אנחנו כדי לחסום את הטירוף

במקום לעשות הכל שלא תיפול עלינו פתאום המלחמה המתקרבת, במקום שייפגשו נציגי ישראל עם נציגי פלשתין כדי להפריד עם מעם, ולהשתחרר מן הסכסוך; במקום למצוא איך לחבר את יהודי העולם עם יהודי ישראל, ולהשתחרר מן הבידוד; במקום למצוא איך לתת תנופה למהפכה המודרנית עתירת הידע, ולהשתחרר מן המפולת הכלכלית־חברתית – הולכים לעשות הכל להיפך:
לסגור את הארץ מפני קץ הסכסוך; לסגור את הארץ מפני יהודי העולם; לסגור את הארץ מפני פיתוח המדע הידע והדעת; לסגור את הארץ מפני התרבות, האמנות והרוח החפשית – ולקחת את כל הארץ ולעשותה לעדה מופרשת, מנודה מן העולם, סגורה בין החומות, כדמות העיירה הגלותית, או כדמות החצר בברוקלין או בנתיבות, – כל הארץ מאה־שערים אחת, כל הארץ מבצר מלחמתי יורק אש ומוות סביב סביב, ומפריש פנימה דיכוי, צנזורה ויאוש – מדינה כמין בועה של אוטופיה שפניה־לאחור, או בועה על חזון ימי־הביניים – מין פוחלץ היסטורי, או דרקון שחור פולט אש…
– אם אנחנו נשב וניתן להם. אם נשב וניילל כאן. אנחנו כאן כדי לקרוא לאנשים. כדי לגייס למאבק. שלא לתת להם. שלא לוותר על העולם שלנו, ועל טעם החיים.
וכשינסו אלה להעלות התנחלות – נהיה שם באלפים. וכשינסו לשחרר פושעים יהודים, נהיה שם באלפים, וכשינסו לנהוג בברוטאליות שילטונית בנכבשים – נבוא באלפים, וכשיחוקו חוקים בלתי נסבלים נפגין כולנו – אנחנו מאות אלפים, איננו מסולקים הצידה, ואשפי הקואליציות אינם עושים בשמנו.
אנחנו כדי לחסום את הטירוף ואת האיוולת. כדי שלא להניח להם לכסות את השמיים באפר ואת הארץ בדם.
הדגלים אינם יורדים. הם רק מתחילים לעלות.

יזהר סמילנסקי, לקראת הבחירות אוקטובר 1988

הפצרה אחרונה

לא לעלות על הרכבת הזאת של הליכוד. גם לא לנסות.

הכיוון שלנו הפוך בתכלית – גם אם נלך לשם ברגל.

הרכבת שלהם הולכת אל מנהרה חשוכה שבסופה שכול וכשלון.

הכיוון שלנו הוא לעבר סוף הסכסוך וראשית השלום.

כי את הבשורה לכלוא עם שלם בביתו, לכרות להם את החשמל ואת המים, ולהעניש כל מי שיעז להביע שמחה למשמע ההכרה בזהותו – את הבשורה הזאת אפשר להשאיר לגיבור ליכוד ביחד עם הגיבור שלנו.

השאלה היום איננה כלל על השרים, איזה וכמה מהם ישבו היום בממשלת הליכוד – השאלה היא על העם הגדול והרב שתלה בשרים האלה אמונה ותקוות.

מי יוליך כעת עם גדול זה ומי יטפח את כוחו האדיר לקראת המבחנים המכריעים – ומי ישליך אותו ואת תקוותיו לאשפת "הממשלה הרחבה", מקץ כל המקח־והמימכר.

זו היתה יכולה להיות שעה גדולה ומטלטלת עם – וזו יכולה להיות שעת בושה ויאוש.

הרכבת הזו – איננה שלנו.

יזהר סמילנסקי, דצמבר 1988.

 

והוא ימשול בכם

שר בטחון אינו בשביל להורות לחיילים איך להפעיל יותר כוח – שר בטחון הוא בשביל להראות איך פתרון מדיני מונע את צורך השימוש בכוח. שר בטחון הוא השר הממונה על מציאת הדרך שלא להפעיל כוח, שלא תיקרה מלחמה, שמהלכים מדיניים יבואו במקום מהלכים צבאיים.

אילו מתחילת פרוץ המרד הפלשתינאי היה ברור לכל הצדדים שהנה הולכים להיפגש ולהידבר, היה כל מה שבא אחר כך שונה, אלמלא שאין בעולם "אילו" ויש רק מה שהיה. ומה שהיה הוא אסון מתמשך, שככל שנתפתל – אנחנו ממולכדים בו.

כנגד מה הורה שר הביטחון להפעיל כוח? כנגד המרד הפלשתינאי בכיבושו. קודם כל, תבע, יש להחזיר את החוק והסדר, כשהקשר בין חוק וסדר ובין עם מורד כנגד כובשיו – הוא כקשר שבין רעידת אדמה ובין סדרי הרמזור, והתקנות לשעת חירום ממצות את השימוש החפוז והלא־בורר־באמצעים שנוקט כל כובש במורדים כנגדו, רשותו לכבוש אותם היא הבלתי חוקית, וצריך רק להיזכר בישוב ובבריטים.

וכשבאים להצדיק את השימוש הלא־בורר־באמצעים כשימוש לפי החוק – קובעים כי הכיבוש הוא החוק והכניעה לכיבוש היא הסדר. וזה העיוות, שלא בתום לב, בקריאת המאורעות. כי לא כל מיני מתפרעים עושים כאן מעשים לא חוקיים, אלא עם התעורר כאן לתבוע את שחרורו, לשנות את הסדר הבסיסי שלפיו מתנהלים היחסים בין כובש לנכבש.

מי שאת זה לא ראה – ואכן לא ראה, ולא רצה לראות – לא הבין מה הוא עושה, וכל מה שעשה לא היה אלא נסיון לשבור את המרד במקום ניסיון למצוא לו פתרון היסטורי. ממש ההחלפה הזו של מהלך היסטורי גדול במהלך טקטי קטנוני, היא בדיוק חוסר החכמה הבסיסי של השר ושל ממשלתו.

מפי מי יצאו המילים "לשבור את העצמות"? רק חקירה מוסמכת תוכל לקבוע. אבל איש לא יוכל להכחיש שהן נשמעו באוויר הארץ כהוראות, ושאיש מן הממונים על החיילים לא התרגש מתוצאותיהן, אלא שהמכות שהיכו החיילים – לא שברו רק עצמות אנשים כפותים. הן שברו משהו חמור מזה בנפש הנוער שנצטווה להכות. חמור, לא רק מפני שהיתה גם ברירה אחרת מלבד העימות המיותר הזה – אלא מפני שנקבעה כאן נורמה של מותר שהוא תכלית האסור. ועוד איננו יודעים מתי והיכן יצוץ זרע הפורענות הזה שנזרע אז בהפקרות.

שבירת עצמות פירושה לא רק הכאבה בשעת ריתחה, אלא גרימת חבלה בלתי הפיכה בדם קר, ושבירת עצמות אינה רק שבירת העצמות הפריכות של האדם הזה השוכב כפות לרגליהם על הארץ. שבירת עצמות היא גם הזריקה שזורקים למעצר המוני אדם, בלי לדייק בהליכים משפטיים, וגם ההרס שהורסים בתי משפחה על חשד במעשי הבן, וגם הגירוש שמגרשים על חשדות חשאיים וגם סגירת בתי ספר למשך שנה, וגם גביית מיסים כהפגנת שרירים וגם טרטור עם שלם והשפלתו וגם התעללות בזכויות היסוד של אדם. לא שהפלשתינאים היו צדיקים ולא עשו מעשים נוראים תוך כדי מאבקם – אלא שהם היו הנכבשים שנאבקים להביא לסיום הכיבוש. ועדיין זכורים מעשים שעשו יהודים כשביקשו להשתחרר מן הכיבוש הבריטי.

לשבור עצמות – זו מדיניות ולא פרקטיקה. זו תשובה של בעיטה בתביעה לזכויות. וזו התוכנית איך להביא רגיעה בלי להביא פתרון.

והתכנית המקורית איך לא לעשות כלום ורק להעמיד פנים של עושים לקידום השלום – היא יוזמת הליכוד והיא הולמת את הגיונם הפוליטי. התכנית איך לגרור גם את מפלגת העבודה ליוזמה זו היא האמצאה המקורית של הטוענים היום לראשות העבודה. עם הליכוד יש רוב. נתפשר פה ושם על ניסוחים אחדים ויחד נלך לעשיית שלום שאיננו השלום ולעשיית פתרון לסכסוך שלא יהיה הפתרון. הרוב המוכן שיש עם הליכוד מעביר על הדעת. עם רוב כזה גם אפשר להטעות את העם ואת העולם. לא את המציאות.

כעת יפיצו את ההכרה שהולך ובא על ישראל מצב חירום (בלי לומר באשמת מי), כעת יפיצו את ההכרה שרק מנהיג חדש יוכל לקדם את מניעת החירום (בלי לומר מה עשה המנהיג הזה עד עתה) – ואז לחבור אל הליכוד ולעשות שלום עם האנשים הכפותים לרגלינו. מנהיג שהוכיח שאין לו ראייה היסטורית אלא ראייה של תקנות לשעת חירום, שאין לו רגישות לאנשים ולא יחס לסבלם ושאין לו דמיון מעבר למצוי ב"זה מה שיש" המצוי, ושבשעה שהכפופים לו עשו מה שאסור לעשות, הוא רק נהם: הכל לפי החוק – גם כשאין שום חוק בעולם שאוסר את הזכות הטבעית לחופש, וגם כשאין שום חוק בעולם שמתיר לעשות את המעשים האסורים שעשו ושהורו לעשות בשמו.

מה שאולי יקרה בארץ לבסוף, לאחר שהעולם יכפה את ישראל להתחיל להידבר עם הפלשתינים על פשרה סבירה – היה יכול לקרות עוד לפני שלוש שנים מיוזמתנו. על ראשו של מי איפוא רובצים שש מאות האנשים המומתים האלה, ובהם תינוקות, ילדים, נערים, נשים ואנשים (מקצתם הומתו בידי אחיהם) – אל מי צועק דמם מן האדמה?

מה שהולך וקורה אצלנו היום הוא מהלך ההשלמה של העם היהודי עם מה ששולל את ההיסטוריה של העם היהודי ועם מה ששולל את היתרון של העם היהודי. צרות מוחין, קהות לב ואגואיזם נפוח. וגרוע מכל, קשיות המצח במקום מחשבה, הביטו במראה יהודים, ולכו לבחור לכם מנהיג.

יזהר סמילנסקי, ידיעות אחרונות, 17.7.1990

השטחים שואלים: “שח!”

כבר כמה שבועות שואלים השטחים "שח!” – ואנחנו עדיין לא יודעים במה להשיב. ניסו אש, ניסו גאז מדמיע, ניסו מכות, ניסו עוצר, ניסו הסגר, ניסו הרגעת הרוחות, ניסו גירוש המסיתים, ניסו דיבור עם הנכבדים וניסו הפעלת זקני העדה – ועדיין ה"שח" בתוקפו.

יש אולי דברים שעוד צריך לנסות כדי להקטין את החיכוך, ויש דברים שצריך לחדול מעשות, יש דברים שעוד לא עלו על הדעת לעשות, ויש דברים שאסור להעז לעשות – ועדיין ה"שח" בתוקפו.

אש המהומות עלתה מלמטה, ההתפרצות היתה ספונטנית, ממוקד עמוק שחיכה וחיכה, ובעיקרה כתגובת דור צעיר על כיבוש מתמשך, מתמשך עד בלי תקווה – וכעת כאילו סר מעליהם פחד הכובש עד שנוכחותו האלימה, וגם האלימה מאד, אינה מרתיעה אותם עוד – וכך עדיין ה"שח" בתוקפו.

יתר־על־כן, לאחר שחשו הערבים בכוח הגדול שיש בידיהם לא ימהרו להניח אותו ולא ירפו ולא ישקטו, אלא – או, עד שתימצא התשובה האלימה שתחסל אותו בכוח – או, עד שתימצא התשובה האחרת שתבטל את סיבת ההיזקקות לכוח – ועד אז, יהיה ה"שח" בתוקפו.

מה נשאר איפוא?

נשאר שצריך לראות בכל האומץ והיושר את הגורם הבסיסי להתלקחות הזו – ואם הגורם הבסיסי הזה אינו אלא הכיבוש המתמשך – לדעת מה מתחייב לעשות עם הכיבוש המתמשך הזה, ומיד.

יזהר סמילנסקי, דבר, 12.2.1988

אזעקה שאומרת: כעת

גם אני בין הקוראים היום למפלגת העבודה לצאת מן הממשלה יציאה של אזעקה.

צריך שהעם יידע שכך אי־אפשר עוד, ששעת המבחן הגדולה מאז קמה המדינה הנה הגיעה.

צריך שהעם יידע שזה רציני ושעליו להכריע כעת בין שתי דרכים שונות. דרך אחת של העבודה, ודרך אחת של הליכוד. שתי דרכים – או לכאן – או לכאן. ושאי־אפשר עוד באחדות מזוייפת, שמתקיימים בתוכה שני כיוונים הפוכים.

צריך שהעם ירגיש עד־בני מעיו שהגיעה שעת ההכרעה. שאי־אפשר עוד לטשטש או לחמוק או לדחות: דרך אחת הולכת אל שלום דרך פשרות וויתורים, ודרך אחת הולכת דרך אי־ויתור ואפילו אם במלחמה.

צריך שתורגש האזעקה בכל חיינו. וככל הבהירות ובכל האכזריות. מצבנו אכזרי, הברירה אכזרית, וההכרעה אכזרית: או כך או כך.

מי יהיה שר הבטחון? מי יהיו שרי הקבינט? הם יהיו של הדרך האחת, והעבודה תהיה של הדרך החילופית: פיתרון של חיים במקום היסתמות לאסון.

הגענו עד הקו שכל השיקולים הטקטיים הרגילים מתרוקנים בו, הגענו עד הקו שכל שיקולי אתמול נמסים בו, ומוכרחים להתחלף באחרים, בשיקולי חירום.

כעת אזעקה. כעת לעצור אנשים. כעת להביאם להתבונן. לחפש מוצא. אזעקה שאומרת: כעת. אזעקה שאומרת: לקום. אזעקה שאומרת: הכל כעת על כפות המאזניים, ושעל היהודים האחריות.

יזהר סמילנסקי, דבר, 5.3.1988

איש אמת

מבלי לדעת יותר ממה שהתפרסם ברבים, נראה כי לוז כל פרשת השב"כ שנסערה לאחרונה, הוא – האמת.

ראש השב"כ חשוד, לכאורה, בהעלמת האמת, בטשטוש האמת, ובדיווחי לא אמת.

אי־אפשר שמפקד הבטחון יתהלך בינינו חשוד בשקר. באין אמת קורס הבית שצריך להבטיחו.

קולו של בן־גוריון חוזר פתאום מלפני שלושים שנה: תהא חקירת אמת. האמת קודמת לכל. אין בטחון בלי אמת. ואין מדינת ישראל בלי אמת.

ולאחר שהיועץ המשפטי לממשלה החשידו – הוא, ראש השב"כ, צריך להיות מעוניין ראשון לפני כל אדם, להוציא לאור את יושרו ואת דברו אמת.

הוא, לפני כולם, איש אמת.

יזהר סמילנסקי, דבר, 30.5.1986

על מילים אלימות

הסמל המובהק ביותר לאלימות הוא האגרוף. האגרוף איננו בשביל לקבל או לתת, ולא בשביל לעבוד או ללטף, האגרוף הוא בשביל להכות: כל האצבעות מלוכדות בו אז לגולה אחת של אלה חובטת. האגרוף הוא בשביל לאיים, בשביל לפגוע, בשביל לקצר תהליכי שכנוע, בשביל להוכיח בלי להוכיח, ובשביל להשיג מיד. אז מה עוד אפשר לעשות באגרוף הזה שבורא האדם עשה כדי שיהיה לו אגרוף?

ואילו המילה המובהקת ביותר לאלימות היא ה"ארור", שהיא קללה על קיומו של המקולל, השבעה לשלילת קיומו, והכרזה על מחיקת זכותו להימצא חי, קללה על מי שמאיים עלי, על מי שלא נותן לי, על מי שמפריע לי להשיג, כדי שבבת־אחת ייעלם, ייכנע ויימחק, ואילו נעשתה המלה לגוף היתה הופכת מיד לאותו האגרוף או לאותה אלת החובטים או לכל מה שבכוחו לכסח סופית.

עוד לא תמו ימי גן־העדן וכבר נשמע ה"ארור" מפי בוראו של עולם, ועדיין כולו טרי, לרבות "ארורה האדמה" שזה עתה בראה מן התוהו. ועוד הוא מצווה בתכלית הקיצור ובלא לנמק "יהיה אור" וכבר הוא ניחם על העולם שברא ומצווה, עם נימוקים, על המבול שיבוא וימחה את הכל, מלבד את קצת הטובים, שמהם, כידוע, אנחנו כולנו, כל הטובים וכל הלא־כל־כך יושבים כאן היום. הכל במילים אלימות.

מילים אלימות אינן באות אפוא רק מחוסר מלים הולמות, או רק ממיעוט מילים רכות, ואינן רק פרי כעס, אכזבה, או רוע מלידה, ואינן רק מלים נמהרות, המוטחות בחומו של רגע – מלים אלימות גם בונות עולם, גם עושות תרבות וגם קובעות את תחזית מזג האוויר. הפקודה החד־הברתית "אש!” עושה דברים בעולם ובחיים והפקודה "חדלו" עושה דברים בעולם ובחיים, כדרך שגם פקודת האלוהים אל עם ישראל בעודו במדבר "קום רש!” עשתה דברים וגם הרחיקה לכת יותר מן המשוער, ומכל מקום, לא פחות מן הביטול שביטלה איזבל את המלך אחאב, כשהיסס אם מותר לו לרשת את כרם נבות – "קום רש!” נבחה אשת הברזל על לב הדונג של המלך, שירד מהר לכרם לרשתו, אלמלא עוכר ישראל, שליח אלוהים, הנביא אליהו, שבמילים האלימות שתכפו ובאו לאחר המילים "הרצחת וגם ירשת" – הובטח לו למלך להכרית ממנו משתין בקיר ולמלכה הובטחו הכלבים ללוק את דמה, והמילים גם נתקיימו במעשים שם בברכת שומרון, כשבאו הכלבים ללוק והזונות רחצו בדם המלך, וראו בספר מלכים א’.

מה זה "קום ורש", או מה זה "בוא רש"? – זה, קח לך בלי רשות מה ששייך לאחר. אתה היורש, אף־על־פי שאינך היורש. אלא שכעת יש לך הכוח ואם לא תהסס תיקח. מסתבר שמי שחי כאן לפניך לא היה די צודק והסימן – שלא היה די חזק. ואין צורך להיות אָלים במיוחד כדי להודות שרק הכוח הוא הצדק, ושבעל הכוח איננו צריך לשום צדק נוסף, ושמסכן הוא מי שאין לו הרבה יותר אלא רק צדק. על שלט המלוכה הבריטי כתוב צרפתית "אלוהים וימיני", לאמור, זרוע ימיני היא זרוע הצדק. אגרופי הוא צדקי וצדקי באגרופי וכך גם נבנתה האימפריה: באגרוף ברזל, ולא בצדק תירש ארץ כי אם באגרוף, וב"רק כך"!

אלימות היא גם המנוסה מן הפחד, היא גם פחדנותו של הפוחד, אבל קודם־כל היא ביטול האחר עד לאינותו, והיא חיסול ה"אני" של האחר והפיכתו ל"הלז" בטל ומבוטל, והיא שלילת היוולדו על־ידי שלילת מולידיו, בהוקעת ערוות אימו ופרסום קלון אביו, והיא דם ה־סְ־סְ־סְ המשתק של לחישת הנחש המופתע, והיא גם הטראח הגדול של מפץ מטען החבלה ו"מכונית התופת" שמן החדשות, ויותר מכל היא ההשבעה המאגית המזעיקה את הכוחות הדרקוניים ממעבה הזמנים והמעיזה אותם מחשכת השאול, לבוא מיד לסגור חשבון.

אבל אלימות היא גם שעת הלקיחה בלי לשלם, שעת ההזדמנות לחטוף בלי להיענש, שעתם הטובה של אוספי השלל, שעת הכושר לאנסים לאנוס, שעת בוזזי כל מלקוח חסר־כוח, ושעת המכים את הקשור, והדורכים על הרמוס. אבל אלימות היא גם שעת היציאה לשטח ההפקר מעבר לסייגים הבנויים, ופתאום והיא נעשית גם לשעת אמירת השחרור הגדולה, לשעת ההתנשפות של המרי, ולשעת דברי המחאה הגדולה.

מלים אלימות מחפשות להן קשב מהיר, מיידי, על המקום וכרגע. הן התפוצצות שעוצרת על המקום, והן הפנייה הקצרה להקשבה מיידית, בכל החושים, במין קשב אחר, חדש, מיוחד, לא נודע עוד, הן עיקוף כל הדיבור הרגיל, השכיח, המצוי, השתוק, והן אזניים חדשה, מבוהלת לעיתים, אל מה שכמוהו עוד לא נשמע, והן גיוס התבוננות חדשה, שחיכתה זה כבר לתגובה חדשה, אחרת, מיידית, כדי שלא יוכלו עוד לדלג ולפסוח על ההודעה החדשה הזו, ולא לחמוק מן המוכרחות של ההודעה הזאת, שיש בה דברים לא כתמול שלשום, ושהפעם הזאת ייאמרו הדברים וזאת הפעם בלי שיינצלו מהן ומתביעתן, ולא מילים כדרבנות נמלצות, אלא פשוט מלים כהפיכת השולחן, מילים כטריקת הדלת, מלים כפיצוץ הנימוסים, מלים שאי־אפשר עוד שלא לשמוע להן ולא להימלט מהן. מלים הקוראות שם למכוסה, החושפות את כל מה שמוסתר לא שזוף, ובזות לנשמר בצינעה. מילים הטוענות כח האמת הבוטה קודמת לכל – והנה, האמת על פניך.

מלים אלימות אינן טענות הזקוקות להסברים, לנימוקים או להתנצלות. הן הצמדת האקדח לרקה, הן פריעת הסדר, הן הנסיעה באדום, הן דיבורו של הילד הרע, של הדווקא, של תדעו לכם, ושל לא איכפת לי, ושתתפוצצו – אבל תשמעו. הן חילול הקודש במכוון, והן הכפירה ביקר לכולם ובמכובד על כולם. והן החזרה אל דלות האמירה ואל הפרימיטיבי, שכאילו כבר גדלנו והרחקנו ממנו, ואל החומר הראשוני ואולי גם הקמאי שכאילו כבר השתכללנו וחכמנו ממנו והלאה, ופתאום והן גם דגל המהפכה והן הקריאה למרד, כשם שהן הרשות לקחת בלי לשאול רשות, כשם הן הכפייה על הזולת להפוך מאדם ולהיות לאובייקט, ולהיות לרק מכשיר, לרק מביא סיפוק, לרק נותן שירות, ורק משמש מה שאסור לאדם לשמש.

הנה, עצור, כזה עוד לא שמעת, אלימות אדם כנגד עצמו סוערת כזו:

ארור היום אשר יוּלדתי בו

ארור האיש אשר בישר את אבי

לאמור: יוּלד לך בן זכר

או מילים מתאבדות, כעקרבים ההורגים את עצמם –

יאבד יום איוָלד בו

והלילה אמר הורה גבר

היום ההוא יהיה חושך

הלילה ההוא יקחהו אופל

או כל אותן מלים מפתיעות, המדהימות בלא יאומן ובאי־אפשר שבהן, נאמר כאילו דווקא הכל כרגיל, כמצוי כאילו וכאפשר:

במפתח שוודי לוטָה מסתרקת

שערותיה קפיצים

לובשת שמלת קורים

ויוצאת לה –

וכעת לא תוכל שלא לשמוע ולא תוכל לומר לא ידעתי כשתשמע אוהבת אחת פרועה כזאת:

עשה בי מעשים

למרות רצוני

הפוך אותי על בטני

משוך את ראשי לאחור

עד שאצווח מכאב

ולא תיפטר מזה במלים ידעניות ולא תחמוק מהר מדי אל ההסברים ההם הכמו אמיתיים, כאילו זה רק סאדו־מאזוכיזם מוּכר ושאר ברבורי הפסיכולוגיה – ולא תשתחרר מצפרני הפנייה הישירה והלא מתחנחנת הזאת הנאחזת בך –

אמשוך ואמשוך

עד שתצא נשמתך

עד שאחנוק אותך

שרה האוהבת באזניך הנדהמות, ומוסיפה ושרה בהתפעלות:

אם היו גדלים בך צימוקים מכף רגל ועד ראש הייתי תולשת אותם אחד אחד בשיני ומותירה עירום

את גופך הלבן והחלק והיית עירום,

או אוהבת אחרת ששרה ועד כלות כוחה לאהוב:

אני אשאיר אותך מֵת אצלי במיטה

ולא אתן שיקחו אותך ממני

ומבטיחה –

אני אגרום לך להתאהב בי

עד שלא תיוותר עוד אהבה

ובמילים הכי ישירות ובלי צביעות:

צבוט את הפטמות שלי, צבוט אותן חזק,

תסטור לי, תמזמז אותי

תלחץ אותי על הרצפה, תרכב עלי,

פתח אותי חזק

שבור לי את המשקפיים

עם ריר חזק ומדמיע

הו אלוף איגרוף שלי

על מין אהבה אחת כזאת לא פוסחים, לא קוראים עליה בנחת לאור הרך של הערב, ותשמע כעת כל עצמת המוכרחות סוף סוף, חזק, ישיר לגמרי ובמפגיע –

קח שירים ולא תקרא

עשה אלימות בספר הזה:

ירק עליו מעך אותו

בעט אותו וצבוט אותו

ובלבד שלא תהיה עוד קורא בוהה אחד נים ולא נים. ולא ברבע הרגש, ולא במחצית הקשב, ולא עוד דבר בין שאר כל מיני הדברים, אלא דבר כגרזן הקרח, כבשורת אסון, ולפחות כשמיעת אותה אמירה ראשונה ששמע העולם ביום הראשון כשנאמר יהי אור והיה אור, ובאותה עוצמה של ראשוניות הדיבור הראשון: אומר ונעשים דברים, מדבר ונעשה הדבר, אומר ויש.

אבל מילים אלימות, כדרך שפותחות דברים הן גם נועלות בהטחה אחת. אין להן כבוד לשומע, ולא שום התחשבות בו, יש להן כבוד רק למשמיע ולדבר שהוא הולך להשמיע. כאילו דברו חשוב לו מבני האדם ומרגשותיהם. כאילו דברו הוא מרכז העולם וההכרח לאמור נותן לו את כל הרשות לומר – אתם תשמעו ולא יעזור לכם כלום. אני וכאבי, אני ועלבוני, אני וכעסי – חשובים מכולכם. ואני אומר הפעם ואתם תשמעו.

האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. כשבני האדם ממאנים, השמיים והארץ יישמעו ויכריחו אותם לשמוע ללא מפלט. הדבר ייאמר, וכשייאמר גם ייעשה. האלימות פעם היא כמין S.O.S, פעם כמין תוף גדול, אבל פעם גם כמו החוֹלד של קפקא, שסיפר איך הלך יום אחד עם כלבו כשאת הכביש חצה חולד והכלב התנפל עליו ולא היה לחולד לאן להימלט, הכביש היה אטום וחסום מכל צד והכלב כבר מעליו – קס־ס־ס עשה אז החולד קס־ס־ס־ס עשה אז החולד, קריאת הנואש לאחר יאוש. אחרון המעשים שנשארו.

אלא שבעוד שהמילים האלימות יוצאות ומתפוצצות ונגמרות, הרי המלים הרכות הן הולכות נמוך ונמשכות להן, מושכות מלמטה ונמשכות, מושכות ונמשכות להן ובלתי כלות, ויש גם מילים אלימות רק לשחרור הקיטור, רק לשם בריאות הנפש שלא תתפוצץ, לחרף ולגדף ולנשום עמוק – ולהישאר ולהישרד עד הפעם הלא־נסבלת הבאה. וגם זה, שלמפקפקים ולמהססים להם אין מלים אלימות, ולא להמלט המתלבט יש מלים בוטות בנאומיו, אלא למלך ליר ההחלטי יש כל הנאומים שוצפי האלימות על בנותיו, על השמיים והארץ ועל עצמו. רק להחלטיים יש בוטוּת, ולמהרהרים אין אלא האולי, אולי ועוד אולי ועוד אולי, והרבה שלוש נקודות והרבה התחשבות בכל ובשומעים, ואלה, אפילו כשהם בטוחים בטענתם, הם פותחים ב"הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני ואנכי עפר ואפר, אולי….” וב"אל נא ייחר לאדוני ואדברה, אולי…” ושוב: ב"אל נא ייחר לאדוני ואדברה אך הפעם, אולי…” – זו שיחה של זה עם זה, זו הודאה בשניים, זה אומר וזה אומר, ויש אולי ועוד אולי, והעולם מתקיים בזכות האולי, גם כשהעניין הוא פיקוח נפשות.

ואם בין אדם לאדם האלימות היא לקיצור הדרך, והיא כפיית הקשב, והיא בטול האחר ביחד עם ביטול סדרי השיחה, הרי בין דעות ואמונות האלימות היא כמעט סוד הנצחון – והאינקוויזיציה היא המצאת אנשי הרוח האידאולוגיים, וגלגל העינויים ומרתפי החקירות נוסדו והשתוללו לשם שמיים ולכבודו של האל האמיתי שאין בלעדיו, הרחמן והרחום, כשבחוץ הולכים ומערימים את עצי המוקד לשריפת עוד כופר חי.

וכשנמצא פתאם מישהו שאומר בקול את מה שרבים חושבים בשקט או רק מלחשים באפלה – רואים אותו כפורץ גדר וכמלעיז על ביתו וכמוציא דיבת משפחתו החוצה. פתאום ומושגים מיוחסים וחסיני ביקורת מתגלים מרוטי נוצות. פתאום וערכים מקודשים נחשפים ללשון השוק, […] אלימות רואה צד זה כמעשים במלחמת השחרור, ומה שצד זה רואה כמעשים במלחמתו נגד כיבושו, רואה צד זה כמעשים של איזה חיות טרף פרימיטיביות.

מטען החבלה, כידוע, אינו מכוון כנגד אדם מסויים אחד אלא כנגד שייכותו, והאלימות אינה באה אלא כדי לבטל את הלא שלנו, את הלא שייך לנו, ולמחוק את קיומו ואת זכות קיומו. האם האלימות הזו היא רק של צד אלים אחד כנגד הצד השני הבלתי אלים? או יש סימטריה באלימות אף כי לא באמצעיה? אלה נלחמים בסיסמאות על הקירות, ובטרור העושה שימוש קטלני בכל הנמצא להם תחת היד, ואלה נלחמים באמצעות כיבוש צבאי מקיף וכל־יכול כמעט. בין כך ובין כך, בין שני הצדדים האלימים המתנגשים כל הזמן זה בזה, יש תמיד עוד צד אלים שלישי שכל מה שהוא עושה – הוא שאינו עושה, שרואה ושותק, שיודע ואינו אומר, שמקבל את הדברים ואינו מתקומם, לא אם כן ביום שנפגע אישית, זה הצד הנצחי הרואה אלימות ומחריש, הצד השומע שוועות ושותק, הצד הקולט זעקות חמס ואינו זז. וזו אולי האלימות הקשה מכל, והיא זו שבגללה יכולה האלימות לחיות חופשי, והיא זו שעושה את השדה והיא זו שזורעת את נשדה ועושה את המימטרים עליו, ובדיוק היא זו שעושה שהאלימות תהא לא רק נסבלת אלא גם צומחת ומבשילה ועושה את הקמח המר.

כמובן, לא קשה להיות בין המגנים את אלימות הצד השני, וביתר שאט־נפש את כל מעשי הרצח בגרזן, בקילשון ובסכין ובחרב, ואת אח קם על אחיו ואת רצח אח את אחיו או את אחותו בגלל אבק חשדות, ולא קשה להסתייג מכל מעשי הקנאות העיוורת, ומכל האללה־הוא־אכבר והסכין הננעצת, ומכל מעשי הטירוף שטוּף הדם בידי איזה רעוּל פנים ונצור לב – אך קשה יותר ונדיר יותר לגנות אלימות אחרת, את האלימות המוסתרת במרתפים, האלימות שהכל יודעים עליה ומקבלים אותה גם כשהם יודעים שהיא חורגת מכל מה שמותר לה, אותה אלימות פרועה כלפי מי שכבר עצור ותפוש ונחקר, אותה אכזריות גסה בשם החוק ובידיעת החוק, מחוץ לעיני הציבור אבל במרכז העיר, ולא בלי ידיעת כולם וכנראה גם לא בלי הסכמתם.

מי כאן לא שמע על "הארון",

betselem

תא בגודל מטר על מטר וחשוך, סגור כמעט לחלוטין, שמכניסים לתוכו אדם וסוגרים אותו שם לשעות מרובות, כשאי־אפשר לא לעמוד ולא לשבת ולא לשכב, מסריח משתן וזוהם בצואת העצורים הקודמים. גברים נערים ונשים נסגרים בו; או מי לא שמע על "השק" שכופים לשעות ארוכות על העצור ועל הנער ועל העצורה, שק אטום ומסריח, כשידיהם כפותות לאחור; או מי לא שמע על "הפריג’ידר" החשוך והקר והמסריח שכולאים בו בין מכות למכות; ומי לא שמע על "הקשירות" שהחוקרים מומחים להן והנקשר הולך ומתמחה בהן, “קשר הבננה" וקשר הידיים למעלה, וקשר הכסא, והמכות נופלות כל הזמן, מכות מכל קטלוג המכות שהיכו מכים מעולם, וההרעבה וההצמאה וההשפלה – כשלעתים קרובות למדי, נשלח הנחקר מקץ הרבה ימי חקירה למעצר במחנות המפורסמים מחוסר ראיות קבילות למשפט, או לעתים אפילו משוחרר לביתו, כשלכל מרתפי העינויים האלה כולנו שותפים, ובשם בטחון המדינה אנחנו מרשים שיעשו שם את כל מה שעושים באין מכלים, ואנחנו שותפים שותקים כי ככה מבטיחים לנו את בטחוננו, וככה יש לכל חזירות אכזרית אשראי מובטח של שתיקה. וככה האלימות שהכל מדברים בגנותה – נעשתה מקובלת בהכרח לא יגונה.

כי מה בסך־הכל – "מוות לערבים" אלה רק מלים, ו"אללה־הוא־אכבר" אלה רק מלים, ו"בדם ואש" הם רק מלים, וגם "רק כך" הן רק מלים – עד שהמלים הופכות לדברים והדברים הופכים אנשים לדומן, והדומן הולך וממלא את חוצותינו, ומלים אלימות מתערבבות במעשים אלימים, והרשות להיות אלים, פרוע, והרשות למחוק את השני, ולמחוק את אפשרות הדיבור בין השניים ורק לכפות את האחד על השני, או שתקבל מרות או שתימחק – לא משאיר שום מגע דיבור בין השניים אלא רק מגע אגרופים ורק דיבור של אגרופים – עד שהעולם שלנו הולך והופך להיות עולם של רק נמצא אחד, רק אחד יש כאן, רק אחד רשאי להכות, רק אחד קובע תנאים, רק הכל כאן שלו, רק של אנשי שלומו, רק של השבט שלו – ואין עוד בעולם מקום לאף שני, אלא רק אני והדומים לי ורק אני והמשתייכים לי, ורק אני חי כאן ורק אני אחייה כאן, ומי שלא איתי – הוא נגדי.

איזה עולם אלים. בוקר בוקר איזה עיתון אלים איזה חדשות אלימות. סביב סביב ובוקר בוקר. מה עושים כנגד האלימות? מה אפשר לעשות? אבל עוד קודם: האמנם צריך לעשות משהו? והאם גם אנחנו? האמנם גם אנחנו אלימים ולא רק כל העולם שכנגדנו? והלא אנחנו לשלום, והלא ידנו כידוע מושטת כל הזמן לשלום – ומה פתאום אנחנו אלימים?

ובאמת, מה פתאום אלימים, אנחנו אלימים? כל מה שאנחנו עושים איננו אלא רק שאנחנו מושכים את הקרקע מתחת רגלי הפלסטינים שיושבים כאן, ורק מחכים מהם שיקבלו זאת ברוח טובה ולא יגיבו בכעס ובאבן ובסכינים, כי מה אנחנו עושים להם מלבד שמצפים שיקבלו בהכנעה את מה שלא היינו סובלים כאילו עשו לנו, ושאילו חכמו וקיבלו ברוח טובה את משיכת הקרקע מתחת רגליהם הלא מזמן היה כאן שלום ורעות ואחווה, למה לא, שואל השועל, כשידו מושטת לשלום ובפיו עדיין התרנגולת הטרופה, למה לא? מה כבר עשיתי – השיב קין לאל השואל אי הבל אחיך, מה כבר עשיתי, השיב אחאב לאליהו הכועס, והלא אני אעבד את כרמו באופן הטוב ביותר והכרם יפרח ויששום מדבר וציה.

ואם אמנם יש את נפשך לדעת את המעין ממנו שואבת הארץ הזאת העייפה למלחמות את כל האלימות אין קץ המתמשכת אין קץ, ול[מ]ה הארץ כמהה בכולה לשלום והוא לא בא – צא ושאל מי כאן העם המושך את שאריות הקרקע מתחת רגלי העם השני? ואיזה עם בעולם היה מניח לקרקע שלו שתהיה נמשכת מתחת רגליו? ואם לא הגיעה העת, הגיעה גם הגיעה, לחדול סוף סוף ממשוך באלימות צינית את שארית הקרקע מתחת רגליהם, ובמקום שלא להודות בזכותו של השני לחיות כמוך – כן לבוא לקראתו ובוא נא נשב לדבר, בוא נמצא פשרה, ממש באותה לשון שרק היא, כמים השקטים היורדים למעמקים, תהיה עושה דברים שיהיו מתקיימים זה על יד זה ולא זה במקום זה.

אתה כמוני ומה ששנוא עלי לא אעשה לך. ובמקום אגרופי האלימות – בואו ותיפגשנה כפות ידי בני־אדם למגע אנושי.

יזהר סמילנסקי, דבר, 3.4.1992
(מתוך דברים שנישאו במוזיאון תל־אביב, ב 27.3.92)

 

את דעתך כבר שינית?

כי כל מי שלא שינה דעתו לאחר מה שקרה כאן לאחרונה, הוא אדם חשוד. בין אם היה תמיד שמאל ובין אם היה תמיד ימין, ובין אם היה תמיד מרכז – משהו קרה כאן לאחרונה שצריך היה לטלטל את המוח שלו ולשנות דעתו הקודמת, ואם לא טולטל בו כלום, הוא איש חשוד.

ואם עדיין הוא מחזיק בדעותיו, במסקנותיו ובהצעותיו של תמול שלשום, של לפני כל מה שקרה כאן לאחרונה, אם לא עצר לעשות סדר חדש, בדיקה מחדש – הוא אדם חשוד, ומאד.

חשוד במה? חשוד שאינו אדם אלא מאובן. שליבו אבן ושכלו אבן, ושטוב היה אילו פגעה בו אבן כדי לטלטלו. ייצא ויילך לשטחים, יעמוד ויביט, יחטוף אבן ואם ראשו יישאר שלם – יתחיל לחשוב.

בלתי נסבל, בלתי נסלח ובלתי מתקבל הוא זה שממשיך עדיין ומציע רק מה שהיה מציע תמיד, זה שמציג עצמו כחכם גדול שראה תמיד הכל, שמראש ידע תמיד הכל – עד אתמול, הוא עצמו – אתמול. והיום הוא – אפר קר.

לא, לא ידענו היטב. כולנו לא. אף אחד לא. לא חשבנו מספיק טוב. העדפנו מה שלא צריך היה להעדיף, ופסלנו מה שלא צריך היה לפסול, ולא עלה על דעתנו מה כן צריך לעשות באמת.

איש מאיתנו לא צדק. איש מאיתנו לא היה די חכם. איש לא ראה את הנולד כפי שהוא היום. לא מימין, לא משמאל ולא מן המרכז (והח"מ בכלל…), כך שתמצית כל הדבר שצריך לעשות היום היא פשוטה ולא קלה: לחשוב מחדש. לנענע את המוח הנרפה ולהתחיל לחשוב מחדש.

אם אנחנו לא נתחיל לחשוב כעת, יבואו אחרים ויחשבו במקומנו. והם כבר בדרך, ואת מה שלא עשינו מבחירה מרצוננו נעשה מכפיית רצוננו, ובקרוב.

ושתוק שם, אתה ששוב הולך לומר מה שאמרת תמיד.

יזהר סמילנסקי, דבר, 7.10.1988

איך הם מעיזים להיות מופתעים

על מה הקובלנה? על ההפתעה. איך זה שוב הופתעו?

האם זה שיום אחד יתפרצו ערביי השטחים – זו הפתעה?

שיום אחד הם ידעו להפעיל את שיטת "הכוח החלששתאיים עד מבוכה על כוח־ההרתעה שלנו ובעוצמה שתסחוף את כל הארץ למצבים שאין להם עדיין תשובה – זו הפתעה?

וזה שהם יהיו מנצלים את הכוח החדש הזה ויוסיפו לתקוף בו את נקודת התורפה שלנו (שהיא נקודת החוסן שלנו; לא להיסחף להרג) עד שכעת לא טנקים ולא מטוסים ולא טילים ולא עוצמות־אש יכולים לנצח – אלא רק המשהו הזה שאיחרו כל־כך להשתמש בו – הפתרון המדיני – וכי זו הפתעה?

לעומת זה לא מפתיע שיש בינינו רבים שעדיין מטיפים בזעם ליתר כוח וליותר יד־קשה, ודורשים, כפתרון כל הצרות, למעוך ברגל גסה את התפרצות העם הפלשתיני, ולהחניק בסורגים, בגירוש ובדם את התביעה לביטול הכיבוש – מפתיעה כאן רק ההתעקשות להיות עוורים מופתעים שהופתעו מהפתעתם.

אבל מפתיעה מכל, מפתיעה עד מרי, היא ההעזה הזו של המנהיגים המופתעים האלה: איך שוב מעיזים אלה לבוא מופתעים?

יזהר סמילנסקי, דבר, 20.1.1988

על המתאבדים

זעזוע הכאב לאחר הפיגועים האחרונים באוטובוסים אינו יכול להסיט את הדעת מﬠניין עקרוני אחד, מלוחמת ההתאבדות. וביתר דיוק, מן הלגיטימיות שמקבלת לוחמה זו ברחוב הערבי. ומן הלגיטמיות שלוחמה זו מקבלת מידינו בשבתנו איתם למשא ומתן בטרם התנערו ממנה ובטרם גינו את אפשרות ייתכנותה. ולשלול לוחמה זו לא רק כפי ששוללים לוחמה כימית או ביולוגית, אלא לשלול באותה חומרה ששוללים בה קניבאליות.

האם ניתן לסיים יחסי משא ומתן עם חברה שהקניבאליות אינה נראית לה בלתי אפשרית? האם ניתן לסיים יחסי משא ומתן עם חברה שמקבלת לוחמת התאבדות כאפשרות אפשרית? אפשרות שמתקבלת לא רק בלי מחאה ולא רק בלי גינוי ולא רק בהשלמה פאסיבית לאחר מעשה – אלא מתקבלת כנצחון לאומי, כפי שאפשר היה לראות בתמונות הטקסים הסוערים לאחר הפיגועים. אולי שמע מישהו גם קולות מבין הפלשתינים שהתנגדו להפיכת בני אדם לנשק, אם צעק איזה מנהיג ערבי כנגד, אם היו קולות של יחידים שגינו מעשה זה כמעשה בלתי אפשרי, אולי משורר אחד כתב שמעשה כזה מוחק את צלם האדם, אולי מטיף דת קם ואמר שאסור לפי הדת לעשות מבני אדם אמצעי לחימה, מי יודע אם היו כאלה, אבל ההסכמה הכללית נשמעה ולא בשפה רפה ולא בקול נמוך אלא בהתפארות בראש חוצות ובחגיגה קרקסית כאילו הנה זה מופת התפארת לגבורה העילאית.

האם אין כאן אותו רקﬠ שהיה אופייני לימי הביניים ושרק אתמול עשה לאפשרי את מה שעשה בניפלצות סאדם חוסין כשרצח את חתניו? האם אין זו הרקע לקבלה שמקבלים היום ובלי להתפלץ מעשים כמו רצח האחות שרצח אחיה לשם הכבוד? האמנם איננו מבינים משהו באתוס הערבי, האמנם זהו האתוס הערבי? האמנם מקבל האיסלאם חוסר אנושיות כזו, או אלה הם רק החריגים האחרונים מימים עתיקים לפי איזו מסורת אפלה שעדיין חייה ועדיין מכובדת ועדיין כוחה איתה?

כי האפשרות שלוחמת ההתאבדות תהיה מקובלת כלוחמה סבירה – עושה משהו בלתי ניסבל במשא ומתן עם הערבים. כי אם אמנם מתקבלת על דעתם שלוחמת ההתאבדות היא אפשרות סבירה, ולא עוד אלא שהיא נשק יעיל שﬠוד לא מצאו כנגדו מענה, עד שעדיין לא גינו אותה כבלתי ניסבלת, ואינם מתפלצים כלל משימוש בילדים כפצצות חיות, אלא רק מנסים לגמגם משהו כדי להרגיע את הצד השני, אבל בינם לבין עצמם אין היא פסולה כלל, ומותר לשלוח לוחמים בלי לתת להם סיכוי לחזור, ומותר להקריב ילדים למולך הגדול הזה שעומד גם בשערי גן העדן.

האמנם נראית לוחמה ההתאבדות כאפשרות אפשרית בﬠיני מנהיגי הפלשתינים? האמנם רואים כל הפלשתינים ולא מוחים, רואים וגם מוחאים כפיים כשילדיהם הופכים לפצצות חיות, האמנם כולם שם מסכימים שמותר לעשות מילדים פצצות חיות, האמנם זה ניסבל בעיניהם וגם ייתכן – או שמא יש בינינו ובינם איזו אי הבנה תהומית, אי הבנה במה מותר ומה אסור, אי הבנה במהות האדם, אי הבנה בשליטת איזה כוחות אפלים החבויים בתחתית ההסכמה מה כן ומה לא, וזר לא יבין?

חשש כבד ומעיק מתגנב, חשש בגלל אי שמיעת קולות גינוי מצידם, בגלל קבלת המעשה כאפשרות ניסבלת. חשש שאולי אנחנו לא יודﬠים משהו שהדעת לא סובלת שהוא ישנו, מפני שהלא לכאורה כולנו בני אדם שמגנים את הלא ניסבל ואינם סובלים את הרוע שמתגלה במעשים בלתי אנושיים? מה עושה שם אבות ואמהות למסכימים, לבלתי מוחים, לבלתי מתערבים, ואפילו למתפארים בפיצוץ ילדיהם? מה עושה את מנהיגי העם למחרישים על הזוועה שכלל איננה זוועה בעיניהם, ואת חכמי העם לשותקים על מה שאסור לשתוק עליו – כשהופכים את ילדיהם למכשירי תופת – מה מסולף בנפשם מה שותק בהם כשילדיהם נשלחים להיות מתאבדים? או שרק אינם מעיזים לצעוק?

קשה לעשות הכללות. בודאי לא כולם כאחד. בודאי לא הכל מובן כאן נכון, ואולי אלה הם רק מעשי יאוש שנתפשים לרבים כמעשי גבורה ומופת? ואילו, מה שנוגﬠ לנו, נראה כאילו אי אפשר שנוסיף לשבת למשא ומתן עם שליחי עם שאינו פוסל את עקרון לוחמת ההתאבדות, כשם שלא היינו יושבים לעשות הסכמים עם אוכלי אדם. מה קרה לכל הפלשתינאים? מדוע לא שומעים מהם קול, ולו נם קול יחיד? או שרק אני אינני שומע? והקול ישנו והולך ונשמע? איך לוחמת ההתאבדות נראית להם כאפשרות אפשרית, איך אינם נגּעלים ממנה, איך אינם מתפלצים ממנה איך אינה מזוויעה אותם עד כדי לצאת ולצעוק שאסור, ואפילו למען הנעלות שבמטרות? איך פיצוץ ילדים יכול להיעשות לדגל לאומי ולחגיגת ניצחון?

נראה אפוא כאילו אי אפשר להוסיף לשבת איתם לשום משא ומתן עד שלא יגנו החלטית אם פיצוץ הילדים שלהם. אנחנו לא נגיד להם איך עליהם להיות, אבל אנחנו בישיבה איתם לא ניתן להם אישור שכאילו גם זו אפשרות אפשרית. בשום פנים לא.

יזהר סמילנסקי, נשלח ל"הארץ", אפריל, 1995