מעמד המורה בסימן תמורה – ב'

ג) שמרטף הציבור והאשם הלאומי

בוודאי, ”מערכות החינוך” בכללן וכל בית־ספר בפרט, עושים דברים חשובים לאדם, לחברה ולאומה. מן המפורסמות הוא. אבל, כשבודקים מקרוב הלכה למעשה, ב”שדה הרגבים", מה יש שם ”תוצר־של־ממש”, ומה יש שם "תוצר־של־אשלייה" (וכאמור, שניהם בגדר החינוך), מתברר, בלי שום כוונה להמעיט או לזלזל בשום הישג ובשום תוצר שמשיג בית־הספר ומייצר – הרי, ובכל הזהירות הראוייה, התפקיד הציבורי הראשון שממלא בית־הספר, בתודעת הציבור, וכפי שכולכם יודעים, הוא שמירת הילדים שלא ירוצו ברחובות. ימי שביתות המורים הוכיחו על מה באמת בוכה הציבור. אוכלוסיות גדולות של הורים משכימים לעבודת יומם, הבית נשאר ריק, והחוץ־לבית מאיים ומפתה. בא בית־הספר ושומר להם את הילדים במסגרת ”תרבותית” סוככת. כמובן שזה לא הכל, כמובן שגם לומדים שם קריאה־כתיבה־חשבון, ולפעמים עוד משהו, אבל לא זו היא חזית השליחות הציבורית של בית־הספר.

ומה עוד שליחותו של בית־הספר? האם יצירת התשתית לבן־התרבות? האם הכשרת הטירונים לקראת הצטרפותם אל עולם המבוגרים? גם זה; אבל, קודם כל, שליחותו היא להיות משרת את הציבור בתפקיד "האַשֵם הלאומי”. הדברים בכללם ידועים: לכל כשלון וכשלון של התרבות, לכל מחדל של האומה, לכל אי־הצלחה של החברה – חייב שיימצא, לשם שמירת בריאות הנפש הציבורית, לשם איזון כוחותיה ולשם הסדר התקין איזה ”אשם לאומי”, הוא שיישא באחריות והוא שיתחייב בנפשו, ואנו את שלומנו הצלנו. "האשם הלאומי” הזה הוא ”מערכת החינוך”. ולשם כך מחזיקים אותה, ומזרימים אליה משאבים. ולא, כסברת תמימים, כאילו לשם מיני לימודי לימוּדוּיוֹת כאלה ואחרות. אין זה בדיוק "השעיר לעזאזל" כי את השעיר מחסלים באכזריות. אלא ”אשם” ריטואלי, שלאחר שהאשימוהו והטילו עליו הכל, מתרוקן המתח, וחוזר הסדר הטוב על כנו. אין זה סידור לשם נקמה, אלא לשם ניקוז האשמה, ועודפי התיסכול.

אם מתהלכים כעת באמריקה כשלוש־ עד ארבע־מאות אלף בני־הארץ שנטשוה, ובהם גם בני דור שני ושלישי, אל מי פונים אז במבט תוכחה, את מי מאשימים אז בראש כולם? אם נוטשים היום את הקיבוצים לכל סוגיהם, מקומותיהם והישגיהם – חמישים וששים ושבעים אחוז מן הבנים שחזרו מן הצבא – אל מי פונים אז בנזיפה, את מי שואלים איפה הייתם, את מי תוקפים בהוכחה על מה ביליתם את שעת החינוך היקרה? אם מתהוללים בני־אדם ברחוב ומפירים את הסדר הציבורי, אם מתרבה האלימות והפשיעה, אם מתרבים נוטלי הסמים, אם משמיעים בפומבי דעות אפיקורסיות, אם צעיר חסון אינו קם באוטובוס בפני שיבה – את מי מאשימים קודם־כל? את החברה, את הבית, את התרבות, את הכלכלה, את הבטחון, את התנאים הסביבתיים, את מנהיגי העם ואת פרנסיו – או את החינוך? הוא האשֵם תמיד. ומידיו נתבע.

ואילו החינוך, או מה שחושבים שהוא החינוך, כולנו יודעים, רחוק מהיות גיבור כזה. בית־הספר הוא הסוכן החלש ביותר של החברה להביא תמורות וישועות ליחיד ולציבור, למרות כל מה שמקובל לייחס לו, לכאורה. לא הוא שגרם לתוצאות ולא בידיו לתקנן. אין בבית־הספר אלא מה שיש בחברה, מלבד קצת תנאי חממה סוככת, לפעמים. אולי לא טוב שכך הדבר, אבל בית־הספר אינו אלא פתוח לעולם, וכל מה שבו בא בבוקר מבחוץ ויוצא החוצה בצהרים. בית־הספר הוא פונקציה של החסרה, ולא להיפך. הדימוי האידיאלי, שיש לכמה מאיתנו, שבית־הספר הוא שישנה את החברה, ושהשינוי יתחיל ממנו, הוא עדיין חזון בעננים. ולתבוע מידי בית־הספר את כשלונות החברה ואת תיקון העולם, זה כמו לתבוע מתוצאה את סיבתה.

וכשמדברים על תמורה בבית־הספר, צריך איפוא לחשוב על תמורה במעמדו בתודעת החברה. כי לפי רמת המחזה־בעננים – החינוך הוא מן המכובדים שבתודעת העם והנושא את מיטב תקוותיו, אבל, לפי רמת רגבי־השדה, הוא כמעט גורם נשכח, ויכול להביא לידי שינוי כלשהו, רק אם הוא מצטרף לשינויים ולתנועות שהחברה המקיפה אותו מחוללת. בית־הספר צריך להימדד, איפוא, לפי שיעור כוחו, לפי אופני יכולתו, ולפי מאמץ מיטבו, כשם שלפי עומס מיגבלותיו וכובד חולשותיו. ולא רק לפי מה שטוב היה אילו ידע לעשות. כשתתאזר החברה לקום ולעשות בתוכה שינויים, גם בית־הספר יילך איתה ואולי משהו יעלה בידיו, ואילו כשממנו לבדו ומידיו הקטנות יהיו מחכים לכל מעשה ההטבות, והחברה כולה תמשיך לשמור במעשיה הלא כל־כך מייטיבים – זו ציפית שווא. מורה אחד וכמה ילדים שלפניו אין בכוחם לעשות לשינוי העולם, אפילו אם ילחצו עליהם, ובעיקר כשילחצו עליהם, אין בידיהם להגדיל מעשים. התוצאה הראשונה מתביעה כזאת היא – הזמנת יאוש.

*

מי מאיתנו לא חשב פעם כי בית־הספר דווקא יוכל להיות חלוץ המהפכה, פֶטֶר הזרם שכנגד הזרם – ומי מאיתנו לא נוכח, ובדרך המכאיבה, שאולי קורה כך פה ושם, אבל לא על־פני מרחבי החברה ולאורך הזמנים. חבל מאד, אולי, אבל בית־הספר, מסתבר הוא נגרר ולא מפלס. נבין כדרך שנבין מה זה ”לחנך” – ”לחנך" יחידים או קבוצות עדיין ניתן, אבל "לחנך דור”, או ”לחנך עם” – זו פראזיולוגיה, אם אינה אינדוקטרינציה טוטאליטארית, כלומר, לחץ של היפוכו ישל חינוך.

וכך, בו בזמן, בית הספר הוא האשם הבלתי־אשם בכלום מתקלות החברה־תרבות והוא גם "האשם הלאומי” המתחייב בכל התקלות. וכשבודקים סביב לא רואים את הגיבור שיוכל לשחרר את בית־הספר משני תפקידיו הראשונים האלה: ”שמרטף הציבור" ו”האשם הלאומי” שלו. ואילו, מי שמחכה לתמורה מן החינוך, ומבית־הספר בפרט, אולי זה המעשה שצריך לעשות: לשחררו משליחויות הסרק, ולא לבזבז את משאבי האומה ואת תקוותיה על תביעה לעשות את האי־אפשר ולהזניח את האפשר הנכון שאפשר לעשות בבית־הספר.

ד) חזית של טוראים

הרעיון להביא תמורה במורה ובהוראתו, ככל הניתן וככל הרצוי, ראוי כמובן לכל עידוד; השאלה תיסוב אז על מושא התמורה – כיצד יהיה נעשה ”קידום המורה”, כיחיד ובציבור? ובכל ההיבטים שבהם קידום ניבחן: בשכר, בזכויות, בתנאי עבודה וגם באיכויות מקצועיותו של המורה, בהשכלתו, בהכשרתו, במיומנותו, כשם שגם בשותפותו ובאחריותו לתוצאות פעילותו. מה איפוא ניתן ומה לא ניתן לעשות כשמבקשים לקדם את ”קידום המורה”?

ציבור המורים בארץ אינו מיגזר כלשהו של העובדים בארץ, אלא הוא עם שלם. מדברים על 80–70 אלף מורים בכל מערכות ההוראה לסוגיה. לאמור, כל הצעה להביא תמורה לשם קידום המורה צריכה לקחת ולהכפיל את תביעת הקידום – בממדי עם. וכך, לבטל מייד את ייתכבות התמורה, ולשטחה מראש. לשנות יחיד זה דבר קשה אחד, לשנות עם – זה כמעט בלתי־אפשרי. הסיפור בהמשכים של דו”ח ועדת עציוני אינו בלתי שייך לכאן: הסיפור, המשכיו וההימשכות לאין־המשך, כלומר לאין שינוי.

כאן נלחצות כל הכוונות הטובות למיצר: בחובה הזו להכפיל את קידום האחד – בכולם. בשיטה שלפיה בנויה מערכת ההוראה: כולה חזית אחת של טוראים, אם ננקוט לשון מערכה. שבעים־שמונים אלף אשה ואיש עומדים ערוכים בטור אחד, עצום, וצריכים להתקדם בטור אחד ישר – כך שלאף אחד לא יהיה יותר מאשר לכל אחד, ואף אחד לא יפגר אחר אף אחד. נסו להצעיד עשרה אנשים בטור ישר אחד כמה פסיעות, וייחר גרונכם; נסו להצעיד עם בטור אחד ישר, ותיבש רוחכם בכם.

ומדוע כולם טוראים? כי מחוץ לשכבה דקה של בעלי תפקיד מינהלי – כל השאר שווים לכל השאר (הפרשי השכלה אינם הבדלים קיצוניים). הקידום הוא קידום אוטומאטי, מצטבר לפי הוותק, ולא לפי הכשרון האישי, לא לפי המאמץ האישי, לא לפי החריצות ולא לפי התשומה – אלא כולם שווים לכולם, היינו־הך מי ומה ולמה. עם של טוראים בטור ישר אחד. מוכשרים עם מגושמים, מנוסים עם ירוקים, חרוצים עם עצלים, כולם טוראים בטור הישר האחד.

וכעת, ממה נפשך: אם אתה מבקש תמורה בהוראה – שבור את הטור; אם אתה מבקש לקיים את הטור – שכח את התמורה. האם זה נשמע פסקני וצורם מדי? חוששני שזו המסקנה האחת, קבל או דחה: הבא תמורה או היוואש ממנה. יוצא, שכדי לקדם – הַפרֵד וקַדֵם. מַיֵין וקדם. הפלה וקדם. לא תפריד – לא תקדם. את טור העם כולו לא תוכל לקדם בקו ישר. אם תנסה – תיפול. ואם תנסה שנית ותתעקש – תשיג את השטחת הכל, את רידוּד הכל למבנה המשותף הבסיסי ביותר, ועולמנו הכבוש כולו בידי בינוניות מרוּחה, יתרדד לבינוניות ומטה, ו”המערכת” תשיג רמת הימוּן, כפי שקוראים לװלגאריזציה.

יזהר סמילנסקי, החינוך המשותף, 102, 78 – 85, 1981
דברים שנאמרו באוניברסיטת חיפה ביום עיון בנושא ”מעמד המורה בסימן תמורה” (13.5.81), כפתיחה 
לדיון.