מ"אפרים חוזר לאספסת" ועד "הנמלט" שמרו סיפורי יזהר, מי יותר ומי פחות, על אחדות הזמן והמקום.
"ספור שלא התחיל" (להלן סש"ה) היה הסיפור האחרון שפרסם לפני "השתיקה הגדולה" – ובו חרג, ממש ניפץ, את התבנית הזו.
הסיפור מתרחש, ברובו, בארבעה מקומות וזמנים:
בפרדסי רחובות ובשדות שבקרבתם, בשלהי שנות העשרים ותחילת שנות השלושים (של המאה העשרים);
בכפר המחוק מע’אר (בין גבעת־ברנר לתל־נוף) ובמחצבת הכורכר הנטושה שלרגליו בשנות הששים המוקדמות;
באותה מע’אר, ב־14 למאי 1948, בעת ובעונה אחת עם הכרזת מדינת ישראל, כמפקד בכוח הכובש.
במפגש מסילת הברזל ודרך עפר בקרבת הקיבוץ גברעם שבפאתי אשקלון, בפברואר 1942.
אבל, כמו שנהג ב"ימי צקלג", אלו אינם ארבעה פרקים נפרדים אלא קולאז’ של פסקאות מארבעת הזמנים\מקומות הללו.
לא מעט מאותגרים מאופן כתיבה זה. בסיפורים קודמים ("הנשכח", "ערמת הדשן" ועוד) ניהל יזהר דו־שיח עם קורא חסר סבלנות ודרש בזכות "תיאורי־נוף" השוברים את שטף העלילה.
בסש"ה הוא צועד צעד נוסף: הפעם הוא מנהל דיאלוג עם קורא חסר נסיון אותו הוא מכנה "בני", והדיאלוג אינו בענייני ספרות. את הבן הזה הוא מנסה ללמד לקח ולתרץ באזניו את התנהגותו – כי הסיפור הוא מעין התנצלות.
סש"ה הוא סיפור על בריחה וחיפוש: בריחה מהמקום אליו הגיעו חייו וחיפוש הדרך האבודה לאחיו הגדול, אותו העריץ ותעב, בו קינא ללא גבול וגם, ככפוי שד, ניסה ללכת בדרכו.
א. אֵם ושני בנים.
יזהר על ברכי אביו ~ 1919
מרים סמילנסקי לא ניסתה אפילו, מעולם, להסתיר למי משני בניה נתונה העדפתה: לישראל הבכור, הבריא ויפה־התואר או לאחיו הקטן, הכחוש והחולני. לבכור שאהב את תבשיליה וביקש תמיד עוד או לצעיר שדחה אותם מעל פניו ב"אוי" נגעל, והיא קראה לו "מאוּס" ו"קווטשוש".
תמיד תמיד, כשהייתי מבקר אותה הייתה קודם כל מושכת אותי להתבונן בתמונת בכורה שהייתה תלויה על הקיר מעל מיטתה ואומרת לי: “תראה לולי איזה בחור יפה הוא היה". אף אחד מבני המשפחה לא היה יכול לקרוא לי ישראל; ישראל היה רק אחד.
התמונה מעל מיטתה של סבתא.
הבכור היה כדורגלן מצטיין, אופנוען ואהוב הבנות; הצעיר היה תולעת ספרים ביישנית, נחבאת אל הכלים.
אהוב אמא יגדל להיות אהוב הבנות; דחוי אמא יאמין שאין אישה שתאהבנו, ויחזור ויבדוק ויחזור ויבדוק אם אמנם יש כזאת כל ימי חייו.
יזהר חזר ותיאר את אחיו כ"חיה יפה" הפותחת ספר או עיתון ונרדמת מיד; דמות שהוא עצמו היה ניגודה הגמור והמוחלט. ובהפוך מרבקה אימנו העדיפה מרים אמו את עשיו שריחו כריח השדה על פני יעקב יושב האוהלים.
ואז קם זה ונהרג.
ב. אהוב הבנות, החיים הכפולים.
בנות ומחתרת היו שני דברים עליהם לא מדברים בבית, אלא מסתודדים, ובגאווה גדולה. יחסי אחיו עם בנות המין השני והשתייכותו למחתרת (ההגנה) שימשו ליזהר מודל מקטנות, כמין מטרה לשאוף אליה וכסמל להתקבלות.
כך הוא חוזר, מקץ ששים שנה, ב"צלהבים", אל אחיו:
"ופעם אחת בבוקר מוקדם אחד, לאחר שחזרו השניים מאיזו פגישה שלא צריך לדעת עליה והוא גם לא יודע לפי שהם לא שמים לב משום מה שהאח הקטן הזה שוכב לו בפינתו ואיננו ישן, והם מנשפים על הבל הקפה המוקדם, […] ומצחוק לצחוק ומסוד לסוד עברו לצחוקים אחרים ולסודות אחרים, מתוקים יותר וגם משמחים יותר לפי הצחוקים ולפי ההתלחשויות אף על פי שחשבו שהוא ישן, צחוקים וסיפורים על הנחמדות כמובן ועל מה שיש בינם וביניהן, כל מיני סיפורים מפריצי צחוקים ומהוסי לחישות חליפות, הספל המהביל בידיהם והלילה ללא שינה מאחוריהם […] בושה שיורדת כעת על המעמיד פנים של ישן שמכסה פניו בסדין מרוב בושה, ושאינו יודע מה יעשה בכל כך הרבה בושה ואפילו בקצת מכל מה ששמע על איך זה הן הבחורות ומה יודעים ועושים איתן יחד, ולא יוכל לחזור אפילו על קצת ממה שספרו אך זה כעת על הבחורות ההן, ואיך ייתכן שכל כך זה ככה, ובמיני צחוקים טובי לב כאלה וגם בצחוקים גאוותנים כאלה ובגאוות תרנגולים צעירים, ואיך הם יודעים לעשות להן דברים, ואינו יודע מה יעשה בכל מה ששמע טרי ומלהיט כזה, דברים נוראי בושה כאלה, ואיזה עולם מרטיט סודות הוא העולם, איזה מעורר בבת אחת גם רגשה מדגדגת וגם צורך להסתירה, ולכסות בסדין את הפָּנים אבל להרגיש כי בגוף קורים דברים, ולנסות מהר לחשוב על דברים אחרים, מפני שתמיד תמיד הלא יש וגם קורים כל מיני דברים, […] וקמו בשקט, ונעלמו בלא מלה, פעם ישר מן העבודה ופעם ישר מאיזה קן אהבה, ואינם לא של ארגון ולא של חבורה ולא של איש, ובין כך ובין כך וכמו תמיד כבר נבלעו ונעלמו, וכבר חזרו אחר כך, תמיד חזרו, וכבר הלכו להתקלח ולטעום משהו ולהחליף ולהתלבש, וכבר יצאו ברוחב כתפיים ובחיוכים היפים שלהם, וכבר שלובים וכבר חבוקים, חסון זה במתני רכה זו, ודבר לא ייפלט להם מפיהם על כלום מפני שהכל פה כבר משוקע לגמרי מפה לפה בפה אל פה.”
"כל מיני דברים". כך הוא כותב בסש"ה: “מה אתה יודע. לא הכל אני יכול לספר לך. מאליך תמצא פעם מה עוד אפשר על גבי האדמה הזאת, כל מיני מה שאפשר, כאן, בפתוח, בצל או בשמש, בין שורות התירס העולה,” וביחוד: "ומתוך שיטוט על גבעות, גם קודם כל־מיני גם אחר כל־מיני, דברים שעושים ושאין בהם – פונה לבו לעברך, מאוד, כראש צמח אל השמש, מתמשך בו. נורא. הלא אתה יודע. הו, כן. ועצוב. עד לדעוך כגפרור. את כל אשר יש לו, או יוכל להשיג, אי־כאן אי־כך, שומט, מניח בלא כלום, אילו רק פנית, אילו שעית. מה יעשה בכל ההתפעמות הכלואה. הזו. אליך.”
(כיום יש שם פשוט ל"כל־מיני")
ג.
לכאורה, בינואר 1958 היה על יזהר להיות המאושר באדם. רק בן 42 וכבר השיג, בלי שיתרפס ובלי שישווק את עצמו, מה שרוב בני האדם אינם משיגים בחיים שלמים: השלים ספר שלא היה כמוהו; סופר מהולל שהעורכים רודפים אחריו; ח"כ מגיל 33 ואילך; מרצה מבוקש בארץ ובחו"ל; בעל משפחה ואב ל3 ילדים; חסר דאגות פרנסה.
אני זוכר מה שאמרה לי אז אמא: “הכל כל־כך טוב, כל־כך מושלם, שאני חוששת כי מעכשיו יתחיל להיות רע".
ואכן, יתכן שכל זה קרה מוקדם מדי.
כי בתחילת 1958 מצא יזהר את עצמו מרוקן, ובחשש נורא שספרו הגדול הוא החמצה, ושהמקום בו הוא נמצא אינו המקום בו הוא רוצה להיות.
הוא רוצה להתחיל מחדש. רוצה איתחול. Reboot.
יותר מעשרים פעם מופיעה המילה "להתחיל" ב’סיפור שלא התחיל’, (ובמקום אחר כתב כי אינו מכיר מילה יפה יותר מ"להתחיל"). לא סתם להתחיל אלא ‘להתחיל להיות’.
"להתפקח מן הכליאה הממושכת ולהתחיל להיות, הו, כדג זה שחזר המימה.”
"להתחיל להיות.”
"לחדש צריך, אילו היה אפשר, את הכוח להתחיל לחיות"
"לא נוכל להתחיל עד שלא נצא ונרחיק"
"ולהתחיל מהתחלה, בהתחלה צומחת. אילו היה אפשר. אבל אי־אפשר.”
"וכי לא צובט בך להתחיל ללכת אל מה שעוד לא. ושלא להחמיץ בעודך מה שעוד יוכל אולי"
"מניין להתחיל, איך להמשיך, מה בשלב ג',”
"צריך להתחיל ללכת לשם. זה הכל. אינני יודע כלום יותר.”
"והרי תמיד אפשר להתחיל. לא? לא נכון שתמיד, כאילו, אפשר להתחיל?”
"חשוב יותר להתחיל משהו. ואם לא להתחיל, לבקש, את הכיוון הנכון, של הדבר הנכון,”
"במה להתחיל? […] אני כאן מלא בכל מה שיש לי ובצפוּן עמי, בכל הזה שהוא מה שאני, כאן, גם בשלא הגיע עוד, בדחוי הזה, ובכל הכבוש הזה, בכל המסולק ליום יבוא, בכל חסר המוצא הזה, והמודחק דחוק הזה"
"יש דרכים שיפה שלא להתחיל בהן. יפה יותר כשיש לך מחילה עמוקה להיעלם בה"
"ושצריך, לקחת יום אחד ולזרוק ולהתנַער את כל אלה השיבושין, ולהתחיל סוף־סוף, משהו.”
"בדיוק מכאן צריך להתחיל, הנה, מכאן: ממה בא אחרי זה. מה בא אחרי שזה לא בא?”
קשה מאד לסיים את החיים הישנים, הקודמים. אולי אפשר גם להמשיך בחיים הישנים וגם להתחיל, בצידם, בחיים חדשים?
והוא נסחף לחיים כפולים, להיות הוא וגם להיות ‘אחיו’.
ד.
כדי לעזוב הכל מאחוריך: משפחה, עבודה, אורח־חיים – דרושים אומץ־לב, מידה ידועה של רוע, והחלטיות: יכולת לבחור, או בלשונו של יזהר – להכריע. ליזהר לא היה די מאלה כדי שיוכל לעשות זאת בגלוי, לאור יום, והוא ירד למחתרת.
ב־10-9-1962 כותב אליו ידידו המו"ל ד"ר משה שפיצר:
"חזרתי בינתיים בשעה טובה, וקראתי שגם אתה חזרת שנית אחרי נסיעתך לאדינבורג. מאחר שהודעת שאתה עומד לנסוע לשם החלטנו יחד עם אביגדור [אריכא] לא לקנות בשבילך את המשקפת, שקרוב לוודאי אתה תקנה אותה בעצמך באנגליה".
(ב־1962 כבר הלכו וחלפו השנים בהם מבחר הדברים שניתן היה לרכוש בארץ היה דל, ושנסיעה לחו"ל היתה אירוע נדיר ונחשק והזדמנות לרכוש את הנבצר. אבל יזהר לא ממש הפנים זאת והמשיך לבקש מכל נוסע לחו"ל להביא לו דברי חו”ל. ב־1962 היו אלה ספרי צפורים, משקפות ותקליטי ציוצים.)
כי ב־1962 נתקף יזהר בקדחת הצפרות.
מצטייד בילקוט־רועים ובו ספרי צפרות ומשקפת או שתיים, ולאחר התלחשויות אחדות בטלפון, היה יוצא מן הבית ופונה לכוון צפון־מערב, אל פסי הרכבת. שם היה פונה מזרחה לכוון התחנה, שבה כבר המתינה לו מכונית אמריקאית יקרה. אישה צעירה, אלגנטית, פתחה את דלתה בפניו. הוא היה חומק פנימה והמכונית היתה פותחת בנסיעה דרומה.
"סיפרתי לך, כי אך זה לא כבר היה אדם יוצא מן החצר וכבר הוא בין עשבים מנושבים ושיחי קידה ריחניים וכבר בתוך הפרדסים הכהים, המעובדים לעָמקם; שנים אחדות אחר־כך כבר צריך לנדוד, להרחיק, ולהגיע אל פסי־הרכבת ורק מעבר להם להתחיל להיות בתוך האפשר. ואילו עתה יסע אדם חצי ארץ בלא הבט לצדדים, כסוס בין חוֹפוֹת עיניו, כדי שיצא ויתחיל. לפי שאין התחלה בלי יציאה. אתה יודע. וצריך, איפוא, שיהיה סוס לאדם, או אופנוע, או, לפחות, מכונית, כדי שיוכל אדם לקפוץ ולצלוח בחטיפה על־פני המפסיק המפריד הזה, לדלוג מעל הקרוב המעובש הזה, ורק שם, הרחק, לרדת, לשלח רגלים, לפזר אברים, ולהתחיל להיות אדם.”
ה. אתר הצפרות
מחצבות נטושות הן בין האתרים החביבים על צפרים, כי בקירותיהן מקננות אחדות מן הציפורים המרהיבות ביותר.
הציפורים הללו הן גם משל לחיים החדשים, המקבילים, המחתרתיים, שהמחילות הן מקומם.
"וראית איך אורו צבעיהם כשהתהפכו באוויר? אתה יודע את השרקרקים? זו גבעה מופלאה. עדיין זורם בה הכל כטבעו (חטוף וקח לך מלוא חפניים בטרם יעלו לכאן שיכון). אתה עומד בלב הזרימה העשירה, התאוותנית, השקטה למראית־עין, ורעבה אכזרית בעליל. להיטות חמדה של מי שמוּנוּ לו ימים קצרים.
[…] ובכל לוליינות טיוּסוֹ ירדיף השרקרק אחר שרקרקתו המחמיקה בגנדרנות, לבחון כך רוח אבירה במסות עוז ואומץ, […] וכולם מוצלפי שמש, סחופי בוהק, ונשובי רוח־ים, שיכורי שעתם הקוצפת, ואחרים בהם אשר רק הנה עוד מעט הם מתחילים, ויש גם שלא טעמו עוד דבר בחייהם, אפילו לא בקצה היערה, הו, אם אתחיל לספור איזה מין כאלה וכאלה מפליאים יש, עד היכן נגיע.“
ובפירוש:
"מה עוד פשוט וישר ושקט מאשר הודעה כזו: למשפחת הכחליים ארבעה בנים, הכחליים עצמם, השרקרקיים, השלדגיים והדוכיפתיים. היכן הם גרים? הקן שלהם? הה, אינך יודע כי לאלה אין קן. במחילות הם גרים. במחילות העפר. בתוך חומת הקורקר שבגבעה. לא ידעת? אלה החורים המפולשים, עמוקים ויורדים עד אפלה, שם דוקא, במחילות הארוכות, האפלות ההן, שם יש להם מגורים, שם עולמם, והיכן שלנו? מה נתבוננת בי? ובאמת, היכן? אפילו אני בא ומגלה אזניך כי גם החיים שלנו (הה, ה"חיים שלנו!") חלקם מתעלמים במחתרת, דוגרים על לא תראה מה, וחלקם בחוץ, פתוחים לראוה ומתעופפים עטופי צבעונין מתבהק, חוטפים להם ככל שיוכל, ונראים צודקים ביפיים, או בזריזותם, או באומץ לבם לא ידע חת"
קרדיט: saeed-davariהיכן נמצאת המחצבה הנטושה הזאת בה "מקננים" במחתרת? לא קשה למקם אותה.
הכפר המחוק מע’אר (מערות) היה ידוע בשפע החרסים שבמערותיו.
והמספר מלגלג על זוג חובבי חרסים שבאו בעטיים, כביכול, למקום:
"כפר? רק חורשה נאה של אקליפטוסים ומטע חרובים במדרון. איפה כפר? כשייקלﬠ לכאן יום לא־חשוב אחד התחביבן שלנו לחרסים, ﬠם זוגתו השומﬠת בצמא ﬠם שמכינה את הסנדביצ’ים, ויﬠלה חרס בידו, יוכיח לה בשׂוּם־טﬠם, ﬠד שהיא כבר אוספת ומתנקה מן הפירורים והﬠשבים ומיטיבה נוצותיה, כי הנה ממש כאן, בחביון הגבﬠה הלא־ידוﬠה הזו, שהיו מוצנﬠים בה היא והוא, ﬠד לפני רגﬠ וﬠשו מה שﬠשו, ישבו לפני כך וכך יובלות יצורי־אדם, וגם הם, אולי, ﬠשו כמותם היום כאן, […] אבל שרק לפני תריסר שנים ומשהו היה חי כאן כפר, מוֹשב־אדם חי ושוקק – זה ייראה בוודאי כסיפור־בדים לא־יאומן. הנה, זה כל מה שהוא כﬠת."
בהמשך חייו חזר יזהר עוד פעמיים לסיפור כבוש הכפר הזה והחרבתו, זורע רמזים עבים יותר ויותר.
הפעם הראשונה היתה ב־1980, בסרט שהכין עבור הטלויזיה החינוכית, ובו הוא מצולם עומד על חורבות הכפר, מעל המחצבה, קורא למקום בשמו ומספר את סיפור כיבושו, בו נוכח, ב־14 למאי 1948.
הפעם השניה היתה ב־1992 ברשימה שפרסם בעיתון "חדשות" לרגל יום העצמאות.
כמפורש בוויקיפדיה ומצויין ברשימה שלעיל, מפקד כיבוש הכפר והחרבתו היה איש גבעת ברנר השכנה.
בין גבעת ברנר ומע’אר מפריד שדה ואליו מגיע זוג הצָפַּרים:
"מה אתה יודע. לא הכל אני יכול לספר לך. מאליך תמצא פעם מה עוד אפשר על גבי האדמה הזאת, כל מיני מה שאפשר, כאן, בפתוח, בצל או בשמש, בין שורות התירס העולה, או על־פני החפשי הספוג שמש ושמים, ובנלהב, כששתיקת הכל נעשית שירה, כשחום היום נעשה וילאות מעופפים, כשהשמש פרח חמנית מחייך אף אם לוהט, עולה־עולה בשגעון פריחה, ומה יעשה בשר ודם, פעם תדע גם אתה, ומקווה שלא תחסיר, ובשנַים תבוא לכאן, שנים שיכורי יחד, מעשה בהם ובאדמה עשירת הפיתוי, זו שבוער בה, שלא די צמחים הצמיחה מתוכה, שלא די חיים שוקקו מקרבה, שמיציה עולים פרחיה כגחלים וזהבה המוּם חוֹם, כואב ערגה, ובוֹער בה עוד ועוד, בשם כל האלים, שֹריפה לוחכת שֹורקת מתוכה, לוחשת להצית ולהעלות בלהבה כל הבא בה, ובחיבוק ובעשבים המתמעכים, שלא כדרכם, בהם ועליהם, ובהינגעות מיציהם שנפגעו, ובניזלי זהב לבן, ובפרחים לבנים שלבם זהב, שקלטו ביניהם ולא נודע, והציקדים הללו שאומדים אז הללויה, בדממה הגדולה הסוּמית, בעוד נמלה אחת, נפתלת בריר הזהב השפוך, תתעדן בקריאה שלא תשמע, במשקל הנוצה של הכבד מכל."
שם, במחצבה, בצפרות, יכולים להתחיל החיים החדשים.
ו. המקום שנגמר, החיים שנגמרו
"ארץ נושבת בלי פרחי בר – מחנק בה. ארץ שאין בה משב־רוח פתוח, בלתי־מופרע, תהיה מלון ולא מולדת. ארץ נושבת שהכל בה כביש ומדרכה והרגשת הכל־גמור־לי־כאן תאכל כל חלקה טובה בלב צעיריה. עיר שכותרות עציה נכרתים מדי שנה בצד אחד של הכביש, כדי שלא להפריע לקווי החשמל, אינה רק מתכערת אלא שלא ייפלא אם ילכו בה בניה בכתף אחת מוגבהת וכתף שניה שפלה. עץ בן שבעים שנכרת – לא יוכל לבוא במקומו שום מבנה מועיל חדש. אין תמורה לעץ עתיק. המשמיד עץ כזה עוקר שורשי אדם. אין שום בנין או חשמל חשוב יותר מעץ אקליפטוס עבות, שיקמה ישנה, חורש אלונים. הם שורשי אדם. בנין תוכל להקים כאן או שם, ולעץ בן מאה אין תמורה. אין זו רק ואנדליות אלא ערעור העתיד. ובאיזו קלות עוקרים אצלנו. תמיד נמצא שעצים מפריעים למישהו או למשהו, לקו הישר של המדרכה או לחוטי החשמל או לאיזה כיכר קטנה שמישהו יזם בדמיונו קצר־הכנפיים." אמר יזהר בדיון בכנסת על תקציב משרד ראש־הממשלה, ב 12-6-62 – זמן חיבור סש"ה.
בהמשך אותו נאום אמר גם "שיכונים מכוערים יולידו אנשים מכוערים. אנשים מכוערים יולידו נשים מכוערות נשים מכוערות תלדנה ילדים מכוערים וילדים מכוערים יולידו עולם מכוער. ועולם מכוער לא יוליד עוד אלא רק יהיה מלא וסתום וחנוק ותם ונשלם." משפט המופיע מילה במילה בשס"ה.
הכל גמור לו כאן?
את הסיפור הוא פותח במנוסה מביתו, בו אינו יכול יותר. זה מה שמספר הסיפור:
"אין זה דבר שבא מחמת מקרה רע אלא מחמת שדבר לא יקרה לו עוד. דבר שחדל מהיות קורה לו. כאן לא נוכל כלום. אפילו לא לספר."
והדיבור הוא, כביכול, לא על המקום ממנו הוא נס, אלא על הדרך שעליו לעבור ממנו ועד החופש. "אני, כשאנוס לעבור כאן, נוטל אויר ועובר עצום וסתום וחתום, עד מִחוּץ."
כמו שעשינו ב"כל־מיני" נחליף, בשורות הבאות את "דרכים שהעבישו" ב"אהבה שנגמרה":
"נורא שאי־אפשר לקבור דרכים שהעבישו כדרך שקוברים חיים שמתו. הם לירכתי בור והחיים אל חייהם, סֶלָה. חָפשיים מן הכפיה לחיות במה שאין בו עוד חיים. שאם לא הן – אתה מסתתם, שארית חיוּתך, ומוֹתר הרוצֶה שבך. יובש שממון ואבק מלט, כוֹסים כבאפס־משקל על אחרון האיכפתים שעוד בנפשך פנימה. אפילו אי־החשק בא עד חנק. גם לא לרצות לא תוכל עוד. ומה אז? ורק מפני שיום אחד פתאום, ותמיד פתאום בא יום אחד, והרוח מתחילה נושבת, ובנשוב הרוח תתגעש בך פתאום הידיעה שאסור. לעזאזל, אסור ואסור, וגם עדיין לא מאוחר, ושעל־כן קופץ אדם אז ומודיע שהוא, מכל מקום, לא, נאמר: אני, ליתר פשטות, שאני, מכל מקום, לא אוכל עוד, ולא אקח חלק בזה, ולא אלך ולא אעמוד ולא אשב בזה, ולא מוכן עוד לשום ככה־ככה כזה, וגם לא לנשום כלום מכל הכאן הזה, המעובש, לא, לא אני, ולא יכול ולא רוצה, ובשום פנים, ובשום פשרה, לא. ילך כל איש לדרכו ואני – לא. אני קם ויוצא מזה והולך לי."
באמת.
ביומנו של יזהר מאותה תקופה מוצאים את השורות הללו:
"חש איבוד שיווי משקל כשחושב ללכת עם ח. […] צ' זה בית. […] ח. אולי בגלל האשמה ומוסר הכליות, זמני, יפה, ומְפחד ומתגבר על פחד הן ביתר חשק ויצר, הן ביתר הדחקת אשמה. […]
ומה זה להצליח במבחן? להשאר – או ללכת? למה להתפלל? ככה העולם ואין לי מנוס. מבחן חיי כעת. לא המלחמה לא דברים שכה היטב החבאתי אותם מעיני כל, בכל מה שלמדתי מני., כמו חיים כפולים, ונפרדים לשני זרמים. […] המבחן האמיתי שלי כעת: מוכן לצאת אל הידוע, המסוכן, חסר שיווי המשקל, המתחיל, עם אשה כזו שאינה מתחת לפואנציאנה שלך – או לדבר על כך לשיר על כך ולהשאר בחסות הבית."
כאמור, הדרך אל החופש – נוראה. רצופה בעצי ילדותו שנכרתו, ברחובות מוזנחים ובשיכונים מכוערים.
"גם הפרדסים הגדולים, העמוקים, הובשו ונמכרו לסרסורי האמות המרובעות.* הה ארץ מושב רוכלי המועט שבמועט. גן־עדנם של הסריסים. נוֹים של מפצחי הבטנים. כלום פלא באיזו קלות תפַנה שקמה כבדה בשנים מקומה, או יפנה מקומו אקליפטוס נאדרי הוד, לפני לול ביטון מאפיר של שיכון, מעשה ידי אדריכל סריס, מוכה טחורים נכזב, ואכול כיב הקיבה – אשר בעודו טרי כבר מתקלף ומגלע טמטום ועתוני ערב, מוזנחוּת וכביסה על אדני הגזוזטרה, עם נצנוצי טירוף להעשיר. ועל הקורקר המשותנן, בין הא לדא, פגרי חרדונים עבשים וכרזות־הפיס. לנוּס חביבי, לנוס מזה, או ביתה, להיסגר פנימה, ובינך ובין הכל תריסים, חומות ואילנות עבותים, ולא לשרבב גם עוקצו של חוטם החוצה. לשנות? את זה? מי? חדל. מה תשנה. דחפור. אלף כוח סוס. ודָחוף ועָקור הכל. החלק והחזר לקדמותו שמלפני. ולבוא ולהתחיל מהתחלה בהתחלה צומחת. אילו היה אפשר. אבל אי־אפשר. ולא עוד אלא שלא חסר לאיש. ניחא לנו בככה־ככה שלנו. וביום ששי נרוץ עם ארבעה הביתה, עם ארבעה עתונים ונקרא כל השבת ונהפוך ונמצוץ איך כל העולם וכל האחרים גם הם רעים ונפסדים, גם הם"
ז. להצליח על חשבון חורבן האחר.
ובעודו מתענג על חמודות אהובתו הצעירה במחצבה שלרגלי הכפר המחוק אינו יכול להשתחרר מן המחשבה על גורלם של יושבי הכפר הזה, שבאו אחרים לתפוס את מקומם. כמו זו שבאה עכשיו לתפוס את מקום קודמתה.
"האם אמרתי כאילו היה כפר זה מושב צדיקים שמדדו להם שלא כגמולם? לא אמרתי, כלל לא. ולא היו צדיקים כלל. אף כי מה אני יודע עליהם. אולי היו. ומן־הסתם היו כל דבר כמו כל אחד. ואל יהיה צל של ספק בלבך כי מנעו הללו עצמם מכל־וכל ולא פנו אלא אל הטוב והמיטיב תמיד. רשאי אתה לומר עליהם, ויהי לבך סמוך ובטוח, כי גם הונו גם ליסטמו גם רצחו, איש את אחיו ואיש את יריבו, וגאלו דם דחופי שגעון, וכרתו בריתות סליחה, וחמסו אלמנה ויתום, ושפכו דמי נקיים וירשו גבולות לא להם ומה לא, כשם שעשו צדקה ולבם היה חומל על דך ועל מסכן. אבל כלום אנחנו שופטי כל הארץ לשפוט אם טוב ואם רע ומידינו ייחתך גורלם? אני איני אלא איש רואה וכואב לבו מראות. והנה זה כך: מקום שיצא ממקומו ואיננו. לא אויבים עוד, לא לא־אויבים, רק סיפור בלשון עבר. חיי אנוש. עם ציון למוסר־השכל, למי שיחפש."
עולמם של הללו נהרס, כפי שיהרס עולמה של אישתו לכשיאזור אומץ ויעזוב.
והוא פונה לעיין בחיים הללו שנידונו לעבור מן העולם, חיים שלמרות כל מגרעותיהם ונחשלותם הוא בעדם.
"רבים אצלנו, אמנם, עודם זוכרים כל דבר כפי שהיה אז, תמול־שלשום. בטרם. בנקל תמצא אצלנו אחדים שיוכלו להראות לך אם תשאל היכן היה דר פלוני עבדול־עזיז,"**
והנה "סחוף נסחף הכל, נסחף והלך. החרובים הצומחים הללו, הם כבר לא יחששו כלל לשן עִזִים."
"הכל אבד: המען עם המוֹען, הייחוס, שמות הקנין, השייכוּת, כל שלי שלך שלנו שלהם, שכל־כך היו איכפת וראשון־לכל, סותמים את העולם ויקרים מדם־אדם, נעשו לא של איש, חסרי שום של שהוא, ליעוגו של כל של, מופרכים וחסרי ממשות, מחוקים לארכם, לרחבם ולאלכסונם. כל הנפקא־מינא, כל הזה קודם וזה אחר־כך, כל הלא־כדאי כן־כדאי – היו להיינו־הך, מיושר לכל צדדיו, נקי מכל, חסר שם, סתמי, אלוהים, סתמי שאין עוד סתמי מזה. עד החרובים השתולים האלה. מוזר שאפשר כך. אבל אפשר. עובדה."
הרס כזה אינו נסלח, לא יכול להיסלח, אשתו, האמא־אדמה שלו, לא תסלח: “ולא ילוו אותך קולות בלכתך, ולא שום התייפחות כבושה, רק אדמה, זו שממנה מתחילים ואליה חוזרים, חרושה ונעבדה. אף־כי אולי, לא שוכחת. נדמה לי לפעמים שאדמה, במעמקיה, אינה שוכחת. אינך חש כך? שם, בתוכה, לא. ושמתוך כל היפה והטוב, פתאום, בשעות שונות, שומעים איך נוהמת שתיקה ואינה שוכחת. ולא תוכל לשכוח גם כשכבר חרשוהָ והניבה יבולים חדשים ויפים להלל. משהו בה יודע ולא שוכח. לא יוכל לשכוח.”
ואחרי שהוא שוקל בפרטי־פרטים את שבחי (החקלאות) החדשה, הצעירה, המעודכנת הוא מבין מדוע נפשו קשורה בישנה:
"מהו זה שמפסידים כשהולכים משם והלאה, ודוחפים את המקום הזה ואת הליכותיו למדחפות ולעולם התוהו, ומיישרים על פניו ומחליקים, ועושים שם שדה חדש, יעיל פי־אלף?
קבלת־דין והלוך לאט. בלתי־עשוי לחתחתי צוקים או לתהפוכות ימי סער ופרץ, אבל עשוי לשבילים הארוכים ביותר. לארוכים אין־קץ ואפילו במעגלים החוזרים אין־קץ, להליכות יום מלא וארוך, ללילות ארוכי הליכה, הרווים להם געגועים סתומים, בנישובים העצובים כשהם משיאים ומנשבים זהב־קיץ. נגיעה תמימה בנכון ביותר. בחכם ביותר. ובעיקר בנוגן ביותר, ולפי תומם. צר שטיחו של המאמין המשתחווה עליו, אין בו אלא כשעל, אבל מלא הוא את כל מידות ההשתחוויה. צר כמידות אשרי האיש. ואולי צרות זו דווקא, אולי רחבות היא זו? אף כי לעולם לא ארצה לי את מנת ה”אשרי” הזה, ואין לי דרך אליו.”
ולמי הייתה דרך אליו? לאחיו?
ח. אופנוע, אח.
(אגב, אילו היה אחי הססן… בלתי יודע־להכריע (אהה, כמו מישהו) – הלא היה היום אתנו (איש מקריח ומבוגר, אבל עדיין יפה ורחב גב).***
לא היו ליזהר ימים טובים כמו אותם בהם דהר עם אחיו על אופנועו בדרכי העפר שבין הפרדסים, חובק אותו מגבו. עדיין הם שניים שונים, אבל עוד מעט הוא יהיה כמוהו:
"תמיד היה אחי גדול ממני בחמש שנים. גם כשהייתי קטן וגם כשגדלתי. אלא שאינן דומות חמש שנים לחמש שנים. פעם היו חמש השנים שבינינו הפרד אין גשר. וככל שגדלנו צמקו והלכו חמש השנים הללו, ההפרד נתמלא והמרחק נתמעט. עד כי הלך וקרב היום שלא יהיה עוד שום מרחק בינינו ורק נהיה אחים שווים, פנים־אל־פנים, להיות זה עם זה, כתף־אל־כתף, וריעות־אל־ריעות – כשנטל בוקר אחד אחי את האופנוע ונסע אל השביל החוצה את הרכבת, ונשארתי בלא אחי, ואין לי אח.”
והרי כשהוא יהיה כמו אחיו יוכל לעשות בלב קל כל מה שהוא עושה כיום ביסורי־מצפון ובמחתרת. יוכל להיגאל מן החיים הכפולים.
לא היה ליזהר דבר שסימל גבריות יותר מאופנוע. הוא הקדיש לכך שני סיפורים וגם הבליע זאת בחיבורים אחדים ואף הביא זאת עד אבסורד וגיחוך בסיפור "דהרות אבירים".
המידרג הוא אופניים, חמור, סוס – אופנוע. ואופנוע=בכור.
"סוס למשל. סוסת בדווים אצילה, זרזיר מתנים. אבל אפילו בחמור מרקד. ריצת דוהרים מישרין. וגם באופניים, למשל, למה לא. גָחוּן טוֹחן וטס. […] ותאר לך באופנוע. אלהים, איך! בכל מלוא כוח הדהירה שבמעיו. מה אתה יודע. טסתי כאן לא אחת, דבק באחי הייתי מאחוריו, אז, חרד מאוד ומתרונן מאוד, והרוח נתשוררה נתרוננה שרקה השריקה עלינו, ובנו, ומעלינו, והפרצנו את שאריתה הבורחת לעמודי אבק, רץ מתהולל. שהקיץ כולו השתעשע בו, […]. אלהים, כמה הייתי מחכה ליום שאף אני.”
ישראל סמילנסקי על החמור השחור ג'אחיש. גדול מכולם.
יזהר אוהב את האופנוע והאופנוע אוהב את אחיו:
" כשאחי היה בא אל אופנועו, וסוקרו ומקיפו במבט שלם אחד, כבר היה זה נענה; וכאילו רעד של התמתחות קשובה נפרט בכולו. מגע קל אחד בדוושה, כמשחיל נימה מחלב, וכבר זה מפכפך ומפכה חיים, פיכויים קלים, בועתיים, מדויקים, סכויי שמן מתרוננים, שאחי היה עונה כנגדם ברינון משלו, משהו מעין ”ולנסיה”, ועולה ורוכב ומרעישו, וכבר מעופפים בתנופה סחפנית אחת, אחת היא כביש, חול, מעלה או מורד, ורק ריח שרוף־יבש שויר לו מאחור.
לעולם לא היה רכובו של אחי מרעים בשצף טחטוחים המוניים כדרך הרבה פוחזים בני בליעל, לעולם היה רכובו מחונך יפה, כסוס מאולף, וכך גם היו נראים דבקים לבשר אחד הפרש ורמכו, כזה שכוחו בו ואיננו מפגינו, שעליזות כוח מתרוננת בו בלי להתבזבז על פחותות, אבל שדי לו במגע אצבע נכונה אחת והוא טס, פורץ ומגמא ארץ, יפה ומתנפנף וחולף, ומותיר רק חריכה יבשה, הד פוחת והשתאות מעריצה, לו דומיה תהילה****.”
"מגע קל אחד בדוושה"
ולא היו ימים טובים ליזהר מהימים בהם היה אחיו מתפרע על האופנוע, והוא איתו, חובק אותו מגבו, מתגרים יחד בגורל, חודרים יחד למשוכת האקציות האפלה: “מתרוננים ומרננים ככה, אחי על אוכפו ואני דבק בגבו. היינו טסים במהירות מבעיתה, וחודרים בה בטיסה אל מנהרת האקציה האפלולה כירויי תותח, מיד היו החולות, האפלולית, תקרת המנהרה הנמוכה וארוגה אור וצל, טסים לאחור, מסונוורים ומוצלפים קווי בזיקה שביטיים, אלמלא שגם העצומה שבעצומות הטיסה, אף היא נבלעת אל מצולות החול, ונרגעת בהכרח, אף כי אחי לא יוותר, ופותח עתה בנפנופי רגלים באוויר, הוא מלפנים ואני מאחור, נפנף ובעט להכא ולהתם, להציל את שיווי־המשקל, ואת המהירות שלא תירגע להתהפכות מבישה, היזרק והישפך והאופנוע על ראשנו, ובמומחיות ובזריזות מצוינה היה אחי, ואני מאחוריו, מבעטים בתלוליות החול הסוחפני, הבולע להשקיענו, ניצלים כל הזמן ממפולת, ונושעים בתחבולות מבריקות לסטות מכל קמח טובעני, מתפרצים אל כל סימן מתראה כאדמה קשוחה וקשויה יותר, ונזהרים ברגע האחרון, שלא להיערף בשוכת אקציה סרוחה, שלא להיתלות בה כאבשלום בן מעכה, ולצאת רק פה ושם בתילוש תלתל־מה למזכרת, ונפתלים בעווית מצד לצד, מתוך קיפוץ וניתור מצחיק לולא היה מחריד, מקיצים ענני חול זהוב, ולעתים מרדפים איזה גמל אבוד עשתונות, שיפרוץ את כל קשריו וכל תנומותיו וכל המשאוי שעליו ומשמעת בעליו, ויצא בצריחה צורמת קורעת־לב, ובשרבוט זנב ינוס ישר הישר לפניו כנשרף, עד שתזדמן לו סמטא יוצאת לנטות בה, או עד שיתמחק כולו ורובו אל תוך חובי קיר האקציה הקעור, מרקעֵ במחץ גופו כל ענפיה לרבות אותו שרביטן שדיפן צלעיה, עד שיתרדד עמה פנימה כמי שמודפס עליה".”
(כמו תמיד ההערצה מתפתחת לגרוטסקה, ל’מיקי מאוס’)
הנסיון לתפוס את מקום אחיו אצל האופנוע, להשתלט עליו, הכרחי אבל מסתיים בכשלון, בבזיון, ובכוויה צורבת: “ובהסתר, בהיחבא, בחרדה שרק לא אתפש […] על יד בית הבאר, בצל הגנוגנת, השאיר אחי את אופנועו, כרגיל, חפוי, ומוצל, […] ונותרתי אני לבדי עם שעתי. תופש מה? לא אאריך: מתחילה אפילו היה הכל כשורה. כפורחת עלה הדבר, כבטוב שבחלומות, הלה פיכפך מיד נכונה ובמדויק, כאילו הייתי אחי, וגם לא ידע שלא להיות מדויק, כך הוא וזה טיבו, ואני כבר על האוכף, מלפנים, על מושב אחי, לבי בגרוני, מושך ומרפה כהלכה והדבר זז, קצת התפרץ התקפץ מדי, אך מיד נשמע והצלחתי לכבשו, וכבר פורץ מתוכי הרנן הנכון ולנסיה, שלא האריך מדי, לפי שזה כבר גמור, בו־ברגע־ההוא, לא יודע איך, או מה קודם למה, והכל כבר הוא ממורס בתעלת ההשקאה המעושבת ההיא, הרנן ולנסיה, האח הצעיר, שבא על מקום אחיו הבכור, האופנוע הכבד, שלא סבל זר, האימה, הדלק השפוך, וכויה אחת נוראה על גבי שוק דלה אחת. טוב. אתה צוחק. כיביתי בעודני הפוך את המנוע. לא בכיתי. בעשתונות נכונים אף כי בלב מת. כויית אש במצפוני המתעלף ומקיץ חליפות. כבד כשאול היה לחזור. לחזור ולהפוך את האופנוע, לחזור ולהשיבו על כנו. כה קל וכה עליז היה בעמדו, ופגר כה כבד ומסורבל בדוממו על צידו. כולי הייתי כואב. ולא היה ממי ליטול עזרה. מלובש כולי ולבדי בכל העומס. וגם אסור היה שיידע מישהו. הכל במחתרת מעיני אחי הגדול. לטשטש ולהניס עקבות. אבל עיני אלהים, כנראה, היו פקוחות עלי, אולי. וכבר הוחזר האופנוע אל מתחת לגנוגנת. וכבר אני מטאט מן החול, ברגלי ובענף את חותם עקבות החטא. וכבר הולך לרחוץ עצמי בחול ובמים מחלאה עכורה. כבר מראה שוקי מחריד, אף כי כאילו רק ממרחק, וגם כאילו כך דווקא יאה לי, והנה בא אחי. סקירת עין. וכבר ידע. ניזלי השמן על חלקת האופנוע הנוצץ? מבע פני? רגלי? – ”א ת ה! –” זעק אחי אלי, ושלח אצבעו אלי, לעבר ויצא ובא לתפוש אותי – – – "
לב מת. כווית אש במצפון. לבד בכל העומס. הכל במחתרת. אסור שמישהו ידע.
כי מה דינו של זה המרשה לעצמו ללכת אחרי ליבו בלא חשבון?
למחבר "סיפור שלא התחיל" אין ספקות בעניין. המשפט הבא אומר כך:
"(אם זה היה די כדי להניאני מנסות שנית? כך אתה חושב? אתה היית נמנע? הבלים. הכי יש בעולם נסיון פסקני כזה שחדלים אחריו?) – לא יצא זמן רב ורכבתי. רכבתי ורכבתי (רכוב הייתי גם בעצם אותו אחר הצהרים, יום שלישי, כעבור שנים, כשבא מישהו מן המשרד לעצור אותי: טלפנו אליך; קוראים לך מן הבית; שתחזור הביתה מיד; לא יודע מה; קרה משהו כמדומה. לאחיך. באפנים? או משהו? מוטב שתחזור מיד. […]).”
רשיון הנהיגה באופנוע של יזהר ("טיסת קרן שמש"). תוקפו פג ביום שאחיו נהרג ואמו השביעה אותו לא לחדש אותו.
ט. המורד ועונשו.
"אגב, אילו היה אחי הססן… בלתי יודע־להכריע (אהה, כמו מישהו) – הלא היה היום אתנו […] והיינו מוּרוְוחֵי כל הסיפור המעוקש והלא־מתחיל הזה, – אבל הוא היה החלטי: זוכה בכל או מפסיד הכל"
וההחלטי הפסיד הכל.
יזהר מאריך מאד בתיאור מותו של אחיו, ועושה זאת בכעין slow motion קולנועי.
אפסח על קטע זה בסיפור ואפנה את הקוראים ל"אורי, קווים לדמותו". בו מסופר בפירוט מה יעשה לאיש שהמלך לא חפץ ביקרו.
* מכירת הפרדס שנטעו זאב אביו וישראל אחיו עמדה אז (1962) על הפרק, עקב הצעה מפתה של קבלני בניין.
** עבדול־עזיז הוא הערבי הטוב והאהוב ששב ומופיע בסיפורי יזהר החל ב"גילגוליה של מירי" מ־1946 דרך "הצניחה מן הצמרת" 1958 ועד "הכרכרה של הדוד משה" 1959, שעליו נאמר שם "עבדול עזיז היה מגיש את הפרד, ששפתיו עוד היו מטייפות מימי השוקת, ורותמו בין היצוליים, בשיגרת יד בוטחת, לא חסרת עצבות מה, (האל הרואה למרחוק כבר ידע מניין ומה צפון לו, לביתו ולכל כפרו זארנוגה ועל־מה.)
*** גם כשהוא מחמיא לאחיו אינו יכול שלא לשלוח בו חץ: יזהר ראה באובדן שיער הראש סימן לאובדן האון, כשימשון כשהוסר שערו מראשו.
**** "לך דומיה תהילה אלוהים בציון ולך ישולם נדר" (תהילים ס"ה, ב’) – ולא פחות.
ס. יזהר חוזר 