שלום לך, מפא"י

בחורף תשׂ“ח, בעודי משׂרת בצבא, באו חברים וספרו כי ראו שמי ברשימת המועמדים לאסיפה המכוננת, מטﬠם מפא"י. איש לא דיבר איתי ולא שאל פי על כך, גם לא הייתי אז חבר בכל מפלגה שהיא, ולפיכך הברקתי אל מזכיר מפא"י בקשה למחוק שמי מאותה רשימת־מוﬠמדים.

בתשובה לכך בא אלי, בכבודו ובﬠצמו, מזכיר המפלגה באותם הימים, החבר זלמן ארן. לשוחח אתי ארוכות כדי לשכנעני שלא למחוק שמי. בהסבירו לי כי יש ברשימה מקום גם לבלתי מפלגתיים, וכי כר פעולה נרחב מחכה שם דוקא לי ולשכמותי, ועוד כהנה וכהנה – עד אשמורת לילה. שקלתי דבריו ימים אחדים, והחלטתי, כהצעתו, לנסות דרך חדשה זאת, אם אמנם תהלום את יכולתי. ואם אמנם אוכל לתרום משהו, ובﬠיקר בﬠנייני חנוך ונוער.

השליח שהביא לי אז את טופס החתימה להכנס לשורות המפלגה. היה אותו שליח שׁהביא בשבוﬠ שעבר את טופס ההזמנה לבית משפט זה, כדי להוציא אותי משורות המפלגה.

מאז וﬠד לפני חודשים אחדים, להוציא הפסקה בת שנה ב־1955, הייתי חבר־כנסת מטעם מפא“י. וﬠסקתי בﬠיקר באותם נושאים שראיתי ﬠנין בהם; חנוך ונוער.

אינני יודﬠ אם תרמתי משהו כמצופה ממני, אך הייתי תלמיד שקדן בבית־ספר גבוה זה, צופה הליכות המדינה והמדינאים, בתחילה מתוך שתיקה ממושכה ואחר־כך מתוך התערבות גוברת.

ﬠד ימי סיני היתה המדינה רדופה ממצב חרום למצב חרום, בטחוני, כלכלי וחברתי, ובשטף העליה שהציפה אז את הארץ ובכאב חבלי קליטתה. אולם בתקופה שלאחר סיני התחילו ענינים שבמבנה החברה הישראלית ובארגון סדריה תופסים מקום יותר ויותר בסדר־היום של דיוני הכנסת והמפלגות.

פﬠילותי במפלגה גברה אז בﬠניני הדור הצﬠיר, ולימים כהנתי כיו“ר ועדת הדור הצﬠיר. ככל שבאתי יותר בסוד הדברים ובמקום התרחשותם – מצאתי ﬠצמי יותר ויותר שותף לחברים שהבקורת על המצב הקיים גברה בהם על ההשלמה ﬠם מה שהיה מקובל עד אז. בחוגים רﬠיוניים שונים נתרבו וגברו הקולות התובﬠים תיקונים שונים, ומצדדים שונים הצביﬠו על צורך בשינויים, הן בתוכן הענינים שעמדו לדון בהם, הן בסדרי הדיון, והן במגמות המפלגה ובדרכי דיוניה הדמוקרטיים.

כיו"ר ועדת הדור הצﬠיר הייתי נוסﬠ ברחבי הארץ ומדבר על לב החברים הצעירים לנטוש שאננות ואדישות ולקחת יזמה, להקים חוגים לבירור מדיני ללימוד סוגיות בחיינו, ולנסיון להשפיע על מהלך הדברים, ובלי להרפות מן השאלה כיצד נולדת החלטה מדינית במפא"י. וכיצד יוכלו גם הם להיות שותפים להכרעות. הרבה נאבקתי בתביעה הפופולרית של אותם חברים צעירים להרבות בבידור ולהמﬠיט בדיון. בנטיה הקלה שלהם להסתפק בשייכות פאסיבית אוטומטית ולהמעיט בנטילת אחריות והתﬠרבות של ממש, בעוד הממונים על ארגון חיי המפלגה מרוצים דוקא מן הנכונות הזאת לרכוש קולות רק על ידי סיפוק שעשועים מלווים הרצאות הסברה סתמיות, שכן לעולם היה חשוב בﬠיניהם כמה היו באולם, ולא מה דנו שם. אלה מכאן לא ביקשׂו להם אלא חיים פוליטיים קלים ומתובלים בידור, ואלה מכאן רק ששו לתת להם מתיקות זו, ובלבד שלא יטרידו קולות צעירים בעסקי קביעת המדיניות.

אבל גם כאן נתקלה קריאתי החינוכית־מדינית, לתנוﬠה אקטיבית של חברי המפלגה בשׁומרי החומות של המוסד המפלגתי הגדול והכל יכול.

בירורים רעיוניים תמיד הדאיגו אותם והזעיפו פניהם: שמא מרעיונות יצאו שינויים ומשנויים מעשים, שיטלו מהם את סמכותם לﬠצור שלא ישתנה הקיים. אותם חברים שעליהם נשענה המפלגה בעיקר בימי בחירות, ואשׁר גילו כושר מקצועי מפליא להביא אחד מכל שלושה בוחרים במדינה שיצביﬠ א', ואשר מעולם לא התענינו בתוכן המדיניות ובמגמותיה, אלה רק בכיסאותיהם של עוזרי ﬠוזריהם של המדינאים – אלה היוו רוב גדול, חזק, כבד וזוﬠם. באופן שלא ארכו הימים ותביעתי לנהג את הדור הצעיר בדרך חינוכית נתקלה בהתנגדות, "אנשי שלומנו“ שלא היה להם עקרון אחר אלא רק זה: שׂאיש משלהם יכהן במקום שׂקבﬠו לו. ומצאתי ﬠצמי קל מהרה משוחרר מאותה שליחות חינוכית.

כשנסער עולם המפלגה בﬠנין הפרשה, ראיתי עצמי מבודד יותר, בקבוצת חברים מצומצמת יותר, אשר היטב נﬠלבו מנכונות הרוב לבלוע עוול ולהחריש ולמחות פיו. נפקחו אז ﬠיני לראות יותר ולהבין תהליכים שקודם התנהלו סמויים, או גולמיים, וכעת נתגלו בכל עוצמתם.

נתברר שזרמים שמתחת־לשטח שכבר היו ערים ורוגשים זמן רב לפני פרוץ הדבר, כעת כשניתן האות – הגיחו עכורים מן האפלה, והיו לתהליכים ציבוריים גלויים ומסויימים, שאף־על־פי שהדהימו רבים, והבהילו לא מעט, הרי שתוקפם לא נברא אז, אלא רק יצא אז מן הכוח אל הפועל.

הדברים ידועים ולא אטריח עליכם. הרוב שבחר להחשיך תביﬠה לחקירת עוולה נתגלה בﬠיני ככוח עיוור ומדאיג בﬠוצמתו. כבר אז התחלתי נמלך בדﬠתי אם לא הגיﬠה שעתי לצאת מכל זה ולפרוש לי לנפשי, אלא שלא יכולתי להשלים וחושׁ של אחריות לחש לי שלא לנוס ולנסות עוד ומחדש.

בחוגי חברים, ובקבוצות של דיונים היינו נפגשים לשאול כיצד להפוך את המסה הכמותית הגדולה, ואת הפוטנציאל של חיות טבﬠית של מפלגה גדולה זו, לציבור רﬠנן המכוון יותר למחשבה ולביטוי דיעותיו. לברור ולנטילת אחריות, ולתביעה לעיצוב מדיניות של תמורה כמעט בכל שטח משטחי חיינו. הדברים היו נשמעים בהקשבה ותמיד היו נראים כנקלטים על לב נכון; אלא שלמחרת היתה האינרציה, העצלות, ואהבת הנוחות – מחמיצה כל התחלה והכל חזר לרפיונו הפאסיבי, לרגינה ולרטינה ילדותית, במקום הפשלת שרוולים מבוגרת לעשות.

האיבה שנתגלתה לכל חוג רעיוני מטעם צמרת המפלגה וראשיה – לא היה בה כדי לעודד נסיונות אלה, אבל עם זאת, דווקא הקינטור שׂבשמרנותה היא אתגר שלא לחדול מזה. התחלתי להיות מפגﬠ לאחדים מהם, נזפו בי על אין־קונפורמיות לקו המקובל. כשטﬠנתי באסיפת חוג אחת כי אסור שמפלגה לא תתעורר לחיים ברחבי סניפיה אלא לﬠת בחירות, ובין בחירות לבחירות ישרור בה שׁממון – נזפו בי בקול רם ומכל צד. כשׁהודעתי שלא אשמש עוד שופר למנגנון המסתפק בשייכות בלי להביﬠ רצון ובלי להלחם להכרעה מדינית – חדלו כמה ממיטב ידידי בצמרת המפלגה לברכני לשלום. היה ברור כי שאיפתי לקרוא לתמורה בחיי המפלגה, ולרﬠננות ולאחריות – אין לה תקוה אלא אם אתחיל להתנגש בגלוי ובמכוון עם כל אותם ﬠויינים לתפישתי – שוב שאלתי עצמי אם טוב לבזבז קצת כוחי על מלחמה שנראתה דון־קישוטית מלכתחילה, ואם לא איטיב אם אטוש כל זה ואפרושׁ לנפשי ולעבודתי בעוד מועד.

חברי ואני התחלנו מדברים אז פעם על סיעה נפרדת, ופעם על כלי ביטוי שבכתב, ועל מאבק גלוי יותר, ונמרץ יותר. עד שבא מאמרו הידוﬠ של בן־אהרן שעורר תקוה חדשה, ואכזבה שלא אחרה לבוא אחריה, והדברים התחילו מתגלגלים במהירות ככל הידוע לרבים. ויותר ויותר מצאתי ﬠצמי מחוץ לדרך שבה הלכה מפא"י. אלמלא קמה ﬠתה רפ"י – בודאי כבר הייתי מחוץ לפﬠילות מפלגתית בהחלטה ﬠצובה כי איש לא צריך לי ולשכמותי במפא"י. כי אין לי כלום מה לתרום במצב הקיים. וכי פרישתי זו תהיה אולי אזהרה גלויה לכל אותם לא־פוליטיקאים שׂמוטב להם לא לנסות להתﬠסק או להתערב בﬠניני מדיניות ומפלגות שכן כל הצפוי למפלגה המתוארת למעלה הוא להישדף בשממה, או לתת שמם לדברים שלא תמיד ישמחו לחתום עליהם.

המפלגה, במראה מוסדותיה המרכזיים, נעשתה לעיני מדבר רוחני ושממה אינטלקטואליתּ, לא מפני שאין בקרבה אישים בעלי ערך עצמי אלא בשל תכונתה הכללית כגוף פוליטי. גוף כבד ושותק עד שיקרא לתת פתרונות אד הוק מזמן לזמן. במבט קצר טווח שאין איש טורח לשאול על תּכליתּו. הסניפים כרגיל היו שותקים אילמים. תמיד מקבלים את הדין ולא נשארו אלא כדי למחוא כפיים. הדיונים המדיניים נעשו בּכל מקום לאחר שהברור כבר הוכרﬠ אי־שם בחדרים סגורים, בחוג אישים מﬠטים, כמין הפטרת אפיקומן לאחר הפסח. רﬠיונות על תמורה, היו נדחים כמטרד של תעלולים רﬠי־לב. הקריאה למחשבה מדינית חדשה נגזה עליה שוב שיטת הדיונים בחדרים פרטיים, ואילו בפומבי היתה מסתרסת לאמירת פזמונים קבועים בנוסח ידוע.

יותר ויותר מצאת ﬠצמך מבודד, חסר טעם בקיומך שם. ישיבות המזכירות היו ﬠינוי של שממון. שום ניצוץ של שאר רוח, לא גחלת של רצון טוב, לא דיאלוג בין שיטות או תפיסות עולם. מילים וסיסמאות ודבורים חבוטים, בז'רגון הפּוליּטי המקובל מימות עולם, עד יאוש לשנות משׂהו, או לגרום משׁהו עד כי מסה עצומה זו תחדל מהיות מניעה ראשה דרך־קבע בגחמת הסכמה עולמית.

לא היה לפני עוד מנוס מן ההכרה כי לא אוכל עוד להיות בחבורה זו, וכי אין לי מה לﬠשות בקרבה. כוחו המדברי העמום של הרוב, יחנוק כל נבט של תחייה. המפלגה חדלה מלכת, והיתה מבצר גדול של שמרנות ופחד מפני החדש כשרבבות שׂומרי חומות, ﬠסקני הּמנגנון, טרודים שם בזמזום אין סופי של ריצה ועשיה חסרת יעוד, שאינה באה מכוח רצון לשנות כלום, אלא רק מכוח הדאגה מה יהיה חלילה אם יקרה משהו. במקום תנועה ההולכת בחוץ, במציאות, בעם – קמה פירמידה של ביורוקרטיהּ, הּחסה על עצמהּ קודם כל, ומוכנה לדרוס כל הפוגﬠ בה; וֹהיה עלי לבחור איפא אם להניח לכל זה, או אדרבא, לקרוא למרוד במצב החונק הזה. בחרתי בדרך השניה.

אני מצטער שהעסקתי אתכם יותר מדי בענינים שיכולים להיראות אישיים מדי. לא נותר לפני איפוא אלא להפרד, וזה גם מה שנותר לי לאמור לכם ובﬠיקר לאחר ששמעתי את הדיונים באולם הזה. רבותי הּמכובדים: אינני רואה ﬠצמי עוד כחבר מפא"י. ולפיכך אין לי עוד זיקה למוסדותיה, ואיני מייחל להּכרﬠותיה; ובלי לפגוע כלום בכם ובכבודכם, אין לי אלא לאמור לכם רבותי כי אתם פטורים מהּסק מסקנות הּנוגעותּ אלי. אני הסקתי אותם, מאלי, זהּ כבר. סמכותכם אינה פונה עוד אלי. וברשׂותכם אני בחוץ.

 

 

 

יזהר סמילנסקי דברים לבית המשפט העליון של מפא"י שדן בסילוקו מן המפלגה 19־8־1965

תשובה לדניאל כהנמן

ירושלים, 9.12.64

תודה על מכתבך המפורט מיום 7.12.64. קראתיו בעיון, צר לי שלא עלה בידי מאמרי אלא לצערך. כשם שצר לי על שנקטת טון של יתרון דעה, יתרון פּכחון – מתמימות, ויתרון ודאות כי דעתך כמובן היא הנכונה, עד כדי מתן ציונים לסגנוני, לעברי ולעתידי ר"ל.

מי איפוא יכריע בינינו? אין דרך אחרת אלא רק אותו מוסד שאומן והוכשר והוסמך על ידי החברה לעסוק בבדיקת עובדות וביקוש אמת ששני צדדים טוענים עליה – לא בשם איצטלתו המאגית (שאתה נוטה ליּחס לי סינוור בפניה), אלא מפני שאין כשר ממנו לכך, אפילו אם גם מוסד זה אינו מובטח מכשלון.

מובטחני שהרבה תהליכים, הליכים, עמדות ואישים – יוארו עם החקירה, ובעיקר לאחריה, באור כזה שאילמלא חששו מפניו לא הרבו להתנגד לו. אין ספק כי חקירה זו תהיה מכאיבה, אך בלעדיה לא יהיה סוף לחולי אלא הסתאבות; אתה תמשיך להחזיק במה שבעיניך הוא אמת, טוב וצדק, אני אמשיך בשלי, ואיך נוכל להשלים זה עם זה ולשׂאת זה את זה?

דברי היועץ המשפטי שהתפרסמו השׁבוע מחזקים תביעת החקירה שׁבעתיים. ואם יתגבר הקול התובע דין, על הקולות החזקים הנלחמים להשתקתו, בשם כל מיני צרכים חברתיים ומוסריים, ואם תערך חקירה כהלכתה – אשמח אָז להשוות דעתך לדעתי לאור ממצאיה, ולבחון אז לאחור דברים שונים וחזיונות שונים, שהיום, כנראה, יש לכל אחד מאתנו דעה אחרת עליהם ושאין להם סיכוי של הבהרה והבראה, אלא צמיחה פראית מתוך אחיזה בדעות שלא הוכחו ורגשות רוגז גוברים.

יתכן שהחשד שיש לך בכנותי והצער שאתה מצטער עלי, יתחלפּו אז בשמחה על בהירות.”

יזהר סמילנסקי

רוחו של בן־גוריון

שנותיו האחרונות של בן־גוריון היו שרויות בצל הפרשה. אמרתי בצל ואמרתי הפרשה. בצל, מפני שעמד יחיד כמעט ובודד, וכנגד רוב נציגי האומה וכנגד רוב דעת־הקהל שהובעה בעיתונות. ולהיות בודד כנגד כולם, הרי זה אם מפני שאדם טועה לגמרי ואינו רואה מה שכולם רואים, או מפני שאדם צודק והרבים אינם רואים מה שהוא מראה להם. במצב זה מוצא המנהיג עצמו מנודה: אתמול הייתה מילתו דבר כל האומה, אתמול שיחרו כולם לפיתחו וקיבלו דבריו כדברי האורים והתומים, והיום, כשהוא עומד לפניהם במלוא קומתו, במלוא בינתו, במלוא נסיון חייו ואומר דברו – סוטה הציבור מעליו ומתרחק ממנו, כאילו סרה רוחו מעליו, כאילו אינו היודע שעד אתמול ידע כביכול בשביל כולם. ואין לך צל כבד יותר לאדם מהיותו דחוי לחשכה.

מה שבעיניך אור, אמרו לו, בעינינו חושך, ומה שאתה קורא לו "לא יתכן" לנו הוא יתכן. אין פשרה בין שני צדדים כאלה: אחד מהם טועה ואחד מהם צודק. מי היה הטועה ומי היה הצודק?

ואמרתי הפרשה. לצעירים שביניכם הרי זה סיפור ישן ומטושטש, ידוע ובלתי ידוע, שחוד ממשותו נתקהה מזמן, ונשתחק בענינים חדשים יותר. לא אחזור על הסיפור אלא רק על לקחו.

שני אנשים רבו מי מהם דובר אמת. מי מהם נתן הוראה צבאית אחת שביצועה היה הרה שואה, מוות, מאסרים, עינויים ולחינם, ובלא כל הצדקה מספיקה. מי מן השניים היה האחראי לכשלון לסבל, לביזיון? שני האנשים התנערו מן האחריות וכל אחד מהם הצביע על השני. אחד מן השניים היה שר הביטחון, השני היה קצין בכיר בצהל, ראש המודיעין. כיצד אפשר לקבוע מי מהם דיבר אמת, או, מי הטיל על השני את עול האחריות כדי למלט נפשו?

בנוהג שבעולם בתי־המשפט בנויים לכך. וכל אדם מן הישוב כשקובל על עוול, על אי־צדק, על פשע – בא ומתלונן לפני ערכאות המשפט. ובית המשפט רק הוא המוסמך היחיד בציבור לפסוק בין אמת ובין שקר, בעניינים שבין אדם לחברו.

אלא, ששני הצדדים היריבים באותה פרשה, כל אחד מנימוקיו שלו, נמנעו ולא רצו להישפט בבית־המשפט, ועם זה ביקשו הכרעה על צידקם. כל הארץ כבר רגשה, וכל המפלגות כבר בחשו בדבר בחגיגה גדולה וביקשו להיבנות מן המבוכה.

וכאן אנו חוזרים אל בן גוריון.

טענתו הייתה כי עשיית צדק בין שניים מופקדת בחברה מתוקנת רק בידי המשפט, על הליכיו, כלליו, ושיטותיו, וגם במקרה הזה רק חקירה משפטית תוכל להוציא לאור את האמת, ככל שבני אדם מסוגלים להשיגה.

"כשיש ריב בין שני אנשים – יהיו מי שיהיו, האחד עליון שבעליונים והשני תחתון שבתחתונים – יש לשניהם אותה זכות להוכיח צדקתם.”

כנגדו טענו רבים כי במקרה הזה, בגלל חומרתו, בגלל האנשים המעורבים בו, בגלל התוצאות הפוליטיות האפשריות – הכל כאילו שונה, ומוטב לסיים את הדיון מחוץ לבתי המשפט, בין אנשי שלומנו, במקום ובסדרים ובנהלים שיועילו יותר לקבוצות הפוליטיות החזקות. את עמדתם סיכמו בהנמקה שאפשר לנסחה מעין זה: לא מי צודק חשוב, אלא מה יותר כדאי, והצדק נידחה, משעה שאינו מועיל ולא כדאי לבררו. ומהו ה"כדאי" ו"המועיל", או ה"לא כדאי" וה"לא מועיל" – הכדאי הוא המועיל לקבוצת הכוח שבשלטון.

ממש כנגד זה יצא בן גוריון. ובמלחמתו זו נישאר בודד, קולו הרם אבד, מקומו הרם נישמט מתחתיו, והוא הודח לצל, והוצא מן המערכה.

אלא שלא הושתק. קשה היה להשתיקו. השאלה שוב לא הייתה אישית. היה הייתה שאלה על יסודות החברה בישראל, על יסודות המדינה היהודית, – מה יהיו יסודות החברה, העם, המדינה: צדק או כדאיות, אמת או תועלת. אם כשלא כדאי הצדק יושתק, וכשלא מועיל הצדק לא ייעשה, או, שהצדק לעולם לא נימדד בכדאי ובמועיל, אלא רק בצודק ובנכון.

כל חייו וכל מפעל חייו של בן גוריון מגיעים כאן לא לשפל אלא לשיא. שרק, אולי, על־כל ההבדלים, הנביאים בשעתם, כיחידים וכציבור, חוק הצדק או חוק הכדאי.

אם כל האנשים מחויבים בדין אחד, או שיש אנשים שיש להם זכות דין שונה: מפני שהם שייכים למחוסנים מן הדין, מפני שהם שייכים לאנשים חשובים, ומפני שהם אנשים חשובים בעצמם, ומפני שהם שייכים לבעלי הכוח שיכולים בכוחם לעקוף את התביעה לצדק, או מפני שעקיפת הצדק מועילה לקיום כוחה של קבוצה זו או אחרת בשלטון.

מעטים הבינו אז לנפשו של בן גוריון. מעטים נשארו עמו במחנהו. מעטים שאף הם הלכו ונתמעטו, עד שהמדינה, העם, החברה, העיתונות חדלו ממנו ועברו לסדר היום.

אלא, שעניין זה משעוברים עליו לסדר היום – קובעים את סדר התקופה: את סדר האמת אין עוברים. ופריעת הסדר אינה נישכחת ואינה מתהדקת במרוצת השנים עם כל דומן הזמן. הסדר הנשחת מתכסה, אבל נישאר פתוח. וכואב. וחולה. וחסר השתקה. ומפיץ חיידקי חולי. ועם שפוסח על עניין זה, רק הולך ונעשה חולה: המחלה מקננת בו ומחכה לרגע אומלל כדי שתפרוץ.

סיכום כל שנות חייו ומפעלו של בן־גוריון מתגבשים, כאן בשאלה האחת הזו – האם ניתן או לא ניתן לבנות חברת בני אדם תקינה כש"כדאי לנו" מכבה את "הצדק מחייב אותנו"? ובין ההכרעה לצד זה ובין ההכרעה לצד זה – גדל כאן הדור הצעיר בארץ, ויום אחד יצטרך להתערב, לתת דעתו ולהכריע הכרעה משלו.

אם יש ממש בביטוי "רוחו של בן־גוריון" הרי, דומני, שממשותו היא מימוש התביעה הזו – שלצדק אין קודם. ושאמת מודחת חותרת תחת מוסדי הארץ, עד שתתגלה.

יזהר סמילנסקי טיוטא במכונת כתיבה עם תיקונים בעט תיק 27_03 בארכיון ס. יזהר בספריה הלאומית.