הוי כל מושכי הקרקע מתחת לרגליים

 מה יהיו פני המדינה בעשור הבא, מי אני שאדע. אינני יודע מה יהיה עד הערב, ואינני יודע גם מה יהיה עד שארד מכאן, הרחמן ירחם.

מה שאני יודע זו הדאגה. לא דאגה מופשטת איזושהי, ולא דאגה פרטית להישרדותי בעולם המדאיג הזה, אלא מועקה קשה על הלב, מועקה שכל משככי הדאגות המצויים אינם משביתים אותה, מועקה עד חולי, דאגה למשהו גדול ממני ושאני חלק ממנו.

ובקצרה, הרי זו הדאגה למה שהולך לצמוח מן השורש הזה פורה האסון, שהוא הסכסוך היהודי ערבי, שהולך ומחריף ואין לו מוצא. אינני לא מדינאי ולא אסטרטג ואין לי ידיעות מיוחדות בעניין. ועם כל זה, אני יודע היטב, שלא הכלכלה ולא הבטחון ולא החברה ימוטטו אותנו, אלא הסכסוך הזה, אם לא יימצא פיתרון אמת, לא כהמשך לאותו תיאטרון כזב של כאילו שיחות, שאינן מבקשות אלא להעמיד פנים של מגעים, כשאינן אלא דחיית זמן וסחור סחור, והתעסקות סרק שצריכה רק להרגיע את התובעים מבית ומבחוץ, ולשמש הסוואה עלובה לכוונה הגדולה לשבת ולחכות עד שהערבים יבואו להיכנע ללא תנאי, ושלכניעה הזאת יקראו הסכמה דו־צדדית.

והדאגה אינה רק מפני התגובה הצפויה של הערבים ושל העולם על התעתוע הזה, הלובש פני שיחות שלום, שעלולה להיות גם תגובה של דם ואש, כשכל המזרח התיכון הולך ומתחמש כמו מטורף, ושיכולה להיות קור עז יותר נושב מאירפה ודחייה כלכלית בוטה יותר, וכמובן יותר התרחקות ויותר ניכור מצד אמריקה, כולן צרות אמיתיות וידועות. הדאגה היא מפני שאין מה שיכול להמיט אסון כללי על הכל – יותר מהמשך הסיכסוך הזה בלי הליכה לפיתרון מוסכם.

והחשש איננו רק מפני ההמשך חסר התוחלת של החיכוך האלים בין הפלסטינים ובינינו, ולא רק מפני התקשחות הוויכוחים הפנימיים בין הצדדים הפוליטיים בתוכנו ועד כדי סכנת פירוק הזהות הלאומית המשותפת, ולא רק מפני ביזבוז משאבי המדינה על שגיונות ועל בזיונות, ולא רק בגלל האפקט המצטבר יותר ויותר בבלימת העלייה, בהגדלת האבטלה ובהקצנת הפערים החברתיים – וגם לא רק בגלל השחתת נפש הנוער שלנן בשטחים, ובהתרגלות שהם צריכים להתרגל לבלתי־נסבל, כשהם משרתים כסרדיוטת של כיבוש אלים ומיותר.

הדאגה היא למקום שאליו מגיע בהכרח כל מי שמושך קרקע מתחת רגלי היושב עליה. מפני שכל מי שמשך בעבר וכל מי שמושך היום קרקע מתחת רגלי היושבים עליה, במוקדם או במאוחר ממיט עליו את האסון, האסון ללא מיפלט ובלי תקומה ממנו.

כי מעולם לא קרה עוד שמשכו קרקע מתחת רגלי היושבים עליה, בלי שהדבר לא המיט אסון על המושכים, מיידי או מתמהמהה. ואם יש ביניכם היסטוריונים ובקיאים היושבים ומפקפקים בדבר ובנחרצותו, ויש להם מייד אין־ספור סיפורים על יחידים ועל עמים שמשכו להם קרקע מתחת רגליהם, והשמיים לא נפלו על המושכים אלא רק על הנמשכים, והמושכים רק שחוק מילא פיהם כמי שזכו מן ההפקר וניצחו – במה דברים אמורים? כשגם משכו את הקרקע וגם השמידו את יושביה עד האחרון בהם. כפי שעשו להרבה אינדיאנים, וכפי שעשו להרבה שבטים אפריקאיים, וכפי שעשו איזבל שלנו ואחאב לנבות: לרשת ולרצוח, לרשת ולהשמיד, לרשת ולמחוק את זכרם – זו דרך המלך הצולחת מימות עולם, לרבות הפסוקים המוכרים לנו "קום רש" ו"בוא רש" יחד עם מחה תמחה – שמנצחים ומאשרים בקדושה כי רק דרך רשעים תצלח, תמיד ועד היום. כי ימין אדוני נאדרי בכוח, וגם ימין הכובשים. אברהם אומנם קנה אחוזת קבר במשא־ומתן ובארבע מאות שקל כסף, אבל "בואו ורשו את הארץ" ו"עלו ורשו את הארץ" יעיל יותר, ובעיקר אם גם מחה מוחים והכחד מכחידים את יושביה הקודמים.

משיכת הקרקע מתחת הרגליים היא סיוט האדם הקשה מכולם. מאז העפת התינוק הזועק בידי דוד מתמוגג, מאז נטישת הקרקע מפני בצורת כבדה, מאז עזיבת הארץ מפני ההגליה מעליה – הסיוט של ידיעת השתמטות הקרקע, של נפילה אל בלימה, איבוד היציב, אבוד המוצק, איבוד השייך לך בשייכות ראשונית בסיסית, כמו המשפחה שלך, כמו הבטחון שלך שיש נמל בסופו של כל ים, כך במיתוסים, וכך בהיסטוריה, וכך בחיי יום יום, וכך מימי קין והבל והרצח הראשון, וכך עד בכלל, וכולנו יודעים.

מי שמשכו לו את הקרקע מתחת רגליו – העולם נופל לו תחתיו ונופל לו עליו, מפסיד את חייו, את כבודו, את זהותו ואת ערכו. ואם יש אסון בעולם, זה האסון. לא רק כהפסד קניין אלא כהפסד רשותך לקיום. כמחיקת טענתך לזכויות. זה ביטולך וזה איונך. ברשימת הגרוע מכל, המפחיד מכל, המחריד והממש את המבהיל – באים הגירוש, ההגליה, ההרחקה, ובא המנודה, והנטוש, והתלוש, והעקור, והפליט, ומחנה הפליטים, ושיירת העקורים, והמושלכים, והרמוסים, וההפקר לאובדן, ואובדן הבסיס שלך, אובדן הנקודה הארכימדית שבלעדיה אתה אבוד, שווה לאפס, מועד וכושל ואין תקווה, וכלום לא יפסח עליך כעת, לא השפלה ולא רעב ולא מחסור, ואתה יתום ואלמנה וגר, ואתה לא חשוב, והכל רק חסר ערך, וחסר מוצקות, ויום המחר, והעולם, וההגיון, והסדר, והאמונה, אין כלום, ואין לך עוד אלא יש רק אין.

אלא שכאן מפסיקים ושואלים אם הציונות לא היתה מנשלת מאז ראשיתה, ואם לא מונים בה את המעשים שמראש שוללים את צידקת חזקתה. לכאורה, כאילו כן, אבל היסטורית לא כך. חלקים גדולים של הארץ לא היו מיושבים כלל. ואילו הקרקע שנקנתה נרכשה במשא ומתן בין הצדדים, בלי שמעבר לגב הקונים עמד הצבא וזרועות הכוח, והיא לא נרכשה ביחסי כובש נכבש, ויחסית גם לא נוצר אז חיכוך של ממש בין הצדדים, אלא בהתפרצויות הולכות ומתחזקות מפעם לפעם, וגם עד שנות השלושים לא נמנו אלא רק כשש מאות טענות על נישול, ועד קום המדינה שרר כאילו כמעט איזון יחסי בין הלקיחה היהודית והנתינה הערבית, כשהזהות הלאומית הפלסטינית עוד לא נתגבשה במפורש, אלא רק צעד בצעד עם התממשות הזהות הציונית.

ואילו לאחר שקמה המדינה נפתחו פתאם שטחים ענקיים להתישבות, מהם לא נושבים מעולם, מהם שתושביהם ברחו, ומהם שתושביהם הוברחו, ועדיין החיבור בין המנשל ובין המנושל לא החריף, וכך עד מלחמת ששת הימים, כשריכוז הפלסטינים נשאר ברובו הגב ההר וברצועת עזה, וההתישבות היהודית התחככה והגיעה עד לנקודה הקריטית, בערך בקו הירוק, שמעבר לה כל תזוזה פנימה כבר היא איום מפורש במשיכת הקרקע מתחת רגלי היושבים עליה, וכל משיכה חודרת ממש לתוך לב הישוב הערבי מדורות, ונדחקת בגסות לתוך עצמותיהם, וגם כשמתיימרת להראות ניירות חוקיים לפלישתה תמיד היא נשענת על כוחו של הכובש, ועל הכוח במשמעותו המיידית הפשוטה והברוטלית: על כוח הכוח. נכנסים לסילואן, זורקים המשפחה שגרה שם, ובריקודים עם ספר תורה מיילל שמע ישראל, תופשים את מקומם, ולניירות הקניין שהציגו לא היה שום ערך אילו לא עמד בצידם גם משמר הגבול, כשם שאין ערך לניירות הערבים בעלי הבתים בקטמון כשאין לצדם גם איזה זרועות בטחון, שבלעדיהם לא היו הפולשים מעזים לעשות מה שעשו בחוצפת כובשים. הכוח איתם, החוק איתם, חזון ישראל מעליהם, ולזרעך נתתי את הארץ הזאת לרגליהם, גם כשבכור זרעו של אברהם הוא ישמעאל.

אין בזה חידוש גדול. הוי בונה ביתך בלא צדק, והשואפים על עפר הארץ, וגם והושבתם לבדכם בקרב הארץ, והרבה שכמותם, כבר היו ידועים על גב ההר הזה עוד בימים רחוקים ולא מפוארים. וידועות גם התוצאות המדכדכות. ואילו את משיכת קרקע תחת הרגליים לעולם לא שוכחים. לא אדם ולא עם. לא כשמשכו אך זה אתמול ולא כשמשכו הרחק במעמקי הזמן העתיק. לא שוכחים ולא סולחים ולא מוותרים. שאלו את העם היהודי, למשל. לא שוכחים עוול מלפני חמש מאות שנה והוא לא מתיישן, ולא עוד אלא שגם קורה ויום אחד מגיע יום שחוזרים ושבים בו הביתה, אל הבית שנלקח ושנהרס ושיושביו גורשו ממנו בכוח, מפני שזהו, בדעת האדם ובדעת העמים, זהו תמצית משמעו של הצדק, ושאלו את העם היהודי.

מפני שקרקע איננה רק הקיום הגלוי שלה, אלא תמיד היא גם הקיום התת שרשי, שם למטה בבלתי נחשף, במעמקי האפל הלא נודע, עם עונות השנה ועם טבע היותה, עד שלקיחתה מזעזעת עד תהום ועד תוככי אפלת דמו של אדם, ועושה לו דם שחור, ולא לחינם התקינו את שנת היובל, כדי שתחזור הקרקע לבעליה הראשונים.

וכך, סופו של כל מקום שמשכו בו את האדמה מתחת רגלי יושביו – שיושביו, אם רק לא הוכרתו ונכחדו, יהיו הולכים אליו. בין אם זה עם ישראל מגלות אלפיים שנה ובין אם זה האינדיאנים, אם עוד לא נכרתו או לא נתנוונו תומם, ובין אם אלה משולחי יהודה ושומרון מלפני אלפיים שנה, ובין אם אלה משולחי חברון ושכם תמול שלשום, לרבות משולחי הכפר ברעם, למשל, ואלה שמושכים היום את הקרקע מתחת רגלי היושבים עליה ונראה להם שהדבר אפשרי, ושהממשלה לימינם – אינם מעלים בדעתם איזה שדי שאול ומלאכי עליון הם מקוממים עליהם. איזה כוחות היסטוריים, ואיזה כוחות של צדק שעוותו, הם מעוררים עליהם, עד שיפול האסון, זה שאין תקומה אחריו, ואין מפלט מפניו. אם העולם הוא עולם שלצדק יש בו מעמד, ואם האדם הוא אדם שלכבודו יש ערך, ואם העם הוא כזה שיש דברים שאסור לו לעשות גם כשיש לו בידיו כוח – ולדעת שמי שמושך קרקע מתחת רגלי זולתו מושך עליו אסון. ולולא דלותי הייתי אומר, הוי כל מושכי הקרקע מתחת רגלי היושבים עליה – הנה ימים באים…

ואילו אלה שלקחו מהם ומשכו להם את הקרקע מתחת רגליהם, גם אם בתחילה הם רק המומים ונדהמים ורק חלשים ואובדי עצות – הם לא ינוחו ולא ישכחו ולא יסלחו ולא יוותרו. ובלי להצדיק אף מעשה אלימות שעשתה האינתיפדה, הרי היא אופן מאבק של עם שמאיימים עליו במשיכת טוטאלית של כל הקרקע מתחת רגליו. ומי יודע, אילו עשו לי או לך ככה, אם לא היינו יוצאים ונלחמים שבעתיים.

רצח נורא אחר רצח נורא מזעזע את כולנו יום אחר יום, ובלי להשלים בכלום עם הנורא הזה, אין מנוס וצריך לשאול ממה כל זה מתחיל וגם איך כל זה יכול להיגמר? שאין לזה תשובה אלא רק שהכל מתחיל ממשיכת הקרקע, והכל נגמר כשאין עוד מה להפסיד חוץ מחיים השווים לדומן – ושצריך כעת להפסיק בזה לגמרי, לא מפני שאין לנו די כוח להכות ולהעניש ולסגור ולדכא כל אחד ואת כולם – אלא מפני שאת זה לא פותרים בכוח וגם לא ביותר כוח, אלא אם כן הולכים להשמיד אותם את כולם. ושבמקום לרוץ ולהכות עוד יתוש ממאיר אחר ועוד יתוש ממאיר אחד, צריך לייבש את הביצה.

ויוצא, שקודם לכל השיחות ולכל הפגישות – צריך להפסיק למשוך, ולחדול מאיים במשיכת הקרקע, ושצריך ללכת למשא־ומתן בלי למשוך ובלי לאיים במשיכה, ושצריך לשלול את אלה שעושים כך ולהתערב להם בכל מעשי משיכת הקרקע שלהם, ולעכב אותם ולהפריע להם ולהוקיע אותם, ושלא להיראות עוד כאותו השועל שעוד הטרף בפיו והוא מושיט כפו […] לשלום. […] להפסיק לא בגלל האמריקאים, ולא בגלל איום הסקאדים המשוכללים של עמי ערב, ולא בגלל איומי אירפה, ולא בגלל איזה לחצים כלכליים ופוליטיים – אלא בגלל עצמנו, בגלל הבושה להיות כובשים שודדים, בגלל ההחלטה שלנו לכבד את שיווי־המשקל הבסיסי שבני־אדם חיים בו ושעושה שהעולם יוכל להיות מקום לחיי בני־אדם, קודם שיהיו מאבדים את צלמם האנושי – שרק הוא עושה שהארץ תהיה סובבת לבטח סביב השמש, ושמשיכת הקרקע מתחת רגלי אנשים ונישולם או הזזתם בלי הסכמתם ובלי הקח־ותן ההדדי והאנושי הרגיל בעסקי בני־אדם, מתוך הסכמה ומרצום חפשי – סופה שהיא נכשלת, ושאימפריות אדירות כבר נכשלו, ומעוזים כבירים של כוח כבר קרסו, ושליטים כל־יכולים כרעו, נשמרו ואבדו, וצריך שנדע היטב כי כך זה, ושכל מי שמושך קרקע מתחת רגלי היושבים עליה – מושך על עצמו אסון שקשה לקום ממנו.

אסון שאינו רק מפלה פיסית, אלא, ובעיקר, הוא מפלת האנושי שבאדם והוא ביטול היהדות שביהודי, והוא שעושה אותו מאוס – כי הלא אין זו רק פוליטיקה ולא רק ביטחון ולא רק מלחמה על נכסים. זו התרבות שלנו, זו העמדה שלנו כלפי בנינו, זה טעם היותנו כאן, נפש היותנו: אסור למשוך.

וזה על כן, מה שצריך לעשות היום, ללכת ולסובב בכל מקום ולחזור ולחזור על הפסוק הזה תמיד ובכל מקום בלכתנו בדרך ובשבתנו ובקומנו: שאסור, שאסור, בפירוש אסור, ושלא, שלא, שלא למשוך את הקרקע מתחת רגלי היושבים עליה. בשום פנים בשום מקום.

וש – – הוי כל מושכים הקרקע מתחת רגלי היושבים עליה.

ס. יזהר, ידיעות אחרונות, 24.7.1992
דברים בכנס האגודה הישראלית למדע המדינה, באוניברסיטה העברית
בירושלים, 9.6.92

דפים כואבים

א. אין כיבושין לחצאים

או שאנחנו כובשים – ואז יש לנהוג ברגל רומסת של כובשים ובלא רתיעה. או שאנחנו לא־כובשים – ואז יש לנהוג בדרך המוליכה למשא־ומתן, ובלא רתיעה. אבל אנחנו לא זה ולא זה, ואנחנו גם זה וגם זה. אנחנו משחקים לא־כובשים כשאנחנו כן־כובשים, ורק לא מעיזים לדרוס, גלוי ובלא מעצורים, ככובשים, ואנחנו לא־כובשים שלא מעיזים להסיק מסקנות וללכת גלוי לקראת משא־ומתן.

אנחנו מנסים להיות כן־כובשים שמעמידים פנים כאילו הם לא כובשים. מנסים להטעות את עצמנו, את הערבים ואת העולם חצי כובשין וחצי לא־כובשים.

ולא עוד, אלא שמבקשים להיראות בעיני עצמנו ובעיני עולם ככובשים הגונים: כובשים מאד הומניים, כובשים ליבראליים לא כובשים אלא רחמנים בני רחמנים.

התוצאה: כובשים רעים, ולא־כובשים רעים. והתוצאה: הרע שבשני העולמות. והתוצאה: היתקעות בחולירע – אי־הכרעה מתמשכת.

ב. טלטול המוח

מה הטוב שיכול לצאת מכל המהומות והתסבוכת הקשה שירדה עלינו כעת?

שאולי תגרום לטלטול המוח שלנו ושלהם.

ברור שקרה דבר ששינה את המציאות ואת הבנתה מתמול־שלשום. וכל מי שלא ניזקק לבדיקה מחדש של עמדותיו ושל דעותיו הקודמות, לאחר כל מה שקרה בימים האחרונים בכל נושאי היסוד שבין היהודים לערבים – או שהוא חסר עמדה או שהוא חסר דעת. ומכל־מקום מוח אטום.

משני צידי העימות הקשה הזה, יהודים כערבים, אי־אפשר שלא קרה כלום לעמדות שהיו מקובלות עליהם עד אתמול.

המכות ומכות הנגד, ההתעוררות והנסיון לבלימת ההתעוררות, הטלטלה והנסיון להחזרת שיווי המשקל – הן הזדמנות גדולה לראות דברים מחדש. להכיר מחדש עובדות שונות, ולהסיק מסקנות הכרחיות.

שאלות כגון, עם מי נשב לשיחות ועם מי לא נשב, על מה נדבר ועל מה לא נדבר, מהו הקו שמעבר לו לא נוותר ומבית לו אפשר להתפשר – על שאלות כאלה וביוצא באלה – טלטלת מוח: לבדוק מחדש, לחשוב מחדש.

כי תהיינה המסקנות מה שתהיינה, נראה כי מסקנה אחת מוצקה אי־אפשר שתחסר מהן:

שאין ולא יהיה פתרון בלי ויתורים לא קלים. היהודים יצטרכו לוותר והערבים יצטרכו לוותר, ולא אלה יקבלו את מלוא חלומם ולא אלה. ומה שיקבלו אלה ואלה הוא: פשרה.

ושעל־כן, בכל מקום של מהומות צריך אולי להשאיר מודעה קטנה מעין זו: די להכות. יש פתרון לסכסוך. יש תקווה לשלום. הפתרון הוא פשרה. והפשרה היא השלום.

יזהר סמילנסקי, דבר, 14.2.1989

לחדול מיד

צריך לחדול מיד מכל ההתנחלויות – לא בגלל הערבויות ולא בגלל האמריקאים ולא בגלל המבוי הסתום בדיוני השלום, אלא בגלל עצמנו בגלל היהודים.

זה לא שלנו. אלה שטחים שעוד נותרו בידי הערבים לאחר כל הגזל, ואסור להוסיף ולמשוך עוד שעל קרקע מתחת רגליהם גם כשהכוח לדחוק אותם עודו בידינו.

אסור לעם היהודי למשוך את הקרקע מתחת רגלי העם הפלסטיני – זו לקיחה גסה בכוח, בלי זכות ובלי רשות ובלי צדק, וכוח ללא צדק הוא סופנו.

זכותנו אינה עדיפה מזכותם, רשותנו אינה קודמת לרשותם, וכוחנו רק יזמין כוחות גדולים משלנו האדירים מכוחנו. גם עמים חזקים מאיתנו נטלו וגם גיבורים מאיתנו כשלו כשלקחו לעצמם דברים בלא צדק. כוח ללא צדק מביא אסון.

כל מדינות ערב, באהדת כל העולם ובבכי יהודי העולם – לא יניחו לנו להיות זמן רב הלוקחים בכוח הכוח.

ואם לא נחדל היום – אין לנו מחר.

יזהר סמילנסקי, דבר, 11.9.1992

למה צוחק הימין

בגלל הערבים. הם משמחים אותו כעת כל יום יותר.

המלך מאכזב, נשיא אחד משתק, ונשיא אחר מאיים; המחבלים מוסיפים לחבל, והפלשתינאים מוסיפים לתמוך באש"ף; המחסלים מוסיפים לחסל כל נסיון למתינות ולקצת עצמאות, ומוסיפים ורוצחים את ראש העיר שלהם – וכאילו החליטו כל הערבים בכל כוחם להוסיף כל יום ולשמח את הימין – והוא שמח: וכי לא אמרנו לכם?

וכי לא תמיד אמרנו שכלום לא ייצא מהושטת יד לערבים, הם צוהלים, ששום דבר לא ישתנה לטובה, הם מאושרים; ששלום לא יתכן כלל, הם מחייכים, ואין תקווה לשלום; לא עכשיו ולא אחר־כך – הם צוחקים בקול.

איזו שמחה ב"מחנה הלאומי": איזה אושר – אין עם מי לדבר! הערבים היו ונשארו כפי שהם וכלום לא ישתנה, קדימה כעת לקבוע מעשים בלעדיהם.

מרוצה יוצא כעת "הריאליזם הלאומי" לדרוס בהנאה את האידיאליזם הילדותי של השמאל. ובאים הערבים ומסייעים כל יום יום יותר, ונוסיפים ועושים בכל כוחם כדי לתמוך במייאשים, וכדי להבאיש את שוחרי־השלום הנכלמים ולשימם בדאים ושוטים גמורים.

השלום מיקסם־שווא, צוחק הימין, ועת לעשות מעשים נחרצים: להוכיח לערבים באגרוף ריאליסטי ובסיפוח ריאליסטי – ולא לדבר איתם עוד אלא רק בזו השפה האחת שהם מבינים: עובדות של כוח.

מי יהיה שומע כעת למלמולים בשפה רפה על כל מיני נמשיך אף־על־פי־כן ולמרות הכל, ועל כל מיני צריך לנסות בכל זאת, ועל־אין ברירה אלא להוסיף וללכת בדרך החתחתים אל השלום – מי עוד שומע, מי עוד מאמין?

לכן צוחק היום הימין בכל פה, ושמח אצלם.

הרחיבו מקלטים, בני ישראל, והעמיקו. הרחיבו את בתי הקברות. כי הימין צוחק.

יזהר סמילנסקי, דבר, 7.3.1986

בין ציונים לפלשתינאים

פלשתין שלפני הציונות בקושי היתה מושג גיאוגרפי. היא היתה הוויה עמומה, פרומת קצוות וחסרת צורה מוגדרת. בראשית המאה הﬠשׁרים ישבו בין סוריה ומצרים כ-400 אלף בני-אדם, מוסלמים ואחרים, דוברי ערבית בעיקרם. אילו נישאלו אז על זהותם העצמית, כאומה, כתרבות, כיחידה מדינית – מן הסתם היו מתקשים להשיב בברור. גם שיכבת המשכילים הדקה מאד של אז היתה מתקשה כנראה להציע משהו שיהיה דומה בעצמתו ובתקפותו לעמדת הזהות העצמית שמציגים הפלשתינאים היום.

אבל גם היום, כשנישאלים הפלשתינאים על הגדרה מדוייקת על טיב זהותם הﬠצמית, על ייחודה של זהות זו, על מידותיה וﬠל ממדיה, ﬠל רצף תולדות ההיסטוריה הלאומית שלהם כעם – יש לכל תשובה גרעין של ממש, אבל אין לה עדיין היקף מוגדר ומסויים. וממש זו היא נקודת המחלוקת השנייה, לאחר שהראשונה היא כמובן הערעור מכל־וכל ﬠל זכות היהודים הראשונית: אם יש כל עיקר לציונים הללו היושבים בין הים והירדן זכות צודקת לשבת שם, אם מעיקרה זכותם הבסיסית מוכרת ומקובלת?

ואפילו ביתר ספקנות: [לא] רק אם ישראל היא עובדה שאין להכחישה פיסית, אלא אם האידיאה שָלפּיה היא קיימת פיסית – היא אידיאה מקובלת ונחשבת כצודקת.

כל עוד לא עברנו את סף הנקודה הראשונה – ואין מודים לא בקיומה של ישראל ולא בצידקת קיומה – קשה עד אי־אפשר ללכת הלאה. מרגע שהתקיימותה אינה מעוררת עוד ספקות או טענות או תביעות – אפשר להתחיל לדבר. אך האם אפשר כבר לדבר ﬠל ישראל, כאילו היינו מדברים על שוודיה, או, לדבר על צידקת קיומה כאילו היינו מדברים על צידקתה של אנגליה להיות אנגליה?

הרהרו בדבר: מה ﬠשה את הפלשתינאים לפלשתינאים – אם לא גילוי האידאה של קיומם? לא עצם קיומם הפיסי שאין חולק עליו, אלא הודעתם כי הנה הם ישות ניבדלת בעלת זהות לאומית.

ומאימתי התגבשה אידיאה זו בהכרתם והלכה וקיבלה גם את הכרת העולם?

משנﬠשתה מדינת ישְראל לעובדה, ומשניכשלו הנסיונות החוזרים להשמידה בכוח. ההכרח להכיר ולהודות בעובדת קיומה הבלתי מתערער של מדינת היהודים גיבש גם את האידאה של הזהות הפלשתינאית. תנופת יתר קיבלה אידאה זו עתה, עם תחילת גישושי השלום המעשיים מכאן, ועם התגברות לחץ הנפט הערבי על המערב, מכאן. וכך, מרגע שמצרים הכירה וקיבלה את ישראל כעובדה, גם מעמד הפלשתינאים נעשה לשאלה דוחקת התובעת מישראל להכיר בה ולקבלה כעובדה.

שתי עובדות עומדות איפוא כאן. עובדת היות הישראלים ישראלים, ועובדת היות הפלשתינאים פלשתינאים. יותר ויותר ישראלים מכירים היום בכפל העובדות הזה, אלא, חושׁשני, שׁהפלשתינאים מצידם, ברובם הגדול עדיין אינם מכירים בעובדת היות [הישראלים ישראלים].

יוצא כי שתי נקודות מכריﬠות לא זכו עדיין להכרה מצד הפלשתינאיים, ונקודה אחת לא הוכרה עדיין במלואה ע"י כל הישראליים.

הפלשתינאיים לא הכירו עדיין בציוניותה של ישראל כיסוד קיומה וכטעם היותה; והם לא הכירו עדיין בגבולות ממדיה של ישראל שיתקבלו של דעתם. לאמור, הם לא הכירו לא באידיאה הציונית ולא בממדיה הפיסיים של אידיאה זו, שהרי, אם אין ישראל מוכרת כממשות, או אם איננה אלא אובייקט שנדון לחדול מהיות – היינו־הך מה ממדיה החומריים – ממילא הכל יהיה לפלשתינאים ולא־כלום לישראלים.

ואילו הנקודה שלא כל הישראלים הודו בה, היא השאלה הפיסית; מה יהיו ממדי ישראל כישות בטוחה, שאלה שהיא בו בזמן גם מהיכן תתחיל המדינה הפלשתינאית שבצידה: עצמאית לגמרי, עצמאית למחצה, מחוברת לירדן, מובלעת בניהול אוטונומי, או כל אפשרות שהיא.

יוצא, שבעוד שהפלשתינאים טוﬠנים על הכל, עם ראשית נכונות להודות בקצת, הרי הישראלים ברובם כבר השלימו עם וויתור על חלק, בתנאי שהוויתור יוליד מצב גמור, סופי ויציב, ומפורק מתביעות נוספות.

– – – * – – –

תחרות מוזרה היתה נטושה בין הצדדים: מי מהם הוא באמת "הכלב המוכה"? או, מי מהם הוא "הכלב המוכה" יותר? האם הציונים הם השודדים שפלשו וליסטמו את הפלשתינאים המיסכנים ונחלו בכוח הזרוע את נחלת הדל – או, האם הערבים הם אלה שבעקשנות ובכוח לא הניחו לעם נירדף להשיג בשלום את מינימום פיסת־הקרקע שתספק את הצורך בטריטוריה שבלעריה לא יוכל להתגשם החלום הציוני על ריבונות יהודית, פטורה מרצונם הטוב או הרע של אחרים לקבוע להם את גורלם ואת עצם חייהם.

תחרות זו על חיבת העולם אל המיסכן יותר, גם מתכוונת להישגים מעשיים: מי זכאי לקבל פיצוי נאות על מיסכנותו ומי חייב לפצותו ועד כמה? על צד האמת כל הצגה זו של הדברים עבר זמנה, ואין בה עוד טעם ולא תועלת מלבד רגשנות או סחטנות של סימפטיה. אין טעם עוד בוויכוח המר מי אשם, מי התחיל, מי היה רע יותר, ומי צריך שיזכירו לו את מעללי העבר או שישלמו לו על סיבלו. עובדה היא: שני צדדים לפנינו. זה לא הכחיד את זה, ושניהם קיימים כאן בדין. ועליהם, לפיכך, לפנות מן הﬠבר אל ההווה, ועליהם להתבגר ולהודות בעובדות החיים, מכאן ולהבא, להכיר זה בזה, וכפי שהם.

ולפיכך, לא תהא ברירה לערבים אלא להכיר בבגרות לא רק בעובדת קיומה של ישראל [אלא גם בצידקתה].

[…] רב על כל הקירות כדי להבהיל, ושאיננה לפי העלילה המקובלת – תנועה לשם התפשטות אל תוך העולם הערבי, כדי לחמוס לה ממנו; אלא, שהציונות היא אידיאה ותנועה מעשית לשם גאולת היהודים מחיי גולה וגאולת היהודים הרוצים להתקיים כעם ריבוני ושׂמקומם ההיסטורי בעולם הוא תמיד אחד ובלתי משתנה – זו הארץ הזהה ברובה עם מולדתם העתיקה, ובמינימום דחיקת רגלי אחריםִ בארץ ההיא.

בלי הכרה בציוניותה של ישראל, ביסוד הדינמי של קליטת עוד יהודים וביסוד ההיסטורי של שורשׁיה הארציים והרוחנייםִ כאחד – כל הכרה אחרת בישראל אינה אלא הכרה בעוד גלות יהודית אחת במזרח התיכון.

יתר על כן, ישראל בלי ממדים פיסיים מוגדרים וסופיים – היא גם פלשתין בלתי מוגדרת וחסרת צורה מסוימת. כלומר, הוויה המזמינה לחצים והמעודדת גירויים להתערבות בכוח; ישראל חסרת וודאות היא פּלשתין חסרת וודאות, והיא פטר סכסוך ניצחי, שהלא גמור שבו יהיה שואף להיגמר על חשבון הזולת, ולפיכך יהיה מקור לחשד תמיד, לﬠמידה על המשמר תמיד, ולהתכוננות בלתי-ניגמרת לרע ביותר: מישהו תמיד ירצה לחטוף ﬠוד נתח לכבוש עוד עמדה לתפוש עוד שליטה ואין לזה סוף. הגדרה לא נכונה ולא נחרצת של המייחד ושל המפריד וכבר מן ההתחלה – היא בכייה לדורות, ודוגמות עצובות כאלה של שינאה לוחשת ושל דם מטפטף לאורך דורות ידועות לא רק מאירלנד.

– – – * – – –

אני חייב לומר כﬠת עוד מילה על הציונות. שכן היא מוצגת בﬠולם כמיתוס שלילי ומﬠוות. הציונות, במהותה, כעקרון ובעשייה, היתה והינה תנוﬠה המופעלת ﬠל פי תביﬠה לצדק; תנוﬠה מוסרית, הומאנית, השואפת לפתור מזה את שאלת היהודים ואינה שואפת ליצור, מזה, שאלה ערבית. עוד ראשוני המתיישבים לפני כמאה שנים באו לארץ והתנך בידם זו וטולסטוי בידם זו. בכללה, אין בה בציונות ולא היו בה (חוץ מכמה כיתות שוליות, או מתקופות ריתחה חולפות, או מﬠוולות מכוערות פה ושם) לא תאבון ולא להיטות ולא צורך בשטחים או בנכסים שמﬠבר למוכרח לשם ריבונותה וביטחונה.

תמיד היה כך וכך גם עתה. ואני נימנע מעשות חשבון היסטורי מפורט, ולהוכיח כי הציונות היא מן התנועות הטהורות, המוסריות והאנושיות ביותר שידע הﬠולם, וכתנועת התיישבות אין הרבה תנועות התישבות שהקפידו כמוה על צדק, על זכויות ועל סייגי מוסריות. מן היום הראשון שבא הציוני הראשון לארץ־ישראל הושיט ידו לשלום לשכנו הﬠרבי, ובכל האמת והכנות: אתה כאן ואני כאן ובוא נחייה יחד בשלום. כשכנים התורמים זה לזה ולא כאוייבים המתנכלים זה לזה.

ולפיכך, תולדות הציונות הם תולדות נסיונות המגע ליצירת השכנות הטובה, מכאן – ותולדות ההתגוננות מפני שכנות לא־טובה, מכאן. הייתי צריך לגזול את כל זמנכם [כדי לפרט טענה זו].

דודי משה סמילנסקי, איכר, סופר ומנהיג ציוני, שכל ימיו, משנת 1890 ואילך, שקד בכל מה שיכול לקירוב הלבבות, הלכה למעשה. כל נסיון להתעלם מצד זה של הציונות המגשימה, או לתאר את הדברים אחרת ממה שהיו, אינו שואב מן הנסיון הישראלי אלא מלביש עליה את סיפורי הלבנים והאינדיאנים או את התﬠללות האירופאיים באפריקאיים, ומעלה צל של שד במקום האדם הציוני, וכופה מיתוס מרושע על המציאות ההיסטורית.

עתה, כשאנו מדברים זה ﬠם זה, אנו חייבים להודות כי כשם שהישראלי נתבע להכיר בישותו האותנטית של הפלשתינאי, כפי שהוא עצמו מגדירה, ולראות את קיומו ואת האידיאה העקרונית של קיומו כדין, ואת תביעתו לריבונות כתביעה צודקת – ממש כך ﬠל הפלשתינאי להשתחרר מסילוף דמותו של הציוני, ולהודות בו ובקיומו לפי הגדרתו שלו, ולראות את מדינתו הציונית כדין, ואת תביעתו לריבונות בגבולות ריבונותו כתביעה צודקת. שתי תביעות אפוא כאן. שתיים ולא אחת. אין רק צד אחד התובע וצד אחד הנתבע. אין מאשים ואין נאשם. אלא יש שתי הכרות בשתי זכויות. ומה שזה תובע מזה, עליו להיות מוכן להיות גם נתבע, “וותר לי" אומר "ואני אוותר‏ לך", "תן לי" אומר "ואני אתן לך". שתי זכויות הן שאין זו מבטלת את זו אלא זו מאשרת את זו. שתי זכויות יכולות להכחיש זו את זו אם מודים רק באחת מהן, והן עשויות להפרות זו את זו אם מודים בשתייהן כאחת. וזה, הלא, טﬠם כל הכנס הזה.

– – – * – – –

מה שעלינו לעשות מכאן ולהבא הוא פשוט: להתחיל ממש באתה קיים ואני קיים. אתה כפי שאתה ואני כפי שאני.

ובוא נודה בהבדלים ונחייה יחד. אתה לא תכה אותי מפני שאני שונה ממך (במסורת, בדת, בתרבות, בחלום, בתודﬠה לאומית, בחזון חברתי, ובכל מה שאתה מאמין ומקובל עליך) ואני לא אכה אותך מפני שאתה שונה ממני.

אתה מתקבל אצלי כפי שאתה. ואני אתקבל אצלך כפי שאני. ואני אם מותר לי לנסח את הצד שלי אני יהודי ישראלי, כלומר ציוני, והציוניות שלי היא יסוד קיומי כאן וטעם קיומי כאן, אין היא מכוונת כנגד איש בעולם אלא כולה מתכוונת לשם תקנת עצמי.

להיות ציוני, בין השאר, זה גם להפסיק להצטדק לפני כולם למה־אני מי־אני ומה־זכותי. להפסיק להסביר את צידקתי, ולהפסיק להתנצל ﬠל היותי, ולהפסיק להשיג הסכמה לקיומי. אני כאן וזה מספיק. וגם אתה כמוני. ונפסיק להצטדק ונפסיק להאשים. שנינו כאן ובדין.

ובואו נשים את הגבול בינינו במקום הנכון לפי שיקולים הדדיים – וניפתח פרק בשכנות טובה.

תמיד ﬠל כל רגישותו ל [האם] כאבי זולתו […] זרים לﬠרבי? האם הכאב הﬠרבי, פחדיו ומצוקותיו זרים ליהודי? כי הלא רק רגישות האדם לכאב חברו היא הערובה לתקוות האנושות לטוב. או, ראו היום את רגישות הﬠולם או את אטימותו לסבל הוויטנמים המופקרים בלב האוקיינוס וֹטובעים בצפיה לחסד.

אני מכיר את הספרות הישראלית. מאז ההתחלה היתה רגישה לכאב הערבי. עוד ראשוני הציונים לפני כמאה שנים דיברו בכתביהם על הערבי שמצאו לפניהם, תהו על טיבו, תיארו את סבל הפלח, או נתפעלו מן הרומנטיקה של הבדואי, וכבר אז ניסו להושיט יד אל מﬠבר למחיצות הלשון והזרות. באפריל 1921 תיאר אחד מגדולי הסופרים הראשונים, יוסף חיים ברנר,

פגישה ﬠם פועל ערבי צעיר בין פרדסי יפו, שהסתכמה בקריאה אל עצמו ואל קוראיו ליצור מעתה עם הﬠרבים "מגע נפש בנפש … מהיום ובמשך דורות … ללא שום כוונה (אחרת) מלבד כוונת אח, ידיד וריﬠ". כﬠבור חודש, במאי, נירצח ברנר ﬠ"י ﬠרבים בביתו בין פרדסי יפו.

כמה סופרים ערביים אתם מכירים שגילו רגישות לכאב היהודי, לסבל היהודי (ובדורנו קרה משהו ליהודים), כמה מהם הרהרו וכתבו ﬠל תקוות האחווה והידידות והריעות בין נפש לנפש, לאורך כל מאה שנות הישיבה הזאת, קרובים זה אצל זה ורחוקים כל כך?

אני אינני יודע, אם אתם יודﬠים הזכירו ואדע מה שמם של סופרים ערבים אלה?

צר לי אם היתה כאן נימה צורמת. אין טעם עתה למדוד מי רגישׁ יותר לכאב זולתו ומי רגיש פחות, או מי מן הצדדיים מודה יותר בקיומו־שבזכות של הצד השני.

חשׂוב מכל ﬠתה הוא ללמוד לﬠשות את הקשה שבדברים, ושהוא גם המעודד שבהם – כוונתי, כאמור, ללמוד לקבל את השונה שבשני מבלי לשאוף לבטל את שונותו כתנאי הכרחי להכרה בו. ללמוד ששונות הזולת אין הכוונה להודות רק בﬠצם קיומו הפיסי – שהרי אף אנשים הנלחמים זה בזה בהכרח מודים זה בקיומו של זה, שאם לא הם נילחמים ברוח רפאים – ההודאה המבוקשת היא הודאה באידיאה שהקיום הפיסי הוא ביטוייה, והיא הודאה בעקרון זכות הקיום של הזולת השונה.

המזרח התיכון צריך עתה להודאה כפולה זו: להודאה בעקרון השווה של הקיום השונה, וששונות אינה סיבה להשמדת השונה, או לביטול זכויותיו הטבעיות.

כשם שהציוני נתבע להכיר באידיאה של הזהות הפלשתינאית ולהודות בזכותו לקיימה כדין, כך על הפלשתינאי להודות, ובפומבי ובחגיגיות, באידיאה הציונית, בצידקתה ובזכותה להגשים עצמה. בלי הודאה כפולה זו, הודאת הערבי באידיאה הציונית והודאת הציוני באידיאה הפלשתינאית – כמובן לא בלי סייגי בטחון וערובות מספיקות לעמידה ממושכת בהודאה זו – אין על מה לדבר, אין עתיד לשלום, אין סיכוי לשכנות טובה, ואין עתיד לבני־אדם בעולם שייקבל דגם זה של ייאוש, ולא נישאר אלא שלנצח תאכל חרב, שלנצח רק אחד צודק לבדו, רק לאחד יש כל הזכויות, ורק מי שיפעיל יותר כוח גם יהיה יותר צודק. בלי הודאה כפולה זו שהשונים זה מזה זכותם שווה להתקיים – לא נישאר אלא רק לכלות בכל מקום את השונה ממני ולשייר רק את הדומה לי. ויישאר עולם של דומים בלבד. איזה גיהנום.

אבל אם בתודﬠה העמוקה של הערבי, במיתוס הלאומי שלו, בשיר הערש ובסיפורי העם שלו יוסיף היהודי ויופיע כשודד עקום־חוטם, כפולש זר, כלוקח בכוח וכמחלל הכבוד, שצריך להישמר מפניו להשכים ולהרגו – אם הציונות תיראה בﬠיני הערבים כאידיאה הנותנת לגיטמציה לשוד, לחטיפּה ולﬠושק – אין מה לדבר. ממש כאילו היה הערבי בתודﬠה היהודית כדמות הפורע, או כדמות המחבל, או כדמות יצור פרימיטיבי שאינו מבין אלא את שפת הכוח , וכו' וכו' – אין אז על מה לדבר והﬠניין אבוד.

שינוי כזה אינו מתרחש בן יום. אבל הוא צריך יום אחד להתחיל, כתהליך מתמשך, נאמר, למשל, מהיום הזה והלאה.

– – – * – – –

לציונות, אני יודﬠ, אין סיבה לתסביך אשמה על מﬠשיה בארץ־ישראל. לא מפני שמﬠולם לא קרו מקרים רעים ומבישים, אלא מפני שמעולם על־פיִ עקרונותיה לא התכוונה הציונות לקחת ואף לא לקחה מעולם כשיטה שום נכסים ושום קנינים, לא מידי עניים ועשוקים ולא מידי עשירים ותקיפים שום דבר שלא באותה דרך מקובלת שבה נכסים וחומרים עוברים מיד ליד דרך משא־ומתן ודרך חרות הצדדים למכור או לחדול, עד שלא ניכפתה מלחמת העצמאות והדברים נתגלגלו כדרך שנתגלגלו. אין הציונות צריכה להצטדק על כלום. תחילתה באי־נישול והמשכה בנסיונות הידברות והתקרבות, אישיים וחברתיים, תרבותיים ופוליטיים, משקלים והומאניים, וכל תולדותיה רצופּים, כאמור, נסיונות מﬠשיים והשתדלות לא־תילאה לקיים את האידיאה של חיים־יחד ככל האפשר.

עצם הראייה של הציוני כאילו הוא זר באזור היא התחלה רעה ומסלפת. הציוני אינו זר ואינו פולש אל תחום לא לו. אין הוא עוד אירופאי שנידחף למזרח־התיכון כדי לנצלו. ואינו השליח האימפריאליסטי שבא לחטוף לו בכוח, אם בכסף או בפניני־זכוכית, בשירותי צדקה או בתחפושת של נושא־הקידמה לעשוק לו את ליטרת הבשר. הציוני הוא בן הארץ. הוא בן הנוף. תמיד היה כאן. מקצתו בפועל ומקצתו ברוחו. הירדן וירושלים, הרי יהודה וﬠמק השרון מעולם לא ﬠזבוהו והוא לא עזבם.

בכל מקום ומקום שתחטט בﬠפר הארץ תימצא ישראלים, בני כל הדורות, ובכל מקום ומקום שתﬠבור היום בארץ תמצא את חייהם ואת יבול חייהם. הציוני אינו הפולש, ואינו הכובש ואינו המגרש. הגולה הפלשתינאית יותר משנוצרה ﬠ"י הצבא הישראלי – נוצרה ﬠ"י הפינוי הﬠרבי הﬠצמי, שמנהיגיו ברחו ראשונים, ורובם הגדול של הפליטים המפוחדים ניגרר אחריהם מתוך אובדן ﬠצות. אלה, שלא ברחו – נשׂארו ﬠד היום.

יתר־על־כן, מתחילת ההוויה המדינית הישראלית הסכימה ישראל לחלוקת השטח בינה לבין הערבים; ואילו הסכימו אז, היה חלקם היום החלק הגדול, גדול מכל־מקום מן השטח שאליו הם מפללים היום. מראשיתה הודתה ישראל בזכות קיומם של שני העמים, ועוד בתוך להט מלחמת העצמאות (שהיתה, כזכור, מלחמת המעטים כנגד הרבים, ומלחמת ריקי־הידיים כנגד מלאי־הידיים), פנתה ישראל בהושטת יד חוזרת אל הﬠרבים, [מגילת] העצמאות הישראלית אף מכריזה ברבים ﬠל פנייה זו, מן היום הראשון למדינה.

אבל, די לנו לחפש את אשמי אתמול. אנחנו כאן – וﬠתידנו לפנינו. כﬠת־כאן אין לפנינו לא מאשים ולא נאשם. מה שצריך היום הוא להודות הודאה כפולה – בזכות, ובדין, ובצדק – בשתי עובדות הקיום, ובשני הביטויים הלאומיים של שתי רשויות שונות תוכן ושוות זכויות.

שתי הסכמות דרושות לנו ושני וויתורים. הסכמה וויתור של הציונים לפלשתינאיים והסכמה וויתור של הפלשתינאיים לציונים. רק במיתולוגיות משיגים מאה אחוז מן החלום המשיחי. ונילמד לחיות במציאות השפּויה ולא להרוג ולהיהרג על מיתולוגיות שבהזייה ומתוך קבלת עול העובדות שבמציאות ומתוך קבלת האידיאות שהולידו את המציאות – להגיע לידי חיים יחד. שתי התנוﬠות הלאומיות במקום שתתנגשׁנה זו בזו מוטב שתיזדמנה זו אצל זו, שונות זו מזו אבל בלתי מזיקות זו לזו. לחיות בשלום, פירושו לחיות חיים מלאים שהם בו־בזמן גם במתכונת החלום הלאומי וגם בסייגי האפשר הריאלי.

יזהר סמילנסקי, טיוטה (בעברית) למאמר (באנגלית) בJerusalem Quatrly אוגוסט 1979 (בעקבות דברים בכנס).

דברים ליום זכויות האדם.

לא, לא זה היה סדר הדברים.
לא זה היה סדר הדברים שכאילו קודם באו הערבים והתפרעו וחיבלו ורצחו ואז כתגובה באו היהודים וגמלו להם במעשיהם הרעים – אלא זה היה הסדר: קודם באו היהודים ומשכו לערבים את הקרקע מתחת הרגליים ואז כתגובה התפרעו הערבים וחיבלו ורצחו, ואז כתגובה באו היהודים לגמול להם וירו בהם והרסו וגרשו, ואז כתגובה התפרצו הערבים וחיבלו ורצחו, ואז כתגובה משכו להם היהודים עוד קרקע מתחת הרגליים והרסו וגרשו וירו בהם, ואז כתגובה ושוב וחוזר חלילה במעגלים הרסניים יותר ויותר.
זה היה סדר הדברים. מפני שבני־אדם שמושכים להם את הקרקע מתחת הרגליים, עושים כל מה שבגדר יכולתם כנגד, בכל מקום ובכל זמן, ואילו עשו כך ליהודים והיו מושכים להם את הקרקע מתחת הרגליים גם הם לא היו עושים אחרת ואולי פי כמה יותר, וכך, רגע לפני שעוברים לדבר על זכויות האדם, צריך לעצור ולדבר על חובות האדם.
להזכיר שכל אדם, טבע האדם שבו מתכווץ ונרתע לנוכח מיני מעשים שנעשים בידי אדם, לא מפני שככה לימדו אותו ולא מפני שאמרו לו ככה ולא מפני שהחוק אכף עליו – אלא מפני שהוא אדם, ועדיין לא מקולקל.
ואדם מקולקל הוא בדיוק זה שסולק ממנו האדם שבו לטובת איזו אידאולוגיה. או לטובת איזו תועלת, עד שיהיה מוכן ויכול לשאת מעשים לא־אנושיים, בלי להתכווץ ובלי לשמוע לקול האדם שבו. ושאידאולוגיה אכן יכולה לקלקל אדם ולהפכו לנכה נפש בפועל מתוך סינוור אגוצנטרי ומתוך היאטמות לאנושי שבו – לזה הלא כולנו עדים יום יום ובכל מקום.
אין זו תמימות המתעלמת מן הידוע על יצר האדם הרע, ועל דיוקנו המכוער והמרושע בפועל – אלא זו הידיעה שיודע היטב כל אדם בפלס האדם שבו, גם כשידיעה זו לא תמיד מספיקה, ולא תמיד הופכת את הרתיעה להתנגדות מעשית.
ואחר־כך, כדי לאטום את האנושי הרגיש שבכל אדם, מצמיחים עליו שכבת עור עבה, שתחסן אותו ותקַשֵה אותו ותקח אותו ותקהה אותו מפני צעקת האדם שבו – ותפגום ברצונו להבחין בין טוב ורע.
אין צורך להתאמץ כדי לראות איך הארץ הזאת מלאה בעלי עור עבה, ואיך יש אז לאדם מפלט קשוח מפני האדם שבו. מבחוץ לא תמיד מבחינים בעור העבה כי מכסים עליו תמיד במחלצות לאומיות, בבגדי חסידים ובבגדי מתחסדים, בטליתות ובציציות וגם בדגלים, אלא שהקרנף שבו ניכר מיד כשנשפך דם – דמו שלו תמיד סמוק יותר, ודם זולתו – תמיד רק מי־שופכין.
כדי להקל יותר על ההתקרנפות נוהגים לקרוא לאדם האחר בשם קיבוצי ולהכלילו בקבוצה שלילית, וכך אין זה אדם אלא הערבי, המחבל והאויב: פרט אחד שיש חשבון עם קבוצתו.
ולא שכל הערבים הם צדיקים גדולים ולא שאינם עושים גם מעשי זוועה מקוממי כל אדם – אלא שההצדקה לטיפול הקשוח בהם נעשית על־ידי סילוקם ממעמד אדם, והתרת דמם והתרת עינויים והתרת השפלתם על ידי הכחשת האדם שבהם, ועל ידי ההיתלות במצב דברים פוליטי שכולנו יודעים שיש דרכים לפתרונו, אם רק ייפגשו בני־אדם עם בני־אדם.
והלא היהודי, לכאורה, יש דברים שהוא לא יוכל לעשות, מפני שהוא זוכר יותר מרבים ויודע יותר מרבים מה זה מחיקת אדם בידי אדם.
אלא שאם את חובת האדם להיות אדם לא לומדים בשום מקום ואדם מטבעו נולד להיות אדם – הרי את ההתקרנפות לומדים ולומדים בבתי־הספר ל”אני־מעל־לכל”, מפי מורי ה”אני-UBER-ALLES“ ומתאמנים להיות אטומי־חושים וקהי־רגש; עיוורים לעוול וחרשים לסבל – עד שמצליחים לבסוף במבחני הקרנף ומפסידים במבחני האדם.
מרגע שהולך היהודי ומכריז כי הוא מתכוון לקחת ולעקור בני־אדם ממקומם ולשלחם אל מעבר לגבול מפני שהם ערבים – הוא נעשה ליהודי שחדל להיות אדם; ומרגע שהסכים היהודי שבני־אדם ילקחו ויעונו ויישלחו ללא משפט למחנה המעצר ולגירוש – הוא נעשה ללא יהודי וללא אדם: ומרגע שקם והכריז שיסכים לדבר שלום רק עם הנציגים שהוא יבחר לו ולא עם הנציגים שהערבים יבחרו להם – הוא עוד יהודי שאיננו אדם. ומרגע שאינו מבחין את מי צריך לגרש כעת מסילואן, אם את הפולש או את המנושל, או מי ביניהם שם הוא המחבל – הוא לא יהודי שחדל מהיות אדם.
אף אדם לעולם לא יהיה מסכים שכך יקחו ממנו, וכל אדם יתקומם כשיקחו ממנו כך, וכל אדם יקום ויילחם בכל מה שיש תחת ידיו, ואפילו הן קשורות, כשיבואו לעקור אותו ממקומו, מעולמו ומחייו.
האם נראה באופק שאנחנו הולכים כעת בדרך לשינוי המצב? האם באמת הולכים כעת להיפגש בני־אדם עם בני־אדם? אלה כפי שהם ואלה כפי שהם ואפילו אם הם שונים ומנוגדים זה לזה ככל שיהיו?
האם לא עלינו נאמר אותו משל השועלים, מעשה בשועל שבעוד התרנגולת הטרופה סגורה בפיו – פשט והושיט ידו לשלום?
ואולי יש טעם להזכיר כעת, ביום זכויות האדם, שלפני כל הזכויות שאדם מבקש, יש עליו חובה ויש תביעה אליו – ולכאורה פשוטה כל כך – בן־אדם, תתחיל להיות אדם.

יזהר סמילנסקי, עתון 77, ינואר-פברואר 1992.

מחכים לקול של גינוי.

רבים הגיבו על מאמרי “על המתאבדים" ("הארץ׳׳, 18.4). לא אוכל כמובן להשיב לכל הטענות, ולאחדות מהן לא אצליח להשיב גם אם אשיב. היו כמובן האזהרות מפני הכללות שתמיד הן מכשילות, ומפני התנשאות והטפת המוסר של מי שאינו בא דווקא מצד שכולו תכלת.

והיו גם האנלוגיות למסתﬠרבים שלנו, למרתפי השב"ב, ולשאר מעשיס יפים שלנו.

לימדו אותי שבמלחמה כמו במלחמה, שאין מלחמה בלי מעשי זוועות, ושאין נקי מזוועות, גם לא אנחנו. לימדו אותי, כי בנסיבות של ייאוש ואין מוצא מתפרצים גם מעשים חריגים מידי כמה קיצוניים המכתימים את שם כולם. ושמכל מקום, אין כאן שום עדות לא לתרבות ולא לאיכות הדת או המסורת – ושמלחמת הישרדות – אינה בדיוק מלחמת אבירים. והתכוונו כנראה לכך, שמאחר שהיהודים אינם צדיקים גדולים, מותר לערבים לזבוח ילד.

כשמחליט אדם להתאבד הוא מחליט על ﬠצמו. אבל כשאדם אחד שולח אדם אחר להתאבד – הוא מבטל את אנושיותו. זו לא שליחה לסכנה, זו הקרבת האחר. ועם כל ההצדקות ועם כל ההסברים – זה ששולח אדם להתאבד מוציא עצמו מכלל הצופן האנושי שעושה את האדם לאדם.

אי־אפשר להסכים שיש נסיבות שמתירות לשלוח ילד להתפוצץ. יש דברים שבני־אדם לא עושים, בדיוק מפני שהם בני אדם, ואם עושים, הם לא בחזקת בני אדם. ואם עושים והחברה שסביבם מקבלת בלי גינוי – זה כתם מבחיל על החברה ועל מאבקה לשחרור. אין כאן שאלה פוליטית, ולא חברתית או אסטרטגית, זו ההכרה הבסיסית שלמעשי בני אדם יש גבול.

ואילו הגבורה לקחת ילד, או מבוגר, לחבוש אותו בקור רוח בחומר נפץ, לטמטם ראשו בשקרים כגון כבוד או גן הﬠדן, ורק ﬠוד להשאיר בו בינה קצת יותר מאשר לחמור שחבשו נפץ ﬠל גבו, כדי להשיג הולכה מדויקת אל היﬠד והפﬠלה נכונה – בדיוק אז מתגלה גם נורא מכל: ההסכמה הכללית למﬠשה הזה. ממש כאן מתחילה הבהלה. מן ההסכמה הנוראה הזאת.

הלגיטימציה של השילוח להתאבד. השחצנות שלנו מותר להפוך ילר לחומר גלם מתפוצץ. שלנו יש רשות לאיין את זכותו לחיים – וﬠוד לראות בזה ערך מכובד, או לוחמה מוצלחת. ולא די להזכיר שפה ושם היה מישהו שגינה בשפה רפה, או שהיה איזה קול יחיד שאמר משהו כנגד. צריך לצטט במפורש אם אסרו מכאן ולהבא על השימוש בהתאבדות כבנשק, אם נידו והוקיﬠו את לוחמת ההתאבדות, אם כוהני הדת חדלו מהבטח את גן הﬠדן למתאבדים. האם החברה הפלשתינית משלימה (ואולי גם מתגאה?) ורק מתחמקת במלים סתמיות כלפי חוץ?

והאם האפשרות הנוראה הזאת ﬠדיין נשארת, לאחר הכל, לאפשרות אפשרית? זו השאלה. וזו הבהלה מפני תשובת השתיקה.

אין טﬠם להמשיך ﬠוד. אלה שיכולים לשלוח ילד שיהפוך ﬠצמו לפצצה חיה, לשם קידום מטרה צבאית או פוליטית, או לשם שחרור תסכולי מצבם, הופכים את הבהלה לרתיﬠה גמורה. ואין לנו אלא לחכות, בקשב רב, לקול של גינוי אמת, לקול של הסתייגות נחרצת, לא בגמגומים ולא בהסברים מתחמקים ולא בפרשנות זוﬠמת ﬠל הזרים שאינם מבינים. רבים מחכים כאן כﬠת לקול פלשתיני, קול ישר, גלוי ובהיר – כל קול כזה יהיה מﬠורר, וכל אין-קול כזה הופך הכל לבלתי נסבל.

הכותב הוא סופר ומחנך
יזהר סמילנסקי, הארץ, 16.5.1995

זורע עורמה לא יקצור שלום.

למפלגת העבודה יש רעיון על השלום, אבל אין לה רוב.

למפלגת הליכוד יש רעיון כנגד השלום, אבל יחד [א]יתה יש רוב.

מה עושים? מקטינים את הרעיון על השלום עד שלא יפחיד את בעלי הרוב.

איך מקטינים? מחפשים, למשל, פלשתינים טובים ובלתי מפחידים. לא אומרים אש”ף, אלא מדברים על נציגים שייבחרו בשטחים, בבחירות שתערכנה ברבות הימים, ושלאחריהן תהיה הפסקה של אוטונומיה, ושעד אז יימשכו אין־סוף דיונים מופלגים, והפתרון אם יימצא לבסוף, לא יימצא לפני קץ־הימים – ולכן, ממה יש לפחד?

וכך, על־ידי הקטנת המפחיד שבשלום רוכשים את הרוב המפחד מן השלום, וכך, יושבים היום כל חכמי הדור ועוסקים בהקצעת ובליטוש הכשרים לשיחות המוקדמות: יקחו חצי מגורש, עם רבע בעל־דירה בירושלים, עם שמינית ידוע־בציבור כאש”ף מתון, ויוסיפו חישוקים על ביטוחים, ויערבבו מיסמוסים עם טימטומים – וכבר כולם שמחים: כאילו־שיחות־שלום על כאילו־בחירות – אינן מפחידות עוד איש.

אש”ף הוא שם מפחיד ולפיכך בלי אש”ף. ואם מתגלה שבלי אש”ף אין פלשתינים – אפשר ליזום אש”ף סינטטי, אש”ף ציוני ליברלי, ומאחר שבין כה־וכה הכל יתמשך ויתמשך ולא יהיה בימינו – יתפתו פחדני הליכוד ויסכימו להכנס למלכודת השלום של המערך.

הנה, בזבל הזה עוסקים היום גדולי האומה. איך להערים על הרוב המוכן שבליכוד, ואיך אפשר להציג לפניהם שלום בלתי מפחיד ואיך אפשר לאפר את פניו עד שגם סרבני השכל – יתפתו.

ובעצם, מה רע בהרכבת ״לא־רוצה” על גבי ”לא־יכול”, בהרכב עיוור על פיסח? הלא הכל רק לשם השגת השלום, וזו גישה ריאלית לקידום בכוחות הפוליטיים הקיימים, על־ידי עקיפת מה שמפחיד את הרוב – ולמה לא?

מפני שתהום לא עוברים בצעדים אלא בקפיצה.

ומפני שבין שהשיחות על הכנת הבחירות ובין השיחות על תוצאות הבחירות יימשך כל מה שיש עכשיו, שהוא מוות והוא הרס והוא השחתה, ויעברו שנים, וכלום לא יקרה – ורק כולם ירמו את כולם, וכולם רק יפסידו והשלום ככלב מוכה יישאר בפינה מיילל.

מה שנתגלה ממש בימים אלה בקרקס הליכוד אומר ברור שאין בראש הליכוד אלא ואקום. וכלום לא יזוז שם מפני שאין שם איש. ואין שם אלא רק כמין דייסה אפורה גדולה השפוכה על־פני הדרך לשלום. ותחבולות מפלגת העבודה איך לזכות בתמיכת הרוב המוכן הזה, על־ידי מיסמוס השלום בשם השלום – אין בהן כלום, מלבד איבוד זמן, מלבד המשכת המוות וההשחתה, ומלבד סיכון כל מה שנוצר כאן זה מאה שנה.

העסקת הציבור במיני יוזמות כאלה היא בזבוז טרגי של הסיכוי, והיא התאכזרות אל השלום. כעת צריך ללכת לדבר עם הפלשתינים. לא קל הדבר אבל הכרחי. ובמקום להוסיף ולדרוס אותם, צריך ללכת ולמצוא איתם פתרון. לליכוד הרץ כפרש בלי־ראש אין פתרון, ומפלגת העבודה לא צריכה עוד להחזיק בזנבם כדי להיגרר אל השלום.

מי שרוצה בשלום ילך אל השלום בגדול, באומץ, וביושר, ויצא לרחוב ויאבק על גיוס רוב אמת בעם, ויקרא אל היהודים לדבר עם הפלשתינים – אנחנו כמו שאנחנו והם כמו שהם: מהטעיות ומפחדנות, ומרכיבה על גבי רוב בלתי־רוצה – לא ייצא כלום. וזורע עורמה לא יקצור שלום.

יזהר סמילנסקי, דבר, 23.2.90

דברים בערב זכרון למשה דיין 19.11.1981.

לא כולם הסכימו תמיד לכל מה שﬠשה, לא כולם ליוו כל דרכו במחנה אחד איתו, ולא כולם נרתﬠו ממנו ברגﬠ מן הרגﬠים – אבל כל אלה שנכחו באזכרה באו מפני שמשה דיין היה נוגﬠ בהם, ומבחינה כלשהי, היה חלק מהם, ומחייהם, ואולי אפילו, לﬠתים, איש כלבבם.

בנוף הישראלי, מכל מקום, גם אלה שהוקסמו ממנו וגם אלה שרתחו ﬠליו, לא יכלו להתﬠלם ממנו. ניכר היה משכמו ומﬠלה בשורת המנהיגים. לא מתﬠרב בהם, ולא דומה להם, אלא, כדרכו, תמיד שונה, תמיד מקורי, תמיד קורא לקשב.

*

תכונה אחת שׁייחדה אותו – ואף זו נתפרשה באופנים קוטביים – היתה יכולת ההכרﬠה המוחצת שלו (בצד רגﬠי ההססנות). בתוך מצב מסוכסך כיוונים, ידﬠ להצביﬠ על שתי הנקודות הﬠיקריות שבסבך, ועל הקו הקצר והישר שביניהן.

ב"יומן מﬠרכח סיני׳׳ שלו, מספר משה דיין ﬠל פגישה ﬠם נספח צבאי צרפתי שבא להיװﬠץ בו ולתאם פﬠולה – משה דיין הציﬠ לו דרך קצרה ופשוטה, הקצרה והישרה מכל מה שﬠלה ﬠל דﬠת הצבא הצרפתי, ואיך נידהם אז אותו צרפתי ו"לא יכול היה להחליט אם מוצﬠ לו אבסורד או ביצת קולומבוס” (עמוד 142).

הרי זה הימור ﬠל חודו של סכין, בין תהום אפלה ובין הפתרון המבריק, כשבודקים מוצאים שלא היה כאן משחק קוביה, לא היסמכות ﬠל האינטואיציה, ולא הפקרות של נפש חסרת מﬠצורים – אלא, חשיבה מהירה ושיטתית, שיקול קר ומפוכח, לא בלי קשב לפחדים ולאתר אות הסכנה – והקצאת הקו הישר כמסקנה הכרחית, בין נקודות המוקד.

לשם כך, צריך להיות יודﬠ להתפקח מייד מן האי־אפשר. לאי־אפשר יש כוח מהפנט שאוחז באנשים כבקסם, אצלו נמחק האי־אפשר בו־ברגﬠ שהוא אי־אפשר. אם לא מﬠשי – לא קיים.

לשם כך צריך גם לדﬠת את תכונת הקו הישר והקצר, ואת מחירו. קו שהוסיף לו תמיד מﬠריצים, ושונאים ﬠוד יותר. ראשית, צריך לקבוﬠ את שתי הנקודות הקריטיות, בתוך ﬠרפּל הנקודות המרצדות והמתﬠתﬠות בשטח, ולסמן החלטית את השתיים המכריﬠות – ואז להנחית את קו הפﬠולה, כקו ישר, קצר ויחיד. קו ,,דייני“ נטול ,,או־או“.

מבצﬠ "קדש" היה כמין הגשמת קו קצר כזה. שתי הנקודות היו נקודות של זמן. נקודת הפתיחה ונקודת הסיום. וקו הפﬠולה היה חיבורן בישר הקצר ביותר, כשׂהסוף סוגר אל ההתחלה, והמצביא דוחף כנגד הזמן.

הליכה בקו הישר־קצר, קו "ביצת קולומבוס׳׳, לﬠתים היא אכזרית מאין כמוה.

למתוח קו ﬠל גבי אנשים וﬠל גבי רﬠיונות, אינו תמיד דבר המﬠורר אהדה דווקא. קו כזה יכול להתפרש גם כמין "השתמש וזרוק". ולא מﬠט אנשים לא יסלחו לו ﬠל כך.

*

יתר ﬠל כן, מתנגדיו הﬠקרוניים של משה דיין, ﬠם שהם מתפעלים מכשרונו הפרגמטי המופלא למצוא את שתי הנקודות ההכרחיות ולחברן לקו הישר וההכרחי – טוﬠנים כנגדו כי תמיד היו אלה שחי נקודות קרובות, ולא שתי נקודות רחוקות. שתי נקודות של טקטיקה ולא של אסטרטגיה, פוליטיות ולא היסטוריות. כפתרונות אד־הוק ולא כמבט־של־חזון, הרואה למרחוק. כאיּלו מצפים תמיד ממנהיג שיהיה איש בשורה, הגבה מכל הראשים השקועים בצרות ההווה. ושנקודת המבט ההיא […] לאחר מותו הוא משאיר צוואה של יעוד.

משה דיין לא היה כזה. ומי שילך למדוד אותו בבחנים כאלה, יחטיא את האיש, או ישאל שיהיה מה שאיננו. מוטב למדוד אדם במה שהיה ובמה שניסה לﬠשות כפי שהוא, ולא במה שלא היה ולא ניסה להיות.

הוא לא היה איש תיאוריות. ולא איש אידאולוגיות. ולא איש של הזמן שמﬠבר לזמנים. הוא היה של כעת־כאן. הוא היה בן־הארץ. בכל המובנים המﬠשיים והרוחניים שיש במושג זה. בן ההווה, בן הבﬠיות שצריך לפתור עד שתשקﬠ השמש, בגובה קומת מצוקות היום־הזה. והוא היה בן־הארץ יותר משהיה בן־הﬠם. הﬠם היהודי לא היה לו, כלרבים מבני דורו, אלא כמין הפשטה. הארץ היתה להם ממשות והﬠם היה כמשל בלי נימשל. אהבת ארץ־ישראל, נתפרשה להם גם כאהבת ﬠם־ישראל.

אבל, מניין יכול היה לדﬠת? ﬠל העם אפשר לדﬠת או מהחיים בו, או מלימוד מפורט ומﬠמיק של מורשתו. ושניהם לא היו לו. בן הארץ שנולד בה לפני ששה […] אז עם סביבו. ילדותו היתה בהסגר תחומי כפר קטן ומבודד. והﬠם היה רק בשמוﬠות מפי הוריו, שמרדו בחוויית הﬠם שﬠזבו מאחוריהם.

ובן הארץ, ואפילו למד אצל מורה כמשולם הלוי המהולל, לא למד ולא ידע הרבה ﬠל המורשה היהודית. מלבד התנ"ך. התנ"ך היה הכל ולתוכו נספג כל הילד. התנ"ך, לא כהפשׂטה ﬠיונית, לא כדﬠות ואמונות, ולא כתורה ומצוות – אלא כהמחשה ישירה של הקשר אל הארץ. הנה נחל קישון. הנה גיבורי התנ"ך. והנה הוא וחבריו, וגם הערבים, כמותם כאבותיו הקדומים, כך ניראו, כך חרשו, כך רכבו וכך נלחמו – הם בני הארץ והוא בן הארץ.

ואילו אלפי השנים שבין ימי התנ׳׳ך ובין ימי נהלל, – הוא וחבריו לא ידעו ﬠליהן הרבה ולא התﬠניינו בהן. המרחק הﬠצום והמכביד הזה, כאילו נסגר ולא היה. כאילו כל תמולם של היהודים וכל אלפי שנות הגולה, לא היו אלא ליל חושך ארוך ומיותר, וכﬠת מתﬠוררים ממנו ישר אלִ הבוקר הﬠולה הזה.

בית חילוני. מושב חילוני. הורים שאינם מנחילים לבניהם כלום ממורשת אבותיהם, אם מהתנכרות מכוונת, ואם מקוצר־רוח וﬠבודה קשה. ילדות של בן־כפר ששדותיו החדשים ממלאים את אופקיו ואת סדר־יומו. ונﬠרות ובגרות של בן־הארץ – שסוס ורובה ומסﬠות מילאוהו בסﬠר נﬠורים שהכל בו: אהבה ראשונה, הבנה מדינית ושליחות לכל החיים.

*

לולא, שאדם אינו יכול לחיות כך לאורך זמן. חיי הקו הקצר והישר – מכלים ﬠצמם מהר. זהותו של אדם אינה מתמצת בפתרונות קצרים. ואת החסר במימד ִהרוחני – מצאו, הוא ורבים מחבריו, במימד העתיקות, כפיצוי לﬠומק, לגובה ולרוחב החסרים. הן המימד הדתי, והן המימד האידיאולוגי, והן המימד החזון האוטופי לﬠתיד לבוא, מצאו אצלם ביטוי – ובצמא לא ירווּה – באיסוף שרידי הﬠבר, בהתרפֿקות ﬠד הזדהות מכאן, ובתוויית יצירה מכאן.

כשמספר משה דיין ב,,חיי ﬠם התנ"ך" שלו, ﬠל פסל נדיר שרכש לוֹ – ראשו של דוד המלך בﬠטרת מלך ﬠמוני – הוא מוסיף ומספר איך הציב אותו "ﬠל כן של ﬠץ שחור, בארון הספרים. תחתיו ולצידו ﬠומדים כרכי התנ׳׳ך, כתבי דוד בן־גוריון, ספרים בידיעת הארץ" (ﬠמ' 193). הפינה הזאת בארון הספרים והצירוף המיוחד הזה של אליל אמוני, התנ׳׳ך, ב.ג., ומדﬠ הארץ הם התיאולוגיה הפרטית של משה דיין; אולי גם של חבריו מבני הארץ.

הארכיאולוגיה לא היתה איפוא רק […] ביטוי הדתיות של החילוני הזה. היא המיתולוֹגיה שלו. דרכה גם ניסח לו את ה"אניּ מאמין", ﬠשוי ממיתוסים ומתמימות גם יחד, כי הﬠם הניבחר (אבותינו העתיקים) והארץ הניבחרת (נחל קישון נחל קדומים), והחוק האלוהי (לזרﬠך נתתי את הארץ) – חוברים יחד בליבו לאקסיומה אחת, פטורה מהוכחות ומחײבת. כך, שהאיש הפורק כל עול־מצוות – האיש היבש מכל מיסטיות – מרכין ראשו האפיקורסי, ומקבל ﬠליו את החוק המיסטי – כאותו ,,הכוזרי׳׳, שאולי גם לא ידﬠ ﬠליוֹ הרבה.

,,חיי ﬠם התנ׳׳ך׳׳ אינו, איפוא, רק שם לספר אלבומי, אלא זו הגדרת תוכן חיים. ומﬠבר לחיים שהכל בהם בבחינת קווים קצרים וישרים ﬠד שיﬠמום, נפתחים במחפורת הﬠתיקות חיים במימד אחר, חיים שנושמים אחרת, שם, אדם לנפשו, בריכוז מלווה עשיית־ידיים, באותן ידיים דיייניות מיוחדות. עם אצבﬠות האיכר המעוקמות והמסוקסות כשרשיּ אלון, בודד בחיטוטיו, בודד בספקותיו, בודד בגילוײו, בודד וכמﬠט נירדף. שﬠה של שתיקה היא, ומבט לﬠומק אפל.

*

ואמנם הﬠולם, כידוﬠ, אינו בנוי בקווים ישרים בלבד. אדרבא, הﬠולם האנושי הזה, מתﬠוות כשדנים אותו להיחתך בקווים ישרים בלבד. הﬠולם הוא שפﬠ, הומה ישרים וﬠקומים, מתﬠגלים ואף ניפתלים ומפותלים. ולחיות בעולם רק לפי מידת הקו הקצר, זה להפסיד את הﬠולם. כל מי שהכיר את מ.ד. אי־אפשר שאינו זוכר את שﬠות המלנכוליה שלו, השיﬠמום והפסימיות, אותה ,,הישיבה ﬠל הגדר", ואותם היסוסים מפתיﬠים וﬠרפלים לא צפויים – אצל איש “ביצת קולומבוס" הפורץ מﬠל כל המﬠצורים – כשכל המון הטירחה הקטנה מדכא אותו, מנדנד לו, וממאיס הכל.

כשמתחילה הביורוקרטיה הוא נימלט. כשמתחילה תסבוכת הסעיפים הקטנים, כשמתחילה כל הניירת, כשמתחילים כל חוקי התנוﬠה והרמזורים האלה, וכל כללי המשחק הקבוﬠים, כשמתחילים אלה להשתרג ﬠל האדם, ﬠליו וﬠל חרותו, ﬠליו וﬠל פרטיותו, כשהמחזה המוצג לא לפי טﬠמו, השחקנים לא כוכביו, וכשרונותיו שלו לא לשימוש הראוי להם – אז היה נﬠשה רע. רע לﬠצמו ורﬠ לאחרים. ותקופה רﬠה באה ﬠליו. הוא כותב:

"הייתי קצר רוח" – הוא כותב "לא היתה לי סבֿלנות לשמוע את הטענות, הבﬠיות והקשיים, שהעלתה מיפקדת החטיבה. אנשׂיהם ﬠייפים, האספקה אינה מגיעה בﬠיתה. בלילה קר, ביום חם. הרובים אינם יורים בגלל ְהאבק, והמכוניות אינן נוסעות בגלל החול. ידעתי ש […] האלה. את הנגב לא נשנה, ואתה צריך לפרוץ.” (יומן סיני, 103)

הנה אמן הקו הקצר והישר. כאן לא המשורר הנפﬠם מן המצוקה האנושית לפרטיה. כאן המצביא הדוחף קדימה.

נקודה ראשונה: אין פתרון אחר. נקודה שנייה: צריך לפרוץ. וביניהן הקו הישר. את הבלתי משתנה לא נשנה. ובכן – איננו. נישאר המשתנה האחר: אנחנו. והחובה האחת: לפרוץ. וזה הכל. המשרד יירצה להטביﬠ את נחרצות ההחלטה בהמון נקודות וסﬠיפים. צריך לבﬠוט בו ולהמלט, כדי להציל את הקו הגיאומטרי ההחלטי, מן השיבוש האנושי הניפתל.

*

יש אנשים שכמוהם כפלוגת סיור. הם רק בשביל לפרוץ. לא בשביל להתבסס. לא בשביל ניצוּל הפירצה. ולא בשביל יום שני ושאר ימות השבוﬠ. ומוטב להמשיל ככה: כשנסתגררה שﬠת ﬠרפל לאומית, ואנשים הסתובבו נבוכים, משותקים באבדן עצות, וסומים בלא לדﬠת מה ולאן – נמצא להם מישהו שידﬠ להדליק גפרור, בתוך הטחב הכללי, ופתאום נﬠשה אור וכיוון. הגפרור ייכבה בﬠוד רגﬠ. אם לא יימצאו לו מייד ﬠצים להבﬠירם ממנו.

משה דיין הוא מבﬠיר הגפרור, אבל צריך שיימצאו שם אחרים שיקוששו עצים. הוא לא בשביל לקושש ﬠצים. הוא בשביל להצית אש. ואם רוצה הציבור באש גדולה לזמן רב, שייצאו מקוששי העצים ויתﬠסקו ויטרחו ויביאו, ויפרנסו את האש הזו, שהוצתה בגפרור המושיﬠ.

להצית אש ישוﬠה ולהסתלק – ממש ﬠל תכונה זו ﬠצמה, שילם משה דיין, ושילמנו כולנו, ביוקר. לא ביוקר, ביקר מכל. הﬠובדה שהיו רגﬠים קריטיים ושﬠליו היה הדבר לעשות, והוא לא קם בהם, ולא התﬠקש להמשיך ﬠד שיאחיז גפרורו הבוﬠר את האש בﬠרימת הﬠצים, הﬠובדה שלא נחלץ משיגרתו ולא טרח ולא כפף גבו שלו ﬠל קישוש הﬠצים המייגﬠ, ושלא הפך ﬠולמות ולא הזﬠיק שמים וארץ ﬠד שיקשיבו לו ולאזהרותיו, ויﬠשו כדי למנוﬠ את הרﬠה הצפויה – היתה הרת אסון.

משפט מפתח היה לו למשה דיין. זכור לכל יודﬠיו: "כן כן, לא לא”; אם תרצו, מוטב; לא תרצו – לא צריך. אני את שלי אמרתי. "כן כן, לא לא", פסוק זה אינו רק סגנון, אינו רק ספקנות כזו, וכלל לא נון־שאלנטיות, אלא הוא ממש השקפת־עולם. תקבלו – מוטב, לא תקבלו – ﬠנינכם וזז הצידה. ה,,זז הצידה" הזה, היה נורא. היה חולשה שקשה גם לאוהביו להצדיקה. בלתי נסלחת. וכולנו יודﬠים את המשל ואת הנימשל.

*

משה דײן, הוא ﬠצמו לא היה כלל בן מימד אחד, ולא שום קו ישר אחד, ולא שום קו קצר אחד. נפש מורכבת, אפלה, ובתנוﬠת גילוי נבלמת ההתאפקות. רק קצתו נודﬠה החוצה. אפילו אומץ ליבו המהולל, לא היה שום קו קצר, אלא מאבק חבוי והחלטת התאפקות. מחשבתו היתה מהירה, דוחה מדוחי שווא, נמלטת מסתירות ומהסתבכויות, שואפת בהירות, שואפת מסקנה, בלתי סנטימנטלית, אף כי רגישה ומתרשמת ﬠד דק. וגם מה שנראה היה לﬠתים כאילתור מן היד אל הפה, היה לﬠתים כאילתור מנתוח מדוקדק, אף כי מהיר מאוד, ופסקני ﬠוד יותר.

ראו למשל את יחסו אל בן־גוריון (או אל נתן אלתרמן). אהבה ביותר מקו אחד. בחיזורים סובבים, מתקרבים ומתרחקים. הﬠריץ אותו וגם הסתייג ממנו. יצא בשליחותו וגם חלק ﬠליו. התפﬠל מחכמתו, מראיית־הנולד שלו, מﬠליונות שיקוליו המדיניים – וגם התווכח ﬠימו ﬠל דרכיו וﬠל תכניו. תמך בו ונטש אותו. יש אנשים שטוב להם כשיש להם דמות־אב על ראשם. ויש אנשים שדמות־אב כזו מחניקה אותם. משה דיין רצה להיות פטור־אב. חשבון האב שלו לא היה מן הקלים. וכך נמצא כרוך ונכרך אחר ב.ג., וניתק ומתנתק ממנו, באהבה גדולה וﬠמוקה, ובדחיה שלא להשתﬠבד לחסידות של קו אחד.

*

כאלה הם גם תיאורי ירושלים שלו: מﬠגלים מורכבים, ﬠשירי תנוﬠה וגיוון, ואפילו משהו מיסתוריים:

בשוקי ירושלים העתיקה ––– אווירת דמיון, מציאות של ﬠולמות רחוקים. רחוקים בזמן אך קרובים ללב. חוויות מלפני שלושת אלפי שנה. הנﬠר המוכר כעך. הסבל וחמורו הﬠמוס… הפלחיות בשמלות גדושות ריקמה… והליכותיהם של הﬠרבים בכלל וסגנון דיבורם – וביחוד של הכפריים והבדווים… בכל אלה אני מוצא איזו קירבה… (חיי עם התנ"ך, 195)

שימו לב, שבירושלים הזאת, אין יהודים, ובוודאי שלא קפוטות ושטריימלים, לא ﬠירוניים ולא סממני מודרניות – אלא כולה כגלוית־דואר רומנטית־אכזוטית, שהזדהה איתה עד קירבה. אולי, כמין אוטופיה שלמפרﬠ, אוטופיה־ריטרואקטיבית, כגﬠגוﬠים אל ﬠבר – שהוא תמונת הﬠתיד.

*

משה דיין הלך לפני הﬠם וסביבו, אבל לא בתוכו. תמיד בצידי תנועות ציבור או מﬠליהן, אבל לא בקירבן. ,,קציני המטה – רשם ביומנו – טוﬠנים כי היﬠדרי מן המטה משבש את הסדר התקין של העבודה. אפשר שהם צודקים, אלא שאני אינני מסוגל, או שאינני רוצה, לנהוג אחרת" (יומן סיני, 108). אמר בן־התפנוקים של הﬠם. ﬠכבישי הבירוקרטיה לא ישתרגו ﬠליו. ואת הרוכב האביר לא יהפכו לפקיד תקין.

בסוף ימיו הטיף בשקידה לא תילאה להגשים מה שנשא בליבו כל ימיו. להכיר כי בארץ חיים שני ﬠמים שונים, שנגזר ﬠליהם לחיות יחד. לא זה יסלק את זה ולא זה את זה. ובדרך מן הדרכים ובזמן מן הזמנים, לא יהיה מנוס והשניים ילמדו לחיות יחד. לא בגלל שום אידאולוגיה, אלא ככורח המציאות מזה (כוחות שקולים), וכהחיאת מושג היסוד: בן הארץ. יהודי כﬠרבי. ולא פﬠם קם ואמר, אילו אני ﬠרבי והיו ﬠושים לי מה שאנחנו ﬠושים – אני הייתי שותק? די במﬠשים כאלה. מוכרחים לחיות יחד.

ויום אחד, טס מ.ד. מן הגבול ובחזרה לביתו. הארץ למטה היתה כולה חתוכה ומבותרת לאזורים נפרדים, משוסﬠת ניגודים ואינטרסים ﬠוינים. בכל מקום היו קווי ביצורים, ﬠמדות תצפית, חשדות ופחדים. כך על פני האדמה. אולם מן המסוק רואים טוב יותר, רחוק יותר. וכל ההפרדות והניגודים – נשכחים:

למטה נישקפת ארץ אחת, ללא חלוקה בין יהודים לﬠרבים. ארץ זרוﬠה כפרים וﬠרים, שדות וגנים, ארץ אשר גבולה במזרח הוא הירדן, ובמﬠרב הים הגדול, בצפון מתנשא החרמון ראשו מעוטר שלגים, ובדרום סוגר ﬠליה המדבר הצחיח" (חיי ﬠם התנ"ך, 202).

ומה כל זה ביחד? כל זה ביחד, אמר משח דיין וחתם, הוא: ארץ ישראל. אמר כמי שאומר הכל בכל. באמונה שלמה. כולו שלם בדבר האחד שהוא הכל.

ארץ ישראל.

אמר משה דיין. אמר וסגר דבריו.

יזהר סמילנסקי – דברים שׂנאמרו בﬠרב הזכרון למשה דיין, במלאת חודש למותו, בהיכל התרבות, ת"א. כ"ב חשון, תשׂמ"ב (19.11.81).
פורסם גם במעריב.
 

על ההנהגה שלנו; לא מצדקתם אלא מחובתנו

הנה הם. האמנם? אלה הם כל מה שיש לנו? אלה הם המיטב שלנו השמור לשעה הקשה? אלה שרואים אותם ושומעים אותם בטלוויזיה? הדלות הזו, המיסכנות הזו, הקטנות הזו – שר ההיסטוריה מהתל בנו!
איך נישארנו כעת בידי כל אלה – כשהכל צריך לתנופת מחשבה. לתעוזת הכרעה, ולאחריות מוסרית – ואיזה מוגבלות. איזה שדיפות ואיזה יאוש עלינו.
רק ידיים מאובנות, רק מושגים מאובנים, רק בלי להציע כלום, רק בלי לקדם כלום ורק תקועים בלא, תמיד לא, ושום דבר מלבד לא, שקועים בבטון השלילה ואין מה לעשות.
מה יוצא? יוצא שהמסוכן היום איננו כל־כך באבן שבידי הנער המיידה – אלא באבן הזו התקועה במוחות המאובנים האלה. במוח המזקין הזה שלא למד כלום ולא יילמד כלום. המוח שלא המציא כלום, שלא פרץ כלום, שאינו מתכוון לפרוץ, נטול שום דמיון, לא יוצר מצבים חדשים, ולא מקדם מהלכים חדשים. חסר שום גמישות ורק מאובן על סיסמאות מאובנות. מה מסוכן יותר ממוחות מאובנים?
אבל, ממש מידיים כידיהם, מידיים קשות עם מוחות מאובנים, ממש מידיים כאלה נופלות פתאום המלחמות.
אם נותנים להם. אם לא עושים משהו. ומייד.

לא מצדקתם אלא מחובתנו

אמת צריכה להאמר היום. כי הערבים גם באמצע כל צידקת התקוממותם – אינם רק צדיקים גדולים. גם כשסבלם אמיתי ובלתי מוכחש – עדיין לא כל מעשיהם מותרים ולא כולם נסלחים – וביחוד לא הגסות. לא מלחמת הקצבים ההיא. ולא הבהמיות שלוחת־הרסן. ועדיין לא נשמעה מצידם אף מילה אחת של הסתייגות.
זה לא עושה לבלתי צודקת את התביעה לצאת מן הכיבוש – אבל אין זה משחרר את הרשות להיות ברוטליים. ועל רתחת הדם כנגדם. לא הכל ניסלח. בשום פנים לא.
נכון. זה עיסקם של הערבים לתקן את עצמם. אבל האם מישהו ביניהם חרד לכך? האם נשמעה אצלם ביקורת עצמית ובפומבי? האם גם הם מודים בעוולות שעשו? האם רק הפחד מפני נקמה פנימית משתיק את האומץ להוקיע את הרע?
נראים הדברים שמרובים הם היהודים המוכנים לומר בפומבי דברים של אהדה כלפי הסבל הערבי – מן הערבים המוכנים, ואפילו בחשאי, לומר מילה של הבנה לדאגה היהודית. אי־אפשר לטשטש אי סימטריות זו.
לולא שהשלום הוא צורך שלנו וחובה שלנו – גם אם יתמהמה הערבי לבוא.
וכך, נידמה לעתים, ובצער מדכדך, כי מאות אלפי הידיים הממשיות שמושיטים יהודים ‏ לשלום – אין בטחון כמה ידיים של ערבים תהיינה מושטות לקראתם.
או, אדרבא, יבוא קול ערבי ויכחיש?

יזהר סמילנסקי, 1988