לא לקרקר למוות

כל־כך הרבה מתפתלים לפרש למה באמת התכוון מחמוד דרוויש, כשדבריו ברורים ללא טעות: זו לא אדמתכם. צאו מכאן. הכל שלנו. והכל יוחזר לנו.

המסר לא חדש. גם לא חריג. רבים, ואולי כל הערבים, כולם חושבים כמוהו. וגם רבים רבים מן הצד שלנו חושבים במלים כאלה: הכל שלנו. רק שלנו. רק אנחנו. מאה אחוז. ואין מה לדבר. נסה לגרד קצת גם את ”המתונים” ויקרקר אליך מיד העורב: ערבים החוצה, או יהודים החוצה.

בין שני יריבים כאלה אין שום גשר, אין דיבור. אין פשרה. אין עתיד. וכל מה שנשאר הוא רק כוח המחץ: המנצח יישאר והמנוצח יזרק.

מה יכול לגשר בין חלומות הפוכים? שום דבר.

אלא רק מחצית העם היהודי, ורק קולות, עדיין מעטים מדי, מצד העם הפלשתינאי – אם יחליטו לנסות להחליף את הלשון המיתולוגית הרצחנית, בלשון התבונה האנושית, מאמינים כי על־ידי פשרה ועל־ידי ויתורים הדדיים – ניתן סיכוי לקיום יחד של שכנות.

במה דברים אמורים, אם המחצית היהודית תגדל ותהיה לרוב. ואם הקולות המעטים מצד הפלשתינאים יתחזקו ויעזו ויתרבו ויהיו נשמעים ברור ובפומבי: הולכים לפשרה.

צריך גם שמחמוד דרוויש וקוראי דבריו, יזכרו שיש איזה קו־גבול. קו האיום על קיום עם־ישראל בארץ־ישראל, שמי שמבקש לעבור אותו – מפעיל את כל צופרי אזעקת החירום היהודי – ולא רק שמפסיד אז את חצי היהודים המוכנים כעת לפשרה, אלא הוא מלכד את כולם ומאחדם כנגדו.

הדיבורים השיכורים על לקחת הכל, להחזיר הכל, ועל לזרוק את כולם – הם פיתחו של המוות, והם הודפים את הצדדים ללכת עוד כברת מוות, ולהוסיף עוד מוות.

ועל כן, אם מחמוד דרוויש אוהב עמו – יוריד קולו אל גובה הפשרה; ואם מחצית היהודים מאמינים בפשרה, יוסיפו ויעשו רוב. הם אינם עושים בזה טובה לפלשתינאים אלא לעצמם. טובה פשרה של חיים מנצחון של מוות.

דבר 1.4.88

יהושע בן־נון, או אליהו הנביא

שאלת הזכאות על אדמת ארץ ישראל כבר הולכת ונידונה לכאן ולכאן זה למעלה ממאה שנים ואין טענה שעוד לא נדושה.

ואילו השאלה היום איננה אלא זו: מה על שני מיליון הערבים היושבים בשטחי הארץ הזאת? נניח שכל טענותיו של פרופ’ בן־שלמה – ההיסטוריות, המשפטיות והציוניות – כולן נכוחות ומוכחות, ונאמר שכל הזכאות על ארץ ישראל כבר כולה בידיו – מה הוא הולך לעשות עם שני מיליון הערבים?

יהרוג אותם, יגרש אותם, יציק להם, יתעלם מהם, יכניעם עד שיסכימו לכיבושם, ישלול את זכותם לשלוט בחייהם? יירד לחייהם עד שיברחו? יזכיר להם את עשרים ושתיים מדינות ערב? האם ישאל לדעתם, להסכמתם, לזכויותיהם? ומה אם לא יסכימו? ומה אם ילחמו מלחמת נואשים בכל מה שיהיה תחת ידיהם? האם ישא ויתן איתם, או לא ישאיר להם ברירה, אלא: או להיכנע או לעוף?

זו שאלה מעשית מאין כמוה ושאלה מוסרית מאין כמוה, ומי שמרבה לדבר על מוסר ועל מוסריות אי אפשר שלא יקום ויודיע מה הוא הולך לעשות עם הערבים, לאחר שאת רעיון ההסכם של פשרה הוא מתעב ודוחה בכל כוחו? איך הוא מעלה איפוא את המילה מוסר או מוסריות, בלי שישיב ברור ומפורש, מה הוא הולך לעשות לשיטתו עם שני מיליון הערבים? והלא זהו מבחן המוסר והמוסריות, מה הוא הולך לעשות עם שני מיליון הנכבשים שבידיו?

כי שתי דרכים הן, שתיהן מן התנ"ך. האחת היא דרכו של יהושע: רֵש והשמד, והאחת היא תביעתו של אליהו, בשינוי: הכבשת וגם ירשת? מה אומר המוסר של בן־שלמה, מה הוא עושה עם הערבים?

יזהר סמילנסקי, הארץ; מוסף 24.12.1993

אין עוד משה דיין בינינו.

יש חכם שחכמתו מוגדרת כראיית הנולד. ויּש חכם שחכמִתו מוגדרת כִראיית הנקודה. חכמתו של משה דיין היתִה ראיית הנקודה בתוך כל המעורבב. מעטים היו כה בהּיּרים כמוהו. אפשר היה שלא להּסכים לדעתו. אבל אי אפִשר היה לטעון שדעתו לאִ היתה בהירה וברורה לחלוטין, או שהגיון דבריו לא היה מסקני, או שהסתתר אחר דיבורים ריּקים.

את דרכו של משה דיין – פרטית כציבורית – קשה למדוד בכל סרגל שמודדים בו קווים ישרים. הוא לא היה קו ישר. וגם לא קו אחד. ועּוד היה בו תמיד קו נוסף, אלאּ שזה היה מצועף, ולא לציבור. אבל, בכל קו שהיה בוִ אותִה שעה, היה בו כולו, שלם ובכל מאודו.
בשיקוליו, בהכרעותיו, בהתנהגותו, היה משה דיין פרגמטיִ, ועד התאכזרות. מה שלא ניתן לעשות – אינו קיים גם כאפשרות. אסור להיסחף למקומוִת שאין להם סיכוי. לא להסִתבך בטעיות שווא, ולא לנפִץ ראש אל הסּתוּם. המופלא שבאפשר קסם לו, המופלא שמעבר לאפשר, דחה אותו.
ועם זה, תמיד התגושש והתגרה בכל סייגי החיים המקובלים.ּ במוות, בִחוקים, במותר, במקובל. ולא מחמת יהירות או בוז, כִפי שנּטו לפִרש וגם להעלב, אלא מחמת טבע משוחרר מתלות, משוחרר ממוסכמות, ואפיּלו מתלות בדעת־הקהל.
ידועה התמונה הישנה שבה חובק יצחק שדה את יגאל אלון מזה ואת משה דִיין מזה, שני עלמים מלבלבים ורובים בידיהם. מן הנקודה ההיא שבה עמד ,,הזקן" יצחק שדה נפתחיםִ שני קווים בתולׂדות ישראלׂ ונפשקים – קו יגאל אלׂון לכאן וקו משה דיין לכאן. ובזווית הזו שנפתחה בינייהם – שם משתרע כל מרחב הפריסה של תנועת העבודה ועד למראיה המביך היום.

בן הארץ. כמוהו כיגאִל אלון וחבריהם. מה שלא היה לו ולׂחבריו, ומה שעשה את מנהיגותם שונה ונבדלת ממנהיגות הדור שִקדם להם – שהם התחילו משטחי האדמה הִריקה של נהלל ומסחה, ולא מדושן התרבות העמוקה, ולא מן המסורת המצטברת של דורי דורות ולא ברצף הווית העם. בקפיצה גדולה מדי, בניתור מעל ההיסטוריה של אלפי שנות עם ישראל, ביקשו משה דיין וחבריו להתחיל ישר מן התנ"ך וּמן הארכיאולוגיה. וכלִ מה שנצטבר בִעם ישראל וביהדות שלאחר התנ”ך היה רחוק מהם וזר להם. אהבת ארץ ישראל היתה אהבת ישראל שלהם. ותִרבות הגולה היתה רחוקה, לא השפיעה כמעט, לא קסמה, אם לא ממש דִחתה. כאילו אפשר היה לקפל את המרחק העצום שִבין התנ"ך ובין ימינו ולעשותו כשני פרקים רצופים. הגלות היתה כמין לילה ארוך שמתעוררים ממנו וממִשיכים את היום שעבר בלי הלילה שביניהם. מבחינה זו, ולא מחוסר לימודים פורמאליים שיטתיים היה איזה חסר בתרבותם, ואיזה פגם בהתייחסם לתרבות. ולעתים כחוסר סבלנות לכל מה שבא מחוץ למרחב שבין שדות נהלל היום ושדות ברק בן אבינועם אז, באותה זירת עולם שהשתרעה משני עברי נחל קישון, צומח משרשיו בשדות אלה, נלחם כשומר כל השדות, וביקש שלום ויחסי שכנות טובים עם בעלי השדות שמעבר.

אומץ ליבו. האומנם היה חסר פחד? או כבש את פחדיו במידה גדושה של שליטה עצמית, כהחלטה שלא לפחד? או, כמחווה שאדם מתחייב לה לאחר שנעשה למוניטין שלו? נראה שלא כל אלה. אומץ ליבו היה פשוט עשוי מאומץ־לב. התנהגות טבעית, שקולה והגיונית ולא הרפתקנית כמי שמתגרה בסכנות בקלות דעת, או כמי שמסתמך בעיוורון על הגורל – או על מזלו־הטוב.
המוות היה קרוב אצלִו ומסביבו תמיד. נושף עליו כעל לוחם השוורים. ברווח הזה שבין קירבת המוות ובין שורת ההגיון האיכרי המקיים את העולם – שם היה איזור החיים שלו. ברווח הזה גילה את חכמתו, את חזונו, את מוזרותו וגם את נימת הפיוּס שהדהדה תמיד בדבריו בלא־קול.

בני העמק שגדלו להיות מנהיגי האומה, אינם מרובים, כידוע. משה דיין היה מיוחד ביניהם. מושך ודוחה, מרגיז ומקסים, מעורר הערצה ומקניט איבה, מקור שלׂ סמכות ודוגמה לאי־דוקטרייּנריות, מקור השראה למאמינים בו, וסמל פריקת־העול לִמבקריו. מנהיג שגדל בׁצל מנהיגיי אתמול, בּלי שדבק בו כלום מִתמולם, אבל שחייב אותם להדביק את צעדִיו. הם שּהִגיעּו־לּארץִ נוחלי תרבות עמוקה ועמוסי אידיאלים מוגדרים, והוא שגדל כסייח שובב במרחּבי העִמק הפתוחים, ושהגיע אליהם כחייל ומן המלחמות הצטרף למדינאים – נשאר זר להם בהוויתו ומוזר בסגנונו, אבל משרה עליהם – הבלתיּ אמונים במלחמות – הקלה. כאילו איתו גם סיוטי הלילה וגם פחדי יומם – נעשו קלים והכל נעשה לפשוט יותר.

משה דיין לא נעשה מנהיג שבא מבּעיות החברה, או מן הדוקטרינוִת החברתיות. באלה מעולםׁ לא היה אּזרח. הוא היה מנהיגִ שידע לפתור. שידע להציב יעד מוגדר. שידע להתמקד בהתקפה. ולׂא זה שמתחיל מאיזה בשורה אידיאולוגית והולך ליישמה כתכנית פעולה.

עלינו לדעת לחיות עם הערביּם, אמר. אנחנו נדונים כאןִ לחיות עימם תמיד, אמר. לא הם יוכלו לסלק אותנו ולא אנחִנו אותם. ומוכרחים אפוא למצוא איך לחיות יחד. לא מתוך הומאניזם, לא מתוך אמונה תמימה בנצחון הִצדק ואחוות העמים, אלא כמסקנה מעשית מן המציאות, וּכציות פרגמטי לכורח המציאות, ובהליכת צעד אחר צעד. במקום ששינוי מהפכני אינו צפוי.

הערבים בארץ־ישראל היו מרכז עניינו. עניינו בהם היה מדיניּ, צבאי ואישי־רגשי, עניינו בארצות ערב היה מדיני צבאי ומרוחק. פתרון השאלה הערבית היה “השדה שלו”, קרקע הבנת המולדת שלׂו, וגם כלי נגינתו. בהגזמה אפשר לאמר ששכם, חברון ועזה היו מרתקות את דימיונו ואת ליבו של שר הבטחון דאז, יותר מסיני ומגבולות ארצות־ערב.

יום הכיפורים השאיר אותִו בתודעת העם, כנאשם שלא השיב על אשמתו. נאשם במה שבתודעת העם נחרת כגדול בכשלונות ישראל וּשעוד לא נתאוששו ממנו. מבחינה זו התהלּך בשנים האחרַונות בין כמה מעריציםּ שלא חדלו מהאמין בו וללכת אחריו, ובין הרבה מתנגדים שבעיניהם היה “שרוף" ללא תקנה.

לא מכבּר ראינוּ אותו בטלוויזיה. מראהו היה מבהיל. סופו הקרוב כבר היה חתום בו. ניצוץ הבהיק בעינו. דבריו הִיו הגיוניים, בהירים כרגיל ותכליתייּם, על־אף הצרידות והעייפות. ורק הניצוץ ההוא בעינו היה נורא. כאילו כבר הבהב מעבר מזה.

מותו תפשו הערב באחר צהריו. רוחו עוד היתה לבלי חת, אבל גּופו היה שבור. ואנשיו פחתו, נאחזו ספיקות. איש הבטחון רב הסתירות, האפלה לקחה אותו. ואין עוד בינינו משה דיין.

יזהר סמילנסקי, דבר, 19.10.1981

על המתאבדים.

קשים ייסורי הבאת השלום. מראש היה ידוע שיהיה קשה, אבל איש לא יכול היה לשﬠר עד כמה. לוחמת ההתאבדות, שהשתוללה להחריד בזמן האחרון, העלתה ספקות מרים, אם אנחנו אמנם מכירים את הערבים. איך אפשר שהם, בלי התנגדות נשמעת, מקבלים בפשטות את ﬠניין לוחמת ההתאבדות, כאילו גם זו עשייה שבגדר האפשר; איך לא מתמרד בהם משהו כשהם לוקחים ילד וﬠושים אותו לפגז חי; איך זוועה זו נראית בעיניהם נסבלת, כאילו בסך הכל אין כאן אלא המצאת נשק מוצלח ביותר שלא נמצא לו עדײן מענה.

חברה, שמסכימה לשלוח את בניה ללוחמת התאבדות ורואה בה את גולת הכותרת לפטריוטיות הלאומית, הורסת את הבסיס המשותף ההכרחי לכל בני האדם, מוציאה ﬠצמה מן הכלל האנושי והופכת לצד שאין מה לדבר אתו. כשם שאין מה לדבר עם חברת קניבלים.

ודאי, גם חיילים במלחמה הולכים לקראת סיכונים, אבל אלה סיכונים מחושבים ומבוקרים ככל האפשר. ההיתר שלוקחים לﬠצמם שולחי המתאבד להתכחש לאנושי ולﬠשות אדם לפגז חי – מתוך שהם מתייחסים בבוז לחייו ולהווייתו – מﬠלה את השאלה אם הם בני אדם, אם חבריהם בני אדם, וכל הסובבים אותם – האם הם עדײן חברה אנושית הזכאית לתבוע לה זכויות אדם?

עצם ההסכמה הכללית שמעשה כזה מותר, שהוא בגדר האפשר, ויותר מזה – קדוש – מעוררת את התהײה מיהו השותף שלנו להסכמי השלום. עם מי אנו מדברים? משהו בסיסי אינו מובן. המוח אינו סובל זאת והלב אינו יכול לקבל שיש אנשים שהדברים נראים אפשריים בעיניהם, ושהכל מותר ובלבד שיתפוצץ האויב וײבהל מכוחם. יש דברים שאם בני אדם עושים אותם, לא רק שעשו תועבה אלא נפסלו כבני אדם. חברה, המשלימה עם הפיכתו של ילד לחומר נפץ, שוללת את עצמה ופוסלת עצמה מהיות צד במשא ומתן; האנושיות שלה מוטלת בספק.

יש איפוא עולם שדברים כאלה ייתכנו בו. עולם שממנו יצאו המתאבד ושולחו והחברה שסביבם, שאינה רואה בכך אלא הצלחה הירואית גדולה וגבורה פטריוטית להלל. עולם של מושגים שקשה להאמין בתוקפם בין אנשים, עולם של מותר ואסור לא מובנים, שהכל מסכימים להם בפה מלא ובשתיקה, וחושבים שככה נכון ואפשר, ולמה לא בעצם לקחת ילד ולשולחו אל מותו כפגז חי. חברה שאינה נחרדת מן האפשרות הזאת ואינה ﬠושה ככל יכולתה למנוﬠ את מותו של ﬠוד ילד אחד שיהפוך את חייו ונﬠוריו וﬠתידו לעוד פצצת תופת, שלא ײשארו ממנו אלא אפר וﬠפר בגרוטאה שהתפוצצה, חברה שמסכימה לכל זה – יש בה משהו בלתי נסבל, בלתי נסלח ומשפיל את כל מי שבשמו ובשליחותו ובשם דתו ואלוהיו נשלח הילר אל מותו. ִ

אסור שהקניבליות תתקבל כפטריוטיות. אסור שישלחו ילד להתפוצץ, נשמﬠים לאיזה מולך שטני שמותר לו לטרוף אותם וכבוד להם להישרף. יהיו אשר יהיו הסיבות לכעסם של הﬠרבים, למצוקותיהם, לאיבתם ולצורך שלהם ברצח־תופת – מרגע שהם לוקחים נער וﬠושים ממנו רובוט מתאבד, הם רוצחים את האנושי שבהם. מבהיל לראות איך בני אדם, שכנינו, מוכנים לשלוח את ילדיהם אל מותם בהכריזם שטוב המוות מן החיים, שקודם המוות לחײם.

קשה להאמין שזהו האיסלאם, שכאלה הם הﬠרבים, שכזאת היא תרבותם. אם אין זה כך, ואם אין כאן אלא רק קומץ מוגבל של קנאים מטומטמים, על כל האחרים לקום ולגנות אותם בקול רם, להסתײג מהם חד משמﬠית, ולהילחם בהם בכל מסגד, מﬠל דפי כל ﬠיתון ומודעת רחוב, בכיכרות וברחובות. שליחתו של אדם להתאבד אינה רק שימוש בעוד כלי נשק אכזרי במלחמה, והיא אינה רק ﬠוד זבח אחד לרﬠבונו של האל הגדול – זו זווﬠה שמכחישה את האנושי, מבטלת את הזכות הטבעית של כל אדם לחיים, ושוללת את זכותם של הﬠושים זאת לצפות למשא ומתן מקובל בין בני אדם.

אף אדם אינו רשאי לשלוח אדם אחר להתאבד. חברה שמסכימה כי בניה ישמשו פצצות חיות – אפילו הצליחה בדרך זו לגרום לאויביה מװת וסבל קשה – מוציאה ﬠצמה מכלל האנשים שאפשר לדבר עמם, שאפשר לחיות אתם כשכנים, שאפשר להקים גשר בין מה שהם ובין מה שאנחנו. ואם המװת הוא חלק מהסכמתם של בני חברה זו, אנו לא נכללים בהסכם שלהם, ולא ניתן למװת שלהם לבוא בנו.

יזהר סמילנסקי, הארץ, 18.4.1995

יש ﬠוד יצור אחד

הפצוﬠ שכב מתבוסס בדמו

היהודים חשבו שהוא ﬠרבי ולא ניגשו אליו

הﬠרבים חשבו שהוא יהודי ולא ניגשו אליו

 

כידוﬠ יש יהודים ויש ﬠרבים. אבל רבים שכחו שיש ﬠוד יצור אחד – אדם.

פשוט בן־אדם. אדם בן חוה.

אלא שהפצוﬠ המתבוסס בדמיו הוא או יהודי או ﬠרבי ואיננו אדם. דמיו של היהודי – לﬠרבי אינם דם, ודמיו של הﬠרבי – ליהודי אינם דם. ודמיו של האדם – אבל אין אדם. לא משלנו – לא אדם. שימות.

אצלנו כאן אין אלא או יהודי או ﬠרבי ואין אדם. ושם בלבנון אין אלא או נוצרי או דרוזי, או שיﬠי או סוני, ואין אדם. ומי זה אדם?

הנפש מחוסנת מפני האדם. הנפש ניפתחת רק לשלי ולשלנו. לאני ולאנחנו. הנפש מתﬠוררת קודם־כל לרדוף כדי לנקום דם, הנפש אינה מתﬠוררת להישאר אצל האדם המתבוסס בדמיו. נפש יהודי, אין ספק. נפש אדם – מי שמﬠ? אין.

האם זו שאלת איוולת מה קודם למה: אדם או יהודי? מה ראשון בסדר היחוס? האם היות אדם זו מליצה והיות יהודי או ﬠרבי זו כל הממשות? אין בﬠולם יצור אנוש. יש רק בני האמונה שלי,ֵ רק בני האומה שלי,ֵ רק בני הכת שלי האלה – זרﬠ אדם, ההם – זרﬠ בהמה.

האם צריך לשבת כﬠת ולשאת קינה ﬠל האדם שכלה מן הﬠולם? או לקום ולשאת קריאה אל בני־האדם שהם בני־אדם, שיקומו להודיﬠ כי אמנם יש, כי יש ﬠוד יצור אחד בﬠולם והוא אדם. כי ﬠוד אדם בﬠולם. קודם לכל התייחסות אחרת, קודם לכל שייכות אחרת.

אדם. קודם ליהודי, קודם לﬠרבי. וקודם לכל השאר. אדם שהוא אדם. פשוט להודיע שיש אדם בﬠולם, שיש בﬠולם אדם.

ושאילו היה אדם – אדם, אולי, היה ניצל האדם וחי.

יזהר סמילנסקי  ראשית שנות השמונים, תיק 57_03 בארכיון ס. יזהר בספריה הלאומית.

פגישה, כמעט פגישה.

 

האם צריך להרחיק עד וושינגטון כדי להיפגש ﬠם שכנים פלשתינאיים? אלא, שהם גם לשם לא הגיﬠו.

מי הגיע? יהודים ישראליים ויהודים אמריקאיים, שהודיﬠו על הסף, כי רצונם הוא שרצון הפלשתינאים ייעשה, וכי מבוקשם הוא שהישראלים והפלשתינאים יעמדו יחד מצד אחד של הבﬠייה. ואילו הפלשתינאים המﬠטים שהגיﬠו, מﬠטים ﬠד שאי־אפשר שרק מקרה הוא, הן פלשתינאים מן השטחים והן פלשתינאים אמריקאיים – לא גילו בפומבי, לפחות, אותה מידה של רצון משותף ולא לאותה מידה של התלהבות למחווה של חיפוש הדדי. הם באו, בﬠיקרם, כדי להביא את קובלנתם, הם באו כבﬠלי חוב; וכנושים קשוחים התובעים את המגיע להם.

שני מיני טﬠנות היו לפלשתינאים שבאו: מוסריות וחומריות. ישראל חטאה לﬠרבים, ומיסודה חיה על העוול שﬠוולה לﬠרבים: לאלה היושבים ﬠל אדמתם ולאלה שגלו מﬠל אדמתם, עוול שﬠוולה לעקורים, ולמורחקים, ולניפקדים, ולנילחצים, ולעשוקים, ולמתפרצים לחזור אל ביתם, ולכבושים בידי כובשיהם. ולא יייתכן שום שיּנוי מצב מהותי בטרם תודה ישׁראל בﬠוול שעוולה, בהתקײמה על אי־צדק בסיסי, ובטרם תהיה מוכנה לשאת במסקנות הודאה זו ובנתינת הדין על ﬠוולותיה.

גם הטﬠנה החומרית ידועה למדי: הקמת מדינה פלשתינינאית ﬠצמאית בריבונות מלאה, ולאלתר, לא כפרי הידברות והסכמים ופשרות הדדיות, אלא כאמור, כפרי ההכרה הישראלית בﬠוול ההיסטורי שﬠוללה לﬠרבים, ובנסיגה שלמה וחד צדדית מכל כיבושיהם – אז יימצא גם הבסיס הראשון להידברות ﬠל מה שצריכה ישראל לתת ﬠוד – בגבולות, בחזרה לבתים הקודמים, בפיצויים, וגם בﬠרבויות מספיקות לערבים מפני תוקפנות ישראלית לﬠתיד, הן לבטחון הישגיהם, והן לביטול כל המצוקות שניגרמו להם מאז נידחקה ישראל לתחומם.

יש כנסים שמראש ברור כי לא יהיה בהם שום סיכוי לשום דיאלוג. באים אליהם המשוכנעים בלבד, הקבועים בדﬠתם והנחושים במסקנותיהם. אלה אינם צריכים לﬠרﬠור ﬠל תפישתם או לספקות ברﬠיונותיהם, או לﬠימותים ﬠם גישות שונות – אלא רק לחיזוק ﬠצמי ולהתחפרות מעמיקה יותר בחד צדדיותם. לאלה, כﬠת, אין ﬠוד שאלות סבוכות מורכבות או מביכות, יש להם כבר תשובות גמורות ופשוטות: הם כבר מעבר לליבטי הספקות, להם הכל כבר ברור. לפיכך, כמו לכל כנס פוליטי גם לכנס זה באו בﬠיקר המסכימים; והקולות החריגים שקצת נשמﬠו בכנס, הוזמנו כבודדים לשמש עדות לרוחב דעתם של המזמינים, אבל לא כﬠדות לנכונותם להיפתח לשיקולים שונים משלהם. כאמור, השיקולים הם כבר מﬠבר מזה – וכﬠת שלב גיוס דﬠת־הקהל לפתרונות המוכנים והנחרצים שבידיהם.

*

ﬠד כדי כך, שקצת חברי מפ"ם שבאו לכנס מצאו עצמם כאילו הם הימין הקיצוני. וכל־כך, מפני שתבעו תיקונים בסﬠיפים הידוﬠים שבאמנה הפלשתינאית כתנאי להידברות ﬠם אשף. נזפו בהם על קטנות המוחין וﬠל צרות הﬠין שלהם. תביﬠה מוקדמת כזו היא בלתי מוסרית, אמרו להם, והיא בלתי מﬠשית וקודם כל היא בלתי פוליטית. זו תביﬠה קנטרנית המפסידה את הצד הפלשתינאי הנﬠלב, ובצדק. והכל ניקראים להיזהר בכבודם ולא להכביד ﬠליהם ולא לפגוש ﬠוד בהם ולהוסיף ﬠלבון. הגדיל אחד הישראלים שזכר כיצד היה הוא במדינה אירופית תחת הכיבוש הנאצי, וכיצד למד אז שאין לתבוע הצהרות מידי הניכבש בﬠודו כבוש, ומנסיונו הוא יכול להﬠיד כי יש לקבל את אש"ף מבלי לתבוﬠ ממנו דברים כל ﬠוד הוא כבוש בידי הכיבוש היהודי.

הרﬠיון שאפשר להציג לפלשתינאים, וביתר דיוק לאש“ף, תביﬠות או תנאים מוקדמים בטרם משא־ומתן, ניראה לרבים מן הנואמים בכנס כאבסורד. וכאמור: לא צודק לתבוﬠ כך, לא מﬠשי, ולא פוליטי. ולא עוד, אלא שגם אין בכך משום תבונה פסיכולוגית למצוקת הפלשתינאים. מכל צד מושיטים כאן הבנה לנפש הפלשתינאי, לסיבלו, לרוגזו, ואף להתפרצויותיו. מבלי משים הופך הכנס את הפלשתינאי לאח המפגר, שאסור להקניטו, שאסור לתבוﬠ ממנו תביﬠות, אלא צריך להשיג ממנו רק בטוב, ורק באורך רוח ורק בהבנה, ולהגיב חינוכית על כל רקיﬠות רגליו, יחס שככל המוזר מקורו כמובן דוקא פטרונלי מובהק: לשים חח של נוﬠם באף הפר המשתולל. הנה, אנחנו מבינים אותו יותר משהוא מﬠלה בדעתו. אנחנו הולכים לקראתו יותר מכפי שﬠולה בדﬠתו. הרבה יחד מכפי שהיה הוא עושה מצידו.

מתברר ללא צל של ספק כי היהודים חפצים במשא־ומתן הרבה יותר מכל הערבים, והם כבר צﬠדים רבים לפני כל הערבים בנכונות שלהם (לרבות נכונות המצרים; שאגב, פסחו עליהם, כמעט, ובמין התנשאות, באותו כנס) וביד המושטת לקראתם; אלא שזו יד מושטת אחת והיד שממולה בוששת לבוא, אינה נחפזת במיוחד, או מסוייגת בכל מיני־תנאים, כאילו הזמן אינו דוחק ﬠליהם, כאילו הזמן יﬠמוד לצידם, וכאילו יד היהודי לא תיבש בהיותה תלויה כך באוויר לריק. אין ﬠליהם שום לחץ ושום דחף מיוחד לבוא לקראת משא־ומתן. היהודים להוטים, קצרי רוח, מחפשים אחריהם, נימשכים אליהם, יוצרים פגישות, בסתר יותר מאשר בגלוי, כשמי שניפגש עם היהודים שוחרי הרצון הטוב מסתכן בנפשו, ובפועל, ולא ברור ﬠד כמה הוא מייצג ואת מי. והיהודים, הם יבואו לבסוף וישימו על גבולם את הנתבﬠ מידיהם ﬠל־פי הצדק, על־פי הפוליטיקה הריאלית, לרבות לחץ הﬠולם ואימת הנפט.

*

כמובן, היהודים להוטים לשלום. ומוכנים לשלם, ולוותר ולהשלים – לשם חיסול הסכסוך. ואילו הערבים להוטים להשיב את חפצם, והשלום בﬠינייהם אינו אלא תוצאה של התמלאות תביﬠותיהם הצודקות וﬠד האחרונה שבהן. השלום אינו מצב שבו רואים שני הצדדים את המציאות ראייה מפוכחת ולמודת נסיון, ונושאים ונותנים לשם הקטנת הפער ביניהם, עד להשגת שיווי־משקל אפשרי ויציב – אלא, השלום בﬠיניהם, הוא השבה ﬠל כנו של איזה סדר קודם שהופר, על־ידי ביטול הגורמים להפרתו, לאמור, ובכל לשון זהירה ומתונה, על־ידי קיפול ישראל והקטנתה עד לממדים ניסבלים: ישראל בלתי מפחידה, בלתי מחזיקה כלום משׂל הערבים, ובלתי מקניטה בחלומותיה – ועצם ההיﬠצרות הזו ﬠל הודאה בישראל המקופלת, ﬠצם הוויתור ﬠל התביעה לסילוקה השלם והגמור – זו תרומת המתונים, וזה גם הוויתור הגדול שיציעו בבוא העת.

ובינתיים מבינים לנפשו של האח המסכן. מבינים לצﬠרו, מבינים למניﬠיו, מבינים להתנהגותו, ומבינים גם למﬠשיו הבוטים – בלי לבקש שום איזון שגם הם מצידם יהיו אולי מבינים לטיעון היהודי, הישראלי, ובוודאי שלא הציוני, למניﬠיו, לפחדיו ולתקוותיו. נקודת המוצא של יהודים רבים שם היתה – הכרת אשמת היהודי. ממש נחיתות מוסרית. הודאה בﬠוול חד־צדדי שניגרם לﬠרבים מצד היהודים. הסבל היהודי, המצוקה היהודית, המניעים למעשה הציוני, תולדות מﬠשי ההתקרבות של יהודים לערבים אלה מאה שנות ההתיישבות – אלה וכיוצא באלה, ממה שהיהודים מנשאים נפשם להאמין כי היו צﬠדי התקרבות אל הﬠרבים – אינם עושים כאן שום כובד על הכף השנייה של המאזניים, כשﬠל הראשונה כל כובד הטיﬠון הערבי. המﬠשים הטובים נישכחים או מתפרשים כנורמה הכרחית מינימלית, אבל, המﬠשים הרעים של היהודים נירשמים אחד לאחד, מובלטים בהגדלה מקרוב, מופרדים מכל הקשר – מובאים כנורמה האמיתית שלפיה נוהגים היהודים בערבים. כל נסיון להסביר ניראה כנסיון מרגיז להתחמק מאחריות על פשﬠים. כל סיפור תולדות הסכסוך ניראה כהתﬠללות מרגיזה של החזק בחלש, של הכובשׁ המחזיק בטרפו בין צפרנייּו, ניראה כנימוקים של פאשיסט, של איּמפריאליסט, של ריאקציונר ועד נאצי, ולהלכי רוח כאלה, צדק גמור מצד אחד, לעומת אי־צדק גמור, בצד השני, או כמעט צדק שהולך ומיתדרדר לקראת אי־צדק גמור, אם לא יקבלו מייד את כל הטיﬠון הערבי – להלכי רוח כאלה יש דווקא סוג של קהל אמריקאי ﬠרוך ומוכן כאן: הם שבאים וממלאים אולמות של הכנסים־שבעד־הצדק, אנשים ונשים שעולים כפורחים באווירה של גדולה מוסרית, שנוסעים והולכים מחגיגת צדק אחת לחגיגת צדק אחרת, בכל מקום שהצדק פועה שם הם, ותמיד הם חונים על הצדק: באיכות הסביבה, בהרﬠלה האטומית, בקובה, בװייטנאם, במזרח התיכון – הם דגל הצדק.

*

מי היו הפלשתינאים שבאו? או למה לא באו כל הפלשתינאים שציפו לבואם? לדבריהם, המימשל הישראלי מנﬠ מהם, המימשל האמריקאי, אבל אחדים גם הזכירו את הצורך ב"אור ירוק" מביירות. המﬠטים מאוד שהגיﬠו, והפלשתינאים האמריקאים (מﬠין "יורדים" שלהם, אנשים במﬠמד אקדימאי מכובד, שלושים וארבﬠים שנה בארה"ב), המﬠטים, הקדימו לכל מילה שאמרוֹ הודﬠה כי אינם מייצגים איש ואין הם שלוחי איש, ולא נציגי כלום – ומה שהם אומרים נאמר כלא־מייצג, וכלא שליח, וכלא מודה בהכרח בתהליכי השלום או בקמפ דיוויד, ולא בשום מסקנות שכנס זה אולי יגיﬠ אליהן, ושלא יווצר רושם שיש כאילו איזו הידברות, או כאילו מגעים, או שהנה ניתן להראות כי ניתנים הדברים להתיישב במשא ומתן, או שניתן להשיג הישג כלשהו – וכמובן לא בלﬠדי אש"ף, בלעדי הסכמתו, בלﬠדי הכרה בו, הכרה מראש ובלא תנאים, ושגם זו אולי בלתי מספיקה וצריך יהיה אולי לﬠלות לרגל לביירות, ולהמתין שם ﬠל פיתחם ﬠד שיתקבלו, ולבקש מהם שיקבלו את ההכרה בהם המוגשת להם, לאחר מילוי כל מיני תנאים מוקדמים.

וﬠד אז, אין הידברות. אין דו צדדיות. אין אתם ﬠשיתם דברים אנחנו ﬠשינו דברים, לא אלה תכלית השלמות ולא אלה סוף פסוק ובואו נמצא דרך אפשרית לחיות יחד; אלא מצפים שיבואו הישראלים, ויודו בפה מלא בﬠוול המוסרי שﬠװלו לערבים, ויימלאו את ההודאה בתוכן מﬠשי שאינו אלא נסיגּה שלמה מן הכל ולאלתר, ורק אז יתהוו התנאים הראשונים להידברוּת, שתביא להחזרת דברים למקומם, ולהשלמת ההחזרה ככל שהצדק המקופח יתבע, ואז גם אולי תבוא שעת ההידברוות על השלום. אבל גם כל הצעדים ההכרחיים האלה – אינם ולא כלום אם אינם באים מטעם אש"ף. הוא הצד התובע, הוא הצד השופט, והוא הצד הפוסק.

וכאן אולי מקום להﬠיר כי כל הﬠרבים – אש׳׳ף. ואסור שתהיה אשלייה בלב איש. ולא ﬠוד, אלא שהם רואים בפוﬠל איך כוחו הולך ומתבסס בﬠולם. לא בגלל הצלחתו הצבאית, ולא בגלל גבורותיו, אלא בגלל הצלחתו הפוליטית, הסוחפת את דﬠת הקהל לצידו, בגלל כיבוש דעת הקהל,ְ לא בלי איום הנפט, ולא בלי פריטה ﬠל נימי הצדק והמוסר, לﬠתים זה ולﬠתים זה ולרוב זה וזה. מי שﬠיניו פקוחות יכול לראות היום בברור: אש"ף הוא הכוח המייצג את אזורנו, והולך והופך, יותר ויותר, לנציגו של כל מי שאינו ישראלי באזור. וראייה מפוכחת של תהליך מתממש זה – תובﬠת מסקנות.

ואילו הלהיטות המובנה של היהודים להגיﬠ לכלל מגﬠ של סיכוי ולהתקדם לקראת איזה הסדר של שלום – מגיﬠה כאן לﬠתים ﬠד לממדים של חיזור נירגש ורגיש, אף כי חד צדדי, ולקשב דק המקשיב לכל צליל ובן צליל, עד ששומעים גוני ביניים גם בדברים האטומים, ושומﬠים רמזים בהירים גם בנוסח הכהה, ותופשים דקויות גם בהרצאה הקשוחה, ורושמים מה לא נאמר בתור מה שכן נאמר, ומפרשים את הלא נאמר כאמירה לחיוב, ושומרים בליבם כל פסיחה הרת משמﬠות, זהיר זהיר ודק דק, ומחייכים ברצון לכל אות של רצון, ומוחאים כף לכל בן־טון רך – ומוכנים להתקרב, להבין, להראות, להוכיח, ושיידﬠו עד כמה אנחנו לקראתם.

ואילו "הם“, המעטים האלה שׁבאו, מישראל ומאמריקה, הם שמשתדלים ﬠמהם ולקראתם כל כך, שמייחלים לאיזו מחוות רצון מצידם, ולפחות, שלא יאכזבו את בﬠלי הרצון שלנו, הם בﬠלי הדבר – הם אינם אלא מצביﬠים ﬠל הכוח הרחוק, שאינו כאן, שהוא בﬠל הדבר, הוא בעל הדﬠה, הוא הנושא, הוא המשא־ומתן, הּוא שיאמר הןִ או יציג תנאים, או ייסרב – אש"ף, בבירות, והחיזור של האוהב אינו מגיﬠ אל מושאו, ורק מתפזר כעלי שושנים נובלות לשווא.

*

ועד כדי כך הם הדברים, שחלל האולם מתמלא כאן ﬠוד ועוד בﬠוול הציוני, בגדולת נפש ערבית, בקובלנתו של הכלב המוכה, במחאתו של הניכבש, של הנﬠשק, ודברי־יּמי־ההווה מצטיירים כאן כעולם מלא פליטים ﬠרביים, גולים ערביים, סבל ערבי, דיכוי, השפלה והתעמרות, והכרה שעולם כזה יתפוצץ בהקדם, חייב להתפוצץ, אם לא ייחלץ הניכבש מידי כובשו והגולה ישוב לביתו, והﬠשוק כוח ינוחם מידי ﬠושקיו.

ולא כאן המקום להשיב ﬠל הצגת דברים כזו. אבל יש להזכיר כי לפני 1947 לא היה בנימצא אף פליט פלשתינאי אחד, אף גולה בכפייה אחד, ואף מורחק באונס וֹלא ניכבש אחד בידי כובשו היהודי – כלום אז לא היתה איבה בין ערבים ליהודים, לא היתה עוינות, ולא עיונית אלא מעשית, במלחמה, ברבים כנגד מעטים, בפרעות, במהומות, בשנאה, בדם ובאש, ו1921, ו־1929, ו־1936 – 1939 לא היו תאריכים של כפות תמרים דווקא וﬠלי זית. והאם כל אותה הﬠת, למרות כל השנאה הגלויה והמﬠשית, כלום לא נימצאו ﬠוד אז שוחרי שלום ﬠם הערבים, ומושיטי יד לקראתם, בכל מיני רﬠינות של אחווה, שיתוף והדדיות, בכל שכבה ציבורית ובכל מﬠמד נימצאו תמיד יהודים רבים, רבים למדי, מושיטי יד לערבים – ולא נימצאו, לﬠתים ﬠד יּאושׁ, מושיטי יד ﬠרבים. אנחנו יודעים, למשל, על "ברית שלום“ יהודית; כלום היתה אי פעם "ברית שלום" ﬠרבית? היו מפלגות פוליטיות יהודיות שניסו וניסו הלכה למעשה להתקרב, למצוא לשון משותפת, – כלום היו גם תנוﬠות ערביות כאלה? לא בודדים, בחצי צל, לא אישים בלתי מייצגים כלום אלא נציגי ציבור, קטן או גדול, שניסו להתקרב, להתחיל חיי יחד? כלום יש היום "שלום עכשיו" לפלשתינאים? או "ניו־אוטלוק׳׳ ערבי? כלום סאדאת מקובל בין הﬠרבים?

הדברים הרבה יותר שרשיים. לא רק היות הערבי נכבש ביד היהודי הכובש הוא סיבת אי־הסימטריה בתאווה להסכם שלום. הסיבה, מסתבר, היא באי הכרה בסיסית של הﬠרבי בצידקת הרﬠיון הציוני, ובכל צורות הגשמתו. בדחיית הימצאותו של הציוני כאן, בדחיית ארץ ישראל. בסיסית, אין היהודי מתעכל בנקל כאזרח שווה מעמד באזור. וקל ומקובל יותר לראותו כזר, כפולש, כשודד, כמי שלמרות כל הצהרת כוונותיו הטובות – טוב יותר אילו לא היה כאן. היהודי מפחיד, מדאיג, מביך, פוגע, מצוייד בכוחות לא שקולים, ערמומי, בעל תושיה, כספים, לא ייחת מפני עבודה קשה, שממה או פורענויות, ולמרות כל הכחשותיו יום אחד יסתער על הכל ויירש את הערבי המיסכן, הנידהם.

עדיין לא הכירו הערבים, ביהודי כאזרח טבﬠי באזור, כה טבﬠי שפטור מהתנצל ומהצטדק ומהסביר את קיומו ואת טעמי קיומו. ובוודאי שאיש מן הערבים, וגם לא המצרים, לא הכירו בציוניותו של הישראלי. ובלעדי הציונות הזו אין טﬠם ואין ממש בישראליותו של הישראלי.

מסתבר גם כי כמה מונחי יסוד אין להם מובן אחד לכל הצדדים המשתמשים בהם. גם ה"שלום׳׳ אינו מונח שװה ערך לשני הצדדים. כל צד מבין בו משהו שונה. כל צד נותן תוקף אחר לשלום, מקצה לו מועד אחר, ומייחל מן השלום דבר אחר.

יש המסמיכים שלום למושגים כחיים־יחד, בשכנות טובה, ברווחה הדדית, בביטול איבה ושפך דם, בסיכוי לחיים טובים ופוריים יותר – ויש מסמיכים את השלום לענינים ככבוד, כגאווה, כפריעת־הדין ונצחון "הצדק", בהחזרת הסדר הקודם וכו'. גם מידת הדחיפות שבשלום שונה. ומידת הסובלנות לשונה שבשני. והחלום שבשלום – שונה.

מה אפוא היה טוב בכנס ההוא?

שכל פגישה שהיא בין צדדים מרוחקים – מקרבת. אפילו לאט, אפילו אם בﬠקיפין, אפילו אם טיפה לטיפה. כל מגע וכל כנס שבו ניפגשים צדדים שונים מתוך הסימטריה והאי־סימטריה שבמצבם, בהתנהגותם ובהבנתם או בחלום העתיד שבליבם, כל פגישה ﬠושה דברים שמקהים לבסוף ניגודי סרק, ומעודדת הבנות משופרות יותר, אפילו אם אגב גילוײ התנגדויות, או סוחפי אינרציות של העבר.

כנסים כאלה מוטב להתחיל בהם לא מן ההיסטוריה, ולא בהפניות ראש אל העבר, ולא בשאלות מי סבל יותר ומי שילם יותר, וכו' אלא יש להתחיל בהם מכעת – והלאה. לדון בהזדמנות החדשה להתחיל טוב יותר. לטפח כל סיכוי של הבנה משותפת, כל אות של הכרה ושל הסכמה הדדית. ואפילו אם תארך הדרך.

אבל הצד החשוב מכל בהיוועדויות כאלה הוא, בעיני, צמצום המיתולוגיה שיש לכל צד על הצד השני. השתחררות מכל מיני אקסיומות לא מאווררות, ומכל מיני מיתוסים נלוזים, ילידי חשד ופחד, וממזרי הקנאות האגוצנטרית. ככל שיחסים תבוניים יתפשו יותר ויותר מקומם של יחסים מיתולוגיים – כן יתעצם הסיכוי להיפטר מיחסי כפייה ומגּישות נוורוטיות, המעמידות הזיות במקום מציאות ושומטות את המציאות מפני מדוחי אני ואפסי עוד, או רק לי לבדי ניתנה הארץ.

ליהודים ולערבים אין שום ברירה אלא רק ללמוד לחיות אלה עם אלה, אלה בצד אלה. השונה שבכל צד אינו עילה לאיום, ואינו סיבה לוויתור, אלא הוא הוא נושא החיים: להיות שונים אבל שווי ערך.

יזהר סמילנסקי דבר 16.11.1979 

על מע'אר ועל סביביה

לפנות ﬠרב ב־15 במאי 1948, ﬠמדתי על הגבﬠה הזאת ושמעתי מפי רדיו מצומק וצרוד את בשורתִ הקמת מדינת ישראל.

הגבﬠה הזאת, שנראית לכם אולי כסתם־איזו־גבעה לא־חשובה אחת, עם קצת שיחים וקצת עצים, היתה אז כפר ﬠרבי שזה עתה ניכבש. ﬠמדו כאן בתים קטנים וגדולים וחיו כאן מאות אנשים. כמה מהם שזה עתה נהרגו בסערת קרב־הכיבוש ועדיין היו מוטלים פה ושם; ומעבר מזה ניראו תושבים רבים מתרחקים במנוסתם מערבה, ונידמו כנמלים קטנות המשתרכות אבודות במרחב הגדול הזה. גורן אחת בﬠרה באש גדולה ביציאה מן הכפר.

קשה לשﬠר היום כמה גדול היה פﬠם שם הכפר הזה שנימחק והשאיר את הגבﬠה הזאת חשופה כפי שהיא, כגוף שהופשטו בגדיו כמה מפחיד היה פעם הכפר הזה, לא יאומן: שמו היה מע'אר, שפירושו המערות, אבל כינו אותו מסיבות ממשיות גם בכינויים ציוריים יותר "קן הנשרים", "כפר המרצחים”, "מערות השודדים", ושאר כינויים מחרידים.

הכביש הזה שלמרגלותיו מסוכן היה לעברו בעתות מתח ואומנם עוברי־אורח גם נרצחו בדרכם. על כל סביבותיו שלט הכפר הזה ואימתו נודעה מאז נשתרכו כאן רגלי ראשוני גדרה בדאגה, ועד ימי המאורﬠות 1936 – 1939 כשנסעו כאן במהירות ובדאגה לרגלי מע'אר הנוראית הזאת.

מעבר לכבישׁ, בצל האשלים העבותים האלה, היו נערמים גרנות הכפר בקייץ, והלאה וימינה חרץ לו הואדי הגדול את ערוצו בדרכו הימה, במﬠלהו נקרא "ואדי סארר" (נחל שורק) ובמדרונו כינוהו ואדי רובין במקום שנטל ופנה במפתיע צפונה, ונשׂפך לים אצל פלמחים של היום.

הכביש הזה ניסלל על־גבי דרך־עפר שקדמה לו, ודורות על דורות, אלפי שנים, משכו הלכו נוסעים צמודים לכורכר היבשׂ של הגבעה מכאן ומתחמקים מטיט השדות הטובﬠני בחורף מכאן, ומוסיפים ומושׂכים דרומה עד שׂתתחבר הדרך אל שם במﬠרב, אם אותו "הנתיב הבינלאומי" העתיק, זו "דרך הים" הנודעת (שׂעל גבי התוואי שׂלה רץ היום הכבישׁ אשדוד אשׂקלון ומסילת הברזל בואכה מצרימה) ושׂעמים וצבאות צעדו עליה בסך, במהלכים היסטוריים ﬠתיקי־ימים ובלתי־נשכחים.

באותו לפנות ﬠרב של היום ההוא, יום הקמת המדינה נפל עליה על הגבעה הזאת רﬠם משׂמיים, לא רק רﬠם מטחי יריות ופגזים, אלא רﬠם מהפכה גדולה, מהפכת אדמה ואדם; שׂטילטלה מן היסוד את כל העולם שׂהיה: כל מה שׂהיה עד אז נגמרומשהו חדש ולא ידוע התחיל.

החקלאות כמﬠט כולה תלויית חסדי הגשם. החרישה בשור ובחמור, הזריעה בתנופות הזרוע, הקצירה כפופה על המגל, והגורן והבהמות הסובבות דשות במורג ולזרות ולהבר ברוח כשׂהכפר כולו היהֵ יוצא וגר בחוץ ולן בגורן, ככתוב בספרים וכמו שר בשירים. שנות ברכה מעטות ושנות בצורת קשות חזרו על ﬠצמן ורוששׂו עד אפס את האיכרים הדלים ושׂמטו אותם מבעלותם על הקרקע, שעברה ככה רובה־ככולה לידי כמה אפנדים ברמלה, ביפו ובﬠזה.

כל מרחבי האדמה הזאת היו ריקים, תושׂביה היו מעטים ועניים, וצר היה ﬠולמם כעולם נמלה: גרגר החיטה בפיה ומרחב מהלכה משדה זה ועד שדה זהשיירות גמלים עברו כאן למטה, בדרכם מעזה לרמלה או בחזרה, ולעתים היו נופלים עליהם בפשיטה לשׁסות אותם, לשׂלול שׂלל ולחטוף הרבה בבת־אחת. פרשׂים היו דוהרים שם בפתוח הגדול הזה, על סוסות ﬠרב האצילות: כל המרחבים לפניהם לדהירה היפהפיה; ועטוף בﬠבאייה, חרב ורובה באוכפו, דהר לו הפרש המיוחס על פני השדות שאין כלום בהם אלא זו איוושׂת עישׁבת הקייץ היבשׂה, שׂלוח לו כחץ כהה ואבק דק מלבין אחריוהמﬠרות האלה במצוק הגבעה שׂימשו כממגורות לתבואה וכאורוות ורפתות. וגם פה ושם למגורי דחק ולמסתור כעת הן פוﬠרות פה ריקני, אבל שוקק חיי עופות־בר, חגיגת בזים מתקוטטים, וגם תפארת שׂרקרקים מקננים בﬠונתם, עם הכחלים וחבריהם וחברי חבריהם.

00003360

כל אלה היו סיפור ﬠתיק ומתמשך, חוזר ﬠל ﬠצמו במונוטוניות דור אחר דור, אלפי שנים כאורך כל שנות ההיסטוריה כולה, מימות עולם ועד לאותו יום של רﬠם גדול שנפל כאן ﬠל הגבעה הזאת ﬠם קום המדינה.

היום מﬠ׳אר איננה ﬠוד. מחוקה כל כולה, מחוקה מכפר ומחוקה מכלום. צמחי־בר וחרובים שניטעו ﬠליה לאחר חורבנה, תפשו מקום בתי־החומר והחושות (מלבד בית המוכתר, שהיה בית מידות בנוי וכפול קומות) – אבל, עוד בסוף מלחמת העולם הראשונה, נתפשה הגבעה הזאת להציב ﬠליה את תותחי התורכים בנסיון לעכב את התקדמות הצבא הבריטי. קרב מר ניטש כאן שהותיר אחריו מאות חללים: חיילים זרים שבאו מרחוק אל זירת קרב נידחת ולא חזרו ﬠוד אל בתיהם. כמוהם כחיילים מצרים ואשורים ובבלים ויוונים ורומאים וﬠרבים ומי לא עבר כאן ודגליו מתחבטים ברוח, בא ממקום רחוק והולך אל מקום רחוק ונﬠלם באבק.

מלחמת השיחרור חתכה את הסיפור העצלני הזה, האיטי הזה, הלא משתנה הזה, אלף שנים אחר אלף שנים, שהשאיר את האדמה הטובה הזאת חשופה ויבשה, ואת קצת איכריה המסכנים בעולם קטן ומוגבל, מוצלף מפעם לפעם בשעטות צבאות זרים ממהרים בדרכם מהכא להתם ונעלמים באבק ובספרי ההיסטוריה.

עולם קטן, שׂלם ותמים בגבולותיו הצרים היה חי כאן, בלתי יכול לעמוד בפני לחץ הﬠולם החדש שהסתער ﬠליו וחבט בו וניערו והפכו כברעידת אדמה אדירהשדות הפלחה העתיקים הנה הפכו לשדות כותנה, שלא גודלה כאן מעולם. ולפרדסים, שרק מקצתם ניטﬠו בימי הﬠרבים ורובם לאחר קום המדינה, כשחלקם כבר הספיק להיות נעקר ומפנה מקומו לגידולים מכניסים יותר. כרמי הענבים הנה שםליד גדרה, והחממות חממות הנה הן רובצות כאן, נוצצות באפור הפלסטיק המבהיק כאילו היו בריכות. והמטעים הירוקים בירוק כבד כזה, הם מטﬠי המאנגו, האבוקדו, ואפילו הליצ׳י, אותו מעדן סיני שאוקלם וטופח לצמוח כאן, בנוף לא מוכר לו, וכולו בתחילתו, מנסה לקום לעשות פרי, ודולאריםקבוצות הכמו־מיבנים צבעוניים המסודרות שם כמו שכונה צבעונית, אינם אלא חבילות ﬠנק, מכולות שׂל כותנה ארוזה וממתינה להילקח לתעשׂייהוהכבישׂ השׂוקק הזה בתנועה מהירה והמטוסים האלה הממריאים כל הזמן משדה תעופה סמוך (כמﬠט כל מישׂורי מוצא הנחלים מן הגבעות, הפכו והיו לשׂדות־תﬠופה), והבנינים־ההם ששם, מיבני תעשׂיה ומסחר, וכל אותם הבתים הצפופים של המושבים האלה המקיפים כחגורות את הערים שבמרכזם, כולם שוקקי חיים, מדﬠ ופעולה – עד שכל כמות האוכלוסיה שחייתה כאן לפני קום המדינה ובקושי מילאה את המרחב הגדול שבין ﬠזה יפו ורמלה תוכל להיכנס ﬠתה כל־כולה לאחת משכונות הערים החדשות האלה ולא יוודע כי באה אל קירבה. מאות אלפי אדם באו לכאן וחיים ﬠתה ﬠל מקומם של כמה אלפים דלים וממועכים שחיו כאן אלפי שנים.

00025057

בשנים 1981 – 1984 הופיע יזהר בסרטים אחדים שהפיקה הטלויזיה החינוכית. הוא כתב את התמליל שהיה הבסיס לתסריט וגם "כיכב" בסרט עצמו. באחד הסרטים חוזר יזהר לגבעה עליה עמד הכפר מע'אר עד מאי 1948, ושלט על הדרך בין רחובות לגדרה.
הגבעה הזאת היא גבעת־החזיון של "שתיקת הכפרים". ו"סיפור שלא התחיל " היא הגבעה שבקירות המחצבה הנטושה שבה מקננים השרקרקים, הגבעה שבמערותיה נמצאים חרסים עתיקים, אותם חרסים שחופרים "התחביבן־לחרסיםוזוגתו, הגבעה שהכפר שהיה עליה השתתק.

אל אלה מושטת ידינו לשלום?

המונים נסערים… גידפו בקולי קולות וירקו על גופותיהם של שלושת המחבלים שניתלו… תלמידי בית־הספר, פועלים ונשים, צבאו… כדי לחזות בטכס התליה שנערך עם זריחה…

"הנידונים הועלו לעמודי התליה וההמונים פתחו במחיאות כפיים ובקריאות קצובות בשבח אסד, צידקת המשפט ובגנות הפושעים. הקריאות הקצובות גברו כאשר השמיט התליין את אדני העץ מתחת לרגליהם של שלושת המחבלים התלויים. הגופות הושארו על עמודיי התליה למשך ארבע שעות…" ("הארץ” 28-9-76)

יודעי הערבים, אנא, מה כאן? חריג פסיכו־פתולוגי המנוצל בידי המשטר להצגה פוליטית – או, ביטוי לגיטימי של תרבות גרדום אפשרית וחוגגת? פרט שולי אחד בכנף מאבק גדול שאינו צריך ללמד על שום כלל – או, מיבנה יסוד עמוק של תרבות שחגיגה עממית זו היא אחת מגילויו?

שכנינו מכל צד – מילון מושגים אנושי אחד לנו ולהם? לנו ולהם אותו תאריך בספירה האנושית? בחילה אחת ותרועה אחת לנו ולהם מאותה הצגה? הבנה אחת לדין־צדק, לשוויו של אדם, ולכבודו של המוות – לנו ולהם?

הגרדום כאימה מתועבת וכאי־אפשר החלטי, והגרדום כטכס צהלה שיכורת מוות – איך הן אמורות יום אחד להיות מתיישבות יחד? או, מה שמוצג כאן כאפשרי בין ערבים לערבים, כגמול חבלנים, כלום יעלה על הדעת לעשותו דגם חיקוי? אל ידו של מי מושטת יד השלום שלנו?

יש בתוכנו אנשים שאינם פוסחים על אף מעשה ולא על רמז מעשה מכוער שעשו יהודים בערבים, ולא יניחו לשכוח או להשכיח פגיעות רעות שפגעו היהודים בערבים – וקרון קבוע של חותמי עצומות מכובדים מוכן תמיד להוכיח כי בשל חטאינו נידחית והולכת אפשרות השלום – האם יחרישו על דמשק?

היאבו להתאסף ולחתום, יהודים וערבים יחד, על עצומה שתזעק על תל אל זעתר ועל דמשק – לא במונחי פוליטיקה אלא במונחי חילול שם האדם וכנגד הצגתו של האדם – לעיני העולם ובתרועת המונים – כזבל חוצות?

או שאין בעולם אדם ויש רק פוליטיקה ו,,שמן משחה” אנושי לגלגלי מהפכה זו או אחרת?

יזהר סמילנסקי, רחובות    (מכתב למערכת הארץ)  1-10-1976

 

 

 

 

 

 

ג’בליה / צבא יונה בשרות ממשלת עורב

כשהממשלה מודיעה לג'בלייה שלא יהיה להם שום פתרון מלבד כניעה גמורה, שלא יקבלו כלום מלבד את המשך החיים בלא מקום ובלא עתיד, ושסיר־הלחץ ששמו רצועת עזה יהיה גורלם לעולם – מה צריכה ג'בלייה לעשות? מה אתה היית עושה?

ג'בלייה היא שום־מקום. גבב בקתות שפוך על פני עמק שטוח ששוליו על גבעות נמוכות. כולו ארעי שמתמשך ארבעים שנה. פח וקרש ושני בלוקים ושער, וכתף זה לחוץ בכתף זה. ושבעים אלף נפש. ובפנים, בבית, אין כלום. תקרת פחים, ומחצלת על הרצפה, כמה מזרונים ושמיכות מקופלות וזה הכל. בחצר טאבון ועל הרמץ נזיד מבעבע.

ילדים בלי סוף, מתרוצצים בלי סוף, מבוגרים חמורי סבר ושותקים. נסוגים ממבט. הופכי גב. שערי פח נעולים, חנויות מוגפות, קירות מחוקי כתובות, מי ביוב זוחלים באמצע דרכי עפר מעופשות שיוצאות לכל הכיוונים כרגלי עכבישים. מכוניות פז'ו מרופטות ועגלה רתומת חמור מבוהל.

ג'בלייה, שכונת מגורים בלתי קרואה. טפולה על גבי העיר. בעיה בלתי פתורה. מחסה־לילה שהפך לחיי בינתיים נצחיים, בלי סיכוי ובלי פתרון. מחנה פליטים וערימת עקורים. כל אדם נושא כקבע את זכר המקום שהיה מקומו וחי כארעי במקום שאינו מקומו, עד שיימצא משהו, שאין יודע מהו.

הילדים מיידי האבנים הם הביטוי הגלוי לאיבה, המבוגרים – מתאפקים על זעם איבתם, ו”רעולי הפנים" בוחשים פה ושם באיבה כדי שהתפוצץ. סביב מבנה שפוצץ אתמול רובצת כעת עמוק שתיקה מוצקה. ועוד מעט ובראש גדם התקרה שקרסה יצוץ דגל אש”ף בלוי, חפוז, שידי איזה קוף מהיר טיפוס העלוהו כבקסם, במין אף־על־פי־כן, או כמין עוד תראו. והאיבה השותקת מוצקה מן התקרה שקרסה.

אנשי צבא בג'יפים ממוגנים מעריצים את מומחיות החבלנים שהרסו ”כמו בסכין גילוח” את המבנה הנדון, בלי לפגוע גם באבן אחת בשאר הדירות. איזו מקצועיות ודיוק הביצוע. אבל, שצריך היה להרוס את הבית, מקובל כאן כמושכל ראשון וכמובן־מאליו, ובלי לשאול שאלות: הבית הוא ביתו של רוצח שנמלט. ורק ביתו נהרס ואיש זולתו לא ניזוק, אלא שהשתיקה סביב לא קיבלה, והאיבה האילמת היתה מייללת עד השמים.

בכל מקום מנסה הצבא להרגיע, להימנע מחיכוך, בכל מתקן צבאי תלויה הפקודה ”להוריד את רמת האלימות”, לעקוף את השעות או את המקומות המועדים להתנגשות, לא להסתער אלא להמתין עד שיימצא סידור ממתן, כאילו נשלח לכאן הצבא החזק הזה רק כדי לשמור על הסדר והחוק: חיילים אסורים באש ואסורים ביריה ואסורים בשימוש חפוז של כוח, בכל מקום טבלות המראות את מגמת עקומת האלימות, בכל מקום ומקום משבחים את מי שלא הרג ולא היכה ולא התעלל, ”אין נפגעים” הוא ציון לשבח, ו”אין מה להודיע” הוא סיבה לתהילה. ומספקים כעת טלסקופים לרובים לא כדי שייטיבו לקלוע אלא כדי שייטיבו לא להרוג. וסופרים את כדורי הפלסטיק לפני שיוצאים וחוזרים וסופרים לאחר שחוזרים, וצריך לדווח על כל כדור שיורים. וכאילו מין צבא כאן שנקרא רק כדי לנצור אש.

אלא שבדיוק כאן מתגלה הפרדוכס בכל עוצמתו. איך נקרא הצבא להרגיע בעיה שהממשלה לא יודעת לפתור או לא רוצה. איך נשלח הצבא להקטין חיכוך שהממשלה יוצרת בכל כוחה. ואיך חכמת הצבא נקראת לתקן את איוולת הממשלה. היד החזקה נקראת לפעול בחכמה במקום שהמדיניות לא יודעת לחשוב בחכמה.

הממשלה לא יודעת או לא רוצה לפתור את השאלה. היא לא יודעת לפתור כלום, מלבד הידיעה איך לדחות, איך לסחוב בלי לפתור, ואיך לבלבל את המוח במקום לקבל אחריות. הממשלה כולה וכל חלק מחלקיה עסוקים מעבר לראשם בתירוצים שיקריים איך לא לעשות כלום כדי לפתור, או איך לפתור בלי לעשות, או איך לקחת בלי לשלם ובשאר מיני חכמות ריקות כאלה.

מי בעולם שמע על צבא שעושה ביד רכה שלא לנהוג באלימות, ועל ממשלה שעושה ביד כבדה שלא יהיה פתרון חוץ מאלימות. ופתאום והרי זה צבא יונה בשרות ממשלה עורב. מיום ליום מנסה הצבא להשתכלל באי־אלימות, ומיום ליום מוחקת הממשלה עוד סיכוי לצאת מן האלימות. כך שהצבא הענק נעשה לאחות רחמנייה, המורידה את החום – והממשלה נעשית למכשפה, נעשית למקור האילוח ולהסתבכות המחלה עד אין מרפא.

כשהממשלה מודיעה לג'בלייה שלא יהיה להם שום פתרון מלבד כניעה גמורה, שלא יקבלו כלום מלבד את המשך החיים בלא מקום ובלא עתיד, ושסיר־הלחץ ששמו רצועת עזה יהיה גורלם לעולם – מה צריכה ג'בלייה לעשות? מה אתה היית עושה? וכמה אפשר שהצבא ירכך מציאות ללא נשוא?

מה שקורה בג'בלייה אינו שאלה צבאית. הוא כולו שאלה מדינית והכרעה מדינית, שמתחמקים ממנה. אלא שמי שלא רוצה להכריע ומי שלא רוצה לפתור – בסופו של דבר גם שום צבא לא יצילו.

לג'בלייה עצמה אין מה להפסיד חוץ מתת־אומללות עשוקה.

יזהר סמילנסקי דבר 90–3–9

לחדול, כשעוד לא הכל דומן

דברי על תל אל זעתר ("הארץ" 6.8.1976) נתפרשו לצערי פה ושם שלא כפי שקיוויתי שיובנו.

המאמר ההוא לא בא לשם הצגת היסטוריוסופיוֹת, ולא להציע הבנת ההיסטוריה, ואפילו אינו מאמר פוליטי. הוא נתכוונן להיות קריאה לראות דבר נורא ואזהרה שלא להתעלם מן הנורא הזה.

המאמר לא בא גם לשאול מי צודק ממי בלבנון, ומי ירוויח מה. אלא רק חזר וסיפר מה שדווח הרבה לאחרונה על מקום ושמו תל אל זעתר. לא לשאול על התנהגות של צד רע אחד כלפי צד טוב אחר – אלא לשאול על הממיתים והמומתים שהחליפו תפקידים בתהפוכות המלחמה, בלי לשנות כלום בזוועת אכזריותם ולא במידות הטמטום הטוטאלי המקבל את הזוועות כמידות אפשריות בין בני־אדם.

לכאורה נלחמים שם מוסלמים ונוצרים. ובאמת, לפי כל הנראה, לא שתי דתות ניצות שם אלא שתי קבוצות חסרות אלהים. טאטרים (במובן המיתולוגי, לא האתנולוגי) שכל תרבותם נתגלתה כקצת איפור קל על מעל יצרים ראשוניים – האיפור ניסע ברוח ונישארים הטאטרים הממיתים אלה את אלה. לפני כל ההנמקות וההסברים הפוליטיים, ההיסטוריים, הדתיים או המעמדיים – יוצאים השכנים השלווים מתמול־שלשום לטבוח אלה את אלה בשינאה מטורפת, ומה שנורא שם אינו סיבות הטבח, שכבר היו מעולם, אלא היתכנות של סחף כל־יכול של טבח חסר שום מעצורים.

הבוז הגמור, בלא־שום התנצלות, לחיי אדם. ההתעללות הגלויה של אדם באדם ולא עוד אלא בשימחה לאיד. לקיחת גסיסת הפצועים כבת־ערובה פוליטית. לקיחת גוויעת תינוקות בצמא – כלחץ לכניעה. לקיחת מניעת הטיפול בניפגעים – כעוד נשק מלחמתי. המיקוח הציני כמה תשלמו קודם שימות לכם הגוסס שלכם. עשיית רווח הזמן שבין גסיסתו למותו ליתרון־כוח מפיק רווחים, מלבד ההתפארות בזה. ההתעמרות חסרת־הלב – ולא איכפת כעת איך ומניין התהוותה במרוצת השנים והנסיבות – ביטול שום ערך לחיי שום אדם, כלום שבכלום ופחות מכלום, ועוד בצהלה: ימות המת ואני עוד אדרוס אותו, ימות ואני עוד אגרור אותו מאחורי רכב השלל, ימות ויצחין ואני אבזוז אותו – עד שלא כאילו עברו עשרים מאות שנים; אלא כעת עשרים מאות, או ארבעים או שמונים או מאה מאות שנים לפני הספירה האנושית.

לבנון איננה מדינה גדולה, וכולם שם מכירים את כולם. הרוצח מכיר את הנירצח והנירצח את רוצחו, ומדורי דורות. ובעוד שרצח הנאצים היה מכונה שטנית, השמדה אנונימית חד־סיטרית, יעילה ושיטתית ומאופלת – הרצח בלבנון הוא חם, ואישי, ודו־צדדי, וייצרי וראוותני. ארבעים וחמישה אלף בני אדם נירצחו כך בלבנון בתוך תקופה קצרה. בהעמדת אינטרסים מעל החיים ובחגיגת חיסול מתעלל. לא במחתרת, לא חסר מוח אחד, אלא כולם, לעיני כל, באמצע האמצע ובטלװיויה של כל הערבים ושל כל אומות העולם. חשופים עד לפני ולפנים בלי שום כיסוי.

רשימה זו כקודמתה מניעיה אינם פוליטיים. אף כי יש בה דאגה: מבטו של ישראלי אל לבנון שכנתו הנהרסת באכזריות והמתגלה כפי שמתגלה. מניעיה של קריאה זו פשוטים יותר ומעבר לשום גבולות. האם ייתכן שתשמש כמין קריאה שאולי תגיע איך שהוא למקום שתגיע ותפציר בבני־אדם שהתפרקו את אנושיותם – שייחדלו כעת? כי מתחת לזוועות שהם יוצרים כעת כלום לא יוכל לצמוח עוד. וכי מעבר לכל הסיבות שבעולם וקודם לכל המטרות שבעולם: צריך שיתעשתו כעת, שיחדלו, שיפסיקו. כשעוד לא הכל דומן.

יזהר סמילנסקי   אוגוסט 1976 (טיוטא)