הצד הנתבע: האשכנזים.

ﬠד שהדﬠת נתונה אל צרות הביטחון, האינפלציה, "אי השקט התﬠשייתי", ושאר ﬠנייני הלחץ הקיומי – מתגלה שהחזית האמיתית, החוצה הכל, איננה דווקא במה שהדﬠת נתונה לו – אלא היא: הﬠרכות הלא־אשכנזים כנגד האשכנזים.

"לא־אשכנזי׳׳ איננו רק מי שמוצאו באחת מארצות אסיה־אפריקה; ולא רק מי שגדל בשכונת ﬠוני ובילדות ﬠשׂוּקה; ולא רק שבזכרונו ﬠדיין צרובים ﬠלבון המﬠברות, עבודות הדחק, הנחשלות בהשכלה, הזוּטרות בצבא, כנדונים לפּגור ﬠולם; וגם לא רק מי שתבנית מורשת מיוחדת ﬠיצבה את גידולו, והוא מתפלל, שר ומנגן, ומתבל מאכליו בנוסח משלו – אלא, לא־אשכנזי הוא: מי שﬠד ﬠתה היה מושא השלטון, ולא נושא השלטון – היינו־הך מה שמו באמת של אותו אדם, מוצאו, תולדותיו, ﬠיסוקו ומﬠמדו כﬠת.

ואילו ,,אשכנזי“ לפי הדימוי המקובל הוא מי שׂמשתייך על המייסדים, הוותיקים, הוא האידיאולוגיות הסוציאליסטיות, הוא ההסתדרות והקיבוצים, הוא האוניברסיטאות והטכנולוגיות המתוחכמות, הוא השכונות הבנויות ו"איכותִ החיים", הוא ﬠיתוני הבוקר והיכל־התרבות, וכו' וכו' – והוא, קודם כל, השליט בכל־מכל־כל, שוב, היינו הך אם הוא אשכנזי לפי מוצאו אם לא.

וכך, מﬠומתים היום, בהצדקה ושלא בהצדקה, שני חלקים בﬠם, והבחירות הקרבות מלבות רוח ﬠל גחלים עוממות. מי שיטﬠן כי אופן הטיפול של המדינה בﬠולים, מכל ארץ מוצא שהיא, ובﬠיקר מארצות מוצא איסלמיות, לא היה תכלית הטיפול הנכון, הצודק והיﬠיל, בוודאי יצדק; מי שיטﬠן כנגד ויראה כמה היה קשה, מסובך ותבﬠני הכל, ללא ניסיון מספיק, ושאצה הדרך והמשאבים קצרים – גם הוא מסתבר יצדק. ומי שינסה למצוא ולא ימצא דוגמאות מן העולם שבהן ניסו וידﬠו להצליח יותר ואיך גם מאמציהם לא הצליחו כמצופה – גם הוא בוודאי לא יעודד בממצאיו. השאלה הדוחקת מכל כﬠת היא – איך לא להפוך מתח גועש זה לנושא דמגוגיה ולהסתה קלה.

גישות מסוכנות

אי אפשר להתﬠלם ממתח זה וגם אסור להתﬠלם ממנו. אסור להתﬠלם או לטשטש את התהליכים התוססים והמבקשים להם פתרון ומוצא, ואסור להתﬠלם או לטשטש את חומרת האיום, מה אם אין מוצאים פתרונות מﬠשײם נכונים – ואיך יש בכוחו של מתח חנוק להתפרץ ולהניﬠ כאן את אמות הספים.

וﬠם זאת, אסור שלא לראות שתי גישות מסוכנות: האחת, המתﬠלמת, למרות הכל, מן המתח ומן הﬠימות התופח ותוסס, ומנסה לכסות ﬠליו; והשניה, הנכנﬠת למתח, לשם השגת שקט, ונותנת לתהליכים להשתלט ﬠל מכווניהם. מכאן ציבור מקופח וצודק בהרבה מטﬠנותיו – ומכאן ציבור הנחשב לפי דימויו כאילו הוא שﬠשה את הקיפוח והוא שנהנה מפירותיו. יש ﬠיװת היסטורי בהﬠמדת דברים כזו, ויש ﬠיוות האמת בהנמקתם המתגרה – ואם אין יודﬠים לﬠצור, מתפרצים הﬠיוותים ושוטפים כל חלקה טובה ואת מידת האמון ההדדי, ואת סכרי תבונת השותפות. ולא ﬠוד, אלא שפוּליטיקאים לא מﬠטים מוצאים להם במצוקה זו מכרה נדיב לקולות בוחרים, שיופקו באמצﬠות שלהוּב יצרים קל להתלקח.

זה רגﬠ רגיש מאוד, שקל לאבד בִו את הﬠשתונות, אבל אסור. מנהיגות כﬠת, פירושה ﬠידוד מכאן ובלימה מכאן. מכאן ﬠידוד הפגישה והדיאלוג לשם השגת פתרונות מﬠשיים צודקים ומפרקי מתח, ומכאן בלימה של הנטיה להפוך כל זה להצגה סוﬠרת של מאשימים ונאשמים, ושפיטה ברחוב, ﬠם דחפים נקמניים, ﬠם תביﬠות סחטניות, וﬠם ביטויי פורקן רגשי קיצוני.

כיצד הופכים את המדיניות האפוטרופסית הכושלת היום – למדיניות של דיאלוג פורה בין הצדדים המתחככים (ושאינם שני צדדים מובהקים בחיתוכם) היא שאלת מפתח; והשאלה כיצד מוצאים אצלנו די חכמה, די טאקט, די זהירות וגם די תﬠוזה ותנופה, וﬠוד יותר די ﬠקשנות לﬠמוד באכזבות החוזרות – היא המפתח לשימוש במפתח.

המתח החוצה כﬠת את הﬠם – הוא היום השאלה הראשונה בישראל. וכל שאר שאלות הביטחון, הכלכלה והיציבות – כולן הן נגזרות של פתרונה. הרגﬠ הוא רגﬠ לאומי רציני מאין כמוהו – ומתבקשת לו כעת הנהגה ראויה לרצינותו.

יזהר סמילנסקי   הארץ, 14.6.1981