“טרזינות" ו"הכרכרה של הדוד משה" הם סיפורים תאומים. תאומי סיאם אפילו, כי יש בהם קטעים זהים, כמו בטן או לב משותפים.
והם שניים מן היפים שנכתבו בעברית, יופי עוצר נשימה (את נשימתי שלי, למצער).
הנה ציטוטים מזה ומזה, וידברו הם בעד עצמם.
“קו שלעולם תלוי וילון ערפל זהרורי מתחתיו, ולעולם פורחת מעליו נישובת אבקת זהב יבש, ואשר באחד מחמוקי מיתאר מיוחד זה, בימים של קיץ, היתה יורדת לבסוף השמש, כיונה נחבאת אל בין כפותיים אוהבות; לולא שהשמש, כמובן, אינה יונה: שחורה היתה מעוצם יקודה, וסביב גלגלה רישף פזז תבן הזהרורים כביום הדייש, ובתוך דממה נפעמת, כספינה אל נמלה, היתה מגעת אז, סוף סוף כָּדוּת מעגלה אל פלס האופק, נקודת מגע לכהרף, שסביבה היה משתהה, כבוש נשימה, רגע מגע יהלומי, חוגג מאוד, כשזו מוסיפה ונותנת עצמה באורך־רוח, בהתמסרות אין־קץ, מתמדת ולא נעצרת, והולכת ובאה כולה, הלוך והינתן, הלוך והימסר, הלוך והיבלע פנימה – כאילו זה באמת כל תכלית הכל.” (טרזינות)
“והרי שקערורית אחת – על זו הייתי נשבע ממדרגות ביתנו, הרחוק שמה, כי היא־היא מושב רידתה, ושהיתה גם תואמת מאין כמוה את מעגליותה, את גדלה, את תוארה, ברואה מלכתחילה לשמה, עשויה במדוקדק להיות קולטת אותה בבואה, וביחוד בערבי הקיץ, מדייקת ולא מחטיאה גומת שינה זו, יורדת שם להיות מתמסרת אל תאומה הקעור עד היותם שלמות אחת, כל־כך עד כי לא יכולתי להמיש עין מדי ערב, צופה מעל מדרגות ביתנו, אל השמש היורדת, הס מהפסיד אף שהות אחת ממהלך ביאת התקרבות זו – הלוך והתקרב, הלוך ובוא כל הזמן, מי יודע אם זמן קצר אם ארוך, לב מי פנוי אז לדעת ידיעות, כששהות ענקית כזאת מתחוללת מעליו, והיא עצמה, כמדרך רחוקה, היתה באה אדומה, נלהבת, סנוורית, אפופת נחשול רעד מתהפך, אחת בשמים עצומים וריקים ופשוטים ופנויים מכל זולתה, באה ואין שום כסות על הבוהק הגלוי, המסנוור, ומשיקה אז מגעה הראשון, נוגע כמעט נוגע, נוגע ועובר את הכמעט נוגע, לוטף בין נוגע לאחר נוגע, ומשתוקק אז פנימה, חודר ובא, מעבר לשום מניעה, חלק ורך ונקלט, פיסה אחר פיסה, בהתמסרות לא תלאה, בשתיקה שהכל בה, ועד כלותה, וזמן רב אחריה עוד היו רשפיה מתמהמהים מדעוך מעל חודי הברושים השחורים, וגונים אחר גונים השתנו בערגה והופסדו, ואני עודני על מדרגות ביתנו נושם את הדבר עד חושך.” (הכרכרה)
הידד לדיכוי הארוטיקה.
כארבעים שנה אחר־כך, כשגם טרזינות וגם הכרכרה נשכחו מלב הוסיף יזהר את הדברים הבאים ל"מקדמות”, מפורש מאי־פעם (197, 198):
וגם על מסעיו של הדור משה אל הפרדסים החדשים הלא כבר סופר אי כך ועל הכרכרה המכובדת שלו […] ואיך, מעל הכל, ובלי קשר לכלום, וכאילו אמת נשכחת שמתברר שהיא האמת הגדולה מכל, כשכולם כבר הלכו, ונופל שקט של ערב, ושם לפאת מערב, אפשר היה למי שהדברים נגעו בו לראות, וגם מקצה המושבה, איך השמש בהליכתה לשקוע בין הגבעות ההן, שמעל הפרדסים, בעמק מעוגל אחר שבין שתי גבעות עגולות תומם, מתוארות ממש על קו האופק המתחיל להווריד בעייפות של קיץ, ואיך היתה השמש הופכת אז לגלגל גדול ואדום, שמתפשט לו מכל חיוורת חומו המסנוור בלי שום בושות, ועוד רגע והוא בכל מלכותו הרושפת הזאת, יפה וקל ועירום הולך ויורד, והולך ובא והולך ונכנס אל תוך הקוער הזה שבין הגבעות שכאילו הוכן לו מימות עולם, ונכנס ובא, לאט וכל הזמן יותר ויותר, נכנס ובא שמה, אל תוכי הקערה הפתוחה לקבל אותו לקלוט אותו אל תובה המוכן, ועור רגע וכל מלוא הגלגל כולו, האדום התם המלא יהיה בה פנימה, בגומת בין הגבעות הזו והיא תקבל אותו לגמרי והוא יבוא בה לגמרי אדום כולו וחם ולגמרי לגמרי, ותהיה אז מלאוּת שאין יותר ממנה.
טרזינות:
במאמר שפתיים, כבורא בששת הימים, בראנו עולמות. כל־הזמן כל־הזמן לא פסקנו מברוא בו ברגע, ובו ברגע מעזוב ובטל מה שבראנו, נידף פרח בעשן, והוסף וברוא לנו עוד ועוד אחרת, בעצם אותו הרגע, את כל היש ואת אשר אנחנו בעצם הרגע ההוא, ומה כבר כעת, ואיך מראיתנו הנה זה עתה.
כרכרה:
בגדלו במלוא גודל העולם היינו, ומנושבי כל הרוחות בבת־אחת, מסוערי כל הארבע, כל השמונה, כל השמונים ושמונה, וישר והפוך בו ברגע, כל־יכולים היינו, בוראי עולמות.
טרזינות:
הה, דפים שלמים שקראנו, ומן היפים ביותר, מן הבלתי נשכחים, קרמו עתה מפינו חיים וממשות, נתעללו בעליל, נתרחשו כהווייתם, ואנחנו עוטים היינו עלינו כל הזמן, ובזה אחר זה, ובלא שום קושי או פקפוק בגד ויפעה, שריון אבירים ומלמלות דוכסים, נוצה והוד, ומה לא, הה, מה לא, רק כן, רק כן, כל הזמן רק כן.
כרכרה:
וקצת מאחורינו, מעבר הגב, בקצף ומוטות ברוח, הנה הן באות השתיים הנוספות "פינטה" ו"נינה", אשר מלחיהן הנה אך זה משו מן המים ענף דובדבן מפליא, – וסן־סלואדור עוד מעט תתגלה, כהה מאדימה לה תחת הירח, הו אלהים, איזה רגע: העולם החדש סביב, אף כי מחפשים את אסיה באמריקה. עוד כלום אינך יודע, והנה זה יהיה ידוע. היוודע ייוודע בעוד רגע. התרגשות עד צמרמורת.
הו, הנה, תאר לך ככה: היית עם מישהו. טוב? או היית עם חבורה שלמה. טוב? והם כולם קמו והלכו להם ושכחו אותך ו… נשתכחת.
מעולם לא קרה לך? פתאום והנה אתה רואה כי – אתה נשכח…
– מוזר הדבר…
מוזר? לא קרה לך? חשבתי. כי אין מי שלא אירע בו הדבר, ולא אחת בלבד. כמדומה, יקרה כזאת וכזאת, פה ושם. ולמי לא? אני עצמי, הנה לא אשכח מעשה שאירע בי. אל תצחק, פעם אחת, מעשה שלם, איך היה והייתי נשכח…
עוד ילד הייתי בבית־הספר, קצת צעיר ממך; ויצאנו כולנו לטיול. ט”ו בשבט כנראה. שכן, היינו אמורים לשתול שתילים על גבעות הרריות, רחוקות למדי ממקומנו (היום משגשג שם יער אורנים גדול ושלם!) וצריך היה להשכים בבוקר וללכת עד שם שעות אחדות ברגל, לשתול את השתילים, לאכול בצוותא צהרים, ולחזור וללכת אחר־כך לתחנת־רכבת קטנה אחת, וברכבת הערב לחזור הביתה. בקצרה, חיכה לנו יום שלם וגדוש, וגם, אני זוכר, היה היום ההוא נאה וצלול. אחד מימות החורף הללו, אתה יודע, יום פתוח, כחול וירוק.
טוב ויפה. השכמנו כולנו ובאנו ויצאנו כולנו בשעה טובה ובנפש חפצה, ובשירה לא מצניעה כלל, שלא שייכת כלום להשכם בבוקר, ושהבהילה, חוששני, לא מעט סיעות יונים משבכי הפחים המדוּבקים לכרכובי הגגות הישנים, והפריחה אותן מגרגוריהן לקראת השמש, במטפח כנפיים רעשני סביב סביב; וקל־מהרה כבר נותרו אחרוני הבתים, המוגפים עוד על לילם, ופה ושם תריס נפתח לראות במצעדנו המכריז על עצמו, ופה ושם נעצר מי שהוליך סוס לשוקת וחייך אלינו בלא דעת מה אחרת יאמר לנו, וכבר היינו מתבלעים והולכים אל מתחת משוכות האקציות הרצופות, החופות על הדרך שבין פרדס לפרדס.
– אינך מתכוון לתאר כעת את משוכות האקציות ואת הפרדסים ואיך היה כל זה נראה פעם?
– הו, לא. אף כי אינני יודע למה לא. שכן, מה שהיה אז איננו עוד היום. הפרדסים כפי שהיו אז, היו צפופים פי כמה. כהים ועבותים פי כמה, ושפע כתמי תפוחי־הזהב הגחילו בהם בכתום עשיר שהיה נוטף עסיס מתוק. כזה שעד שלא נעצת שיניך בקליפה וכבר פעפוע של זוּב זולג אליך – וגם משוכות האקציות שהגנו עליהם בהתנשאות שנפלה מיד ונרכנה מושפכת למטה, מאין יכולת לשאת גודשה המכביד: חומת־ירק אחת נופלת אל זרועות אחותה, ושתיהן בחיבוקן עושות מנהרות ארוכות חסומות לאור־השמש, אלא כמבעד רשתות ירק זהוּר תחרני. ומיני פשושים זעירים בטלטול זנב ארוך היו מנתרים בהם עולמית מבד לבד. ופרפרים לבנים, (צדיקים היו זוכים ורואים למזלם גם זוג יונקי־דבש, מתבהקים בפלדה כחולה ונעלמים). והסרפדים היו גבוהים, שמנים, ממורבקים בחובי חיק המשוכה על רקב דשנותה, ורק צריבתם גוננה עליהם מפני שן כל, אבל לא מפני חיבוק שירכי 'ניזמי הבידואית' שנפתלו ונתכרכו בהם וסביבם. שלא להזכיר (כדי שלא להזיק לסיפור שלנו) את בועי הזהב של פרחי השיטה. אותם כוכבים מרובים. שלא פעם ולא שתיים היינו מנסים, לשווא, להתחכם ולהפיק מהם בושם טוב, בכל האמור עליהן ועל כוחן להניב בושם לכל הטורח בהן נכונה, ולא הצלנו אלא באוש עָבֵש שנזרק והושפך בתיעוב ובדאבון־לב – ותחת זאת היו מפיקים עתה לתומם ריח עז, מתקתק משהו וגם רקב משהו, צללני בצללים, ואתה יכול בנקל לקטוף לך זוג פרחונים, כדורי מוך, זהובי פּוּך, ולתחבם כמו שהם לכל אחת מנחיריך, מותיר זנבותיהן בחוץ, ולשאוב לך בעדם את החמצן הטוב, ולצחוק אל צוחקיך, להצחיק את רואיך ולהוסיף ולהעוות בהעוויות עד שתפלטם בנשיפה אחת. אבל קצרה רוחך ונניח ונמשיך בסיפור, ורק אל יחר אפך בי אם אגנח גניחה אחת זו לזכר אותם פרדסים ואותן משוכות אפלות…
אגב, על אחדות מהן היה מתכרך לעתים מין שרביטן, טפיל שהוא, חסר עלים ואך שרביטים שרכניים דקים וחלקים לו, אלף אלפי שרביטים מעין הרותם, כמין בלורית ענקים סרוקה לאחור, עם אילו בועות אדומות פה ושם, מעין פרחים, שנאחז ונכרך באקציות וכיסה עליהן כבגד אפור ונסרח על כל מידותיהן, עד כי כל שיכיהן וקוציהן אבדו תחתיו. והיינו מטפסים ועולים שמה, ומשתרעים לנו, משתעים לנו, על כרי הכסוּת הירוקה־חוּטנית, ולא מעט קיני־מחבואים היו לנו בהם לסודות לאגודות־סתר, וגם לגנזי אצטרובלים, לידות בחבורות האויבים של בני הרחוב השכן.
טוב, נניח לזה. רק עוד זה: לא רק פרדסי תפוזים היו מעברי המשוכות. גם כרמי שקדים היו אז. ותדע כי בטוּ בשבט, אמנם, התחל התחילו השקדיות להפריח פה ושם מחשופי ענפיהן המעוּקשים, ולתת ריח דבש. ומה שנפלא מזה, כשבאו כורמים זריזים והתחילו לחרוש תחתיהן, ואדמת החמרה היתה מגלה פתאום את פנימה הטהור, את חוביה הגנוזים. האדומים. היפים, האביביים, הממסים לך את הפה מטעם טוב, ונחשולי קחוָנים לבני־זהב הציפו כל פינה שהמחרשה לא הגיעה אליה. הגזעים המצולקים הללו, המפריחים מתוך תלמי אדמות החמרה, היודע אתה דבר שר מזה, רענן מזה, אביבי מזה?… הו, אני מפסיק. תמיד מחדש, אני חוזר ומתחיל. כי טוב היה ומעי הומות ל… ונניח לזה מהר. פעם אחרת לא אניח לך. ואולי גם נצא ונלך הלוך לשם, ואם עקרו את השקדים, על שלא השתלמו – האדמה האדומה נשארה שם. היא תמיד נשארת ולא תוכל היעקר, אפילו מתחת כל מיני השיכונים מטומטמי־הפרצוף שכפו עליה מלמעלה.
וכך היינו מבוססים לנו – ואנו חוזרים לסיפור – והולכים כולנו בין משוכות האקציה המאפילות, באור הבוקר המפויס, מטוּפטפים ירוק וניפצי קרינות שמש־לא־נראית, ומזרזים פעמינו על החול הטחוב, הנוקשה, שבקיץ הוא אחר לגמרי, זהב נמס וחם, וכשהיינו הולכים לנו לרחוץ בבריכות – אה, שוב אני נסחף הצידה – ולא אוכל לספר לך על החול החם, הרך, הזהוב, הלח קצת, מתחת שכבתו העליונה, שאפשר לבוסס בו ברגליים יחפות, ולעקוב אחר עינובי משעולי החיפושיות ולשער על פי מטבע אופני העגלות אנה פנו, אם משם והנה או מכאן והלאָה. היום לאחר שנעקרו משוכות האקציות שלא לעכב את קרונות הפרי בדרכן אל בתי־האריזה הממוכנים, העושים הכל בשקידה מבריקה מאליהם (לא עוד אותם בתי־אריזה של אבן, פרושי מחצלות וכרי קש, ש'בוררים' היו כורעים ועוטפים שם מזורזים ומרשרשים בנייר כעושי להטים, ונגרי תיבות מהלימים פטישים עליזים במהירות, עד כי מסמריהם נבלעים בתיבה כבאפס־יד, וזו קמה לנגדך כהרף ומתחשקת חישוקי קליפת ערבה, ובכף פתוחה היו טופחים על צידה לאמור: 'הרם!” ומרים התיבות היה אץ להגישה בדחילו להוד־מעלת האורז הרגזן, ואץ וכופף ונוטל במאמץ את המלאה, המנויירת, שכל חותמותיה – גמל נושא תיבות – פונים בשורה למעלה מאורגנים בשורות, כלמצעד, וכוסה על פניהם לווחים דקים ומהלמם בפטישו הזריז וכורך ומשלים היקף החישוקים ואת הסרח הנותר, מתיז בנקיפת פטיש מהופך, מעבר למסמר המכופף להצמיד – והוֹפּסָה, מעל כתפי הסבל היתה טסה התיבה הכבדה ומתישבת על טורי חברותיה הממתינות לעגלה, או לגמלים שיבואו – וכבר תיבה ריקה חדשה וריחנית מאוד מוכנה ונטפּחת על צידה – 'הרם!' וכל שרשרת טרחת הידיים, הנוגעות, הממשמשות ועושות, לוקחות ומביאות, בלי ששום מכונה שהיא תחצוץ בין האדם למגעו ולא תפריד את פולמוס השקידה האנושי והחם ההוא, השוקק—). רגע, רציתי, כמדומה, לומר משהו אחר. ויצא מה שיצא. אה, אולי ככה: שכרתו את המשוכות כדי שלא תפרענה למשאיות הכבדות, העמוסות תיבות־שדה בדרכן לבית־האריזה הממוכן, המרכזי, שכן אין אורזים עוד בבתי־האריזה ההם, הבנויים אבן, פרושי המחצלות וצוהלי השקידה השוקקת שבמגע־יד ובאין הפרד בין היד וטעם הפרי העגלגל, והופקרו הבתים ההמה להרהורים, לעכבישים, לחרדונים רצים ולטחיבות שהיא, שאין בה עוד ברָכה אלא קצת שממון, תוגות ו… וזה עוד: שכיון שכרתו – גם כבשו כבישים, והחול והכל הובלע תחתיהם, ומתחו גדרות תיל סרגליים, והכל נעשה נוח וישר להסיע ולהוביל למשעי. ואולי אפילו טוב כך יותר, בדרך־כלל, שככה נעשה. אפילו אם פה ושם עלה הדבר בפרדס כרות או נטוש, שמבין גדמיו כבר צצה ראשיתו של שיכון בטון, וששממת התַכְרֵתָה מעורבת בהתחלות ובערימות־חצץ שפוכות, בין שלדי עצים מיובּשים, עם כל מיני התחלות שהן, המבטיחות אולי לעתיד לבוא, מי יודע מה.
אבל פעם (רק זה ודי!) היה כל העולם, כמדומה, נטוע פרדסים וכרמים במלוא היותם. בריאי גזע וירוקי נוף, ירוקים עד כחלות כמעט (להוציא עלי הלבלוב הבהירים, הגדולים, שהיד נמשכת אליהם כמאליה, לקטום לה אחד וללעסו, בנחת, כגמל מפסיע בפסעו, ועד הקצפת הפה בירוק ליריקה). ולאורך הליכת שעה יפה ושלמה היית הולך תחת חופות צללים דקים ושזורים, מבוסס בעפר רך ועמוק קשה למכוניות או לריצה נחפזת, אך מיטיב מאין כמוהו לעצלים, להולכים לבריכה, לאוהבי השתטח על גבם, סתם ככה בלב היום, בתוך החול החם, ומתוח זרועותיהם לכאן ולכאן, ופקוח עיניים היישר אל תכלת השמים. והגד לעומתם, הרחב והגד ישרות: אהההה גדול – מלב מלא.
עתה בחורף, לאחר הגשם שזילף לכאן מסונן בשזירי העלעלים ופספוסם – היה החול ההוא נוקשה, לתועלת הולכת הפרי לתחנת־הרכבת, וגם שלוליות פה ושם הוקוו והצהילו פניהן אל חופת ירק המשוכות הסוגרות, ובחובם נתקמרה הפוכה כנגדה חופת ירק גנוזה, עד שצריך לא פעם ולא שתיים להפוך למעלה ולמטה כדי להיוכח מי היא של־ממש. או אם אינך עומד חלילה על ראשך ורגליך מהלכות בשמים המסוננים מלמעלה, מבין גלשי האקציות השופעות, שופעות מלמעלה למטה ושופעות מלמטה למעלה. וכולך בלוּע אל השפעה השופעת בשפע, מנומרת ניקודי הזהב, אותם כדורי המוך המוזכרים, וצילופי תכלת ופזיזוֹת פשוש זנבני שהצוויץ ופרח, או נחליאלי, בין בצעי המים, אץ־רץ.
הדוד משה הוא משה סמילנסקי (1874 – 1953) – והוא דודו של סבא זאב, הרי הוא זאב סמילנסקי (1872 – 1944) ואבי המספר.
הדוד צעיר מאחיינו? אכן. משפחת סמילנסקי, מחבל חרסון שבאוקראינה, היתה משפחה מרובת ילדים. זאב היה בנו של ישראל, הבכור, ואילו משה היה מס' 8, ונולד אחריו.
משפחת סמילנסקי הייתה משפחה של חוכרי אחוזות, ובין היתר התמחתה במפעלי חקלאות רחבי היקף, והתפרנסה מניהולם.
חמישה מצעירי המשפחה, ציונים נלהבים וקנאים עוד בטרם הרצל, עלו ארצה ב־1890. ביניהם משה – אדם כריזמטי, מנהיג, שבחייו היה הבולט שבסמילנסקים. הוא עסק בארץ בדיוק במה שהביא שגשוג על משפחתו באוקראינה: ניהול ויזמות חקלאית.
בסוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים של המאה העשרים התמקד בגיוס משקיעים בפרדסנות בארץ. יהודים עשירים מאנגליה וארצות הברית הפקידו את כספם בידיו, והוא רכש בכסף הזה אדמות רבות מערבים, הכשירן ונטע עליהן פרדסים שנשתלו ועובדו לפי מיטב השיטות הטכנולוגיות והמדעיות של אותם ימים. משה היה ער לבעיה שמעוררים צעדים אלה אצל הערבים, וחיפש דרך לחיים משותפים איתם למרות אימת הנישול וקנאתם בשכנים החדשים, המצליחים והמשגשגים. בין בני דורו היה הוא אחד הבודדים המסוגלים לראות את המתרחש גם מנקודת המבט הערבית. הוא הקפיד להעסיק בפרדסים שבניהולו ערבים ויהודים במספרים שווים – ועורר עליו בכך את חמתם של חברי "אחדות העבודה".
בתי הספר במושבות שקדו על עיצובו של היהודי החדש. מורים כש. וילקומיץ', י. אפשטיין, ד. ילין ואחרים (חלקם קרובי משפחה של הדוד משה) הנהיגו מספר חידושים: א. עברית, בהגיה ספרדית, כשפת הוראה וחיי יום־יום. ב. הטיול בטבע, כולל הכרת והגדרת הצמחיה והחי שבו. ג. היכרות מעמיקה ואינטימית עם התנ"ך, שאותו כביכול באו הוריהם להמשיך מהנקודה שהפסיק. אבל פרט לכך, וביוזמת אותם אנשים עצמם – החלו להופיע ספרים בעברית, רובם מתורגמים, העוסקים לא בכאן ולא בעכשיו.
סבא זאב דגל בדרך שונה מדרכו של הדוד משה לישוב הארץ, והיה שרוי איתו במחלוקת רעיונית, ואולי אף ביריבות אישית. בשנות העשרים של המאה העשרים שימש כסטטיסטיקאי של עיריית תל־אביב. עם פרוץ המשבר העולמי בשנת 1927 פוטר מעבודתו, והוא בן 55, ונותר חסר כל. הדוד משה נאות לקבלו כמשגיח באחד הפרדסים שניהל – אמנם קרש הצלה כלכלי אבל גם הוכחה חיה יומיומית ומשפילה לכשלון דרכו וחייו.
הספור "הכרכרה של הדוד־משה" הוא סיפור של גברים, מסופר מנקודת ראותו של גבר, על ענייני גברים. רק פעמיים נזכרת בו אישה: פעם אחת זו קדיה העוזרת המנקה אחרי הדוד משה ומשגיחה שלא יפריעו לו במנוחת אחר־הצהריים, ופעם שניה זו אמו של המספר, כשמודיעים לה על מות בנה־בכורה – תפקידים פסיביים לחלוטין.
סיפור של גברים? אם ציפיתם למין המינגווי, לסטקטו קצר המוביל מ"אקשן" אלי "אקשן" – הרי שמצפה לכם ההפך המוחלט. לא רק בהעדר ה"אקשן" – בסיפור לא קורה כלום כביכול, והמעט שקורה אינו אלא טעות – אלא בהיותו הלגטו בהתגלמותו, ספור שעל כל נקודה שבו יש כעשרים פסיקים – פרט למקומות הנדירים בהם מתרחש דיאלוג. זה קצר בתכלית, מורכב ממילה בודדת מכל צד, רצוי חד הברתית:
"לא?"
"אה"
"לגמרי לא?"
"נטץ"
(נטץ היא לא מילה אפילו, אלא רק צקצוק לשון).
כן. אין דיבור בעולם הגברים הקשוח. ועל השתיקה הזו, על הדממה הזו, נסוב לו "הכרכרה של הדוד משה".
אין עמוד בין דפי הסיפור בו לא מופיעות המילים "שתיקה", "דממה", “שקט” "דומיה" "נאלמה" וכיוצא בהן. וכשהתעלומה מתקרבת לפתרונה מצויין שסבא זאב נשאר “שותק כאשר שתק כל חייו”, ואחרי שיצאו הפועלים “תתאחה לה השתיקה היסודית של הפרדסים, ותשוב ותסגור”.
לדוד משה ממדים אלוהיים, והוא בורא גן־העדן, לא פחות. הוא ש”הפקיד אנשים נאמנים… לעבדה ולשמרה תמיד ולעשות כל מצוותיו” על החלקה החדשה, כמו אותו שלקח “את האדם ויניחהו בגן־העדן לעבדה ולשמרה” (בראשית ב', ט”ו). והוא גם שותק השותקים.
“לבדו היה יושב לשולחן הגדול, כאריה. שקט היה סביבו. זבוב לא פרח ודרור לא ניקרה, ורק משב הרוח הוליך צללים ומנוד אקליפטוסים בהילוך דממות. לבסוף היה מקנח בפירות ושותה מים מכד־החרס. אז היה מוסיף ויושב מחריש רגע ארוך. ואחר־כך היה מתנשם ואומר מלבו: “אח־ויי”, מעומקו אל העולם. והיה קם ופורש לישון שנת הצהריים, והס עז הופל על הבית, ואיש לא פצה רעש”.
גם כשמשהו יוצא מפי הדוד משה אין הוא מילולי, אלא “אח־ויי”, או שריקה ש”מתוך הרהור־הרהוריו היה משריק לו חרש” לפרד המשתין. הילדים המצטרפים לדוד משה במסעו יראים מלהוציא הגה בחברתו: “כבר היינו ישובים שנינו במושבים האחוריים, מצייתים שותקים ומייחלים כעשב” “והדוד משה, כובע־פקק לראשו, היה יורד שותק ממעלות הבית ובא ועולה מחריש בכרכרה… והיה מתנשם עמוקות ואומר בינו לבינו “אח־ויי” שכזה, ומתנשם נוספות היה נוטל את המושכות ובלא מילה נוספת כבר היינו יוצאים”.
עם הערבים הנקרים בדרך לא רק שאין הדוד משה משוחח, אלא הוא סולד מכל מגע גופני איתם, אפילו כשזה מתחייב מכללי הטקס: “הדוד משה היה עושה מסעו בשתיקה, אבל הכל היו רואים בעברו… גם שובבי הכפר היו לובשים חשיבות ושקט… והדוד משה רק היה מניע ראשו ונחפז למשוך ולאסוף מהם ידיו, לבל תנושקנה בכל חומרת דקדוקי הטקס והדין.”
כמובן שהפגישה בפרדס בין סבא זאב לדוד משה נערכת בלא מילה. סבא זאב היה בא ו“לא אומר דבר, אלא רק מורה בידו למודת העמל.”
כשהדוד משה נפגש עם המשקיעים שלו בפרדס, וחייב לשוחח איתם, הוא מסתגר איתם בתוך בית־הבאר החשמלית ואי אפשר לשמוע מה הוא אומר: “והדוד משה בא עמם מיד פנימה חדר בחדר ואחר ששהו שם כמה ששהו, חזרו ויצאו ופניהם חשובות וסתומות מאד”.
רק שלוש מילים אומר הדוד משה לילדים, בטרם יעלם: “ותהיו זהירים, כן?” שהן מלים כפולות משמעות. לכאורה, מילות חיבה ודאגה. למעשה – פקפוק גלוי ביכולתם, בביצועיהם.
איך מתמודדים עם אלוהים שותק, עם אבא שותק, בפרדס השותק? איך מתמודדים עם הפקפוק הבלתי ניתן להכחשה, בהעדר דיאלוג – בערכך?
המוצא הוא אותם מקומות שאינם כאן ועכשיו – הספרים.
“וכבר אין זה כך, ואין זה כאן, ואין עוד שום דבר אשר הוא זה, לא זה ולא זה זה…” “אף לא לרבע רגע, לא היינו כאן, לא בשום כרכרה שהיא, לא רתומה לשום פרד שהוא, לא בשום שביל־חול אחד שבין שום פרדסים, לא בשום שעה שלוש זהובה אחת שאחר־הצהריים – אלא האל יודע כמה רחוק הרחק מזה”.
באותה מונדה אותה יכול אדם לברוא כרצונו, לצדוק בה, לכבוש אותה, להיות בה גבר בגברים. “ונפשנו צפה הגבה למעלה מכל אלה, בלתי נתקלת בכלום, כולה במפולש לגמרי, בלתי־קשורה, בלתי־איכפתית לדברים שיש אולי כאן, לא לפרד ולא למושכות” “וסאן־סלוואדור עוד מעט תתגלה, כהה מאדימה לה תחת הירח, הו אלוהים, איזה רגע: העולם החדש סביב”.
ההתנגשות עם המציאות בלתי נמנעת, והילדים הנלהבים בעולמות אחרים שוכחים היכן החנו את הכרכרה. אין להם עם מי לדבר ואת מי לשאול כי ככה גברים לא עושים. “לשאול את מישהו… ללעג ולקלס נהיה. ובכן, לא לשאול – כי אם לרוץ ולחפש”.
“איך נוכל לשאת עוד עינינו אל הדוד משה. איך נראה מעתה לפניו: שני פותים קטנים, שפלי ידיים וקצרי בינה?”
מכיוון שאי אפשר לבקש עזרה מהקרובים ומבני המשפחה, נמצאת היא לבסוף מהערבים הנמצאים בשולי הפרדס, “קומץ…כנוס בשתיקה, שלעיתים אינה אלא פשוט שינה – קומץ נטוש, כאילו נשכח” משהו ניסי כמעט כמו הטבעת הנשכחה של אלדין.
וכשנפתרת התעלומה, והכרכרה האבודה נמצאת, לא יכול איש מהנמצאים לחלוק את רגשותיו עם רעיו.
הערבי צופר ב”פא־פם”, המדבר בעדו. אבל הילדים?
“ושנינו באנו אז. כפות ידינו ריקות מאד. נאלמים אין מילה. בין מחייכים ובין נזופים, והצטרפנו לעמידה ולעומדים ולשתיקה”.
“נעלמתם”, – זה כל מה שהגיד לנו סבא זאב, ספק בשאלה ספק באמירה. וגם אנחנו לא הגדנו ולא כלום”.
“מאליו יודע הפרד הכל. וכולנו בשתיקה לא מופרת”.
ולפני שהסיפור נגמר, עורך המספר עוד בדיקה אחת, כמו מטפיזית – אבל לא. “מה מתברר אז? כי רוב העולם אינו ארץ, כי אם שמיים” רובו אינו המקום המתנכר הזה, שכה קל להכשל בו – אלא אותו מקום אינסופי מהספרים, המקבלים ואינם שופטים, והמדברים אליך.
וכמו החלטה נופלת, במילים של טקס קבורה, באיזה אחד מן השניים לבחור:
“וכשהיה נראה כאילו הנה עוד יוסיף עתה, ברגע האחרון ההוא, ויתגלה אלי, מופנה הראש, דבר נוסף, מיוחד מאד, ומופלא מאד, מתוך הגבהים הריקים והטהורים האלה, המתלקחים להם דוממים בלבנת הספיר – באנו אז אל מנהרת משוכות האקציות הסוגרת, האפלולית, רחושת פיפי כוכבי האקציות ורפודת החול החם, ונכנסנו אל חובה השותק ונסגרנו בה, וסוגרנו לנו.”
*
את “הכרכרה של הדוד משה” כתב יזהר ב1959, אחד האחרונים בסדרת סיפורי ב”רגליים יחפות”. הסיפורים פורסמו ב”דבר לילדים”, לכל הרוחות, והעורך פרסם אותם בעיקר משום כבודו של המחבר. אך כשהגיע “חבקוק” לידיו אזר אומץ וכתב ליזהר שהוא מבקש ממנו לא לשלוח עוד סיפורים כאלה ל”דבר לילדים”.
יזהר נעלב עמוקות ולא יסף עוד לכתוב “סיפורים לילדים”.
לִבֵּנו לעורך. שבועונו לא היה הבמה המתאימה לספור נדיר ביופיו ובעושר לשונו.
הספור שב ויצא לאור כספר קטן בשנת 73 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, וגם אז, באותה שנה מרה, לא שפר עליו גורלו והוא נעלם ולא שב ויצא עוד.
והריהו שב ומוגש לכל אוהביו.
(אחרית דבר למהדורה החגיגית, אבן־חושן 2006)
להלן קריאה בקול של "הכרכרה". העיטור המוסיקלי לקוח מהקנטטה מס' 147 של י.ס. בך, בביצוע קוצנטוס מוזיקל וינה, בניצוח ניקולאוס הרנונקור.
לפני מאה שנה בא אבי זאב לרחובות. ולפני שמונים ושתיים שנה באה אימי מרים לרחובות. אבי בא עם אח־סבי, משה סמילנסקי (הדוד משה), ואמי באה עם אחיה יוסף (הדוד יוסף) – כך, שרחובות היא נקודת מוצא אמיתית לסיפורו של כותב שורות אלה, עד שגם לאחר שיצא ובא ובא ויצא – כאילו תמיד חי כאן, ושם משפחתו תמיד חי כאן, בין אם על שלטי כמה רחובות, בין אם על שלטי כמה בניני ציבור, ובין אם על כמה מצבות בבית העלמין הישן, ובין אם עדיין כמזהה כמה בני־אדם חיים של ממש, שמסתובבים ומתהלכים כאן, ברחובות העיר רחובות.
אבל הסיפור שיסופר כאן כעת לא יהיה עדותו של מי שעוד איננו מצבה, על מה שהיה וכבר חרוט על המצבות, ולא יהיה סיפור געגועים על מה שפעם היה ושכמעט ולא נשאר לו פֶה לספר, גם לא סיפור על תולדות אבות משפחתו, ואפילו לא קינה על מה שלא נשאר ממנו הרבה – אלא רק סיפור על שני עולמות, עולם אחד שהיה ונגמר, ועולם אחד שישנו ובעצם המשכו, ואיך מה שהיה – היה, ואיך מה שישנו – הנהו לפניכם, לטוב ולמוטב. וגם הסיפור על שני העולמות לא כאילו על עולם אחר שהיה כולו זוהר, ועל עולם אחר שכולו רק האפור המצוי, ובקצרה, לא סיפור על היה היה, ולא סיפור של מוסר השכל.
ומה בין תיאור, דלגני ולא מדעי, של עולם אחד שהיה, לעומת מראהו של עולם אחר שישנו, ושלא יתואר מפני שהוא כאן בחוץ, וכל אחד יכול לצאת, אם ירצה, להשוות השוואות ולהרהר הרהורים.
ומנין יודע המספר איך היה פעם העולם שנגמר ואיננו עוד? מזיכרונו הבלתי־מוסמך וממה שנדמה לו שהוא זוכר ולא ממציא, קצת מסיפורי אבותיו ובני דורם, אם אינו שם בפיהם דברים שלא אמרו, וקצת מגווילי כרך השבועון "הפועל הצעיר" משנת תרע"ג-תרע"ד (1914), שהוריד מן המדף הגבוה שבספרייתו, נישב אבקם ועלעל בהם, נסחף מפעם לפעם לסיפוריהם המצהיבים.
דף מכרך תרע"ג-תרע"ד של "הפועל הצעיר"
ועוד מלה מקדימה על השבועון הזה "הפועל הצעיר", שהיה גם שם מפלגת פועלים אחת, שהיתה מתפלמסת בלהט עם אחותה מפלגת "אחדות העבודה", ששם עיתונה היה כמובן "האחדות", וששתיהן היו מתפלמסות בלהט עם עיתון "הקאפיטליסטים" שנקרא "החירות", ואילו בראש "הפועל הצעיר" היתה מתנוססת בכתב רש"י "הפרוגרמה", הקובעת החלטית כי "תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – התרבותו של הפועל העברי בארץ־ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה", שמסבירה, בין השאר למה אבי והדוד משה שאך ניצלו חיים מבעירת הקדחת בחדרה באו לרחובות. ואבי נולד בפעם הראשונה באוקרינה ב־1873 וכעבור שש־עשרה שנים שב ונולד בחדרה ובעוד שדודי הלך ונעשה איכר, הלך אבי ונעשה פועל, כזה שכל היום היה עובד בכרמים ובערב היה יושב לאור העששית וכותב חצאי לילות ל"הפועל הצעיר", וגם יסביר מדוע אמי ואחיה הדוד יוסף, שעלו בוערי ציונות ובאו לרחובות, והדוד יוסף הלך לעבוד בכרמים ובלילה לאור העששית היה יושב וכותב חצאי לילות ל"הפועל הצעיר", כשאמי יושבת כל היום ותופרת כותנות, ובלילה אם לא יצאה לשיר על הגבעה, או להתווכח במטבח הפועלים, היתה יושבת וכותבת חצאי לילות להוריה בגולה ומחברת את הכפתורים, ובשקט משוררת את השיר הנצחי ההוא – "לבי מנבא אביב מזהיר, רענן פורח…"
ואילו בשבועון עצמו תמצאו עולם ומלואו, בעברית של אז, ובדפוס הידני של אז, כשרוב הנדפס אינו חתום בשם כותביו, אם לא רק באות אחת ובראשי תיבות וכינויי עט, הכל מרוב צניעות, ומרוב הכרה רצינית כי לא שם הכותב עיקר אלא התוכן,
עמוד השער: שימו לב ל"פרוגרמה" בכתב רש"י, ולשמות המחברים בנוטריקונים.
שימו לב, התוכן עיקר. כך שאת אבי תמצאו כ"ז"ס" וכ"בן ישראל" וכ"ב"י", וגם כ"וופסי" (וולף סמילנסקי) ואת חבריו כ"מקומי", או כ"תמידי", או כ"ציוני", או כ"פועל", וגם כ"תושב", וגם כ"ארעי", ואת ברנר תמצאו כ"בר־יוחאי", ואת יעקב רבינוביץ’ כ"י.ר.” מלבד כל מיני "א.”, “ב.”, ו.”–ה.”, וכך גליון אחר גליון של אלמונים חסרי־שם שהליטו פניהם בציבור, אף־על־פי שהעולם הקטן של אז ידע בדיוק הכל, אלמלא שהצניעות מחייבת.
ואילו דווקא "העולם הקטן" הזה עשה את יחודו הבלתי חוזר, ואת אישיותו המובהקת של כל מקום ומקום: רחובות היתה אז רחובות, וראשון־לציון היתה ראשון־לציון, ונס־ציונה היתה נס־ציונה, ועקרון עקרון, בלתי ניתנות להחלפה או לטעות, כל אחת ואחת וצורתה שלה. לא כמו היום שאם תורידו אדם חבוש עיניים לתוך אחד הרחובות ותפקחו עיניו ותשאלו איפה אתה כעת – אין שום סיבה שיידע אם זו ראשון או רחובות.
ומפני מה ככה? מפני שאז היתה כל מושבה כמין אי, ממש אי, מוקף ים פרדסים, שהיו מוקפים ים ערבים, שהיו מוקפים ים של אין־כלום, שהיה מוקף אין־קץ מישורים בלתי נגמרים אלא בחולות ובים, או בגבעות ובהרים – ארץ ענקית, לא ידועה, וריקה־ריקה, ורק נמשכת אין־קץ ומקיפה הכל, כהקף האוקינוס את האי. ואמנם, אין כמו אי לשמירת אישיות עצמית. האי שומר תרבות פרטית, לאי יש "גאוות יחידה", באי יושבים אנשים יחידים ומיוחדים, לאי יש פרטי נוף מיוחדים, יש מבנים מיוחדים וחקלאות מיוחדת – עד שרק ברבות השנים, לאחר שיובש הים והאי חדל מהיות אי, כשהכל נעשה ליבשת מחוברת אחת, מאוכלסת כולה מפה לפה, ואין עוד פרדסים סביב, ולא כרמים, ולא חולות ולא ערבים ואין עוד סביב חישוק עולם עוין, המאיים תמיד, כל מעגל הארץ האחרת, המפחידה בזרותה, כשם שגם קוסמת בלא־שייך שבה, ובלועז ובנכרי, והלא נודע.
ואילו מיד כשנגמרו כל האיים, נגמרה גם הארץ הישנה – והשיכון כבש הכל. בהכרח לא יגונה וגם בלא הכרח ובמגונה, שיכון ההכרח קצר הטווח, הפתרון הנחפז להיפטר, עם חכמת השכל הקצר, עם התכנון המספיק לקבצנים, עם ביצוע הקלקול הנמהר, ובית נוגע בבית, ורחוב ברחוב, ואין־חצר באין־חצר, זו לחוצה בזו, והתנועה נלחצת ביניהם, והחניה נלחצת ביניהם, וכלום לא ישביע את השיכונים הרעבים לעוד שיכונים: תל אצל תל, נוה אצל נוה, רמת אצל רמת, וראשון נוגעת בנס־ציונה שנוגעת ברחובות, ורחוב הרצל אחד רץ מחדרה עד גדרה, ורק הרחובות המצולבים לרחוב הראשי עוד נושאים פה־ושם לפליטה שמות פרטיים כבנימין, כיעקב וכעזרא.
באופן שהיום אין עוד רחובות ואין עוד ראשון, ולחינם מנסים להבדיל ביניהן. הכל תל־אביב, הבולעת הכל, ממעכת את ייחודו של מקום, ומשאירה מעונות ללינת הלילה, זהים בחוצם וזהים בתוכם וזהים בריהוטם, וגם בבדל הגינון שמתחת לעמודי הבית. האם טוב שכך קורה? אין לזה תשובה. זו דרכו של עולם, כנראה. האדמה קצרה והצרכים רחבים, האמצעים קצרים והתביעות מרובות, והזמן לוחץ והדמיון העייף נלחץ – והשם רחובות שוב אינו אומר רַחבוּת, אלא רבע טיפת נוסטלגיה נעלמת והולכת, כי מרגע שנגמר בידול האיים, נגמרה גם אישיותם העצמית. התחילה גיאוגרפיה חדשה, היסטוריה חדשה, ורחובות חדשה – לטוב? למוטב? מי יודע.
נחשול בתי ראשון הנה כבר עולה ומציף לקראת נחשול בתי נס־ציונה ונחשול בתי רחובות הנה כבר קם ומציף לקראת נס־ציונה, ועוד מעט וייפגשו נחשולי הבתים, מכסים את הפרדסים שנעקרו, את הכרמים שנעקרו, ואת החלקות המעשיבות שביניהן, ואת גבעות השיחים שביניהן, על הסביונים ועל האיריסים ועל הקורניות ועל הלטאות, אשר כמובן אין להם ערך, והכל כבר מרוקע יפה וסלול יפה וכבוש היטב, ולגמרי.
רחובות 1909, 19 שנה אחרי יסודה. העדר חוזר מן המרעה; הרחובות אינם סלולים.
אלא שגם עוד בימי היותה אי מוקף ים, לא היתה רחובות אחת אלא לפחות שלוש. היו כמובן האיכרים, שוכני הבתים, והיו הפועלים שוכני הזוויות, והיו התימנים שוכני החוּשוֹת, מלבד הערבים, כמובן, שהציפו את היום ונעלמו עם לילה. למעט אותם שהתגוררו ברפתות ונעלמו בשבתות.
כמובן, שאין איכר אחד ואין האיכר הטיפוסי, וכל "משפחות האדמה" שגרו ברחובות, היו זעיר אנפין של עולם ומלואו. החל באיכרים שרק איכרותם ומלחמת הישרדותם מילאו את חייהם מאופק עד אופק ובקושי – ועד כאלה שהלילה בא להציל להם את מחציתם השניה שלא מצאה ביטוי מושכל ביום: מכאלה שהספיקה להם יידיש, רוסית וקצת עברית, ערבית, ועד כאלה שמלבד עברית ורוסית גם קראו ודיברו צרפתית, גרמנית ואנגלית: היו אחרים שגררו לכאן מנסיעותיהם מעבר לים ארגזי ספרים כבדים, שפרקו אותם אל ספריותיהם הכבירות, והיו כאלה שרק הסידור היה להם הספר האחד והיחיד, פה ושם פרטו הבנות על פסנתרים, ופה ושם התיבבו בכלות הנשמה שירים רוסיים, אם לא סילסולי תימנים. אל הפרדסים רכבו על חמורים, ורק בודדים על סוס, ואת פרות כולם היה מכנס בוקר־בוקר הרועה הערבי, ומחזיר ערב־ערב, כשהוא צווח בקול מרוסק את שם האיכר שלשערו הגיעו, ומטיל במיומנות את מקלו בפרה סוררת ובקללה מהודרת.
האיכרים היו יסוד הכל, ומידם הקפוצה או הפתוחה ניתנה העבודה לפועלים האשכנזים, לתימנים וקודם־כל לערבים. הללו היו באים בוקר־בוקר במאותיהם, בעוד הפועלים האשכנזים נעו בין שמונים למאה, וכמותם גם התימנים, אלא שהפועלות האשכנזיות לא אבו לעבוד עבודה פחותה מעבודת האדמה, הכרם או הפרדס, בעוד הפועלות התימניות לא מאסו גם בעבודות הבית, כעוזרות המנוצלות היטב על־ידי האיכרות.
האיכרים היו בעלי המשק, בעלי הבתים, בעלי בית־הועד, בעלי בית־הספר, בעלי בית־העם ובעלי בית־הכנסת, והפועלים לאחר שהיו המומי עייפות יום העבודה, עייפי המעדר והמזמרה, שהיד הענוגה והלבנה לא התרגלה אליהם עדיין, התאספו לוויכוחים אל תוך הלילה איך יקום החזון, הגדול מן היש, ואיזה יפה יהיה האדם העברי החדש. בעוד הפועלים התימנים היו בלועים ראשם ורובם במלחמת הקיום השנייה, לאחר שסיימו את יום העבודה המפרך הראשון, כפופים בחצרם לעשות לבנים בלי חומר.
שלשה מעגלים היו שם, שכמעט לא התערבבו זה בזה, ואף־על־פי שהיו משולבים זה בזה כל היום הארוך, הלילה הבדיל ביניהם. אלה חזרו אל נווה ביתם ואל שולחן בית־האב, מתחת למנורת הנפט הגדולה, ולהלכות בית כבדות מסורת, ובין בית לבית מפרידה החשכה: ואלה נתלקטו במטבח הפועלים או מתחת לשמי הכוכבים, לאכילת הרבה לחם, לשתיית הרבה תה ולפתרון הרבה משאלות העולם: ואלה שקעו בדחקות צפיפות קיומם, שפועים בו תינוקות ומהסות אותם אמהות טרודות, ונר מבליח עליהם.
ואילו אותם הפועלים שנדחקו זה לזה במעגלם תחת שמי הכוכבים – הם דווקא ראו עצמם כמרכז הכל ובלב העולם. נבדלים גם מן האיכרים נותני העבודה וגם מן התימנים אחיהם לעבודה. נלהבים לצדק החברתי, תובעי העבודה העברית, וחוזי עולם השוויון, אבל לא חולים ולא מתרגשים משכר התימני שעבד על־ידם, שהיה תמיד נופל משכרם, ומאליו מובן ששכר הערבי נפל משכר כל יהודי. זה דווקא נראה כסדר מובן והכרחי. הצדק לא צעק והשוויון לא שיווע, והאדם החדש של החברה החדשה לא התרגש מן החוק שהאשכנזי הרווק יהיה משתכר עשרה גרוש תורכי, התימני המטופל שבעה, והערבי כמובן רק חמישה, כשהוא מבוגר, והנער כמחציתו. הפלא הוא שהתימני ידע לחסוך גם משכר הרעב, והערבי ידע לחסוך גם מפחות ממחצית השכר, ואילו הרווק היחפן, גואל העולם, ששכרו היה גבוה משל כולם, הוא בקושי התקיים מן היד אל הפה. וכך, עובדים יחד ביום העבודה, היו נפרדים עם לילה, וכל קבוצה לעצמה נשארת מוקפת בחשכה שלה, מדברת אחרת, חולמת אחרת, סובלת אחרת, שרה אחרת, ומקווה אחרת ליום יבוא.
ידיעה בכרך הנ"ל.
רבים סיפרו על יום העבודה במושבה בימים ההם. מפעמון השחר עד פעמון הערב. אבל מעט מדי סיפרו על הלילה. לא ליל המחולות על הגורן, או ליל האזעקה הסגרירי, אלא הלילה הרגיל של כל השנה. איך רחובות החול, אם לא היו מרובצי מרבדי חושך, ולמה ההליכה לישון היתה מוקדמת והקימה בבוקר היתה מוקדמת, ורק לא להישאר בחושך הארוך. חושך הפריד בית מבית, ורק עששית הנפט דלת האור היתה מקבצת סביבה את בני הבית. ומיד היה מתחיל האומץ – לצאת אל השירותים שבחוץ היה מבצע של אומץ, ולחזור מביקור שכנים היה מרוץ בהול בחול. חושך היה בכל, מדבר חושך בלתי נפסק המכסה כל, אור מבליח מחלון כלשהו, ועוד הבהובי כוכבים רחוקים, היו כל מה שנשאר מן העולם. חושך ושקט, אין סוף חושך ואין סוף שקט, מלבד פה ושם פרה, או פה ושם חמור, או פה ושם תנים, שהעזו להתקרב מרוב רעב, או הצבוע לעתות בָּלהה – שקט ללא קרקעית וחושך ללא גבול.
כל בית – אי אחד מוקף חושך וכל המושבה – אי אחד מוקף חושך, סביב, סביב, הפרדסים – חושך, ואדמות הערבים שמעבר – חושך, והאדמות של אף־אחד שמעבר לכל – חושך, וקשה להאמין שאי־מתי ייגמר החושך, או שאי־פעם יאיר איזה אור. אין כלום. גמור. ולכל צד. חושך. כמו רק איזו ספינה קטנה נשארה שכוחה בים של זוועת חושך. וכל־כך שקט עד ששומעים את דכי הים מעבר לקירות הדקים.
אבל, כמובן, לא כולם ולא הכל. יש תמיד גם גיבורים בלתי נכנעים לשום חושך, לא רק השומרים המכורבלים באדרותיהם, המשרוקית קפואה בידם זו והמקל קפוא בידם זו – אלא הנה למשל טוביה מילר בביתו המיליונרי בן הקומותיים, עדיין בכורסתו, המנורה מרובת הקנים מעליו והספר שאך זה הגיע פתוח לפניו, ואצבעות ידו תומכות מצחו הגבוה; או הנה משה סמילנסקי, המנורה המסוככת כחול מעליו, והוא יושב לשולחן טובל עטו והעט יוצא ורץ נייר אחר נייר, פה סיפור מחיי ערב, פה מאמר לעיתון החירות, פה מכתב למערכת הפועל הצעיר, ופה שרטוטי־חפז של כמה הרהורי לב כואב. ופה ושם גם רישומי געגועים מתפייטים שהם: או הנה אל שולחן המטבח, במבנה הקטן שבירכתי חצרו של הנפח קריבצ’נקו, עששית הנפט הקטנה לפניו רכון לו ז"ס, בשקט־בשקט שלא להעיר את מרים או את ישראל הקטנטן, וכותב בַדקות שבאותיות מה אפשר ללמוד מן ההתיישבות בארגנטינה – ומניין לו לז"ס לדעת על ארגנטינה, אם לא מחבילת הספרים שהגיעה ומצרור העיתונים שהגיעו, בגרמנית וברוסית, והוא לומד מהם ורושם בפנקסיו ובדקות שבאותיות, רשימות מחכימות וטורי מספרים אין קץ, ומסכם לטובת חבריו הפועלים, מה ניתן ללמוד מן ההתיישבות הרחוקה ההיא; או, הנה דוד שמעונוביץ שלא נח לבו, וחוזר ובודק לאור מנורה גבוהת רגל את ניקוד האידיליה "ביער בחדרה", ואינו מרוצה עדיין מן ההקסמטרים שבסוף הפרק; מי עוד? גם ד"ר מוסקוביץ, שהשאירו לו נר דולק במסדרון, שלא יגשש דרכו בשובו עמוק בלילה מביקור החולה שהוזעק אליו; אולי עוד אור פה ושם, אל ילד בוכה? אל פרה ממליטה לאור מנורת שדה מעשנת? או זה המקובל התימני שקם לקרוע חצות בסילסוליו המתכרכים אין־קץ אל קץ הפלאות? אלא שלבסוף, תמיד, בפלא חוזר, מתחילים פאתי השמיים להווריד והאור החיוור מתחיל לחלוץ גושים מן האפלה. עוד לא בוקר וההתעוררות כבר עוברת מקצה לקצה, מתעוררת לה משפחת האדמה, קולות קוראים וקולות חוזרים, חולבים את הפרות, ומקוששים גבבא להדליק את הטאבון שבחצר, ובבית המלון החדש של אפרים חרל"פ כבר אפשר לבוא ולהשוות את מה שפורסם השבוע ב"הפועל הצעיר" על מלונו "המתנוסס על הדרך",
אם אמנם הוא "ערוך ומסודר בטעם אירופי עם אמבטאות ומזרקי מים", ואם אמנם כה טוב האוויר אצלו והוא אכן "אוויר טהור ונעים וגם מענג ומשעשע", האוויר, כשם שאפשר להיכנס ולטעום את "המאכלים המצויינים" שהבטיח. מתעורר וכבר מקיש בפטישו הנפח פריגוז’ין החסון, מתעוררת גם האלמנה בתיה מקוב, זו שגרשה את בעלה שלא רצה לעלות ארצה, וכעת לבדה ובגבורה היא נאבקת להישרד, ויוצא לו גורדייסקי ומתפהק ברעש ובעסק גדול לפני שירתום את הפרדות וייצא לכרם. וזיידין יוצא להשקות את משתלת החושחשים שלו, ופאדובה לפתוח את המכולת עם החלבה והלחם והדג מלוח, והפועלים מתעוררים קפואי טל, והלילה לא היה בו די לחילוץ אבריהם העייפים כממולאים עופרת. ועוד רגע הפעמון, ויוצאים לעבודה.
אבל אסור שיתקבל הרושם שרחובות שלפני מלחמת העולם הראשונה היתה אופרטה של י־חלי־לי, י־עמלי־לי. החיים היו קשים לרוב האוכלוסיה, גם האיכרים וגם הפועלים עסקו בבת־אחת גם במוצקות החיים היום־יומיים וגם באיזו תלישות אוורירית שהיתה להם בלתי־נגמרת, הכל היה שם תמיד ערב קריסה, הכל היה שם תמיד מתמוטט והולך, תמיד היתה דאגה, תמיד אח־ווי, תמיד איומים על עצם הקיום, ותמיד גם סדר־יום שנראה איכרי ומבוסס. האם המוצק הזה היה האמת־מארץ־ישראל? או האווריריות הזו והמשבר? האם מי שעשה מאזן וראה את כל הסך־הכל, יצא אז וידיו על ראשו, או מי שעשה מאזן וראה את כל הסך־הכל, יצא אז ולבו גַאָה? בין כך ובין כך, מי שהיה יורד ומבוסס בחול של רחוב יעקב למשל, ופניו מזרחה לעבר בית־העלמין, היה רואה לפניו את מוצקות המפה החקלאית, את איתנות מעגלי סדר השנה, פרדסים עמוקי ירק, וגמלים נושאי תיבות הדר, כמצויר בתמונות, או בקיץ הגמלים הנושאים הרי שקדים לקילוף בחצר האיכר, מבעיתים להקת תרנגולות מנומרות אדום וזהוב, ומפריחים ענן יונים מפחי השובכים הצמודים לקירות, או העגלות השוקעות עד סרניהן מכובד הסלים השחורים הממולאים ענבים זבי צוף שחור מעוטר דבורים עליזות, ופמפום פריטות המנועים כפעמת קלרינטים, וכל תרבות בתי האריזה, או בערב כשהעדר היה חוזר גועה ומטריז טפיחות לחות של פרש, וגופי פרות גדולות נדחקות במהומה שהרועה במיני גרגורים ושריקים השתלט עליה, מוליך כל שתי פרות או שלוש לחצר בעליהן: או בלב החורף בשבט, בוקר אחד וענני פריחות השקדים העטיפו לפתע את המדרונות ההם, ענני פריחה שמי שנשם אותם והוא ילד, כלום בעולם לא יוכל לבוא במקומם ליופי ולהתרוננות, או פריחת ההדרים בפרוס הפסח, שעד היום לא צלה המגומד והעקום עוד עוצר אנשים לנשום חריפות ריחה ולהיאנח.
הקיץ היה קשה והחורף היה קשה, וקשה מכל היה העתיד: מה יהיה? שלוש האוכלוסיות לא היו בטוחות בכלום: לא ברווחי החקלאות, לא ביום העבודה מחר, וגם לא די לחם לרעבים. מפעם לפעם ירד היאוש וכמעט כיבה הכל. ומפעם לפעם יצאה הרינה כי הנה תהיה אולי תקווה חדשה. לא זו בלבד, אלא שכל קבוצה חיה לבדה ובינה לבין עצמה. פולמוסי העבודה העברית הפגישו לעתים את הקבוצות לריב מר. שכר העבודה הדחוק ליום עבודה אין־סופי המריד את אלה נגד אלה. הפועלים בעיני האיכרים היו "שמנדריקים" יחפנים, פורעי המידות הטובות ומופקרים ללא מסורת, והאיכרים בעיני הפועלים היו קמצנים צרי־מוח שהתעלמו מחזון התחיה. והתימנים שהיו סבלנים כלפי חוץ, אגרו יותר ויותר זעם על תחתית המדרגה שהודחקו אליה.
הפועל הצעיר, פברואר 1914
באסיפה גדולה (יותר ממאה משתתפים) וסוערת של האיכרים יצא משה סמילנסקי (פברואר 1914) והוכיח את חבריו שעליהם לזכור כי הם לא באו לארץ כדי להרוויח כסף, שכסף אפשר לעשות הרבה יותר בחוץ לארץ, ושמי שבחר לחיות בארץ בחר בה כדי להשתתף בבניינה, ואפילו אם יקריב קרבנות – ואילו מי שחרד על הפרוטה הוא לא ראוי להיות בין בוני היישוב, ושאסור שכל מה שאינו בדל"ת אמות ה"קַבָּק" יהיה חסר־ערך בעיני המתיישב, ויזכור שקימוץ בפרוטות אינו מדיניות.
ואל הפועלים פנה מ.ס. (מאי 14) ותבע מהם שלא לנהוג בחוסר אחריות, שלא לנהל דמגוגיה מפלגתית, ושעבודה פירושה עבודה, ובלי שביתות, בבקשה, ובלי איבה לנותני העבודה, ובלי לשכוח שהיישוב צריך להיות מאוחד בכל הנוגע לבניין הארץ. כמובן גם האיכרים ענו לו, כמובן גם הפועלים ענו לו, כמובן גם הוא ענה, גם לאלה וגם לאלה, כל אותה שנה, וכל השנים הבאות, ועד היום.
ושוב ירד הלילה, והחשכה הטביעה הכל, ומי שניצל והתכנס אל משפחתו, ומי שניצל והתכנס אל עדת חבריו במטבח הפועלים, כדי שלא לטבוע בחושך. על מה דיברו סביב שולחן המשפחה לא נודע, אף כי אפשר לשער, אבל מה דיברו במטבח הפועלים מפורסם וגם כתוב ב"הפועל הצעיר" ובשאר כתבי העת: פעם אחת בא יעקב רבינוביץ ודיבר על "הספרות העברית החדשה בתור ספרות התחיה", ופעם אחת בא פיכמן ודיבר על "הכוח והצירוף בשירה", ופעם אחת היה זה א. ציוני שדיבר על "מן הפועל אל העובד", כי העובד הוא בעל ההכרה והפועל הוא רק האדם כמכשיר, או שלמה צמח שטען יום אחד לפני חבריו הנבוכים, כי אי־אפשר שכל האידיאה הגדולה תתבטא לבסוף רק בכך, שהיהודי יהיה משתווה במעדרו עם הערבי הזה, וקמו אז עליו וענו לו מכל צד, וגם אהרון דוד גורדון קם וענה לו, והוא ענה לו ולכולם, כל אותו היום, והם ענו לו כל אותו הלילה, גם הוכיחו לו וגם כמעט ניצחו אותו ואת החושך ואת הלבד.
אבל כמה מן האיכרים היו נאותים לבוא ולשמוע שיחות על דוסטוייבסקי? או על מרקס ועל קרלייל ועל "המשתה" לאפלטון? או על חיי גיתה, או על תרגומו של ש. בן־ציון ל"אטא טרול" של היינה? שלא להזכיר שיחות על "תולדות הקולוניזציה", או על "כוחו של ההמון העובד" – מי מן האיכרים היה לו ראש או לב או עברית – לכל מיני שכאלה, מלבד אולי נער פה ושם או נערה, לחרדת לב אמה, שלבה הלך שבי אחר הרוח החדשה וגם אחר איזה נער מתולתל אחד בוער עיניים?
בעצם, שלוש תרבויות נגעו פה זו בזו ולא נגעו, לא רק שלוש קבוצות משקיות, ולא רק שלוש אידאולוגיות חברתיות מסורתיות או לשוניות, אלא ממש שלוש תקוות שונות, מעבר לחזון המשותף על תחיית היישוב החדש. לאיכרים היתה המושבה התחנה האחרונה, וסוף המסע בארץ, ומשם היה להם אופק החיים. אבל לפועלים האשכנזים היתה המושבה רק כמין תחנה אחת בדרך להתיישבות, שם באיזה עמק רחוק, וגם ההתיישבות ההיא רק כסדן ליהודי החדש, ורק כקטע בבניית העולם החדש, ואילו התימנים עוד היו המומים מן השינוי שנפל כאן על חייהם ונואשים ממלחמת הקיום מיום ליום. בעוד שהקבוצה הגדולה מכל, זו שבאה מצדו השני של הגבול, קבוצת הפועלים הערבים, הם עדיין לא התבררה להם אפילו הבעיה הפלשתינאית, אף כי כבר התחילה מעסיקה ומטרידה את הערבים שבעיר, ותהיה הולכת להיות חומר־נפץ.
וכך, בתרדפה סיזיפית אחר המיפרק האחרון של היבלית באדמה הבתולית שעליה יינטע הפרדס המפונק, הצמא תמיד לעוד השקעות עד שזהבו יימכר וייהפך לזהב, בחציבה פראית בקרקע הטרשית בכוח מעדר כבד ובידים חלושות אבל רצון נחוש, חפרו האשכנזים ובסוף המענית כשנפלו שדודים הרימו עצמם בכוח כדי להמשיך בוויכוח שמן הלילה על עולם המחר, והמים בכד וחופן הזיתים וקרע הלחם עם החלבה, נבלעו מפני שהם היו צעירים, אבל ללא שום חשיבות, מפני שכאלה הם חיי החלוצים. גם התימנים דלי הבשר וארוכי הפיאות חפרו ולא פיגרו, ובהפסקה מילאו פיהם במין עשב חריף ללעיסה, ותמהו לוויכוחים המופלאים מהם, וכן הערבים, מן הצד, בצעו מפיתם, כלל לא מותשים ורק מגחכים להם אל שפמיהם לשמע הקולות והברקים של חיוורי הפנים ורכי הידיים שבאמצע.
מעליהם, קצת מן הצד עמד המשגיח, נאמנו של האיכר, משתדל להיות גם נחמד אל כולם וגם קשוח, והפרדסן עוד מעט יגיע על חמורו לראות על מה יוצא כספו המעט, שכה קשה להשיגו, ויעיר ביידיש למשגיח ויחטט בקצה מקלו בעדור אם לא נתעלם שם איזה פטר זנב יבלית, שיקום בלילה ויכסה מחדש את כל אדמת הפרדס – תקוות איכר עני, תקוות עם עני, כי הנה מעדר אחר מעדר, הולכת וקמה מן השממה ארץ הפרדסים, כולה משקה – וזהב יהיה בארץ.
אבל לא רק זהב. כי מה שחסר מכל היתה המוצקות, שתהיה כאן סוף־סוף מוּצקות: אדמה מוצקה ומציאות מוצקה ועולם מוצק. שיהיה באמת יציב, בלתי מוטל בספק, בלתי מפחיד באי־הוודאות הנצחית, בלי המה־יהיה מה־יהיה הניצחי, ושלעולם הסובב יהיה מרכז ממשי, ושיהיה בטוח, אלוהים אדירים, שיהיה בטוח, ושהארץ המובטחת תהיה אמנם בטוחה, מוצקה ויציבה. ושלאדם היהודי הזה יהיה מקום בטוח בעולם מוצק, וכי אי־אפשר שיהיה במקום כזה? הו, אשרי מי שעשה לו מקום ויש לו, אשרי מי שהשריש שורש של קיימא במקום בטוח.
ואחר כך נגמרה השנה, והיתה מלחמת העולם הראשונה, וגם בא הארבה, ואחר־כך באו האנגלים, ובאה העליה השלישית ועמק יזרעאל נגאל, והיה חוסר עבודה והיו מאורעות, וחולדה נשרפה והאירה את חצי השמיים, ובאו עוד עולים, והשקדים נעקרו ונהפכו לפרדסים וכרמי ענבים נעקרו ונהפכו לפרדסים, וכבר מזמן איש לא היה מגדל טבק, והיקב לא עשה יין, ורק עוד מעטים עוד היו מגדלים ירקות או פרות או תרנגולות, והכל נעשה גדול יותר, סלול יותר, כבוש יותר, מתוחכם יותר, ומכון ויצמן והפקולטה, וכבר לא נוסעים לרחובות ברכבת, ומקרטעים משם בחולות העמוקים אל המושבה, וגם "דרום־יהודה" נעשה לאגד, ונעקרו הפרדסים עושי הזהב, ונעקרו משוכות האקציות עם פרחי הזהב, ונתערער ללא שוב איזה שווי־משקל מיוחד שהשיגה הווית המושבה. ואחר־כך נגמרה המושבה בעלת השם והצורה האישית, והלכה ונעשתה לעוד סתם עיר, עוד סתם מקום חסר צורה ופרצוף אישי, עוד סתם מקום אחד חסר אישיות.
ואחר־כך היתה מלחמת־העולם השנייה והעולם נשתנה, ושמועות נוראות על שואת יהודי אירפה, ומלחמות קודם המדינה בערבים ובאנגלים, וההגנה ואצ"ל ולח"י, ומחביאים נשק בסליקים, והרחובות כבר סלולים ויש מדרכות ובתים ישנים מפנים מקומם לחדשים מהם, גבוהים מהם, סתמיים מהם, ופתאום וכבר יש מדינה ובית־קברות צבאי, וכל האיים של המושבות הים שביניהן יובש, והיו ליבשת רצופה אחת, ותל־אביב כבר שולחת זרועות תמנון אדירות התופסות כל חלקה טובה, וכל חלקה נטועה וכל חלקה פרועת אקליפוסים אחרונים, או ג’וּמזים יתומים, וכל חלקה שהיתה נושאת בית אחד, שהיה שונה מבית אחר – והכל, כמתוך ממלחה גדולה, אחת, הלך וניזרה על הכל, הלך וזרע את ממלכת השיכון השלמה.
אחר כך כשתהה אבנר וחקר לדעת מי היה יצחק הלז והיכן הוא, נתעורר זלמן ובחיוך מזיד וחוקק חריצים סביב פיו ועיניו ובתנועת־יד של ,,מה אומר ומה אדבר” פתח, ומיד אזל חיוכו וקולו נתרהט, כאילו לא ניחא לו לדבר בכך, ואמר שנהרג הלה באחד מפרברי העיר, דוקא בעיר ולא כאן, והוסיף, שבזמנו כתבו הצהובים על זה הרבה – כלום לא קרא? – ואת הרוצחים, כמדומה, לא תפסו עד היום, אך זה אינו מן הענין, והנה שם היו שדותיו. ופה, מעבר ערוץ־הנחל – חלקת נטיעותיו. וביתו (הנה שם, מאחורי האקליפטוסים ההם, ברוש וגג־רפת, מימין, ליד הדקלים – כן זה ביתו), ניכר לפי הורדים המרובים שלפניו (כל ימיו חבב הלה פרחים… ידע את שמות כל פרחי הבר…), ועתה נסתלק, הלך ואיננו ו… ונגמר…
שועטים הסוסים לאורך ערוץ נחל גוזר בנפתוליו מאדמת השדות התחוחה, מעמיק חתור עד הִגָלוֹת מחשוף הבזלת האפורה והחלודה מבין קָלִיקֵי עשב מטוּיט וצוקי כפים חברברי כתמים דהים וצפופים. ריח מדבר חרב ואכזריות ערבה נדף מצחיחותו. העשבים ההינו לרדת רק עד שולי שפתו ונעצרו, ורק טַיוּן אחד בודד הצהיב וקמל בתחתיתו. ולנוכח חום היום היה זהב־השדות היבש והקשי בולט ביותר וצובע את עין הסביבה. שורות הזיתים שהתקרבו אליהם עתה הפכו לעומת הרוח את צדם הלבנוני של עליהם, קמצו בצלם והקפידו לבל יבצבצו מחוץ לחוג נופם. גם אקליפטוסים בודדים מדולדלי־אמיר ומצהיבים, נצבו קלפיים בשתיקת מסתגפים. קול לא השבית את הדממה.
– תתפלא אם אומַר שכולנו כאילו ידענו מראש את הבאות, ואף הוא עצמו, נדמה, ידע מה צפוי לו, ובעינים פקוחות הלך לקראת סופו וכל כך בולט היה הדבר, עד שלא נדהמנו כלל כאשר הודיעונו על כך, לא הופתענו, כאילו טבעי הדבר ומובן – נגמר הכל… מוזר, האין זאת? וגם לא הגיוני… אך עתה, יש ותוקפת חרטה, מדוע לא התערבנו בעוד מועד, מדוע לא עכבנו, לא הזהרנו ולא עשינו מאומה… ברם, כמובן, זוהי חכמה לאחר מעשה – חייך בזוית שפתיו – מכל מקום אני מטפל כעת בחלקת מטעיו, מעבדה. חורש, משקה, עושה הכל, ובזה כאילו אני פורע איזה חוב… רצונך שנדהר לראותה. בוא! –
מתחילה פרץ הערמוני ושטף בששון ובצהלה, ואחריו הפשיל השרוק אזניו ונסחף אחריו, נתלהט בדהרה, כשהוא פוזל בכל זאת לעבר הזדמנויות־לַעַט מוחמצות. הרוח טפחה בפנים, צלולה וקרירה, ושרה עליזה באזנים, והלב עלץ והתרפק על הדהירה, והכל נעשה קל ונוח כאילו הוקל הנטל והתפרק. הם התעכבו ליד פרדס צעיר מצהיר בטרפיו הרחבים לאור השמש. גוניו, הָחל מצהבהב־בהיר ותכלת קלה שבראשוני ציצים מלבלבים ער הכְּחול שבקפלי עלים קשישים, היו פתוכים ומרוססים בצמרות הללו שבאִבָּן, והגזעים הדקים והמסוידים נצטרפו לשורות מצטפפות במרחק, ועוגיות־אדמה המכילות שרטונות־סחף מההשקאה האחרונה עוטרות להן, ותלמים רכיכים ממלאים את רווחי השורות. הכפר נראה מכאן זעיר – טפות־אודם וגבשושי־ירק. ואילו ההר היה שגיא וגרום וחריצי־ערוציו כגידי־שרירים עבותים.
וזלמן כבר ירד מסוסו, מטייל בין הנטיעות, קוטם באגב עלה יבש, קושר בד רופף לסומכתו, ומפטפט מקוטעות, מפנה עיניו לאבנר ומראה בידיו על בני־טיפוחיו:
”יפים, לא כך? וכשמשקים אין המים פורצים כלל!" ונובר ברגלו באדמה, ומהרהר בקול: ”אצטרך לחרוש בסוף השבוע…" וחוזר ונאחז באוכף, ומספיק לשלוח אגודל אל מאחורי כתפו – ,,את אלה כבר יהיה קשה יותר לעקור, לזה אדאג אנכי…" וקופץ בזריזות על האוכף – ,,לא ספרתי לך שחלקה זו נטועה מחדש, בפעם שניה, לאחר שבליל־חושך אחד נעקרו הראשונים…" והפנה את הסוס שנית לעבר תחומי השדות. ”טוב שלא ראית את המראה הזה של הפרדס, העקור!"
אי־מזה, מחיק הבקעה עלה קול־שירה עבה ומונוטוני, מתבהר ומתעכר חליפות, ועשן קוצים כסוחים ומוצתים תִמֵר ונמוג. זיוָונים בשרו על מציאותם הסגולה בתוך הקמה. ולאורך הפרדסים החרושים היו אבחות־חום מפזזות באד הרגבים עם ניחוח אדמה חמה. בפנים השתרך חורש אחד אחרי מחרשתו, מתנער ומפטיר הברה צרורה, ספק כלפי הסוס ספק כלפי הרהוריו, ופוסק וממשיך בתלם.
– זוכרני – פתח זלמן מחדש והחזיר את רעו ממקום רחוק, – באותו לילה שמרתי עם יצחק ליד הגורן. היו ימים לא שקטים. שמועות שונות התהלכו. היינו מתוחים. ובחצות הלילה הוארו השמים מפאת מערב, מעבר להר, שדות רחוקים בערו. ראית פעם שדות בוערים? מסביב היו שמים שחורים ושקטים, ומפוחית של פה מנגנת בכפר, ובפינה אחת אור אדמדם מבשר רעה, ואף הוא רחוק ושקט… לא נוח היה לשבת בחפירה ולא לעשות מאומה, בעוד שם עמל שנה שלמה עולה באש…
אך מה אפשר היה לעשות? עד שחר ישבנו, ואז הלכנו לחלוב וחזרנו ורתמנו ונסענו לחרוש ב,,זוג" את הפרדס. עוד אפשר היה לראות בדמדומי־הבוקר את נוגה האש במערב. ישבנו ושתקנו. עד שאחר־כך, איני זוכר איך, היינו מסיחים בפרדס, – והוא אמר, זה אני זוכר, שמעתה ועד חודש ימים אין פרדסו צריך לכלום אלא לצמיחה בלבד. (היית צריך לשמוע כיצד היה מדבר בפרדס זה, לראות את פניו בשעה שדבר בו, כאילו, נו, מה אומר, כאילו בבנו הרך דבר… אתה מבין.") ליד החורשה שלפני המטעים (הנה זו), עמדה חבורת אנשים. ,,מה שוב? – שאל – עוד צנור פקע?" משכתי בכתפי. ככל שהתקרבנו הרגשנו שיש דבר בעמידתם שם. כשעצרנו הוסיפו לשתוק. וכאילו הסתירו את מבטיהם. איזו שתיקה כבדה. ,,אין לכם לאן לנסוע!" אמר אחד בניגון משונה. משהו לא־טוב עמד באויר. השתדלנו לא להבין "וכי מה?" חקר יצחק. ,,הלילה… נעקרו הפרדסים". – כאן בלע זלמן רוקו. – חשבתי שלבי קפא בי רגע. יצחק קם ונצב שחוח כסימן־שאלה. הביט נכחו בעינים מוזרות. פתאום נחלץ, קפץ ורץ קדימה. ,,איך זה היה?" שאלתי אחד מהם. ”מאי נפקא מינא" ענה זה כמעט בכעס. ,,את שלוֹ עקרו לגמרי" – לחש אחר והסב את עיניו. עליתי על העגלה ורדפתי אחריו. אולם שקלתי בדעתי ועצרתי. התקרבתי סחור־סחור, מרחוק. חשבתי: אולי טעו, אולי… ונחפזתי ללכת… כן, היו עקורים, עקורים… אתה מבין, עם השרשים למעלה, שרשים אלה שזה עתה נדבקו לרגבים… זה היה דומה ל… למה… מה אומר לך… עקרו, כרתו בגרזן, מעכו ברגלים, דרוס ורמוס. ואיזה שקט היה מסביב. ומה נשאר לאמור? לא כלום. לא כלום”. לרגלי היה מוטל שתיל אחד שבותק בגרזן, פעם הכו בו ורק הקליפה נפצלה, בשניה כרתוהו, וריח־שרף היה נודף קלושות. והשמים היו כחולים כל־כך… יצחק התנהל לאטו. נרתע מפני מבטי, השפיל ראשו כאשם וצעד אל העגלה. חשתי שמיד, שאני תיכף… הלכתי בעקבותיו. על יד העגלה נפנה אלי. הביט בי. היה לו מין מבט, מין מבט… איני יודע… וכך אמר: ,,צריך יהיה, זלמן, להתחיל הכל מבראשית" – ומהר להסתלק ממני, כדי שלא נהיה כמו ילדים, כדי שלא נגיע… מפני שאי־אפשר היה יותר, והוא, ואני…
כאן נשתתק זלמן באחת. אותו חריץ העמיק במצחו. שפתיו הדוקות, עקשניות. והמושכות נתמעכו בכפו הסדוקה, הגדולה. זהרורים כחולים נשרו מלמעלה ופזזו במרחב. נשיבה קלה באה ממערב, לואטת וחדלה. אחר־כך הפנה זלמן ראשו וחייך קלות אל אבנר והעתיק מבטו ממנו והלאה וחיוכו הולך ואוזל לאטו. ובאמת – פתח וסח חרש – כך היה. מיד למחרת יצא יצחק להתחיל שוב, היה משונה. כאילו נזדקן בהרבה שנים, ומראה לו כלאם שכולה. היה רציני. נמנע מפגוע בעיני חבריו. אבל עבד בעקשנות. לא חכה, כאחרים, עד שיהיו האמצעים והבטחון למטע החדש, אלא עשה זאת מיד. במין השתקעות והסתגרות. הראה פנים זועמות לכל מי שנכנס עמו בשיחה. חרש את החלקה. פתח בורות. זבֵּל. השיג שתילים. שתל. השקה. ורק אחר־כך כשעמדו אלה במקום הקודמים, והכל כאילו נתאחה והושלם, קם באחד הימים ועזב את הכל – והלך. הלך לו יצחק…
הגיעו אל שדה־ספיח ירוק־מצהיב וחרציות בשלות וזוהרות צוחקות בפאתו. עוזרָד זקן וסבוך היה גדֵל מן הצד. שם ירדו, כפתו את רגלי הסוסים ושלחום לרעות, והסבו בצל העץ לסעוד מה ולפוש. ומשלגמו מצפחתם גהרו לרווחה בין הרגבים שרק עתה כוסו בצל ועקבות חום השמש עוד שרדו בחביונם. הד דבריו של זלמן עוד צלל באזנים ונצטרפה אליו שירת־הלב החנוקה. יגון זה שעוד לא פורק מאז, מימים רבים. ומצטבר הכל לענן כבד הממלא את חלל הגוף ודוחק כל שיור של נחמה, של תקוה, הלאה, לחוץ, לאשר טובל באור־השמש. ומועקת־סיוט דחוסה היתה רובצת באמצע ומיבבת מרות: מה יהיה הסוף, הסוף מה יהיה? – עד שנבאש הכל סביב, ואין טעם עוד לחזור ולנשום אויר, אין סיבה למאום, אין ערך לדבר, הכל בטֵל, מיותר ומרוקן! מה ערך להתנגדות, מה היא התחשלות – אם אדם נסער כמוץ בכל רוח, פורח בנָשבה ונחבט ארצה בחדלה. איך אפשר להמשיך כך? ועד מתי? יוקד אדם בתוכו, נאכל בשלהבות עצמו, מפלל, משווע, אף משפיל עצמו ומתיסר, גם את לבבו הכניע וכבל – והאות המקווה איננו. איננו. ושתיקת יתמות סוחטת לו חיוך של עוגבת מזקינה. אין צורך ביסוריך, ולחנם קרבנותיך. ברם, את עיניך לא תוכל להסב, הבט, בן־אדם, גלויות הבט, ראה כל יפי תבל, כל מתעדן וטובל בים של אור, כל שלֵו רוקם רקמתו בנחת – ראה כל אלה, ודום. אין זה מן ההכרח שנפשך תכלה ורירך יזל – הבט, סתם, כדי ללמוד ולהחכים. אולם גם זה אינו אלא אחיזת עינים. כלום אין מלת־אמת פשוטה ונוקבת ליסורים כה הומים, לכיסופים ללא מוצא, לגעגועים המבריחים אדם מעולם אל עולם, מענים בצמא תמיד, היודעים מקום כל מעינות מים זכים – ופיהם חסום וחשוק?
– למה הלך מכאן יצחק? פנה בשאלת־פתאום נמרצה אל זלמן, שהיה פורט גרגירי־שבולת ומכוססם.
אכן, חמשת היושבים בצל ושליחם העומד עלינו שלחו חפשי עתה, ידיים סוערות ונתלהטו לדיון מפורט בהערכת המצב ובאומדן הדברים; ואין רגע נכון מזה לנטשם ללהגם ולרוץ למקום שנכון לרוץ אליו, ולעשות שם את המעשה הנכון ולא להפסיד רגע.
אלא, מהו זה הנכון? והיכן הוא?
קצרה רוחך, חביבי? בסיפורים נוהגים לפטור כל זה באמירה קצרה, לאמר: למה להאריך, הנה, זה היה הסוף – או, קמנו ויצאנו מיד לדלוק אחר הבורח. או מספרים קיצור לשון מעין זה, כך: ונעצרנו אצל חבורת ערבים, וכשהללו הבטיחו כי הפרד לא עבר אצלם, אמרנו זה לזה, אהה, או הו־הו, או מהםם, רב פשר, ומיד סבבנו ורצנו לתפוס אותו בדרך השנייה, לולא שלמעשה שלנו אין כך. אין כזאת. תקועים היינו בשהות הלא מתפשרת שבין לבין, וזו שהות שאי אפשר לשכוח, או למרוח בגבורה, תקועים בלא לדעת מה ממה ולאן מלאן, עזובים בחול החם, סנדלינו בידינו, נכונים לרוץ בכל מאודנו לכאן או לשם, אילו רק היינו יודעים אנה. אבל לא היינו יודעים, אין לך שעה יפה מזו לומר, ומקרב הלב: אח־ווי.
כלום אפשך לחזור הביתה בלי הפרד? לא, לעולם לא, לא אנחנו! הרי שלהפשיל רגליים ולדהור אל המשך הדרך שמן השער והלאה, כן, – אבל לאן? אפשר גם לחזור אל הפרדס של סבא זאב – לשם מה? הה, דוד משה, דוד משה אייכה? בוא ראה אנה באנו. בוא ראה איך נשתבשנו לנו. אמור לנו מה, בוא תקן את הדבר שהתחיל יפה ונשתמט אי־כה מבין ידינו והתקלקל ככה – דוד משה שלנו, אייכה?
"נחזור" – רטן ואמר אחד משנינו כאילו היה רעהו אמור לחלוק עליו, אבל גם השני החזיר ורטן: "נחזור" – בלי לחלוק, ונוסף גם קול שלישי, אותו ערבי שהיה עומד עלינו כל הזמן, גם הוא אמר: "נחזור" – ואולי הוא אמר ראשון ואנחנו חזרנו אחריו, כשם שאפשר שכולנו יחד אמרנו ברגע אחד – "נחזור" – אם כה ואם כה כבר כולנו בדרך בחזרה, שלושתנו חוזרים, ורק עוד גוחנים בגניחה לנעול סנדלינו, לפי שהריצה תמה ואין עוד מה לרוץ. כשאינך יודע אנה, מה תרוץ? ומבוססים בחול כבר היינו בריצה חזרה.
כל אותה דרך, כל אותן מחשבות מעופפות ודמיונות נפוצים פרע, באדום ובשחור ובשוד ושבר, והבושה שעשינו לדוד משה, ומה שעוד מזומן לנו הנה אך מעבר לעיקול־דרך זה, עוד קודם שתשקע השמש, (הה, הלוואי וכבך היה מחר, והיינו כבך חכמים ויודעים איך ניגמר יום אתמול). לא אטריח עליך כל אותה אימה מורגזת בסיוטים לוהטים, שהפליגו עד קצוי הררי חושך ועד מעבר להם, עד מצולות ים והעמק מהן, ועד קץ כל הקצים והלאה משם, וכל אלה נראים פתאום מלים ריקות ורחוקות ורק נשארים תקועים, עם כל המכעיס הזה, עם כל אין־הישע הזה, כשקולו של הדוד משה מנסר פנימה אין־חשך, חזור ונסר: "ותהיו זהירים, כן?…" "ותהיו זהירים, כן?…" אף הכרכרה פשטה צורתה ולבשה צורות שונות ומוזרות, איומות ומחרידות, מרכבות השטן וכת דיליה, אף הפרד נשתנה והיה לתפלצת עשרה ראשים, צוחקים כולם באלפי שיניים בוהקות, מצליפים באלפי זנבות, הכל נסתחרר ונתבחש עם מועקת הצער ומוסר הכליות, עם זו הבושה הגדולה, השחורה, שאי־אפשר לנו עוד שנראה פנינו ביו הבריות אחר כל הדברים האלה, הה, אמא שלי – לא ישוב עוד בנך, לא יוכל לשוב – נשתבש ולא יוכל לשוב, חתפתהו הרוח ואיננו…
ורצנו והגענו עד השער, זה המבורזל, החדש, הצבוע ירוק, ואותו שלישי שרץ עמנו, שהיה טפול בנו, סובב ומקיף אותנו בגודל צעדיו הארוכים, הבאים בזה אחר זה, בשיטתיות ובשטף כזה, שבנקל היו יכולים לעבור ולהקדים ולהרחיק ממנו והלאה עד קצוי ארץ, בטרם נדע מה – אלא שהלה, איני יודע איך, גם השיט רגליו הארוכות וגם נשאר כל הזמן עמנו, והנה עתה הוא שולח אצבעו הארוכה מתוך ידו הארוכה, מורה על החול שלפנינו ומראה לנו מפורשות מה כתוב בו, גם מבית לשער גם מחוץ לשער, ושאינו אלא דבר אחד, מובן ופשוט ללא כל מקום לטעות, לאמור : לא עברו כל כרכרות מעולם!
לא ?
לא.
איך זה לא?
הנה, הביטו וראו – לא ! נושמי לא, עמדנו שם והבטנו אלמים. אם כן, לא יצאו מן השער? לא. כתובה בחול רק נסיעה אחת פנימה מלפני שעתיים, ושני צמדי סנדלים רצים החוצה מלפני רבע שעה, בבקשה, הנה, וזה הכל.
ובכן, לא יצאו מן השער הזה, משמע, הפך הפרד פניו וחזר אל השער האחורי? ודרך הואדי, אל החול הרך, אצל הגבעה ההיא שהשמש אינה שוקעת אליה, שעל פני צחיחותה רק עשבים יבשים רחוצי־זהב רדופי־רוח, המונים המונים, ועל פניה רץ חזר לו ועד אותו המטע החדש אשר ממנו יצאנו, ואשר בו מסר והפקיד הדוד משה בידינו, בשלמות, כרכרה אחת ופרד אחד רתומים ויפים וטובים, ואמר לנו בחיבה – ותהיו זהירים, כן? ונסע לדרכו.
שמעת כזאת מימיך? ובכן, בלא הדוד משה אין לו לפרד הזה חיים? דבקה נפשו בנפשו כביכול ואם הוא אינו לו – מי לו, פרצוף בהמי! וסבב לו וחזר ורץ אל מקום הפרידה – לך דע נפש בהמה! אה, שדים ורוחות, ומי יודע אם לא הפך את הכרכרה אל הואדי, אם לא כלבי הבדואים נתקהלו עליו, התנפלו לטרפו והבהילוהו עד פלצות, ואין מי שינופף עליהם בשוט, רוץ, ישי, רוצה רוץ, בוא רוץ כל עוד לא חרוץ!
ואספנו לבנו ורגלינו ורצנו שנינו, והשלישי, איני זוכר אם נעלם משום שכבר עבר אותנו קל־מהרה, או משום שלהיפך, נתמהמה לו אי־בזה מאחור, או משום שחמק בשביל אחד משבילי הפרדס, לעשות קפנדריה, לקצר לו קיצור, ומכל מקום רק שנינו היינו בריצה ההיא בשביל ההוא, בפרדס הצעיר, המרווח, המושקה, יפה העלים, סוד הגזעים, הממושטר כולו בסדר מדוקדק, ושותק בשתיקה, שורות שורות לכל צד, הישר ובאלכסונים, וככל שתפנה, שורות ארוכות, רצות הישר לפנים, בלי שום גמר.
לבסוף תמה הריצה והיינו מעומדים מנשפי קיטור, מעל שתי חבילות ירק מושלכות ארצה, קצת גומא־הפקעים, קצת רגלה־רגילה, וקצת דורת ארם־צובא, ממורבקים שכמשו קצת, עקורי ממים, וחזרנו לנקודה שממנה התחיל הכל ועמדנו כאילו דבר לא היה, לאחר כל מה שהיה, הנה אנחנו, הנה הנקודה, הכל והכל ולא כלום.
מה אמרת? אבל המתן עתה ואל תפסיק אותי בנקודה זו – ממש עתה הולך וקורה דבר, מיוחד מאד.
*
כי בעמדנו משתהים כך, במצולב שבין כל השורות הישרות היוצאות לכל הכיוונים שבעולם, שורות שורות, אילנות בריאי ירק וסודי רגל, בלב אותה שתיקה יסודית שיש בכל פרדס גדול, כאילו אין גם אפשרות שיהיה קול נשמע בתוך הצמיחה הירוקה, ורק פיפוי דממה נשמע, שקוית צל ושמש, עמוסת רפרוף, אבק זהב דק בתוך מרחבים ענקיים כל־כך, שאינם דומים אלא לים אין־חוף, עד שאתה מתמלא כנגדם עצבת קטנות שותקה – שמענו אז פתאום בסמוך לנו, במעבר כתפנו הימנית, ממש במעבר שתיים־שלוש שורות, אולי ארבע־חמש לכל היותר, נאמר, שש, שמענו שם קול דברים, פתאום, זה שואל וזה משיב, זה אומר וזה אומר, קול דברים שאינו מפצח את השתיקה, שאינו ריב דברים, שאין בו מאום מן התקיפות, או מן הפתאום, קול־דברים אחר, שעלה צף בעליל על פני פכפוך השתיקה, אף כי לא כנגדה, כצוף אולי דוגית אחת על פני שלוות נחל הומה ריצודים.
ניחא, אך מה פתאום כה חשוב לנו וכה יקר לנו קול־דברים מועט זה, לא ממרה ולא מערער זה? מדוע אנחנו שנינו מציצים עינינו זה בזה כעת, ובלא אמור דבר נעתקים דום מן הנקודה ההיא, זו שעד אליה חזרנו בלא כלום, והולכים אחר אותו קול־דברים קרוב שמכאן, זה שכלל לא רחוק מכאן, ושאיננו, בסך־הכל, אלא מגיע מן השביל המקביל לזה שאנחנו עומדים מתוקעים בו לחינם, חמש או שש שורות מאתנו ופנימה, אחד המקבילים החותכים זה בצד זה את המטע המיושר, המפולס, המהונדם בהנדסה ישרה, ריבועית, ממושבצת לתכליתה ולהגינותה בדקדוק שליט ומשתלט ודן דין יחיד ואין מנוס מפניו, כשלא השביל האחד רחוק מבית הבאר, ולא השביל האחר רחוק מבית הבאר, וזה כזה מתוחים ועוברים שקטים בקוים המקבילים המהונדסים ההמה…
אתה, כבר מחייך לך? אני אתך, אף כי קצת משום־מה מתכווץ לי גרוני, ממש כך היה. אל תצחק למשבתנו: שם, במקביל הזה, חמש או שש שורות פנימה, שאלה כאלה נטועות בשורה, שאלה כאלה עשירות ירק וסודות גזע, עמד לו הפרד ההוא, המבוקש ההוא, הנעלם ההוא, עמדה הכרכרה שלנו, הזו – פשוטה ושקטה ושלוה ושחורה, כל־כך פשוטה, כל־כך שלוה, כל־כך כמו שישנה מעולם, כאילו מעולם לא היה אחרת, ממתינה באורך רוח, אולי גם בקצת תמיהה לאן זה נעלמנו עת כה רבה, ואולי בלי שום תמיהה, משום שהכל באמת פשוט כל־כך וחסר תמיהה, ומעבר מזה לפרד עמד סבא זאב, ומעבר מזה עמד אותו ארוכי שנלווה אלינו ונתעלם ממנו לפתע והם משיחים ביניהם, זה אומר וזה אומר, קולות שקטים בתוך שתיקת עולם שקט.
ושנינו באנו אז, כפות ידינו ריקות מאד. נאלמים אין מלה, בין מחייכים בין נזופים, והצטרפנו אף אנו לעמידה ולעומדים ולשתיקה, שם אצל הכרכרה של הדוד משה, שהיתה בלעדיו, ורק אנחנו היינו סובבים סביבה, אבל כשראה אותנו הערבי בבואנו, הניף שתי ידיו וכבר היה חובק בכפותיו הגדולות אותו הפא־פם של הרכב ונפח בו ותקע שתיים תרועות, כתרועות חצוצרה, ופרץ בצחוק גדול כאילו אמנם אפשר לעגל את המצולע, להחליק את החידודי, ואף אנחנו התחלנו מחייכים, ואף סבא זאב חייך מתחת לשפמו, אף כי צללים הלכו בין קימטי מצחו ובארבות עיניו, הרואות בהפסד דברים שלא יוכלו עוד לתקון.
כלום היינן חייבים עתה הסבר למישהו? אבל לא הסברנו דבר. וכי מה היינו מסבירים? או כלום יקום כעת סבא זאב וינזוף בנו? ראויים היינו אולי לנזיפה, אבל סבא זאב לא ינזוף. ובכן מה?
"נעלמתם", – זה כל מה שהגיד לנו סבא זאב, ספק בשאלה ספק באמירה, וגם אנחנו לא הגדנו ולא כלום, ולא שאלנו לא כך ולא אחרת, וגם לא אם אמנם כאן וככה עמדה הכרכרה כל הזמן, גם כשהיינו אנחנו רצים שם בחול כנשוכי־ערוד? האמנם רק בשביל אחד מן השבילים המקביליך טעינו, בסך־הכל שלוש־ארבע או חמש־שש שורות, במטע בן אלף השורה ושורה, וזה פשך כל הדבר? או שמא…
טוב, נניח לזה. וכעת מה? שעה ארבע קרובה. צלצול פעמון הפסקת העבודה כבר היה תלוי ועומד ליפול בכל רגע. השתיקה תטולטל אז רגעים אחדים על מנת שתשוב ותרגע שבעתיים אחך־כך. הפועלים יתקבצו ובתהלוכת אחרי העבודה, קבוצות, קבוצות, סלים ריקים יהיו תלויים על זרועם, יעברו בקטעי דיבור וצחוק, ומיד לאחר תשואות הווייתם תתאחה לה השתיקה היסודית של הפרדסים, ותשוב ותסגור, עד צאת התנים.
ובכן ? לא־כלום. הימסור לנו את המושכות, שנחזיר את הכרכרה, או בעצמו יחזירנה, סבא זאב, או בידי הארוך הזה יפקידנה, ואנחנו לא נהיה אלא מטענה שמאחור, מבויש ונכלם? סבא זאב הביט בנו ואנו היינו מובטים, ואחר־כך גם חייכנו אליו. ועלינו אז בהיסוס־מה אל הכרכרה. אל מושבה הקדמי, מזה ומזה, והוא השקיט את צללי מצחו ונתן את המושכות בידינו. מה שהיה היה. ולעולם תנסה מחדש. אין כל ברירה אחרת. גם הלה, השלישי, עלה וישב מאחור, ביראת כבוד. ואומרים כולנו שלום לסבא זאב והוא אלינו מניד ראשו לשלום, ונשאר בצללים היורדים. שותק כאשר שתק כל חייו. והפרד הוא שמע, משך בגבורה, ובלי שום מוסר כליות, והעתיקנו והוליכנו בין השורות ההולכות וסוגרות מאחורינו על דבר, שלעולם לא נדע מהו, סוד מושאר להם. ואצל השער החדש, המבורזל, נפח פתאום ישי בפא־פם ועשה שתי תקיעות, ברורות והחלטיות, כאילו באמת מוחלט וברור, וירדנו לדרך החול, אל תוך רפידת המיית התורים המנמיכה וכוסה הלוך וכסות, ומאחורינו מתחת שמי השמש היורדת היתה שם גבעה אחת, מוארה מאד, ומשהו קעור בה, בפנותה למעלה, כאילו פתוחה לקלוט, כאילו פרושת־כפיים לכנוס דבר נכסף אל תוכה, בוא, רד, רד, בוא ! –
פרקנו את השלישי הלז ליד חבורתו שבצל הכותל. שהינו שם רגע, סחים עמהם והם סחים עמנו, קצת אומרים דברים קצת משיבים דברים, וכאילו לא אנחנו, וכבר ממשיכים. וכבר מסילת הברזל, ונעצרנו להשקיף ימיה ושמאלה ואצל הפסים רצועת אור מפרכסת, ונקי וריק שם לכאן ולכאן.
מאליו יודע הפרד הכל. וכולנו בשתיקה לא מופרת. לשונות צינה נתארכו מן הצל המעמיק והיתה מתממשת שתיקת אחר שעה ארבע, אשר צלצלה אך זה עתה מכל פרדס ופרדס, בכל מקום ארבע אחר, ופעמונים אחר פעמונים דיברו והחרישו, ואין עוד אלא שתיקה, אשר הזרים אך יצאו ממנה והיא תישאר לבדה כל הלילה. מנוע באר אחד כבר התעטף והיה עומד בתפילת ערבית.
אבל קודם שנכנסנו להיבלע במנהרת האקציות האפלולית, הכרכרה של הדוד משה, הפרד ושנינו אנחנו, השארתי את הדרך קדימה לישי, והפכתי ראשי לאחור לראות רגע מה עוד נותר שם, ומה מתברר אז? כי רוב העולם אינו ארץ, כי אם שמים, כי אין הארץ בלתי אם רק פיתה שטוחה ולא תופשת הרבה, גם פרדסיה, גם גבעותיה, אפילו חודי חניתות ברושיה וכל הרפתקאותיה ככל שהן, כל זה תם הנמך, ומזה ומעלה, ועד רום אין חקר, שם מרומי גבהים והכל שמי־שמש, מפה לפה.
וכשהיה נראה כאילו הנה עוד יוסיף עתה, ברגע האחרון ההוא, ויתגלה אלי, מופנה הראש, דבר נוסף, מיוחד מאד, ומופלא מאד, מתוך הגבהים הריקים והטהורים האלה, המתלקחים להם דוממים בלבנת הספיר – באנו אז אל מנהרת משוכות האקציות הסוגרת, האפלולית, רחושת פיפי כוכבי ואקציית ורפודת החול החם, ונכנסו אל חובה השותק ונסגרנו בה, וסוגרנו לנו.
לבסוף זרק ישי את חבילת העשבים החבוקה בידיו: "צריך לעשות משהו", הכריז בכעס גדול.
"כן"!, אמרתי גם אני ונפטרתי מן הערימה החבוקה שלי, ועוד הוספתי והטחתי מעלי ארצה כל פיסת גבעול שהתמהמהה עלי כאילו היתה חברה שלי.
"מה יכול היה לעשות?", הקשה ישי על נפשו של הפרד.
"שום דבר, הוא מוכרח להיות כאן באיזה מקום".
באיזה? אדרבא, באיזה? לשאול את מישהו? ללעג ולקלס נהיה. ובכן, לא לשאול, כי־אם לרוץ ולחפש, מוטב, אבל אנה? ועוד, תאר בנפשך מה יאמר כל מי שיראה את כרכרת הדוד משה רצה לבדה, ריקה – איזו שמועה תתעופף אז בעולם, כרוח רעה?
רע, יותר מרע, רע מאד.
"מה אתה מציע?", אמר אלי ישי ורוחו בל עמו.
"לחפש", אמרתי אני בעוז ורוחי בל עמי, "ומיד", הוספתי עד שלא יימס העוז.
איך נוכל לשאת עוד את עינינו אל הדוד משה, איך ניראה מעתה לפניו: שני פותים קטנים, שפלי ידיים וקצרי בינה?
ומה אומרים העקבות שבחול? הה, הנה זו התחלה טובה ורבת מעוף, החינם קראנו ספרים, חצאי ימים וחצאי לילות, בין כל השיעורים, החובות, התפקידים והמשחקים ומעבר להם? אבל העקבות שבחול אינם אומרים לנו הרבה, אמנם כתובים בהם עקבות עגלה הנה, כאן, לפניך, בחול, אבל מה זה אומר? לכאן או לכאן? אבל לשם, כמובן, שהרי אין כל סימן כי סב הפרד על עקביו וחזר. הביתה רץ הנבל, אל אבוסו – לרוץ בחורים לרוץ, נרימה פעמינו, חושו אחים, חושו!
רצים ושביב תקווה מהבהב.
רק להשתדל לצאת בלא שאיש ישגיח בנו, שלא יבוא מישהו עלינו ויתחיל לשאול שאלות ולעורר אנשים נוספים להתעסק בנו. להימלט מהר מכאן, מפגישה אפשרית עם סבא זאב, שעיניו עמוקות בצללים ושפמו מכסה חיוך עצוב לא־ניכר – ולהשיג את כל הבורחים עד צאתם את שער הפרדס, זה הברזלי, הצבוע ירוק, החדש, ואולי… הה, אולי השער סגור ושם נלכדו לנו?
לא, פתוח לרווחה ולשמצה, ככה שומרים פרדס? הפקרות, הפקרות, לכל הרוחות, שלוש ורבע, עוד מעט מועד צאת הפועלים. מכל הפרדסים שבכל העולם יצאו, ראשונים שבהם עתידים לראות שני פוחזים טפושי צורה רצים בחול בידיים ריקות לתפוש.
רצת מעודך בחול? בעמוק, בטובעני, נוסף על כל אותם קוצי־קיץ וסילונים ממאירים שהרוח השיבה לתוכו? חצצי כל העולם התגנבו לחול התמים, עם זרעוני אספסת חדודיים, מאותן כריכות דוקרניות, עם ההן פרודות הגזר, שמכל שמשיית זהבו לא נותרו בזה אלא קיפודים רשעים, הנתחבים בכל כוחם אל סנדליך, בעזות ובגסות, עד כי אין מנוס אלא לעצור, לחלוץ את הסנדלים בחטף, לשאתם בידינו ולרוץ הלאה כאייל משולח שסנדליו בידיו.
קל לומר לרוץ, נשימתנו נתמלאה קיטור, וכמה קל־רגליים דהר לו הפרד עם הכרכרה הקלה, סוף־סוף נתדהר לו כאוות רוחו, ולא בשום מתינות חגיגית כראוי למסע־מכובדים, ההוא לו בטיסתו ואנחנו מתחנקים מרצרצים אחריו.
קל להקיף את העולם בין מצרי מאגלאן, בחמש ספינות קטנות ונועזות, או לחפש את סטנלי ולווינגסטון בעבי יערות אפריקה, או לצלוח מעל האוקינום האטלנטי על כנפי “רוחה של סנט־לואיס", וכמה קשה לרדוף ולהשיג בחול החם פרד אחד נמלט, הוי הנבל, הפרד הזה! חמור בן סוסה! סוס בן חמורה! ולא אחרת חמד לו אלא דווקא עם כרכרת הדוד משה! ודווקא כשהופקדה זו בידינו, בהמה טפושה ומטופשת! הה, מגלב כפול שמונה לגו כסילים! הו, מגלב לו היה תחת ידינו! הה, אין עוד רוח באפינו, והחול בוער כאש תחת כפות רגלינו.
אבל כלום יש בידינו לומר נואש? זכור את כל המצב, מראשית ועד אחרית, ותראה שאפילו אמירת נואש היתה מחוץ לכוחנו, וכפויים אנו לרוץ בחול החם, גם מחוץ לכוחנו, ברגליים יחפות והסנדלים בידינו.
כלום להט החול הוא או מדקרות הקוצים? מרוב שהחול לוהט לא חשים במדקרות הקוצים, וגם להיפך – מרוב עקיצות כבר מוטב החול הלוהט. כלום קוצר־נשימה הוא או החריב הצמא לשוננו? הה, מרוב שהצמא החריב לשוננו, אין עוד נשימה באפינו, וגם מרוב שאין בנו נשימה, חרבה לשוננו מצמא. מי פילל המשך כזה להתחלה ההיא, הרי לך מסע בכרכרה. רוץ רוץ. תם אויר העולם. יובש ארור. כוח אין. אין אין. רוץ, רוץ.
פתאום ובבת אחת, מחצה ידיעה אחת לב שנינו: הרכבת! אלי, אלי! הקיץ הקץ! כעת עתה הנה יחצה שם הבהם הגלמי ההוא בריצה פראית, פורץ ומתפרץ מבין המשוכות, ואל פסי הרכבת, ובדיוק כעת תחלוף – בריצה עיוורת ובצריחת שגעון הרכבת, ושואה ומשואה ומשוברה! לא רק הכרכרה לשביבים והפרד לאומצות בשר – אלא הרכבת תתמעד מן הפסים, ועשרה קרונות, בתדחפת שטנים, זה על ראש זה, בנפץ, בהרג, בקטל, בדם ובזוועה גדולה לא תתואר! ומי יהיה האשם? הו, רוץ רוץ, אלי הטוב, רוץ רוץ!
למה אתה מחייך אלי? על התרגשותי כעת פתאום? או שמא אתת מדמה כי הסוף כבר ידוע לך, ושבכלל לא היה רע? שסתם רצנו לנו אז עד הבית, עוברים בפעם ההיא ברגלינו את אשר תמיד היינו עוברים בשבתנו בכרכרה? או כי תפס אי־מי בדרך ועצר את הפרד עם הכרכרה, תמיה מהו זה שאירע לדוד משה ולשני הזאטוטים הנלוים אליו – והנהו מחזיק באפסר וממתין לדעת מה ומי, ואולי אף החליט וטיפס ועלה להשיב את המציאה ולזכות בפרס משיבי־האבידה? ומכל מקום, אתה בטוח שהרכבת לא עברה ולא נתקלה בו, ודבר מן הנורא ההוא לא אירע, לפי שכאלה מתארעים רק בסיפורי מעשיות, ואילו במציאות הכל פשוט יותר ושלומי יותר? אין לה טעות גדולה מזו, אני יודע מעשה ברכבת אחת ובמי שבקש להספיק לעבור לפניה: נספיק נספיק, אמר, ואולי אפילו לא זה, כי איש לא היה שם, לא היה איש שם לחזור ולספר לנו איך היה, ואולי אפילו זה לא הספיק לומר, מי יודע מה הספיק ומה לא הספיק, איש לא היה שם אז, אפילו אמא לא ידעה עד שבאו וסיפרו לה.
אתה, חביבי שתעצור תמיד לפני פסי רכבת. שומע? תשקיף ימינה ושמאלה ואחר תעבור, זהיר ובוטח – כי קורים דברים, מי יתן ולא תדע לעולם.
במה היינו עומדים? אבל זה נכון: הרכבת ההיא לא דרסה את הפרד, ולא נתמוטטה מן הפסים למדחפות, וזה לא רק מפני שהיא לא עברה (את צפירתה שמענו לרחוק, והיא שהבהילה!), אלא מפני שהוא לא עבר, והוא – זה הפרד. מה פירוש לא עבר? פירוש: לא הגיע כלל עד מקום הצטלבות המסילה עם שביל העפר. ומניין שלא הגיע ולא עבר? הנה, שמע.
כבר הזכרתי, כמדומה, כי עשרות צעדים מן הפסים היה יושב אז בית־באר ערבי אחד אצל הדרך, כתלו מיושר עם משוכת חושחשים צפופה, ומנועו משריק קצובות עם כל תורי העולם המקננות בקזוארינות העבותות שמעליו ופוסק קצב מרגעות לחום היום וליגעיו – ואותו קומץ ערבים שלעולם – כל עוד היו שם ערבים – היה מרחיש לעולם בצל הבית ההוא, – בצל הקזוארינות ובצל החושחשים, ככל שתיסוב לה השמש, דבוק בגבו אל הכותל, כנוס בשתיקה, שלעיתים אפילו אינה אלא פשוט שינה. קומץ נטוש, כאילו נשכח, אם לא כאילו ממתין עד שיבוא מישהו לאספו מארץ, אם לא כאילו מייחל שיצא מישהו אליו לקראתו, שיבוא ויגיד לו דבר, ויתחיל פתאום הכל אחרת; וגם אולי כלל לא כל זה, אלא רק פשוט ישבו והמתינו לנו – אנחנו שבאנו אליהם עתה זה, באותה נשיפת קיטור, באותן כפות צרובות ובפה הפעור, הציחה והעשוי לצעוק, אותה צעקה חנוקה אחרונה, זו שלפני הקץ:
"הה, הפרד, ראיתם"?
כל סימן שינה לא נותר על פניהם. כולם נתישרו מיושבים כקפיץ שניתר, זקופים ולומדים בעיניהם אותנו. אחד מהם אף היכה כפו באדמה, והוסיף והדף בשתי ידיו, ובלא חנינה, את חבריו מזה ומזה לצדדין, שיפנו מקום ויזוזו, טפח באדמה ואמר לאמור:
"הנה, בבקשה, כאן, בואו, שבו, התכבדו, בני חואגיה מוסה, שבו", כך אמר מפורשות, אלא שאנחנו לא יכולנו ולא כלום, אפילו לא זה.
"הפרד" חרחר גועשות אחד משנינו, אם לא שנינו כאחד. "הראיתם?". ובהנעי ידיים גדולים, נרעשים מאוד.
"הפרד?"
"הפרד. העגלה. ראיתם. עברו?"
"לא פרד. לא עגלה. לא עברו ולא אבטיח!" הבטיח האחד הזה שביניהם – "בשבועה: לא!"
"לא?"
"אה".
"לגמרי לא?"
"נטץ". שפירושו "לאו" גמור ומוחלט.
שמעת מימיך! עמדנו מתנשמים בתוך הלאו. אזרנו כוח והנענו בידינו יותר. ליתר תוקף. לסלק כל ספק בתרגום הדברים:
"לא? לא?"
"לא. לא"
הלה היה גבוה, עין אחת מלפלפת לו. וחוץ מזה כולו דובר מישרים ואמת וכבוד ולגמרי ובהחלט.
"בואו. תשבו". אמר לנו תחת זאת, והזמין לבוא אל הרווח החשוב שנתפנה לכבודנו בעובי הצל, בין חבריו.
"מזמן." – ענה האיש והגביה יד, לתאר מרחקי זמן. "ראינו כשנסעתם שמה". הוסיף ואמר אחד היושבים. אשר ניכר בו איך הנה חיתה רוחו ונתבהקו עיניו לעלילות ולא הרפו מעמנו.
"ולא חזר על פניכם?"
"לא."
אמר איש־שיחנו וקם והצביע אל חול הדרך שלפנינו, להראותנו כי בפירוש כתוב שם הדבר הזה, ובנקל אפשר לקרוא: לא עברו פרדים מעולם.
קראנו והחרשנו. עוד ראינו בחול ההוא חיפושית אחת רצה לה בשקידת חרוצים, ושורת נמלים רחושה אצה ברפידת מחטי הקזוארינות. והמית התור היתה רופדת ומרפדת את החום התלוי דומם, מלמעלה ומלמטה.
משונה. והלא אין דרך אחרת? אין ימינה ושמאלה. משער הפרדס ועד לכאן אין אלא רק דרך אחת. הנה זו: שעליה לא כתוב.
"ברח?” – שאל עתה אחד היושבים בסקרנות של יוצר המלקט ובונה לו סיפור־מעשה.
"ברח" – נענה ישי וקולו היה כזה, שעיני שלי כמעט דמעו.
"אהה־ה־ה!"
משך היושב בהרבה הבנה. בהרבה מאד. ואנחנו לעומתו אההנו מתוך העמידה הריקנה.
"ואולי?…“ – התחיל עתה ישי ואני תפשתי כוונתו במעופה: אולי תחת לצאת מן השער ולפנות לכאן יצא הבהם ההוא מן השער ופנה אל הצד האחר? והנה הוא רץ עתה ומסתער ומרחיק אל מי יודע לאן… אגב, מידי מי קנו את הפרד הזה, וכי לא אל אורוות אדוניו הישן הוא רץ עתה, באין מושכות ושוט, פרוק כבוד ודרך־ארץ?
“הנה, שבו, תנוחו…" חזר ודיבר אלינו הגבוה הזה, בהרבה נימוס ודרך־ארץ.
איזה "שבו", מה "שבו" – אנה אנו באים? מה יהיה? איך הכל נהפך! האם מצחי מזיע כמצחו של ישי, הגם חטמי משוך יורד כך?
“איד זה היה?”, הטריח עלינו מלמטה אותו תלמיד חכם להחכים שכבר היה בתוך איסוף תולדות הסיפור, "ספרו, ספרו"!
איזה "ספרו" על ראשך, מה "ספרו!" בוק התבוקק עלינו העולם. כממרחקים פיכו שיירי המיית תורים ושריקת מנוע, והחום הדומם, והקזוארינות המאובקות, וצרור היושבים בצל הקיר, לא שייכים לכלום, לא עשויים לכלום, ונטולי כוח או חשק לכלום, שוממים ונובלים.
הה, מאגלאן מאגלאן, הה, ואסקו די גאמא, רוחות פרא בוערות – איך באמת מתקבל הכל אחרת!
נצטרך לחזור, לרוץ בחזרה… לא נוכל שלא… בידינו הופקד, אנחנו האחראים: לרוץ כל הדרך הטובענית בחזרה, כן, כל הלהט, הקוצים, ההתיגעות, הזו, הכל מחדש, וכאילו לא כלום… הה, איך נוכל, מי יוכל, מי יעצור כוח, איזה חוסר ישע!
ריח יום חם אחר־הצהריים נתן קולו, ונידף דומם, ואולי מוטב שכך בא והיה? תמיד חושש אדם מה יהיה מה יהיה, והנה כבר אתא הדבר והיה וכבר הוא – וסולקה המניעה שיתחיל מעתה לבוא הכל לטוב ולמוטב – תמה הירידה ומתחילה העליה, ואם כן איפה? אי־אפשר עוד לעמוד כך, לא לכאן ולא לכאן, קרואים היינו עתה להיות משהו, כך הביטו עלינו מלמטה וגם הרגשנו כך בתוכנו, מזומנים היינו לאזור כוח ולדעת. להיות ברגע זה יותר, להתגבר ולהיות ולהיות יותר, האין זאת?
קודם שהיתה לו מכונית (אותו "אולדסמוביל" כחול עם הנהג גרוס), ולאחר שהאתון הזקנה לא הספיקה עוד כדי רוץ והקף את כל הפרדסים החדשים שניטעו זה מקרוב מעבר לגבעות המערב, התחיל הדוד משה יוצא יום־יום למסעו בכרכרה רתומה לפרד.
וצריך שתדע כי עבודה גדולה נעשתה אז בפרדסים החדשים של אגודת הנוטעים (בעלי־בתים היושבים מעבר לים ומקנת כספם על האדמה הזאת); וכי הדוד משה הוא־הוא שטרח במטע בכל: לעשותו, להקימו ולקיימו; הוא שנסע אל מעבר לים והשפיע עליהם לקום ולנחול נחלה, הוא שבחר למענם את האדמה הטובה, אשר ימים רבים חמדה בלבו, אך קצרה ידו, והוא שרכשה עתה בתנופה מידי הבק הגדול של ואדי־חנין, אותו עבדול רחמן אל־תאג'י הידוע, אשר לאיש בעולם לא היה מוכרה, קל וחומר לאיש יהודי בארץ, אלא רק לידידו־למכובדו לדוד משה. ולשמו בלבד נעתר וקיבל כסף רב עובר־לסוחר בעבור האחוזה ההיא בקצה שדהו, על כל גבולו המערבי סביב, כולל אותן גבעות־קורקר צחיחות, שלא היה עליהן כלום אלא אוהלי־קדר אחדים, ורק השיך אבו־חטב הזקן, ורק סוסתו הידועה בסיפורים, ועוד כל מיני נשים וטף בידואים מסתובבים להם, מלבד המון רשרושי קש־עשבים רדופי רוח וזהב.
והוא, הדוד משה, הוא גם שטרח ותיכן ועשה מבעוד מועד משתלות חושחש ולימון־מתוק לכנות, הוא שנתן את רכב השמוטי הטוב להרכבתם, מן המובחר שברובע זארנוגה שבפרדסו הישן (היום הכל שם שיכונים, שיכונים), והוא ששם עינו ולבו לכל פרט מפרטי נטיעתם ועל כל קטנה וגדולה בסדרי עיבודם, אף הפקיד אנשים נאמנים לפקח איש־איש על חלקתו, לעבדה ולשמרה תמיד ולעשות כל מצווותיו.
טוב ויפה. אין פלא איפוא שלא הספיקה עוד האתון הזקנה לא למהירות ולא לנוחיות, ושהדוד משה חדל אז ממנה והתחיל, כאמור, יוצא למסעיו באותה כרכרה רתומה לפרד (ואילו האתון ההיא נותרה לה מהורהרה על בדלי עשבי פה־ושם בחצר ואיש לא שעה עוד אליה, אלא אחת או שתיים ביום, כשהיה הנער השליח מדהירה בעל־כרחה, ואפילו בלא שתיחבש באוכף, עד החנות של טוביה הלוך ושוב, ובשבט־עָנַף היה חובטה ברוע, וחוזר ומפקירה, וזו היתה מצטדדת לה אז ונסוגה עד מתחת התות, ושם עומדת לה נאלמה דום).
איני יודע איזו תמונה מצטיירת בלבך כשאני חוזר ואומר לפניך "כרכרה". חוששני כי אתה טועה ורואה אחת מאותן כרכרות עירוניות, שיש עוד פה ושם, זכר לימים טובים שהיו, מאותן חצאי־קליפות האגוז הממורטות, דקות אופן גנדרני וגבוה. נרגשות על קפיצים ורפודות רוך־כרים, שסוכך להן מתקפל מגבן, דוכן גבוה להן מפניהן למושב העראבנג'י, הוא הרכב, עב־השפם ומנופף השוט, שהיום, עזוב עד הידרשו, תמיד הוא ישן, שמוט לו על דוכנו, מזה, וראש סוסו הזקן שמוט לו מזה, ותרמילו הריקן תלוי על חטמו. ובכן – לא כזו.
או אם אתה רואה אותה כדמות כרכרה שטוחת דפנות, מאותן המיושבות להן בין צמיגי גומי, צבועות חזק באדום, בירוק, או בצהוב, ויש אף שמכלכלות שלשה צבעים לוהטים כאחד, ועוד נשאר שם מקום וגם סבלנות לפסי תכלת, לרצועות לובן ולציורי פרחים פה ושם, עם פרסות־מזל ושאר קישוטי נוי, צדפים, פסיסים וסרטים, עוצבות ומרדעות, רתמות וסמלונים, נוצצים כולם, מרוקעים פח־נוצץ, מעשה ידי אמן – ובכן גם לא כזו, אף לא דבר מאותן דו־אופניות זולות; הללו חסרות התואר, פח צבוע, שלושה נסרי קרש על מסגרת ברזל מולחמה בחפזה, המיטלטלות להן היום המוניות־המוניות בכל מקום שיד הסוכנות הגיעה אליו, נעות־נדות כה וכה, מעלה־מטה, ימינה־שמאלה, בכרכור שוטה ומגושם ועודף על המבוקש, כשהעגלון, והוא אנוש חדש בארץ, מסוער בה מכורכם חוטם, כדי החלב מתרעשים באנסם, ואף הסוס לא ניחא לו בטלטלה זו, המתקצפת אנה ואנה על ראשו ועל צווארו ועל כל סביביו להחריד – גם לא כזו. אל יעלה על דעתך.
אלא מה?
הנה. תיבה פשוטה. שחורה, חזקה ורבועה. עשויה להאריך ימים ולעמוד דורות. מלאכת חרשים איתנה, שהיום לא עושים עוד כמותה. מוגבהת על ארבעה אופנים קשיחים, שחורים וחשוּקים ברזל. מושב אחד לרחבה נוכח הרמך המכשכש זנבו ישר לתוכה, ושני מושבים מאחור לאורך דפנותיה, דיים לשניים־שניים, אלה מול פני אלה, ומעליה גנוגנת פשוטה ושחורה, עם וילאות חפותים וקשורים בשרוך־עור, שלב ברזל למידרך מאחור, ואחד־אחד לצדי מושב הרכב, ושם גם צמיד להשחיל בו את השוט בנוחו. ואסור לשכוח את השופר עם כדור־הגומי לנפוח בו, אותו שאנחנו היינו קוראים לו פשוט, במובן מאליו, ובהא הידיעה: "הפא־פם", בתוספת כיווץ כף היד, לניפוח של דוגמה.
זה תארו וזה הודו של הרכב ההוא. כלי רציני, פשוט ומותקן לאשורו, לתכליתו ולפרטיו. אף כי אינך צריך לתמוה כלום כשתשמע איך עם כל זאת היינו אנחנו שנינו, ישי ואני, מצליחים באפס־יד וכבמגע־קסם להפוך מכשיר־עבודה נכבד זה, אך רגע אחד לאחר שהדוד משה ירד מעליו ופנה והרחיק לעברו – להפכו כהרף לענן פורח, לקרן־אור מתבהקת ולמרבד צבעונין ברוח.
*
והנה, יום־יום בשעה שתים־עשרה, היה הדוד משה יושב אל לחם־הצהריים במרפסת ביתו הישן. לבדו היה יושב לשולחן הגדול, כאריה. שקט היה סביבו. זבוב לא פרח ודרור לא נקרה, ורק משב הרוח הוליך צללים ומנוד אקליפטוסים בהילוך דממות. לבסוף, היה מקנח בפירות ושותה מים מכד־החרס, אז היה מוסיף ויושב מחריש רגע ארוך. ואחר־כך היה מתנשם ואומר מלבו "אח־ויי", מעומקו אל העולם, והיה קם ופורש לישון שנת הצהריים, והס עז הופל אז על הבית, ואיש לא פצה רעש ולא העז, עד שתיים ומחצה, מועד צאתו למסע אחר־הצהריים, למען יספיק לסובב בפרדסים קודם "צלצול ארבע", של סיום העבודה, ולא יצאו להם העובדים בטרם ראה מעשיהם, ולא יעשו עבודתם בלא לדעת כי יש עין פקוחה צופיה תמיד הליכותיהם, ממש עד עצם השעה ארבע.
אבל אז, וכאותם הדרורים שהיו פורצים ממחבואיהם אל המרפסת שנתפנתה, לעוט בצהלה על שיירי הלחם, הם וסיעות זבובים נרגשים עמם, ולעתים אף שתיים שלוש דבורים חמדניות שתזזו בקהל חוגג זה עוד בטרם תבוא קדיה, שבוסת הצניף על צמותיה, יחפה וס־ס־ס משתיקה, לפנות את שולחן־האוכל ולנפנף במפית להבריח את הפוזזים הללו – כדרורים כבר היינו שנינו פורצים אז, אל זו הנטושה מתחת התות הגדול ומשתלטים עליה, מראשה עד עפר רגליה, מגגה ועד חישוקי ברזלה, כולל יצוליה (ורק, חלילה, לא להרעיש בכלום ובשם אלהים לא בפא־פם!) וקל מהרה, וכבמעוף חלום, כבר היינו שניני בטאסמאניה, מול אוסטרליה, מציגים כף־רגל שניה בפאטגוניה אצל ארץ־האש, וחולפים ביעף את טאנגאניקה, את איי שלמה ואת סאמואה, בביטול כל המרחקים, ועד לחופי פאו־פאו, אי־שם במרחביה.
רשרושי האקליפטוסים מעלינו, שהיו תחילה משברי האוקינוס וקול דכיו, המיית גלים ברוץ גלגלים, נתהפכו כעבור רגע והיו רוחות הרים נשגבות, ונהפכו עם זה ונעשו למלמול מעיינות נעלמים, לשקיקת זרמים, וגם היו כל הזמן חיפוי רב־תנודה אין־קץ, טלטלת אור וצל, גרוֹש שמש וסנן ירוק, חוסה עלינו ומפריד מכל האחרת שמבחוץ, חופה עלינו מכל המציאות שנותרה לה, אולי, מעבר לתחום, שכוחה ככלב נידח מעבר לגדר, מעבר כל אופק, ואין עוד כלום עמנו ומסביבנו, אלא רק אלה ברואינו שלנו, אשר אנחנו גם ברואיהם.
תבין, איפוא, כי בכל יום, בשתיים ומחצה, לאחר בית־הספר ופת־הצהריים, כבר היינו ישובים שנינו במושבים האחוריים, מצייתים שותקים ומייחלים כעשב, ועבדול עזיז היה מגיש את הפרד, ששפתיו עוד היו מטייפות מימי השוקת, ורותמו בין היצוליים, בשיגרת יד בוטחת, לא חסרת עצבות מה, (האל הרואה למרחוק כבר ידע מניין ומה צפון לו, לביתו ולכל כפרו זארנוגה ועל־מה) והדוד משה, כובע־פקק לראשו, היה יורד שותק ממעלות הבית ובא ועולה מחריש בכרכרה, שנרכנה משהו לקראתו, והיה מתנשם עמוקות ואומר בינו לבינו "אח־ויי" שכזה, ומתנשם נוספות היה נוטל את המושכות ובלא מלה נוספת כבר היינו יוצאים, ומרהטים במשיכה אחת ולא פוסקת ורצים קלות עד הפרדס הישן, אל בין בניניו הישנים הטבולים בצמרות האקליפטוסים הגדולים, ער שני אדירי התותים השפוכים זה על זה (ואשר בעפאיהם אפשר להתעלם יום שלם, לעלות ולא לרדת).
תחת עצי הפרדם הישן, כבד הצל, היה מסענו מתנהל בנחת שוקטה, מופעמים שריקות המנוע הלא־חדלות לעולם בלא להשבית אפילו אחת מן הצפרים, אשר החוחיות מכולן היו עולות מתבהקות בבזבוז מרגליות מתנוצצות אין קול, כצדפים מלאים מים, עד שהיינו יוצאים ויורדים בשער הישן, העשוי סורגי ברזל קלועים ענפים קוצניים, ונישא על עמודי אבן מעלי טחב, וכבר אנו בחובי־חוביה של משוכת האקציות שסגרו עלינו מלמעלה, טובעים מלמטה בחול הרך – נושמים לתוכנו אותו כמעט־מחנק איטי, שהיה מפיח אלינו קצתו בושם וקצתו צחנת־רקב, אך עשיר כולו בטפטופי אור וצל, בהבהובי זוהר נושר וצוהלני, ובפטפוטי צפרים לא נראות. שם היה הדוד משה יורד כדי להקל על הפרד, בלא שהלה יבקש, אלא אך באלם מיתוח שריריו, בקימור גבו ובאימוץ כוחו להתגבר ולא להיכנע לטובענות החול, זה אשר מלבד היותו חם, זהוב, מחריש ומנומר מטבעות שמש גם היה רופס מאד ומכשיל; ואף אנחנו כמובן ניתרנו אז מן הכרכרה, משפיכים עצמנו אל מרפד החול הרך וקמים מיד, קצת כדי לסייע בהדיפה מאחור, קצת כדי לסנן משך זהב דגדגני אל בין סוליית הסנדל והכף היחפה, קצת כדי לצהול אל ציוץ קרוב של צפור עלומה, וקצת, עם כל זה, כדי להיתלות בחשאי על מדרך הכרכרה מאחוריה, ולהתכווץ שם מצחוק בלום, צחוק שלא שכך כלל, אלא אדרבא, נצטהל כפליים ובצלצל גדול, כשהיה הפרד נעצר תמיד במקום קבוע אחד, והכרכרה נעצרה עמו, והדוד משה נעצר ואנחנו שנינו נעצרנו מאחור, והלה, הפרד, לא בוש, אלא אסף מתניו, ריוח רגליו, וקילח תחתיו סילון צהוב ושמנוני, אל תוך גומה שהוקוותה בחול, ושלא מיהרה לקלוט ככל שהלה גידשה במעובה, והדוד משה מתוך הרהור־הרהוריו היה משריק לו חרש, כל אותה שעה, לעודדו עד אם כילה. לבסוף היה הפרד כונס רגליו מתוך רעדת־מה ונוטל ואוסף את הכרכרה ואותנו, והיינו חוזרים לשעוט בשופי ובנקל, לצלע פרדסי הערבים, שהדרך שם כבר היתה קשויה משהו, די שני האופנים משמאל, והוספנו ורהטנו יותר, ומיד פנינו ימינה, ועברנו בטלטלה ובפסיחה חורקת את מסילת־הברזל, אשר פסיה לכאן ולכאן רצו־רצו אידוו־אידוו, וצימדו מירווחם במרחקים, קודם שאבדו אי־שם בעיקול, ודבר כלשהו, לא ידוע מה, אבל טוב ויפה בלא ספק, ולא גמור לעולם, עוד הוסיף ורץ שם עמהם, רץ למקום שרצו.
על־יד בית באר אחד, מיד אחר כך, באפלולה שמתחת לקזוארינות העבותות, ובצל תיתורת אותו בית, שם לעולם היתה קמה לקראתו להקה שלמה של יושבי הצל ההוא, לעמוד ולומר דברי שלום וברכה לדוד משה, ולזכות במנוד־ראשו.
ואל יהא הדבר קל בעיניך. הדוד משה היה עושה מסעו בשתיקה, אבל הכל היו רואים בעברו, אינם מרפים ומלווים אותו במבט ובניע־ראש, לא נקרה אדם על דרכו שלא נחפז להגביה מגבעתו לקראתו, לשאתה ולהמתין בכובד־ראש עד אם עבר. מוכרים בחנותם היו חדלים רגע ונשקפים איש מפתחו עד אם חלף, ערבי בדרך עוד מרחוק היה נעצר ומקדים "מרחבה" ברוב דרך־ארץ, ורוכב החמור היה טורח ויורד ומקדים "נהרך סעיד". גם שובבי הכפר היו לובשים אז חשיבות ושקט, והיה ילד פלוני מתמהמה מקום ממרבצו שבצל מדי חלוף הכרכרה על פניו, היה זה שאצלו סוטרו על ערפו: עמוד, לץ קוצץ, עמוד על רגליך, פרא־אדם, קום ואמור ברכה: הלא עיניך רואות מי ומי! והלה היה בולם מיץ חטמו, רירו ודמעותיו ומשתחווה וממלמל פסוקי ברכה, מן הראשונים שנקרו אצל שפתיו, בקול זמרני. זקנים שבהם, כשהיה בא, קמו על רגליהם מעל מחצלותיהם ומזרוניהם, ומכל שריעותם ושכיבותיהם התשושות, ופצחו ברכה קול אחד ודברים אחדים, והדוד משה רק היה מניע ראשו ונחפז למשוך ולאסוף מהם ידיו, לבל תנושקנה בכל חומרת דקדוקי הטקס והדין. מי כאן, בין יפו לעזה, לא ידע את הדוד משה, מי לא ביקש, בין רמלה למגדל אשקלון, לאצול לו ברכה ולהיאצל ממנו?
בקצרה, רוהטים היינו בשביל הנוקשה, ושוב בא עלינו חול רך וחם, ועוד שדה פתוח מיד להלן, ובתי המושבה שנתגלו פתע מאחור, כמין גבב אילנות וגגות, מרחוק, צבעוני ומנומר כבתמונה. מוסיפים וממשיכים בשביל האדמדם, ושוב אל תוך מעמקי חול טובעני, ונושמים תנודות חלל העולם, הרפוד כולו המיית תורים, רפידה מעובה, צמירה וחמה, פרושה למנוחות מתחת כל אותם ריצודי־ציוצי החוחיות הפעוטות, ופיעומי המנועים ושריקותיהם, כמין שמיכה עבה מוצעת, שעליה מתנשבים פרחי צבעונין פזורים.
ומיד השער הגדול, החדש, המבורזל, הצבוע ירוק, המטע החדש המרווח, שגזעיו סוּדים לבן ועליו גדולים ונוצצים, כהים מאד ומתכתיים כלשהו, מתבהקים מן הנופים המטופחים, מעידים על בריאות, על זבל, על השקייה, על טיפול, על אדמת החול־חומר ועל עתיד רויי כולו תקוות.
הדוד משה היה יורד שם, ועד שפנה אל אשר פנה, היה בא סבא זאב, שחיוך רפוי כבוש לו תמיד מתחת לשפמו המלבין, ותוגה גלויה מביטה מקמטי מצחו, לא אומר דבר, אלא רק מורה בידו למודת־העמל, היכן זה פתוח עתה צינור ההשקייה, כדי שנחטוף ונרוץ שמה, עד שהדוד משה יסיים מעשהו, ונטבול ראשינו בזרם השואג, הלבן, הספוגי וגדוש הקצף, ונלגום לנו לוגמות מים שיש בהן תכלת השמים, בריאות הפרדס, זהב החול החם, קלות הרוח המפפה, המיית התורים, ובעיקר קצב פיעומי המנוע, רווי כולו ציפיות מחלחלות, קרירות תהומות כסויים, ורחש הערב ההולך כל הזמן וקרב ובא.
האם זה נגד מישהו? אינני יודע. לא נגד איש. רק יודע שאני בלתי־יכול בזה. שרוצה לנשום ומתחנק לי מן הבוקר. זה אצל זה: הפרדס שנגמר והבנינים שעומדים להיגמר אך ייגָמרו. זה השיכון הנדון לכליה עוד בטרם נשתכן בו אדם. ומשבצות המגרשים שבין ולבין הכסויים עישבה יבשה. אותו צירוף מדכא של דרדר אפור וקחוָן כבוי, בתוך אין־קץ חילף דל ומרושע המכסה על אנחת אלמװת־הכסף, שרמוּס מתחתיו, עם קוּרטמים ממורטטים וקרוביהם ודומיהם, סבואי אבק ושרועים על גחוֹנם, מקלט בטוח לנעוֹרֶת כל פסולת פורחת, כנועי עזובה, שהרוח מעוללת בקוֹמתם השחורה באין מכלים, שאינם עוד בחזקת שום פרח־בר ולא שום שדה־בר, כי־אם שטח קבצנוּת מחליאה, בשולי השיכון המוקם, עד בוא יומו. באותה נגינה מרבּת־עוז הטוחנת ביגיעה לאמור: למה לך, הו, למה לך. והד גנוּח של כל שפכי הגרוטאות שמעבר, המומי החום, ויגיעי הכוח: למה לך, באמת, למה לך. אז בואו נלך למַשהו. אז בואו נתאסף למשהו, אז בואו נלך לסינימה. עם גרעינים עם בנות ועם פאלאפל, ונחזור בחושך כשהטל נודף טחב עבשושי, כמתוך שק רטוב ישן, והטל יהיה מבהיק, כמעט.
אגב, אל נא תבז לכל אחד מאלה שראית: לקחנו הלבן שלבּו זהב, שמנחשים בו אוהבת־לא־אוהבת, לאלמוות־הכסף השרוע, המרשרש בכספו החיור, וגם על הדרדר לא תלין ועל אחיו הקורטם. כלום הם אשמים? הדרדרים שלשפת שדות־התבואה, והקורטמים שלאחר קש־מוּט שבולת – ילקחו פנימה. אבל לא הכיסוי אבוד־הרצון שאצל הגדרות, שמתפרכס ומוסיף מכל הנשובת הפורחת. רוצו רוצו לכם שתספיקו להצגה ראשונה!
כאן עמד אז בית־האריזה, וזה היה בית הבאר. חורבה מחלידה זו. מעליו נרומו אקליפטוסים במלוא תנופת רשרושם האדיר (נעקרו, נגררו, אינם: רק בור היעקרם פוער פה לא נסתם). והחבלבל הסגול העטה אז הכל ואת הגג.
ופעימות התוֹר של המנוע השואב, אל תוך הכוס הכפויה מעל ארובת המפלט, עם ריח הבשמים מן המשוכות, עם העשב העמוק ירוק הליח מבפנים, עם הגומות העדורות ומפותחות בדקדקנות, והדממה העמוקה המפחידה משהו, של עבי יער שותק, עם תן פתאום מדלג ורץ־עובר ועם מגע המרחק הלא־בלוּם במשוכה שממול, רץ שם ומרחיק עד תכול ריח הים הבלתי־נראה, ורק הומה נשמע בלילות העמוקים וזהב חולות תמימים רק תמול עוד היה – – –
אבל אינני רוצה כלל להתפאר ולא להלל את שום אתמול כי עבר. כשמסביב עוד המה הסער וכל בחור וטוב – אם נדמה לך, אולי, כי גם אני, כמו טובים ורבים משלנו, הולך נטוי, רגליו מאחור לא תמושנה, וראשו ורובו נופל על אפיו בעל כרחו (אם לא להיפך: רגליו נחפזות עם הזמן, וראשו ורובו מתמהמה רחוק מאחור, והולך ומתמוטט אפרקדן?), או כי גם אני כרבים מן הטובים הולך ועיני בעָרפי צופות לאחור בכיסופי התמוגגות, כמין אשת לוט שיוצא לבה אל מה שכבר, סדור ויפה כשם שהיה, ולא על מה שעוד ושאולי – אין לך טעות החלטית מזו. הו, לא. אם יוצא לבי, הרי אל מה שעוד לא בא הוא יוצא. שואף נושם. רוגש. אל מה שהוא עודו בים, נישא נישב ובא מרחוק, כאותם ענני גשם בחורף מאחר לבוא, לבי יוצא אל מה שהוא: הו, אלי, עשה שיהיה ושיבוא, אֵל: עשה נא שיהיה בא, שיהיה יפה ולבו הומה, פי כמה מכל טוב או לא־טוב, מכל סער או סהר גמורים – ולא אומר לפיכך, בשום פנים, לשחור לבן, למכוער יפה, ולצר – נרחב.
שום תאוה איני מוצא בי אל שום תמול נאה. כולי אל מה שלא היה כלל. אף כי אין זה צנוע מאוד למסור מודעה כזו. אל מה שלא היה עוד, אל מה שאולי לא יוכל להיות, אל חרגול זהב רגיש כמו הדק שבמיתרים המכוּוָנים יפה, אל שקט לבוש נקי שאין בתוכו לא שקט ולא נקי אלא נחשול אָפל, אל מבט שנעשה פתוח בהביטו ונהפך פרח מלא כחלות מאירה וקטיפנית, ולא אל שום היה היה. היה? לא טוב ולא חכמה בהיה. רק בלא־היה, באולי עוד יבוא. אילו רק לא היינו קשי תנועה כאלה, עצלים וקשורים ושייכים לכל מיני דברים שקשורים אליהם ומשויכים, כאלה דברים אשר כשלא קשורים אליהם ולא שייכים – בוכים אז מרה על שלא קשורים אליהם ולא שייכים. האם לא מתפרכס בך לצאת, כיעקב וכעשיו ממעי רבקה אמם? וכי לא צובט בך להתחיל ללכת אל מה שעוד, לא. ושלא להחמיץ בעודך מה שעוד יוכל אולי, אל זה אשר אינו בזה, ולא כך ולא כאן, אל זה ששחפים על הים הסוער מכים כנף וצורחים כשרואים בואו מרחוק, אל זה אשר אפס קולו כבר דיו להגעיש, שגם שמץ ריחו מרתיח קורא לרוץ, לצאת, אליו שם, לעברו, לצד זריחתו האפשרית. שם בדחס ההוא הממלא ואובד באופק, ומעבר לו הלאה, מקום שנבלעים בו גם המהירים והגדולים שבעופות הנוֹד.
לבי אל שדות־הבור. ואל שדות־החיטה. בין כשהם נובטים ובין כשהם נקצרים, ובין כשהם חרושים על פניהם ולחיי הרגבים מבהיקות, ובין כשיד איש לא נגעה עוד בהם. שם לא סגר עוד הגמור. שם לא חי האפור מנוּמר הניירות הפורחים, המוזנחות והאכזבה, והלאה משם והלאה, שם הים, ואם רק לא טיפחו עוד ולא פיתחו את חופו ואת גבעותיו שאצלו, תמצא אצלו מרחב נושם אמת, או, אדרבא, הפוך ואל ההרים צא, או אולי, למשל, בכל זאת, בוא נלך דרומה.
רוצה? אני כולי.
עיף? כבדו רגליך? אל תתרפה. לעולם טוב הלוֹך מיָשוֹב. גם כשעדיין לא ברור כלום, ולא הוברר כל דבר ודבר כל צרכו, גם אז, גם כשאין כוח, ועסוקים ואין פנאי, וצריכים להספיק, וכל מיני שהם, גם אז, כשלא בטוחים אל נכון אל מה ואל מי, ומה אחר־כך או מה־ייצא־מזה – קום וצא. קודם צא ואחר תשאל, שמא, עד כה, תהיה חכם ותיכבד ותשב ותישאר. העולם קשור שיקולי לא כדאי. ולעולם, מסתבר, לא כדאי. אבל זה הלא הכדאי הנפלא ביותר, והוא הטעם היחידי להוסיף ולהיות.
ואל תאמר כשאסיים, קודם אמלא ואחר אצא. אל תסיים ואל תמלא. שהוא קודם כל : חדול מלכת. שהוא: די לי גם בזה, שגם כך אפשר. ומיד אתה נספח אל ציבור משלימי הגורל. ציבור נכבד וכבד. לולא שהגורל, בני, אם אמנם גורל הוא, זה הפורח שינויים ותמורות, נשה, נסע, עקר הלך מזה, זה מכבר. וכי מה יעשה כאן. כאן מלא וממוּלא ואין לו שיכון, אפילו לא חדר להשכיר. פנה הלך אל מחוזות ההר. בָּחל שָמט נָשל השאיר שטיחוּת עקרה זו. מחוץ. מחוץ לידו ולאיכפתוֹ, ונשארה הארץ בלי איכפת, נשארה בלי גורל. די לה במה שהיא, אין לה עוד גורל. תם לה כבר. ענין גמור. תנצבה. ואתה את נפשו הצל.
ומה יהיה איפוא, אתה נחרד, מה אני מציע? אם לא כך, איך איפוא אחרת? ועוד זה: אם יאה לנטוש ולמלט לנו את עורנו שלנו? ואם לא משלהם אנחנו ואין הם שלנו? והאומנם נתמלט ונתפרק את קשרי האחריות הסמויה, האחזנית הזו, והגדולה הזו? שאלות־שאלות.
אבל, חביבי שלי, כלום אני האיש לשאלות? ולכבדות כל־כך? או כלום מישהו מכולם מייחל למה שאני דוקא אדע להשיב, כלום זה מה שחסר למישהו – התשובות שאדע להשיב? אבל בעיקר: האם אלי אתה בא במה יהיה איפוא, שאני אדע להניח דעתך? וכשאתה נוזף בכמעט: אז שתוק שם, אני מקבל ושותק. סר הצידה. אפילו תשובה טובה אחת אין לי ומניחה את הדעוֹת. וכש”לוחצים אותי אל הקיר” אני רק נמעך. וכשמוסיפים ולוחצים לאמור: יפה, לא כך – איך כן? ובכן איך באמת? מה במקום זה? מה אתה מציע איפוא? מניין להתחיל, איך להמשיך, מה בשלב ג', ולאן באים לבסוף?
ולא רק לך ולחברך הטוב עמך, כי אם לכל אדם ואדם ולכולם כאחד? מה אתה יש לך איפוא לתת לבני־האדם?
לי? צחוק: אני? מניין לי לתת כלום? לעצמי יש לי? (כלום דיברתי כל־כך, אילו ידעתי?). וכי מה יש בידי דבר אחד מוצק שעליו אפשר לעמוד בבטחה ולהציע דברים לטוב ולהיטיב, מה יש בידי מחוץ לאחד הזה לבדו: שלא כך. כמין שוטה חרש וקטן איני יודע אלא רק לחזור: שלא כך. ונראה לי גם כאילו מאליו נראה שכך הדבר, גלוי לכל מי שרוצה להביט: שלא כך. בין אם ”יש הצעה בידי” ובין אם אין. הלא רואים – ועד מֵיח העצמות רואים. לא? שלא כך. אף לא ליום אחד נוסף. זה לבד אני יודע. עד כאן חכמתי. אבל את זה יודע עד תכליתו. ולא יוליכו אותי שולל. גם כשאין לי ואיני יודע מה להציע במקומו. ואינני יכול וגם לא מתיימר להיות בעלן לשום סדרים שהם של שום מישהו, וגם איני מנסה, ולא מעלה על דעתי, מניח זאת לכל מי שהוא יודע, לפעיל וליעיל, וליעיל הפעיל, שעושה וקובע ונוטל יזמה ומזימה ובידיו הדבר לעשות. וברכות לראשו.
מה יהיה איפוא? מושך כתפי. אף אם לא יפה לעשות כך. מי אני כי אדע. דל אחד ואין לו. זר גם במקום חיוּתוֹ. ורק זה רואה ויודע: שלא כך. לא יודע דבר אחר מאשר זה הפזמון החוזר: שלא כך. וגם אולי עוד אחד: שאחרת. לא יודע איך. אף כי, וזה נראה לי ודאי ומעל כל ספק: שאפשר ושיש. ושניתן. ואל תבקש ממני ראיות. אי כך בעולם. ליתר זהירות: אולי, אי כך בעולם. ואולי אין זו אשליה. אולי כך זה באמת. ורק צריך הרבה מאוד אורך־רוח, כדי להגיע אל קרבתו האפשרית של זה היש. ולא להפסיק לחפש קרבתו, גם כשאין שום עדוּת לה בעולם אלא לחש הגחלים שבקרבך. כלום זה מספיק? האומנם כך, האומנם יש, האומנם אי־שם אי־כך, יש אמת עד כדי שלא לזרוק הכל, ומכל וכל? ושלא להתייאש על־כן ולהוסיף ללכת אליו, לצד הזריחה שלו – איפה זה? – משום שאם לא כן, שאם אין כזה כלל, וללכת־ללכת אין זה כלום אלא רק להתקרב כאילו אל מה שבכלל אין, הרי, הרי זה… אינני יודע. ומוטב להפסיק כאן. משום שמה יש עוד? ומכל מקום: אם אמת שיש, צריך להתחיל ללכת לשם. זה הכל. אינני יודע כלום יותר. אם יש – אז ללכת וללכת. ללכת ולטעות, ללכת ולפנות, וישר היישר, ובעקלתונים משונים, עד כה ועד כה, ללכת, להיות בתנועה, לא לתת לזמן ההולך למצוא אותו בלתי־הולך, רובץ באיזה בין המשפתים, רואה־כי־טוב באיזה ארץ־כי־נעמה, ומטה שכמו לסבול – ללכת, בתנועה, לא בהסבה, לא בשייכות כי בטלטול, לחכות מתוך הליכה. בהתהלכות. כמו לבשורת לידה. ההליכה עצמה, אתה יודע, אינה שום דבר לפתור כלום, ורק שאינה מניחה לשבת בשלום בתוך האין ולומר יש. מנערת ומנערת ופותחת. כולה היא אי־השלָמה. אין בה אלא אי השלָמה. אי ישיבה. וזה מיטב כוחה. התהלכוּת. אתה יודע. שבין זריעה לחרישה.
כן, אני שומע. ואתה צודק. אין לי שום זכות למלט נפשי ולהותיר אחרים במה שהם. אבל אם להם לא נועד? ואם אני בוער לי? מי אומר, אתה אומר, שלי ראוי טוב אחר? אני איני אומר. רק שאין לי עוד מה אעשה כאן. זה הכל. מיתרי אינם נפרטים עוד כאן. אינם אלא מתכווצים שלא להיפרט. שלא יגעו בי. שלא יתערבו בי. שלא ישאלו ממני. מתחמק ממגע. וכשחייב לומר מלה – הרי זה רק כדי להשתמט, להיפטר, לצאת ידי חובת אזרח במשהו, לסלק אותם במשהו מעל לנפשי, להיפטר מטרחנוּת, לשלם מס־ציבור. ואל תחפש בדיבורים מה שאין בהם: שום אמת־מידה. מה יוצא? יוצא שהלא חשוב והלא עיקר בולע בפה פעור את הכל, ולא נודע כי בא אל קרבו, כפרות פרעה דקות הבשר. ואי־אפשר עוד כך. אז נוטל לי ויוצא. אוחזים בי לחזור. ואני חוזר ומשתמט אל פתיחות השמש. אל מרפד עשבים רעננים. אל הרוך שבנודם ברוח, אל שכרון הרוח הזהובה, אל השקידה הזמזומית ששם, אל הרחבות, אל השקיפות ההיא, כשל צואר נערה שקוי שמש, שהדופק בו והצחוּת המפתה, והזכּוּת הענבית ושלמות עיגולם, בפתוח הבלתי־נפגם, נושם ויוצא, לא פותר שום שאלות, כמו, כמו מה, כמו ינשוף הנושם ויוצא ברדת החושך; כמו קיפוד שנפתח כשיורד סביבו לבסוף השקט, כששורקת לו נשיבת חירות: כעת תוכל; וכמו קרפדה בביצה, כשהריחה את הקשב הממתין לה, בשותפות הפתוחה הזאת. שם מתחיל מתרונן בי הנכון שבי, שעוד נותר, ולא כשום עצה לשום חסר־עצה שהוא – שם נפתחים דברים מכיווּצם, שקט נושב לקראתו, כמי שבא למקומו. וגם צורך לעשות מעשים מכווָנים ונכונים. מאליו מתרונן פתאום זמר בך. זמר כלשהו. ולא ייחבא ולא ייכלם. מתרונן ובא ובלי לפתוח פה אני מזמר נוראות. מריע. עומד על ראשי. מתהפך. והאבק המדלג חפשי, והשמש, והעפר, וחרגול מנתר, והעושר שאין לו סוף ולא שום מלים – ומוקף תנועת ים, ופתיחות נושמת…
חייך, חייך לך. אינני עושה לי שום גן־עדן בדוּי, לא תולה לי בעננים שום מגדל רִגשוּשי, רק מנסה להיות יודע להודות על היפה כשם שבועט כשאינו. להודות כל שעה יפה על השעה היפה. לומר הן על הן. בין שעה ארוכה היא, בין כביעף וכחלוֹם יעוף. בין יש לה המשך בין היא כתם אחד בעולם – לא זה שיחבל בממשוּתה, ובאמיתה המלאה. בתוך כל הצער, הבזבוז, האבדן והשממון הזה – פתאום נאת־מדבר: רגע קצר אבל מלא. כתמר עליי עין. למענו. חיים שלמים בשביל הרגע האחד. מרוויח עולם מלא ברגע הזה. כזוכה בפיס. יוצא לו נפטר מן הדלות, פטור ולא שרוי עוד בה. פטור מחביקת החד־גוניות התובעת בחד־גוניות תשובות חד־גוניות. רק הן, תמיד הן והן בלבד. ישמרנו הבורא. מציל לי כלשהי אחיזה. אינך יודע עד כמה. ואיני יודע לומר איך. מעשה שהיה פעם, כשכל עולמי הטוב, העומד, המסודר, המאמין, נפל, פעם אחת, נפל בנופלים ולא קם. ופתאום, אל תוך האבדן, השומם הזה, אל תוך הטמטום המקיף – רוח ים טובה. חיוך. חיוך בשל. יודע. ומובן. בלתי־קשור בשום היסטוריה, ביאוגרפיה או מה שיהיה. בלתי־מבטיח לא תקוות ולא חשבונות של סיכוי. נקי מכל אלה. כולו עשוי תבונה יודעת של המובחר שבחברים: שיודע לדעת נכון. הויה שכל עצמה – היותה. היות של אמת. היות של חיים. שהשעה נחה עליה מכאביה. שלא רוצים שתעבור. שמבקשים להישאר בסוגריה. שהם הפתוחים ביותר. פתוחים מכל פתוּחַ. שהם הפתוח עצמו. הו, אל תלכי, אל תפני מזה, הישארי, היי נשארת, תני ונישאר, הו, רגע, המתיני, עוד רגע, הישארי!
כן כן, נחדל מזה. הגיעה העת. אני ממלא אזניך בדברנות־דברנות חבוטה, מתפלמסת עם צלה, וגרוע מזה – שמתראה מטיפת מוסר יומרנית. מניין לה, לכל הרוחות, לדעת דבר שמעליו אפשר לעמוד ולהטיף מוסר? צר לי שנתפסתי לצדקנות זו. כבר אנחנו יוצאים. הנה נפנה כאן. רוצה לבוא? שם, דרומה. אולי נמצא נקי יותר. פתיחות פטורה מן הסתימות הזו שהגיעה כאן למלכות אלף השנים. מלכות המלא הקטן האפשרי (הו, מה הווה על קצת החיים היפים שלנו, החד־פעמיים!). וחוץ מזה, אתה יודע, זה שלפנינו – הוא הדבר עצמו, והדבר עצמו, כשם שלימדו אותך, אינו בשום פנים שום סיפור. אלא נשאר הדבר עצמו. ובכן – מיותר. הדבר עצמו, שברחוב ובבתים, הוא זה שממנו, אם יודעים איך. יוצאים ועושים משהו, ולעתים גם מעשה או מעשיה, ששומעים לה ומחייכים, מושכים או לא מושכים כתף, ויוצאים ופורשים איש לאשר לפניו, אם יש לו. ואילו זה גופו ששרוע לפנינו פה, הוא הממלא ושרוע על כל, כפגר של לויתן שנפל וכיסה על ציידיו, ועלי ועליך ועל הסיפור המסכן החנוק לו מלמטה. בוא נמהר לנו.
רחוב יפה. לא? מְחוּץ שמש, קְלוּי אור. המום אפור, מדוכא חרבונים. הגינה הזאת? לא, היא כן חיה, רק לא השקו אותה, זה הכל. בשבת, אולי. לא נורא. בשבת ישקו. אבל החום האפוֹר הרובץ כאן הוא מטבעו של דבר, חלק לא ייפרד. מוזר לשער כאן זה בלי חום אפור, כאילו איננו הוא, או כאילו לא הגון. כבר נלאית? הזהרתי אותך. בוא, נרחיב צעד. אין כאן הרבה יותר ממה שיש כאן. רצית לומר משהו? הנה, רק עוד זה: שכלום לא ימות כאן. וזה אולי צד טוב. לא ימות כי כבר הוא מת. כאן הנצח. והנה פניו. תארת לך ככה את הנצח? נצח אין חפץ. אם זה נצח תנני אלי רק יום אחד.
נתאחז בך וגם לברוח לא תוכל. אינך מאמין? אבל לא צריך שתאמין. מי צריך אמונה. מתקיימים גם בלי, גם ככה. להתקיים צריך ולא להאמין. תכלית כל הדברים כבר באה. הנה כאן. הנה. כאן. כעת. הכל. מה רצית לומר?
האנשים? היכן הם האנשים? בשעה זו? איש לעברו. אבל כל הזמן כאן. אם לא פניהם כאן, הרי הרדיו שלהם, משפיך פתוח במלואו. אל מלא רחמים. וגם היצוצים כל הזמן אתה מלווה הצצות והיצוצים: מי הוא זה הולך באמצע היום ולא מהכרח תכלית? ואם אינו חייב, למה לא יהיה אף הוא חובק ברכיו לעת כזאת בתנוּמות חום היום (נסה נא, עמוד וקרא בקול: הו, הו, האזינו אלי בני אדם! – תבריח את כל העורבים, תקיץ שנים שלושה מנומנמים, גם כלב צרוד אחד יתחיל מנבח). אבל אחרי הצהרים כבר יהיו עֵרנים יותר: בעתון הערב בידיהם ילקקו סיפורי שחיתות. שלא להזכיר כלל את השיחות שתוכל ללקוט בכל אחד מאלה הבתים, כאילו היו כולם בית אחד, תמיד: להשיג. זה הכל. אפשר להשיג. אי־אפשר להשיג. מחר בטח אפשר יהיה להשיג. הם כבר השיגו. ואתם? ומה השיגו הם? ונשיג? אמן, כן. תכלית האדם. זה תמיד. אבל גם: מה אמר, תמיד מה אמר. מה אמרו מה אמר מה אמרת אמרו אומרים אומרות ומה יגידו, הוי מה יגידו, מה יגידו כשידעו, כשישמעו, כשיבואו, מה יגידו עלינו, מה יגידו עליהם, מה יגידו כשיגידו, כשידעו, כשיראו, כשישמעו, ומה נגיד להם, מה יגידו כשיהיה וכשלא יהיה, כשלא כלום, כשכלום, מה יגידו השכנים, הדוֹדים מה הם יגידו, מה יגידו בעבודה, בעתונות רחמנא ליצלן, אלה שיודעים מה יגידו ואלה שאינם יודעים, מה יגידו האנשים שבחצר השניה, ברחוב השני, בכיכר הגדולה. בחוץ, מה יגידו כלל האנשים שבחוץ, היינו־הך מה. תמיד ולעולם רק זה. ואין אחרת. גם הצמחים הללו מכוסי האבק אילו השיגו ודיברו – כך היו אומרים: מה יגידו. אין אחרת. גם לא בניגון אחר.
מה אני רוצה מאתם? רוצה? לא מאתם. רוצה אולי להיות יכול לומר מה לי ולהם. אלמלא אני מהם והם אני. אם אין כל זה אלא פשוט שנאה המעוררת מראות בכוחה, ומעוותת את השורה? שבאה? לא, רק רוצה לברוח. זה הכל. מתפרנס בי לנוס, לצאת מזה. בוער בי שלא להיכנע. לשמור על שביב המרי, כל עוד הוא שביב, כל עוד הוא ממרה. שאהיה יכול לשאת מבט אל רחוק יותר. שלא להיסחף להיבלע להיכנע לשטיחות הכל כוללת, להיות סורר במלכותה. להיות נשבע לאחרת, שייך לאחרת מזו של כאן, יותר של כל שָם מאשר של כל איזה כאן שהוא, יותר של אי־אפשר מכל אפשר אפשרי שכאן, אהה, אלהים, האפשר האפשרי של כאן! הוא והקולות האלה שלהם, כל התכנית בבקשתך, שאין לה כלום לבקש, כל הזמר זמר לך, כל במעגל הימים, דבר השעה, לקראת הבאות, בחיים ובמדע, במפלגה ובהסתדרות, כל ה־ – – –. טוב. אשתוק.
כספינה נובלת אין רוח מנוטש אדם תחתיו: מפרשיה מדולדלים ולבה נעגם, יפה ועשויה לדרך, ומונחת תחתיה. ספינה זנוחת רוח. רק מייחלת. רוטטת כל ערב, מודדת אם לא, אם לא עננים עולים באים, מודדת כל בוקר כמה עוד נשאר לַח. מרחרחת מריחה כל משב, כל נשיבת רוח אם תבוא. אם תקח, אם תסיע. אם זיע יחלוף במפרש, במפרש הרום או בירכתיי, אולי זה, אולי הפעם. קדחת הדרך, רתת בכל. ונובלת, רוח רוח. התבוא עוד? העוד יש רוח? והגיע עד הנה? לא תדלוג עלינו, מחוקים מלבה? יש יום וגם עד כאן? ברבות הימים? לא נמחק מחוז זה שלנו מחפצה? או, אולי חובה לקום לעשות משהו? לתת לה, להקריב לה, לשיר לה, לתופף על הלב? האתן בני חטאת נפשי? הו, רוח, שתעקור, שתמלא, תנפח, תחייה. תטיס אל הים המתנפח וגואה בכרבוֹלוֹת ובדְכִי, ואז, אולי, ובמלוא התנופה, ובתנועה, בסוערת, מטולטלת ומודחפת תצא מלאה ויפה למרחב – הו, מה אתה יודע!
על מה אני סח ביחוד? על עצמי, על האנשים, על נוות ביתם, או על הדרכים ההולכות האלה? על הדרכים כן. על ההולכות. על החפץ להיות בדרכים ההולכות. על הזוָעה להיות נותר בבתים העומדים ולקבל על עצמך דין הזה שעד כאן כגזירה. על שלא רוצה, לא רוצה, לא רוצה, להיות נואש מכל, ולא להיות לברות הזמן המכרסם, טרף הפקר לשממון היחוּל הכוסס. ורוצה שכל עוד אני רוצה, שכל עוד יש בי רוצה – שאהיה לא רוצה ולא רוצה ולא רוצה. זה הכל. לא להיות חי ומַשלים עם הוָיית דומם. שעושים בו. להיות בלתי־זרוק לכליית הממילא. כמין קופסת סַרדינים ריקנית זרוקה. כבית הזה. כרחוב הזה. כגדר הזו. עם העתון התקוע. שהשמש אוכלת ומשחיתה באין מכלים דבר. שמוטה שמיטוּת. נטוש. חסר חפץ.
אלהים אדירים, מה אני רוצה מאתם ? הרבה ריבוא אדם, שלא כולם כמו כולם? למה איני רגיש להם? אני? והם, כלום הם רגישים? אלמלא ניחא להם ולו כזרת – כלום היו נראים כאלה, מפוטמי יש, כאלה שהגיעו ויש להם? עד זוָעה. לאחרים, שקצת לא היה בתחילה ניחא כל־כך – לאלה הספיק כוחם רק עד שהציגו עצמם עד־כאן, באו הציגו ונוֹאשוּ ויצאה רוחם, ואינם עוד מכאן ולהבא אלא אך לברות הזמן האוכל הכל. נואשו? הבלוּתות. גם לא חלמו על הרבה למעלה מזה. אילו חלמו לא השלימו ולא גמרו באמצע לכתם. באמצע? בשליש. ברבע. בחצי הרבע. בני עשרים ואחת.
כך עשה האלהים וכך הוסיף: שיהיה להם ניחא וגם ניחא להם: נוח ועתון ורדיו, ודבר חביב לרגון עליו – שהרגינה, כידוע, חלק מן הניחא, קצת התבלין, דמעות התנין. רק עוד הוסף וזבד להם עוד נתח בידור אחד, ועוד חתיכת נוחות אחת, עם טיפת קצת מזה וקצת מזה – ושלום להם, שלום עולם. קוצר לב נתן להם האלהים עם קוצר יצר. אשריהם. אך זה ליבלבו בחמדת ימים, צעירים עזים וצעירות תמירות, וכבר הנה שלכת וקרחת ושובע ופימה ושיכון וחסכון ולא־נורא, ויא־בים־בם ואח־ווי־אוי. תם החי ונעשה דומם. חמישים שנה קודם שסגרו עליו בעפר. הנה לך. ברח לך בני. ברח ברח. לֶך־לְך כל עוד הולך. אם יש לך לאָן וגם אם אין. כל עוד הולך. זה כל הדבר: לך לך כל עוד הולך.
ואל תשאל קודם לאן ואחר תצא. קודם תצא ואל תשאל. גם אם אין שום לאן שהוא בעולם בשום עולם שהוא, ולא פחות ולא יותר בשום מקום מן המקומות, גם אז. גם אם מי־יודע. גם אם עוד־נראה. או אלהים ייראה לו. ובלבד שלא לחכוֹם דבר שבעטיו תופסד ההליכה. ורק שלא לעגון במפרץ הקטן הראשון, גם כשהוא מי־שופכין עומדים. ולא, לעולם לא. לא לומר כן על המכוער ולא לומר מה־יש. לא לחדול לבחול בו. לתעב עצם היותו ואת מגעו את קרבתו את אפשרותו. ולא להילחם בו כי הוא מטמא במגע, כשֶרֶץ, ככלי נידה, כצרעת, וכמת. אלא לחפש עולם אחר. מהתחלה. אם אפשר. אם יש. וגם אם לא. ואל תחוס עליהם. לא חולי הוא. הוא דוקא מיטב בריאותם. הוא השלוָה הנכספת שמגיעים אליה, ומאחלים עליה בכרטיסי שנה־טובה, מגיעים משיגים וחדלים ומתים כעוד כחיים חייתם, פ"נ איש טוב ומיטיב, ינוח בשלום על שיכונו, הֲנָאָה לו והנאה לעולם. הישמר לך ואל תהיה עיף לרגע. תפוש יתפוש אותך אז הלז. חבוק יחבוק אותך. ייכרך סביבך: בוא גם אתה עמנו. בוא רקב איש חי. חבוק יחבוק כאוהב, ייכרך ולא ירפה – גם אתה חלה כמונו בוא רקב עמנו.
הו, כן. אני רואה את ההעוָיה על פניך. אינך מקבל. אינני מוצא חן בעיניך: איזה יהירות, בן־אדם, איזה יהירות! הזכות הזאת לתעב את אשר הם משכנות האדם; ואת שיחם־ושיגם; ההתנשאות הזו; ובשם מה? רואה את מחאתך על היוחסנוּת לעשות מין סך־הכל מרושע, להוציא משפט כליה ללא דין ובלא לשמוע בעלי הדין, ובכל אשר אפגע ארשיע. אתה הולך לומר לי, מי שָֹמך. אתה הולך לומר כי רק מבזה אדם יכול לעשות משפט אחד לכל, בלי למצוא גם חוט אחד של זכות. הולך לאחוז בגרגרתי: בכלל מניין זה מותר לי? ואיך נטול שום סבלנות לא אל חולשה, לא אל קוצר כוח ולא אל נסיבות ומסיבות מקילות – בא אחד ונוטל ושופך החוצה במחי־אחד את הרבה עליבות הבריות ואת קצת יפים. אשר עוול שלא לראותו. והלא אין לו דבר בלי יפיו. ואין לך יום־יומו בלי שבתו. לא? וכאן בא זה לתבוע פתאום ובהתנשאות: הכל או לא כלום. ממי? גם מעצמו? הוא יודע לעמוד בזה? או יש גיבור כזה, אי־בזה? מניין זכות ההטפה הזאת? הטפה גאותנית במקום סיפור מובטח. ותדע – אתה נד לי – לא את כיעורן של הבריות אתה עוין, בגלל מה שהם, אלא אולי, בגלל מה שאתה? ואגב, כלום הצצת בראי, בימים האחרונים?
הה, היטב טפחת על פני. מלה ומלה כקורנס. לולא שריבך אינו אל מול פני, דלי תואר כפי שהם, כי־אם אל מול זה: הבט, הנה – זה, וזה, ושם, הסב ראשך, והכל ביחד: להם עליך להוכיח. ותדע כי התקיימות הכיעור לעולם, מפני שלעולם הוא קצת נסלח, שלעולם מוצאים לו טעם לקוּלא, שלעולם יש לו נסיבות או מסיבות מכפרות, עד שאי־אפשר שלא לחוס. וכשחָסים מפסידים. לא? לעולם יכאב כל שינוי או יכאיב, ואתה שונא להכאיב. ובכן מה? נשארים כך, חשופים ב”הגענו” הזה? נשארים משוטחים בעולם של רק מימד אחד, כאילו לא היינו אלא כתובת מודפסת, רבוצים משוחדי כל מיני אשרינו, מופסדים מרצון, ומנוחים ומנוחלים בזה העד־כאן הזה, שאין פחות ממנו? או, אולי לא? אולי להיפך? אולי מסרבים ומסרבים, אולי קמים ונוטלים עצמנו ומסתלקים? או מה?
מה נשאר איפוא? נשאר שנשאר. וסופגים עצבות. מכל צד שהוא. מכל השָֹאת עינים שהיא. יותר ממה שיש בעולם להציע מוצאים לעצמנו עצבות כמצוא לו המגנט את הברזל החבוי. שואבים עצבות מן היפה ומן המחריש, מן המגיד ומן הדומם. מן היום־יומי ומשבת הגדול, מן הרחוק שאיננו ועוד לא בא, ומן הזה הכפוש הזה, הזה שיש ובמגע, ומגלגולו של החלום לשברו, ומן ההתפעמות אל פתרונה, ואל ממשה, ומההתפכחות שמתפכחים ומהמדוחים שמדיחים, ומן העננים התלויים ביום סתיו בקצה העולם, בשעה מחרישה ועומדת בתפילה. עצבות עצבות. מה עוד אחרי זה. עצוב לי אלהי עד דעוך. הה, לא, שוב דברים שלא מן הענין. שוב סטיה מן המזומן לנו, שהיה, כמדומה, סיפור אחד שהיה עלינו לספר. מעשה באיש אחד, ביום אחד, ובדברים שבאו בזה אחר זה, כל אחד מהם עושה חיוך מיטיב יותר. לא כן?
בוא. לא נהיה עצובים. עוד מעט ויוצאים. כאן כבר מעורב הנטוע בבנוי. הנטוע מכבר והבנוי זה מקרוב. מכל הפרדס הגדול שהיה גואה עד חופי המשֹוּכוֹת, עשו מגרשים, ומן המגרשים עשו מבנים, גמורים ושעוד אינם גמורים. וגדרות, וקרשים, וחפירות, ובורי סיד, ואקציה אחת, פליטת הימים ההם, הנה זו, ואפילו פורחת. לה, כביכול, הכל כתמיד. הגיעה לה עֵת לבלוב, שעת קישוט. כל פקעי רקמתה עליה. כל פקעי המוך הזהוב העלו אור, בתום רקמת כותנת כפרית, שרים כאילו הכל עדיין כאן – ואינה אלא כשן שנותרה בפה עקור. כלימה. לעצום עינים ולא לראות. שריד סומא של פעם, כשהפרדס עוד היה אמת, כשגאה והגיע אל חופו, אל גודש המשוכה, ועבר בדילוג, בגל צמיחה, כהה, והעלה תנופתו ממנה והלאה, ותחתיה והמשעול (שכעת הוא כביש מחושף), היה נחל חול מוצל, טמון בקמור, מנותז הבהובי אור ורצוצי פשושים, סיבכיים וחוחיות. וריח כבוש, מתקתק חריף, כמעט מבחיל בהתעצמו, ואין עוד פרדס, ואין לו גבול משוכה, ואין דבר מאותה גאות, ורק זו, מעשה־גולם, מנסה לחייך כאן, חיוך של אביב, הה אלי. קורע לב. אז מה יש עוד לספר?
משוכה (ולעתים מלובשה כולה פרחי לפופית כחולים, שתחילתם במסגרת גדר הרשת וסופם שזנקו מעל כל מסגרת והעפילו עד רום הברושים בלהט תעלולים והעטו עליהם כחול פריחה. שאינה ממינם, מוזרה ומגוחכה לברושים ולכבודם, וקפאו באבלות הדעיכה, הברוש ולבושו, כנשף מסכות שהפך אבל). (או ז'קורנדה עקורה למחצה, בהינומת פריחתה, מוכפשת בעפר החוֹלה אשפה}. קפא הכל תחתיו על עמדו. במחציתו. מָחוּץ במחציתו. חדל מלכת. לא הולכים בהן. והן אינן הולכות עוד. כל הלוחמים על מנת אור השמש מתחת הצל הכבד של האילנות המלאים, היה להם לפתע אור שמש שבעתים מכפי שירצו, אלא שכבר אינם רוצים, לפי שאינם עוד. אבד להם העולם. אין להם עוד עולם. והפרדס שהוביש, יורשים אותו קהל צמחים פוחחים, קבצנים מזדמנים לעוט על שיירי טוּבו שנשדף. גם הם ייעלמו ויחזרו לאטם הקודמים, הראשונים, שמלפניו, אותם שעקרום לפני שלושים שנה בחימה ובהתלהבות חלוצי המטעים, במחרשות עמוקות, באין סוף עידורים עמוקים, וברדיפה אחר כל נתח יבלית תועה, ובנהרי נחלי זיעה – שוב חוזר לכאן החילף הנצחי, השומם. והדרדר הנמוך, התלתניים, התורמוסים וכל מיני בני חיטה פרועים, ואם אך תניח להם לפי דרכם שנים אחדות, וחורש דליל של אלונים או חרובים עם כל מיני שהם ישלוט כאן ככימים מקדם. אבד למישהו עולמו. היה לו עולם, יסוד ומוסד. ואבד. ונשאר בלי. מסתובב בעולם בלי עולם.
כולה צל סוד וחול זהב, ניצוצות אור וריח כבוש, היתה מנהרת האקציה. והבט בפריחת זו. ובגידמוּת הפרדס הכרות שנותרו כאן ושם ועוד לא נבנה עליהם. שרידים קולטי־אשפה פורחת. אפופים יבשות קוצים עד רגליהם. בלי שום כוח או חשק לכלום. הו, איך יהיה חשק ולמה יהיה חשק. וכאן אתה מחַפש קצת חסד של יפה? הנח. אין פה אלא טפשושיות. הרבה־הרבה חכמה לכל מיני ערמות. להלוָאות, לשטרות לתשלומים לשיעורין, לקנאה לרהיטים – אבל למה שעושה את החיים לכדאי – לזה טפשושיות, סתוּמות, עובש. עיפושי עיפושין. מלמטה עד למעלה, מאלף עד תיו, טפשושיות. מעשים טפושים בכוָנות טפוּשות ובנחת מטופששה, ויום ליום טפוש ומטופש. חדל לך. מה לך כאן מי לך כאן. על מה אתה חס על מה? חמוק לֵך. כל עוד אתה. היפלט הימלט. בלי לשאול מלה נוספת. הטח בדלת, וגם בלי, ובלי כלום ובלי ברכת שלום, נדֵף עצמך משם והסתלק ולך לך.
לאן? ובלבד שלא כאן. תחפש. אחפש. יחפש כל אחד לנפשו. לא ימצא. אולי ימצא. קרוב לוודאי שלא. נתבונן. תתבונן. אתבונן. נהיה בלי. עד שאולי יהיה לנו עִם ונהיה אז עִם. תהיינה לנו ידים ריקות. אשרי ריקי הידים. חסר וטוב להם. להם הידים הפתוחות. האפשריות. הם יוכלו לאחוז – כשיימצא להם. ואילו זה שידיו מלאות איך יאחז כשיימצא לו על דרכו. גם לא יחפש למצוא, גם לא יצא לדרך, ואין לו צורך בדרך: די לו בידיו המלאות. ידים מלאות למעמסה. באות במקום כל דרך. אין עוד חפץ בדרך כי כבר הגיעו. ובמי אתה מקנא? הו, אשרי המוצאים על דרכם. על אחד ההרים או במישר השדות. אשרי שאין להם כלום אלא ביקוּש. עשה לך בני ידים ריקות כדי שתוכל להיות בביקוש. אל תצא מעוּמס. בלי נכסים ובלי ערכים. נקי. ופתוח. וקל. ובן־חורין. לא כצב בשריונו, לא כקיפוד במחטיו ולא כחלזון שבּצתו הובישה פתע, נֶחְפְשָֹה לה.
עשה שתהיה יכול לצאת. כשיבוא לך הדבר. עשה שלא תהיה שייך כדי שלא תצטרך לוותר. כדי שתוכל לחפש את מה שאין. הנח את כל שיש לבעלי היש. וצא לך לחפש את כל שאין. עשה שלא יהיה לו כלום, כדי שתרצה למצוא. ושלא תהיה סָתום ושלא תהיה בעל נכסים ולא איש לערכים, אלא פתוח פתוח, פתוח. כשדה ליורה. זרעיו טמונים ממתינים ופניו השמימה. וצא צא בחור. זה הכל. זה כל היפה. מה יפה מזה. הישאר ריק וצא. צור לך במטפחת והימלט. צא לך ההרה. צא ולבך פתוח. זה הכל. מה צריך עוד?
ורק שלזו שלפנינו לא תקרא דרך. הזו כבר הגיעה והיא סוף המסע. לא נדרש לה מעתה אלא כורסא, עתון ורדיו. הנה, הבט, הנה זו למשל, הדרך אל שכנינו מכאן, אל ,דגל־התחיה'. הנה היא לפניך. כל ארכה. נורא קל לנהג בה, אם אך לא יירדם משממון. מאליה נוסעת ומסיעה. מרהיבה, לא? וגם לא תימצאנה שום הפתעות מעבד לעיקול ההוא, אם על כך אתה שואל, עיקול בנוי להתעקל בשלום כאילו לא היה עיקול מעולם. כולה כולה כולה – היינו־הך. פחות מלא־איכפת ויותר ממה־זה־עסקי, או עסק־אבי. לא רק בשל שולייה שניירי כל העולם הוסחפו שמה להיאחז ביבושת הקוצים בדרכם אל כלום, לא רק בשל התנים והכלבים הנירצצים יום יום וממורחים על נוקשותם האטומה מאוד, לא רק בגלל יובש הפרדסים שמעבריהם, אשר על משוכותיהם, כביכול, יורדים שיירים כפרחים, יושבים על הכל ובכל ועד לפני־ולפנים, פורחים בכל פרחי העזובה, נימוּרי אפור ודהה ומצהיב ועכור ולבן שנצטרע, ואפילו לא זה, וגם לא שבקרוב איה”ש יבנו כאן בעזה"ש – וכבר עשו פארצילציה, לו יפרצלצו את פרצופיהם המפורצלצים – לא כל זה – וגם לא הלא־איכפת היושב על הכל, יושב וממלא מפה לפה, את כל הדרך הגלוּחה היפה, אשר, וזה הדבר, זה בעיקר, זה: אשר אינה שום דרך, אשר בסופה אתה בראשיתה, כאילו לא דרך ולא כלום, ורק בו במקום: ישר שהוא מעגל סגור, גמור, והיינו־הך, ולא איכפת, וגם ככה אפשר, הללויה, וככה זה בחיים. הנה, ככה.
וידג'ט טקסט
זהו וידג'ט לטקסט שמאפשר לך להוסיף טקסט או HTML לסרגל הצדי שלך. אפשר להשתמש בהם להצגת טקסט, קישורים, תמונות, HTML או שילוב של התכנים הללו. ניתן לערוך אותם במקטע 'וידג'טים' בכלי ההתאמה האישית.
ס. יזהר חוזר 