עת לקום ולמחות

נוהגים לדבר ﬠכשיו ﬠל מהפך, ובהתפארות. שלשום התחולל מהפך מדאיג. אין זו ﬠוד שאלה של סיפור מסויים אחד או של סרט טלוויזיה ולא שאלה של תוכן או של איכות הסיפור או הסרט, וגם לא שאלה של ﬠיתוי נכון להצגתו, ולא מהימנות ﬠלה־התאנה הבטחוני.

המהפך הוא ﬠקרוני־פוליטי: האם גוף פוליטי מקבל מﬠתה רשות להיות פוסק בﬠניינים שברוח. אם אמנם נוצר אמש התקדים הליגאלי שלפיו גוף פוליטי הופך להיות לא רק צנזור לאמנות, אלא גם בעל רשות להתﬠרב בה, כחוק. הנושא הוא פשוט: הלגיטימציה של התﬠרבות המימשל ביצירה.

ﬠניין זה אינו רק ענײנם של סופרים, משוררים, ציירים, מוסיקאים שחקנים, ובמאים – הוא ממש ﬠניינם של קהל הצופים, המאזינים, הקוראים. וכל אלה שחופש האמנות הוא תנאי חירות ראשון במﬠלה בﬠיניהם. ﬠליהם לקום ﬠתה ולהשמיﬠ קול מחאה, כפרטים ובקבוצות. בטרם יתגבשׁ התקדים. בטרם יחרקו סורגי ברזל.

הרי זו מדינה אחת שאין בה התﬠרבות כזו. והרי זו מדינה אחרת לחלוטין כשהתﬠרבות כזו הופכת לחוק. הּתקדים הוא הדרך לחוק.

לוועדה של הכנסת אין כאן זכויות יתר. לשר החינוך אין כאן שיקול דﬠת מיוחס. לגופים פוליטיים אין כאן היתר־כניסה אוטומאטי ולא רשות הכרﬠה ולא זכות לסנקציות.

צﬠדים אלה מתאימים אמנם וצפויים היו כל הזמן מידי משטר חרות־מפד"ל. כﬠת יצא המרצﬠ מן השק. אבל ﬠדײן רבים מהם בני אדם בארץ שהחרות יקרה להם, ולא יוכלו להישאר ﬠתה רוב דומם ולהחריש. צריך ﬠתה להתﬠרב ולהשמיﬠ קול מחאה. כל אחד ממקומו וכל קבוצה מתחומה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 8.2.78
(התערבות הממשל בהקרנת הסרט 'חרבת חזעה')