דיוודנדים

ד"ר יהודה היס, ראש המכון לרפואה משפטית באבו־כביר, סיפר לעיתונאים (“מעריב", 1.12.89), כי בשבוע שעבר הובאה למכון גופת ערבי מהשטחים.

“הגופה היתה במצב של ריקבון והיו בה תולעים. אמו של ההרוג התעקשה לזהות בעצמה את הגופה. שני חיילים ליוו אותה למכון. היא לקחה זוג כפפות והחלה לשה בעיסת הבשרים והתולעים. החיילים עמדו לידה בלי להניע עפעף".

“בחלומות שלי – סיפר הפאתולוג – לא תארתי לעצמי שאחזה בשני חיילים בני עשרים העומדים בשלווה ליד גופה רקובה כשאישה זקנה מחטטת בה”.

והיה אם תשאל האומה, מי אתם השניים? וענו לה: אנחנו הדיוודנדים של עזה.

שירים וריקודים

ב 15.11.89 לקחו שני חיילים את תעודת הזהות (שבלעדיה נעשה ערבי בשטחים להפקר) של חמדאללה, תושב מחנה הפליטים עסכר (על־יד עזה), וציוו עליו ועל כ־30 תושבים לחגוג לפי הוראותיהם את ההכרזה על עצמאות פלשתין. (“הארץ", 8.12.89).

הם ציוו עליו לשיר שיר של פאריד אל־אטרש, ובהמרצת מכות אגרוף ציוו על כולם לרקוד. “שרנו ורקדנו – מספר אותו תושב – אני לא רציתי לשיר. הרגשתי מבוייש ומושפל". אבל הוא חשש מפני מכות נוספות.

אחר כך ציוו עליהם לצעוק "צעקות חזקות מספיק כדי להוריד גשם", ואחר־כך נצטווה האיש לקלל חייל אחד, שכתגובה בעט בו, ואחר־כך הוכה בבטנו עד שנפל ממכאובים. לבסוף החזירו להם את תעודות הזהות והם שוחררו לביתם.

נוער טוב, בסך הכל לימדו את הערבים לחוג את חג העצמאות.

מבצע ניקיון

בסופי שבוע עושים עכשיו ברצועה מבצעי ניקיון – מספר תת־אלוף פולג, מפקד רצועת עזה, לכתב "הארץ" (8.12.89): סוגרים מחנה פליטים, מוציאים את כל הגברים לרחוב ומורים להם לנקות. במחנה שאטי – הוסיף המפקד – ממש שמחו בשבת לפני שבועיים, לא זרקו אבן אחת, וזה היה ממש כמו "מסדר המפקד"…

איפוא כבר שמענו על מבצעי ניקיון וטיהור? איפה כבר שמענו על "העבודה היא שמחה?”

משתדלים

“אנחנו משתדלים לשמור על הנוער שלנו – הסביר מפקד הרצועה למראיינו – כדי שחלק מן התחושות שלהם פה לא יחלחל לתוכם ויקלקל אותם כאזרחים".

מפקד טוב. נוער טוב. כמובן, כלום לא יחלחל לתוכם. וכלום לא יתקלקל, בפקודה. וכמובן, גם אותו "חלק מן התחושות שלהם" יוחזר עם הציוד וישאר פה, בפקודה.

סבלנות, אורך־נשימה ונחישות

שר הביטחון אמר (“דבר", 8.12.89):

“בהתמודדות כזאת מצליח מי שיש לו סבלנות, אורך־נשימה ונחישות. ואם נתמיד, גם אם זה ימשך עוד שנה או שנתיים, וגם אם לא ימצא פתרון מדיני – נוכל להתמודד".

חזק וברור. עוד שנה או שנתיים. וגם יותר. הכל רק עניין של סבלנות. לא עניין של מוות. לא עניין של דיכוי ולא עניין של השחתה.

סבלנות למוות, שימותו. סבלנות לדיכוי, שיכנעו. וסבלנות להשחתת הנוער, שיתבהמו.

ואם נתמיד ככה גם נצליח. גם אם נפסיד חיים. גם אם נפסיד את השלום. גם אם נפסיד את נפשנו.

בשם מי מדבר המתמודד המצליח הזה?

יזהר סמילנסקי, דבר, 14.12.1989

כוח מוח ולב

מי שיער שהמהומות יתעצמו עד כדי־כך שישראל תעמוד מודאגת ונבוכה: ידיה מלאות כוח־מלחמה אדיר ואינן יודעות איך לגבור על אבנים ובקבוקים. אפשר, כמובן, לפתוח באש מכסחת ולדכא במטח־הרג את ההמון הסוער. אבל את זה לא נעשה. לא עוד כוח חסר לנו שם – אלא מוח, מוח ולב. כוח כדי להחזיק מעמד, מוח כדי לזרז לקראת פתרון השאלה, ולב כדי לתת רמז של תקווה.

כי למה פתאום כולם מופתעים, שוב מופתעים, כשהכל היה צפוי כל־כך? איך אפשר היה שלא לראות מה הולך לפרוץ במחנות הפליטים ובערים הנצורות באין מוצא, ובאין תקווה? איך אפשר היה להיות מופתע כל־כך לולא קוצר הראות הזה וללא שיתוק המוחין הזה?

כעת עומדים שם בסימטאות עזה ובמחנותיה ילדינו הלבושים מדים והם צריכים להשיב מלחמה, שאיש משולחיהם לא שיער שהיא תהיה "זירת המלחמה העתידית" המדוברת, ושלקראתה שוב לא התכוננו ואין לה עדיין מענה.

מאין ברירה יצטרך הנוער שלנו להוסיף על הביוגרפיה הצעירה שלו מיכוות מגע עם היסטוריה מכוערת, היסטוריה של כיבוש מיותר ושל דיכוי נפסד, ושל עוד היתקעות בביצה, עוד פעם ביצה, הפעם בתוך ביצת השטחים, מאין ברירה גם אי־אפשר לסגת משם – מפני שהשאלה הלא־פתורה תהיה מזדנבת אחריהם והולכת מרחובות עזה אל רחובות הארץ.

כעת אוספים את תוצאות החמדנות המשיחית המופקרת, את קוצר הראות הנפשע, ואת יבול הבלבול הנורא הזה של כל מושגי הטוב והרע המותר והאסור כעת, כשכולנו הולכים ושוקעים בה בביצה הזאת.

מה עוד צריך שיקרה כאן לפני שתיפקחנה עיני רבים, לראות שצריך להתחיל לחשוב אחרת, כדי שלא יוליכו אותנו שוב אל יוון הביצה, ולפני שזו תתפשט ואל תוך עצם חיינו?

יזהר סמילנסקי, דבר, 15.1.1988

ראש הממשלה, לך לדבר עם הערבים

רד אליהם ואם לא בגופך אל בין סימטאות עזה, דבר אליהם מן הטלויזיה.

בוא אל כל בית ואל כל בקתה, אל תתנשא עליהם ואל תתחיל להטיף.

אמור להם: ראו, אתם הכיתם בנו, אנחנו הכינו בכם. אתם לא תחסלו אותנו, אנחנו לא נחסל אתכם. בואו נפסיק כעת. בואו נחשוב. האם אפשר לצאת מזה? אתם תאמרו את שלכם, אנחנו נאמר את שלנו.

המכות האלה והמהומות האלה רק יכלו אתכם ורק יתישו אותנו וכלום לא ישתנה. הכל ישאר כמו שהיה, באותו מקום חולה וחסר תקווה. איש בעולם לא יבוא לעזור לכם. לא מדינות העולם וגם לא מדינות ערב. רק אתם כאן ואנחנו כאן.

במקום אבנים מול יריות ובקבוקים מול גאז מדמיע, אולי נוכל מעתה גם אחרת. בואו נפתח פרק חדש. שרק הדיבור המשותף, לא דיבור דרך מכות אלא דיבור דרך דיבור יחד.

אתם הרגיעו את אנשיכם, את ילדיכם, את מרי הנפש ואת קצרי הרוח, ואנחנו נוציא את חיילנו ונפנה את כוחותינו מתוככם. שלחו אלינו אנשים מוסמכים ואנחנו נבוא לקראתם, ובאו נשב למצוא עצה. אין לנו שום ברירה אחרת בין השמיים והארץ, אלא לשבת יחד ולחפש עצה. מה אפשר להפסיד? אולי רק להרוויח. אתם ואנחנו. הארץ הזאת. שני העמים האלה.

זה לא חלום. זאת לא תמימות מעוררת גיחוך. זאת לא חולשה מרוב חששות. זאת הבנה, אף־כי מאוחרת. הבנה יסודית שרק אתם ואנחנו נוכל לצאת מן המקום חסר המוצא שאליו נקלענו. שלחו אנשים ונבוא לקראתם. בואו נתחיל נכון. סוף סוף נתחיל נכון.

ראש הממשלה, רד לדבר עם הערבים.

יזהר סמילנסקי, דבר, 18.1.1988

ג’בליה / צבא יונה בשרות ממשלת עורב

כשהממשלה מודיעה לג'בלייה שלא יהיה להם שום פתרון מלבד כניעה גמורה, שלא יקבלו כלום מלבד את המשך החיים בלא מקום ובלא עתיד, ושסיר־הלחץ ששמו רצועת עזה יהיה גורלם לעולם – מה צריכה ג'בלייה לעשות? מה אתה היית עושה?

ג'בלייה היא שום־מקום. גבב בקתות שפוך על פני עמק שטוח ששוליו על גבעות נמוכות. כולו ארעי שמתמשך ארבעים שנה. פח וקרש ושני בלוקים ושער, וכתף זה לחוץ בכתף זה. ושבעים אלף נפש. ובפנים, בבית, אין כלום. תקרת פחים, ומחצלת על הרצפה, כמה מזרונים ושמיכות מקופלות וזה הכל. בחצר טאבון ועל הרמץ נזיד מבעבע.

ילדים בלי סוף, מתרוצצים בלי סוף, מבוגרים חמורי סבר ושותקים. נסוגים ממבט. הופכי גב. שערי פח נעולים, חנויות מוגפות, קירות מחוקי כתובות, מי ביוב זוחלים באמצע דרכי עפר מעופשות שיוצאות לכל הכיוונים כרגלי עכבישים. מכוניות פז'ו מרופטות ועגלה רתומת חמור מבוהל.

ג'בלייה, שכונת מגורים בלתי קרואה. טפולה על גבי העיר. בעיה בלתי פתורה. מחסה־לילה שהפך לחיי בינתיים נצחיים, בלי סיכוי ובלי פתרון. מחנה פליטים וערימת עקורים. כל אדם נושא כקבע את זכר המקום שהיה מקומו וחי כארעי במקום שאינו מקומו, עד שיימצא משהו, שאין יודע מהו.

הילדים מיידי האבנים הם הביטוי הגלוי לאיבה, המבוגרים – מתאפקים על זעם איבתם, ו”רעולי הפנים" בוחשים פה ושם באיבה כדי שהתפוצץ. סביב מבנה שפוצץ אתמול רובצת כעת עמוק שתיקה מוצקה. ועוד מעט ובראש גדם התקרה שקרסה יצוץ דגל אש”ף בלוי, חפוז, שידי איזה קוף מהיר טיפוס העלוהו כבקסם, במין אף־על־פי־כן, או כמין עוד תראו. והאיבה השותקת מוצקה מן התקרה שקרסה.

אנשי צבא בג'יפים ממוגנים מעריצים את מומחיות החבלנים שהרסו ”כמו בסכין גילוח” את המבנה הנדון, בלי לפגוע גם באבן אחת בשאר הדירות. איזו מקצועיות ודיוק הביצוע. אבל, שצריך היה להרוס את הבית, מקובל כאן כמושכל ראשון וכמובן־מאליו, ובלי לשאול שאלות: הבית הוא ביתו של רוצח שנמלט. ורק ביתו נהרס ואיש זולתו לא ניזוק, אלא שהשתיקה סביב לא קיבלה, והאיבה האילמת היתה מייללת עד השמים.

בכל מקום מנסה הצבא להרגיע, להימנע מחיכוך, בכל מתקן צבאי תלויה הפקודה ”להוריד את רמת האלימות”, לעקוף את השעות או את המקומות המועדים להתנגשות, לא להסתער אלא להמתין עד שיימצא סידור ממתן, כאילו נשלח לכאן הצבא החזק הזה רק כדי לשמור על הסדר והחוק: חיילים אסורים באש ואסורים ביריה ואסורים בשימוש חפוז של כוח, בכל מקום טבלות המראות את מגמת עקומת האלימות, בכל מקום ומקום משבחים את מי שלא הרג ולא היכה ולא התעלל, ”אין נפגעים” הוא ציון לשבח, ו”אין מה להודיע” הוא סיבה לתהילה. ומספקים כעת טלסקופים לרובים לא כדי שייטיבו לקלוע אלא כדי שייטיבו לא להרוג. וסופרים את כדורי הפלסטיק לפני שיוצאים וחוזרים וסופרים לאחר שחוזרים, וצריך לדווח על כל כדור שיורים. וכאילו מין צבא כאן שנקרא רק כדי לנצור אש.

אלא שבדיוק כאן מתגלה הפרדוכס בכל עוצמתו. איך נקרא הצבא להרגיע בעיה שהממשלה לא יודעת לפתור או לא רוצה. איך נשלח הצבא להקטין חיכוך שהממשלה יוצרת בכל כוחה. ואיך חכמת הצבא נקראת לתקן את איוולת הממשלה. היד החזקה נקראת לפעול בחכמה במקום שהמדיניות לא יודעת לחשוב בחכמה.

הממשלה לא יודעת או לא רוצה לפתור את השאלה. היא לא יודעת לפתור כלום, מלבד הידיעה איך לדחות, איך לסחוב בלי לפתור, ואיך לבלבל את המוח במקום לקבל אחריות. הממשלה כולה וכל חלק מחלקיה עסוקים מעבר לראשם בתירוצים שיקריים איך לא לעשות כלום כדי לפתור, או איך לפתור בלי לעשות, או איך לקחת בלי לשלם ובשאר מיני חכמות ריקות כאלה.

מי בעולם שמע על צבא שעושה ביד רכה שלא לנהוג באלימות, ועל ממשלה שעושה ביד כבדה שלא יהיה פתרון חוץ מאלימות. ופתאום והרי זה צבא יונה בשרות ממשלה עורב. מיום ליום מנסה הצבא להשתכלל באי־אלימות, ומיום ליום מוחקת הממשלה עוד סיכוי לצאת מן האלימות. כך שהצבא הענק נעשה לאחות רחמנייה, המורידה את החום – והממשלה נעשית למכשפה, נעשית למקור האילוח ולהסתבכות המחלה עד אין מרפא.

כשהממשלה מודיעה לג'בלייה שלא יהיה להם שום פתרון מלבד כניעה גמורה, שלא יקבלו כלום מלבד את המשך החיים בלא מקום ובלא עתיד, ושסיר־הלחץ ששמו רצועת עזה יהיה גורלם לעולם – מה צריכה ג'בלייה לעשות? מה אתה היית עושה? וכמה אפשר שהצבא ירכך מציאות ללא נשוא?

מה שקורה בג'בלייה אינו שאלה צבאית. הוא כולו שאלה מדינית והכרעה מדינית, שמתחמקים ממנה. אלא שמי שלא רוצה להכריע ומי שלא רוצה לפתור – בסופו של דבר גם שום צבא לא יצילו.

לג'בלייה עצמה אין מה להפסיד חוץ מתת־אומללות עשוקה.

יזהר סמילנסקי דבר 90–3–9