טנקים מעל שכם

כשהוצבו הטנקים סביב שכם ביום האדמה ותותחיהם טווחו על מטרות בעיר – מה חשבו נותני הפקודות שייקרה אחרי כן?
שרק תהיה בהלה ביו הערבים והם ינוסו מייד, ילמדו לקח ויחזור השקט? האם העלו בדעתם שהעיר המופגזת בתותחים תיהפך אז ללפיד ולהצהרת מלחמה ולחידוש כל קרבות הכיבוש? שתיפתח עלינו מלחמה שראשיתה ידועה והמשכה ככדור שלג, בהתערבות מדינות ערב, וכל העולם, אלה בטילים ואלה בנידויים? או הכל כדאי ובלבד שאוסלו תמות?
האם העלו בדעתם שלהפגיז את שכם זה להטיל פצצה בעולם ומלחמה אצלנו? מלחמה שלא תהיה כמו הקודמות כי אף מלחמה אינה כמו הקודמות. החזית תהיה בלב העורף. וטילים מטילים שונים ינחתו באמצע הערים. ואין צורך להמשיך.
מי צריך עוד מלחמה? למה עוד מוות, למה מות חיילים, למה מות אזרחים רבים מופגזי טילים? וקודם כל, למה צריך תותחים כשאפשר לדבר?
ולמה צריך סמלים ריקים וחסרי שחר כהר־חומה וכ"קבר יוסף", ולמה שפך דם בגללם מי יודע עד כמה? שאלות אל הקיר.
בני אדם, מה אתם עושים? יהודים בישראל, מה אתם עושים?
בשבוע שעבר עמדו הטנקים של צהל מעל שכם והתותחים כבר טיווחו על בתיה, מי מציל אותנו מן הפקודה מן הירי מן האש מן הזוועה מן האיוולת ומן החורבן?

יזהר סמילנסקי, 1997

"קבר יוסף״

סגרו מאה אלף כדי לתת למאה להתהולל בהילולת ”קבר יוסף” – –

מאה אלף סגרו כדי לתת למאה להתהולל בהילולת ”קבר יוסף” – –

כדי לתת למאה להתהולל בהילולת ”קבר יוסף” סגרו מאה אלף – –

להתחולל בהילולת "קבר יוסף” סגרו מאה אלף כדי לתת למאה – –

איפה נשמע כזאת?

ומי החכם הטיפש הנבל, שסגר מאה אלף כדי לתת למאה להתהולל?

פרס נכשל?

ומי הכשילו?

יש מ”חבריו” שהתכוונו כל הזמן שייכשל וגם נתנו לו להיכשל ורק חיכו לראות איך הוא נכשל; ויש מ״חבריו״ שישבו מן הצד ורק נגעלו כל הזמן מן הגועל ואת ידיהם הנקיות לא געלו – שיתגעל לו הוא לבדו;

ויש מ”חבריו” שיחד איתו חפרו גם בבוץ כדי להגיע אולי אל מוצא השלום.

כעת, לאחר שנכשל, באים כל ”חבריו” האלה, החכמים והיודעים האלה, הרצויים לרוב האלה, אלה שהשלום שלהם נגמר ב"אוטונומיה" שתבוא לאחר "הבחירות” – בעוד שהשלום לא יוכל לבוא אלא רק לאחר שייגמר הכיבוש – אלה החברים שוב אין בינם ובין הליכוד אלא רק כמה מליצות ריקות, והסף בינם ובין הליכוד כבר הונמך עד שכמעט ונמחק – והרחוב הישראלי המתעב את השלום כבר שמח לקראתם: הנה שוברי עצמות הפלשתינים מכאן, ולאומני שלמות־הארץ מכאן.

גם ה”שמאל” יכול להתפאר כעת בידיו הנקיות, בדחיית הסיכוי ובהברחת תקוות השלום: מצוחצח וזך יישב לו עכשיו על יאוש נקי.

פרס נכשל. ומי ניצח?

לא השלום. השלום הלך ברח לו.

שלום הוא סוף הכיבוש

מי שאומר שלום ואינו אומר סוף הכיבוש לא אמר שלום.

מי שאומר שלום ומתכוון ל"יוזמת השלום” או ל”תוכנית השלום” – עצרו אותו: שקרן.

שלום הוא שלום כשהוא שלום עם הפלשתינים ואיננו שלום כשהוא שלום עם עצמנו.

ואם הוא שלום עם הפלשתינים הוא הידברות על פשרות ועל קח־ותן הדדיים, בינינו ובין הפלשתינים.

ואם הם הפלשתינים זו הידברות עם נציגיהם, עם אש”ף.

ומי שאינו הולך לדבר איתם על פשרות ועל קח־ותן – איננו הולך לדבר על השלום, ואינו מתכװן לשלום אלא להונות אותם ואותנו ואת העולם, אבל לא את המלחמה הנוראה המתקרבת.

שלום הוא שלום רק כשהוא סוף הכיבוש.

יזהר סמילנסקי, דבר, 11.5.90