מדינה בצהריים – א'

הכל התחיל במספרים קטנים, מעט אנשים, מעט אדמות, מעט אפשרויות, ומעט כסף – זה תמיד. והכל תמיד התחיל בהזכרת היסטוריה ארוכה מכל היסטוריה. ההיסטוריה לא היתה חסרה כאן מעולם, וגם הרצף המתמשך של ציפיה מתמשכת ושל געגועים גדולים לגאולה. והכל, כתמיד, התחיל והלך במילים גדולות, בהכי גדולות שיש בנמצא, מן התנ"ך ועד לבי במזרח, ועד אל הצפור, והכל התחיל עם הסופות בנגב ועם הרוחות הגדולות שבעולם, רוחות הקידמה, האור והחופש, ועד לבית יעקב לכו ונלכה.

אבל, ממש תנועת ביל"ו זו, שעל פני רחבי רוסיה התארגנו בה כ־500 חולמים, ועד אודסה הבטיחו להגיע – לפי המסופר – כ־200 נלהבים. ליפו הגיעו ביולי 1882 60 חלוצים, ואל גבעות גדרה החשופות הגיעו בדצמבר 1882 9 מתיישבים נפעמים, ואף לא אשה אחת ביניהם (שלוש שנים – כך גזרו על עצמם הנפעמים – לא יישאו אשה, כדי שכל כוחו של המתיישב יהיה כולו קודש למעשה ההתיישבות).

וצריך גם להזכיר כי שנה קודם להם, הגיעו לכפר השילוח שעל‏־יד ירושלים שתי משפחות מצנעא שבתימן, משפחת נקאש ומשפחת השאש.

וכך גם "אם הקבוצות" בארץ, דגניה, שהתחילה ב־1910 בשבעה חברים ובשרה מלכין ומרים ברץ, ומושב נהלל, “אבי המושבים" בארץ, שפתח ב־1920 ב־20 משפחות, ו"השומר", שמתארים אותו כגרעין צה"ל לימים יבואו, שמנה ב־1910 כל כולו כשלושים שומרים וארבע חברות לצידם. ואפילו "העיר העברית הראשונה", שהיתה ב־1909 “אחוזת בית", התפוצצה מאוכלוסיה שבנתה חמישים בית ובית.

לא זו בלבד, אלא שכל יהודי ארץ־ישראל, הישוב הישן עם החדש, מנו בתום מלחמת העולם הראשונה כ־50,000 נפש, ובהם כ־1500 פועלים וכ־200 פועלות.

איך קרה אפוא, שמן המספרים הקטנים האלה, ומן הישות הפיסית הלא־כלומית ההיא, מן העוני הכללי (פיתה וזיתים וכוס תה) ומן הארץ הנידחת ומכל המאמץ שכינה עצמו, ביוהרה לא מרוסנת, בשם "המאמץ הציוני ההיסטורי" של העם היהודי בפרוס המאה – איך קרה שמן המקום המבוטל הזה נוצר, בין שנים־שלשה דורות, המוקד הגדול ואולי אפילו הראשי לקישבו הדרוך של כל העולם כולו, ומסיבות טובות ולא כל־כך טובות, מרותקים רבים כל־כך בעולם הגדול, לדעת כל פרט ופרט, ובמדויק ומקרוב, וממראה עיניהם – ולהגיב בהתרגשות על מה שנעשה כאן, ב[מקום] הגיאוגרפי הפעוט הזה, על חופו המזרחי של הים התיכון, זה המלומד בכל־כך הרבה תרבויות והיסטוריות?

באותם ימי התחלה, היתה התשובה פשוטה יותר וגם נראית יותר. בסוף המאה הקודמת ובפרוס החדשה היגרו ממזרח אירופה כשלושה מליון יהודים מערבה, אל ארצות־הברית. כולם יהודים שומרי מסורת, כולם מחונכים לחיבת־ציון, כולם נושאי בשורת הגאולה בארץ ציון וירושלים. ובאותו פרק זמן התשובה הקולעת למצוקה המיידית של היהודים היתה באמת אמריקה. ואילו התשובה הציונית לא היתה לא פשוטה, לא קלה ולא מיידית. אלא שהצורך בתשובה הציונית, והנכונות להגשים תשובה זו למרות הקשיים והקורבנות – הצורך הזה עשה סלקציה בין היהודים: אלה שהאמינו וחיפשו להם בשורה, נוסף על פתרון המצוקה המיידית – מכאן, ואלה שחיפשו רק פתרון מיידי למצוקתם האישית, מכאן.

ואמנם, ההתחלה היתה כזו שזרעי הבשורה היו ממש נובטים והולכים כאן בכל פינה ובכל מעשה. ולא נלך לחזור כאן על כל הסיפורים הידועים ועל כל התולדות המוכרות – אותן שלכאורה כל אדם כבר יודע וכבר שמע וחזר ושמע, בכל עשור ובכל יובל (אף כי, אולי, לא די ולא היטב…) עוד ועוד מסיפורי ההתחלה המרגשים ההם.

כשאור מתסיס בתוך כל העליות הראשונות היו החלוצים, שהקימו וטיפחו את מה שהיום אולי היינו קוראים בשם "תרבות הנגד" – נגד מה שסברו שהוא "האופי היהודי הגלותי", נגד הסדר הבעל־ביתי, נגד הפרנסות היהודיות המושמצות, ונגד הסגנון העיירתי, שנחשב כתכלית השלילה, לרבות ההתעלמות מהר־הגעש שמתחתיהם, וכל כיוצא באלה.

וכך, מכל אין־ספור הסיפורים הידועים על "תרבות הנגד" הזו, לא נזכיר כעת לענייננו, אלא רק תנועה אחת, שלא הרבה סיפרו עליה, אע"פ שאין כדוגמתה הרבה, כמדומה, בתולדות העולם כולו.

פועלות, כידוע, יש והיו בכל העולם תמיד. אבל "תנועת הפועלות" – נשים שמרצון ומבחירה ומהעדפה לקחו על עצמן "לרדת" ולהיות לפועלות – כאלה, כמדומה, לא תמצאו בכל מקום ומקום, פועלות, לא כפתרון כלכלי גרוע לשעת מצוקה, אלא, אדרבא, כיתרון אנושי, כפתיחת דרך לגדולה, כבשורה לכל הנשים, כהתחלה לקראת חיים חדשים, וכגורם לשינוי ערכים טוטאלי וגם כגורם לשינוי עמדות אצל הגברים שלצידן. שעל כן, להיות פועלת בכל עבודה שהיא, לצאת מחוק המטבח, הכביסה והטיפול בילדים, ולעבוד בכל העבודות היסודיות שעליהן העולם עומד, לרבות העבודות המזולזלות ביותר והמתאכזרות ביותר, לרבות עבודות הנחשבות בעולם כקשות, כמסוכנות וכבלתי נשיות כל־עיקר – באופן שב־1909, כשעבדו בגליל 168 פועלים, עבדו שם גם אחת־עשרה פועלות.

הן הקימו גן־ירק ונשאו מיים בדליים מבוקר עד ערב, הן יצאו לשדה לכל עבודות העונה באותן השמלות הארוכות ובמגבעות הקש הגדולות, בשמש, ברוח וביובש. הן היו שותפות ליסוד חוות חקלאיות כשוות בין שווים, או כמעט שוות… הן היו מראשונות אום־ג’וני (מרים כבשנה), מראשונות "השומר", ועד כדי כך, שכשעקץ עקרב רשע אחד את אחת הפועלות – אין היא מעיזה לצעוק מכאב, שלא ירננו עליה "בכיינית אחת", שלא יפטרו עליה "אשה…”, ותימצא אז בלתי־כשרה לתואר האצולה הרומם הזה: פועלת! ונחיתותה תוכח אז סופית. פועלת עברית בגליל, מה מרומם מזה? צריך אולי להזכיר כעת בקול ובפירוש שמות כשרה בצר, כמניה שוחט, כשרה מלכין, או חנה מייזל, ולספר ולספר עליהן, שיידעו, שיידעו למשל, איך מרים ברץ, בימי דגניה הראשונים, וזה אך נולד לה בנה הבכור, אינה נוטשת את מקום מפעלה האישי – הרפת של דגניה – אלא משכיבה את העולל הנולד באבוס הפרה וממשיכה בעבודה המטורפת ההיא בתנאים התחיליים של אז – וכאילו היתה מכהנת בקודש.

כך, שעל השאלה אם זו מדינה עם בשורה או מדינה ככל המדינות – יודעות מאה שנות הציונות לספר סיפורים שונים, פעמים כך ופעמים כך. ומכל מקום, בימי ההתחלה הצנועים ההם, קרה כאן משהו מיוחד, משהו נכון כל־כך, כל־כך מדויק, ואמיתי כל־כך – שעל יסוד אותו דבר מועט ודל־מספרים, עדיין אנו חיים, ומגזעו יוצאים הענפים הטובים שעוד ישנם לנו, ושכל כמה שמקלקלים בהם, עדיין כוחה של ההתחלה חזק ופורה, והשרשים האלה כל־כך בריאים עד שהעץ יכול לעמוד מאה שנה בכל הרוחות המטלטלות צמרתו ומפזרות לכל רוח הרבה־הרבה עלי שלכת.

היה בהן, ככל הנראה, בהתחלות ההן, איזה ביטוי למשהו כמוס ביהודי, דבר שהיה מחכה בו, מחכה לשעתו, דורות על דורות, משהו שמילים כה גדולות וכה גבוהות כ"גאולה", וכ"הגשמה" וכ"מהפכה" וגפ כ"נצח ישראל" ו"עם סגולה" – היו מדוייקות לאשורן, וכלל לא פראזות נפוחות, ומתארות גם את ממשות החיים וגם את המתח הממשי שהיה בין המעשים ובין החלום, בין מימוש הפתרון האישי, ובין האמונה בשליחות שמטעם ההיסטוריה.

אילו דיברתי לפניכם לפני כמה חודשים, הייתי מדבר מכאן והלאה דברים אחרים, לא בלתי חשובים בעיני ולא בלתי נחוצים, אלא שבין היום ובין לפני כמה חדשים קרה דבר בארץ, שעשה את הדברים ההם לכמעט מיושנים ואת ההתעסקות עכשיו בהם כאילו היא חשודה על בריחה. מן הנכון לעמוד ולדבר על מה שקורה כעת עכשיו, ושעדיין קשה כל־כך לומר בו דברים מסכמים ומזוקקים כל צרכם.

אולי אומר כך: מאז התחילה ההתיישבות היהודית החדשה לפני כמאה שנים ודרך הקמת מדינת ישראל, ועד עצם היום הזה, שלוש שאלות יסוד אינן מרפות מאיתנו, בעוצמות שונות ובהתקפות חוזרות, שלוש שאלות שנשארו שאלות, למרות כל התשובות וכל ההתקדמות שהתקדמנו, ואין צורך לנחש הרבה כי הן אותן השאלות הידועות לעייפה: הבטחון, הכלכלה והחברה. שאלות כה מוכרות שעצם הזכרתן כבר נוסכת שעמום, שלוש השאלות האלה לא מצאו להן את פתרונן במשך הזמן, אלא רק את הסתבכותן, עד שככל שנמצאו להן פתרונות טובים הוסיפו ונשארו לא פתורות.

אלא שכעת, ממש בימים אחרונים אלה, נראה ששלוש השאלות הגדולות האלה מתחברות והופכות לאחת: איך יוצאים ממצב המעבר הרופס והמתמשך הזה? ומן הצפיה האוכלת־לב לצפירת האזעקה הבאה? איך יוצאים מן ההשקעה חסרת־התחתית של רוב משאבי האדם והמשק בבטחון? ואיך סוף־סוף יוצאים מחנייה רופפת המוקפת תמיד עוינות פעילה ותוססת מכל כיוון שהוא? והכל תמיד דרוך תמיד לסכל איומים ולהקדים סכנות – זו רודפת זו – ובקצרה, כל השאלות ועינויי הספקות הפכו היום כולם לאחת: איך יוצאים מכאן אל השלום?

בוודאי שאין זה עסק קל ולא פשוט, ועדיין לא רואים את הצד השני נחפז להושיט יד, והכל מסובך מאד – אבל האם מלחמה היא עסק קל, פשוט, נטול סכנות ונטול קרבנות? תמצית העניין היא – סיבוב הראש החושב, מהתבצרות קיפודית בשטחים, להיפתחות אל אנשים, ועם אל עם, ויחסים אל יחסים, ומשא־ומתן, והסדרים – סיבוב ראש מדיני.

זו גם השעה לשוב ולזכור שני עניינים גדולים שאירעו בתוך ארבעים שנות המדינה, ואשר בגלל אי־ראייתם כפי שהם […] – אם […] ואם מהיסחפות לחטוף […] במצוקה הקשה שעוד לא יצאנו ממנה.

שבין העניינים קשורים במושג "ארץ ישראל", הכולל בתוכו גם מושג גיאורפי וגם מושג לאומי: מקום ועם. עד קום המדינה היתה הציונות עסוקה ראשה ורובה בארץ: לקנות אדמה, להציל משממה, מביצות, מטרשים, מדלות הקרקע, עד שהמליצה "הפרחת השממה" היתה אז תוכן חי וממשי, ואף טעון רוממות ומפצה על קשיים ועל אסונות. לבסוף למדנו לדעת איך עושים אדמה מלא־אדמה, ואיך הופכים לא־מקום למקום – והסיפורים ידועים, הלא הם כתובים על כל מפת הארץ ובאותיות זוהרות.

יזהר סמילנסקי, דבר, 20.4.1988  (מתוך דברים בכינוס "ארבעים שנות המדינה" באוניברסיטת תל־אביב).