80 ל'משעולים בשדות'

בגיל 18, עם סיום לימודיו בסמינר למורים וקבלת תעודת הוראה, נשלח יזהר לשנת שירות במה שנקרא בימינו "הפריפריה" – המושבה יבנאל שבגליל התחתון. גם חברתו ובת מחזורו בסמינר נעמי נשלחה בו־זמנית לאותו אזור – לקבוצת גבע שבעמק יזרעאל. שנת הלימודים היא 1935-6, שנה שבמהלכה החלו "המאורעות" – המרד הערבי.

יזהר לימד בימים ושמר בלילות, כתב שירים (גרועים) ואפילו צייר. ביבנאל נמצאו יוצאי “ברסטיצ’קה של אמא שלי, וזה קרוב יותר וחזק מכל קרבת דם", והם שקלטו אותו. ב־1937 חזר לירושלים לשנת לימודים ראשונה באוניברסיטה, לימודים שבעיקר הפריעו לו לכתוב. בין השאר חיבר פואמה ארוכה ושלח אותה ליצחק למדן, עורך "גיליונות" – גם הוא בן ברסטיצ’קה. למדן לא קיבל את הפואמה לפרסום וייעץ ליזהר לעבד אותה לסיפור.

yavnel1
המנהל, יזהר ותלמידיו ביבנאל 1936

בשנה הבאה עזב יזהר את הלימודים וניסה לחזור להוראה: הפעם בגבע, שבה הובטח לו חדר משלו. ההבטחה לא קוימה ולאחר זמן קצר עזב את גבע וחזר לבית אמו ברחובות. בימים עבד בפרדס "עד צלצול השעה ארבע", ובלילות כתב סיפור בשם “אפרים חוזר לאספסת". שלד הסיפור הוא אירוע שבו נוכח בגבע: אבל עיקרו הוא חיזוריו אחרי ג. אשר בעין־הקורא. למדן פרסם את "אפרים", עם הקדשה לג., ויזהר חזר לפואמה שכתב בירושלים ועיבד אותה לסיפור בשם "משעולים בשדות". העיבוד הוא בעיקר חיבור שורות והסרת הניקוד. מי שמכיר את הנוף והתקופה יזהה בה על נקלה סיפור על אהבה נכזבת וצעיר הגולה ליבנאל. זוהי פרוזה אוטוביוגרפית, כמו מרבית יצירתו של יזהר. שדרני "כאן תרבות" מכנים אותה לאחרונה בשם "אוטו-פרוזה".

למדן פירסם את הסיפור בן 19000 המילים ב"גליונות". כיום, חיבור בן 25000 מילים ומעלה מוגדר כ"ספר" – אבל אז היה זה רק סיפור בין סיפורים. יזהר לא כלל אותו באף קובץ סיפורים מסיפוריו וסירב לדבר עליו. האמנם רק משום בוסריותו נמנע מלכנס אותו באחד מקובצי סיפוריו והניח לו לצלול תהומה?

אכן, הוא בוסר, ואולי אף ניצן: כי הכלול בו יחזור ויופיע ביצירת יזהר לכל שנותיה הארוכות, חלקו מפותח ומשוכלל, חלקו מנוון – ובכל זאת חזרה. ומשום כך יש בו עניין.

וכן, יש בו כמה וכמה שורות יפות.

*

נפתח בענין הפרוזה האוטוביוגרפית. כותב רפאל שפר בחיבור שלו על זהות בני האיכרים ביבנאל :

“חשיבות רבה היתה לקשר אל תחנת הרכבת בצמח שהיתה אמצעי התחבורה הממונע היחיד, שקישר את ישובי הגליל התחתון למרכזים ארציים, עד מלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה תיקנה יק"א את הדרכים שבין יבנאל – שרונה,יבנאל – כנרת, כנרת – פוריה, ויבנאל – מלחמיה. תחילה נסלל הכביש בין יבנאל לכנרת בשנת 1928. באמצע שנות השלושים פנתה המושבה בבקשה לסלול כביש בינה לבין כפר תבור, במטרה לאפשר קשר עם בית הספר החקלאי כדורי, לקידום החינוך והחקלאות. הכביש בין יבנאל לכפר תבור נסלל בשנת 1942" (שפר, עמ’ 64). “סלילת הכביש יבנאל־כנרת בשנת 1928 אפשרה תחבורה נוחה והוקם שירות אוטובוס יומי לטבריה, שנמסר על ידי ועד יבנאל בזכיון שנתי". נהג האוטובוס היה, במשך שנים רבות, יוסף רשל, הנזכר בסיפור "יריות בואדי פיג’אס" שכתב יזהר על שהותו ביבנאל כששים שנה מאוחר יותר. האם היה האוטובוס הזה מסונכרן עם הרכבת בצמח? לא ברור – אבל יזהר ונעמי סיפרו לא פעם כי כשהיה יזהר יוצא מיבנאל לבקר את נעמי בגבע היה הולך ברגל מיבנאל לצמח, ובחזרה.

וכך נפתח הסיפור בצעיר ההולך ממזרח למערב, יורד לבקעה ובה שדות תבואה נרחבים ועולה ממנה אל מול חומת הרים. המקום שממנו הוא בא והמקום שאליו הוא הולך אינם נזכרים בשמותיהם, אבל קל לזהות את המסלול שהוא עובר כדרך מרמת פוריה ליבנאל: ירידה ועלייה אחריה, בתים מאבן בזלת, חומת ההרים במערב, ושדות תבואה סביב סביב. (חלק ניכר מחקלאות יבנאל היה פלחה בבקעה שמסביבה).

כדי להגיע מרחובות לצמח נסע – או הלך – בבוקר מרחובות ללוד, ומשם ברכבת, דרך טול כרם וג’נין לעפולה. שם החליף רכבת ונסע לאט לצמח. אין פלא שהגיע לסביבת ביתניה – שם נפתח הסיפור – עם דמדומים.

בדרך אוסף אותו ("טרמפ") גבר מקומי, הנוהג בעגלה רתומה לסוס. שניהם, הגבר והסוס, מוצאים חן בעיני הצעיר ממבט ראשון.

גבר זה הוא משה־זלמן בן־ששון, בן למשפחת רבנים מפורסמת מפולין, שבגיל 16 היה לציוני, עלה ארצה והיה לחקלאי ביבנאל ודמות בולטת במושבה. כשפרצו "המאורעות" נהרג משה־זלמן, ונפילתו היתה אחד הגירויים לכתיבת הסיפור. משה־זלמן הוא "זלמן" שבסיפור.

ב"יריות בוואדי פיג’אס" אומר יזהר על משה־זלמן "שלמרות שמו שנשמע מיושן היה איש מחמדים, בקיא ויודע".

"זלמן" זה הוא הופעתה הראשונה של דמות שתחזור ותופיע בסיפורי יזהר: דמות אב, דמות גבר חזק, גבר בוגר שאפשר לסמוך עליו – בניגוד לאביו שלו, החלש:

“היה בעל גב רחב מאד […], שמעל מצחיתו התדבללו קנוקנות שער מאפיר, וידו האחת, שאגרופה המרובע וכבד נח על הכן, שזופה היתה, סדוקה וחרבה, ושערה התבני טפס דרך האמה הקצרה אל מתחת השרוול.” “כה טוב שאיתן וחזק הגב הזה, כה מגרה הוא להיות כמותו".

כך מתוארים גם אברשקה ב"חורשה אשר בגבעה", אליהו ב"בטרם יציאה", רובינשטיין ב"שיירה של חצות", ו(האלוף) קלמן (מגן) ב"גילוי אליהו". כולם מפקדים בכוחות הביטחון.

*

מוטיב הגדולה, השיא העולמי, הדבר שכדאי למסור עליו את הנפש חוזר ומופיע אצל יזהר, ומסמל אותו האקליפטוס הענק שבחצר הדוד משה.

בראיון עם זיסי סתוי, עם יציאת מהדורה חדשה של "ימי צקלג" בשנת 1989, אמר יזהר: “הייתי בטוח שאחרי הספר הזה לא אחיה עוד". אחרי שתסתיים משימת חייו יסתיימו גם חייו.

ב"משעולים בשדות" מופיע מוטיב זה לראשונה, עוד לפני מכתב ה"חדר משלי" מבן שמן שנכתב כעבור שנתיים. איש המושבה יצחק עזב אותה ופנה אל הספרייה בעיר, בה ביקש תשובות לשאלות שהציקו לו. לפני שעזב אמר יצחק לזלמן: “לי אין ברירה אחרת. אני קורצתי מחומר נפסד. לי אין משקל, לי אין כובד, אין עצמות, אין שרשים ואין פרחים. הכל בי מצויר ומודבק. תלוש אני, מנותק. אלך לי עתה. אשוט בארץ. אחפש את החסר לי. אחפש נקודה אחת, שאם היא קיימת – אפשר וכדאי להיות קיים ועושה בגללה. אחזור הנה רק כשאדע היכן היא נקודה זו שאליה אני נכסף מיום היותי. ואם לא אמצאנה – לא אשוב. ” לימים יקרא יזהר לנקודה הזו "הנקודה הארכימדית" וחיפושה יופיע במכתביו בעיתות משבר ויאוש, למרבה הלעג של נעמי. בספרייה מתרחש ליצחק רגע זה של התגלות: “באותה ספריה מרוחקה וזרה […] הוא הרי נתעלה לבסוף ובא אצל עצמו…” מיד לאחר רגע ההתעלות הזה, מתעלם מן הנעשה בעולם הגשמי שסביבו, נורה יצחק ונהרג. "אלא שכאן אתה בא ושואל: טוב ויפה, מה בצע בכל זה אם תמו חייו באמצע […]? אני, דומני, אין בצע גדול מזה. […] זו הקדושה רחפה מנוכח, חולין שהיה לזיו של טוהר, […] תאב ללכת כך לנצח ולהתרומם עד גבהי אין־סוף… וכך הלך… […] בלכתו כך, רגליו מתנגפות למטה, ראשו בשמים”.

דימוי זה, של אדם ענק שהוא גם סולם יעקב ה"מוצב ארצה וראשו בשמיים" שב וחוזר אצל יזהר. כך למשל ב"כרכרה של הדוד משה", “[…] וכבר אין זה כך, ואין זה כאן, ואין עוד שום דבר אשר הוא זה, לא זה ולא זה זה, אלא הכל כבר לא שום זה ולא שום זה זה, רק משחק, רק משחק, ועם זה, – שים נא לב ואל תשכח – כל הזמן הרי זה גם זה: נהיגה של ממש בפרד של ממש בכרכרה של הדוד משה בדרך־החולות ההיא, כל הזמן כביכול בלא רסן, וכל הזמן המושכות ביד, אם אתה תופס משמעות הדבר הזה. ובכן, הלאה.

רגע, או, אולי, כמו ללכת עיניך בעננים ורגליך באבני השדה, אם אתה יורד לסוף דעתי[…]”

וגם בסיפורנו: "כך היה אבנר מסיח עם עצמו ומכוון דבריו לזלמן. […] הללו לא לעשיה נולדו. הללו, שכמותו, טוב שילכו להם. בלעדיהם יהיו הקשיים בעולם פשוטים יותר. […] כל מה שהיה בא לאחר אותם הרגעים הגדולים, היה מוליכו, כך היה מדמה, למדרון ולקטנות.“ אל "הצניחה מן הצמרת”.

*

רגע של התגלות, של קדושה, של התמזגות עם הקוסמוס, של נוכחות אלוהית חוזר אצל יזהר כמעט במתכונת קבועה, והופעתו הראשונה היא ב"משעולים בשדות". לא פעם הוא כרוך בסכנת מוות, בחיל ורעדה.

אבנר־יזהר נחלץ זה עתה מקרב יריות עם גנבים\פורעים שחדרו לשדה בו טייל בלילה. אשמורת אחרונה. “עננים בהירים וצמריים שטו וירדו מן ההר. ובמרומים הכחולים־אפלים יקדו הכוכבים, כאילו נוּקבה קטיפת־השחור ברבבות נקבים. וטפין טפין נגלה זוהר שלהבת השמים.”

הדימוי הזה, שמי הלילה כקטיפה שחורה שאחריה בוערת אש ענקית המטפטפת מבעד לחורים ישוב אחרי עשרות שנים ויחזור. הרי הוא ב"מבילו לתל־נוף" (1994): “בשמי השמיים הרחוקים ההם, שמעל השמיים האלה הקרובים, מתלקחת לה שם אש גדולה ועצומה ולבנה מרוב אש, ורק דרך נקבי המסננת רואים את הלהבה ההיא, כהרבה נקודות אור קטנות אין ספור, מטפטפות אלינו בהמון טיפות מסוננות".

וכך הוא ב"גילוי אליהו" (1999): “שפע כוכבים גדולים זורחים ענקיים, נוצצים ורושפים, רגע כמו פירות זהב בשלים, למשל, ורגע כמו עגילים ענביים, ובאותה תנועה של עגילים רכה ורושפת, או כאילו נתחורר שם למעלה איזה אריג קטיפה שחור מתוח ונקוב בהמון חורים זוהרים וגדולים […] ואולי אפילו כל החיים חיים בדיוק בשביל זה, בשביל לראות פעם בחיים את תפארת הכוכבים הזאת"

*

דמות שתחזור ותופיע בסיפורי יזהר היא האהובה הרחוקה, שאינה משגיחה בקיומו והוא אינו מעז להתחיל איתה. אבל בסיפור הזה ההערצה האהבה והגעגועים אליה רבות מכל סיפור שיבוא אחריו, כולל שבועה שלעולם לא יחדל מלאהוב אותה.

“אנו היודעים כל קפל בבגדיך, כל אחד מגנוניך, מכירים את מעילך בין המונים רבים, ממרחקים, וריחך מעביר על הדעת ומוסך שכרון, הנכונים לאבד למענך כל טעמנו, להיות פתאים, לזעוף, להתהולל, ולשאת כאבי־יחיד בחדרים סגורים, אנו מדברים, הולכים, צוחקים, מפטפטים, נשאלים ונענים, ואַת עומדת כל הזמן מאחור ואיש אינו מרגיש כי אתך אנו מסיחים מעל ראשיהם המהוגנים, ואתך אנו צוחקים בעוד אלה מושכים בכתפיהם הרציניות. אַת רואה: אם כי הלב מוכה־עועים הליכתנו כתמול שלשום היא, ומתוך השמורות המושפלות אנו רואים אותך תמיד בעברך מן הצד, וזה מספיק לנו כדי להפוך יום חול לחג. הידעת כל זה, הגוּנב אליך שמץ דבר?“

האוהב הנכזב מנסה להתרחק ככל האפשר מהאהובה הבלתי מושגת ולפתוח דף חדש בחייו. באותן שנים האהובה הרחוקה הזו היתה גליליה קטינקא, ילידת יבנאל. קרובי משפחתה היו אנשי המקום.

“חבל לךָ על אותו רבוע אור שבחלון, שדי היה לראותו אחת בלילה, להתהלך לרגליו, לצפות אליו, להריח ריחו, לשאוף אוירו – למען הצדיק את ההשפלה ואת הרעה ולקבל את הדין. אמור: הבדידות שהיתה שם – כדאית היתה, לפי ששכר פגישת־ארעי, המדליקה את הנפש ליקוד רותח, היה צפוי לה. ענֵה ואמור בגלוי: צר לי על שזו, שבגללה היו מתבשמים לילות ללא שינה, וחדות־שכרון הוצקה לזריחות מתחדשות – נותרה אי־שם במרחק, וגם המעט הזה, שאינו משביע אך מעכב ממשוך יד מן הכל, שוב לא יהיה, ומַעינה לעצמה יָקֵר ולאחרים – ואילו אתה, כאן אתה, רחוק, רחוק, וברור כמעט, שהעדרך אינך מורגש שם, כמוהו כמציאותך.”

ככל שהוא מנסה להתרחק ממנה, הוא אינו יכול לעוקרה מליבו: “וחוץ מזה לו יכולתי על ידי כך להביאך הנה, או לבוא אצלך, הייתי קופץ ועושה הכל, מתעפר כסיָח על אדמה זו, מדלג כתיש שוטה, משיג ונותן כל מה שעשוי להיות נתפש ביד אנוש וגם יותר מזה, משפיל עצמי ומוַתר על הכל – אם תרצי בכך. אף אם לא תרצי. נכון אני לחקוק כעת על כל האילנות לבבות מפולחי־חץ, לשרטט את שמך על כל השדות ולצרף בכוכבים את ראשי־תיבותיך!”

גליליה היתה בת למשפחה אמידה, מאותן יחידות הסגולה שיכלו להרשות לעצמן מכונית פרטית באותה עת. אפילו זה מופיע בסיפור: “ברנש אחד אץ־חופז לעבודתו ולבבו ריקן ומאובק, והכל מסביבו אינו שָוֶה שזיפת עין, ופתאום הוא עוצר, ודרך זכוכית של אוטו חולף – שֵער שופע וצחוק מוּכּר נצתים, ומדליקים את הכל, ועומד העולם, ומתלקח ומזהיב ומטהר, ומנוחה יורדת ובאה, ואף־כי המראה חלף מכבר – שרך לאטו בין הבריות החופזות, והיו החנויות פתוחות מעברים והעצים הוריקו גבוהים אל משעול השמים אשר בין רום קומות הבנינים. ומרזב אחד, כך זכור לו, היה מטפטף זהרורית אחרי זהרורית אל בין האבנים… ואותו כסיל היה מרחֵש בשפתיו תודה על עצם מציאותה, על אורה, על כמיהתו לאור מעט זה, על שבגללה יש מעט שלוה, ואם־כי היא, בידיה שלה, לא נתנה מאומה – רב לו מידיה שלה מכל אשר נמצא – מבהיק הגג הטחוב, ורוח מזידה והודפת מחטים בודדים בקזוארינה".

*

התחרות בגליליה מיררה את חייה של נעמי, כל ימי חייה, גם באלה שנותרו לה אחרי מותו של יזהר.

כאמור, את "אפרים חוזר לאספסת" הקדיש יזהר לג. נעמי, שהיתה חברתו, קראה אותו רק לאחר שנדפס. יזהר לא שיתף אותה בהכנת "משעולים בשדות" לפרסום, אף כי זו נערכה בחדרו של חבקין, שכנה. הוא אפילו לא סיפר לה כי הסיפור יצא לאור – חבקין הוא זה שגילה את אוזנה…

היא קראה את הסיפור כקוראת ביומנו של יזהר, הבינה לגמרי מה שכתוב בו – ונקמה בו את הנקמה הקשה ביותר שאישה יכולה לנקום (ניצה בן ארי "ס. יזהר, סיפור חיים, כרך ב’.”)

מאז נזהר יזהר שלא להרגיז בכתביו את נעמי. חלק ממנו הושתק, צונזר, ובהמשך ירד למחתרת.

כשיזהר כינס את סיפורי "גליונות" בספרו הראשון "בחורשה אשר בגבעה" – לא נכלל בו "משעולים בשדות", ויזהר סירב בתוקף לכללו בכל קובץ שיצא מאז. גם הג. בהקדשה של "אפרים חוזר לאספסת" נמחק בהדפסות הבאות.

אל פרשת גליליה ניסה יזהר לחזור בערוב ימיו ב"מלקומיה יפהפיה". נעמי הכריזה מלחמה על הספר ובלחצה צונזרו ממנו קטעים רבים.

עכשיו, אחרי 80 שנה, הגיעה שעת המשעולים לצאת מגניזתם, ולשוב לראות אור.

משעולים בשדות

לא הצנזורה לבדה

צנזורה, כלומר שיהיה מישהו אחד שיראה ויידע בשביל מישהו אחר מה ראוי לו ומה מותר לו לראות ולדעת שיהיה טועם לאומי אחד (למשל, הרב דרוקמן או הגברת תעסה גלזר, שהסבירו זאת בכנסת) מוסמך לטעום מכל נזיד שיוגש לפני עם־טעוני־הטיפוח כדי לשמרם מפני קלקול־קיבה. שלא יוגש לפניהם כלום אלא אם עשוי הדבר כדברי הטועמים הנ"ל – כדי לבשם את האויר הלאומי, וכדי לחזק את האמונה ביעוד הלאומי, ושהאמנות, על־כן, תהיה הכוח השמח המחנך לקבלת אותו יעוד גדול, והצנזורה, על כן, תהיה לשם החינוך ולשם היעוד הלאומי, ולשם ערכי היהדות ולשם החוסן שלנו, כמובן.
האם צריך לשכנע את אלה היושבים כאן אם כן צנזורה או לא? משל, כאילו צריך לשכנע אותם מפני־מה מלחמת לבנון האומללה, שלא צריכה היתה להתחיל, צריכה היתה מכבר להיגמר; או כאילו להם צריך להסביר כי הישיבה בשטחים הכבושים אינה אלא עוולה מתמשכת והשחתה מתפשטת כחלודה; או כאילו אותם צריך לעורר לחרדה, איך תוכל החברה בישראל לעמוד עוד הרבה בטלטלה המטורפת הזו של כל יסודותיה.
אלה שצריך לשכנעם אינם יושבים כאן ואלה שיושבים כאן אין צורך לשכנעם. וזה כל הפאראדוכס. אנחנו מוסיפים ומשכנעים את המשוכנעים, ומוסיפים ולא משכנעים את הלא־משוכנעים.
איתם איננו מדברים, אלא משני צידי ההפגנות. שתי אוכלוסיות הן, בלתי נוגעות זו בזו, כשתי תרבויות שונות, ולעתים, ואל אחטא בשפתי, גם כשני עולמות נפרדים אם לא עוינים.
עניין הצנזורה, על כן, אינו אלא רק עוד תיסמונת אחת למצב החולה שלנו, מצב־עניינים שבו תיתכן מלחמה מיותרת כמלחמת לבנון, שבו תתכן ישיבת עוולה בשטחים, שבו הכוח בא במקום הזכות, המיתולוגיה במקום התבונה, והחטיפה במקום המשפט.
הנושא המרכזי, שורש כל הרע, אינו אלא המשטר הקיים: האידאולגיה והפרקטיקה של הממשלה הזאת והרוב התומך בהן. זה שיש יותר מדי תומכים בממשלה הזאת ופחות מדי תומכים בהחלפתה. ושאם לא תוחלף לא רק שהצנזורה לא תבוטל אלא שהחיים כולם יהיו ללא שאת. באופן שאין שאלה אחרת היום, אלא רק אחת, רק זו: איך משכנעים יותר אנשים להחליף את הממשלה. איך משכנעים את הלא משוכנעים שאינם כאן. איך עושים שעיניהם תיפקחנה לראות, איך נפגשים עם הממאן לראות ועם המסרב לדעת, ועם הדוחה מפניו את ראיית האמת ואת מסקנותיה.
את הספרים את השירים את המחזות ואת המוסיקה שהיושבים כאן כותבים ורואים ושומעים – האוכלוסיה הגדולה האחרת אינה יודעת. מהם והלאה וכאילו אינם. מה שנאמר כאן והאופן שבו אומרים – להם הוא זר ומוזר. אם שהוא פוגע באקסיומות מקודשות או בהרגלים קבועים, ואינו גורם אלא לעוינות ולניכור. כל דברינו וכל צורתנו בעיניהם בין מרגיז לאבסורדי, טענותינו לא מובנות, מבלבלות, ונשמעות אם כדברי כפירה או כדברי התגרות, וקודם־כל, כדברי יהירים המתנשאים וכאילו מתכוונים להמעיט בערכם ולבטל את זהותם.
כלל לא קשה לדבר כעת על שתי תרבויות – ולאבד ככה את שארית המגע והקשר. אבל גם אם לא נדבר על שתי תרבויות, לא נוכל שלא לדבר על שתי השקפות. באחת, תרבות פירושה "ערכי היסוד של היהדות, העם והמדינה", הכל בריבוי ובסתמי אטום; ובאחרת המושגים באים ברגישות לאישי: האדם, שוויון האדם, כל אדם, חילוני כדתי, יהודי כלא יהודי.
באחת, המדינה היא תכלית הכל והיחיד נקרא לכוון עצמו אליה ואל יעודיה המוצהרים. ובאחרת, המדינה אינה אלא מכשיר שבידי האדם לשם הגנתו ורווחתו. זו השקפה המציגה לאדם ערכים גמורים גדולים ממנו וקודמים להיותו, וזו טוענת שהאדם הוא הבוחר והוא הדן בתבונה בין אלטרנטיבות, ומודה בזולתו כמוהו. הדברים הרי ידועים ואין צורך לפרטם כאן. וגם אין צורך לתלות בהם את התגים מן־המוכן, כגון פאשיזם כנגד הומניזם, או קלריקליזם כנגד אמפריציזם, וכל כיוצא בהם, כדי לא להיתפס לסטריוטיפים; תגים קלים להידלק ולהדליק אבל מתעים מן האמת, שלעולם היא, כידוע, מורכבת יותר ומעורבבת יותר, ואינה סובלת שחור או לבן.
השאלה כיום גם אינה מי אוחז בהשקפה יפה יותר אלא אם יש עוד גשר של דיבור ושל שיכנוע בין בני־האדם מכאן ומכאן. אם יש סיכוי להזיז בני־אדם מעמדות קבועות, ולהטותם מצד אל צד; אם ניתן לגעת באנשים, בליבם ובמוחם, לנענע דעות ומושגים, להניע לחשבון־סיכום של סיבות ותוצאות, ולשאול מה עוד צריך לקרות בארץ המסכנה הזאת כדי שיותר אנשים יתעשתו להבין יותר – עוד מכות, עוד אסונות, עוד מלחמות, עוד מפולות כלכליות קשות יותר, חוסר עבודה עד יאוש, מדינה שכולה כצמיג בוער?
האם תיתכן שיחה בין שתי ההשקפות או נגזר עליהם שיח חרשים שייגמר כרגיל בנאצות? האם אלה התובעים את כבוד ה"מדינה־עם־יהדות" מבינים מושגים אלה כאילו להומאניזם אין בה מקום, או כאילו אין ביהדות רתיעה מפני מלחמות ומפני הכוח כדרך חיים? כאילו אין ביהדות שום רגישות לכאב הזולת, לגר, לזר, לשונה? או, מה טיבה של היהדות היום כשהיא שותקת כל־כך על עװל, חוץ מהעוול הנעשה לה, יהדות שאינה קמה בשם היהדות כנגד מלחמת השווא בלבנון, יהדות שאינה גוערת בשם היהדות במתנחלי "כרם נבות” המודרני – איזו מין יהדות היא שאינה זועקת כנכוווית כנגד הוצאת גופה מן הקבר, כנגד התעללות באנושי מכל, שאינה יודעת שקודם לכל ההתפלספויות יש כמה דברים פשוטים שפשוט אסור לעשות, בשום פנים, אם רוצים להישאר בני־אדם. ושלהיות בן־אדם בא תמיד ראשון לפני היות יהודי או ערבי או משהו. שלהיות בן־אדם זה הכבוד הראשון הכולל בו הכל, לרבות צלם אלוה.
יותר מדי בעלי־אגרוף ובעלי זרוע ובעלי מקלעים ובעלי ט.נ.ט דיברו לאחרונה בשם היהדות, בלי ש”בעלי היהדות" הסתייגו מהם ולא התנערו מהם.
פחות מדי הסתייגו בעלי "היהדות־העם־והמדינה" מגסי־הרוח וגסי הגוף שנשאו שם שמיים על פיהם, יותר מדי יהודים סובלים היום משיתוק, מלא או חלקי, של האנושי שבלבם, ומחוסנים מפני קובלנות עשוקיהם. יותר מדי מתפעלים עדיין מדמותו של צעיר שכיפה על ראשו ועוזי חם בידיו, כאילו הוא סמל לזכויות ישראל. או, ראו איך עדיין מריעים שם לאותו שור־הבר המתרוצץ בארץ לאחר ששילח את האש הנוראה בלבנון ולא ינוח עד אם הצית אש גדולה מזו שתכלה עם ועולם. או, איך אינם רואים עדיין איזה עקרבים שחורים הם מגדלים להם מתחת לאבנים שלהם?
יש מעשים שעושים יהודים, כביכול בשם היהדות, שבושה היא שהם יהודים ובושה שזו נחשבת יהדות, בושה שהם מכנים עצמם בתואר יראי שמיים, ולא עובדי אש זרה. יש מקרים שערכי היהדות, מוּבטחני, זועקים לשמי השמיים בבהלה מפני מה שעושים בשמם כביכול כדי לקדשם. או, איך מוכנים יהודים לקפל את האדם שבהם ולהפגין את הטורף שבהם? מה צריך איפוא לעשות כדי שרוב העם בישראל יתעשת ויתחיל לשאול את השאלות הנכונות, כדי שיתבגר סוף־סוף מהיותו המון, שיחדל מהיות מוחא־הכפיים והצורח בקצב, ויתחיל להיות מבדיל בין הצגה לחיים, ושיחדל סוף־סוף לחכות, ילדותי ומטופש, לאבא החזק, ולגיבור ישראל, ולמלך ישראל – ויתחיל להיות תובע אחריות ונוטל אחריות!
הציבור הזה שנתאסף היום לכאן, כל השאלה שלפניו: איך עושים שיותר אנשים מחוץ להם תיפקחנה עיניהם ויתחילו שואלים את השאלות הנכונות, איך עושים שיותר אנשים יתאספו לגרום להחלפת הממשלה העלובה־הנוראה הזאת, ובמקום להוסיף ולהתעסק כאן זה בזה ולחזק באותם הדברים זה את זה, להתחיל לצאת החוצה, להתערב באנשים, ולגרום להם להתחיל לשאול את השאלות הקשות, לא רק כדי שתתברר האמת, לא רק כדי שיוכח שלא לדמגוגיה לבדה ניתנה הארץ, אלא, ובעיקר, מפני שבנפשנו הוא: אם לא יחול מהר מיפנה, אם לא נדע למשוך את הרוב לצידנו, אם לא נגיע להחלפת הממשלה – כל השאר, לרבות הצנזורה, יהיה מין שיברון כזה, שקשה להלמו במלים שחורות ככל שתהיינה.
אהבת ישראל, אהבת האדם ואהבת הצדק – על כפות המאזניים, ועצם החיים.
שני צדדים עומדים כעת בארץ. צד אחד שמבקש להוריד צנזורה וסייגים על השירים והמחזות, וצד אחד שמבקש להרים קולו כנגד קלקול עצם המציאות והחיים עצמם. אלה רוצים לחתוך ולגזור מחזות ולהשתיק סיפורים ושירים – ואלה רוצים להפסיק אירועים של ממש ומעשים שבמציאות כגון מלחמות וכיבושים והשחתת האדס. המשוררים רוצים להתערב ולשנות את המציאות, ואנשי השלטון רוצים להשתיק את השירים. יד מי תגבר על מי: יד אנשי השלטון הרוצים להשתיק את השירה, או יד השירה הרוצה לעצור את קלקול החיים? היצליח העולם לכבות את השיר. או ידליק השיר את העולם?

יזהר סמילנסקי, עתון 77, אפריל מאי, 1984

 

 

עת לקום ולמחות

נוהגים לדבר ﬠכשיו ﬠל מהפך, ובהתפארות. שלשום התחולל מהפך מדאיג. אין זו ﬠוד שאלה של סיפור מסויים אחד או של סרט טלוויזיה ולא שאלה של תוכן או של איכות הסיפור או הסרט, וגם לא שאלה של ﬠיתוי נכון להצגתו, ולא מהימנות ﬠלה־התאנה הבטחוני.

המהפך הוא ﬠקרוני־פוליטי: האם גוף פוליטי מקבל מﬠתה רשות להיות פוסק בﬠניינים שברוח. אם אמנם נוצר אמש התקדים הליגאלי שלפיו גוף פוליטי הופך להיות לא רק צנזור לאמנות, אלא גם בעל רשות להתﬠרב בה, כחוק. הנושא הוא פשוט: הלגיטימציה של התﬠרבות המימשל ביצירה.

ﬠניין זה אינו רק ענײנם של סופרים, משוררים, ציירים, מוסיקאים שחקנים, ובמאים – הוא ממש ﬠניינם של קהל הצופים, המאזינים, הקוראים. וכל אלה שחופש האמנות הוא תנאי חירות ראשון במﬠלה בﬠיניהם. ﬠליהם לקום ﬠתה ולהשמיﬠ קול מחאה, כפרטים ובקבוצות. בטרם יתגבשׁ התקדים. בטרם יחרקו סורגי ברזל.

הרי זו מדינה אחת שאין בה התﬠרבות כזו. והרי זו מדינה אחרת לחלוטין כשהתﬠרבות כזו הופכת לחוק. הּתקדים הוא הדרך לחוק.

לוועדה של הכנסת אין כאן זכויות יתר. לשר החינוך אין כאן שיקול דﬠת מיוחס. לגופים פוליטיים אין כאן היתר־כניסה אוטומאטי ולא רשות הכרﬠה ולא זכות לסנקציות.

צﬠדים אלה מתאימים אמנם וצפויים היו כל הזמן מידי משטר חרות־מפד"ל. כﬠת יצא המרצﬠ מן השק. אבל ﬠדײן רבים מהם בני אדם בארץ שהחרות יקרה להם, ולא יוכלו להישאר ﬠתה רוב דומם ולהחריש. צריך ﬠתה להתﬠרב ולהשמיﬠ קול מחאה. כל אחד ממקומו וכל קבוצה מתחומה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 8.2.78
(התערבות הממשל בהקרנת הסרט 'חרבת חזעה')

זאת לא מלחמת תרבות

זאת לא מלחמת תרבות. זאת מלחמה פוליטית. אין כאן וויכוח בין שתי תרבויות ולא ניסיון למצוא איזו הידברות. ואין וויכוח מפני שאין לשון משותפת ולא בסיס מוסכם משותף. מצד אחד, זו תרבות סגורה בתוכה ומשתדלת ככל יכולתה להישאר סגורה, ומצד שני, זו תרבות פתוחה שהולכת ונפתחת.
הצנזורה למשל, היא כלי הכרחי בתרבות הסגורה: צנזורה על מחשבה, על אנשים על מעשים על התנהגויות על לבוש ובעיקר על הנשים. בעוד שהצנזורה בתרבות הפתוחה אינה אלא כלי פסול ומדכא. ואיך סיכוי להסכמה זה עם זה בעניין כה מכריע, כצנזורה למשל. התרבות הסגורה נמצאת היום בשלטון. וטבעי שתנסה, כמו כל מי שרכש כוח, ללכת הלאה ולכבוש עוד טריטוריות נוספות. והכוח להתפשט איננו נובע מתכני התרבות של קבוצת הכוח, אלא מכוח השלטון הפוליטי שניתן בידה. תכני התרבות הם רק שמות יפים לתאוות הכוח. כל כוח עולה לשלטון עושה כך, ומנסה ככל שיוכל לתפוש יותר עמדות כוח, וקודם כל, להחליף את העילית המובילה בעילית שלו, בכל תחום אפשרי.
מי שמבקש אפוא להגביל את כוחה המתפשט של התרבות הסגורה הזאת, שמנסה להשתלט כעת על עוד מקורות כוח ועל עוד צינורות השפעה, אין לו דרך אלא רק להביא להורדתה מן השלטון. לא להתווכח אתם, לא לנסות למצוא מכנה משותף, לא לחפש איזו אחדות פתטית, אלא רק להיאבק בהם פוליטית. להביא לידי כך שהאגף הימני־חרדי ייצא ויישאר מחוץ לממשלה. ואילו כל הניסיונות להידבר אתם הם כישלון מובטח, והפגישות לא יהיו אלא או כדי לטייח או כדי להתבזות.
מה שצריך לעשות הוא לא לנצח בוויכוחי חירשים, אלא לנצח בבחירות.

יזהר סמילנסקי, 1997