואפילו עם דף משכורת, ולא בלי זעף לא מוסתר של תוכחה, להוקיע את הצביעות שלנו ולגלות את פרצופנו האמיתי. ואנה נישא בושתנו.
קשה עלי הוויכוח הזה, הייתי שמח אילו מישהו אחר, ידען ממני, היסטוריון ממני, בקי בארכיונים ממני, היה מתווכח עם התיזה ועם כל הראיות. לא כל העובדות ידועות לי, ובװדאי לא כל הפרטים, וגם מראש אני מניח שדבריו של החוקר דברי אמת וטענותיו טענות. וגם הרוגז שהרגיז אותי לא היה מסייע לוויכוח הלא שקול שבין ידען ללא ידען. לפיכך לא אתווכח על הפרטים כי אם רק על העקרונות שעליהם מתבסס הספר. ונראה כי למחבר הספר יש כמה אקסיומות מוצקות על החברה המתוקנת, על הסוציאליזם הנכון, הדמוקרטי ולא הקונסטרוקטיבי, על המהפכנות ועל הצדק ועל מה שלא עשו בארץ בעניין זה של תיקון החברה, מלבד בהפרחת מליצות על הסוציאליזם ומלבד השתקת זרמים מתקני־חברה, כגון פועלי ציון, שפשוט חיסלו אותם. ויוצא, שבארץ־ישראל מעולם לא טרחו ברצינות בתיקון החברה, והמהפכנות גויסה כולה רק לבניין האומה ולכיבוש הארץ. ובעוד שבעולם כולו, לפי דבריו, ובאירופה במיוחד, הבינו שסוציאליזם פירושו תיקון החברה על־ידי מהפכה מיסודה, ככל שכתוב בספרים הנכונים, הרי בארץ התחמקו מן המהפכה ומן ההזדמנות הגדולה של שעת הבראשית, והסתפקו בכל מיני טלאים וטיוחים, וכך הופסדה המהפכה.
אבל, מה למעשה יצא מן ההבנה הנכונה והמהפכנית שהבינו ִכעולם, ובאירופה? על זה הספר לא מספר. באיזה מקום, באיזו ארץ, באיזה עם, קרה הדבר, והתקיים נצחון הסוציאליזם במידה ראויה לשמה? מתי זה היה, כמה זמן זה היה ואיך נגמר הכל ולמה, על זה אין הערה מאירת עיניים.
רק לפני שנים לא רבות היתה התשובה מיידית, מוכנה וידוﬠה, והיתה לנו ארץ הגשמת הסוציאליזם. ﬠכשיו גם היא איננה. מהו איפוא הדגם ההיסטורי הקיים במציאות, שﬠל־פיו תובﬠ המחבר מארץ־ישראל ומאבותיה המייסדים את ﬠלבון הסוציאליזם? לא איזה קוריוז סוציאליסטי, לא דגם קיקיוני או ניסיון מﬠבדתי, ולא אירוﬠ מוזר או מינורי, אלא ממש, בקנה־מידה מדיני. איפה יש מה שהוא תובﬠ מאיתנו, כשניסינו לﬠשות משהו ﬠוד בימים שכל מﬠט המשאבים שהצליחו לגייס היו לטיפול של החייאה ולﬠצם ההישרדות הבסיסית – איפה בעולם ﬠשו יותר? איפה ﬠשו לפי האידיאה היפה הצודקת והמתקנת ﬠולם? ואם אין דוגמאות – למה אין?
כאמור, אינני היסטוריון, וייתכן שבבורותי אינני יודﬠ, ואף ﬠל פי כן, איפה בﬠולם ﬠשו יותר? איפה מיגרו את הבורגנות הנתﬠבת וקמו וﬠשו לפי צו התביﬠה המהפכנית והצליחו, לפחות לימי דור או שניים? איפה ﬠשו כך לא מפני שכפו ﬠליהם את המהפכה, אלא מפני שזה רצון האנשים, לא בﬠקיפת רצונם, ולא בחינוכם המשקם, ולא בשלילת רצונם?
ואם בשום מקום לא היה כך – הלא דבר הוא? ממה נפשך, או שתביﬠות המחבר הן בלתי־מציאותיות, כלומר בלתי־אפשריות, או שתביﬠותיו הן בלתי־אנושיות, כלומר האנשים לא רוצים בהן, והוא, המחבר, כמו הרבה מתקני חברה, מﬠמיד ﬠצמו כיודﬠ בשביל האנשים ומוכן לתכנן על גבם איך יחיו ומה יﬠדיפו, אלא שהאנשים, כששואלים את פיהם, וגם החלכאים והנדכאים, אינם נוהרים לﬠשות כדבריו, למה?
כידוﬠ, יש הרבה דברים מפחידים בﬠולם, אבל רק מﬠט מהם מפחיד יותר ממתקני הﬠולם האלה, ממתקני החברה והאדם, שיש להם ﬠוז וחוצפה להיות יודﬠים מה לתקן בבני האדם ואיך לתקן, ואם רק יניחו להם ילכו מניה וביה לתקן את בני האדם, את החברה ואת העולם. משוכנﬠים שהם יודﬠים בשביל האחרים בלﬠדיהם, בלי לשאול את פיהם, כי כששואלים את פיהם הם אינם ממהרים לבוא. לא רק היום אלא בכל הימים המרובים מימות עולם, כשהציﬠו להם שיסכימו להיות מתוקנים. אולי מסיבות גרוﬠות, אולי מנחשלוּת, או מחשכוּת, ואולי גם משיחוד ששיחדו אותם בעלי הכוח, ומכל מקום תמיד קראו להם ותמיד לא באו, ואפילו כשהכריחו אותם וגם כשחינכו אותם אחת אפיים, ונסיונות חינוך כאלה איפְה לא היו ומתי לא היו ותמיד בכוונות של תיקון מהפכני, מוסרי, חברתי, רציונלי, הומניסטי, שיוויוני. ורק הם לא באו, וכל עוד אינם רוצים אין תיקון, ויכול המתקן הגדול לחלום חלומות ולהוציא זﬠמו ﬠל דברים שאין בהם חיים ושאינם בעלי רצון.
האם צריך לשכנﬠ ששווין הוא ﬠרך גדול, אבל גם חופש הוא ערך גדול, וזה עומד כנגד זה. החופש דוחה את השוויון והשוויון דוחה את החופש, זה מושך לקוטב אחד וזה מושך לקוטב הפוך, והעולם אינו נשאר לא בקוטב הזה ולא בקוטב הזה, אלא תמיד הוא במתח המטוטלת שביניהם, פעם זה יותר ופעם זה. והאנושי הוא שמירת המידה בלי הגזמה, בלי הקצנה, מפני שגם רעיון השוויון וגם רעיון החופש אינם חדשים בעולם, ואילו המאה שלנו הוכיחה בדרך הקשה ביותר, שבלי הסכמת האנשים מרצונם החופשי, הכל במידות הזעומות של החופש בדמוקרטיה, לא יעשו בהם דברים לא לכאן ולא לכאן. ואין רשות לאף בעל אידיאות מופלאות ביותר לבוא ולתבוע מאנשים שום הגשמה של שום אידיאה אלא אם הם רוצים בה במידה סבירה כלשהי של בחירה מרצון ולא בלי הסכמתם. במציאות האנושית הכל מתנדנד בין הקטבים וכל תזוזה קלה היא הישג אדיר, בתנאי שהיא תזוזה וולנטרית, במסגרת דמוקרטית, שמודה בלגיטמיות של פתרונות שונים.
ואילו אותם בעלי האידיאות התובעים את תיקון האדם והחברה, יודעים בשבילם בלי לשאול את פיהם, כנביאים שמינו את עצמם ושהאידיאזת שלהם תמיד קודמות לאנשים. הם האינקוויזיטורים, בכל הדורות וגם עתה. וספר זה הוא ביטוי של מי שמעדיף את האידיאה שלו על רצון אנשים, ורואה עצמו רשאי לתקן אותם, ולחנך אותם, כדי שלא יישארו פגומים וכדי שיהיו מתקדמים לפי האידיאות המתקדמות, שלו. בשם השכל ובשם המוסר ובשם הצדק, ובשם ההומאניות ובשם הקידמה – בלי לשאול מי שמם, או מה ההוכחה שהטוב שלהם הוא טוב, ואיך הוא פועל ועושה, ואיפה בעולם כבר עשה, כדי שנלך לראות איך נראה העולם המתוקן. אלא ששליח האידיאות אינו חייב להוכיח לנו כלום, כולו מחוייב רק לאידיאות שלו, והוא האינקוויזטור הגדול, שאנשים מחוקים לפניו מפני האידיאות.
להדביר את העוני ולחסל את הבורות ולחדול מן הניצול כבר ניסו כידוע בעולם, ואי לכך הכוונות תמיד היו גדולות מן המעשים, וגם כשגייסו לכך את רוב משאבי החברה ואת כל הרצון הטוב, עדיין הכוונות נשארו מחכות. אין זה אומר כמובן, שלא צריך לעשות ככל האפשר יותר, אבל, עם זה, עדיין אין אף תשובה מהפכנית שהוכיחה עצמה, והמצוקה וסיבותיה עדיין גדולים מכושר התכנון האנושי שבידינו. אולי, בין השאר, מפני שאנשים לא יודעים לתכנן חיי אנשים, וגם לא צריכים, ותמיד האדם הוא גדול מכל גדולי מתכנניו. ופשוט אסור לתכנן בבני אדם, אפילו אלוהים לא כל־כך הצליח. ואין רשות לאף אדם, ויהיה חכם ונבון וידען ולב־זהב ככל שיהיה, אין לו רשות ולא סמכות ולא ידיעה ולא חוכמה כדי לבוא ולעצב את טופס האדם הנפלא שלו. וכשמנסים מצליחים רק להוסיף מכאוב ולהרבות יאוש.
ולאחר כל זה, אם היה מקום שאני יודע עליו שאנשים עשו מרצונם את מה שנראה להם כחברה צודקת יותר, פחות נצלנית, אנושית יותר, פחות תוקפנית, סולידרית יותר, זה היה כאן. באף מקום לא השיגו מאה אחוז, אבל בהרבה מקומות השיגו יותר מכפי שהשיגו בשום מקום בעולם, ולא בהצלחה במעבדה אלא כדרך־חיים, שהלכה והקיפה אוכלוסיה ונמשכה כמה דורות עד שהגיעה היום לפרשת דרכים, זמנית או סופית, מי יודע. את נפשם מסרו ואת גופם ואת מחשבתם ואת סיכויי ההצלחה הקלה יותר במקום אחר, ועשו את מיטב מה שהשיגו בעולם עד היום בחיי שיתוף, לא שלמים ולא חסרי פגמים, אבל אמיתיים, ופרי רצונם החופשי ומיטב יצירתם האנושית. קיבוץ לפני דור או שניים או מושב עובדים, כשעוד שמר על כלליו, וגם המושבות הראשונות העניות ההן, או תל־אביב ההיא, לא מתוך נוסטלגיה סנטימנטלית אלא מתוך ידיעה שעד עתה לא הוכחשה – העולם לא ידע ולא עשה טוב מזה, ואם היתה מהפכה בעולם, לא לפי הדוקטרינות שבכתב, היא היתה כאן. דלה, מאויימת תמיד,ִ חוששת לעצם הישרדותה, אבל עשויה כמיטב מה שהסתנן דרך כל דורות היהודים והתגלה כאן במציאות.
אני נוטל לי רשות לרגﬠ כדי להזכיר את אבי. הוא בא לארץ בסוף המאה שﬠברה (1890), בן שש-ﬠשרה, ישר לחדרה, בגלל האדמה השחורה והמים הירוקים שﬠל פניה.
הוא בא ובכיסו זה התנ"ך ובכיסו זה טולסטוי. זה אמר לאן לבוא וזה אמר מה לﬠשות. שני אחיו נסﬠו לאמריקה וﬠשו חיל, והוא כמﬠט מת במלריה, ואחר־כך קם וﬠבד בשדה כמו ִמשוגﬠ, וﬠבד בלילות לאור הנר וכתב בﬠנייני חברה ומשק.
הוא לא בא ﬠם דוקטרינה של מהפכה, הוא בא משום שההיסטוריה היהודית דפקה ﬠל פתח בית אביו באוקראינה, לא בפוגרומים אלא ברﬠיונות. וקודם כל: לך ﬠבוד. רﬠיון העבודה, מﬠשה הﬠבודה (ואפילו אמרו דת הﬠבודה), חברה ﬠובדת, אדם ﬠובד, ﬠם עובד, תחי הﬠבודה. זה היה הדבר, והוא היה חזות הכל.
ואילו מה שנﬠשה בארץ, לפי תיאורי הספר, בכל ימי ההתחלה, מתואר כרצף של מﬠשי קנוניות בין ﬠסקנים מתחרים, ולא כתנוﬠה צﬠירה ורﬠננה, וולנטרית וספונטנית, ומלאה פוריות, שכמﬠט שלא נזקקה להנהגה. אבל בספר מתרוצצים כל מיני ﬠסקנים מתקוטטים והם שהוליכו את תולדות ארץ־ישראל לקראת כיבוש והתפשטות, במקום לבנות חברה למופת. מנהיגים פרובינציאלים אלה, דלי השכלה ונבﬠרים מאידיאולוגיה מדﬠית, דחפו לקראת הקמת מדינת היהודים, וככה הפסדנו והגﬠנו למﬠמד של בלתי ראויים לגושפנקה של סוציאליזם מהפכני, ורק בקושי יכולים להיחשב כסוציאליזם קונסטרוקטיבי, אוי לנו.
לא פתרנו את הﬠוני בארץ, מספר המחבר, קורﬠ שקרים, ומגלה אמיתות. לא חינכנו את נוﬠר המצוקה. לא קלטנו את המהגרים שנסחבו לכאן, לא נתנו להם הזדמנויות טובות. ורק התנשאנו ﬠל המרוקאים, ורק דיכאנו את הפלסטינים.
בספר “בניין אומה או תיקון חברה?” אין ׳׳ו׳׳ אלא ׳׳או׳', ﬠם ההדגשה ﬠל תיקון החברה שהוחמץ, וﬠל האידיאה היפה של סוציאליזם שלא התממשה, מפני שנסחפו לכיבוש הארץ וללאומיות. ואיפה כן ניצחה האידיאה הסוציאליסטית – לא נאמר, אבל לכל המקומות שבﬠולם יש סיבות מספיקות למה לא הצליחו, ולמהפכנים שם יש אליבי מכובד, ואילו בארץ־ישראל פשוט בגדו באידיאה החברתית ובהחמצה נוראה הלכו ומסרו נפשם ﬠל בניית האומה. כﬠת באים ונוזפים בנו ובהיסטוריה שלנו בארץ־ישראל. איך לא ﬠשינו את הטוב, איך הונהגנו בידי טוﬠים, ואיך הוחמצה ההזדמנות הגדולה.
רשימת הﬠוולות שנﬠשו בארץ ארוכה בספר ומפורטת למדי, רשימת ההטﬠיות והולכות השולל אינה שוכחת דבר ואינה מוחלת כלום. מלבד מפלגה אוורירית כפוﬠלי־ציון, שמוצגת לנו כמופת, הואיל ובשום מקום אין צורך במופת מﬠשי, ודי באידיאה גדולה, ﬠקרה ככל שתהיה.
משם, מﬠל מרומי הר סיני של האידיאה הגדולה ﬠל תיקון האנושות – אנחנו נראים נורא. וכנראה מגיﬠ לנו שיבוא איש האידיאות הנכונות וינזוף בנו ויתבﬠ מאיתנו את ﬠלבון הצדק וההומאניות והשוויונות והקידמה. אנחנו, מגיﬠ לנו אינקוויזטור – והוא בא. מזל שאין לו גלגל ﬠינויים, אלא רק ספר תוכחה.
ס. יזהר חוזר 