אינני שליח, ואינני יודע, אבל דבר אחד ראיתי. ואולי עדות זו תוכל להיות תרומה של כלום שיכול אדם בלתי־עשיר בכלום, להציע לארץ עשירה בכל. לא מפני שמה שראיתי ישנו רק בארץ אחת מסוימת, אלא מה שאני ראיתי בארצי עשוי כל אדם לראות בכל מקום שהוא. ולא עוד אלא שגם במקומי כבר הולכים ומתרחקים ממה שאני בא לספר עליו. אבל אם יש דברים יפים ומרוממים שם – מזה הם מתחילים. ואותות הגילוי ההוא עדיין בכל.
כוונתי לעניין העבודה.
יותר ויותר אנשים בעולם הולכים כל בוקר למקום עבודתם, כשהעבודה שהם הולכים לעשות, אינה בעיניהם אלא אמצעי להשיג בו מנת "כוח־צריכה", כדי להתחיל לחיות באמת לאחר העבודה. החיים הממשיים, כידוע, מתחילים לאחר שעה חמש אחר־הצהריים. עד חמש אוספים כוח קניה, מתוך השקעת כוחות, כשרונות, עצבים, חיוכים ומה לא – כדי שבחמש ינשמו לרווחה, יישרו את הבגדים וירוצו להתחיל לחיות סוף־סוף, מיטב שעותיו הערות של אדם, הן קרבן למולך קמצן, שיפתח ידו ויתן לך קומץ הנאה לאחר צאתך את עבודתך. והעבודה עצמה? יותר ויותר אנשים עבודתם נעשית, בטכנולוגיה המודרנית, סתמית. אינה נוגעת להם בעצם. אינה אומרת אותם ואינה אומרת להם. ראיתם פעם משרד גדול של נקבניות י. ב. מ.? אמריקה קבעה כאן את הסמלים ואת העוצמה. את שיטת הסרט הנע, את המחסנים העצומים, חנויות הכל־בו, המשרדים הענקמונים, הממדים המפלצתיים של עמל אימפרסונלי שמחליפים אותו בכוח הקנייה והרכישה מזה – ובתרגומו לשפע המיצרכים שאפשר לצרוך, מזה. הרי זו צרכנות חסרת תביעות אישיות. אפילו לרצות אינך צריך, ולא להפעיל דמיון ומאוויים. כבר רצו בשבילך, כבר הכינו בשבילך, כבר תיכננו לך, מדדו, גזרו וחיברו מומחים ממך, וכבר הכל משתמשים ושמחים. רקחו לך, פיתו אותך, לחשו לך, ומושיטים לך ארוז: קח. אתה בוחר בין תוויות ולא בין דברים, מיצירתך היומית שלך נשאר כמעט אפס. ואם אתה לא תעשה זאת, מישהו יחליף אותך ויעשה כמוך בלי שיורגש איזה הבדל. ואילו צריכתך היומית כבר מקיפה כמעט הכל: מזון, לבוש, ריהוט, בידור, מסעות, תרבות, מדע, מעמד, ביטחון, צחוק קנוי, ובכי משולם, רחובות רחובות מלאים בזה, מגורי־חיים אחר מגורי־חיים ועד בתי הקברות המסודרים להפליא, ומת יפה, נארז יפה, מובל יפה ומוטמן יפה, בקבר יפה, ובטקס יפה חוזרים יפים אל החיים היפים, הכל ערוך ומשוכלל ומרוח בשמן. אדם נברא לצרוך וצרוך יצרוך. טרחת עבודה עושה קנייה, ומרבה קנייה מרבּה חיים, טרח איפוא יותר וקנה יותר וייטבו חייך על האדמה הזאת. הנה צופה הטלוויזיה: יצור פאסיבי. שקוע בכורסה, בלתי מחויב לעשות דבר. רק לקלוט. אדם ומכשירו קולטים ”תוכניות” ב"צבעים חיים”. וחסכון כל השנים מוצא כדי שסביב אותה כורסה ואותו מקלט יהיה מקיף בית שקט ורהיטים ואווירה שבה אין עושים ורק קולטים עשיית מישהו, מומחה ידוע לבדרנות, הלה עושה בלהטיו ואתה קנית לך חלק בו, ושלו שלך.
מיליון אנשים מסיבים בלי לנקוף אצבע וחיים את ריצת עשרים ושניים אנשים, בחירי האלים, ואת ההתכתשות הגופנית על מגרש הכּדורגל. ההם ירוצו ויתכתשו ואתה תשתה גבורתם, בהסיבת שכיבה. שותף בלתי־עושה דבר לחוויה הנעשית בשבילך. עולם מבוזבּז כדי לרכוש עולם מוגש. אלף מוחאים כף למנגן אחד.
זה מכאן. ומכאן, כי אדם אם ילך בלעדי הרגשה שעשה דבר בעולם אשר בלעדיו לא היה בא, ואשר רק אחד ומעבודתו הוא נעשה ומתקיים – וביתר דיוק: בלי ההרגשה שאתה יוצר ושאתה אחראי לעולם – בלי הרגשה מה עוד נשאר לך? תיפלות. פחתה העבודה הזו, שעשתה את חייך לאמצע החיים, ואת העבודה שאתה עושה – לאמצע זמנך. הרבה יותר קל כעת, הרבה יותר ויותר – ועם זה משהו הולך ונעשה פחוֹת ופחות, הולך ונעשה מעט ומעט: המקום האנושי שהאדם תופס.
אין זה מעניין לחפש אשמים. כשם שחבל הוא להמליץ על איזו חזרה שהיא למצב שהיה פעם. נהר לא יחזור למוצאו ולא אפרוח לביצתו. אבל, אולי נכון לספר כעת מה ראיתי לפני שנים לא רחוקות בארץ מדולדלת אחת ובאזורים הדרומיים והמסכנים שבה. אינני יודע כמה אתם יודעים על הפלח הערבי. אני רואה לפניי כפר עלוב אחד לא הרחק ממושבתי, מקום שאיש מאתנו לא יבחר לגור בו, ושיפה אולי בעיני ההיסטוריה שכבר יצא מן העולם ושכפר חדש בא על מקומו, מוכן יותר לתביעות החדשות. ועם זה את הבקתה הדלה שבכפר ההוא לא בנה איש אחר כי אם אדם בנה את ביתו. לא שיחק ב”ריקריאיישן" ולא ב,,קריאטיביטי” של סרק, אלא בנה לו בית־מגורים. בכפות ידיו עשה מלבּן וברגליו לש בוץ ותבן, ומהם ליבן לבנים. הוא, נשיו וילדיו קוששו קוצים להסיק את התנור שבנו להם להקשות החומר, כל אבן ואבן עברה קודם תחת ידיו והטיח שעל הקיר הוטפל שם במו ידיו. ובכּירת המשפחה העלו את הסכך על הקירות שקמו, דבר לא יאכלו שלא נזרע קודם בידיהם בשדה, ולא ישתו לגימת מים שלא נשאבו בידי עקרת הבית ולא הוסעו בכד על ראשה, ואין בחצרו של אדם כלום שלא הוא או בהמתו הביאו, אם לא יעבוד האיש לא יאכלו. הבית יפול. אם תקצר ידו מלשלם חובות שנות הבצורת יילקח לכלא, משפחתו תתפורר ביתו יפול, פרתו תגעה מאין חולב. אם הוא לא יהיה בבית אין בית. אם לא הוא יהיה חי שם אין שם חיים. אם לא הוא אחראי – העולם כולו נעלם. עולמו הקטן הזה, אופקיו המוגבּלים האלה. שטיח התפילה שעליו הוא משתחווה צר – אבל מלא ומכיל את כולו. מליו מעטות אבל כבדות. ידיו כבדות. אבל את הגשם הוא מנבא בלי מכשיר בכפותיו ובחוטמו. ויודע את שמות כל הצמחים והכוכבים. הוא חי. הוא נושם. צעדו איטי. הוא מאמין בהבלים. אבל הוא מדבּר באמונתו. לבושו גס אבל רקמתו נעשתה בבית מתוך מה שיש בינו ובין הבית. אין זו אידיליה. אלה חיים נמוכים, קשים. הולכים לישון עם חושך, קמים עם אור. לא יודעים לקרוא, וחותמים בטביעת אגודל. אבל העבודה היא האמצע. המרכז. האדם בה. העולם בה. והחיים. והוא אדון החיים. הוא היוצר אותם, והוא האחראי להם. ולפיכך הוא אדם.
אינני מטיף לשוב אל הפרימיטיבי. אבל אני רואה איך הולך האיש בימינו בלי שעבודתו יצירה ובלי שיומו אחריות. ובמקומם תחליפים ומשחקי־כאילו, למלוא כל שעותיו הפנויות. מה אתה מחפש? תשאלו חבר. והוא ישיב מה שאתם יודעים מקודם: קצת שעשוע, fun. מלה נוראה. תבלין למאכל התפל. העבודה שעמום, הבית שעמום, הכל לוחץ. קצת בידור קנוי. יהיה איפוא קצת "פון" ”פון” במנה שלפי כיסך. קצת גרוי לעורר. או קצת שלווה קנויה לישון. מליוני אנשים מבוגרים רצים למצוא שעשועים קונים להם מתח־סרק כדי שירווח להם, שיתפרקו, קונים במכות רצח ובבריאות ובשוטרים ובגנבים – כדי להמלט […] [לפ]טור ההתנגשות של קש את המכווץ ומיילל ב[…] הו, שיהיה משהו בחיים. הו, שייקרה איזה […] של טעם בתוך ים אפור של שגרה. תל קטן ב […] לכל צד. להימלט מעבודתם, מעולמם, מיצירתם שאינה יצירה, ומן הריק שבאין אחריות לכלום בעולם. אנשים מבוגרים עוסקים בתחביב ("הובי”) – אינכם מרגישים איזה עלבון הוא לאדם? לאנושי שבו? ממתינים תמיד למשהו. ליום ראשון. לחג הבא. למישהו שיבוא או יסע. כי היום זה לא יהיה, גם היום יעבור, כמו תמול, בלא כלום, מתי יבוא משהו? ממתינים ויראים מפני הדבר שממתינים לו. ההמתנה לגודו. ל”איש הקרח”. ל"אייס־מן־קומתּ”. כל שיעורי ביה”ס מלאים תחליפים לאמת. שמות יפים לחצאי דברים. קצת שעשוע שנקרא ”קריאטיביטי” ועוד רגשנות דילטנטית שנחשבת ל"ארט אפרישיאיישון”. אבל בסוף השבוע ייצאו אל מחוץ לעיר. עם כל ההנאות הקנויות וכל הצרכנות הפאסיבית שתובל במכונית. מסע של בריחה משעמום אחד קרוב, אל שעמום שמעבר מאה מילין, על שפת הים או בראש הר, אלמלא שהשעמום תופס ומשיג בחצי הדרך, באמצע פתיחת הקופסאות, כשהרדיו שר בכל כוחו, באמצע כל משחקי התינוקות שגדולים משחקים, בציד, בדיג, בכדורים גדולים וקטנים, בציון, בצילום, בקלפים וברכילות.
ס. יזהר חוזר 