בין הגירה למערב והגירה למזרח

לפני כמאה שנים היה מספר היהודים בﬠולם כשבﬠה וחצי מליון; כתשﬠים אחוזים מהם ישבו בארצות אירופה; רובם הגדול באירופה המזרחית וברוסיה הצארית לבדה ישבו כשלושה מליונים יהודים. מכל שני יהודים בﬠולם אחד ישב במזרח אירופה; וישיבתם שם נתמשכה ברצף אחד למﬠלה מאלף שנים.

בסוף המאה שﬠברה נשתנו הדברים בﬠולם ובﬠיקר במזרח אירופה, והיהודים הכירו ללא־מנוס כי ﬠליהם לﬠקור מרוסיה ולצאת אל מקום אחר.

וכך, בין 1881 ו־1914 השתנתה התמונה הקודמת מקצה אל קצה: כשלושה מליוני יהודים ﬠקרו אז מאירופה ונדדו והגיﬠו לאמריקה והשתקﬠו בה. וﬠוד כשלושים אלף יהודים ﬠקרו אז מאירופה ונדדו לארץ־ישראל והשתקﬠו בה. לאמור, ﬠל כל מאה יהודים שנדדו ממזרח למﬠרב, פנה דרומה־מזרחה יהודי אחד.

המסﬠ הגדול ממזרח למﬠרב לא היה מנת חלקם של היהודים בלבד; אוכלוסיות גדולות של מהגרים נדדו באותו זמן מאירופה לאמריקה: מאירלנד, מאיטליה, מגרמניה, מסקנדיבניה, מיוון וﬠוד – בﬠוצמה שלא נודﬠה ﬠוד כמוה בתולדות ההגירות ונדידות הﬠמים. כ־20 מליון נדדו אז ממזרח למﬠרב כשבנדידות הﬠמים הקודמות לא נﬠו אלא כמה רבבות מדי פﬠם.

*

מה הניﬠ את המוני היהודים, כשׁנילחצו להשיב לשאלה הגדולה "לאן?” לתשובה האחת וההחלטית: "מﬠרבה”! שהרי התשובה "ציונה" היתה לכאורה צפויה יותר? ﬠם כל הרוחות החדשות שהתחילו מנשבות בתחום היהודי וסוחפות את צﬠירי בתי–המדרש "אל האור", ﬠדיין היו רובם־ככולם אנשים דתיים, תרבותם תרבות יהודית שורשית, מנהגיהם מנהגי מורשה, ותפילתם השׁגורה ﬠל פיהם היתה חוזרת וקוראת וחוזרת ונשׁבﬠת בירושלים?

סביר היה שכשייאלצו לﬠזוב את מקומם בגולה – יתנﬠרו, ואם לא כולם הרי בהמונים ניכרים ייפנו ציונה, גם באינרציה של תודﬠת דורות ﬠל דורות, וגם בהכרה מחדש, ﬠם כל התחדשות הלאומים באירופה, מעודדים בארגומנטים ראציונאליים ובארגומנטים אמוציונליים, והנדידה מזרחה לא היתה נמחקת מפני הנדידה מערבה?

וﬠם כל זאת, באותו רגע היסטורי של ההיעקרות ושל ההכרח להשיב מניה וביה תשובה החלטית, על מגמת הנדידה – ההכרﬠה היתה אחת, כללית וסוחפת: מﬠרבה, בזרם היסטורי יחיד, מנצח ובלתי נימנﬠ.

הארגומנטים לנדידה מﬠרבה היו כבירי כוח: פשוטים, מיידיים, ופותרים היטב, ולפיכך חזקים והכרחיים ופטורים מכל תﬠמולה, ﬠידוד או הטפה: המוני בית ישראל כהמוני מהגרי איטליה, אירלנד סקנדינביה וכו' – קמו ונדדו מﬠרבה במין מובן מאליו סוחפני, ﬠד שאפילו כשהיתה קבלת־הפנים באמריקה נוקשה, וחבלי ההסתגלות היו לﬠתים קשים מנשוא, והמציאות מאכזבת ואף מתאכזרת – הרי לטווח רחוק ובסךֵ־הכל הצדיקה הנדידה לאמריקה את ﬠצמה מהר והיטב.

*

יוצא, שלמבט מרחוק המשקיף ﬠל מﬠשי היהודים בשלהי המאה הקודמת ובפרוס המאה הזאת – לא היתה נדידת יהודים אז אלא רק אחת, כולה ממזרח למﬠרב. ה"סטייה הציונית", ממזרח לדרום־מזרח, לא זו בלבד שהיתה מבוטלת בכמותה (30 אלף כנגד 3 מליונים) אלא אף ברישומה ההיסטורי – אלמלא מה שבא אחרי־כך, לפני מלחמת העולם השנייה ולאחריה – ממבט מרחוק, ניראה שכשנצטרכו יהודי מזרח אירופה (שהם יהודים משורשים ביהדותם, באמונתם לרבות בתקוות המשיחיות) לﬠקור ממקומם – קמו כולם וﬠקרו בתנופה גדולה ואחת – ממזרח למﬠרב.

אלא, שלהיסטוריה, כמדומה, אין אף מהלך אחד שמתמצה כולו במהלך אחד ובתנופה אחת; והמהלך שהקיף בשﬠת גבורתו כמה שהקיף במוﬠד אחד, המתין, כביכול, לעוד מוﬠד כדי שישלים מה שלא נישלם בפﬠם הראשונהּ. כﬠבור דור או שניים או שלושה, חוזר אותו חוק היסטורי גדול, שכשנוצרות נסיבות הולמות, ותוקף את אלה שלא הופﬠלו ﬠל ידיו בפﬠם הקודמת, ואוסף ולוקח אותם להמשך מסעו.

וכך, הנדידה מערבה לא נתמצתה כולה בשלהי המאה הקודמת ובראשית המאה הזו, אלא נשתהתה דור או שניים וחזרה ונתגלתה שוב במלוא תוקפה, כחוק היסטורי, ועתה, משניתנה רשות ליהודי רוסיה לצאת, הרי הם נושרים ברובם מﬠרבה (“הנושרים") ולמרבה התמיהה, גם בני הנודדים ציונה ובני בניהם, מכל מיני סיבות, עוקרים ונודדים מﬠרבה ("היורדים"). כביכול רק ﬠקף חוק הנדידה את הקו הישר והקצר, ורק נתמהמה בכמין לולאה היסטורית שנישמטה לזמן־מה, וחזר לשלוט במהלך הדברים, בשלב מתאחר, וחוזר ומנצח הכיוון ההכרחי, דרך־המלך ההיסטורית של הנדידה הגדולה: עקור ונדוד ממזרח – מﬠרבה.

*

בני־אדם מרובים, כשהם קמים ונודדים ממקומם אל מקום אחר, מניﬠ אותם, מן הסתם, הצורך הדוחק להחליף פחות ביותר; מרﬠב אל לחם, מרדיפות אל מיקלט, ממאסר אל חופש וכו' וכו' – וכביכול פוﬠל כאן איזה חוק ברזל פשוט והכרחי המוליך כאמור מן הפחות אל היותר, מן המצוקה אל הרווחה, נקרא לו "חוק ההסתברות האנושית הנוחה”, שלפיו פונים בני־אדם אל המקום שסביר מכל למצוא בו תשׂובה יעילה יותר למצוקה הדוחקת,‏ בפחות קשיים, בפחות מאמצים, בחסכון אנרגיה וביתרון של תוצאות מיידיות. אין צורך להסביר הרבה מפני מה הנוח ﬠדיף על הקשה, והמיידי ﬠדיף על המשתהה, וריבוי ההזדמנויות עדיף על דלות ההזדמנויות.

אבל, ﬠם זאת, גם לחוק הזה יש יוצא מן הכלל. כנגד הנדידה מן המצוקה החומרית המיידית אל הפתרון החומרי המיידי, יש ﬠוד נדידה אחרת. לﬠתים היא ניראת כהליכה כנגד ההיסטוריה, או אפילו כהליכה למרות ההיסטוריה. נדידה שאינה מוכתבת ﬠ"י הפתרון הנוח לכל האוטומאטי אלא ﬠ"י פתרון של דווקא. פתרון של בחירה אישית ושל הכרﬠת רצון אישי המתגרה בהיסטוריה. הכרﬠה שניזקקת מייד להתמודד ﬠם כל השטנים האורבים לה מﬠבר לקו דרך־המלך.

כזו היתה הציונות בכללה, בעיקרה. אבל, כמובן, לא בכל פרטיה: תמיד נימצאו אנשים שקיוו למצוא בציון מה שקיוו אחיהם למצוא באמריקה: פתרון חומרי מיידי, קונקרטי, בפחות מאמצי השגה, וביותר השגים נמדדים מיד. אלה הﬠמידו ﬠצמם כמרומים, והאריכו ישיבתם כאן רק לזמן ורק בתנאי, וכﬠומדים ﬠל סף תור היוצאים – מיד יתקנו את הסטייה ויחזרו למגמה ההיסטורית: ממזרח למﬠרב.

יהודי הזרם הגדול, משﬠמדו לפני ההכרח להגר, ידﬠו בדיוק מפני מה הם מהגרים ולשם מה הם נודדים: מפני המצוקה הקונקרטית ולשם ההיחלצות הקונקרטית ממנה. מהר, היטב, וביתר נוחות, שהיפוכו הוא, כמובן, לאט, במאמץ אין־קץ, ובדחיית סיפוקים.

והמערב, כידוע, הּוא "ארץ ההזדמנויות" הפתוחות, למרות כל התלאות ויסורי הקליטה, ארץ מרחבים ﬠשירה, ומקום בה לכל המוני המהגרים, וסיכוי סביר להצלחה. היהודי שׁקם במזרח ונדד מﬠרבה, נסﬠ כדי לפתור היטב את מצוקתו המיידית, את מצוקת משפחתו, את מצוקת בני סביבתו, וחוק "ההזדמנות הסבירה הנוחה" הבטיח לו פתרון אישי כזה, פתרון סביר לו, למשפחתו ואף לקהילתו הקרובה.

ואילו הנדידה למזרח, אף כי לכאורה הונﬠה ﬠ"י מאגר חלומות דורות, ופניה אל הגשמת חזון דורות, וכאילו היתה כבר מסוכה במזיגה דמו היהודי, – חל ﬠליה חוק אי־ההסתברות, אי הסיכוי־הסביר לפתור פתרון ריאלי למצוקה ריאלית; וכבר למחרת בואו של הנודד אל חוף יפו, ניתקף לחצים מכל צד, מצוקות, פחדים, שינויים, היפוכים, מﬠל לכוחו המצוי ומﬠל הרגליו השגורים, בבת־אחת ניקלﬠ למצב חסר הגדרה, למצב פתוח מאד, פתוח מדי, בעיר פרזות חשופה, נתבע לעירנות יתר, לﬠמידה ﬠל המשמר, למלחמות של הכל בכל סביבתו הקרובה והלא־ידוﬠה, והרוב מה שהביא ﬠימו, החל בחליפת בגדיו וכלי העבודה וﬠד למושגי היסוד, ולדפוסי היום־יום ניראו שלא במקומם ומחוץ לתוקפם, ובקצרה הוא טבע מייד בתוך מצב שאפשר לקרוא לו "התחלה אין־קץ", התחלה בלתי־מבטיחה, בלתי־בטוחה ובלתי־מבוטחת – בארץ המובטחת.

כך, שמהר מאד התברר כי אי־אפשר לחיות בברירה הציונית בלי להיות מצויד או מופעם באיזה אף־ﬠל־פיּ־כן נחוש, מוסבר ובלתי מוסבר, אﬠפ"כ של יום־יום, קונקרטי יותר מכל קונקרטי, ריאלי מן הריאליות מין אﬠפ"כ הדוחה אכזבות, הדוחה יאושים, הדוחה הוכחות מיאשות, והמﬠדיף סיפוקים רחוקים על פני תשובה קרובה, כשם שמקבל חלום באותה רצינות, שאחרים מקבלים מציאות.

הנודד מזרחה היה אפוא שונה מן הנודד מערבה, גם כשהיו אחים שגדלו כאחד.

הנודד מﬠרבה בתוך הזרם האדיר והגורף, נדד לשם פתרון מצוקתו האישית, המשפחתית, הקבוצתית; בﬠוד הנודד מזרחה הוסיף ﬠל פתרון מצוקתו האישית גם את פתרון המצוקה הגדולה, שמעבר למצוקתו האישית, מצוקת יחיד. באופן ציורי אפשר לתאר את הנודד מזרחה כמי שנוסף ﬠל צרורותיו האישיים גם הוסיף וכיתף ﬠליו משהו ממשא ההיסטוריה היהודית – את האחריות להמשך קיומה של ההיסטוריה היהודית כהיסטוריה של הﬠם היהודי. ו"היסטורי" כאן, מכיל בו את כל מה שהיסטוריה אוטונומית כוללת: לרבות ﬠבודה מתשתית וﬠד טפחות. לרבות הגנה עצמית פעילה, לרבות תחיית הלשון הﬠברית, לרבות יצירת תרבות לאומית, וﬠוד וﬠוד, וקודם־לכל: ממש נטילת אחריות להיסטוריה של הﬠם היהודי, לקיומה של ההיסטוריה היהודית כהיסטוריה של הﬠם היהודי, אחריות להמשכה של ההיסטוריה, אבל גם לשינוייה כביטוי לשאיפות להקמת חברה מודרנית משופרת, משוכללת, צודקת, ובקצרה שיש בה "יותר" מן החזון היהודי והחזון האנושי בכללו.

יוצא, שהנדידה היהודית מזרחה, הנדידה הציונית, היה בה רצון השתמטות מאוכפו של חוק כללי איתן: מחוק הגיון הסבירות האנושית הנוחה: שבפחות אנרגיה יושג יותר סיפוק אישי מיידי. הנדידה מן הפחות אל היותר, נתפרשה כאן במונחים של אידיאל ושל אוטופיה ושל חזון לﬠתיד, ושבדיוק מטבﬠ היותם אידיאל, אוטופיה וחזון וכו' – לא היו כולם קונקרטיים, ולא כולם ריאליים, ולאו דווקא תשובה אד־הוק מספקת לאדם שפקדתו מצוקה קשה.

*

השאלה ששאל היהודי שנדד מזרחה ושלא הייתה שאלתו הראשונה של היהודי, שנדד מערבה – היתה, איך לקיים את ﬠצמו כיהודי, ולא רק איך לקיים את ﬠצמו; איך לקיים את יהדותו של היהודי בתקופה ההיסטורית הזו: כיהודי מודרני, בﬠולם חילוני כבן לעם ממשיך היסטוריה ייחודית, לעם מודרני בהתהוותו בין ﬠמים מודרניים, ולא רק התקיימות כחברה בﬠלת זיכרונות וקשרי ﬠבר מתרחקים ופוחתים. הציונות היתה הכרה כי כדי לקיים אחריות ﬠל המשך ההיסטוריה היהודית, מן ההכרח לקיימה‏ ﬠל פיסת טריטוריה פיסית, וכי אם טריטוריה פיסית – הרי אין לו לעם היהודי ﬠלי אדמות אלא ארץ ציון וירושלים.

הפתרון הציוני הוא איפה ההכרה כי אין דרך אחרת מלבד דרכה, לשם קיום העם היהודי ולשם קיום יהדותו של היהודי, לרבות יהדותו של היהודי הלא־דתי, החילוני, לרבות היהודי שומר המסורת, לרבות היהודי המבקש לשנות מן המסורת: הציונות אפוא היא התשובה איך לﬠשות שלא ייתם יהודי כיהודי מתחת השמיים, ואיך הניצל מרוב הפורﬠנות לא יימחה מרוב הטובה.

יסוד התנועה מזרחה, של אותו זרם דק שהפקיע ﬠצמו לפני מאה שנה מן הזרם ההיסטורי האדיר שנהר מﬠרבה – היה האף־ﬠל־פי־כן, הבﬠת הרצון להפיכה, הבﬠת הרצון להתקיים כיהודי, הבﬠת רצון מתוך הכרת חשיבות המשך הקיום היהודי כיהודי, מתוך הכרﬠה בין ברירות סבירות יותר, ומתוך נכונות, וזה בﬠיקר, מתוך נכונות ליטול ﬠליו אחריות. אחריות להליכה כנגד הזרם.

יסוד התנוﬠה הוא איפה האﬠפ"כ. כשהוא אﬠפ"כ מתרופף החוק הגדול שביסוד הנדידה הגדולה מﬠרבה, ואילו כשמתרופף האעפ"כ – ‏מייד מתחזק הזרם הגורף הנוטל את יהודי רוסיה "הנושרים" ואת יהודי ישׁראל ”היורדים”, וכאילו רק המתין להם בפינה לשﬠת חולשה זוּ כדי לגרפם הלאה במדרון.

שודר בקול ישראל ושב ונדפס בדבר, בעיקבות דברי יזהר בועדת  הקליטה של הכנסת אשר דנה ב"נושרים", 1982

ב. ג. 2000

לא נפגשתי הרבה ﬠם בן גוריון לשיחת שניים. לﬠתים אל שולחן מזנון הכנסת בין שתי הצבעות, לעתים אל שולחן וועדה כשעוד לא התחילה, פעם כתב לי פתק (שאבד לצערי), ובו הסביר כי את "ימי צקלג" התחיל לקרוא ואפילו קרא בו כבר כמאה עמודים, אלמלא שנראה לו שהבחורים שלנו בחיים טובים הרבה יותר מן הבחורים שבסיפור. ופעם אחרת סיפר לי כי שירה אינו קורא כלל, חוץ מאותם השירים שקרא ﬠוד בצעירותו כל אותם שירי חיבת ציון של הימים ההם, ונראה היה כאילו ליבו לא פתוח אל מה שקורה סביבו לא אל האנשים שמסביבו ולא אל הנופים שבשעת נסיﬠתו, וכולו רק היה סגור על ﬠצמו ועל מחשבותיו הסוערות שניכרו בתנועות ידיו ובשפתיו שהיו קפוצות חזק פנימה בשתיקתו.

ואירע פעם, לאחר הרצאה שהרציתי באילת לפניי כנס מורים, ושמה היה מכל השמות לא פחות מאשר "ספרות בעולם סוﬠר", ["ספרות בעולם מזועזע" – המלבה"ד. ראו תוכן הענינים] ושאחר כך גם נדפסה ב"דבר”, והוא קרא וכתב לי דברי בקורת, כי האנשים שבעולם טובים יותר מאלה שאתה מתאר, כתב לי, ודורנו בשום פנים איננו דור של ריקים בלבד, כפי שיוצא מתיאוריי, ושבניגוד לדברי אני יש אלוהים במקום הזה, וכי רק אנשים שטחיים יכולים היו לחשוב שבעולם פועל רק משחק עיוור של כוחות אטומיים, ושאפילו הקטעים הספרותיים שהבאתי לחיזוק דבריי, – אינם משכנﬠים אותו להאמין כי העולם באמת נתרוקן ואינו עוד אלא רק עולם ריקן ומזועזע, וכי גם הדור הזה ﬠצמו שהטחתי בו סרה איננו כלל "דור רמוס אשליות", כפי שהעללתי עליו בהרצאה, אלא מנסיונו הוא דור נפלא ונהדר וכי הדור שהולך וגדל כאן, בארץ, בצה"ל, בקבוץ, בישובי הספר, הוא חיובי ויוצר ובונה, גם בגבולות הרחוקים וגם במכוני המדע, והוא גם השיג כבר הישגים כבירים, וגם אם לא תמו עוד מלחמות מן העולם וגם אם פחד המלחמה האטומית עדיין מרחף, (והוא, מצידו, לא מאמין באפשרות הזאת), "אני – כתב בהמשך – איני יכול להגיד על דורנו היהודי כי הוא "דור רמוס אשליות", וגם בלי לשכוח את השואה, הרי "דורנו עשיר בכיבושים ובהישגים פנטסטיים". ובלי להתכחש למומים שישנם בחיינו, הרי הרגשתו היא שבימינו נתרחשו לנו נסים, לא רק בהקמת המדינה, לא רק בניצחון במלחמות, ובעליית מיליוני היהודים, אלא, מעל הכל – בשינוי הגדול שחל בדמותו של היהודי החדש, זה שצמח וגדל פה בארץ, בצה"ל, בישובי הספר, במכון וויצמן, בספרות, ובעבודה.

וכשהוא משווה את תקופתנו עם תקופות קודמות – לא רק שאינו "רמוס אשליות", אלא, אדרבא, הוא "עתיר סיפוק מן ההישגים האנושיים והכיבושים הגדולים". נכון, שעדיין נשארו המלחמות ועדיין מאיימת המלחמה האטומית, אף כי אינו מאמין שתפרוץ, אלא שכשהוא שואל אם תקופתנו לעומת התקופות הקודמות – נסוגה או התקדמה? אין לו ספק שהאנושות צעדה קדימה, ומדינות שעד לא מכבר היו משועבדות בידי אימפריות אדירות, עומדות עתה ברשות ﬠצמן, וגורלן בידיהן. ולמעשה, מעולם לא היינו קרובים כל כך לסיכוי השלום העולמי, וגם אם אינו בטוח שכל זה ייקרה עוד בימיו, ברור לו שזה הכיוון: העולם הלך להיות מאוחד יותר, ללא שלטון עם בעם, וללא מלחמות, ולא יניחו לאף דיקטטורה להמשיך ולהתקיים. והתחרות שבין מזרח למערב, לא תניח גם לקפיטליזם רודף הבצע של אמריקה להימשך כקודם, באופן שהפער בין ﬠמי העולם רק ילך ויקטן, והוא כבר יכול לראות סיכוי של ממש לחזון העולם החדש: עולם ללא שפיכות דמים, וללא עקדות הבנים. אדרבא, אם יש ממה לחשוש בעת, הרי זה שהﬠולם ילך וייפרע בלי חזון.

"אני רואה גדולה ויופי באדם שבקרבנו, המשיך, באתי לארץ בהיותי פחות מבן עשרים, מלא חלומות ותקוות ושאיפות, וגם אם נתרחשו בעולם הרבה דברים איומים ומחרידים – עדיין הוא מלא אמונה ובטחון בהתגשמות החלומות והתקוות והשאיפות – גם פה וגם בעולם."

איני יודע, המשיך, מה דרכו של "מנהיג הבירה“ – אלוהים ַ– ויש גם שהוא עושה דברים מזﬠזעים ומחרידים ומייאשים. אבל – המאזן בכללו הוא חיובי. וזו היא תמצית נסיונו האישי בימי חלדו, הוא מסיים, וזו גם מסקנת הסתכלותו בהיסטוריה הﬠולמית והיהודית – אמונה באדם, ביעודו, בהתקדמותו, ובהשתכללותו – ובאפשרות שאמנם תקום חברת בני-אדם צודקת וטוב לה.

האמנם לא נסחף משהו, כשכתב כך, וטחו ﬠיניו ולא ראה את המציאות שסביבו? אלא שלבן־גוריון, מסתבר, היו תמיד שתי ראיות. ראייה אחת מציאותית, מפוכחת ורציונאליות, ועוד ראייה אחת, מסונוורת ורואה את הנכסף כאילו היה ממשות. אולי כאותו הגנן הרואה בנבט הרך את האילן בגובהו. לב. ג. ולחבריו לא היה נסיון איך מקימים מפזורת־עם עם נורמלי, ומארץ מפגרת ארץ נושבת. אבל באמת הכל היה ברור לו, לו ולחבריו, וכשקוראים היום מכתב ישן שכותב אחד מראשוני הבילויים שאך זה התיישב על גבעות גדרה הצחיחות שאין עליהן לא עץ ולא שיח ולא עשב ירוק, ולשאלת חברו, מה הוא עושה בגדרה בשבתות? הוא משיב כי בשבתות הוא יוצא להתהלך על הרי גדרה וביﬠרותיה – ואינו בודה דברים מליבו. וגם אינו דון קישוט שראה ענני אבק כאילו היו גייסות צבא, כי בגדרה, בימים ההם, מסתבר, היו לו לאדם שתי ראיות, אחת לכעת ואחת למחר, שתיהן בו בדמו, כי אילו היתה לו רק אחת לא היה מחזיק מעמד, לא הוא ולא כל עשרת חבריו, שכן כל שאר הבילויים באלפיהם, אלה ששרו ורקדו באודיסה, להם היתה רק ראייה אחת ובלי שתי ראיות אי אפשר היה להתקיים אז בגדרה, לקום בוקר בוקר לעבודה הקשה ולצאת כשהם כבדים ולבושים היטב בבגדי רוסיה הכבדים ובמגפיים הכבדות, ועומדים ככה כפופים ומכים במעדר הכבד שקראו לו טוריה, וחובטים בדבקות בצחיח אדמות החמרה, אוחזים ונאחזים בה בטוריה הזאת שכבר חיסלה בפועל המוני חלוצים טריים ולבנים באמצﬠ התרוננותם, ולקחה והניסה אותם בחזרה לים ולאניות ולאמא הטובה שלהם, אבל היא גם שהצמידה אותם אל אדמת המציאות שרופת האש כפי שהיא כאן, ואל אדמת הברזל והנחושת כפי שהיא כאן, וגם החזירה לו לראש הנלהב מחשבות קצת יותר שפויות, על תכלית ועל חוסר תכלית, ועל כדאי ועל לא כדאי, ועל משתלם ועל לא משתלם, כשגדרה של מעלה הייתה מתגלה פתאום ונחשפת למטה כמין צחיח ברזלי של אדמת נחושת, אדמה שונאת עידור ומתעבת מעדרים – אלמלא שבלי אותו עידור פראי של הרצפה הקשה הזאת של המולדת החדשה, לא ייצא כלום מכל חלומותיהם המופלאים, וכך גם הסבירו להם שכניהם הערבים לא בלי לגלוג, שבלעדי העידור הגדול הזה שיצלח ויפורר ויתחח את רצפת האדמה המהודקת תחתיה זה אלפי שנים, ובלי שיקחו ויהלמו בה בכוח ויפתחוה ויהפכוה על פניה, לא יהיה להם מצע קרקע תחוחה ראוי שבלעדיו אין ולא יהיה כאן לא לחם ולא כרם ולא פרדס ולא באר מים וגם לא גדרה, אם באמת לא רוצים להמשיך עוד ולשתות מעיפוש שיירי המים שנותרו עוד עבשים בחריצי העגלות.

אני גר היום קרוב לגדרה, המושבה שהקימו אותם חברי בילו, לאחר שנתברר להם שמכל האלפים שנשבעו ברוסיה לבית יעקב, ולאחר שלחוף אודיסה הגיעו מאות, ולחוף יפו הגיעו עשרות ולגדרה לבסוף הגיעו תשעה, כי העשירי חלה פתאום ונשאר בראשון, וכשאני שואל עצמי איפה הייתי אני, אילו גם אני הייתי איתם אז בגדרה שהלכו להקים לאחר שכבר עבדו והתאמנו בעבודה במקווה ישראל ונאנקו מן העבודה הקשה, ולאחר כל ימי ראשון לציון ועבודת הפרך, ואז לבוא לגדרה ההיא, שאין בה כלום מלבד צחיח ואטום ויובש ולקום אז כל יום ויום יום מחדש, וללכת ולהתכופף ולהקיש בטוריה באדמות הברזל, באותה עקשנות בלתי אפשרית – האם גם אני הייתי יכול כל כך? באמת?

כי מה באמת החזיק אותם? קל לומר אמונה. או חזון. או תקווה. או עקשנות. או ייאוש. מפני שכל עניין היאחזותם לא היה עניין של רגע בן חלוף, וגם לא ייגמר כעבור כמה ימים קשים אחדים, כמו במחנות העבודה של תנועות הנוער, זו כבר היתה ההתחלה, ההתחלה אשר אין חזרה ממנה, של מכאן ועד עולם. ושל זהו זה.

באחד המכתבים שכתב בילויי אחד לחבריו שבגולה כששאלו אותו, טוב, ומה אתה עושה בגדרה בשבתות? שעל זה השיב מניה וביה כי בשבתות הוא יוצא להתהלך בהרי גדרה וביערותיה, כשכל גדרה וכל סביבותיה לא היו כמובן אלא רק שממה גדולה אחת ושלימה, מיפו ועד עזה הכל רק גבעות כורכר צחיחות, ולא צמח ולא עץ, להוציא אולי סידריה כלשהי מרוטה וסחופה, או שתיים, שהגמלים עוד לא כרסמוה לגמרי. אלא שהוא כמובן לא כיזב, מפני שהעתיד היה שם כעת, במין הווה אין גבול, ואין הבדל בין כעת ובין אחר כך, שאלמלא כך, אם הכל היה רק כעת לא היה מחזיק מעמד והיה קם ובורח.

מצד שני, כשהולכים ומפטירים בחיפזון "כן, נכון, אמנם היו להם בהתחלה כמה שנים קשות", והכל נשמע כאילו פשוט, ומתעלמים מן העובדה שאין שנים אלא יש רק יום אחד ארוך בלי סוף ועוד יום אחד ארוך בלי סוף ואחריו עוד יום אחד ארוך בלי סוף, ושאין כאן מניין שנים אלא רק עוד יום קשה עד ייאוש שבקושי ניגמר ועוד יום קשה עד ייאוש שבקושי ניגמר, ושיום נמשך מקודם עלות השחר ועד לאחר שקיעת השמש, ושכל יום קשה מקודמו, כשגבו של אדם כבר נשבר וכל עצמותיו גונחות, וידיו כבר תלויות לו ריקות משום כוח, ואין בו עוד שום רצון שהוא לקחת ולהתגבר ולקום, לא כארי ולא כגדי, האדם פשוט לא רוצה, לא רוצה ולא יכול, וגם לא זוכר למה לכל הרוחות נפל לתוך הצרה הזאת, הוא וכל חבריו האלה, שנראים כעת כמין עדת קבצנים לבושי קרעים עם מגבעות קש משונות על ראשם, לא זוכרים איך קרה להם שהסתבכו במליצותיהם עד שלא יכלו עוד לסגת, ולא יכלו עוד אלא לקום ולעזוב בית, משפחה ונוחות, כשהם כולם אינם אלא רק עשרה בחורים בודדים, עשרה אחדים מכל אלף המתרוננים שנאמו והתלהבו באסיפות הגדולות באודיסה, וכשכולם היו שרים פה אחד, עלה נעלה, ובית יעקב לכו ונלכה.

כעת זה נראה להם כאילו הכל כבר היה לפני מאות שנים רחוקות, או רק כמין חלום שצריך להתעורר ממנו, אלמלא שהכל הוא בדיוק כעת ממש ובעליל, אני עצמי יודע איך אבא שלי ועודנו רך וצעיר כבן שבע עשרה, איך גם הוא היה בנפרדים מן הבית ומן המשפחה ומן הנוחות, ואיך קם ועלה ציונה, ואיך הוא וחבריו היו רק שרים, מלים עבריות מן התנך ומנגינה מתייבבת מערבות רוסיה, ואיך היו מקימים צריפים בין אגמי המים של חדרה הירוקה, יוצאים עם סל ובו לחם ובצל, וגם עתון אחדות העבודה או הפועל הצעיר שהיה מקופל בו בין הפרוסות היבשות ובין התמרים היבשים, ועם המעדר הכבד הזה ששמו טו[רי]ה, ועם הוויכוחים בשעת הפסקת הצהרים לפני שחוזרים לעדור בטוריה ההיא בשדה הריק ההוא עד הערב עם הדג מלוח וכוס התה, ונושאים קול ושרים ביחד חושו אחים חושו, וגם משלבים יחד ידיים לריקוד סוער.

אינכם מאמינים, אבל כל זה היה ממש לא מזמן, עוד בימיי, כשהכל בעולם עוד היה טרי וחדש ויפה, פעמון העבודה היה מצלצל וקצת יהודים ירדו מן הגבעה מצד זה, והמוני ערבים ירדו מן הגבעה מצד זה, ופשטו על הכרמים הצעירים, וﬠם זה כאילו כל זה אירע מזמן מזמן, אי פעם לפני ﬠידן וﬠידנים, אולי בימי אבות אבותינו מקדם, ואולי אפילו מﬠולמים כך היה, ואין כאן שום פלא מיוחד.

אלא שזה כנראה טבﬠ הדברים. אוניית העולים אך זה הגיﬠה לחוף וכבר התחיל החוף להצמיח בתים ואלה הלכו והתרבו זה בצד זה, וכבר הפכו לﬠיר, וﬠיר אחת כבר נוגסת בﬠיר אחרת, וכבר זו ארץ מלאה וצפופה ובית על בית וקומה ﬠל קומה. ואנשים קוראים לילדיהם שמות כיגאל ויגאל וגואל וגם יפרח ואפילו יזהר, והכל ממש היה הומה ﬠתיד.

ובדיוק כאן מתבקש לומר, ותראו לאן הגﬠנו, מה היה לנו אז ומה יש לנו עכשיו. ולומר, כי אז היה לנו עתיד יותר גדול מן ההווה, והיום יש לנו רק הווה גדול אין קץ, ומי מדבר ﬠל הﬠתיד?

חוץ מן השלום, כמובן.

 

רשמי־ביקור בברית־המועצות

­שׂבועיים הייתי בברית המועצות וכשחזרתי עשו אותי מומחה. אני פוגש אנשים אשר בסקרנות אמת חוקרים אותי על קטנה וגדולה ואינם מוכנים לקבל דעתי, שאינני בר־סמכא כל עיקר ואין בידי אלא רשמים בלבד.

חובתי להקדים ולהודיע שכל מה שאומר, חלות עליו שלוש הסתייגויות. ראשונה – אינני שומע רוסית ולפיכך כלי קליטתי היו מוגבלים בקשר האנושי החשוב ביותר; שניה – שבועיים אינם פרק זמן שאפשר לקבל בו מושג של ממש; שלישית – כל מה שאומר לא יהיה אלא אמת חלקית וקטועה, לפי שהוא ﬠוסק בארץ ענקית אשר כל מושג פשוט חוטא לדיוק.

שׂארץ זו ﬠנקית נוכחתי לא רק בסיורי בעיר מוסקבה בת 7 מיליון, אשר ראיתי רק רחובות אחרים בה, אלא גם בטיסתי ממוסקבה לאודיסה באוירון מנמיך ואיטי, כשמתחתי נגולה אדמה אשר שיעוריה עלו על כל מה שראיתי אי־פﬠם – לפיכך אם תתפסוני, שאני מזדרז להסיק מסקנות מרחיקות־לכת, תפסוני בכנף בגדי והזכירו נא לי, כי זו מסקנה פזיזה.

אולם לא עלה בדﬠתי בשהותי הקצרה, כי למרות כל ההסתייגויות יהיה בפי כל כך הרבה לספר ולהשיב על שאלות. וכשנזדמנה לביתי קבוצה של חברינוֹ על מנת שאספר להם על רגל אחת מרשמי, הייתה שעה מוקדמת לפנות בוקר כשסיימנו בלי שהשלמנו.

ארץְ זו אדם בא אליה משורין בדעות קדומות, מהן שליליות ומהן חיוביות. ולפיכך ההיכרות, שמכיר אדם את אשר מתגלה לו יום יום, פועלת ﬠליו בהיאבקה כל הזמן בדעה זו או בדעה אחרת שהיתה עמו מראש. אף על פי כן השתדלתי להתנער ולהיות חופשי ולקלוט רשמים בלי כל תשלום חוב לדעות קדומות, אף כי אינני בטוח שהצלחתי בכך. חיפשתי בעיקר כל שעות ביקורי שם איזה מאור, שאוכל להביא בחזרי הביתה, כמין לקח טוב או דוגמה שיפה ללמוד ממנה.

אתחיל בקבוצה של רשמים, שיאה להם הכותרת "חיפוש אחרי שרשים". גם קודם שיצאתי ידעתי, כמובן, כי רוסיה הטביעה חותמת על אותה עליה, אשר הניחה את יסודות הארץ כאן. אולם לא שיערתי עד היכן הדברים עמוקים ועזים. ראיתי לפתע במוסקבה פינות בתל־אביב מלפני כמה שנים. מצאתי באודיסה פינות מתל־אביב־יפו. נוכחתי במינהגים ונימוסים ובהליכות מוכרות יפה בחוגי אנשים, שנתנו את חותמם בחברה הארצישראלית. לא רק בנימוסי שולחן, לא רק בהליכות רחוב, לא רק באופן ההתלבשות, אלא, ובעצמה מדהימה, שעה ששמעתי את הנאומים של ראשי המדינה וקודם כל את נאומו הגדול של חרושצ'וב בקונגרס השלום. שלוש שעות נאם חרושצ׳וב והיה סיפק בידי לשמוע בדבריו, מבלי שאבין שפתו, את קולם של רבים מטובי מנהיגינו, באופן מבנה הנאום, באדריכלות ובדיקציה. צורת הנאום המציגה את נושאיה וחוזרת אליהם באליפסות אין קץ; הדיבור חסר ההומור ומלא הסארקאזם; התוקפנות, שבה הוא נוקט לגבי יריביו ללא כל חמלה; רוממות הפניה שהוא פונה אל רגש הקהל ואל יצר הציבור לשמוע דברי חזון ושליחות – כל אלה וכיוצא באלה העמידו לפני על דוכן נואמים במחוות־ידים זכורות מאוד, אישים דגולים ויקרים אשר זה מנהגם על הבמה.

לא אדבר על מה שקוראים ,,גילויי אסתטיקה" ולא אנסה לפסוק אילו מהם אמנם אסתטיים ואילו מהם, כפי שנראו בעיני, אינם כאלה כלל וכלל. מכל מקום לא מעט תופעות, שעליהן אני מצטער בארץ, אותה רשלנות אפורה, אותה התלהבות קלה האומרת, כי חשוב ,,הלב׳׳ ולא צורת הביטוי – כל אלה וכיוצא באלה הזכירו לי כל הזמן את עמי, את ארצי ואת השורשים אשר מהם צמחה ההוויה שלנו.

הנה מוסקבה. הבנינים בני שתים־שלוש קומות בגוון צהוב־אוקר, ﬠם חנויות מעטות ותנועה מעטה עוד יותר, כמין עיר פרוביבציאלית גדולה אין קץ ומשתרעת לכל צד. לא יועילו גם רחוב או שנים בעלי שיעור קומה יהיר ורחב ידים, או בניני־ענק נושאים למרום את הכוכב האדום. התמונה בעיקרה היא של עיירה, שוממה למדי, בלי כל נקודה של צבע או של משיכת־לב משתרעת במין עצלתײם נוגות. (כשירדתי בדרכי בחזרה לנמל התעופה בוורשה ראיתי מיד את ההבדל בדברים פעוטים ביותר בין מוסקבה האפורה, הבלתי־עליזה, השתקנית, ובין גינוני בית הקפה שבנמל התעופה בוורשה, כאילו שני ﬠולמות רחוקים. ואילו ביקורי בפרג, בדרכי אל מוסקבה, גילה לי בפעם הראשונה מהי עיר עצובה, יפה ועצובה, ומין שתיקה ריקה נסוכה עליה).

נחזור למוסקבה. עם רדת הלילה, הרי זו עיר ריקה מתנועה ואפילו ברחוב הראשי, רחוב גורקי, אשר בו היה בית־מלוני, מלבד שעות הבוקר ושעות אחר־הצהרים אשר בהן התנועה ניכרת ובולטת, הרי גם שם מתרוקן הרחוב הרחב ונעשה צועק ריקנות. אפילו הרכבת התחתית הנקיה, המפוארת, אשר עליה תפארתם, בלי להזכיר כי נבנתה בימי רעב, איננה צפופה ואין בה דוחק ויש איזו ריקנות או היינו־הך בנסיעתה. אותו רחוב גורקי בנוי, כפי שאמרתי, בתי מידות בני עשר קומות, מיושרים (אף על פי שחברי מסקין זכר את הרחוב הזה כשבתים יוצאים ונכנסים בו), ומסתבר, שמפעל ענק נערך כשגררו בנינים עצומים אלה ויישרו אותם בטור, כאילו היו שורת חיילים. בנינים גבוהים אלה, שערי ענק בני ארבע קומות, כאילו היו מחכים לאיזה ﬠוג גבוה מכל העוגים שייכנס בהם, מגדלי פעמונים מלמעלה, הﬠשויים לנוי, ולא לפעמונים, עמודים גבוהים לתפארת ולהתפארות. המפתיע עד להדהים ברחוב זה היה דווקא מה שמתגלה מתוך שערי הכבוד הגבוהים האלה, או מתוך חלון חדרי שבקומה הגבוהה, הנשקף אל החצר הפנימית שלמטה. נתברר, כי מיד מעבר לחזית הנהדרת דחוקים בחצרות ישנות מבנים רעוﬠים וישנים ועלובים ובהם גרים המוני אדם כשהם נכנסים ויוצאים ברחישת נמלים כל כך לא־צפויה לעומת כניסת־החזית הרוממה, שהיא כל־כך בת עולם אחר, שצריך היה להיות שרוי באיזה פרבר מרוחק ונידח, והנהו כאן, ממש בשר מבשר החזית המפוארה, המצוחצחה, ששומרים את נקיונה בהקפדה ראויה לכל שבח.

בבתים עלובים אלה וכיוצא בהם גרים רוב בני מוסקבה, משפחה לחדר, משפחה לחדר, כשחדרי השירות משותפים הם לחמש־שש משפחות. בעיבורה של העיר ובפרבריה המרוחקים בונים, אמנם, שיכונים חדישים, העושים רושם חיובי, נקי ופתוח לאור ולאויר.

ברחוב גורקי, מתחילים מאז אשמורת בוקר בסדרי נקיון, שטיפה וריבוץ הרחובות. כשצעדתי בוקר אחד שם ראיתי את העושים במלאכת הנקיון. הם אינם אלא קבוצה של סבתות באות־בימים, הגוררות צנורות גומי עבים וארוכים, למען עשות את מלאכת הנקיון, עד כדי לﬠורר רחמים ורצון ללכת לסייע ﬠמן. פﬠמים אחדות, כשגשם שוטף ירד, לא היה זה אות להפסיק את מעשי השטיפה והרחיצה. חוק הנקיון קודם לתעתועי מזג האויר.

העוברים ושבים ברחוב לבושים בכללם תלבושת אפורה מרושלת למדי. צוארונים פתוחים, מעילי גשם דהויים לגברים ותלבושת חסרת כל סימן של נוי לנשים, עקבים שטוחים, הליכה עייפה ומשהו קדורני ואפור בתהלוכת האדם על המדרכות. גם כשבקרתי בתיאטרון ,,בולשוי" לא היה הקהל לבוש בגד חגיגי, אלא משהו משופר יותר מתלבושת הרחוב הרגילה. הם נוהגים להתאסף בתיאטרון שעה ארוכה לפני עלות המסך, כדי לבלות בין כתלי התיאטרון בשיחות. בפגישות ובהרגשות שבת זוטא.

גם האיש, גם האשה עובדים. רושם זה אינו מרפה מן התייר: כולם עובדים. מסתבר, שאין מקבלים סעד, אלא עובדים עד גיל 65 תמורת שכר נמוך, כדי 35 רובל לחודש, שהוא שכר אותן שוטפות הרחוב, או משרתות המﬠליות (במלונות שבקרתי אין נﬠרי־מעלית, כי אם סבתות־מעלית). ﬠבודת השרותים זולה ביותר, ונעשית בידי שכבה סוציאלית נמוכת־משכורת, אבל נפוצה ונראית בכל מפעל ומפעל. ראיתי נשים נוהגות באוטובוסים גדולים, ראיתי נשים בעבודת בנין כשהן נושאות דליי חצץ, ראיתי אותן בסרבלי עבודה בבתי־חרושת, ואמרו, כי אין סוג עבודה שאין האשה שותפה בו. כשחוזרים מן העבודה מתחילה פרשת עמידה בתור להביא צרכי מזון הביתה. תמונות, שהזכירו את תקופת הצנע בארץ, נראות בכל מקום ומקום. תור ללחם, תור לתפוחי־אדמה, שאגב לא היו באותה תקופה, תור למים מינרליים, תור ל"פרבדה׳׳ בבוקר, ותורים מיוחדים במינם על־יד המספרות וביחוד במספרות הנשים, שמשעות־בוקר מוקדמות ביותר כבר מזדנבות בתור ארוך ומחכות לפתיחת המספרה. רק לאחר שעמדו בכל התורים ההכרחיים חוזרים לביתם אל אותו חדר אחד למשפחה, עייפי עבודה ועמידה בתור. מובן שגורל זה אינו חל על אותן שכבות, שמשכורתן גבוהה ועולמן ניתן להן.

חנות אחת ﬠשתה עלי רושם מיוחד. זו היתה חנות למימכר תכשיטים. היו אלה תכשיטים זולים, שנמכרים אצל רוכלי סדקית אצלנו בכל שוק. באותה חנות ברחוב גורקי אי אפשר היה להיכנס אליה מעוצמת הצפיפות שנצטופפו נשים זו על גב זו, כדי לזכות בקצת מותרות של נוי שמוצעים להן ביד קמוצה. אף על פי כן, היו תכשיטים דלים אלה יקרים מאוד. דומני, שכל דבר ודבר יקר שם. מחירים אחדים, שקלטתי אגב טיולי, נחקקו בזכרוני, כגון נעלים שמחירן בין 25 ל־30 רובל (המשכורת הנמוכה העממית היא 35 עד 40 רובל) לחם, שמחירו כ־2 לירות ישראליות הקילו, המסעדות שסעדנו בהן ושהיו כמובן, מן היקרות, היו הרבה למעלה ממה שיכול להרשות לעצמו אזרח ממוצע. זכרו נא, כי רופא מתחיל או מהנדס מתחיל משתכרים כ־70־80 רובל לחודש וכי משכורת של 100 רובל לחודש היא מן המשכורות הממוצעות הגבוהות הנפוצות ביותר, אין פלא, איפוא, אם ראינו תורים רבים ליד חנויות לתיקון נעלים. עם זאת אמרו לי, מבלי שאוכל לבדוק את הדבר, כי משכורתו של השוטר כנגד אלה שמניתי היא כ־150 רובל לחודש – עדות למי שהמשטר חפץ ביקרו.

על הרקע של תמונה זו תוכלו לראות ולהבין את מראה החברה המצוצמת יותר, המרויחה פי כמה מעל המשכורת הממוצעת שהזכרתי. שמעתי, כי אנשי צבא בדרגות הגבוהות משתכרים כ־900 עד 1000 רובל לחודש: שמעתי כי סופרים רבים, שחקנים ואנשי אמנות יוצאים במכונית עם נהג מצוחצח כשוילה פרטית להם בירכתי העיר. כשביקשתי לראות כמה מחשובי הסופרים (בתוכם יבטושנקו) ענו לי כי בעונה זו של השנה, הרי הוא כעת בהבראה.

וכשוחחתי יום אחד עם צייר צעיר ושאלתיו מנין הוא משיג את מחייתו השיב כי ציּיּרים המתקבלים לאקדמיה חייהם מובטחים בשפע ואילו איש כמוהו חי ﬠל ידי מכירת ציוריו לאנשים העשירים. כשראה סימני תמהון על פני לתאור הזה בארץ הסוציאליזם הסביר לי מיד כי כוונתו לאנשי צמרת המפלגה ולכל מי שהשעה משחקת להם. שיש בכוחם להזמין פורטרט או כל תמונה שהיא ולשלם עבורה כסף רב. הואיל והכסף אינו קונה נכסים באותה ארץ הרי הוא מוצא בעיקרו על צריכת בזבוז דוקרת עיניים. נוכחתי בכך בּארוחת רעים שערכו לכבודנו באגודת הסופרים. ראיתי את משמני הארץ ומשקאותיה על שולחנות עמוסים זמן מועט אחרי שנזדמן לי לבקר במסעדה עממית אחת בירכתי הרחוב.

אפילו השיכונים החדשים והמרהיבים ְאשר בכוחם מﬠודדים את האדם בהיותם מופת, כי יש תקוה לצאת מן השיכוןברחבות ידיים בתוך ככרות דשא שאינם לפי ממדינו או מושגינו – גם שם באותם שיכונים חדשים שביקרתי אדם שהזמינני לביתו ראיתי כי תוכם אינו דומה למראיתם. הנקיון אינו כזה כפי שמטופח מבחוץ. כל מלאכת הבנין עשויה כלאחר יד בלא כל מומחיות או אולי מתוך רשלנות והיה הדבר מתמיה מאד בניגוד שבין החזית המבהיקה ובין הפנים העלוב.

הפלא שנתפלאתי היה בּﬠיקר ﬠל חוסר המעבר בין שתי הקצוות, על חוסר ההדרגה שבין החזית ומה שמאחוריה. ענין זה הסתבר לא פחות שעה שבקרתי בקולחוז אחד סמוך לאודסה. לא ארבה לתאר את הקולחוז, את מבני רפתותיו שהוליכו אותנו בהם (אגב, הם מתפארים בתנובת חלב בת 3 אלפים ליטר לפרה. בעוד שאצלנו התנובה הממוצﬠת כפולה). ביקשנו לבקר בביתו של אחד האיכרים ולא נסתײע הדבר, אבל ראינו אצל כל בית איכר מוקף חצר שגודלה כ־2 דונם ומטופחת להפליא. תפוחי־אדמה, כרוב וירקות אחרים. ﬠצי פרי ובתוכם אגסים ודובדבנים במלוא פריים. חזרזירים ותרנגולות נוברים מן הצד. הוסבר לנו וכﬠבור זמן שמﬠנו מספרים שונים אשר מתוכם למדתי, אף כי אינני מתחייב בדיוקם של מספרים אלה כי כלל המשקיּם הפרטיּים הללו אינו מהווה אלא אחוז וחצי מאדמות הקולחוז. אולם כאן נתגלתה תגלית מדהימה. שכן אחוז וחצי זה מן האדמה עושה כ 60% מתוצרת השוק בּירקות פירות ובשר. עובדה זו בשנת 45 למהפכה הקומוניסטית אם אמנם היא כך, יש בה משום ערעור כל המושגים, שגם לשוחר רצון טוב קשה לעמוד בה. ושוב, הרי זו חזית של קומוניזם. שתוכה הפנימי בלתי מתאים לה. גילוי תאוותני זה של יוזמתו הפרטית של האדם איננו רק ביטוי כלכלי אלא יש בה, דומני, גם מן ההתפרצות הדחוקה אל ביטוי של יתר־חרות. שווקים יש – השוק הממשלתי ושוק הקולחוזאים. השוק הראשון מצרכים רבים אינם בו, אבל מחיריו שווים לכל נפש. ואילו שוק הקולחוזאים מחיריו גבוהים יותר. אבל כל המצרכים נמצאים בו בשפﬠ. בשוק הממשלתי, לדוגמה, לא היו בו בזמן תפוחי אדמה, ואילו בשוק הקולחוזאים יכולת להשיג תפוחי־אדמה וגם צﬠירים וקטנים. הדגשה זו באה ללמד כי בשוק הממשׂלתי אין תפוחי־אדמה אלא במלוא גודלם בהשיגם את מלוא המשקל העובר לקבלן השוק.

תמונה זו מצטרפת למראה נוף כללי, שאף על פי שאני בגלל כל מגבלותי לא יכולתי להיווכח בו מנסיוני, הנה שמוﬠות מרובות, סיפורים אין קץ, הביאוני לכלל מסקנה, שאינני סבור, כי היא רחוקה מן האמת או נועזת מדי. נדמה היה לי, כי היוזמה האישית המדוכאה אינה יכולה להישאר בלתי פﬠילה; והואיל ודרך המלך החיובית חסומה בפניה. היא מתפרצת בדרכי ﬠקיפין. והחוק רואה בהן עבירה. לא לחינם אירע, שעבירות כלכליות כיום בברית המועצות נענשות בעונש מוות ובפרסום קיצוני ביותר. לא היו עושים כך אילו היו עבירות אלו, כבכל מקום בעולם, מנת חלקם של בודדים פורעי חוק.

יש כאן כאילו בעבוﬠי ביצה מתחת לצמחיה הירוקה המכסה אותה בחיוך שלה. מסתבר, כאילו במקביל לשטח הפרמידה שהחברה הרוסית בנויה בה יש פירמידה פנימית כללית של הונאה וגניבה על מנת להתקיים. וגם כאן לא רק כדי להחזיּק מעמד כלכליּ ולהשיּג רמת חיּים קצת יותר מאוששׂה, אלא יּש כאן גם משום מחאה שמוחה אדם בדרכים משׁלו ﬠל היותו בנוי במבנה הרמטי, הסוגר אותו באין מוצא. אם אמנם יתכן הדבר שאחוז וחצי של כוח יצור יתן 60% תוֹצרת ואילו 98% ומחצה אחוז לא יתנו אלא את אשר המדינה כל כך טורחת בזמן האחרון להסביר ולהטיף ולאיים על מﬠשי סבוטאג'. על איחור בעונת הזריﬠה ועל פיגּור בעונת הקציר, – לא יתכן שתהיה כאן שחיתות מחלת יחיד אלא אם כן יחיד זה הוא משובץ בתופעה חברתית מקיפה ושלמה המסייעת לו. איש יחיד לא היתה לו תקומה בתוך משטר זה.

נאמר לנו כי לא מﬠט קולחוזים נוטים לעבור ולהיות סובחוזים. הראשונים האיכרים עצמם אחראים למשק ומתחלקים ברווחיו. באחרונים אין האיכר אלא בבחינת פועל שכיר אצל המדינה, אינו אחראי לכלכלת המשק ולהצלחתו, באופן שהוא יכול להשקיע ביתר קלות את מרצו, את חכמתו ואת אהבתו למשקו הפרטי, החובק את ביתו.

אז צאו וראו: עם גדול בן 200 מיליון, יודע קרוא וכתוב, בתקופות של הטלקומוניקציה המודרנית, שאין לו עיתון ואין לו רדיו ואיננו יודע דברים. אינו יודע שרוסיה עשתה ניסויים אטומיים במגאטונים בחורף האחרון ותמול שלשום. זה לא פורסם בּשום מקום. וכאשר ניסתה קבוצה של צﬠירים אנגלים מבאי הקונגרס לצאת בכרוזים מגלי אמת וללכת בככר האדומה ולפרסם את אשר הם יודﬠים הרי כל מסעם לא היה אלא עשרות צעדים ותהלוכתם נסתיימה במפתיע כשהכרזות נקרעו ונעלמו אי־שם. מעל בימת הקונגרס נשא סידני סילברמן מאנגליה נאום רב־רושם. בין השאר אמר כי חרושצ'וב בנאומו הגדול לא הזכיר את הניסויים בסטרוטספרה שעשו האמריקאים יום לפני כן. הוא שאל: מפני מה החריש על ענין זה חרושצ'וב כאשר לא פסח על אף אחד מחטאי האמריקאים, האם לא משום שהתקנא בניסויים אלה והוא ﬠומד לעשות למחרת כמותם בעצמו. ואולי אף לעבור ולהגדיל מהם? (דבר, שאמנם נתגשם במלואו השבוע). וסילברמן המשיך: האם כשתפוצץ מחר את הפצצות שלך ידﬠ ﬠל כך העם הרוסי או שגם הפעם לא ידע דבר כמו שלא ידע קודם (וממש כך היה). למרבה הפלא קיבל אולם הקונגרס את סילברמן בתשואות רמות אף כי סלקטיביות. הרי זה עם מודרך בלי חסך. יש מי שידע למענו מה טוב לו לדעת ומה טוב יותר שלא ידע. יש מי שמחליט מה האמת ומה אינו אמת וחובת אדם כמובן לקבל תמיד את האמת ורק את האמת ורק את האמת שהשלטונות מדריכים אותו בה לתועלתו.

דוגמה מזעזעת כזו חזינו מבשרנו. זה היה באודסה. כשירדנו מקץ הקונגרס אל אודסה על מנת להביא את בשורת השלום בתוך ארבﬠ משלחות: רומנית, אמריקאית, מקסיקנית וישראלית. בבואנו לאודיסה קבלו פנינו בטקס רב־רושם בשטיח אדום, בתזמורת, בילדי בית־ספר ופרחים בידיהם ובמועצת הסובייט של אודיסה. התאסף שם קהל מניה וביה וכל משלחת נאמה נאום קצר מבשורת השלום ונתקבלה בתשואות על ידי הקהל. כשהגיע תורנו לנאום דיבר החבר אליעזר הלוי רוסית. הוא הזכיר לקהל כי אנו באים מארץ קטנה שוחרת שלום אשר עמה אוהב עבודה, אשר התנועה הסוציאליסטית בה נושאת בשלטון ואשר ידיה ופניה לשלום ולאחוה וסיים במילים העבריות: הבאנו שלום עליכם. התשואות שבאו לאחר נאומו היו הרמות והממושכות ביותר. אין פלא שהנואם ביקש לראות למחרת את דבריו ב,פרבדה׳ של אודיסה. אולם כאשר לאחר טירדה לא מעטה עלה בידו להשיג את הגליון המבוקש – נפלה רוחו. תצלומו היה בעתון, שמו היה בעיתון, אולם דבריו הופיﬠו בתוספת ובחסרון. כל מה שאמר על ישראל היה חסר; כל מה שלא אמר – היה מודפס, והדברים שהופיעו בעתון היו מעין אלה: כאשר שמעתי דברי חרושצ'וב בקונגרס התמלא לבי התרגשות וכו'. מעשה זה שנעשה בו היה מזעזע לא רק משום שנעשה לנו לא רק משום שבגופנו הווה עובדה. לא רק משום שהשמיט את הדברים היפים על ישראל ולא רק משום שקהל השומעים שמע דברים אלה בחיבה יתרה אלא בעיקר משום שנכחו שם מאות ילדי בתי־ספר לבושים לבן ואדום, פרחים בידיהם, מבני הכיתות הגבוהות של בתי הספר והם שמעו את דבריו שנאמרו רוסית והם קראו בוודאי את ציטוט דבריו ב"פרבדה”. כיצד מיישבים ילדים אלה שני אלה כאחד?

זה הכלל: אין איש ואין מפעל ואין מעשה בלי הדרכה בצידו ופיקוח מﬠליו. בחבורה שלנו היתה קומוניסטית אחת, שבאה מארצות־הברית. והיא ביקשה לראות אחת מערי הקייט על שפת הים השחור וסרבו לה. בתחילה תמהה אחר כך התמרמרה ולבסוף התחילה למחות בקול רם. כך נוהגים בארצה. אולם התשובות שקיבלה היו קצרות גסות למדי וחד־משמעיות: לא תסﬠי בלי הדרכה ומכיוון שמדריך אין – עליך לשוב למוסקבה. מאותו טעם בוטלה נסיעתנו הצפויה לקישינב הואיל וﬠנין הדרכה המתאימה לא סודר מטﬠם השלטונות. גם רצוננו לבקר בקישינב טעמו היה שקוף מאד ולא צריך היה לבקש תירוצים מיוחדים, כדי להניא אותנו מביקור בעיר שאוכלוסיתה היהודית עירנית ותוססת. קבוצתנו היתה מלווה ללא חסך על ידי בחור שנשא את התואר מתורגמן. לא הרימונו יד ורגל בלעדי תרגומו. לא יכולנו להשיג קטנה או גדולה בלעדיו. אין זה אומר שתמיד הלך כצל בעקבותינו, אבל תמיד ידע היכן אנחנו ומה מעשינו. הוא דיבר עברית וידע ערבית על בוריה. נדמה היה כאילו לא היה תפקידו לבלוש אחרינו אלא להמצא במצב כזה ובמקומות כאלה, שנדע תמיד שהוא קיים וככה נעצור עצמנו מﬠשות דברים אשר, אולי, היו עולים בדעתנו. כל שעת ביקורנו היינו מלווים עצות והזהרות: היכן מדברים, היכן אין מדברים, היכן מותר לומר בגילוי לב והיכן יפה כוחה של שיחת רמזים. איננו סבור שאנו היינו היחידים שכאשר רצינו לדבר בלב גלוי היינו יוצאים ופורשים לטייל בגן על שם גורקי ושם אגב טיול בין אילנות ודשאים, יכולנו לשוחח. הגן הזה על שם גורקי הוא מוסד מﬠנין ביותר. יש בו בפארק לא רק אילנות ודשאים ובריכות מים, אלא גם כל מיני בתי שעשועים לעם הניתנים בזול או בחינם לאותם המונים מרובים שאין הפרוטה מצויה בכיסם להשתעשע בתיאטרון או באופירה שמחיריהם גבוהים למדי. אתה מוצא בפארק קולנוע תחת כיפת השמיים, פתוח לכל בא; לונה פרק על כל מיתקניו המסתובבים; מסעדות ומזנונים זולים; פינות למשחקי־שולחן שונים שﬠם רב משוטט שם ומוצא לו בידור מאשר מגישים לו השלטונות בחצי חינם. בתי הקפה, כך סופר לנו, אינם אלא כﬠשרה בעיר בת 7 מיליון. כתיירים וכאורחים ביקרנו ברבים מהם. הם היו מלאים אזרחים המבלים יפה. אוכלים יפה רוקדים לקול צליל תזמורת ג'ז ומשלמים הון עתק על בילוי זה. גם אלה תלבושתם צנועה ואפרורית למדי. על אף רצונם לבזבז בשפﬠ, עד כי התעוררה מאליה שאלה מנין לפשוטי לבוש אלה כסף כה רב לבזבוז בשעה קלה.

תופﬠה חיובית היא ﬠנין חנויות הספרים, וספריות וקוראי הספרים. חנויות הספרים היו מלאות תמיד אדם רב. בכל מקום, אם בגן ואם באוטובוס. יכולת לראות אנשים קוראים ספרים ולא מעט בהם ספרי מדﬠ או ספרי לימוד. דבר, שאפשר להסבירו בדירות הדחוקות והﬠלובות, שקשה למצוא בהן פינה לקריאה, אבל לא פחות מזה ניתן אולי להסבירו בבוז לקריאת עתונות כﬠתונות המוגשת להם. ספרות המערב ראיתי בחנויות הספרים בﬠיקר את ספרות המאה התשﬠ־ﬠשרה, כגון דיקנס, בלזק, ויקטור הוגו וקצת מסופרי המאה שלנו, כהמינגווי, בתיאורים המשחירים את פני המﬠרב. כשנשאלו אנשי אגודת הסופרים ﬠל ידי ז'אן פול סרטר מדוע אין מתרגמים את קאפקא לרוסית היתה התשובה, כי לזה יש עוד זמן. ואכן, מן המאה התשﬠ־ﬠשרה וﬠד ספרות היום הדרך רבה ובקרב הימים יתורגמו בודאי גם אלה לרוסית. ולאחר שמדריכי הﬠם יפסקו, כי אכן הגיﬠה השׁﬠה – תהיה ספרות המﬠרב נקראת גם במזרח.

מכל מקום הסופרים עצמם קראו את קאפקא, כשם שקראו את שאר הסופרים הפסולים, וﬠל פי הדרכתם יכול הﬠם הרוסי ﬠוד להמתין עד שיתבגר ויקרא את אלה.

המצב נראה בﬠיני טראגי דווקא מתוך יכולתו הכבולה של הﬠם. בימי הביניים לא היתה תקשורת קלה בין מקום למקום. הואיל ורוב העם היה אנאלפאביתי. ואילו בברית־המוﬠצות כמﬠט שאין אנשים, שאינם יודעים קרוא וכתוב. וחינוך חינם ניתן עד גיל 18 לכל, וספרות כה גדולה ומרהיבה מאחוריהם, ואף על פי כן – שיתוק כזה של מגﬠ רוחני! אולי מוטב לא לקרוא מאשר להיות מחוייב להסתפק ממה שיש באבוס בלבד; להיות אנשים קוראי עתון ולא לדעת את אשר יש בﬠולם; להיות מאזינים לרדיו, אשר קולו מדקלם בלי חסך, ולא לדﬠת את הדברים היסודיים, שכל הקורא כותרות ﬠתון בלבד יודﬠ בכל מקום בﬠולם.

ומכאן לביקור באוניברסיטה. היתה כולה בקדחת הכנות לקראת קונגרס הסרטן, שﬠמד להיפתח כעבור ימים אחדים. בנין ﬠצום ורם, מוקף פארקים, מדשאות ומים ורחבות מﬠוררת קנאה והﬠרצה – מתרומם במגדלים לגובה 25 קומות, בנוי כולו שחם, שיש בהדר ופאר. וﬠם זאת משהו חנוק באוירתו, אולי בגלל מדﬠי הרוח, שהם בדרגה, שהייתי קורא לה מנוונת, או אינפאנטילית. מעשה בסטודנט לכלכלה, ששוחחנו אתו, הﬠומד להיבחן בחינת גמר ואשר נושא ﬠבודתו, כשלון התﬠשיה בארצות־הברית. או מﬠשה בסטודנט לפילוסופיה אשר בשיחה אתנו התברר, כי מושגיו ואפקיו תמים אי שם באמצע המאה התשﬠ־ﬠשרה. מדﬠי רוח בלא סוציולוגיה, בלא פילוסופיה, בלא ספרות, אינם מﬠודדים הרבה גם כשאתה שומﬠ כי המחלקות הטכניות הן מן המפותחות והמתקדמות בﬠולם. גדל בהם דור של טכנאים ולא של מדﬠנים, אשר נושאים בלבם דרך חירות את הזכות להטיל ספק, למתוח בקורת, לחזור בהם מאמיתות נפסדות או להודות באמיתות גם כשאינו נﬠימות. שאלתי את ﬠצמי בלי חסך; והם משלימים? האמנם ﬠם גדול, חכם ומנוסה רואה ומחריש? האמנם רק אורח כמוני רגיש ורואה את התהום שבין חזות החזית ובין תוכן הפנים, את חוסר אפשרות לומר את הדיבור האלמנטרי של אדם, כלומר: אני רוצה. במקום אני רוצה, יש אתה צריך, או אתה צריך – לפיכך אמור: אני רוצה. לﬠתים, עלה בדעתי, כי שתיקת הספרות אינה משום חשש, שהיא תאמר דברים שבﬠולם המופשט, אלא משום שקודם כל תנסח את הרעב האלמנטרי בדברי יסוד של יום יום. שכן נראה כאילו העם הרוסי אינו חי בשאלות, שכל הﬠולם חש אותן, אלא בﬠסקי פרנסה וכלכלה, כדרך אנשים החיים בתקופת הצנﬠ. תפוחי־אדמה ממלאים את ראשו ולא רﬠיונות ﬠל חופש.

מאודיסה למוסקבה טסנו במטוס חדיש, שהוא הפלא ופלא בשכלולו, בכוחו ובהישגיו. בין מטוס זה ובין כוח הביצוﬠ בבניית שיכוני ﬠובדים תהום של מרחק, עד כי נראה כאילו המדינה פוﬠלת במלוא כוחה רק באותן חזיתות צרות, שהיא מעדיפה לצרכיה ופוסחת או פוסלת או מפקירה את כל שאר מרחבי הצרכים באותו מינימום, אשר מתחתיו שוב אי־אפשר. זוהי הדוקטרינה הצבאית, זו, כנראה, גם שיטת הממשל. אותם, שהממשל חפץ ביקרם, אנשים או מוסדות או נושאי לימוד, שם מרוכזת כל ﬠוצמת העם ואוצרותיו. בכל השאר יוצאים ידי חובה במינימום ההכרחי, מתוך בטחון, שהﬠם למד יפה יפה תורת הריסון ולא יאמר ולא ידבר דבר. הם אמת לא ידברו, אבל במﬠשים יﬠשו. הפיות למודי שתיקה, אבל מעשי הונאה או מﬠשי גילוי של יוזמה פרטית בדרכי ﬠקיפין – את אלה אין לעצור. אם אמנם צדקו אותם שניסחו אי־פעם, כי האדם הוא חי־מדברהגדרה זו מעמידה את האדם הרוסי במצב מוזר, שהוא מנסה להתגבר על כך בגילויי יוזמה חרישית, מﬠשית, בלתי מדברת. וכי היכן ידבר? הﬠתונות אינה עתונות, הספרות אינה ספרות, אסיפות אינן אסיפות, המיטינגים במקומות העבודה הם אסיפות תﬠמולה חד־צדדית. ואפילו אם יתגבר האדם וירבה ספק בכל מה שﬠיניו רואות ואזניו שומעות כתעמולה, הואיל וקולות אחרים אינו שומﬠ, יהיו הקולות הנשמעים חורצים בו חריץ ומשאירים ﬠקבות בחינת אבנים שחקו מים.

בכל פינה, בכל רחוב, בכל מפעל, בכל משרד כרזות, כרזות. כרזות. בכל מקום ומקום שלטי תעמולה והדרכה מחנכת. המלה ,,שלום" צוﬠקת בכל חוצות. ואין זה דבר קל. הרהרתי וסברתי, כי קונגרס השלום, שנערך במוסקבה, יותר משבא להיות משפיﬠ במדיניות חוץ ועל אנשי חוץ – הרי הוא צורך פנימי. ברית המועצות מסבירה לאזרחיה, הזוכרים יפה את מאורעות המלחמה, אשר בכל מקום עדיין ניכרים עקבותיה, באדם ובהריסות, כי מלחמה נוראה פי כמה והרסנית עד אימה צפויה, אם לא ירצו לשמור על השלום. והנה השלום עומד להיות מﬠורער על ידי כל מדינות העולם, ובראשן אמריקה. הﬠולם כולו שואף מלחמה, מחרחר מלחמה וערוך לקרב מתוך שנאה עוורת. רק כאן בברית המועצות תקוות השלום. אפילו אותם אנשים זרים, אשר ﬠנין השלום יקר להם, לא מצאו להם אלא לבוא למכה (מ' סגולה) של השלום, למוסקבה, כי כאן נשמﬠ קולם הקורא לשלום. ולפיכך חייב כל אזרח רוסי לעשות ככל המוטל עליו מבלי להתאונן ולהגביר חילים שכן השלום תלוי במאמציו. אם הוא יחדל להתאמץ, יהיה השלום בסכנה והשואה על ראשו. ברית המועצות היא מﬠוז התקוה של האנושות לשלום. אם אתה, האורה הרוסי נכשל במאמציך בעבודתך חוזר העולם לתוהו ובוהו.

כדי להמריץ את האזרח שירצה לפי שמשטר הכפיה היה רווח בימי סטלין, לאמור: אתה מוכרח התחלף במשטר אחר האומר כאילו: אתה צריך לאמור, אני רוצה. כדי לעודד משטר זה מרבים בדרכי המרצה טיפוסיות למקום. אחת מהן היא צורת לוחות פרסום של מצטיינים שונים בענפים שונים; לוח מפואר ועליו תצלומי העובדים שהצטיינו בבית־החרושת או תצלומי האזרחים שהצטיינו בשכונה או תצלומי האזרחים שהגדילו מעשים בעיר, חמורי פנים ומביטים בך בכובד ראש המעורר במסתכל מידה לא נאה של ליגלוג. בבית־חרושת אחד ראינו את ככר המיטינגים אשר באמצעה פסלו של לנין ניצב כאילו תוך כדי נאומו. מתחתיו נושא מנהל בית־החרושת את דבריו אל פועליו וכשהוא מדבר הרי הוא שם מתוך הסמכות המלאה של דמות הדיוקן העומד מעליו. וקשה לדחות את ההקבלה המזדמנת מיד לאפיפיור הנואם תחת פסלו של פטרוס הקדוש: שמעליו ובסמכותו.

לא מעט גילויים רליגיוזיים או לאמיתו של דבר גילויים מעוותים של רליגיוזיות, אפשר לראות בחוצות העיר. הנה התור הארוך אל המאוזוליאון של לנין. עומדים בו אלפי אדם בסבלנות אין קץ בבגדי חג על מנת לעבור ﬠל פניו של גדול הגדולים המוכר ולהשתהות שם שניות אחדות ולהמשיך. הנה תעמולה המלווה תמיד בתמונות ובאיקונים ובסיסמאות התובעות לעצמן יחס־שלא־מזה. וגם כאן רודפת אותך ההדרכה הבלתי מרפה. כך גם ביומני הקולנוע, שהעולם מוצג שם שחור לחלוטין בחוץ ובהיר ומאיר ומבטיח מבפנים, בברית־המועצות קוצרים שדות, מאלמים אלומות יוצאים במחולות. בכל העולם נלחמים, שונאים, מענים ומתנכלים לחופש של עמים תמימים. אינני סבור שאזרחי ברית־המועצות הם תמימים או בלתי מבחינים, שבולעים את כל מעשה המרקחת הזאת מבלי לחוש לאמת אלא, שכאמור, דומני, כי תגובתם אינה בדיבור אלא במﬠשים שאינם כחוק. יותר מדי שילם העם הרוסי במעשי לחץ רצחניים כדי שיעיז ליטול לו חופש ולדבר. ואילו כשהעניין תלוי ביזמתו – מתנקם הוא בחוסר יוזמה כל עוד איננו עומד במפעל או בענין שהוא במרכז תשומת הלב של המדינה.

דוגמה מובהקת לענין זה של רשלנות נפשעת מצאנו בסיפור, שהובא באחד העתונים באותו שבוע על מנת להוקיע את מי שחטא. סופר על בית חולים, שבו הולך רופא לנתח חולה מסוכן. הכל מוכן וערוך לפניו והוא מזמין בקבוק חמצן ברגע הקריטי. מתגלה, כי הבקבוק ריק. מביאים אחר – גם הוא ריק. רצים אל המחסן ומביאים בזה אחר זה – אין חמצן. עד היכן הגענו? זעק העתון בהתמרמרות צדקנית. (אגב. לא מעט יהודים נרעדו למקרא תיאור מדיציני זה בהיות רבים מהם מחזיקים במשרות של מחסנאים או רוקחים או עובדי בתי־חולים) מבשרנו נוכחנו בדוגמה דומה, כאשר אחד מחברי המשלחת עלתה יבלת בﬠקבו ונזקק לﬠזרה. בתי־המרקחת של אודסה נהפכו על פיהם בגזרת רופא נשוא פנים, אבל פלאסטר או משחה מתאימה שביקש – לא נמצאו בהם. האם זו רשלנות בלבד? האם אין כאן גם איזה ביטוי של מחאה למי שפיו עדיין מסורס מפחד תקופת רציחות?

עד כמה שנוכחתי מקצת השיחות שהיו לי עם סתם אנשים מן הרחוב, אין התﬠמולה מצליחה לבוא במקום השכל הישר, השופט ודן ומעריך דברים נכונה. דוגמה נאה לכך פגישה שהיתה לנו באודיסה. ערב אחד וחברי ואנוכי מטיילים בטיילת של אודיסה לנוכח הים. על הספסלים המוני אדם יושבים לנשום נשימת ערב קלה לאחר חום היום. בתוך כך אנו מוצאים שני יהודים משיחים זה עם זה אידיש, מתעכבים להחליף משפטים אחדים אתנו. שניהם כבני 50 והשיחה מתגלגלת כזאת: יהודי א׳ שואל: בונים בתי־כנסת בישראל? יהודי ב' משיב לו: אין צורך בבתי־כנסת, צריך בתי־חרושת. יהודי א׳ ממשיך; לומדים תורה אצלכם? והשני ממולו משיב: לא תורה צריך, כי אם צבא חזק. הראשון אומר: האם אתם באים מקונגרס השלום? והשני משיב לו: אל תאמינו לכל קונגרס השלום, אתם צריכים להכין בישראל פצצה אטומית. וממשיך: אתם שני מיליון וזה מﬠט. אנחנו פה שלושה מיליון, יחד נהיה חמישה מיליון ואז נכה את הפאשיסט נאצר. את הדרמה הקצרה והעזה הזו מפסיק מראהו המתקרב של מתורגמננו. היהודי מספיק ללחוש לנו, ורק מהר, מהר. מהר

השתתפותנו שלנו בקונגרס השלום היא פרשה בפני עצמה ולא אספיק להרחיב בה את הדיבור. אזכיר רק, כי לאחר השתדלויות לא מעטות נאם שלונסקי לפני מליאת הקונגרס בעברית, אף כי השעה היתה מאוחרת והאולם היה ריק כמﬠט. ולמחרת לא הביאו ב”פרבדה“ משמו אלא את שמו. לעומתו, כשדיבר טופיק טובי ציטטו דבריו במשפט או שנים. פטור בלא כלום אי־אפשר – גם המשפט הקמצני הזה ב,,פרבדה" הביא ברכה, הואיל ואחת מקרובותיו של המשורר קראה שמו בﬠתון ומיהרה למוסקבה לפגוש אותו.

אספר לכם ﬠתה על שני ביקורים בבתי־כנסת במוסקבה ובאודיסה. אתחיל באחרון. באודיסה כ־750 אלף תושב. העיר נאה למדי. ﬠליזה יותר ממוסקבה, פתוחה וצבעונית יותר. בתי־הבראה מרובים, גנים וחורשות ושפת ים מטופחת ונמל שאינו שובת יומם ולילה ברעש ובהמולה. שיכונים מרובים צצים בהיקף העיר, אף כי אחדים מהם נראים כמוקמים בחפזון ובמלאכה רשלנית. בית־הכנסת שוכן באחת הסימטאות שבקרבת הנמל. כדי לבקרו היה עלינו ללחוץ הרבה ﬠל מנהלי מסענו ולוותר על שיוט. שהציﬠו לנו במקום ביקור זה. בית־הכנסת היה סגור על מסגר, השמשית פתחה לנו ועמדנו בתוך אולם ריק וקר ואפור. המתנו שﬠה ארוכה עד שהגיﬠ היהודי הראשון להתפלל תפילת מנחה. השמשית סיפרה, כי מאז מת הרב שומם כמﬠט בית־הכנסת מלבד בימים הנוראים ובחגים. באודיסה כ־120 עד 200 אלף יהודים. שהינו עוד שעה קלה ובאו ﬠוד שלושה יהודים, באופן שבאותו יום שני, בין מנחה למעריב, בבית הכנסת היחיד שבאודיסה שלחה קהילה בת 12 רבוא ומעלה 4 יהודים זקנים ומסכנים להתפלל בשמם. אחד היהודים האלה, שהיה אף הוא אורח נוטה ללון באודסה בא מקווקז וסיפר, כי כמקומו יש קהילה בת 6 אלפים איש, השומרת מצוות ומקיימת יהדותם בקומה זקופה.

ואילו בבית־הכנסת במוסקבה היה הציבור גדול יותר, אף כי לא פחות עצוב. שבת. פרשת בלק. כ500 יהודים ממלאים את בית־הכנסת. אשר בכללותו עושה רושם של בית־מחסה לעלובי החיים. כנס אנשים שבורי גורל. קומתם, תלבושתם וביטוי פניהם מסכנים. הגיל הממוצע – 60. בחוץ יורד גשם, ביה"כ כולו היה שקוע בתפילה חרישית ובשירת החזן. כשבאו אנשי השגרירות עבר במתפללים זיק. מאליהם קמו על רגליהם וקיבלו פניהם בקימת כבוד. אנשי השגרירות בבגדי השבת בכניסתם החגיגית היו נגוד דרמטי להוויה האפורה והקבצנית של בית־הכנסת, האורחים ואנשי השגרירות יושבים על במה מיוחדת נפרדת מן הקהל. והקשר בינם לבין קהל המתפללים הוא קשר של מבטים. דבר זה הולך ונמשך כמגע אלם מזעזע, העוטף אותך ואינו מרפה ממך כל שעת התפילה. מבטי עיניים הלומדות את נציגי ישראל ויונקות מחזותם ומשבתם ביניהם מין השראה. בין האורחים היו כמה מבני המשלחות האחרות, כשנסתיימה התפילה קם הקהל ונסתדר בשתי שורות כשהאורחים ואנשי השגרירות עוברים ביניהם, לוחצים יד ומברכים בשבת־שלום. כל מלה שתבוא לתאר הליכה זו בין שתי שדרות המתפללים הזקנים, הלוחצים ידיך בידיהם הרפויות וסופגים אליהם משהו של מגע שרשי ונכסף. היא חוויה, שקשה לתארה פן תיזקק למלים נרגשות מדי.

אספר עתה בקצרה על ביקור במערכת העתון ,,סובייטיש־היימלנד". ביקור זה אורגן לאורחי קונגרס השלום מישראל, לאחר שכמוהו אורגן גם לאורחים יהודים שהיו בין המשלחות. אנשי המערכת, שקיבלו פנינו בחדר המערכת היו כשתי קבוצות, קבוצה קטנה שוחחה אתנו וקבוצה אחרת החרישה כל הזמן. שאלו אותנו שאלות והשיבו תשובות לשאלותינו. אציין כאן שלוש נקודות מן השיחה. ראשונה: ביקשו מאתנו, שנראה אותם באור חיובי בתוך מצבם המיוחד. על השאלה ששאלנו אותם איך תתקיים האידיש אם לא יתחנך הדור הצעיר לדעתה, – היתה תשובתם מגומגמת ומתחמקת כמין ,,השם ירחם". הם סיפרו כי במערכת התקבלו כ800 כתבי יד המחכים לדפוס, כי בין המשוררים יש גם צעירים הכותבים אידיש; וביקשו כי יתרגמו בישראל מן השירים ושהסיפורים המופיעים בעתונם. כששמעו מפי אחד החברים על מקומה של האידיש בישראל, באוניברסיטה, בתיאטרון ובעיתונות – נוכחת מיד באור שנדלק בעיניהם. הקבוצה המדברת ובראשם העורכת סופיה פריי, ביקשה לדעת קצת על חיי ישראל וביחוד על השמועות הרעות, כגון אפליית עולים חדשים, קיפוח הערבים. הקמת בסיסים אימפריאליסטים והתנכרות ליהדות ברית המועצות. הם התפארו בערך ביאליק שהופיע באנציקלופדיה הרוסית החדשה. כשנתפרדה החבורה, יצאה העורכת ללוות אותנו עד הרחוב. כשסגרה את הדלת מאחוריה עיכבה אותנו ואמרה: עתה משנגמרה השיחה הרשמיות חפצתי להגיד לכם משהו שטוב יהיה אם תדעו. היינו סבורים כי עתה "יתוודע יוסף אל אחיו", אולם היא מצאהו לנכון לומר לנו, ובקול של תקיפות, כי מה ששומעים וכותבים אצלנו בענין גילוי אנטישמיות בברית־המועצות בעקב המשפטים הכלכלים, שנתפרסמו לאחרונה ופסקו דין מוות, אינו אלא סילוף האמת. אין כאן אנטישמיות. יש כאן מלחמה שכל מקום תרבותי עורך על פושעים, סרסורים ורמאים המנצלים את החברה לרעה. וחזרה וסגרה את הדלת מאחוריה. (על שאלות ששאלנו במערכת, מדוע אין מפרסמים בעתונם דברים על העם היהודי בכללו ועל ישראל בפרט – השיבו כי ﬠתונם הוא ﬠתון ספרותי ולא במת קורספונדנציה, וכי אין עתון זה אלא ביטוי ליהדות ברית־המוﬠצות בלבד).

שיחה ארוכה ומﬠנינת אחרת, שלא אומר ﬠליה אלא משפטים ספורים אחדים, היתה לשלונסקי ולי ﬠם סורקוב, מזכיר אגודת הסופרים בברית המוﬠצות, בבית אגודת הסופרים, והרי רק פירורים אחדים משיחה בת שלוש שﬠות: המהפכה עוברת גלגולים אחר גלגולים. מי שאינו יודﬠ לסגל ﬠצמו לגלגול הנוכחי נדרס תחת גלגלי המהפכה, כדרך שקרה למאיאקובסקי. באחד הגלגולים האחרונים שלאחר מלחמת הﬠולם השניה גברה בארצו האנטישמיות, ולפיכך התחילו היהודים להילחץ זה אל זה ﬠל מנת למצוא יתר חום. ניסה לטהר את שמו של ארנבורג מן השמוﬠות כאילו היה לו חלק כלשהו במסﬠ רציחות הסופרים היהודים, או שלא ﬠשו די למﬠנם. טﬠן כי דברים אלה אינו אומר מאהבת ארנבורג, אלא מאהבת האמת.

(את ארנבורג ﬠצמו שמﬠתי בכנס הסופרים, שהיו בין משלחות באי קונגרס השלום. יושב הראש של אותה אסיפה היה נזים חכמת, המשורר התורכי. פתח סארטר בהציגו את השאלה מה יכולה לתרום הספרות לקירוב לבבות בﬠולם. ארנבורג ﬠלה לדוכן ונשא נאום מﬠנין. הוא אדם שﬠושה רושם חולני, חיוור, כפוף גב, מזקין, הוא טﬠן, שאין ﬠל הסופרים לחזור ﬠל נאומי השלום הנאמרים מﬠל במת הקונגרס, אלא להיפנות ראשם ורובם לﬠניני ספרות ולשאול את השאלות מכבשונה של ספרותלמה ירדה הספרות מגדולתה ומהשפעתה ﬠל הﬠם הן במזרח, הן במﬠרב בהשוואה לכוחה במאה התשﬠ ﬠשרה גם כאן וגם שם).

את הסופרים הצעירים תיאר סורקוב כאנשים שכל מעיניהם למצוא פרספקטיבה נכונה. ידﬠ לומר דברים נוגים על פסטרנק באהדה, שלא הלמה את השמוﬠות ﬠל מקומו של הדובר בפרשת פאסטרנק. טﬠן, כי הספרות, שקרא לה בשם ,ספרות של האמלט', היא הספרות המטילה ספק ואינה דורכת בﬠקבות מפולסים, היא זו היחידה שיש לקוות ממנה. להלן תיאר לפנינו סורקוב בכשרון ושפה צבעונית את הנושא מדוﬠ לכל ﬠם וﬠם, ולו להקטן שבﬠמים הנידח והמרוחק יש זכות מלאה לשמור על צביונו הלאומי, ﬠל סימני היכרותו הלשוניים הפולקלוריים ואחרים, ומדוע אסור לתרבות גדולה וענקית לחנוק את כבשת הרש הלאומית של עמים כאלה וכמה יפסיד העולם אם אמנם יחנקו גילויים עצמיים כאלה. דוגמאותיו היו: אוקראינה. עוד עם קטן בתוך גבולות ברית־המועצות. אבל לא היהדות והאידישבתוך דבריו הבחנתי עוד את הנטיה לתאר תהליכים רוחניים בתפיסה מיסטית, סלבואית, של שליחות לאומית, המתבטאת במונחים רליגיוזיים ולא כל כך מרכסיסטיים. משהו מעין השארות הנפש, משהו מעין חיבוט הקבר, משהו מעין געגועים אל ארץ אבות מעבר לכל המכשולים החמריים; טענות, שנישמעו באזני בלתי צפויות ביותר בתוך המועדון של אגודת הסופרים הסובייטיים. אחר כך טען, כפי שכבר סיפרתי, כי הוא וחבריו קראו את קאפקא ואת שאר הסופרים המודרניים, ניהיליסטים כאקזיסטנציאליסטים, אלא שהעם הרוסי יכול עוד להמתין.

לכאורה הרי זו שיחה, שאפשר לנהל בכל חוג סופרים רחב לב. רחב אופק ופתוח לב לשאלות האדם, לספקות, להרהורים פתוחים לכל רוח. דומני, כי מאוד היו מעונינים, כי כאשר נשוב נפיץ את הידיעה כי האוירה נעשתה ליברלית הרבה יותר, בלתי מתוחה ומסבירת פנים לאורח. כדי שנחזור ברושם זה, עשו לא מעט מחוות של רצון טוב וגילויי הכנסת אורחים. מה שראינו ושלא תאם נוסח זה לא היה באשמת המארגנים.

אפשר להתראות עם קרובים, אפשר להיפגש עם נציגים במקצועות שונים ולשוחח איתם במעונם דרך חירות על כל נושא העולה בלבך וישיבו לך בנועם ובאורך רוח; אפשר גם לצאת ולבוא ברחובות העיר בלי שתרגיש בעינים מלוות ועוקבות אותך. אפשר גם למצוא פה ושם גילויי אנושיות יפה ותמימה בתוך העם טוב הלב ורחב הלב הזה. עם כל זה משהו מזהיר אותך, האורח, ולוחש באזנך: פקח עין והטה אוזן ואל תמהר לחרוץ משפט. היום כשהזמן הולך ועובר והדברים מצטלמים ומסתדרים בזה אחר זה ושוקעים או צפים על פי משקלם הסגולי, המסקנות מתחילות להתגבש, ולעתים נראה כאילו הן מרחיקות לכת הרבה יותר מאשר בשעה שהיו הרשמים נקלטים והולכים בכל מקום שבאנו, שמענו כי עתה הרבה יותר קל, כמעט לבלי הכיר, מאשר היה לפני שנים ספורות. אז לא דברו ברחוב. היום הבריות מדברות היום הדבר קל יותר, אבל בעיקרו של דבר מבנה השלטון הצנטרליסטי, המפקח מלמעלה עד למטה, הקובע סטנדרטים וסדר עדיפות למרץ ולהון הלאומי, לא חדל, כמובן, ולא עבר מן הארץ. רק דרך פנייתם אלו העם נשתנתה. אין עוד כפיה ללא משפט. הנקיון, שמשתדלים להשיגו בכל מקום ומקום, חל גם על מערכת יחסים עמוקה יותר. כאילו נעשתה הפניה אלו האדם בדרך זו, הפעל את עצמך ואת רצונך, קבל את המוטל עליך כאילו זה היה רצונך, וכך תהיה שותף לדבר. סיסמאות השלום הן חלק משיטה זו, אין לך צורך להתלונן או לבקש – המדינה דואגת לך, חושבת על טובתך ותיתן לך את האפשר המגיע לך בגבולות תכניות המדינה ומטרותיה. אתה אינך שותף להכרעות, אבל תהיה שותף לתוצאות. מכאן אותו חזיון שקראתי לו קודם: סירוס הפה. כל עוד תהיו מתהלכים בלתי מביעים רצון אישי – תהיה לכם רוח ליברלית יחסית. ואם תאמרו – בנקישת כפתור הכל חוזר לאימתו, הזכורה עדיין יפה יפה בכל פינה.

בני אדם אינם מתהלכים עוד בפחד, כי אם ,,רק" בזהירות. חופש מתוך זהירות. ליברליות מתוך זהירות, לעומת המראות של התקדמות, של נקיון, של אין שיכורים ברחובות, של שדות נאים, של שיכונים נבנים והולכים, של הישגים נפלאים בשטחי מדע וטכניקה – הזהירות הזאת, הילדותיות הכפויה הזו, אי־הדיבור הזה הבלתי אנושי, שהם מנת חלקו של אדם בעיקר.

דומני, כי אחד הדברים הנכבדים ביותר, שהבאתי אתי מברית המועצות, הוא ההכרה הברורה בהכרח של מגע עם אזרחי אותה מדינה. לא כדי לספר להם משהו כנגד דברים שהם חיים בהם. לא כדי להסית אותם כנגד משטרם, אלא קודם כל ובעיקר, כדי להוציא מלבם את ההכרה הנפסדת שהוטבעה בהם על ידי ההדרכה הבלותי פוסקת, כי מעבר לגבולותיהם העולם, שחור, חשוך ורע. כי כל מה שאינו ברית־המועצות הוא מזימות למלחמת השמד.

כדי שתהיה להם קרן תקוה, שהטוב והתקווה לטוב גרים בכל קצות העולם ואם נשים יד אחת – יש להם סיכוי של ממש. כל מה שהם שומעים על העולם שמחוץ להם הוא חד צדדי, מכוון מראש ויוצר הרגשה של התנגדות בלתי מודעת וזו לעתים היא שורש פורה לענה, שקשה יהיה לעקרו לאחר שיקנה שביתה בליבם, דווקא משום שהוא אינו מודע.

אסיים במה שהתחלתי. שאלתי את עצמי איזה דבר יפה אוכל להביא הביתה. לחזור ולספר על מה ראיתי דבר מעודד וגילוי של טוב. קודם כל: העם עצמו. אמנם עני, אבל פתוח, לבבי, והשירה ששרו בקולחוז כאשר היו שתויים למדי היתה משהו, שאינו נסגר בשום מסגרת משטרית שהיא, אבל זה עם שאינו יכול לומר את שתי המלים הפשוטות הללו: אני רוצה. אלא במקום זה כבוש הוא ומודרך להצהיר מה הוא רוצה. אינני בטוח גם אם יש לתלות תקוות מוגזמות בהתרחבות מעמד אנשי המדע הטכני. אין לזלזל אמנם בגידול זה של מעמד אינטלקטואלי, אבל מהנדסים אלה עוסקים בחומר, שאינו מחייב דווקא להוליך ולשאול את השאלות האנושיות הראשונות במעלה חופש האדם, חופש המשטר, מגע של חופש בין אדם לאדם. נושא זה הרבה יותר אפשרי, אולי, במגע בין אנשי רוח: פילוסופים, משוררים, אמנים, מדינאים וכו'.

מגע בין סטודנטים לסטודנטים, בין מורים למורים, בין חוגי ﬠם לחוגי ﬠם, ﬠל מנת שיעמדו דברים ﬠל תקנתם האנושית מתוך שיחה כנה וחופשית, שאינה עוסקת בהלקאת הזולת ובהצדקת ﬠצמך, אלא רואה את ה"צללים" ואת האורות, מכאן ומכאן כפי שהם. אני סבור, כי מגﬠ חופשי בין אדם לאדם הוא מקור הסיכויים הגדולים ביותר.

יזהר סמילנסקי, הפועל הצעיר 21-8-1962