יום יום במגרש הרוסים

אולי גם זה נשמע כבר ישן ומיושן. ואולי נשמע כדברים קטנים לעומת הדברים הגדולים שקורים סביבנו.

כי למי יש עוד סבלנות לשמוע איך יום יום ב"מגרש הרוסים” בלב ירושלים נחקרים אנשים. איך יש שם צינוק (מטר וחצי על מטר וחצי) ויש שם ”ארון" (תא צר בגובה אדם). ויש שם גם "קבר” (60X80X110 ס”מ). ואיך מכניסים לתוכם את הנחקר לזמן ממושך. ומוציאים אותו שבור ומגואל בצואה, ומלבישים עליו שק ומכים אותו עד הישברו. אז מחתימים אותו על הודאה, כתובה עברית שאיננו מבין.

איך יום יום ולילה לילה נחקרים שם עשרות אנשים, וגם נשים וגם קטינים, מי שאינו מאמין יחפש וימצא ויקרא את חוברת ”בצלם" (יוני – יולי 1990). דו"ח התלונה שלהם הוגש לחקירת המשטרה. וכמו תמיד ”החקירה טרם הסתיימה”.

לא נוכל לומר שלא ידענו. הכל בשמנו ובהסכמתנו. הכל לפי החוק. הכל לשם הביטחון. והכל למען ירושלים ולתפארת מדינת ישראל.

אלמלא ש"הצינוק”, "הארון”, ”הקבר” וגם "השק” – גדלים לבסוף. ואפילו מרחיקים לכת. והמרחק בין חקירות ”השק" בתאי המעצר, ובין התפרעויות ה”מוות לערבים" ברחובות – אינו גדול. והקשר בין שילוח הפחד והשנאה הזאת ובין שילוח טילי הפחד והשנאה – הוא בדיוק הרטוריקה של אספסוף הפחד והשנאה.

כשיגמור העולם למגר את משטר הרודן בעירק – ויחזור אל גבולנו ללחוץ עלינו להתחיל לזוז לעבר פתרון הפחד והשנאה, פתרון שפחדנו ושנאנו לשמוע עליו מרצוננו הגאה.

יזהר סמילנסקי, עתון 77, 23.2.1990

 

הבטחון – לבני־אדם

בכתבה מאת רולי רוזן (שבועון ,,הארץ׳׳ 30.9.88 ) מסופר על איסמﬠיל: בת 27, מן הכפר אל־חדר, על יד בית לחם, נﬠצרה ב־20 בפברואר קרוב למקום שממנו נזרק בקבוק תבﬠרה על ג'יפ של צה"ל.

כבלו ידיה מאחורי גבה, הרביצו בה ובﬠטו, והעבירו לירושלים, לצינוק: מטר וחצי על מטר וﬠשרים, מטונף כולו כבית שימוש, עד הבוקר.

בשﬠת החקירה הלבישו ﬠל ראשה שק מסריח, הושיבו אותה כבולה על מתקן צנורות ברזל שמכאיבים בכל צורה של ישיבה, לשמונה שﬠות.

ואחר־כך נעלו אותה ב"ארון”: תא בטון ודלת ברזל, מטר שבעים על שמונים ﬠל ששים, מלא כולו צואה, קיא ועוּבש. בֿ"ארון" הזה השאירו אותה שבוע ימים.

משם החזירו אותה לצינוק ,,הרגיל׳׳ ובחזרה ל"ארון" חליפות, עשרים יום. פעם גם הושיבו אותה שﬠות אחדות תחת זרם מים קרים, ומשם הכניסו אותה לחדר שמזגן הקפיאו כמﬠט. ִ

במהלך החקירות הסירו את נעליה ואחד החוקרים נﬠול מגפים קפץ ﬠל רגליה החשופות. ֵ

שלושים ושלושה ימים לאחר מﬠצרה הוחזרה לתא המאסר והורשתה להתרחץ ולהחליף בגדים.

באמצﬠ יולי, לאחר ערעור שהגישה עורכת־הדין שלה, שוחררה מן המﬠצר.

רפי לוי, דובר המחוז הדרומי של המשטרה, לא הכחיש את הסיפור. אבל מאחר שלא הוגשה תלונה ﬠל היחס אליה אין בכוונת המשטרה להתייחס לטﬠנותיה.

סיפור זה בודאי איננו הסיפור הקשה או המחריד מכל הסיפורים שישנם ולא הוכחשו.

ואף־על־פי־כן:

מה הם עושים, מפלצות הﬠינויים האלה, בשם מדינת ישראל במרתפים שלהם?

מי הרשה להם? מי שלח אותם? מי האחראי להם?

ולמה לא יכניסו אותם ל"ארון" ההוא – וימסרו את בטחון ישראל לבני־אדם?

יזהר סמילנסקי, דבר, 7.10.88