על המתאבדים

זעזוע הכאב לאחר הפיגועים האחרונים באוטובוסים אינו יכול להסיט את הדעת מﬠניין עקרוני אחד, מלוחמת ההתאבדות. וביתר דיוק, מן הלגיטימיות שמקבלת לוחמה זו ברחוב הערבי. ומן הלגיטמיות שלוחמה זו מקבלת מידינו בשבתנו איתם למשא ומתן בטרם התנערו ממנה ובטרם גינו את אפשרות ייתכנותה. ולשלול לוחמה זו לא רק כפי ששוללים לוחמה כימית או ביולוגית, אלא לשלול באותה חומרה ששוללים בה קניבאליות.

האם ניתן לסיים יחסי משא ומתן עם חברה שהקניבאליות אינה נראית לה בלתי אפשרית? האם ניתן לסיים יחסי משא ומתן עם חברה שמקבלת לוחמת התאבדות כאפשרות אפשרית? אפשרות שמתקבלת לא רק בלי מחאה ולא רק בלי גינוי ולא רק בהשלמה פאסיבית לאחר מעשה – אלא מתקבלת כנצחון לאומי, כפי שאפשר היה לראות בתמונות הטקסים הסוערים לאחר הפיגועים. אולי שמע מישהו גם קולות מבין הפלשתינים שהתנגדו להפיכת בני אדם לנשק, אם צעק איזה מנהיג ערבי כנגד, אם היו קולות של יחידים שגינו מעשה זה כמעשה בלתי אפשרי, אולי משורר אחד כתב שמעשה כזה מוחק את צלם האדם, אולי מטיף דת קם ואמר שאסור לפי הדת לעשות מבני אדם אמצעי לחימה, מי יודע אם היו כאלה, אבל ההסכמה הכללית נשמעה ולא בשפה רפה ולא בקול נמוך אלא בהתפארות בראש חוצות ובחגיגה קרקסית כאילו הנה זה מופת התפארת לגבורה העילאית.

האם אין כאן אותו רקﬠ שהיה אופייני לימי הביניים ושרק אתמול עשה לאפשרי את מה שעשה בניפלצות סאדם חוסין כשרצח את חתניו? האם אין זו הרקע לקבלה שמקבלים היום ובלי להתפלץ מעשים כמו רצח האחות שרצח אחיה לשם הכבוד? האמנם איננו מבינים משהו באתוס הערבי, האמנם זהו האתוס הערבי? האמנם מקבל האיסלאם חוסר אנושיות כזו, או אלה הם רק החריגים האחרונים מימים עתיקים לפי איזו מסורת אפלה שעדיין חייה ועדיין מכובדת ועדיין כוחה איתה?

כי האפשרות שלוחמת ההתאבדות תהיה מקובלת כלוחמה סבירה – עושה משהו בלתי ניסבל במשא ומתן עם הערבים. כי אם אמנם מתקבלת על דעתם שלוחמת ההתאבדות היא אפשרות סבירה, ולא עוד אלא שהיא נשק יעיל שﬠוד לא מצאו כנגדו מענה, עד שעדיין לא גינו אותה כבלתי ניסבלת, ואינם מתפלצים כלל משימוש בילדים כפצצות חיות, אלא רק מנסים לגמגם משהו כדי להרגיע את הצד השני, אבל בינם לבין עצמם אין היא פסולה כלל, ומותר לשלוח לוחמים בלי לתת להם סיכוי לחזור, ומותר להקריב ילדים למולך הגדול הזה שעומד גם בשערי גן העדן.

האמנם נראית לוחמה ההתאבדות כאפשרות אפשרית בﬠיני מנהיגי הפלשתינים? האמנם רואים כל הפלשתינים ולא מוחים, רואים וגם מוחאים כפיים כשילדיהם הופכים לפצצות חיות, האמנם כולם שם מסכימים שמותר לעשות מילדים פצצות חיות, האמנם זה ניסבל בעיניהם וגם ייתכן – או שמא יש בינינו ובינם איזו אי הבנה תהומית, אי הבנה במה מותר ומה אסור, אי הבנה במהות האדם, אי הבנה בשליטת איזה כוחות אפלים החבויים בתחתית ההסכמה מה כן ומה לא, וזר לא יבין?

חשש כבד ומעיק מתגנב, חשש בגלל אי שמיעת קולות גינוי מצידם, בגלל קבלת המעשה כאפשרות ניסבלת. חשש שאולי אנחנו לא יודﬠים משהו שהדעת לא סובלת שהוא ישנו, מפני שהלא לכאורה כולנו בני אדם שמגנים את הלא ניסבל ואינם סובלים את הרוע שמתגלה במעשים בלתי אנושיים? מה עושה שם אבות ואמהות למסכימים, לבלתי מוחים, לבלתי מתערבים, ואפילו למתפארים בפיצוץ ילדיהם? מה עושה את מנהיגי העם למחרישים על הזוועה שכלל איננה זוועה בעיניהם, ואת חכמי העם לשותקים על מה שאסור לשתוק עליו – כשהופכים את ילדיהם למכשירי תופת – מה מסולף בנפשם מה שותק בהם כשילדיהם נשלחים להיות מתאבדים? או שרק אינם מעיזים לצעוק?

קשה לעשות הכללות. בודאי לא כולם כאחד. בודאי לא הכל מובן כאן נכון, ואולי אלה הם רק מעשי יאוש שנתפשים לרבים כמעשי גבורה ומופת? ואילו, מה שנוגﬠ לנו, נראה כאילו אי אפשר שנוסיף לשבת למשא ומתן עם שליחי עם שאינו פוסל את עקרון לוחמת ההתאבדות, כשם שלא היינו יושבים לעשות הסכמים עם אוכלי אדם. מה קרה לכל הפלשתינאים? מדוע לא שומעים מהם קול, ולו נם קול יחיד? או שרק אני אינני שומע? והקול ישנו והולך ונשמע? איך לוחמת ההתאבדות נראית להם כאפשרות אפשרית, איך אינם נגּעלים ממנה, איך אינם מתפלצים ממנה איך אינה מזוויעה אותם עד כדי לצאת ולצעוק שאסור, ואפילו למען הנעלות שבמטרות? איך פיצוץ ילדים יכול להיעשות לדגל לאומי ולחגיגת ניצחון?

נראה אפוא כאילו אי אפשר להוסיף לשבת איתם לשום משא ומתן עד שלא יגנו החלטית אם פיצוץ הילדים שלהם. אנחנו לא נגיד להם איך עליהם להיות, אבל אנחנו בישיבה איתם לא ניתן להם אישור שכאילו גם זו אפשרות אפשרית. בשום פנים לא.

יזהר סמילנסקי, נשלח ל"הארץ", אפריל, 1995

גם הר חומה זה טרור

גם הר חומה זה טרור, או איך תקרא לאירוע שבו מושכים את הקרקע מתחת הרגליים?
ניירות הבעלות על הקרקע הזאת אינם שווים יותר מניירות הבעלות של הערבים על טלבייה וקטמון. כל זכויות הבעלות נעשו כשחרטום הנגמ"ש היה מציץ מרכס הגבעה. וערכאות האישורים היו מאוישים רק על ידי הצד הכובש בלבד.
טרור אינו רק פיגוע בדם, טרור הוא גם מיחטף בכוח של שדה, של בית, של דרך, של עתיד.
ומשהוחלט בהסכמים החתומים כי לא קובעים עוד דבר בלי משא ומתן – גם הוחלט שהסכמים מחליפים לקיחה חד צדדית, ושמעתה לא תהיה עוד שום לקיחה בכוח, יהא צידוקה מה שיהא, אלא יושבים ודנים עד שמסכימים.
ואילו כשתובעים שהצד השני יואיל להנמיך את ציפיותיו, ואם לא, לא יקבל כלום, קובעים שרק צד אחד צריך להנמיך את ציפיותיו, ואילו הצד השני יכול גם להגביה. למה? כי יש לו יותר כוח. ואם כוח אין עוד הסכמים, וכל צד הולך ועושה בכוח שלו, זה בכוח הטרור שלו וזה בכוח הלוחמה הסדירה שלו, ושוב במעגל ריצה אחרי זורקי האבנים, ושוב מﬠשי טרור מתועבים.
אבל, ראו איך רצים כעת אחרי ערפאת שיבוא להשקיט את הטרור, בלעדיו לא יכולים, וכל צה"ל האדיר מחכה לערפאת שיעשה חוק וסדר, שיבוא מהר להפסיק את הטרור בצד שלו, בעוד שבצד שלנו לא מפסיקים את הטרור שלנו בהר חומה. כי הר חומה הוא טרור שהתחפש לחוק, ונחשב לקו האדום שלנו.
האם רק לצד אחד יש קוים אדומים? האם רק לצד אחד יש זכות לקבוע קוים אדומים ולצד השני אין שום זכות, גם לא זכות להתווכח ולטעון כנגד? כי אם כך, אין כל הקוים האדומים שלנו אלא הם רק תביעה לכניעה ללא תנאי.
זכות־יתר של צד אחד היא סוף המשא ומתן. סוף ההסכמים וחזרה אל הכוח. זו תביעה בלתי אפשרית של צד אחד אל הצד השני שיפסיק לא רק ללחום אלא גם לחלום. ואין איש בעולם שיכול לגזור על איש אחר שיפסיק לחלום. העם היהודי חלם אלפיים שנה ולא נואש. אפשר רק לנסות ולהחליף חלומות משיחיים בהסכמים ראציונאליים של קח ותן.
המוצא הוא רק הסכמים הדדיים, רק פשרות, מכאיבות לפעמים, רק הכרה שצד אחד לא יכול לקום ולעשות בלי הסכמת הצד השני. ושכל הר חומה צריך מעתה להסכמת שני צדדים. עברו הימים שאפשר היה לעקוף ולהתחכם ולחטוף וליצור עובדות גמורות. עם ובלי ניירות בעלות. המשחק הזה נגמר.
מפני שבמקום שרק צד אחד רשאי לקחת והצד שני רשאי רק לוותר – שם נעשית ההזמנה למוות. והוא כבר עומד כאן, בפינה. הטנקים שלנו מול שכם, הפיגועים הזוועתיים שלהם, וסוריה המטווחת טילים.

יזהר סמילנסקי, 1997