עד עתה סיפרנו בתגובות המידיות ל"השבוי", בחודש הראשון לפרסומו – בעיתונות.
אבל היתה עוד תגובה, והיא נערכה ב 28.12.48. באותו יום נפגשו בן־גוריון וזלמן ארן, מזכ"ל מפא"י, והחליטו לצרף את יזהר לרשימת מפא"י לאספה המכוננת, במקום ה־30. הם עשו זאת בלי לבקש את הסכמתו ובלי שנדברו איתו. הם עשו זאת כי העריכו שיזהר הוא דמות אהודה, ודבריו הביקורתיים התקבלו בהערכה ובהסכמה על ידי ציבור רחב, בפרט על ידי הצבור ה"לא־אקטיביסטי”. באותם ימים היו "האקטיביסטים" יריביה הפוליטים של מפא"י – משמאל ומימין. ב.ג. ושות’ לא ראו ב"השבוי" סכנה למעמדם הפוליטי, או למעמד ישראל בגויים. לשם הדיוק וראית התמונה בשלמותה יש לציין כי בשנים 47 – 48 פרסם יזהר את "החורשה בגבעה" ובה תיאור אוהד (לצד היהודי) של הקרב על חולדה בתרפ"ט, באפריל 48 התפרסם ספר המכתבים של יחיעם ויץ שיזהר ערך וכתב לו הקדמה, ספר כואב לזכר לוחם עברי, ובנובמבר 48, בד בבד עם ה"השבוי" במולד, התפרסמה האסופה "במבחן קרבות" בהוצאת דבר, ובה סיפורו הנוגע ללב "בטרם יציאה", על שעותיו האחרונות של יחיעם. וגם, לאורך כל שנת 47 פרסם יזהר ב"דבר לילדים" סיפורים מעודדים ומנחמים, שהאחרון שבהם, שהתפרסם ימים אחדים אחרי החלטת האו"ם על החלוקה ופרוץ המלחמה מסתיים במילים: "ולנו, על גג בית הבטחון, ברחבי השממה, יש מים. השעה רק שמונה, ועוד היום כולו נכון לפנינו.”
יזהר וסיפוריו, ו"השבוי" בכללם, היו איפוא "משלנו".
ועוד מילה או שתיים. לא מעטים סבורים כי בן־גוריון היה צבוע שבצבועים שהורה במחשכים לגרש את הערבים ולעשות בהם שפטים, אך בציבור התחזה לאדם הדוגל בערכים הומניים ומתנגד למעשים אלו. זו הסיבה, לדעתם, מדוע ציווה באותו חודש נובמבר 48 עצמו להדפיס את טורו של אלתרמן "על זאת" במאה אלף עותקים ולהפיצו בין חיילי צה"ל – רק כדי לטשטש עיקבות זדונו ותו לא.
התרשמותי האישית – ויותר חשוב: התרשמות יזהר – היתה שונה.
ואתחיל בסיפורי הפעוט. בתש"ך (1960) הייתי טירון מטורטר במחנה 80 של הנח"ל. איך התגלגלתי משם ערב הפסח לבית המשפט בבאר שבע ספרתי בהזדמנות אחרת. ומכיון שהיה ערב ליל הסדר התירו לי מפקדי לחזור לבסיס רק במוצאי החג. ליד שולחן הסדר סיפרתי איך הריץ אותנו המ"מ (לימים במאי קולנוע ידוע) ברחובות חדרה, בטול גבוה, כשהוא מצווה עלינו להכריז "אנחנו לא נוער, אנחנו חרא!”
במוצאי אותו חג נערכה ישיבה של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, בה היה יזהר חבר. בסיומה שאל יזהר את ב.ג. אם ידוע לו שחיילי צה"ל מורצים ברחובות חדרה כשהם מצווים לצווח "אנחנו לא נוער, אנחנו חרא!”
בן גוריון לא האמין למשמע אוזניו. בצה"ל שלו?! אצל הנוער המופלא שלו?! לא יכול להיות. לא זה מה שהוא יודע על חיילנו היקרים. אף על פי כן, יאמר לזכותו, ציווה מיד על מפקד הנח"ל לחקור בעניין ולהסיק מסקנות.
יזהר טען תמיד, וחזר וטען, כי בן־גוריון לא הכיר באמת את הנוער ואת הצבא והאמין באיזה דימוי אידאלי, לא מציאותי שלהם. ההתנגשות הזו בין מה שיזהר הכיר בצבא, מתוקף שרותו בו, ומה שב.ג חשב שהוא יודע עליו – חזרה ונשנתה.
לענייננו חשובה בעיקר תגובתו של ב.ג. על "ימי צקלג". וכך סיפר יזהר, בדברו על העיוורון של ב.ג.:
"כשיצא ספרי ימי ציקלג קרא בן–גוריון את הספר (אני מעולם לא שלחתי אלׂיו את ספרי. כפי שלׂא שלחתי ספרים ל'גדולי העולם': לא רציתי לחייב אותם). הוא קרא מרצונו את הספר. ויום אחד, בכנסת, שלח אלי פתּק: 'הגעתי עד עמוּד מּאה שבעים ומשהו' (היתה אז איזו תחרות מי הצליח לקרוא יותר…). אני מצטער. הפתק הזה נעלׂם ממני, אולי תמצאו אותו פה בארכיון. 'אבל אני רוצה להגיד לך'. כתב שם, 'כי החיילים שבמציאות יותר יפים מאלה שאתה מתאר אותם…' (ואני יודע שהוא האמין בזה בכל לבו – אל זה עוד אחזור מיָד – ההערצה שלו, כמעט עד ביטול עצמו, אל הנוער לׂא ידעה גבולׂ. אולי בפני שרבים כל–כך מתוּ צעירים והוא היה זה ששלחם לקרב?…)”
אבל, וזו הנקודה – מפי יזהר היה ב. ג. מוכן לשמוע טענות והאשמות כלפי צה"ל, בלי שיקבל זאת כחתירה תחתיו המלווה בתגובה דפנסיבית.
הרי לדוגמה מכתב שיזהר שולח לו בחזרו מתמרון צה"ל בקיץ 1951 (יזהר התמיד בשירות מילואים עד הגיעו לגיל 66):
"רחובות, 6/9/51
לח’ בן־גוריון
שלום רב,
אני פונה אליך כאל שר הביטחון.
חזרתי זה עתה מתמרון ג’ של צ.ה.ל, לאחר ששרתתי בו כחודש ימים במסגרת עבודת המילואים.
הריני מזועזע מפגישה זו עם הצבא עד אין מנוח. מתוך מגע בלתי אמצעי, יום יומי ראיתי את הצבא על הליכותיו, על חייליו ומפקדיו, בצאתו ובבואו, בהלחמו ובהנפשו, בתכננו ובבצעו, ועל הכל: במבחנו הגדול – בתמרון הסתיו.
ונמלאתי חרדה גדולה מרובה מהכיל, ואני חייב לראותך ולהסיח לפניך מלוא דאגה וחרדה. אני נכון להמליץ (אם תמצא לראוי) על הזמנת כמה אנשים מקרב הצבא – לחיזוק התמונה הקודרת לפרטיה.
שלום המדינה ובטחונה – מסתבר – רחוק היום מתת איזה אות שהוא של הרגעה. הדבר שנתגלה – מדיר שלווה. ועד שלא נוכחתי לא ידעתי עד היכן רבה הרעה. סיפורים מחרידים תלויים על דל שפתי. ואני אומר בצער ובחששות מכבידים: חייב אני לראות פניך בענין זה!
מכבדך באמת,
יזהר סמילנסקי"
והנה קטע מתגובת ב.ג. לפתק (אחר) ששיגר אליו יזהר:
“לא שמעתי שמץ מנהו. איני מוכן להגיד למפרע שהדבר לא יתכן – אני קורא כמעט יום יום על מעשי אונס, ובין האנסים יש גם חיילים; אבל השתלשלות הסיפור תמוהה ומתמיהה. ברור שהערבי חרש – בכפר ערבי. הסמל הזהיר הערבי שיהרג – ולא הוא הסמל הרג אותו, מכאן שידוע לסמל שהורגים כל ערבי שמזדמן בדרך. האמנם? התוכל לברר שם הסמל ומקום המעשה?”
על יחסו של ב.ג. ליזהר וסובלנותו לביקורת הקשה שהשמיע הנ"ל מפעם לפעם ניתן ללמוד מתגובתו של ב.ג. לעמוס עוז, מוקי צור ואחרים כשבאו אלה (1961) לב.ג. להתאונן על עמיחי, יזהר ואחרים "המשחיתים את נפש הנוער":
“בן–גוריון דחה בחביבות את טענותיהם, אך ביקש לדעת באיזה סופרים מדובר. תשובתו של מוקי צור הייתה שמדובר ב"דרגות שונות", אבל ביניהם נמצא גם יזהר, "אם כי הוא עוד עומד על החוד." בן–גוריון אמר, "אני יודע שבתל–אביב ישנם בתים שכל לילה משחקים בקלפים. אתם מצרפים אותו עם יזהר?" ומוקי צור טען שיש דמיון מסוים. בן–גוריון נחלץ להגן על חביבו: "יזהר הוא אחד האנשים היקרים", ועמוס עוז הסביר שיש דמיון מסוים כסופר, לא כאדם, ושמדובר בעיקר בימי צקלג. בן–גוריון נענה ואמר: "יש שם אמת, אבל לא כל האמת, אמרתי את זה ליזהר. אני קראתי עזבונם של הנופלים. זה נוער נפלא. עוד לא היה כנוער הזה." ושב והדגיש: "יש נוער נפלא. אני נגד הכללות, והייתי גם נגד ההכללה שעשה יזהר כאשר דיבר במרכז המפלגה." עמיחי ויזהר מקלקלים את הנוער, טענו עוז וצור, ובן־גוריון פנה אל עמוס עוז ושאל אם, כתרופה לכך, הוא ממליץ על סתימת פיות: "המסקנה שלך, עמוס, היא אחת – דיקטטורה. כן, כן." עמוס הכחיש בכל עוז, ובן־גוריון התעקש: […] אתה יכול לסגור את הפה לעמיחי?" אחר־כך הרגיע אותם: "מעליש, אל ייאוש, אל רוח נכאה. ועמיחי כותב שירים כאלה – יכתוב. עכשיו אקרא אותו, נראה מי זה עמיחי זה. […] ביזהר אתם טועים, הוא אחד האישים הכי חיוביים. […] תשמע אותו ואז תקבל את התורה שלו בעל פה." עמוס עוז התלונן שיזהר אמר: "כל הדגלים דהה צבעם. כל אמיתות נתבלתה." בן–גוריון השיב: "אם עמיחי יהיה כמוהו, אקרא בעונג את דבריו." (מתוך ניצה בן ארי, ס. יזהר סיפור חיים, כרך ב’ עמ 342-3).
ההתקבלות של "השבוי", אם כן, בתש"ח, היתה מרחיקת לכת.
ס. יזהר חוזר 