חוק גנים לאומיים ושמורות טבע

גברתי היושבת־ראש, חברי הכנסת. דומני כי לא אטעה אם אומר כי חוק זה בשלה שעתו לבוא וכמעט ואיחר.

מידותיה של הארץ מזה, קצב פיתוחה מזה וייחוד טבעה מזה – הגיעו עד מקום שקשה להמשיך בו במעשים כרגיל.

ארץ מכוערת תוליד אנשים מכוערים; אנשים מכוערים יולידו עולם מכוער, ועולם מכוער לא יוליד עוד, אלא יחנוק.

הרי זה מושכל ראשון שחוק זה בא להרחיק מקצת חזות קשה זו ואשר התפתחות בלתי־מרוסנת מאוּימת בו.

שני צדדים צריכים לחוק הזה: צד הציבור מזה, וצד הטבע מזה, אלא שהאחרון אילם. קל יותר לנסח משאלות הציבור, והן גם אמורות יפה בדכרי ההסבר: נוף, בידור, לימוד וקצת שלווה. ומי שמשרת את הציבור בכל השאר, ישרתנו גם באלה. אולם מי יהיה צד הטבע? מי יהיה לו לפה? מי יבטא כאבו של חוף ים מופסד בשיטתיות, כמובן לטובת הציבור המשתכן ומפעלי הפיתוח, אך לרעת הציבור המייחל לים משלו, ים מסביר פנים. מי יעמיד, על פי חוק זה, בקשה זו וצורך זה מול צרכים דחופים ודוחקים, שהכל מסכימים להם, ואף כי לא הוכח לאיש שרק בדרך הרס אפשר לספקם?

מי יעכב פיתוח פזיז שלא יהיה מחבל לבלי תקן? מי יהיו על פי חוק זה אלה שיילחמו על כבודו של אילן כבד בשנים ועל יחוסו כנגד חשבונות וצרכים שמשרתי הציבור בשליחותם רואים כחובה קודמת וכערך בעל משקל יתר?

יתר על כן, מי יהיה במועצה הזאת לוחם לזכויותיהן, שאולי נראות כמגוחכות, של לטאות, חיפושיות שכמעט וכבר נשמדו, או מי על־פי חוק זה אמור להיות קשור יותר לצורך דוחק של רשות ציבורית פלונית כמקור הכנסה רב פיתוי ועוצמה. רק דונמים אחדים למכירה, ומצוקה מדכאה נפתרת, ויוצאים למרחב, מי יעמוד בפני פיתוי זה – השליחי אותה רשות ציבורית, או שכניהם למצוקה מימין או משמאל? מי יהיה על פי חוק וה רואה למרחוק, צופה לבאות, פטור משקול הכרח של רגע לוחץ ומיבלת מטרידה בנעלו?

זה איפוא לדעתי הפגם הראשי בחוק רצוי זה, כשערכי נוף וטבע כה רבים כבר קולקלו. שכן גם המועצה המוצעת פה. וגם רשות הגנים העתידה למשול בו, אין בהן פתחון פה לצד זה, שהוא למעשה רוח אפיו של החוק, מלבד משהו לצאת ידי חובה. שישה־עשר נציגי מוסדות נוגעים בדבר, מול ארבעה, אשר שר הפנים יחשוב כי יש להם ענין בחובבות טבע. ורבות מחשבות בלב השר על חובבים ועל טבע. הרי זה עיוות כל מאזן.

מועצה כגון זו המוצעת יפה היתה אילו היה מושם עליה רק לשמור מה שכבר נגדר, ולקיים מסורת שמירה נאותה שנקבעה לאחר נסיון רב, לימור והקשבה מדוקדקת. ואילו כאן – שהכל בחינת מעשי בראשית, כשהיא נקראת להתחיל ולייעד שטחים, ווה למעשה כל תפקידה המוצע לה – אין למועצה הזאת בני פלוגתה, אין להם עם מי להתווכח, אין גם מי שיגן, בלא שום טובת הנאה אישית או חוּגית, על זה שאותו באים לשמור ועליו מתכוונים להגן. להגן על מה? כל אלה כוחם יפה יותר לענות כיצד להגן. כל אחד מהם יודע את פרקו: בטחון, בריאות, חקלאות, עתיקות וכו', ולשם כך הוא מצוי שם, אך מי מהם קרוב אל הדבר מצד עצמו, מצד מהותו, שאם היא מעיקרה אינה נכונה – לשם מה לשמור ולהגן עליה?

חסרים, ובאופן בולט, ולא כזוכים מן ההפקר, שימצאו חן בעיני שר שיקבע אם אמנם יש להם ענין בחובבות הטבע – חסרים כאן אנשים שהטבע להם חזות הכל, שליבם פתוח לזה קודם כל ויותר מכל, חבורות אזרחים העוסקים בכל מאודם ואפילו מאורגנים לשם כך באגודות ובחברות, כגון החברה לשמירת הטבע, ההברה לבוטניקה, החברה לזואולוגיה, החברה לגיאוגרפיה, החברה לגיאולוגיה, החברה לארכיאולוגיה. כשם שאזרחים שהכשרתם ועיסוקם מעניקים להם כוח ראייה יקר לענין זה: אדריכלים, ציירים, פסלים, ואולי גם משוררים, ולא אחרונים בשורה – אנשי מדע שהטבע הוא ספר יומם. בלי כל אלה אין המועצה מועצה, שכן במי תתייעץ? בכל אותם נציגים ונבחרים שנשלחו והוראות חשובות ונחוצות בידיהם מה לשמור ואיך לשמור את הנורמות המוקצבות על־ידי שולחיהם? מעשה זה של ייעוד שטחים, או ביטול שטחים אחרים שלא ישאו שם גן לאומי לשווא – הוא מעשה קובע עתיד. מקום בו למומחים ולחובבים, לבעלי השקפות פורחות באװיר כלבעלי השקפות מאוששות על מהו יפה ומה ערכו של קו מיתאר, של אופקכנגד כל משקל ההון והנכסים האחרים, ולבעלי השקפות מסויימות במה מתחילין בהתחלה ובמה ממשיכים לעתיד לבוא.

אין במועצה המוצעת אנשים שסימנם היחיד הוא: טעם ליפה, ושאינם משלימים עם כיעורו של שיכון; או שיפי הארץ יהיה נכס לשיקול כלכלי בלבד, או שייחשב בנכסם הלבדי של יושבי אותו מקום או של פרנסיהם, אין בה אותם אנשים שהשקפתם איתנה כי נוף אינו דבר מותנה ברשות כניסה, אלא שזכותו של כל אזרח, – ולשם כך קיימת לו מדינה – לתיתו נשימת רווחה דרך חירות.

חוששני שמציעי הצעה זו לא דקו בהבדל שבין שתי גישות: האחת – שיפור נוף הארץ; והשניה – שמירת נוף הארץ. כאן הדגש שיפור, וכאן – שמירה. זו באה להציל את שיווי המשקל השורר בפיסת עולם קטנה אחת, וזו באה בראש מורם לשכלל, לייעל ולמסחר את הקיים, לתת לו ”צורה" ו"טעם". מכאן חרדה לקיים, שאין לו תמורה, וליתן זכות חיים גם לנמושות שבחיות; ומכאן יודעים יותר טוב איך הטבע צריך להיראות כדי שימצא חן, יהנה. בכל מקום שנושא השמור הוא מעשי אדם, כמצוי לרוב בארכיאולוגיה, יש מקום לטפל ולשפר, ואדם יכול ללכת, על אף הרבה הסתייגויות, בעקבות אדם אחר, קודם לו. אך רעיון שיפור הנוף, אם לטבע הכוונה – הרבה פליאות יש בו, נוסף על היהירות, ורבה החכמה הנדרשת מתי להרים יד ולא לגעת. כביש תמים ונחוץ שסוללים אל תוך תחומי הר נידח – משהו מרוויחים בו ומשהו מפסידים. או אנטנה של אלחוט שתוקעים על שיא הר, משהו מרוויחים בה ומשהו מפסידים.

היכן ישקלו זה כנגד זה? ויכוח זה עיקר נחוץ הוא. וצריך שיהיה אפשר לשני המחנות להתנצח דרך חירות ומתוך שווי ערך, שיחה בשני קולות בעלי זכות שווה, לא אלה בפנים ואלה צועקים "חי־וקיים” מבחוץ, אלא אלה לומדים לכבד עקרונותיהם וגישותיהם של אלה ככל שניתן.

זה ועוד זה: כמובן, שמורות טבע, גנים לאומיים וכו' יהיו אבן שואבת לתיירים. אבל תכונה זו הרי היא כה מובנה וגלויה עד כי מעמידה לפעמים בצל, חוששני, כי לא רק הם וטעמם הקובעים – אלא גם צרכיו של כל דכפין, ואולי האחרון ראשון. והכל כדאי בעיני למען משוטט שתרמילו על גבו. והנה בעור שתיירות תשמש תמיר גורם מדרבן לקום ולעשות; הרי אותו נודד סתמי, אותו סתם הלך משוטט – מי יהיה לו לפה? שיהיו ערכים בארץ, כנוף, כים, כמרחבכמצפורים בראשי הרים, או כהשתרכות בגיא נעלם – שאין בצדם שום עסקת חליפין, (ולפחות לא תמיד ולא בכל מקוםלא שלם וקח, אלא קח משלך מלוא חופניך. גם נושא זה שנוי במחלוקת. ומי במועצה המוצעת, ויותר מזה ברשות הגנים המוצעת – יטען טענות אלה? ומה יהיה משקלו של מי שדעתו אחרת, בטל בששה־עשר במועצה, וכלל לא מובטח ברשות הגנים.

אם יתוקן מעוות המועצה, בדין הוא שגם רשות הגנים תהיה מותקנת, ובפירוש, לא בלי מחצית אנשי ציבור. שלא מישהו יחליט על חובבותם, אלא שכל אחד מהם מכוחו הוא שם, ונקרא בשמו, שכן הוא בא מן החברה לבוטניקה, או מן הציירים, או שהוא חוקר טבע ידוע, שבלעדיו מחקר זה מתרוקן.

הרי זה חוק לבלימת היצר הפזיז לקבוע עובדות גמורות, ששכרו בצדו, בחינת מתנה מן השמים. הרי זה חוק שלא תעשה כל רשות מקומית בערכי יפי הארץ שבגבוליה כבתוך שלה. שתקשה על כל עסקת רווח, שבסיבתה יתכער העולם או שיישלל מן הציבור עולם של יפה.

כל מערכת היחסים בין מועצת הגנים הלאומיים ובין רשות הגנים אינה נהירה. כלום אין שום יחס ותלות בין השתים, והראשונה באה רק לייעד שטחים או לבטלם, והאחרונה תשלוט בשטחים בלי למסור אפילו דין־וחשבון לאיזו מועצה ציבורית, אלא לשר הנוגע בדבר או לשליחיו? או שמא נכון יותר שיהיו יחסי גומלין בין השתיים, ושהרכב הרשות לגנים יהיה כדוגמת הרכב המועצה, או שתנאי יהיה כי המועצה תציע למי שימנה את חברי הרשות רשימה שמתוכה ימנה? או שמראש נקבל סייג, כי לפחות מחצית חבריה יבואו מן הציבור?

מנסיוני למדתי כי לענין זה יש הקשבה רבה ורחבה ואמיתית, עולה על מה ששיערתי. נכונות מרובה מתגלה להתייצב ולסייע כדי להצליח במעשה גדול זה, שיציל לנו פינות לנשימה רווחה יותר. לאחרונה שמענו כי בעין־גדי, שנפתחה לרשות טיילים משנסתיימה סלילת הכביש, שוקק אדם רב – ובחג הסוכות האחרון ביקרו בעין־גדי כ־25,000 מטיילים, וכל העם הרב הזה נוהל והודרך בעיקר על־ידי מתנדבים, חובבי טבע ואוהבים לעין־גדי. האין בזה אות נוסף כי חוק זה צריך להיות פתוח ככל האפשר לשיתוף הציבור, מטפח ככל האפשר זיקת גומלין זו, שיהיו אזרחי הארץ עושים באהבה כל דבר שחוק זה בא להטיל עליהם?

אני מקווה כי הוועדה שתדון בחוק זה – ולפי טעמי היא צריכה להיות ועדת החינוך והתרבות – תתקן את הנחוץ כדי שיהיה חוק זה עושה נאמנה בשליחותו.

יזהר סמילנסקי (מפא”י), קריאה ראשונה של חוק הגנים הלאומיים ושמורות הטבע.
ישיבה 191 של הכנסת החמישית 11-12-1962

חוק גנים לאומיים ושמורות טבע

3. חוק גנים לאומיים ושמורות טבע (תיקון), תשכ"ד – 1964.

היו”ר י. ישעיהו־שרעבי:

אנו עוברים להצעת החוק של חבר־הכנסת סמילנסקי – חוק גנים לאומיים ושמורות טבע (תיקון), תשכ”ד – 1964.

יזהר סמילנסקי (מפא"י):

אדוני היושב־ראש. אני בא לדבר בפרחים וביצורים קלים שכמותם. חוק זה שאני מציעו לפניכם, חברי הכנסת, מבקש לגדור פרצה בחוק גנים לאומיים ושמורות טבע, תשכ"ג – 1963, ולתת סמכות חוקית, מקיפה וגם גמישה, למי שיוסמך לכך. לעצור ולמנוע כליית פרחי־בר וערכי טבע מוגנים אחרים מאדמת הארץ.

צמח שפרחיו חוזרים ונקטפים שנה אחר שנה, ילך הלוך והיעלם עד שייכחד. ולא רק בפרחים הנזרעים שנה שנה מאליהם המדובר, אלא גם בפרחים העולים מצמחי בצל ופקעת. צמחים אחרונים אלה אמנם רב־שנתיים הם, אבל כוח חיותם מוגבל לשנים מעטות, ואם לא יינתן להם להיזרע – יכלו. ואילו זרעי צמח כזה עד שייקלטו וייעשו פרח, צריכים הרבה רחמים, שנות ברכה ושנות הישמרות מאלף המזיקים השונים והמשונים.

לעתים תחלופנה שנתיים־שלוש עד שמזרע נפוץ כזה ייעשה פרח. ומעטים עד חמלה הזרעים שיזכו להפריה לעומת ההמונים שלא יעלו ולא יבואו, יקמלו באיבם ויעלו בתוהו. והנה, כל עוד לא הפר האדם שיווי־המשקל שבטבע, יהא שיעור הזרעים שינבטו מתאזן עם שיעור הבצלים והפקעות שמחזור חייהם יגיע עד תומו. אך משהפר האדם שיװי־משקל רופף זה, ילכו אלה הלוך ופחות במהירות ולבלי הינצל עוד. באופן שכל קטיף משולח־רסן גוזר בהכרח דין־כליה על הצמחייה הנקטפת, תהליך שאינו ניכר תמיד בראשיתו, אך הולך הלוך והתעצם, וכשיורגש לבסוף – כבר יהיה לבלי השב.

משמידים שונים לפרחי הבר; כולם, מסתבר, מכוונות טובות ונעלות. יש קוטף להנאתו, יש נותן להנאתו, ויש הסוחר בהם להנאת מי שלא קטף ומספק לקוחותיו כתגובת "רצח המוני" שעשה למענם ולמען אהבתם את היפה.

רבים יותר מדי בינינו אשר לא די בעיניהם לשוב מטיולם בפרח או בשנייםשלושה, ותאוותם לא תנוח עד שימלקו ויתלשו מלוא חופניים ומלוא זרועות, ועמוסי נובלים ונובלות, חנוקים באגרוף יחזרו לביתם; ומי לא ראה את המטיילים היקרים הללו, במשפחות וביחידים, בהטילם שללם המעיק עד בואם למקומם, אלומות אלומות של בזוזים ומתים. ובמיטב ימי החורף, וביפות שבשבתות תוכלו לראות מחזות השמדה כאלה, לקיטה זו בחטפנות ובתאווה, והשלכה זו בעייפות ובלא איכפת עוד כלום.

אבל יש בינינו גם בעלי דבר ובקיאים בסתרים, היודעים מחבואי כל פרח ופרח ולא יניחו גם ליקריי המציאות, ונוצר ציד גדול והם לא יירגעו עד שיתלשו את האחרונים שבהם. ואף זה תמיד למטרות יפות וכדי להצטיין לפני מישהו. הנה כי כן נעלם ואיננו תורמוס ההרים הכחול, שכיסה לפני שנים אחדות שטחים נרחבים במבואות הרי יהודה – סוחרי הפרחים גילוהו, עטו עליו ואיננו. נרקיסי הביצה לא יאריכו ימים בארץ, לאחר כל פשיטות הרצח שקטנים כגדולים פשטו בהם בשנים האחרונות, עקור וזנב ותלוש וקצה ביסודיות – והרי זו עתה אתראה מאוחרת למדי לגורל פרח ריחני לבן ולבו זהב, שהיה פעם בשר מבשר החורף, ועומד להישאר כשרידים מדולדלים.

או צבעוני השרון, שאינו מכסה עוד באותם מרבדים פרושים. הנדירים להפליא לראשונים – עברה עליו הכוס, וכמעט ונמחה.

גם לאיריס הארגמן, כמעט ולא נותר שריד, וצריך לחפשו בתמונות, ולולא משוגעי איריס הגלבוע – גם אותו.

את מקום אדמונית־החורש מסתירים יודעיה בקנאות של אוהבים ובלחש של קושרים. והחלמוניות של סביבות ירושלים הן זכרון מתרחק של היה־היה.

אבל הכלניות הללו הידועות, הנפוצות, שהיכן לא האדימו ומי לא שר עליהן – גם הן נמלטו מפנינו לפאתי הישובוהרחק עד שטחים נידחים וגם משם הן נקטפות ונחפרות ונתלשות ומושמדות בהמון.

או שיחי הרותם שהיו פורחים בשלום בואכה נתניה – קוצצו ונמרטו באכזריות וביד סוחרים גסה, ומי יודע אם עוד יירפא להם.

ולעומת כל זה, אם אך במידה נכונה, ובאזורים מותרים – אין כל סיבה שלא לקטוף, קצת כה וקצת כה, ואין בכך כלום מן הרעות הנזכרות, ולא שום צורך בהרבה איסורים – אם אמנם במידה, אם אמנם במועד, ואם אמנם שלא בבולמוס. וגם לא צריך לעכב אדם מגחון ומלקט לו פרח או שניים להנאתו, מכאן או מכאן. הרעה מתחילה כשהסוחר בא לשטח. הוא ושלוחיו ושלוחי שלוחיו – חורבן בא אז בהמון, אז תכלה הרעה.

ואילו דווקא אותו, את המשחית בהמון הזה, דווקא אותו לא קשה להגביל. קשה פי כמה להגביל המון בני־אדם, ולא קשה כל־כך לרסן יחידים המשחיתים בלי גבול באופן שסעיף מוסף זה לחוק, כל עוקצו כנגד מכירה פרועה, הבאה מכוח קטיפה פרועה, הבאה מכוח הרגשת הפקר, ולפיכך מושם עלינו להגביל מכירה זו, ולהגביל קטיפת הפקר זו, ולהטיל ביקורת והגבלות על קטיף מינים מסויימים של פרחים, באזורים מסויימים ובעונות ידועות. להקל או להכביד לפי השעה, להרחיב או להצר לפי הנגע, ולתת פעם כה ופעם כה, שבת מנוחה לתחומי צמיחה שהם, ועונות שבתון לצמחים מותחמים שהם.

ואולם מובן שלא רק מכוח כפיית החוק ייעשה הדבר. הרבה הסברה מתבקשת, הרבה חינוך, הרבה הבנה, הרבה עידוד וטיפול חיובי, צריכים כאן. בדרכים שונות, ובקולות קוראים שונים; בבית־הספר וברחוב, בעתונות ובאולמות, על מסך הקולנוע ועל גלי האתר, בפתחי תחנות ועל בתי־נתיבות.

אך בלא חוק מגביל – ייעשו כל אלה רופסים וחסרי הרתעה. ואולי לא למותר להזכיר כאן, אותם ילדים הנטפלים בעונות הפרחים למכוניות הרצות בכביש הסואן למכור להם צרור ולסכן לא פעם נפשם על שווי פרוטה. לא מצרורם ולא מפרוטתם ולא מסיכונם. להסביר ולאסור קניה ומכירה חטפנית כזו, וכיוצא בה.

ושוב, אין בהצעת חוק זה משום איסור מכל וכל על שום מכירה של שום פרחי־בר בכל זמן – אלא אך הגבלה והכוונה, לאמור: כמה, מתי והיכן. שכן זו ארץ קטנה, שהמיושב מתרבה בה במהירות, והבר מתמעט ונסוג בחפזון גדול עוד יותר.

וגם ראוי לשים לב כי איסור זה אינו חל על פרחי הבר לבדם, אלא על כל מה שנכנס בגדר ”ערך טבע מוגן" – שכולל בו גם דוממים כאלמוגים, גם חיים כטריטונים או כצבים רכים, וכל יצור שסכנת כלייה מרחפת על מינו – אם לא יישמר בהגבלות ויינצל מגסות־לב החמסנים ומידיהם.

וראוי שייכנס החוק הזה לתוקפו במהרה, עוד קודם ימות הגשמים. כדי שהנוגעים בדבר יספיקו להתקין כל התקנות הנוגעות לדבר, ולהכין כל אותם עזרים, שלטים וחוברות וכל אותן הוראות שבכתב ובעל־פה ובשידור, כל אותם דפי היכר לפרחים ולוחות ציורי הנדירים שבהם – שצריך לחוס עליהם במיוחד, וכל חומר ההדרכה וההסברה כבמתוקנות שבארצות על מנת שלא יבוא החוק בלעדיהם. ושתהא לשון רכה מקדימה שיני החוק ועושה אותו מיותר.

אני מציע איפוא לקבל הצעת חוק זו, להעבירה לוועדה נאותה (ואולי לוועדת הפנים, שטיפלה בשעתה בחוק העיקריולקדם בדרך זו הצלת דבר קל לכאורה, אבל הזורע מאליו את מה שאינו אלא אהבת המולדת.

שר־החקלאות מ. דיין:

אדוני היושב־ראש, חברי הכנסת. אני מתנצל מראש על חוסר הפרופורציה בין עושר ההצעה לבין דלות התשובה.

אני מסכים להצעת החוק – ככתבה, כרוחה וכריחה.

היו"ר י. ישעיהו־שרעבי:

האם המציע רוצה להשיב?

יזהר סמילנסקי (מפא"י):

לא.

היו”ר י. ישעיהו־שרעבי:

לפנינו רק הצעה אחת: להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדת הפנים. אני מעמיד אותה להצבעה.

הצבעה

ההצעה להעביר את הצעת החוק של חבר־הכנסת י. סמילנסקי לוועדת הפנים נתקבלה.

מתוך פרוטוקול הישיבה ה-377 של הכנסת החמישית, 30.6.1964