השחתה

משנה לשנה רבים ומתרבים בוגרי האקדמיות לאמנות – באיזה יתרון דעת זוכים הבוגרים האלה?

בוודאי, הם יודעים יותר על תולדות האמנות, על קורות האמנים, על התקופות ועל האסכולות ועל הזרמים, ואולי גם על תולדות הביקורת והשיפוט האמנותי. באופן שיידעו יותר לומר יותר דברי טעם על היצירה שלפניהם וימצאו יותר רגליהם וידיהם בביאוגרפיות, באיקונוגרפיה ובסימבוליקה, ואולי גם יידעו לצטט מפי קובעיי הטעם האופנתיים את הפסוקים ההכרחיים למי שמבקש להיות ממש בצהריים של אמנות העכשיו.

אבל, האם יהיו מעתה גם נהנים יותר מן היצירות שלפניהם, האם יצירות האמנות יהיו כעת חלק מסדר היום שלהם, חלק מחייהם?

שאלה טפשית. מפני שההנאה איננה עיסקה של שום אקדמיה ובוודאי שלא החיים. כל עיסקה הוא הספקת מידע על האובייקט הזה הנקרא יצירת־אמנות. ועל כן גם עוסקים בניירות שכבר נכתבו על האובייקט וטורחים להוסיף עוד ניירות על הניירות ההם, ואילו יצירת האמנות עצמה איננה הכרחית אלא כמשל בלבד, אם לא כמטאפורה, ובלבד שתהיה מקוטלגת כהלכה ובדייקנות.

ליהנות מן האמנות? לראותה בפגישה חיה בין אדם ובין היצירה? או כהכנה לקראת פגישה כזו? האקדמיה איננה הכתובת. ההנאה היא עניין פרטי ועסקו האישי של כל אדם, ואינה עניין לחוקרי אותו אובייקט ש”הקהילה האקדמית” הכירה בו כבנושא שווה מחקר.

וכך משנה לשנה יהיו מתרבים הבוגרים שילמדו לדעת לומר דברים מוסמכים על כל מיני יצירות, בגבולות מה שיש להם בביבליוגרפיה, וילמדו לומר דברים על תולדותיה של כל יצירה, על יחסיה, על שייכויותיה ועל פירושה, ולא לדעת אותה עצמה אלא כדעת המלך דוד הזקן את אבישג.

מפני שאפשר לדעת על האמנות בלי לדעת אותה, וכמעבר לזכוכית. ואפשר להחיל עליה מדדים מוכנים, ולקטלג ולשייך ולמיין ולארוז בחבילה מכובדת אחת, משובצת לה היטב בתוך איזה מכלול חשוב, וללמוד לדעת לאן שייכת כל יצירה, לאיזה ז'אנר ולאיזה חתך גיאולוגי, וכבר פטור הלומד ואינו צריך להתייחס לשום בת־קול שפונה אליו מן היצירה ואוחזת בו כביכול בשרוול בגדו ומפצירה: הבט בי, אמור משהו, הנה אני, גע בי, הייה איתי: בלי היענותך אינני קיימת.

חס וחלילה. החבילה היא הראשונה במעלה. והחשוב מכל הוא לדעת לקחת ולאגד כל יצירה לחבילה הגדולה, לחבורה, לזרם, לאסכולה, לז'אנר, ולשאר מיני ההקשרים למינים, ולדון בכובד ראש לאן לשייך את המפוקפקים ואת הגבוליים, ובלבד שלא להשאיר אף יצירה אחת כאישיות לעצמה, או בפניה אחת ומיוחדת, באופן שכולם שם עוסקים באריזת החבילות, בקשירת הקשרים ובטװיית היחסים החוצה ובקצרה – טורחים בכל מה שעוסק בו כל סניף דואר מצוי.

ועוד צריך לזכור, כי יש נושאים שקל ללמוד וללמד. העיסוק בביאוגרפיות למשל, או באיקונוגרפיה או בסימבוליקה, החומר לפניך בערמות ורק צריך לרשום ולתייק. גם אם עיסוק זה הוא בדיוק העיסוק בצדדים התפלים של היצירה, ואיננו צריך לכלום אלא לחישוף מסמכים נוספים שיאשרו את סיפורי הרכילות, במקום לעסוק בקשה, ובמיוחד, ובנדיר, ולהקשיב בפתיחות לדיבורה המיוחד של היצירה האחת הזו, ולאופן המיוחד של דיבורה ושל היותה היא־עצמה.

או הסימבוליקה, שהיא שטח הפקר גדול, שאפשר לדלג ולפזז בו לכל צד בלי להיענש, ושמסיע את המבט מן היצירה אל כל מיני הספקולציות שאין להן סוף, גם לאחר שבכל היערות האפלים של המיסטיקה כבר סומנו השבילים עד נדושוּת, ולאחר שכל מיני הדרשנויות והפלפולים כבר נשמעו להחליא, ובלבד שלא לעמוד מול היצירה הזאת ולהקשיב לה מה היא אומרת לו באמת היותה, ומה לך ולה.

ואילו דווקא הביאוגרפיה והאיקונוגרפיה והסימבוליקה הן הממלאות את האקדמיה מפה לפה. למרות כל מה שקרה לאחרונה במפולת ובקריסה רועשת, לכל אותן התפישות שעליהן העיסוקים האלה עומדים: התפישות המארכסיסטיות והפרוידיאניות, שטענו כל שנות המאה הזאת לקשר הסיבתי ההכרחי בין היצירה ובין נסיבות בית גידולה, ורואות בקשר הזה גם את תוכן היצירה וגם את צידוק השתייכותה לחבילה הגדולה, ופני הדור שמחים ופני התרבות שמחים ופני המחקר שמחים: הנה עוד חבילה אחת ארוזה היטב.

יצירת אמנות לפי זה, היא תולדת מגע הגומלין שבין האמן ובין סביבת גידולו, ותמיד, מדעת ושלא מדעת, היא משקפת תקופה, תמיד מתעדת איזו תנועה שבהיסטוריה, ותמיד גם מדובבת את תחלואיו של האמן עצמו, ולפיכך ידיעת הסביבה, התקופה וחיי האמן – הם לא רק המפתח ההכרחי להבנת היצירה אלא גם הבשורה ו"המסר" של היצירה. וכך גם מתחזקת האקסיומה הידועה, שנסיבות מולידות בית גידול, ובית גידול מגדל אנשים, וגם את האמן שביניהם, ומכאן שהאמן הוא יציר מקומו וזמנו ויצירתו נעשית להם לפה.

הדברים מוכרים היטב, ואפילו כשמסכימים שאין הדברים פשוטים כל־כך, כדי שלא להישאר בין שרידי מעריציו האחרונים של ליסנקו הסובייטי, עדיין מסבירים כך את "התופעה האמנותית” והאקדמיה הולכת בראש: נוטלת משכנותיה שב"מדעי הרוח" את "הכלים" למחקר, ומתרגמת כל יצירה מזדמנת ללשון הסטרילית של המדע, ומסבירה את המוזרויות ואת החריגות ואת הבלבולים של כל מיני המופעים, ומתייקת לבסוף את השונים והמשונים בצרורות של דומים, ומלכדות את הבלתי מתלכדים ומחזירה לסדר את הבורחים מן הסדר, ומצליחה לומר במונחים תיקניים את הממזרים הבלתי חוקיים, ולעשות את החד־פעמי לאחד מן הסך־הכל, ולהפוך את הניפלה המופלא לטריוויאלי, ואת המיוחד הנפלא – לוכולי וכולי וכולי.

וכך הולכת האקדמיה ונעשית למבייתת, למתרבתת ולמכניעת הסוררים, עד שייכנסו לסדרות הממוינות של הבאנאלי. וככל שביקשה יצירה אחת לברוח הלאה מן המיון הכובל הזה, תופשים אותה ומחזירים הביתה, חלומותיה פתורים, סיוטיה מפורשים, גם נועזותה – מבוארת, וגם חולשתה מקוטלגת. באופן שיודעים כבר הכל על מקומה של היצירה במקום ובזמן, ורק לא יודעים אותה כיצירת אמנות שעושה משהו לעומד ממולה.

מה עושה לך הסיפור הזה? מה עושה לך התמונה הזאת? מה עושה לך המוסיקה הזאת? זה בדיוק לא עיסקה של האקדמיה. זה לא מדע והיא מדע. וכך, מסתבר, אפשר לדעת על יצירת אמנות בלי לדעת אותה, בלי להיות בה, בלי להגיב עליה, בלי לפגוש בה ובלי להיפגש איתה, בלי לחייך ובלי לגנוח. כל תפקידה של האקדמיה הוא להעלות את היצירה מן החושים אל המושגים, ומן המושגים אל מיונה התרבותי, עד שתגיע היצירה למקום שבו לא נדרשים לראות אלא להתפלסף, ולא לגעת אלא לזהות את סוג החבילה, ולא לדעת אלא לאתר אם אנחנו כבר במודרניזם, או אולי כבר בפוסט מודרניזם ואולי אפילו כבר בפוסט פוסט מודרניזם, ואת הקש העבש הזה מלמדים ברצינות, ותובעים מן הבוגר שיוכיח שגם הוא כבר יודע להשתתף ב”שיח” המלומד שבסופו יהיה נקבע, זמנית, באיזה פוסט אנחנו כעת, ולא יבייש את חבריו בפיגור הדעת.

מבוקש לנו על כן אדם נטול חושיו של אדם, נטול שכלו של אדם, נטול נירגשותו של אדם, ובקצרה אדם נטול אדם, אדם שלא יתפתה להיות אחד מן הבורים שברחוב, שבבערותם מגינים על מה שרואים, בלי להתבייש לא ברגשותיהם ולא בחושיהם וגם לא באינסטינקטים שלהם ולא בהנאתם או בבחילתם, כאלה שעונים בקריאות התפעלות או להיפך בשריקות בוז, ולעתים גם יוצאת להם הקריאה הפרימיטיבית כל כך – יפה, כמה יפה.

הרבה מן העיסוק האקדמי באמנות דומה לעיסוק כל דיסציפלינה במושא מחקרה. מלבד שהיא עוסקת באמנות, ולא בהיסטוריה, ולא בפילוסופיה ולא בסוציולוגיה או בפסיכולוגיה. ואם זו אמנות היא אינה קיימת בלי שיהיה אדם בא ונענה לפנייתה. מאורעות ההיסטוריה קיימים תמיד שם בחוץ במקום שהיו, ומחשבות הפילוסופיה קיימות שם בחוץ כפי שהם, וכן מושאי הסוציולוגיה והפסיכולוגיה. ואילו האמנות איננה ולא קיימת בחוץ, אלא רק מלאחר תגובתו של הרואה אותה והנענה לה. בוודאי, הצד הפיסי של האמנות קיים כמובן בחוץ, והמסמן החומרי של הפסל, ותמונה, המוסיקה או הדף הכתוב נמצא שם בחוץ – אבל הוא אינו הופך לאמנות אלא רק מלאחר שאדם אומר עליו יש, ורק מלאחר שאדם מגיב עליו, ובלי המעשה שעושה האדם שמחוץ ליצירה – אין יצירה ואיננה קיימת. באופן שאם ממול האמן שיצר יצירה אין אדם שיהיה נענה לה – אין יצירה ואין כלום. כל העולם וכל הטבע אינם נענים ליצירת האדם ונשארים אדישים לה, רק אנשים נוכחים שיהיו מגיבים עליה – יהיו הופכים את מעשה האמן ליצירת אמנות.

לא די להיות מלומד וידען וחוקר כדי לדעת אמנות. לתולדות האמנות ולקורות האמנים ולהשפעות ולמושפעים ולקטלוגים ולארכיונים די בכל המיומנויות של כל אקדמאי. ואילו לידיעת האמנות צריך מי שיודע משהו שונה, שיודע להגיב על היצירה הפונה אליו, כמו שלדף תווים צריך שיהיה מי שיודע לנגן אותו ולדף ספרות צריך שיהיה מי שיודע לקרוא בו, מעבר לקריאה של תקשורת. ואילו רבים ממורי הדרך לאמנות יודעים הרבה על האמנות מבלי שבחייהם נפגשו בה.

וכשעוברים מן המושגים המופשטים המחוכמים והמתוחכמים, והמצוטטים לרוב בכל הפייפרים הפוסט מודרניים והפוסט פוסט, והפוסט פוסט פוסט, ורואים איך הם, מורי המורים הגדולים, נוטלים וקוראים שיר, למשל, ומה הם מציעים לעשות בו בשיר המנוהל הזה שנתפש בידיהם – נדהמים למראה רומאן יעקבסון ורודי, הנוטלים וקוראים שיר של ייטס, למשל, או יעקבסון וג'ונס, הנוטלים וקוראים סונטה קי”ט של שקספיר, למשל, או יעקבסון ולוי־שטראוס הקוראים סונטה של בודליר, או רולאן בארת קורא בנובלה של באלזק (“Z.S”), ומה הוא עושה ממנה: בארת נותן בה לוח צפנים להבנת היצירה, שהוא חומר מצויין להכשלת סטודנטים תמימים. או איך, למשל, ראה פרויד את משה של מיכלאנג'לו, כשידיו תועות בתוך זקנו האדיר, ומעלות על הדעת הרהורי חטא מסויימים, או את המאדונה והילד של דה־וינצ'י, כשבאמצע התמונה מצויירת אדרת פרושה, והוא רואה בה תמונה של עיט גדול, שעט אל אמצע גופו של הילד כדי לסרסו, ישמרנו הבורא. ועוד יותר, מה עשו תלמידיו ותלמידי תלמידיו של פרויד להַמלט המסכן, או לקפקא, או לג'ויס או לפרוסט, אם להזכיר רק כמה גדולים ואיך לא נשאר אחריהם אלא כהישאר עצמות התרנגולת בתום המשתה.

צריך לראות כדי להיווכח איך אפשר לעשות חורבן מפואר מיצירת אמנות, ואיך אפשר להעלות יצירת אמנות קרבן על מזבח אלילים טפשים ואיך מעמידים ממול היצירה החיה כמה כתבי סופסטיקה עקרה וסבולסטיקה שדופה, שאינה מקדמת כלום מלבד שמשמשת כמקור לציטוטים מכובדים לכמה עשרות אקדמאים חדלי אונים. ולא זה הצד הגרוע שבעיסוקים האלה, אלא שנמצאים תמיד כמה אמנים תמימים שמתפתים להאמין שיש עליהם חובה לדעת מה גוזרת עליהם הדקונסטרוקציה או מה מצפה להם מן הגראמאטולוגיה, מבלי שיעזו להתנער מן העובש האקדמי המכובד הזה ולנוס על נפשם כל עוד הם חיים.

ושמא צריך בכל זאת להתנער כעת מכל זה, ולנסות להתחיל מן ההתחלה, ולפנות אל האמנות כדי לפגוש אותה, וכדי להגיב עליה, וכדי להיות איתה, פנים אל פנים, בלי ניירות בין הנפגשים, ולראות תמונה כדי ליהנות ולקרוא ספר כדי ליהנות, וההנאה איננה כפי שמנסים להלעיז עליה, אותה קריאה נמוכה של משרתות רגשניות, ישמור האל, אלא היא ההנאה שבשעור גודלו המלא של האדם, הנאה אינטלקטואלית, והנאה רגשית והנאה חושית, ממש הנאת החושים, כן, אפילו זו, גם כשאי אפשר לעשות מן ההנאה האנושית שום פייפר ראוי לציון, וגם לאחר שבעיני האקדמיה, מה שאינו עושה פייפר אינו שווה קיום.

ההשחתה של האקדמיה את האמנות נעשית כשהיא מציגה את האמנות כאובייקט חיצוני. בעוד שהאמנות בלי פגישת האדם איננה, אלא היא רק פוטנציאל שלא הוגשם. והיא מתחילה להתממש רק מלאחר הפגישה.

ורק נוכחות האדם האחֵר הנענה לה היא התנאי לקיום האמנות. ושום יצירה אינה מתחילה להיות, אלא רק מלאחר שאותו האדם האחר יהיה מעוניין בה, פתוח אליה, סקרן לכפי שהיא, וזוכה בהנאה שהוא נהנה מן הפגישה, מין הנאה מיוחדת, לא מוגדרת סופית, לא חוזרת על עצמה, שברירית למדי כשם שעזה וסוחפת – אבל רק היא זו שעושה שתקום ותהיה יצירת אמנות.

ההשחתה של האקדמיה את האמנות מתחילה אפוא כשהיא מתפארת בכוחה לסגור את האמנות בתבניות שאולות מן המדעים הנהוגים בכל הפקולטות שמסביבה, וכשהיא נאטמת מפני האנושי הלא מוגדר והנזהר מן ההגדרות, וכשהיא מתיימרת לדעת לביית את המופלא, לתייק את הפרוע, ולהכליל את היוצא מן הכלל. אילו הסתפקה האקדמיה בתולדות האמנות, בפילוסופיה של האמנות, בסוציולוגיה של האמנות, ובשאר מיני הלמדנויות כיוצא באלה – ניחא. אבל כשהיא מנסה להיות לאקדמיה לאמנות, מתחילה השחתת יצירות האמנות לכדי אובייקטים של דברנות, ומתחילה פריסת הדברנות על פני כל יצירות האמנות, עד שגם כמה אמנים נתפתו והתחילו מכניסים דברנות שדופה פנימה אל תוך עבודתם, ואין עוד צורך כמעט לטבול את העיניים בדבר עצמו ודי לכולם באותו ”שיח" דברנות מטרטרת, ובהזכרת שמות כמה מגדולי דברני הסכולסטיקה של היום, כדי שהכל יהיו שטופים להם בפלפולי ההתפלפלויות, כזכרם לברכה בטלני בית־המדרש מאחורי התנור.

וכך מתנחל היאוש בארץ. ”מדעי האמנות" הולכים ומכבים כל גחלת לוחשת, ביחד עם כל מיני מיבני הסרק שקמים ומוצגים בכל פינה, ועושים נוף אחיד של ”ללא כותרת״ ותובעים השלמה עם דװקא ככה, ועם קבלת דין בזבוז החיים לריק, וכך יותר ויותר בוגרים יוצאים ונעשים למה שעוד פיקאסו לפני כך וכך הרבה שנים ידע לכנות היטב: ”עיוורים עם תיאוריות”.

יזהר סמילנסקי, הארץ, 1992

תשוחרר ההומניסטיקה

המדע וההומניסטיקה הם שניים זה מול זה. שני מבטים, שני אופנים ושני צדדים אנושיים זה כנגד זה, שניהם עונים לטבעו של האדם.

אלמלא שההומניסטיקה נפלה עליה בהלה, ומתוך נמיכות הרוח ומתוך קנאה ביוקרת המדע, באה אל האקדמיה והתקפלה על סיפה, ויתרה על היותה ועל חוכמתה והתחילה מייצרת את כל אותם „מדעי ההומניסטיקה” האלה, ומותחת שרירים כדי להפוך את ההומניסטיקה למדע, ואת לימודיה לדיסציפלינה כמו־מדעית – ובלבד שלא להישאר כחוכמת השוטטות החופשית וכנודדות הרוח. ומייד גם התחילו צצים המדעים שלה מדע אחר מדע, כל אלה ”מדעי הרוח” האבסורדיים, לרבות ”מדעי הספרות”, ”מדעי החברה” ו„מדעי ההתנהגות”, וכל כיוצא באלה המתחזים למדע, שאינם מסתפקים במחקרי החברה, או במחקרי האדם או במחקרי הספרות וכל השאר, אלא בהתבטלות מתרפסת, מדע ורק מדע, וכך ביטלו את מעמדם העצמי ואת מהות חוכמתם המיוחדת, ובחרו להתקיים במעמד כלאיים, מלובשים בכל מיני טלאי דיסציפלינות דמויות מדע, ועל מקומה של המתימטיקה, מלכת המדע, למשל, עשו להם את מעמסי הסטטיסטיקה המשמימה שלהם, והסטטיסטיקה הפכה להיות רגל־העץ של ההומניסטיקה המדלגת שלא לפגר אחד קצב המדע. ובמקום חומרת נהלי המחקר המדעי האמפירי, התמלא האגף ההומניסטי של האקדמיה במישחקי כמעט־מדע ובשאלונים ובטפסים ובז'ארגונים מלומדים ובצפנים מוזרים, שלא בלשון בני־אדם, ובראש הכל בהמצאת „הפייפר”, שהפך מאז לתוכן ולצורה ולסמל לנכס מדעי האדם ולאופן הראוי לביטוי הישגי ממצאיו. וככה נכנס בנו הפייפר.

וככה בגדה ההומניסטיקה במהותה, וחדלה מהיות הומניסטיקה ומהיות הצד השני של המדע, וחדלה מהיות האופן האחר הנוסף של חוכמת השכל האנושי, והתחילה לקרקר במין יצור כלאיים המבקש להחשב מדע, במקום להתגאות שהיא ההומניסטיקה, שהולכת בדרכים הפתוחות שמעבר למדע. ומה השיגה? אם לא את הליכת העורב שבמשל המפורסם, ששכח ללכת באופן שהוא בנוי ללכת בו, והתחיל לקרטע באופן הפאתטי שלו, וככה באו לעולם גם שאר „מדעי הרוח”, הנה הם כאן סביבנו, ואפולו בייחסנות: ראו איך העלינו את ההומניסטיקה לרמת מדע בין המדעים, ואיך אנחנו נראים מוצלחים כעושי מדע.

בלי לחרוץ משפט על הישגיהם המדעיים כן או לא – צריך לראות את ההפסד הוודאי של ההומניסטיקה. לאחר הוויתור שוויתרה על היות „הקונטרה”, כפי שאבא בשעתו היה מבקש ”להחזיק לו קונטרה”, כשהבריג מצד זה ומצד זה צריך היה לעכב את האום שלא ייסחף לסיבוב, ואילו ההומניסטיקה נסחפה, כמעט נתאבדה, ובלבד שגם הרוח תהיה מדע. וזו היתה המעילה הגדולה שמעלה ביכולתה ללכת בשדות החוכמה האנושיים ששום מדע אינו עשוי ללכת בהם, ושאלמלא קומץ שליחי האלים שנשארו מחוץ לאקדמיה, היה העולם נשאר רק בידו המדעית מכאן, ובגדם יד מכאן, והראש האנושי במקום שיהיה מתעצם במכלול תכונותיו, הלך והפך לחצי ראש שכלתני. כשכולנו יודעים, כמה מראשו של אדם הוא באמת מדע, וכמה הוא ראש מעורבב, במדע ובלא מדע, וכמה תמיד הוא, אף על פי כן, עשיר יותר מרק המדע שהוא מתעסק בו, תוסס יותר, טראגי יותר, גם קומי יותר, ומכל מקום רבגוני יותר, לעיתים גם משוגע יותר, ואם לא להיפך, גם עליז יותר ומלא חיים יותר.

כאמור, אין זה עיסקנו לדון כאן בהישגי ההומניסטיקה האקדמית, ולא להעריך את גבורת מחקריה – אבל עיסקנו הוא לראות מה תורמת תורתם כשיורדת ומגיעה אל בתי־הספר, ואיך מתודלקי דלק האקדמיה הטרי, באים המורים הצעירים אל בית־הספר, ומתחילים להפיץ חוכמות שאך זה זכו לאישור ולתואר. ומי שלא ראה שיעור במדע הספרות ובמדע השירה, או במדע החברה או המדינה בבית־הספר, לא ראה מימיו מחזה ההנקה ומחזה הוצאת נשמה, נורא כשם שמגוחך, פארסה כשם שהתעמרות, המתחולל בין צעיר סוכן פייפרים ובין נשמות צעירות המסרבות לשידוליו, ואיך במקום שתהיה זו שעת פגישה במלוא־החיים ובתוסס ובמתסיס, טורחים שליחי מדעי ההומניסטיקה ומכבים נר של סקרנות, אחר נר של התרגשות, אחר נר של חדווה אנושית. ומשאירים אחריהם לוח ריק מלא מלים מוזרות, טבלאות משונות, מיספרים וסטטיסטיקות, מסמנים ומסומנים, דנוטטיבי ורפרנטטיבי, והאני המדבר והאני הכותב והאני המפהק, איזכורים וארמזים, והרמנויטיקה ופרשנות מתקליטי הפסיכולוגיה ומקלטות הסוציולוגיה, ומכל מה שמנגן היום בשוק האופנות המתקדמות של העולם המודרני הפוסט־מודרניסטי.

ומה רע בזה? מלבד שזה נורא לראות, זה חותר תחת הגיון קיומה של ההומניסטיקה. כי אם למדע יש קריטריונים מובהקים למשפטיו ולטענותיו, הרי להומניסטיקה אין אף קריטריון מוצק אחד, אף קנה־מידה אחד מובהק, הכרחי ומספיק. כל הפילוסופים שמעולם, לרבות גדולי הגדולים, ניסו למצוא קנה־מירה כזה, ולא הצליחו אלא להשאיר לבאים אחריהם להתחיל מחדש.

ואין אפוא אף קריטריון להומניסטי, דווקא מפני שהוא חוכמת האנושי, והאנושי הוא תמיד חמקמק והפכפך, לא נמדד באחוזים, לא צפוי ותמיד מפתיע, כשם שגם שמרן ועצלן ונמנמן ואדיש לכל, ואין אף תופעה ואין אף עובדה בתולדות האדם ולא בתיאורי עלילותיו שיש לה רק הבנה אחת יחידה וסופית. כגון התנ”ך הזה, שמפרשים וחוזרים ומפרשים את הכתוב בו כבר אלפי שנים ואין לזה סוף. או כגון כותבי ההיסטוריה, שאינם חדלים מתאר אותן העובדות ותמיד אחרת, ומלבד הערכים של יושר אינטלקטואלי ושל תיעוד אמת, כל שאר ערכי המחקר באים ומתחלפים, וזו גם גאוותה של ההומניסטיקה, שכללי העדפותיה תמיד בוויכוח, תמיר באלטרנטיבות, ושנימוקי העדפותיה תמיד צריכים שפיטה מחדש והסכמה מחדש.

ההומניסטיקה היא בדיוק חופש התנועה של הראש האנושי, היא החופש לריבוי אנטנות הקליטה והשידור, היא החופש לומר אחרת, ושונה, והלאה, וגם החופש לומר יפה יותר, ואפילו להתגנדר ולהתייפות, כשם שהיא החופש להיפתח השמימה או להתהפך תהומה. הסדר האנושי הוא חסר סדר, שואף סדר ופורע סדר, תמיד בדרך אל הסדר ותמיד בבלבול הסדר, הוא הסדר הנרגש והנלהב והמשיחי, וגם הסדר השומם, המשמים והדכאוני, הוא שכל הישר והשכל העקום, השפוי והבריא וגם הסוטה החולה, ולעיתים אף הסותר וההורס עצמו. פעם זה הגיג מתרוצץ, ופעם זה צדף סגור, וזה גם יופיו של האדם וזה גם היפה שבגילויי ההיסטוריון, למשל, כשמגלה את הסיבוב האנושי, איך הנערץ אתמול הופך נקלה, המפואר לבנאלי, ואיך הטריוויה מתלקחת פתאום לחגיגה.

והמופרכות הלא־מדעית הזו, היא בדיוק היתרון האנושי – ואסור להומניסטיקה לפגוע בה, ואסור לחוקר האדם לאבן אותה, ולא להקפיאה כדי שתהיה נמדדת, ואסור לתקעה בנוסחה אחת סופית, ולא למעול בראייה הגדולה הרב צדדית של הדבר והיפוכו, של הדבר וזרימתו, ושל בריחת האדם משום ניסיון להגדירו סופית ומשום קביעה גמורה, ובקצרה: ההומניסטיקה איננה מדע ולא צריכה להיות מדע – ורק צריכה לרדת מן המדע, ולהודות בנבצרות יכולתה להיות מדע, ולהיפתח כולה לאופן הראייה האנושית האחרת, וללכת עם האדם בצד שלו, בצד ההפוך לצד המדע, בקונטרה שלו, באנטארטיקה שלו, וברוגש ער גבה־גלי.

שכלו של האדם, טען פעם קרוצ'ה, עשוי משניים, מן ההגיוני ומן האינטואיטיבי. ואסור לדכא לא את האחד ולא את השני, וצריך לזרוק את מיטת הסדום של הפייפר האקדמי, שהיה גאוות כתיבת מדעי החברה ומדעי ההתנהגות, ומדעי „השיח״, על כל התחכמותם. הביטו רגע על הפייפר, מצוות האקדמיה המלומדת, גולת הכותרת של כתבי־העת הרציניים, וחובת כל מוריה ותלמידיה, ורק הוא המותר לבוא ב„קהילה המדעית”, ואיך זה בדיוק המירשם לבינוניות, לראש הקטן ולקלישאות השטוחות המקובלות, דגם פורמאלי אחיד והומוגני ופטור מנוכחות אדם, כתוב במסגרות כללים מוכתבים בקודקס מרושע אבל מקודש, מעוקר מכל גחמה אנושית, כולו רק נייר, סטרילי, אימפרסונלי, נייטרלי ואינדפרנטי, כביכול רק מדע, רק ממצאים ורק דיון ומסקנות וביבליוגרפיה למהדרין, ובאותם תרגילי סדר רטוריים, באותם מדים אפורים כפויים, המנופקים מאפסנאות הסוציולוגיה והפסיכולוגיה, שמטמטמים כל מחשבה פוריה, ודוחים כל הברקה מקורית, שנאמרת באמירה אישית, ועל כל שלטי האזהרה שעל המדשאות, שאסור לדרוך אלא רק על אדמת המדע ושל נעליך, ומה התוצאה? הלא אתם יודעים, ניידות ניירות ניירות, כל אותה כמות אין־קץ של אותו דבר שומם, אותו דבר מת ודומם, שאין אדם שפוי שירצה לקרוא אם אינו חייב, ושממלא את סדר היום של האקדמיה ואת קדימותיה, סותם את מוחה, ודוחה כל חוכמה חיה וכל אמירה מקורית, וכל חיווי אישי, ורק סולד מכל סימן שיש בו חיים או חן או חיוך או אמפטיה – מחשש שמא אינו מדעי.

וכך זכתה הטריוויאליות בלגיטימציה, וכך הוכנעה המחשבה היוצרת, המתפרצת, האחרת, המורדת בתביעות מתכנתי המחשב הזה שהפך כעת לאשף ולאדון. וזו גם סיבת התרוקנות לימודי ההומניסטיקה, התרחקות התלמידים ממנה: ממה נפשך, אם מדע למה לא מדע אמת, ואם מדע שימושי למה לא כלכלה ומשפטים ומינהל – ולמה ללכת אל כל ההומניסטיקה הזאת, המתחזה כמדע והמתייגעת להראות כמדע, ולמה כל המשחקים בכמו מדע, עם הכתיבה הכמו מדעית עם מחיקת האישי והעדפת הנייטרלי והאנדרוגני והאימפוטנטי. ובעוד שהמדע יש לו הוכחות מן המעבדה, רצה ההומניסטיקה ומביאה את הביבליוגרפיה שלה כהוכחה וכמקור הסמכות. וכשהמדע אומר ראה את ממצאי המעבדה, פותחת ההומניסטיקה את מגילת היוחסין, ראה כתבי פלוני הרב הגאון הגדול, ראה מאמריו וראה פייפריו ועיין שם.

מיטב הדברים שנאמרו פעם כהומניסטיקה, מעולם לא היו פייפרים. ותתקשו להביא אף פייפר אחד שכדאי לקרוא למי שאינו מוכרח. ואילו פרויד, למשל מעולם לא כתב אף פייפר, וגם לא היה מתקבל היום לאקדמיה, ולא ניטשה, ולא בובר, ולא גרשום שלום, ולא וולטר בנימין, אם להזכיר רק אחדים, ששינו את מחשבת הדור, הם כתבו מסות ספרותיות למהדרין, הם כתבו כבני אדם חכמים, שהביטוי המדוייק והביטוי האסתטי מעורים בהם, מאמרים שקלעו בשכנועם, פטורים מכל האבזרים השאולים ממדעי הטבע או המתמטיקה, ושהשכנוע הושג אצלם על ידי היענותו של הקורא לפניית המדבר אל האנושי שבו, מתוך כבוד לאדם הלא מתמטי, ובחיוך פה ושם, ובנוחות אישית, ובלי להירתע מאיזכור שירים, פתגמים או מעשיות־עם, ושום תוכנה ממוחשבת לא פסקה להם את מרחב האמירה או את זרימת האמירה, ולא שוליים כאלה או סעיפי פרקים כאלה, מחשש שמא יברח הכותב ממדעיותו ויתפרע באנושיותו, שמא יהיה נדמה לו שבשדה ההומניסטי מותר להיות אנושי, שמא יעלה בסברתו שכאן אפשר לאדם לדבר בהוויתו, ושההומניסטיקה איננה אלא היא ממש אותה יכולת שהמדע אינו נדרש לה, והיא דוקא הפנייה אל חוכמת האנושי ואל שפיעתו – כתיבת גדולי ההומניסטיקה היתה תמיד אנטי־פייפר, אנטי דפוסי הכתיבה האקדמית המדעית, והיא המופת והדוגמה לכתיבה הפורצת, הלא אובייקטיבית, הלא פורמאלית (פרט לעניינים טכניים), האיכפתית והלא נייטרלית, והתתומה בכתב הכותב, והיא זו שפרצה דרכי אמירה לא סלולות, ועד מעבר לגבולות המוכרים, והיא העדות שאפשר לומר נכון ומדוייק לא על ידי פוחלצים חנוטים, שנראים „אפאראטים״ מדעיים להפליא, והיא העדות היפה לאן אפשר להגיע ברוח האדם, כשם שהיא העדות שאין בעולם הומניסטיקה אובייקטיבית ואין הומניסטיקה מרצית, יאיו הומניסטיקה נייטרלית ואין הומניסטיקה סריסה.

המתח שבין המדע וההומניסטיקה הוא הכרחי אפוא, ויישאר במתח תמיד, ובלבד שלימורי ההומניסטיקה לא תחלש דעתם, ולא ינסו לשווא להתיישר ולהיראות כמרע, ושלא יבגדו בשליחותם להיות האופן האנושי האחר, האלטרנטיבי, למדע. ושאפשר לדון במיטב ענייני האדם בלי להיהפך ל„מדעי ההתנהגות״, אלוהים ישמרנו, או ל„מדעי החברה”, הרחמן ירחמנו, ובלי להיהפך לעוד פייפר מוכה נחיתות המתיימר לדבר מדעית, כשהוא מדבר לא כמו בן אדם על ענייני האדם. ולשחרר את המרצים ואת תלמידיהם ממכה כפוייה זו של כתיבה לא אישית וחסרת נוכחות אדם, ולחדול משימוש במתודות שעוסקות באובייקטים כשההומניסטיקה היא זו שעוסקת בבני־אדם, שלעולם אינם אובייקטים, ולא שום ממוצעים סטטיסטיים – וללכת בדרך השנייה, האלטרנטיבית, ולא, בשם כל היקר, לא להתכחש ולא למחוק את הדרך השנייה הזו, של חוכמת האדם, כי שתיים הן והן שתי דרכים, שני אופנים, שני חלונות אנושיים, ולא לסגור את האתר רק מפני יוקרת השני.

                                                           . . .

 

ולבסוף, אין זה עיסקנו לדאוג למתח שבין שתי הגישות ואיננו נקראים להגדיל או להקטין אותו, לא רק מפני שלא צריך ולא רק מפני שהמתח הזה הוא הכרחי, גם כשאינו סימטרי – אלא מפני שכבר אין זו מדינה שמחליטים בה באיזה „מרכז" פוליטי מעושן אחד, או באיזו ועדת מומחים סגורה אחת, מה צריכים האנשים להיות ובמה לבחור. זו חירותם לבחור להם, לרבות רשותם לטעות. ואין שום הוכחה שיש איזו קבוצת אנשים חכמה שיודעת להחליט מהו הדבר הנכון, או לקבוע מעל ראשי האנשים מה טוב בשבילם ומה צפוי להם במאה הבאה. אין בעולם חכם גדול כזה, לא באקדמיה ולא בממשלה, שיודע מה הולך להיות, וראו למשל את מקרה „מדעי המדינה”, שתמיד הם יודעים הכל במדעיות ותמיד הם נתפשים מופתעים ומסכנים.

ואין לנו מה להתערב ואין לנו כלום בעולם להציע כמוחלטים. והעולם כדרכו, מלא אלטרנטיבות, מלא הפתעות נוראות והפתעות נפלאות, והאנשים והנשים לעולם יהיו הולכים להם כדרכם בכל מיני הדרכים, ויבואו עליהם כל מיני דברים טובים ולא כל כך, וזו זכותם שלהם לבחור בין האלטרנטיבות, וזו חירותם, ורשותם להחליט, וגם זכותם להתבלבל. אפשר כמובן לנסות לשכנע, אבל לעולם לא בביטחון שהעולם עומד בשכנוע שלך.

כל מעשה תכנון באדם הוא תמיד מעשה התעמרות ועריצות – ואילו המתח הזה הוא מיטב סביבתו החיה של האדם ומיטב מלאות חייו ועולמו. יש דברים בעולם שאינם נושאים לתכנון. כשם שיש דברים בעולם שאינם נושא למדע. כגון, רצונו של אדם, כגון טיב זהותו, כגון מוסריותו, או כגון השירה.

וצריך רק לבוא פעם ולראות את „מקרה השירה״ של „מדע השירה״. ואיך מקריאת שירה הופכת זו לקריאה של טקסט, והטקסט הופך לנייר מלא צפנים, והצפנים לשדה צייד, וחמושים ב„כלי פיצוח” ובמילון הז'ארגוניזמים – ולא משוחחים אלא רק „מנהלים שיח״, ולא מדברים אלא רק מפעילים „פעולות מלוליות" (verbal acts), ורק מפרידים את ה„נאראטיווי״ מן ה„היסטורי”, ובבוז לכל מי שבא לשירה כדי ליהנות ממנה, ממלאים אז את „החלל הציבורי של המפגש” בציטוט ממבחר דברי אחרוני הישועים המודרניים, המעצבים היום את הסכולסטיקה האקדמית האופנתית, ובכוחות קוריקולרייים קרים משותפים, הם „מפצחים״ סופית את השיר החי, את האדם החי ואת ההומניסטיקה החיה. המודרני חוגג אז, והפוסט־מודרני והפוסט־פוסט, וגם הקידמה חוגגת, והאקדמיה חוגגת, ורק ההומניסטיקה מתפגרת אז והשירה יוצאת נשמתה. ההומניסטיקה החיה היא פשוט שימחת המגע באנשים. היא שעת ההנאה שלהם, היא שעת דיבורם האנושי, שעת נוכחותו של האדם, כפי שהוא אדם, על מצוקותיו, פחדיו ותפילותיו, ועל הרפתקאות רוחו, דמיונו וסקרנותו, וגם על מציאת האחר המתחבר בו בצדו והשונה ממנו, שעת חמלת האדם ושעת דעת אפסותו. ובלי נמיכות־קומה מפני המדע, ובלי העמדת־פנים מדעית, שעת ההומניסטיקה היא שעת פגישה יפה לאדם אחד עם פרפור דיבורו של אדם אחר ברגע של קשב. רגע שאם יודעים כמוהו – לא מוותרים עוד עליו ולא חדלים עוד מחפש אותו תמיד.

 

ס. יזהר  דברים בכנס מורים באוניברסיטת ת”א, 5.10.93 פורסם בידיעות אחרונות 12.11.1993