עולם אחד שהיה עולם אחד שאיננו.

לפני מאה שנה בא אבי זאב לרחובות. ולפני שמונים ושתיים שנה באה אימי מרים לרחובות. אבי בא עם אח־סבי, משה סמילנסקי (הדוד משה), ואמי באה עם אחיה יוסף (הדוד יוסף) – כך, שרחובות היא נקודת מוצא אמיתית לסיפורו של כותב שורות אלה, עד שגם לאחר שיצא ובא ובא ויצא – כאילו תמיד חי כאן, ושם משפחתו תמיד חי כאן, בין אם על שלטי כמה רחובות, בין אם על שלטי כמה בניני ציבור, ובין אם על כמה מצבות בבית העלמין הישן, ובין אם עדיין כמזהה כמה בני־אדם חיים של ממש, שמסתובבים ומתהלכים כאן, ברחובות העיר רחובות.

אבל הסיפור שיסופר כאן כעת לא יהיה עדותו של מי שעוד איננו מצבה, על מה שהיה וכבר חרוט על המצבות, ולא יהיה סיפור געגועים על מה שפעם היה ושכמעט ולא נשאר לו פֶה לספר, גם לא סיפור על תולדות אבות משפחתו, ואפילו לא קינה על מה שלא נשאר ממנו הרבה – אלא רק סיפור על שני עולמות, עולם אחד שהיה ונגמר, ועולם אחד שישנו ובעצם המשכו, ואיך מה שהיה – היה, ואיך מה שישנו – הנהו לפניכם, לטוב ולמוטב. וגם הסיפור על שני העולמות לא כאילו על עולם אחר שהיה כולו זוהר, ועל עולם אחר שכולו רק האפור המצוי, ובקצרה, לא סיפור על היה היה, ולא סיפור של מוסר השכל.

ומה בין תיאור, דלגני ולא מדעי, של עולם אחד שהיה, לעומת מראהו של עולם אחר שישנו, ושלא יתואר מפני שהוא כאן בחוץ, וכל אחד יכול לצאת, אם ירצה, להשוות השוואות ולהרהר הרהורים.

ומנין יודע המספר איך היה פעם העולם שנגמר ואיננו עוד? מזיכרונו הבלתי־מוסמך וממה שנדמה לו שהוא זוכר ולא ממציא, קצת מסיפורי אבותיו ובני דורם, אם אינו שם בפיהם דברים שלא אמרו, וקצת מגווילי כרך השבועון "הפועל הצעיר" משנת תרע"ג-תרע"ד (1914), שהוריד מן המדף הגבוה שבספרייתו, נישב אבקם ועלעל בהם, נסחף מפעם לפעם לסיפוריהם המצהיבים.

urizvi
דף מכרך תרע"ג-תרע"ד של "הפועל הצעיר"

ועוד מלה מקדימה על השבועון הזה "הפועל הצעיר", שהיה גם שם מפלגת פועלים אחת, שהיתה מתפלמסת בלהט עם אחותה מפלגת "אחדות העבודה", ששם עיתונה היה כמובן "האחדות", וששתיהן היו מתפלמסות בלהט עם עיתון "הקאפיטליסטים" שנקרא "החירות", ואילו בראש "הפועל הצעיר" היתה מתנוססת בכתב רש"י "הפרוגרמה", הקובעת החלטית כי "תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – התרבותו של הפועל העברי בארץ־ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה", שמסבירה, בין השאר למה אבי והדוד משה שאך ניצלו חיים מבעירת הקדחת בחדרה באו לרחובות. ואבי נולד בפעם הראשונה באוקרינה ב־1873 וכעבור שש־עשרה שנים שב ונולד בחדרה ובעוד שדודי הלך ונעשה איכר, הלך אבי ונעשה פועל, כזה שכל היום היה עובד בכרמים ובערב היה יושב לאור העששית וכותב חצאי לילות ל"הפועל הצעיר", וגם יסביר מדוע אמי ואחיה הדוד יוסף, שעלו בוערי ציונות ובאו לרחובות, והדוד יוסף הלך לעבוד בכרמים ובלילה לאור העששית היה יושב וכותב חצאי לילות ל"הפועל הצעיר", כשאמי יושבת כל היום ותופרת כותנות, ובלילה אם לא יצאה לשיר על הגבעה, או להתווכח במטבח הפועלים, היתה יושבת וכותבת חצאי לילות להוריה בגולה ומחברת את הכפתורים, ובשקט משוררת את השיר הנצחי ההוא – "לבי מנבא אביב מזהיר, רענן פורח…"

ואילו בשבועון עצמו תמצאו עולם ומלואו, בעברית של אז, ובדפוס הידני של אז, כשרוב הנדפס אינו חתום בשם כותביו, אם לא רק באות אחת ובראשי תיבות וכינויי עט, הכל מרוב צניעות, ומרוב הכרה רצינית כי לא שם הכותב עיקר אלא התוכן, 

fp
עמוד השער: שימו לב ל"פרוגרמה" בכתב רש"י, ולשמות המחברים בנוטריקונים.

שימו לב, התוכן עיקר. כך שאת אבי תמצאו כ"ז"ס" וכ"בן ישראל" וכ"ב"י", וגם כ"וופסי" (וולף סמילנסקי) ואת חבריו כ"מקומי", או כ"תמידי", או כ"ציוני", או כ"פועל", וגם כ"תושב", וגם כ"ארעי", ואת ברנר תמצאו כ"בר־יוחאי", ואת יעקב רבינוביץ’ כ"י.ר.” מלבד כל מיני "א.”, “ב.”, ו.”–ה.”, וכך גליון אחר גליון של אלמונים חסרי־שם שהליטו פניהם בציבור, אף־על־פי שהעולם הקטן של אז ידע בדיוק הכל, אלמלא שהצניעות מחייבת.

ואילו דווקא "העולם הקטן" הזה עשה את יחודו הבלתי חוזר, ואת אישיותו המובהקת של כל מקום ומקום: רחובות היתה אז רחובות, וראשון־לציון היתה ראשון־לציון, ונס־ציונה היתה נס־ציונה, ועקרון עקרון, בלתי ניתנות להחלפה או לטעות, כל אחת ואחת וצורתה שלה. לא כמו היום שאם תורידו אדם חבוש עיניים לתוך אחד הרחובות ותפקחו עיניו ותשאלו איפה אתה כעת – אין שום סיבה שיידע אם זו ראשון או רחובות.

ומפני מה ככה? מפני שאז היתה כל מושבה כמין אי, ממש אי, מוקף ים פרדסים, שהיו מוקפים ים ערבים, שהיו מוקפים ים של אין־כלום, שהיה מוקף אין־קץ מישורים בלתי נגמרים אלא בחולות ובים, או בגבעות ובהרים – ארץ ענקית, לא ידועה, וריקה־ריקה, ורק נמשכת אין־קץ ומקיפה הכל, כהקף האוקינוס את האי. ואמנם, אין כמו אי לשמירת אישיות עצמית. האי שומר תרבות פרטית, לאי יש "גאוות יחידה", באי יושבים אנשים יחידים ומיוחדים, לאי יש פרטי נוף מיוחדים, יש מבנים מיוחדים וחקלאות מיוחדת – עד שרק ברבות השנים, לאחר שיובש הים והאי חדל מהיות אי, כשהכל נעשה ליבשת מחוברת אחת, מאוכלסת כולה מפה לפה, ואין עוד פרדסים סביב, ולא כרמים, ולא חולות ולא ערבים ואין עוד סביב חישוק עולם עוין, המאיים תמיד, כל מעגל הארץ האחרת, המפחידה בזרותה, כשם שגם קוסמת בלא־שייך שבה, ובלועז ובנכרי, והלא נודע.

ואילו מיד כשנגמרו כל האיים, נגמרה גם הארץ הישנה – והשיכון כבש הכל. בהכרח לא יגונה וגם בלא הכרח ובמגונה, שיכון ההכרח קצר הטווח, הפתרון הנחפז להיפטר, עם חכמת השכל הקצר, עם התכנון המספיק לקבצנים, עם ביצוע הקלקול הנמהר, ובית נוגע בבית, ורחוב ברחוב, ואין־חצר באין־חצר, זו לחוצה בזו, והתנועה נלחצת ביניהם, והחניה נלחצת ביניהם, וכלום לא ישביע את השיכונים הרעבים לעוד שיכונים: תל אצל תל, נוה אצל נוה, רמת אצל רמת, וראשון נוגעת בנס־ציונה שנוגעת ברחובות, ורחוב הרצל אחד רץ מחדרה עד גדרה, ורק הרחובות המצולבים לרחוב הראשי עוד נושאים פה־ושם לפליטה שמות פרטיים כבנימין, כיעקב וכעזרא.

באופן שהיום אין עוד רחובות ואין עוד ראשון, ולחינם מנסים להבדיל ביניהן. הכל תל־אביב, הבולעת הכל, ממעכת את ייחודו של מקום, ומשאירה מעונות ללינת הלילה, זהים בחוצם וזהים בתוכם וזהים בריהוטם, וגם בבדל הגינון שמתחת לעמודי הבית. האם טוב שכך קורה? אין לזה תשובה. זו דרכו של עולם, כנראה. האדמה קצרה והצרכים רחבים, האמצעים קצרים והתביעות מרובות, והזמן לוחץ והדמיון העייף נלחץ – והשם רחובות שוב אינו אומר רַחבוּת, אלא רבע טיפת נוסטלגיה נעלמת והולכת, כי מרגע שנגמר בידול האיים, נגמרה גם אישיותם העצמית. התחילה גיאוגרפיה חדשה, היסטוריה חדשה, ורחובות חדשה – לטוב? למוטב? מי יודע.

נחשול בתי ראשון הנה כבר עולה ומציף לקראת נחשול בתי נס־ציונה ונחשול בתי רחובות הנה כבר קם ומציף לקראת נס־ציונה, ועוד מעט וייפגשו נחשולי הבתים, מכסים את הפרדסים שנעקרו, את הכרמים שנעקרו, ואת החלקות המעשיבות שביניהן, ואת גבעות השיחים שביניהן, על הסביונים ועל האיריסים ועל הקורניות ועל הלטאות, אשר כמובן אין להם ערך, והכל כבר מרוקע יפה וסלול יפה וכבוש היטב, ולגמרי.

rehovoth
רחובות 1909, 19 שנה אחרי יסודה. העדר חוזר מן המרעה; הרחובות אינם סלולים.

אלא שגם עוד בימי היותה אי מוקף ים, לא היתה רחובות אחת אלא לפחות שלוש. היו כמובן האיכרים, שוכני הבתים, והיו הפועלים שוכני הזוויות, והיו התימנים שוכני החוּשוֹת, מלבד הערבים, כמובן, שהציפו את היום ונעלמו עם לילה. למעט אותם שהתגוררו ברפתות ונעלמו בשבתות.

כמובן, שאין איכר אחד ואין האיכר הטיפוסי, וכל "משפחות האדמה" שגרו ברחובות, היו זעיר אנפין של עולם ומלואו. החל באיכרים שרק איכרותם ומלחמת הישרדותם מילאו את חייהם מאופק עד אופק ובקושי – ועד כאלה שהלילה בא להציל להם את מחציתם השניה שלא מצאה ביטוי מושכל ביום: מכאלה שהספיקה להם יידיש, רוסית וקצת עברית, ערבית, ועד כאלה שמלבד עברית ורוסית גם קראו ודיברו צרפתית, גרמנית ואנגלית: היו אחרים שגררו לכאן מנסיעותיהם מעבר לים ארגזי ספרים כבדים, שפרקו אותם אל ספריותיהם הכבירות, והיו כאלה שרק הסידור היה להם הספר האחד והיחיד, פה ושם פרטו הבנות על פסנתרים, ופה ושם התיבבו בכלות הנשמה שירים רוסיים, אם לא סילסולי תימנים. אל הפרדסים רכבו על חמורים, ורק בודדים על סוס, ואת פרות כולם היה מכנס בוקר־בוקר הרועה הערבי, ומחזיר ערב־ערב, כשהוא צווח בקול מרוסק את שם האיכר שלשערו הגיעו, ומטיל במיומנות את מקלו בפרה סוררת ובקללה מהודרת.

האיכרים היו יסוד הכל, ומידם הקפוצה או הפתוחה ניתנה העבודה לפועלים האשכנזים, לתימנים וקודם־כל לערבים. הללו היו באים בוקר־בוקר במאותיהם, בעוד הפועלים האשכנזים נעו בין שמונים למאה, וכמותם גם התימנים, אלא שהפועלות האשכנזיות לא אבו לעבוד עבודה פחותה מעבודת האדמה, הכרם או הפרדס, בעוד הפועלות התימניות לא מאסו גם בעבודות הבית, כעוזרות המנוצלות היטב על־ידי האיכרות.

האיכרים היו בעלי המשק, בעלי הבתים, בעלי בית־הועד, בעלי בית־הספר, בעלי בית־העם ובעלי בית־הכנסת, והפועלים לאחר שהיו המומי עייפות יום העבודה, עייפי המעדר והמזמרה, שהיד הענוגה והלבנה לא התרגלה אליהם עדיין, התאספו לוויכוחים אל תוך הלילה איך יקום החזון, הגדול מן היש, ואיזה יפה יהיה האדם העברי החדש. בעוד הפועלים התימנים היו בלועים ראשם ורובם במלחמת הקיום השנייה, לאחר שסיימו את יום העבודה המפרך הראשון, כפופים בחצרם לעשות לבנים בלי חומר.

שלשה מעגלים היו שם, שכמעט לא התערבבו זה בזה, ואף־על־פי שהיו משולבים זה בזה כל היום הארוך, הלילה הבדיל ביניהם. אלה חזרו אל נווה ביתם ואל שולחן בית־האב, מתחת למנורת הנפט הגדולה, ולהלכות בית כבדות מסורת, ובין בית לבית מפרידה החשכה: ואלה נתלקטו במטבח הפועלים או מתחת לשמי הכוכבים, לאכילת הרבה לחם, לשתיית הרבה תה ולפתרון הרבה משאלות העולם: ואלה שקעו בדחקות צפיפות קיומם, שפועים בו תינוקות ומהסות אותם אמהות טרודות, ונר מבליח עליהם.

ואילו אותם הפועלים שנדחקו זה לזה במעגלם תחת שמי הכוכבים – הם דווקא ראו עצמם כמרכז הכל ובלב העולם. נבדלים גם מן האיכרים נותני העבודה וגם מן התימנים אחיהם לעבודה. נלהבים לצדק החברתי, תובעי העבודה העברית, וחוזי עולם השוויון, אבל לא חולים ולא מתרגשים משכר התימני שעבד על־ידם, שהיה תמיד נופל משכרם, ומאליו מובן ששכר הערבי נפל משכר כל יהודי. זה דווקא נראה כסדר מובן והכרחי. הצדק לא צעק והשוויון לא שיווע, והאדם החדש של החברה החדשה לא התרגש מן החוק שהאשכנזי הרווק יהיה משתכר עשרה גרוש תורכי, התימני המטופל שבעה, והערבי כמובן רק חמישה, כשהוא מבוגר, והנער כמחציתו. הפלא הוא שהתימני ידע לחסוך גם משכר הרעב, והערבי ידע לחסוך גם מפחות ממחצית השכר, ואילו הרווק היחפן, גואל העולם, ששכרו היה גבוה משל כולם, הוא בקושי התקיים מן היד אל הפה. וכך, עובדים יחד ביום העבודה, היו נפרדים עם לילה, וכל קבוצה לעצמה נשארת מוקפת בחשכה שלה, מדברת אחרת, חולמת אחרת, סובלת אחרת, שרה אחרת, ומקווה אחרת ליום יבוא.

teimanim
ידיעה בכרך הנ"ל.

רבים סיפרו על יום העבודה במושבה בימים ההם. מפעמון השחר עד פעמון הערב. אבל מעט מדי סיפרו על הלילה. לא ליל המחולות על הגורן, או ליל האזעקה הסגרירי, אלא הלילה הרגיל של כל השנה. איך רחובות החול, אם לא היו מרובצי מרבדי חושך, ולמה ההליכה לישון היתה מוקדמת והקימה בבוקר היתה מוקדמת, ורק לא להישאר בחושך הארוך. חושך הפריד בית מבית, ורק עששית הנפט דלת האור היתה מקבצת סביבה את בני הבית. ומיד היה מתחיל האומץ – לצאת אל השירותים שבחוץ היה מבצע של אומץ, ולחזור מביקור שכנים היה מרוץ בהול בחול. חושך היה בכל, מדבר חושך בלתי נפסק המכסה כל, אור מבליח מחלון כלשהו, ועוד הבהובי כוכבים רחוקים, היו כל מה שנשאר מן העולם. חושך ושקט, אין סוף חושך ואין סוף שקט, מלבד פה ושם פרה, או פה ושם חמור, או פה ושם תנים, שהעזו להתקרב מרוב רעב, או הצבוע לעתות בָּלהה – שקט ללא קרקעית וחושך ללא גבול.

כל בית – אי אחד מוקף חושך וכל המושבה – אי אחד מוקף חושך, סביב, סביב, הפרדסים – חושך, ואדמות הערבים שמעבר – חושך, והאדמות של אף־אחד שמעבר לכל – חושך, וקשה להאמין שאי־מתי ייגמר החושך, או שאי־פעם יאיר איזה אור. אין כלום. גמור. ולכל צד. חושך. כמו רק איזו ספינה קטנה נשארה שכוחה בים של זוועת חושך. וכל־כך שקט עד ששומעים את דכי הים מעבר לקירות הדקים.

אבל, כמובן, לא כולם ולא הכל. יש תמיד גם גיבורים בלתי נכנעים לשום חושך, לא רק השומרים המכורבלים באדרותיהם, המשרוקית קפואה בידם זו והמקל קפוא בידם זו – אלא הנה למשל טוביה מילר בביתו המיליונרי בן הקומותיים, עדיין בכורסתו, המנורה מרובת הקנים מעליו והספר שאך זה הגיע פתוח לפניו, ואצבעות ידו תומכות מצחו הגבוה; או הנה משה סמילנסקי, המנורה המסוככת כחול מעליו, והוא יושב לשולחן טובל עטו והעט יוצא ורץ נייר אחר נייר, פה סיפור מחיי ערב, פה מאמר לעיתון החירות, פה מכתב למערכת הפועל הצעיר, ופה שרטוטי־חפז של כמה הרהורי לב כואב. ופה ושם גם רישומי געגועים מתפייטים שהם: או הנה אל שולחן המטבח, במבנה הקטן שבירכתי חצרו של הנפח קריבצ’נקו, עששית הנפט הקטנה לפניו רכון לו ז"ס, בשקט־בשקט שלא להעיר את מרים או את ישראל הקטנטן, וכותב בַדקות שבאותיות מה אפשר ללמוד מן ההתיישבות בארגנטינה – ומניין לו לז"ס לדעת על ארגנטינה, אם לא מחבילת הספרים שהגיעה ומצרור העיתונים שהגיעו, בגרמנית וברוסית, והוא לומד מהם ורושם בפנקסיו ובדקות שבאותיות, רשימות מחכימות וטורי מספרים אין קץ, ומסכם לטובת חבריו הפועלים, מה ניתן ללמוד מן ההתיישבות הרחוקה ההיא; או, הנה דוד שמעונוביץ שלא נח לבו, וחוזר ובודק לאור מנורה גבוהת רגל את ניקוד האידיליה "ביער בחדרה", ואינו מרוצה עדיין מן ההקסמטרים שבסוף הפרק; מי עוד? גם ד"ר מוסקוביץ, שהשאירו לו נר דולק במסדרון, שלא יגשש דרכו בשובו עמוק בלילה מביקור החולה שהוזעק אליו; אולי עוד אור פה ושם, אל ילד בוכה? אל פרה ממליטה לאור מנורת שדה מעשנת? או זה המקובל התימני שקם לקרוע חצות בסילסוליו המתכרכים אין־קץ אל קץ הפלאות? אלא שלבסוף, תמיד, בפלא חוזר, מתחילים פאתי השמיים להווריד והאור החיוור מתחיל לחלוץ גושים מן האפלה. עוד לא בוקר וההתעוררות כבר עוברת מקצה לקצה, מתעוררת לה משפחת האדמה, קולות קוראים וקולות חוזרים, חולבים את הפרות, ומקוששים גבבא להדליק את הטאבון שבחצר, ובבית המלון החדש של אפרים חרל"פ כבר אפשר לבוא ולהשוות את מה שפורסם השבוע ב"הפועל הצעיר" על מלונו "המתנוסס על הדרך",

malon

אם אמנם הוא "ערוך ומסודר בטעם אירופי עם אמבטאות ומזרקי מים", ואם אמנם כה טוב האוויר אצלו והוא אכן "אוויר טהור ונעים וגם מענג ומשעשע", האוויר, כשם שאפשר להיכנס ולטעום את "המאכלים המצויינים" שהבטיח. מתעורר וכבר מקיש בפטישו הנפח פריגוז’ין החסון, מתעוררת גם האלמנה בתיה מקוב, זו שגרשה את בעלה שלא רצה לעלות ארצה, וכעת לבדה ובגבורה היא נאבקת להישרד, ויוצא לו גורדייסקי ומתפהק ברעש ובעסק גדול לפני שירתום את הפרדות וייצא לכרם. וזיידין יוצא להשקות את משתלת החושחשים שלו, ופאדובה לפתוח את המכולת עם החלבה והלחם והדג מלוח, והפועלים מתעוררים קפואי טל, והלילה לא היה בו די לחילוץ אבריהם העייפים כממולאים עופרת. ועוד רגע הפעמון, ויוצאים לעבודה.

אבל אסור שיתקבל הרושם שרחובות שלפני מלחמת העולם הראשונה היתה אופרטה של י־חלי־לי, י־עמלי־לי. החיים היו קשים לרוב האוכלוסיה, גם האיכרים וגם הפועלים עסקו בבת־אחת גם במוצקות החיים היום־יומיים וגם באיזו תלישות אוורירית שהיתה להם בלתי־נגמרת, הכל היה שם תמיד ערב קריסה, הכל היה שם תמיד מתמוטט והולך, תמיד היתה דאגה, תמיד אח־ווי, תמיד איומים על עצם הקיום, ותמיד גם סדר־יום שנראה איכרי ומבוסס. האם המוצק הזה היה האמת־מארץ־ישראל? או האווריריות הזו והמשבר? האם מי שעשה מאזן וראה את כל הסך־הכל, יצא אז וידיו על ראשו, או מי שעשה מאזן וראה את כל הסך־הכל, יצא אז ולבו גַאָה? בין כך ובין כך, מי שהיה יורד ומבוסס בחול של רחוב יעקב למשל, ופניו מזרחה לעבר בית־העלמין, היה רואה לפניו את מוצקות המפה החקלאית, את איתנות מעגלי סדר השנה, פרדסים עמוקי ירק, וגמלים נושאי תיבות הדר, כמצויר בתמונות, או בקיץ הגמלים הנושאים הרי שקדים לקילוף בחצר האיכר, מבעיתים להקת תרנגולות מנומרות אדום וזהוב, ומפריחים ענן יונים מפחי השובכים הצמודים לקירות, או העגלות השוקעות עד סרניהן מכובד הסלים השחורים הממולאים ענבים זבי צוף שחור מעוטר דבורים עליזות, ופמפום פריטות המנועים כפעמת קלרינטים, וכל תרבות בתי האריזה, או בערב כשהעדר היה חוזר גועה ומטריז טפיחות לחות של פרש, וגופי פרות גדולות נדחקות במהומה שהרועה במיני גרגורים ושריקים השתלט עליה, מוליך כל שתי פרות או שלוש לחצר בעליהן: או בלב החורף בשבט, בוקר אחד וענני פריחות השקדים העטיפו לפתע את המדרונות ההם, ענני פריחה שמי שנשם אותם והוא ילד, כלום בעולם לא יוכל לבוא במקומם ליופי ולהתרוננות, או פריחת ההדרים בפרוס הפסח, שעד היום לא צלה המגומד והעקום עוד עוצר אנשים לנשום חריפות ריחה ולהיאנח.

הקיץ היה קשה והחורף היה קשה, וקשה מכל היה העתיד: מה יהיה? שלוש האוכלוסיות לא היו בטוחות בכלום: לא ברווחי החקלאות, לא ביום העבודה מחר, וגם לא די לחם לרעבים. מפעם לפעם ירד היאוש וכמעט כיבה הכל. ומפעם לפעם יצאה הרינה כי הנה תהיה אולי תקווה חדשה. לא זו בלבד, אלא שכל קבוצה חיה לבדה ובינה לבין עצמה. פולמוסי העבודה העברית הפגישו לעתים את הקבוצות לריב מר. שכר העבודה הדחוק ליום עבודה אין־סופי המריד את אלה נגד אלה. הפועלים בעיני האיכרים היו "שמנדריקים" יחפנים, פורעי המידות הטובות ומופקרים ללא מסורת, והאיכרים בעיני הפועלים היו קמצנים צרי־מוח שהתעלמו מחזון התחיה. והתימנים שהיו סבלנים כלפי חוץ, אגרו יותר ויותר זעם על תחתית המדרגה שהודחקו אליה.

shmend
הפועל הצעיר, פברואר 1914

באסיפה גדולה (יותר ממאה משתתפים) וסוערת של האיכרים יצא משה סמילנסקי (פברואר 1914) והוכיח את חבריו שעליהם לזכור כי הם לא באו לארץ כדי להרוויח כסף, שכסף אפשר לעשות הרבה יותר בחוץ לארץ, ושמי שבחר לחיות בארץ בחר בה כדי להשתתף בבניינה, ואפילו אם יקריב קרבנות – ואילו מי שחרד על הפרוטה הוא לא ראוי להיות בין בוני היישוב, ושאסור שכל מה שאינו בדל"ת אמות ה"קַבָּק" יהיה חסר־ערך בעיני המתיישב, ויזכור שקימוץ בפרוטות אינו מדיניות.

ואל הפועלים פנה מ.ס. (מאי 14) ותבע מהם שלא לנהוג בחוסר אחריות, שלא לנהל דמגוגיה מפלגתית, ושעבודה פירושה עבודה, ובלי שביתות, בבקשה, ובלי איבה לנותני העבודה, ובלי לשכוח שהיישוב צריך להיות מאוחד בכל הנוגע לבניין הארץ. כמובן גם האיכרים ענו לו, כמובן גם הפועלים ענו לו, כמובן גם הוא ענה, גם לאלה וגם לאלה, כל אותה שנה, וכל השנים הבאות, ועד היום.

14may

ושוב ירד הלילה, והחשכה הטביעה הכל, ומי שניצל והתכנס אל משפחתו, ומי שניצל והתכנס אל עדת חבריו במטבח הפועלים, כדי שלא לטבוע בחושך. על מה דיברו סביב שולחן המשפחה לא נודע, אף כי אפשר לשער, אבל מה דיברו במטבח הפועלים מפורסם וגם כתוב ב"הפועל הצעיר" ובשאר כתבי העת: פעם אחת בא יעקב רבינוביץ ודיבר על "הספרות העברית החדשה בתור ספרות התחיה", ופעם אחת בא פיכמן ודיבר על "הכוח והצירוף בשירה", ופעם אחת היה זה א. ציוני שדיבר על "מן הפועל אל העובד", כי העובד הוא בעל ההכרה והפועל הוא רק האדם כמכשיר, או שלמה צמח שטען יום אחד לפני חבריו הנבוכים, כי אי־אפשר שכל האידיאה הגדולה תתבטא לבסוף רק בכך, שהיהודי יהיה משתווה במעדרו עם הערבי הזה, וקמו אז עליו וענו לו מכל צד, וגם אהרון דוד גורדון קם וענה לו, והוא ענה לו ולכולם, כל אותו היום, והם ענו לו כל אותו הלילה, גם הוכיחו לו וגם כמעט ניצחו אותו ואת החושך ואת הלבד.

אבל כמה מן האיכרים היו נאותים לבוא ולשמוע שיחות על דוסטוייבסקי? או על מרקס ועל קרלייל ועל "המשתה" לאפלטון? או על חיי גיתה, או על תרגומו של ש. בן־ציון ל"אטא טרול" של היינה? שלא להזכיר שיחות על "תולדות הקולוניזציה", או על "כוחו של ההמון העובד" – מי מן האיכרים היה לו ראש או לב או עברית – לכל מיני שכאלה, מלבד אולי נער פה ושם או נערה, לחרדת לב אמה, שלבה הלך שבי אחר הרוח החדשה וגם אחר איזה נער מתולתל אחד בוער עיניים?

haine

בעצם, שלוש תרבויות נגעו פה זו בזו ולא נגעו, לא רק שלוש קבוצות משקיות, ולא רק שלוש אידאולוגיות חברתיות מסורתיות או לשוניות, אלא ממש שלוש תקוות שונות, מעבר לחזון המשותף על תחיית היישוב החדש. לאיכרים היתה המושבה התחנה האחרונה, וסוף המסע בארץ, ומשם היה להם אופק החיים. אבל לפועלים האשכנזים היתה המושבה רק כמין תחנה אחת בדרך להתיישבות, שם באיזה עמק רחוק, וגם ההתיישבות ההיא רק כסדן ליהודי החדש, ורק כקטע בבניית העולם החדש, ואילו התימנים עוד היו המומים מן השינוי שנפל כאן על חייהם ונואשים ממלחמת הקיום מיום ליום. בעוד שהקבוצה הגדולה מכל, זו שבאה מצדו השני של הגבול, קבוצת הפועלים הערבים, הם עדיין לא התבררה להם אפילו הבעיה הפלשתינאית, אף כי כבר התחילה מעסיקה ומטרידה את הערבים שבעיר, ותהיה הולכת להיות חומר־נפץ.

וכך, בתרדפה סיזיפית אחר המיפרק האחרון של היבלית באדמה הבתולית שעליה יינטע הפרדס המפונק, הצמא תמיד לעוד השקעות עד שזהבו יימכר וייהפך לזהב, בחציבה פראית בקרקע הטרשית בכוח מעדר כבד ובידים חלושות אבל רצון נחוש, חפרו האשכנזים ובסוף המענית כשנפלו שדודים הרימו עצמם בכוח כדי להמשיך בוויכוח שמן הלילה על עולם המחר, והמים בכד וחופן הזיתים וקרע הלחם עם החלבה, נבלעו מפני שהם היו צעירים, אבל ללא שום חשיבות, מפני שכאלה הם חיי החלוצים. גם התימנים דלי הבשר וארוכי הפיאות חפרו ולא פיגרו, ובהפסקה מילאו פיהם במין עשב חריף ללעיסה, ותמהו לוויכוחים המופלאים מהם, וכן הערבים, מן הצד, בצעו מפיתם, כלל לא מותשים ורק מגחכים להם אל שפמיהם לשמע הקולות והברקים של חיוורי הפנים ורכי הידיים שבאמצע.

מעליהם, קצת מן הצד עמד המשגיח, נאמנו של האיכר, משתדל להיות גם נחמד אל כולם וגם קשוח, והפרדסן עוד מעט יגיע על חמורו לראות על מה יוצא כספו המעט, שכה קשה להשיגו, ויעיר ביידיש למשגיח ויחטט בקצה מקלו בעדור אם לא נתעלם שם איזה פטר זנב יבלית, שיקום בלילה ויכסה מחדש את כל אדמת הפרדס – תקוות איכר עני, תקוות עם עני, כי הנה מעדר אחר מעדר, הולכת וקמה מן השממה ארץ הפרדסים, כולה משקה – וזהב יהיה בארץ.

אבל לא רק זהב. כי מה שחסר מכל היתה המוצקות, שתהיה כאן סוף־סוף מוּצקות: אדמה מוצקה ומציאות מוצקה ועולם מוצק. שיהיה באמת יציב, בלתי מוטל בספק, בלתי מפחיד באי־הוודאות הנצחית, בלי המה־יהיה מה־יהיה הניצחי, ושלעולם הסובב יהיה מרכז ממשי, ושיהיה בטוח, אלוהים אדירים, שיהיה בטוח, ושהארץ המובטחת תהיה אמנם בטוחה, מוצקה ויציבה. ושלאדם היהודי הזה יהיה מקום בטוח בעולם מוצק, וכי אי־אפשר שיהיה במקום כזה? הו, אשרי מי שעשה לו מקום ויש לו, אשרי מי שהשריש שורש של קיימא במקום בטוח.

ואחר כך נגמרה השנה, והיתה מלחמת העולם הראשונה, וגם בא הארבה, ואחר־כך באו האנגלים, ובאה העליה השלישית ועמק יזרעאל נגאל, והיה חוסר עבודה והיו מאורעות, וחולדה נשרפה והאירה את חצי השמיים, ובאו עוד עולים, והשקדים נעקרו ונהפכו לפרדסים וכרמי ענבים נעקרו ונהפכו לפרדסים, וכבר מזמן איש לא היה מגדל טבק, והיקב לא עשה יין, ורק עוד מעטים עוד היו מגדלים ירקות או פרות או תרנגולות, והכל נעשה גדול יותר, סלול יותר, כבוש יותר, מתוחכם יותר, ומכון ויצמן והפקולטה, וכבר לא נוסעים לרחובות ברכבת, ומקרטעים משם בחולות העמוקים אל המושבה, וגם "דרום־יהודה" נעשה לאגד, ונעקרו הפרדסים עושי הזהב, ונעקרו משוכות האקציות עם פרחי הזהב, ונתערער ללא שוב איזה שווי־משקל מיוחד שהשיגה הווית המושבה. ואחר־כך נגמרה המושבה בעלת השם והצורה האישית, והלכה ונעשתה לעוד סתם עיר, עוד סתם מקום חסר צורה ופרצוף אישי, עוד סתם מקום אחד חסר אישיות.

ואחר־כך היתה מלחמת־העולם השנייה והעולם נשתנה, ושמועות נוראות על שואת יהודי אירפה, ומלחמות קודם המדינה בערבים ובאנגלים, וההגנה ואצ"ל ולח"י, ומחביאים נשק בסליקים, והרחובות כבר סלולים ויש מדרכות ובתים ישנים מפנים מקומם לחדשים מהם, גבוהים מהם, סתמיים מהם, ופתאום וכבר יש מדינה ובית־קברות צבאי, וכל האיים של המושבות הים שביניהן יובש, והיו ליבשת רצופה אחת, ותל־אביב כבר שולחת זרועות תמנון אדירות התופסות כל חלקה טובה, וכל חלקה נטועה וכל חלקה פרועת אקליפוסים אחרונים, או ג’וּמזים יתומים, וכל חלקה שהיתה נושאת בית אחד, שהיה שונה מבית אחר – והכל, כמתוך ממלחה גדולה, אחת, הלך וניזרה על הכל, הלך וזרע את ממלכת השיכון השלמה.

ורחובות? איפה רחובות? אתם יודעים? צאו, שאו עיניכם, הביטו סביבכם – איפה היא רחובות?

יזהר סמילנסקי, דבר־השבוע, 30.3.1990
(דברים שנאמרו ביום־עיון למאה־שנות רחובות, שנערך במכון ויצמן)
mehagrim
הפועל הצעיר, מאי  1914
yafo
הפועל הצעיר, מאי 1914

עיורה של מושבה.

אילו באתם לכאן לפני שנה ﬠוד הייתם יכולים לראות על מרפסת הבית הזה, הבית המיוחד הזה, אחרון כמﬠט לדור של בתים כאלה (וראו את תחרת הﬠץ שעוטרת לכרכוב הגג!),

saba-zeev-1906
אספת פועלים בבית דונדיקוב, 1906. שמאלי בשורה הראשונה – זאב סמילנסקי, אביו של יזהר.

גברת קשישה אחת, עדיין יפה וכולה חן ועדינות שבירה, יושבת בכתם האור שﬠל האריחים האדומים ונחה לה בחום אחרהצהרים, האקליפטוסים האלה מרשרשים לפניה והחצר הגדולה והריקה כמﬠט, מבדילה בינה ובין העולם שמעבר לגדר כאילו כאן לחוד ושם לחוד.

שוב לא ניראה אותה. לפני שנה נפטרה לבית עולמה בת מאה שנים, והבית נתרוקן, כמו החצר הזאת, והרחוב הניבדל שמﬠבר לגדר מאיים כעת לפרוע פנימה ולנחול את החצר ואת הבית ואת הﬠצים, ולﬠשות מהם שיכון רב קומתי, כדרך שנעשה כבר מזמן בבתים מימינם ומשמאלם ובכל הבתים והחצרות שפעם ﬠמדו כאן.

רחוב יעקב שמעבר לגדר הזו ראה פﬠם ימים אחרים. פעם היה הוא הרחוב הראשי במושבה השקטה (שקטה למרות הפעמון הגדול שהיה תלוי בפתח החצר הזאת, בראש הגבﬠה, ושצלצוליו הקצובים היו פוסקים סדר לכל יום יום חדש) עד ליום שהﬠולם הקטן ובﬠל הצורה המסוימת הוחלפה לו צורתו ונﬠשה מאז לעולם אחר, שונה לחלוטין: הפﬠמון נילקח, הצלצולים תמו, השקט תם והצורה נגמרה.

משפחת דונדיקוב, שהיתה בעלתהבית המסוגנן הזה, היתה בין ראשוני רחובות. קרקעות הרבה היו להם, רובם ממש בתוך מה שלימים הפך מרכז השטח העירוני של העיר הגדולה, זו שקמה על מקום המושבה הקטנה. באופן שהרבה מן העיר ניבנה על מגרשי דונדיקוב לרבות המגרשים שעל הגבﬠה הזאת, שפעם בשכבר הימים בהרבה חיוכים קריצות ורמיזות, והיום בלא מﬠט געגוﬠים היו קוראים לה בשם המבטיח "גבעת האהבה": רחוקה, פראית, ונטושה לזוגות המתבודדים.

רחוב יעקב הזה שלפניכם, היה ﬠוד לפני קום המדינה רחוב של חול, משמﬠ, לא סלול ולא כבוש, והולכיו פשוט בוססו בחול בקיץ וברפש בחורף. בוקר בוקר היו נאספות מפתחי כל חצר הפרות בגערות הרוﬠים בדרכם אל המרעה.

rehovoth

והפיקוסים האלה המחפים כﬠת על הכביש שכאילו עובר במנהרתם, לא היו אז. במקומם היו ﬠצי תות, גזומים היטב בחורף כבתספורת קצרה, וירוקי צמרות מכודרות בקייץ, מעדן תאווה לתולעי המשׂי ומקלט מחבואים לזאטוטים.

והיו אקליפטוסים. מה אתם יודעים. כאלה אין ﬠוד. אלה שבחצר דונדיקוב הם כשרידים דלים מאלה שהיו. מזכרת עצובה לקהילת האקליפטוסים הראשונים שחיו כאן באדיר. מכולם זכורים שניים. הנה זה האחד שכאן, עם החטוטרת הזו: פצצה נפלה בדיוק כאן מאווירון מצרי ערב מלחמת הﬠצמאות, הרסה את בית המועצה שעמד כאן ונתקﬠה בגזﬠ הﬠץ הﬠנק ולא יכלה לו אלא בצלקת זו: בלﬠ את הנפץ ולא נודע כי בא אל קירבו.

והאקליפּטוס האחר אותו לא נוכל ﬠוד לראות.

הוא האקליפּטוס שצמח פעם בחצרו של הדוד משה. לא היה ﬠץ גבוה ממנו בﬠולם, ולא נמצא גזﬠ רחב ומוצק מגזעו. סמל למוצקות, סמל לשרשיות, וסמל לשאיפּה למרומים – כל הסמלים עם הﬠץ המוצק והאדיר הזה ביחד כולם ניכרתו יום אחדניכרתו בידי גמדים בעלי גרזנים ומשורים, שורשיו נעקרו, גיזﬠו נעקר, וצמרתו נﬠקרה והושלכו וסולקו עד לאדמה חלקה ומיושרת, שׂעליה נבנה השׁיכון הזה, הנה זה.

בתים בני קומה אחת וגג רעפים אדומים לראשׂם, שביל מקורה גפנים ודקלי וושׂיגטוניות, ומעקה מחופּה צדפים לנוי, עמדו כאן פעם אך זה לפּני שׂנים לא רבות. בתים קטנים ומרווחים זה מזה, ומגרשׂים ארוכים נימשׂכו מאחורי כל בית לעומק, חמשים דונם, ויותר, המגרש האחד: למיבני המשק, למחסנים, לגן הירק הצמוד לבית, והלאה לכרם ולשדה התלתן מספוא הבהמות ועד לכרמי השקדים שעל גבﬠת היקב.

חמשים הדונם ההם חולקו אחרכך לדונם דונם, ﬠל כל דונם ודונם הוקמו חמש שש קומות דחוסות, ואין אקליפּטוסים, ואין תותים, ואין אורוות ולא רפתים, ולא כרמים ולא פרדסים, ולא תלתן לפּרות, מה אפשר לעשות.

קראו למושבה בשם רחובות, כי "ﬠתה הרחיב לנו" – לא עוד בית דוחק בבית, לא עוד גג מגיﬠ בגג, אלא בית איכרים בית ומגרשו בית ומגרשו, ברחבות וברוחב ובגודל ובחזון איכרות מושרשת. ושם, הלאה מן המגרשים, על הגבעות האדומות ההן שם השתרעו כרמי היין, כרמי השקדים, הפרדסים וﬠד השיקמים שﬠל גבול רמלה לשם, בוקר בוקר היו יוצאים ﬠם צלצול הפﬠמון רכובים ﬠל חמוריהם האיכרים, ולשם בוססו בחול וצﬠדו בוקרבוקר הפועלים, ראשם מחופה מגבעות קש גדולות,

וﬠל זרועם סלי הנצרים ובהם לחם, זיתים וחלבה, וגם עתון "הפועל הצﬠיר" מקופל, ובין ﬠידור וֹניכוש יקראו בו מה השיב א.ד. גורדון לדברי י.ח. ברנר.

hapoel-hazair3

כל עוד היתה רחובות מושבה, אפשר היה להכירה ולהבדילה משאר המושבות. כשהפכה לﬠיר נעשתה כמו כל שאר הערים הקטנות הללו, חסרת צורה אישית, חסרת מיוחדות עצמאית ורק בהולה להושיב יותר אנשים ﬠל פחות אמות מרובﬠות.

ואדם אילו נפל לכאן מן השמיים, לא היה יכול לדעת אם נפל לראשון לציון, לפתח תקוה, לחדרה או לרחובות שׂום מקום דומה לכל־מקום.

הנה רב הקומות הזה. הביטו בו. מה יש לראות? משלטי החנויות שבקומת הקרקע ועד לרום החלונות הגבוה מעל הרחוב הצפוף הזה אישׂ לא מציץ אל שום מקום שהוא. בית שהוא בית ולא בית שהוא מקום.

פּﬠם עמד כאן ﬠץ אקליפטוס אחד. שׂרשׂיו היו חבויים במעבה האדמה ובלשׂדה האפל גזעו היה רחב מחיבוק עשׂרה אנשים. וצמרתו היתה נעה לה ברוח הגבוהה שרק ﬠורבים יכלו לנוע על גביה שרים בקולם הצרוד ומלשלשים למטה על ﬠוברים ושׂבים, וגבוהי העלים היו מרשׂרשׂים להם גדודים גדודים, בתדר שידור חי שנישׂמﬠ ושׂניראה מאופק הים שם ועד אופק הרי ירושׂלים שם.

אבל כמובן, וכי יש ברירה אחרת? איפה תשים אנשים לגור, והארץ כה קטנה? או אולי מוטב אילו היינו בונים בתים על החולות שעל שפת הים ומשׂאירים את מיטב האדמה הפוריה לחקלאות? אבל עשׂינו להיפך כיסינו בחולות שׂהבאנו מן הים, את האדמה החקלאית הטובה ועל החולות האלה הצמחנו את השׂיכונים ההכרחים.

התאווה לעיר, הצורך בעיר, ההכרח שׂתהיה לנו עיר כרת את הﬠצים, כרת את הפּרדסים, את הכרמים ואת השקדים, כרת את הבתים, כיסה בחול את האדמה, כיסה בבתים את הנוף, ביטל את פני המולדת, והשאיר לנו שיכון, שיכון שׂל שום צורה, חסר שום צורה, בעיר חסרת צורה, ברחוב חסר צורה, לתועלת אנשׂים שאין להם זמן לדאוגִ לצורה.

והנה ככה אנחנו.

מהפכה זו שׂלאחר קום המדינה. אינה ניכרת רק בשינוי יעדי האדמה העתיקה – מחקלאות בעל נמוכה שׂﬠושׂה קצת קמח לפיתה הנאפית בצל חושׂה שׂחוחה על אש קוצים, לייצור שפﬠ שואף ייצוא, שׂעוצמתו עוד לא הגיﬠה למלוא גילויה האפשׂרי: גלם לטקסטיל, מזון טרי ומעובד, השׂופע בעושׂרו כל השנה, מלבד מוצרי תעשׂיה מתוחכמת, ממעיטה בחומרים ועתירה בחכמה – הרי זו מהפיכה בקפיצה אחת, היישר מן התקופות העתיקות שׂנירדמו מאז ימי הפלשתים ולא נשתנו מאז אל תוך תקופה חדישה ואל תרבות מודרנית שׂוצפת עוצמה. מהפכה של אדם שׂהשתחרר ופרץ מגבולות כוחו שׂל הטבע לתת, והשתלטות תרבות שׂל אדם היודﬠ לקחת וליצור לו חיים מכוח תושׂייתו ומהעזתו להיות ריבון לחייו.

תום האדמה העירומה והאנשים שׂמילאו בקצת הקיום שׂלהם את קצת המקום שׂלהם – התחלף עתה בעוצמת תושׂיית התרבות הלבושׂה, והיפה שׂבפתוח הריק – התחלף במועיל שׂבפיתוח המאורגן, מאורגן לעיתים יותר מדי – במקום אותו הכלום לאמאורגן, הפרוץ הזה לכל רוח ולכל מקרה.

ומה טוב יותר?

מה יפה יותר?

יזהר סמילנסקי, תמליל לסרט "רחוב יעקב" שהופק על ידי הטלוויזיה הלימודית,  1981

דרשה ראשונה (2)

כן כן, נחדל מזה. הגיעה העת. אני ממלא אזניך בדברנות־דברנות חבוטה, מתפלמסת עם צלה, וגרוע מזה – שמתראה מטיפת מוסר יומרנית. מניין לה, לכל הרוחות, לדעת דבר שמעליו אפשר לעמוד ולהטיף מוסר? צר לי שנתפסתי לצדקנות זו. כבר אנחנו יוצאים. הנה נפנה כאן. רוצה לבוא? שם, דרומה. אולי נמצא נקי יותר. פתיחות פטורה מן הסתימות הזו שהגיעה כאן למלכות אלף השנים. מלכות המלא הקטן האפשרי (הו, מה הווה על קצת החיים היפים שלנו, החד־פעמיים!). וחוץ מזה, אתה יודע, זה שלפנינו – הוא הדבר עצמו, והדבר עצמו, כשם שלימדו אותך, אינו בשום פנים שום סיפור. אלא נשאר הדבר עצמו. ובכן – מיותר. הדבר עצמו, שברחוב ובבתים, הוא זה שממנו, אם יודעים איך. יוצאים ועושים משהו, ולעתים גם מעשה או מעשיה, ששומעים לה ומחייכים, מושכים או לא מושכים כתף, ויוצאים ופורשים איש לאשר לפניו, אם יש לו. ואילו זה גופו ששרוע לפנינו פה, הוא הממלא ושרוע על כל, כפגר של לויתן שנפל וכיסה על ציידיו, ועלי ועליך ועל הסיפור המסכן החנוק לו מלמטה. בוא נמהר לנו.

רחוב יפה. לא? מְחוּץ שמש, קְלוּי אור. המום אפור, מדוכא חרבונים. הגינה הזאת? לא, היא כן חיה, רק לא השקו אותה, זה הכל. בשבת, אולי. לא נורא. בשבת ישקו. אבל החום האפוֹר הרובץ כאן הוא מטבעו של דבר, חלק לא ייפרד. מוזר לשער כאן זה בלי חום אפור, כאילו איננו הוא, או כאילו לא הגון. כבר נלאית? הזהרתי אותך. בוא, נרחיב צעד. אין כאן הרבה יותר ממה שיש כאן. רצית לומר משהו? הנה, רק עוד זה: שכלום לא ימות כאן. וזה אולי צד טוב. לא ימות כי כבר הוא מת. כאן הנצח. והנה פניו. תארת לך ככה את הנצח? נצח אין חפץ. אם זה נצח תנני אלי רק יום אחד.

נתאחז בך וגם לברוח לא תוכל. אינך מאמין? אבל לא צריך שתאמין. מי צריך אמונה. מתקיימים גם בלי, גם ככה. להתקיים צריך ולא להאמין. תכלית כל הדברים כבר באה. הנה כאן. הנה. כאן. כעת. הכל. מה רצית לומר?

האנשים? היכן הם האנשים? בשעה זו? איש לעברו. אבל כל הזמן כאן. אם לא פניהם כאן, הרי הרדיו שלהם, משפיך פתוח במלואו. אל מלא רחמים. וגם היצוצים כל הזמן אתה מלווה הצצות והיצוצים: מי הוא זה הולך באמצע היום ולא מהכרח תכלית? ואם אינו חייב, למה לא יהיה אף הוא חובק ברכיו לעת כזאת בתנוּמות חום היום ‏(נסה נא, עמוד וקרא בקול: הו, הו, האזינו אלי בני אדם! – תבריח את כל העורבים, תקיץ שנים שלושה מנומנמים, גם כלב צרוד אחד יתחיל מנבח). אבל אחרי הצהרים כבר יהיו עֵרנים יותר: בעתון הערב בידיהם ילקקו סיפורי שחיתות. שלא להזכיר כלל את השיחות שתוכל ללקוט בכל אחד מאלה הבתים, כאילו היו כולם בית אחד, תמיד: להשיג. זה הכל. אפשר להשיג. אי־אפשר להשיג. מחר בטח אפשר יהיה להשיג. הם כבר השיגו. ואתם? ומה השיגו הם? ונשיג? אמן, כן. תכלית האדם. זה תמיד. אבל גם: מה אמר, תמיד מה אמר. מה אמרו מה אמר מה אמרת אמרו אומרים אומרות ומה יגידו, הוי מה יגידו, מה יגידו כשידעו, כשישמעו, כשיבואו, מה יגידו עלינו, מה יגידו עליהם, מה יגידו כשיגידו, כשידעו, כשיראו, כשישמעו, ומה נגיד להם, מה יגידו כשיהיה וכשלא יהיה, כשלא כלום, כשכלום, מה יגידו השכנים, הדוֹדים מה הם יגידו, מה יגידו בעבודה, בעתונות רחמנא ליצלן, אלה שיודעים מה יגידו ואלה שאינם יודעים, מה יגידו האנשים שבחצר השניה, ברחוב השני, בכיכר הגדולה. בחוץ, מה יגידו כלל האנשים שבחוץ, היינו־הך מה. תמיד ולעולם רק זה. ואין אחרת. גם הצמחים הללו מכוסי האבק אילו השיגו ודיברו – כך היו אומרים: מה יגידו. אין אחרת. גם לא בניגון אחר.

מה אני רוצה מאתם? רוצה? לא מאתם. רוצה אולי להיות יכול לומר מה לי ולהם. אלמלא אני מהם והם אני. אם אין כל זה אלא פשוט שנאה המעוררת מראות בכוחה, ומעוותת את השורה? שבאה? לא, רק רוצה לברוח. זה הכל. מתפרנס בי לנוס, לצאת מזה. בוער בי שלא להיכנע. לשמור על שביב המרי, כל עוד הוא שביב, כל עוד הוא ממרה. שאהיה יכול לשאת מבט אל רחוק יותר. שלא להיסחף להיבלע להיכנע לשטיחות הכל כוללת, להיות סורר במלכותה. להיות נשבע לאחרת, שייך לאחרת מזו של כאן, יותר של כל שָם מאשר של כל איזה כאן שהוא, יותר של אי־אפשר מכל אפשר אפשרי שכאן, אהה, אלהים, האפשר האפשרי של כאן! הוא והקולות האלה שלהם, כל התכנית בבקשתך, שאין לה כלום לבקש, כל הזמר זמר לך, כל במעגל הימים, דבר השעה, לקראת הבאות, בחיים ובמדע, במפלגה ובהסתדרות, כל ה־ – – –. טוב. אשתוק.

כספינה נובלת אין רוח מנוטש אדם תחתיו: מפרשיה מדולדלים ולבה נעגם, יפה ועשויה לדרך, ומונחת תחתיה. ספינה זנוחת רוח. רק מייחלת. רוטטת כל ערב, מודדת אם לא, אם לא עננים עולים באים, מודדת כל בוקר כמה עוד נשאר לַח. מרחרחת מריחה כל משב, כל נשיבת רוח אם תבוא. אם תקח, אם תסיע. אם זיע יחלוף במפרש, במפרש הרום או בירכתיי, אולי זה, אולי הפעם. קדחת הדרך, רתת בכל. ונובלת, רוח רוח. התבוא עוד? העוד יש רוח? והגיע עד הנה? לא תדלוג עלינו, מחוקים מלבה? יש יום וגם עד כאן? ברבות הימים? לא נמחק מחוז זה שלנו מחפצה? או, אולי חובה לקום לעשות משהו? לתת לה, להקריב לה, לשיר לה, לתופף על הלב? האתן בני חטאת נפשי? הו, רוח, שתעקור, שתמלא, תנפח, תחייה. תטיס אל הים המתנפח וגואה בכרבוֹלוֹת ובדְכִי, ואז, אולי, ובמלוא התנופה, ובתנועה, בסוערת, מטולטלת ומודחפת תצא מלאה ויפה למרחב – הו, מה אתה יודע!

על מה אני סח ביחוד? על עצמי, על האנשים, על נוות ביתם, או על הדרכים ההולכות האלה? על הדרכים כן. על ההולכות. על החפץ להיות בדרכים ההולכות. על הזוָעה להיות נותר בבתים העומדים ולקבל על עצמך דין הזה שעד כאן כגזירה. על שלא רוצה, לא רוצה, לא רוצה, להיות נואש מכל, ולא להיות לברות הזמן המכרסם, טרף הפקר לשממון היחוּל הכוסס. ורוצה שכל עוד אני רוצה, שכל עוד יש בי רוצה – שאהיה לא רוצה ולא רוצה ולא רוצה. זה הכל. לא להיות חי ומַשלים עם הוָיית דומם. שעושים בו. להיות בלתי־זרוק לכליית הממילא. כמין קופסת סַרדינים ריקנית זרוקה. כבית הזה. כרחוב הזה. כגדר הזו. עם העתון התקוע. שהשמש אוכלת ומשחיתה באין מכלים דבר. שמוטה שמיטוּת. נטוש. חסר חפץ.

אלהים אדירים, מה אני רוצה מאתם ? הרבה ריבוא אדם, שלא כולם כמו כולם? למה איני רגיש להם? אני? והם, כלום הם רגישים? אלמלא ניחא להם ולו כזרת – כלום היו נראים כאלה, מפוטמי יש, כאלה שהגיעו ויש להם? עד זוָעה. לאחרים, שקצת לא היה בתחילה ניחא כל־כך – לאלה הספיק כוחם רק עד שהציגו עצמם עד־כאן, באו הציגו ונוֹאשוּ ויצאה רוחם, ואינם עוד מכאן ולהבא אלא אך לברות הזמן האוכל הכל. נואשו? הבלוּתות. גם לא חלמו על הרבה למעלה מזה. אילו חלמו לא השלימו ולא גמרו באמצע לכתם. באמצע? בשליש. ברבע. בחצי הרבע. בני עשרים ואחת.

כך עשה האלהים וכך הוסיף: שיהיה להם ניחא וגם ניחא להם: נוח ועתון ורדיו, ודבר חביב לרגון עליו – שהרגינה, כידוע, חלק מן הניחא, קצת התבלין, דמעות התנין. רק עוד הוסף וזבד להם עוד נתח בידור אחד, ועוד חתיכת נוחות אחת, עם טיפת קצת מזה וקצת מזה – ושלום להם, שלום עולם. קוצר לב נתן להם האלהים עם קוצר יצר. אשריהם. אך זה ליבלבו בחמדת ימים, צעירים עזים וצעירות תמירות, וכבר הנה שלכת וקרחת ושובע ופימה ושיכון וחסכון ולא־נורא, ויא־בים־בם ואח־ווי־אוי. תם החי ונעשה דומם. חמישים שנה קודם שסגרו עליו בעפר. הנה לך. ברח לך בני. ברח ברח. לֶך־לְך כל עוד הולך. אם יש לך לאָן וגם אם אין. כל עוד הולך. זה כל הדבר: לך לך כל עוד הולך.

ואל תשאל קודם לאן ואחר תצא. קודם תצא ואל תשאל. גם אם אין שום לאן שהוא בעולם בשום עולם שהוא, ולא פחות ולא יותר בשום מקום מן המקומות, גם אז. גם אם מי־יודע. גם אם עוד־נראה. או אלהים ייראה לו. ובלבד שלא לחכוֹם דבר שבעטיו תופסד ההליכה. ורק שלא לעגון במפרץ הקטן הראשון, גם כשהוא מי־שופכין עומדים. ולא, לעולם לא. לא לומר כן על המכוער ולא לומר מה־יש. לא לחדול לבחול בו. לתעב עצם היותו ואת מגעו את קרבתו את אפשרותו. ולא להילחם בו כי הוא מטמא במגע, כשֶרֶץ, ככלי נידה, כצרעת, וכמת. אלא לחפש עולם אחר. מהתחלה. אם אפשר. אם יש. וגם אם לא. ואל תחוס עליהם. לא חולי הוא. הוא דוקא מיטב בריאותם. הוא השלוָה הנכספת שמגיעים אליה, ומאחלים עליה בכרטיסי שנה־טובה, מגיעים משיגים וחדלים ומתים כעוד כחיים חייתם, פ"נ איש טוב ומיטיב, ינוח בשלום על שיכונו, הֲנָאָה לו והנאה לעולם. הישמר לך ואל תהיה עיף לרגע. תפוש יתפוש אותך אז הלז. חבוק יחבוק אותך. ייכרך סביבך: בוא גם אתה עמנו. בוא רקב איש חי. חבוק יחבוק כאוהב, ייכרך ולא ירפה – גם אתה חלה כמונו בוא רקב עמנו.

הו, כן. אני רואה את ההעוָיה על פניך. אינך מקבל. אינני מוצא חן בעיניך: איזה יהירות, בן־אדם, איזה יהירות! הזכות הזאת לתעב את אשר הם משכנות האדם; ואת שיחם־ושיגם; ההתנשאות הזו; ובשם מה? רואה את מחאתך על היוחסנוּת לעשות מין סך־הכל מרושע, להוציא משפט כליה ללא דין ובלא לשמוע בעלי הדין, ובכל אשר אפגע ארשיע. אתה הולך לומר לי, מי שָֹמך. אתה הולך לומר כי רק מבזה אדם יכול לעשות משפט אחד לכל, בלי למצוא גם חוט אחד של זכות. הולך לאחוז בגרגרתי: בכלל מניין זה מותר לי? ואיך נטול שום סבלנות לא אל חולשה, לא אל קוצר כוח ולא אל נסיבות ומסיבות מקילות – בא אחד ונוטל ושופך החוצה במחי־אחד את הרבה עליבות הבריות ואת קצת יפים. אשר עוול שלא לראותו. והלא אין לו דבר בלי יפיו. ואין לך יום־יומו בלי שבתו. לא? וכאן בא זה לתבוע פתאום ובהתנשאות: הכל או לא כלום. ממי? גם מעצמו? הוא יודע לעמוד בזה? או יש גיבור כזה, אי־בזה? מניין זכות ההטפה הזאת? הטפה גאותנית במקום סיפור מובטח. ותדע – אתה נד לי – לא את כיעורן של הבריות אתה עוין, בגלל מה שהם, אלא אולי, בגלל מה שאתה? ואגב, כלום הצצת בראי, בימים האחרונים?

הה, היטב טפחת על פני. מלה ומלה כקורנס. לולא שריבך אינו אל מול פני, דלי תואר כפי שהם, כי־אם אל מול זה: הבט, הנה – זה, וזה, ושם, הסב ראשך, והכל ביחד: להם עליך להוכיח. ותדע כי התקיימות הכיעור לעולם, מפני שלעולם הוא קצת נסלח, שלעולם מוצאים לו טעם לקוּלא, שלעולם יש לו נסיבות או מסיבות מכפרות, עד שאי־אפשר שלא לחוס. וכשחָסים מפסידים. לא? לעולם יכאב כל שינוי או יכאיב, ואתה שונא להכאיב. ובכן מה? נשארים כך, חשופים ב”הגענו” הזה? נשארים משוטחים בעולם של רק מימד אחד, כאילו לא היינו אלא כתובת מודפסת, רבוצים משוחדי כל מיני אשרינו, מופסדים מרצון, ומנוחים ומנוחלים בזה העד־כאן הזה, שאין פחות ממנו? או, אולי לא? אולי להיפך? אולי מסרבים ומסרבים, אולי קמים ונוטלים עצמנו ומסתלקים? או מה?

מה נשאר איפוא? נשאר שנשאר. וסופגים עצבות. מכל צד שהוא. מכל השָֹאת עינים שהיא. יותר ממה שיש בעולם להציע מוצאים לעצמנו עצבות כמצוא לו המגנט את הברזל החבוי. שואבים עצבות מן היפה ומן המחריש, מן המגיד ומן הדומם. מן היום־יומי ומשבת הגדול, מן הרחוק שאיננו ועוד לא בא, ומן הזה הכפוש הזה, הזה שיש ובמגע, ומגלגולו של החלום לשברו, ומן ההתפעמות אל פתרונה, ואל ממשה, ומההתפכחות שמתפכחים ומהמדוחים שמדיחים, ומן העננים התלויים ביום סתיו בקצה העולם, בשעה מחרישה ועומדת בתפילה. עצבות עצבות. מה עוד אחרי זה. עצוב לי אלהי עד דעוך. הה, לא, שוב דברים שלא מן הענין. שוב סטיה מן המזומן לנו, שהיה, כמדומה, סיפור אחד שהיה עלינו לספר. מעשה באיש אחד, ביום אחד, ובדברים שבאו בזה אחר זה, כל אחד מהם עושה חיוך מיטיב יותר. לא כן?

בוא. לא נהיה עצובים. עוד מעט ויוצאים. כאן כבר מעורב הנטוע בבנוי. הנטוע מכבר והבנוי זה מקרוב. מכל הפרדס הגדול שהיה גואה עד חופי המשֹוּכוֹת, עשו מגרשים, ומן המגרשים עשו מבנים, גמורים ושעוד אינם גמורים. וגדרות, וקרשים, וחפירות, ובורי סיד, ואקציה אחת, פליטת הימים ההם, הנה זו, ואפילו פורחת. לה, כביכול, הכל כתמיד. הגיעה לה עֵת לבלוב, שעת קישוט. כל פקעי רקמתה עליה. כל פקעי המוך הזהוב העלו אור, בתום רקמת כותנת כפרית, שרים כאילו הכל עדיין כאן – ואינה אלא כשן שנותרה בפה עקור. כלימה. לעצום עינים ולא לראות. שריד סומא של פעם, כשהפרדס עוד היה אמת, כשגאה והגיע אל חופו, אל גודש המשוכה, ועבר בדילוג, בגל צמיחה, כהה, והעלה תנופתו ממנה והלאה, ותחתיה והמשעול (שכעת הוא כביש מחושף), היה נחל חול מוצל, טמון בקמור, מנותז הבהובי אור ורצוצי פשושים, סיבכיים וחוחיות. וריח כבוש, מתקתק חריף, כמעט מבחיל בהתעצמו, ואין עוד פרדס, ואין לו גבול משוכה, ואין דבר מאותה גאות, ורק זו, מעשה־גולם, מנסה לחייך כאן, חיוך של אביב, הה אלי. קורע לב. אז מה יש עוד לספר?

משוכה (ולעתים מלובשה כולה פרחי לפופית כחולים, שתחילתם במסגרת גדר הרשת וסופם שזנקו מעל כל מסגרת והעפילו עד רום הברושים בלהט תעלולים והעטו עליהם כחול פריחה. שאינה ממינם, מוזרה ומגוחכה לברושים ולכבודם, וקפאו באבלות הדעיכה, הברוש ולבושו, כנשף מסכות שהפך אבל). (או ז'קורנדה עקורה למחצה, בהינומת פריחתה, מוכפשת בעפר החוֹלה אשפה}. קפא הכל תחתיו על עמדו. במחציתו. מָחוּץ במחציתו. חדל מלכת. לא הולכים בהן. והן אינן הולכות עוד. כל הלוחמים על מנת אור השמש מתחת הצל הכבד של האילנות המלאים, היה להם לפתע אור שמש שבעתים מכפי שירצו, אלא שכבר אינם רוצים, לפי שאינם עוד. אבד להם העולם. אין להם עוד עולם. והפרדס שהוביש, יורשים אותו קהל צמחים פוחחים, קבצנים מזדמנים לעוט על שיירי טוּבו שנשדף. גם הם ייעלמו ויחזרו לאטם הקודמים, הראשונים, שמלפניו, אותם שעקרום לפני שלושים שנה בחימה ובהתלהבות חלוצי המטעים, במחרשות עמוקות, באין סוף עידורים עמוקים, וברדיפה אחר כל נתח יבלית תועה, ובנהרי נחלי זיעה – שוב חוזר לכאן החילף הנצחי, השומם. והדרדר הנמוך, התלתניים, התורמוסים וכל מיני בני חיטה פרועים, ואם אך תניח להם לפי דרכם שנים אחדות, וחורש דליל של אלונים או חרובים עם כל מיני שהם ישלוט כאן ככימים מקדם. אבד למישהו עולמו. היה לו עולם, יסוד ומוסד. ואבד. ונשאר בלי. מסתובב בעולם בלי עולם.

כולה צל סוד וחול זהב, ניצוצות אור וריח כבוש, היתה מנהרת האקציה. והבט בפריחת זו. ובגידמוּת הפרדס הכרות שנותרו כאן ושם ועוד לא נבנה עליהם. שרידים קולטי־אשפה פורחת. אפופים יבשות קוצים עד רגליהם. בלי שום כוח או חשק לכלום. הו, איך יהיה חשק ולמה יהיה חשק. וכאן אתה מחַפש קצת חסד של יפה? הנח. אין פה אלא טפשושיות. הרבה־הרבה חכמה לכל מיני ערמות. להלוָאות, לשטרות לתשלומים לשיעורין, לקנאה לרהיטים – אבל למה שעושה את החיים לכדאי – לזה טפשושיות, סתוּמות, עובש. עיפושי עיפושין. מלמטה עד למעלה, מאלף עד תיו, טפשושיות. מעשים טפושים בכוָנות טפוּשות ובנחת מטופששה, ויום ליום טפוש ומטופש. חדל לך. מה לך כאן מי לך כאן. על מה אתה חס על מה? חמוק לֵך. כל עוד אתה. היפלט הימלט. בלי לשאול מלה נוספת. הטח בדלת, וגם בלי, ובלי כלום ובלי ברכת שלום, נדֵף עצמך משם והסתלק ולך לך.

לאן? ובלבד שלא כאן. תחפש. אחפש. יחפש כל אחד לנפשו. לא ימצא. אולי ימצא. קרוב לוודאי שלא. נתבונן. תתבונן. אתבונן. נהיה בלי. עד שאולי יהיה לנו עִם ונהיה אז עִם. תהיינה לנו ידים ריקות. אשרי ריקי הידים. חסר וטוב להם. להם הידים הפתוחות. האפשריות. הם יוכלו לאחוז – כשיימצא להם. ואילו זה שידיו מלאות איך יאחז כשיימצא לו על דרכו. גם לא יחפש למצוא, גם לא יצא לדרך, ואין לו צורך בדרך: די לו בידיו המלאות. ידים מלאות למעמסה. באות במקום כל דרך. אין עוד חפץ בדרך כי כבר הגיעו. ובמי אתה מקנא? הו, אשרי המוצאים על דרכם. על אחד ההרים או במישר השדות. אשרי שאין להם כלום אלא ביקוּש. עשה לך בני ידים ריקות כדי שתוכל להיות בביקוש. אל תצא מעוּמס. בלי נכסים ובלי ערכים. נקי. ופתוח. וקל. ובן־חורין. לא כצב בשריונו, לא כקיפוד במחטיו ולא כחלזון שבּצתו הובישה פתע, נֶחְפְשָֹה לה.

עשה שתהיה יכול לצאת. כשיבוא לך הדבר. עשה שלא תהיה שייך כדי שלא תצטרך לוותר. כדי שתוכל לחפש את מה שאין. הנח את כל שיש לבעלי היש. וצא לך לחפש את כל שאין. עשה שלא יהיה לו כלום, כדי שתרצה למצוא. ושלא תהיה סָתום ושלא תהיה בעל נכסים ולא איש לערכים, אלא פתוח פתוח, פתוח. כשדה ליורה. זרעיו טמונים ממתינים ופניו השמימה. וצא צא בחור. זה הכל. זה כל היפה. מה יפה מזה. הישאר ריק וצא. צור לך במטפחת והימלט. צא לך ההרה. צא ולבך פתוח. זה הכל. מה צריך עוד?

ורק שלזו שלפנינו לא תקרא דרך. הזו כבר הגיעה והיא סוף המסע. לא נדרש לה מעתה אלא כורסא, עתון ורדיו. הנה, הבט, הנה זו למשל, הדרך אל שכנינו מכאן, אל ,דגל־התחיה'. הנה היא לפניך. כל ארכה. נורא קל לנהג בה, אם אך לא יירדם משממון. מאליה נוסעת ומסיעה. מרהיבה, לא? וגם לא תימצאנה שום הפתעות מעבד לעיקול ההוא, אם על כך אתה שואל, עיקול בנוי להתעקל בשלום כאילו לא היה עיקול מעולם. כולה כולה כולה – היינו־הך. פחות מלא־איכפת ויותר ממה־זה־עסקי, או עסק־אבי. לא רק בשל שולייה שניירי כל העולם הוסחפו שמה להיאחז ביבושת הקוצים בדרכם אל כלום, לא רק בשל התנים והכלבים הנירצצים יום יום וממורחים על נוקשותם האטומה מאוד, לא רק בגלל יובש הפרדסים שמעבריהם, אשר על משוכותיהם, כביכול, יורדים שיירים כפרחים, יושבים על הכל ובכל ועד לפני־ולפנים, פורחים בכל פרחי העזובה, נימוּרי אפור ודהה ומצהיב ועכור ולבן שנצטרע, ואפילו לא זה, וגם לא שבקרוב איה”ש יבנו כאן בעזה"ש – וכבר עשו פארצילציה, לו יפרצלצו את פרצופיהם המפורצלצים – לא כל זה – וגם לא הלא־איכפת היושב על הכל, יושב וממלא מפה לפה, את כל הדרך הגלוּחה היפה, אשר, וזה הדבר, זה בעיקר, זה: אשר אינה שום דרך, אשר בסופה אתה בראשיתה, כאילו לא דרך ולא כלום, ורק בו במקום: ישר שהוא מעגל סגור, גמור, והיינו־הך, ולא איכפת, וגם ככה אפשר, הללויה, וככה זה בחיים. הנה, ככה.

 

 

 

מהפכת הזמן שלנו

אדוני היושבראש, חברי הכנסת. פריט אחד בתקציב משרד ראש הממשלה הוא זה המפרנס את המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח ורשומים בו השנה כ-5 מיליון לירות לעומת קצת למעלה מ-3 מיליון ל"י אשתקד ולעומת קרוב ל-2 מיליון ל"י שהוצאו למעשה בשנת 62/63, הרי שיש כאן גידול לא מוכחש כלל, אלמלא שגם הסכום הגדול האחרון הוא נכס כחוש, אם אמנם מתכוונים לﬠרך של ממש.

שכן, אם אין במועצה לאומית זו אלא רק פריעת מס לקיומה ולרוח הזמן היא מחווה יקרה מדי; אבל אם מבקשים כאן אות למדיניות ולתפיסה חדשה המבינה למהפכת הזמן שלנו הרי אין הזול שבה אלא, חוששני, קוצר השנה ואזלתיד.

ביטוי זה "מהפכת הזמן שלנו" ריח מליצה בו; אחת מן המצויות בשפע בזבוני אצלנו מליצות תחת אמונות אילמלא שהוא שאול כמות שהוא מכתב שנתפרסם זה לא מכבר בידי תנועה שסגנונה המתעב כל דברמליצה הוא מוניטין שלה ושל אישיה; הריהו לקוח ממשפט הפתיחה של מצע מפלגת הלייבור הבריטית, לאחר ועידתה השנתית בסקארבורו השנה, הפותח ואומר כזאת: "סימן ההיכר המובהק לעולם שלאחר מלחמתהעולם השניה היא המהפכה המדעית. אם בקצב מהלכה ואם בתחומי התפשטותה, הרי עלתה זו ועברה הרבה את מיטב חלומות דורות שעברו, תגליות חדשות ואמצאות" — הם אומרים שם – "הניפו, תוך כדי חמש או עשר שנים, תנופה שקודםלכן נדרשו לה שנות מאה. מהפיכה מדעית וו מתגשמת לראשונה בתולדות האדם, כדי להדביר מחסור וחולי, לקדם דעת בעולם ולהשיג לכל העמים רמות מחיה שעד עתה לא היו אלא נחלת יחידי סגולה".

עד כאן דבריהם, ונוח לי שיהיו הם האומרים דברים אלה ואני רק מניﬠ ראש ומציע לכל לקרוא בעיון קול קורא זה, להתעכב על הפסוקים האומרים כי בכל העולם חדל הנושא: כיצד יחולק עושר העולם בין האומות, מהיות נושא מרכזי, ובמקומו צף ועולה הנושא איך יפוקחו ויבוקרו אותם כוחות ששיחרר המדע החדיש, על מנת שיהיו מופעלים לטוב, לתעסוקה מלאה, לניצול שעות הפנאי שיתרבו, ואיך תהיה החברה המתועשת יותר מסייעת עם זו הנופלת ממנה. לפקוח לב כי השינוײם המואצים שחלו בתעשיה וכי דרכיה תובעים תפיסה חדשה גם מן ההון, גם מן העובדים, גם מן החברה בכללה. כל אלה מולידים שאלות לא ידועות בעוצמתן על אודות סמכות המומחה והמיקצוען ומציגים בעיות לא מנוסות עדיין לפני החברה הדמוקרטית. להטות אוזן לביקורת ולתרעומת המובעת שם כי בריטניה של שנות החמישים החמיצה בבורות את המהפכה ואת האתגר שבה, לא שיערה כוחה של מהפכה זו ולא ניחשה כוחן של הבעיות שיצוצו עמה. כי השמרנים לדעתם – הניחו כוחות חדשים אלה בלתימתוכננים וכו', ופחות מדי תעשיינים הבינו מה מתרחש סביבם במדע ובטכנולוגיה, ואיחרו את המועד הן בפיתוח מקורותייצור חדשים, הן בהליכים חדשים בייצור, והן בדרכים משופרות יותר לניהול עסקיהם עד שמגּיעים בעלי המצע האמור לקריאה המסכמת: ככל שהמהפכה המדעית תלך ותתקדם, כן תעלה עמה עוצמת המדינה ועושרה, וכן תוכל המדינה לא רק להיטיב לעצמה אלא לתרום מכוחה לכל נצרך בכל מקום, וכי הסיכוי שפותחת לפנינו המהפבה המדעית הוא סיכוי לחיים של עמלנות מעניינים יותר ומוגנים יותר בתחומי חברה, שמכונות משרתות בה את האדם. ולפיכך: קודם כל, החלטה נחושה של הממשלה לעשות הכל ולהפשיר את האומה מקפאונה על שמריה.

מי שמדבר איפוא על מחר והוא מפגר במהלך המהפכה הזו, נושא עליו אחריות חמורה. ואם התקציב הוא הביטוי למדיניות, הרי התקציב לפנינו חוששני אין בו עדיין בשורת שׂינויערכין, ולא הד שופרה של מהפכה, אמנם יש בו תרומה גדלה והולכת, אלא שהיא בשולי כל השאר, ואין בה כדי כוח בונה עולם.

רגיל אצלנו שסוחרים יכול שייהפכו לתעשיינים בנקיפת אצבע, ולפיכך, סבורים כי בבוא היום יהיו אלה ﬠושים ומתﬠסקים בנקל בפירות המהפכה המדעית, אלמלא שזה מעבר לכוחם, לא לפי מושׁגיהם, לא לפי אופק ﬠולמם, הרוחני והמשקי, ולא ערך העולה מנסיון חייהם. וקרוב יותר שיביטו הללו בחשש ובחשד, ואף ינסו לﬠכב, ובלבד שלא יעמדו פתאום במבוכה, ושמרנותם המיטיבה להם תימצא נכזבה.

ואם אמנם מהפכה משמﬠה סיום פרק וראשית פרק, מסתבר כי את האופקים הנרחבים ביותר לפרק הבא, לבניה כשם שלהרס, פותח היום המדע, בין במחקר ﬠיוני, בין בפיתוח מﬠשי, בין בהגשמה טכנולוגית, ומי שאינו מכשיר ﬠצמו מבעוד מועד, יימצא במהרה מפגר, ניזון משײרי אחרים כיתום המחיה נפשו בפאה, בשכחה ובלקט בשדות לא לו.

איני מתעלם כלל מכך שסכומים ניכרים פזורים בכל סﬠיפי התקציב שלפנינו למדע, מחקר ופיתוח, ומהם גם סעיפים נכבדים שמשקלם הכללי כמעט 21 מיליון לירות, שאיננו כלל סכום של מהבכך (וזה מלבד מה שיש בתקציב הבטחון), אך גם סךהכל הזה הוא רברושם כל ימות השנה, אבל כמוהו כשוליים בתיכנון מדיניות חדשה למחר. אין בו אלא משום — “מהיכא תיתי", ולא משום "דווקא” ו"קודם כל". והוא מתעלם מן המהפכה הסוערת המתדפקת לפתחנו.

לקמץ כאן משמﬠ לא להתחיל. משמﬠ לא בתנופה. כלומר לפגר, לסגת ולהפסיד מקום וזמן מפני שעסק זה אין פירותיו באים אלא לאחר שנים רבות של צמיחה, ומי שאינו רואה את הנולד ולא ישתדל היום, לא יקטוף בבוא העת, וישלם תשלומי כפל, שבת ובושת.

יותר מדי ידועים בתוכנו מדריכיעם המנסים לעשות להם קפנדריה ולקבל החלטות ולקבוע להם מדיניות בלי שיהיה בידיהם מכשיר מדעי מוסמך להחלטה, וקיצורי דרך אלה גורמים לארוכות שבדרכים; ואילו הנושא שלפנינו הוא שינוי מדיניות מעיקרה, לא תרומה כלשהי למחקר ולפיתוח, אלא שינוי מדיניות מעיקרה. מדיניות חדשה שמהפכת המושגים שנתחוללה תעצב דמותה. ואילו האמת היא כי בתכנון מדעי וטכנולוגי אנו עדיין בלתימוכנים. ובשטחים אחדים אפילו פחות מזה: עוד לא התחלנו דבר, אפילו לא לחשוב. עוד לא סיגלנו לעצמנו "מוח” שיחשוב. והרי זו דרגה מדאיגה ביותר. לא רק שתהיה לנו בשל כך תעשיה מונוטונית ומדשדשת על מקומה, כשהכל סביבה תוסס שינוי, פורה רעיונות ומעשים מתחדשים בעוצמה, לא רק שהחקלאות לא תהא בת התחרות כל עוד לא תדע את סוד הזינוק קדימה, אלא שגם עצם המימשל, המשטר ופני החברה, חברת עמלים בניחורין, העושים במלוא יכולתם הגנוזה בהם, גם זה נעשה אז מסופק כי מדינה שאינה צריכה לשינוי המרכזי שאירע בדור האחרון, מוטלת עליה אחריות מרה להתנהלות בעוורון ובהפסד זמן, וממחישה סכנת אבדן חירותה, אבדן מחייתה, ואבדן חיותה של אותה חברה.

הייתי מﬠז אפילו לומר כי ממדי ההוצאות שמוכנה מדינה להוציא על מחקר, פיתוח וקידום יהיו כממדי האמונה שמדינת זו מאמינה בעתיד האומה, בחירותה ובאושרה, ויבוא עלי אם חטאתי בשפתיאני מדבר איפוא על התחלה חדשה, על תפיסה חדשה, על אופקי חײם חדשים, והדגש אינו על חדשים, אלא על חײם.

כלל לא על איזו השבחה או הטבה פה ושם, של סעיף זה או זה בתקציב, אלא על זוויתראות אחרת. אני חש כי קצב גידול ﬠוצמתה היצירתית של מדינה הוא פוﬠל יוצא היום מפﬠולתה החינוכית, המדﬠית והטכנולוגית, והוא הקובע את כושרה להתנהל במירוץ ההתחדשות והשינויים.

גם הסתכלות שטחית של חובב תוכל להעיד כי השינויים שנתחוללו לאחרונה בכימיה, בפיסיקה ובביולוגיה הולידו בﬠולם כוחות כה ﬠצומים, שכל שנוצר ושוכלל בידי כל האמנויות האחרות, ההנדסות המיכניות והתﬠשיות השונות למיניהן לא עלה גם בחלומם.

ואם נכון הדבר כי שום תﬠשיה לא פתחה לפניה אופקי קיומה כל עוד לא ﬠמד לפניה ובראשה מדע משגשג – באה מיד השאלה כמה תורמת היום התﬠשיה הישראלית למחקר ולפיתוח? משהו סביב אפסואין בעוד שבכל מקום ומקום שתﬠשיה ראויה לשמה שוקקת בו, היא תורמת ממיטב כוחה והונה וﬠד כדי 10% ממחזורה השנתי, ובכמה מקצועות, כגון האלקטרוניקה, גם למﬠלה מזה. התﬠשיה רודפת שם אחרי המדﬠ ומחזרת אחר המדענים, ואילו כאן היא בורחת מפניהם ודוחה אותם. ארצותהברית הקציבה בשנת 1962 10 ביליון דולר למחקר ולפיתוח; ב-1963 – 12 ביליון; ל-1964 – 15 ביליון. איני נדהם כאן רק מגובה הסכומים אלא מצביﬠ על ההתקדמות הקופצת בהתמדה מדרגה לדרגה, משנה לשנה: 10, 12, 15, ועוד ידם נטויה.

אבל, כאמור, אין זו רק שאלה של ייצור מתקדם, של חקלאות רבתתנופה ושל תעשיה שתחדל מהיות מוצר קל של סוחרים שﬠושים כשהשוק מפנק אותם השאלה נוקבת מזה; שכן, איאפשר, לדעתי, לנהל כיום חברה בלי שלימין מנהיגיה יכונו קבוצות בעלי דﬠת וידע להימלך בהם, קודם הכרﬠה, בשﬠתה ולאחריה, לנסח ﬠמהם את השאלות הנכונות ולהתוות מכוחם את התשובות. לא שהמומחה יבוא, חלילה, במקום רצון החברה שׁהמנהיג מבטא אותה, אלא שמי שיודע יותר את פרקו, יהא מסייﬠ לעשות נכונה בשליחות רצון הציבור.

הנהגת המדינה וחברה בתנאי המהירות של ימינו, בסבך המורכב של ההתרחשויות, בתלות המורכבת בגורמים שונים וסותרים זה את זה לעתים, ובהיצﬠ המסחרר של פתרונות כמוה כניהוג בלא מכשירי עזר, כמוה בטיסה עיוורת: מהר אל מסוכן.

נדמה לעתים קרובות כי לתﬠשיה שלנו אין חפץ רב במחקר ובפיתוח. פשוט אינם זקוקים לסחורה זו ולא לרﬠיונות מחדשים. ולפי שהם מﬠרבבים חכמה בידﬠ, דומה עליהם כי יש להם כל צורכם, מלבד שאפשר, לדﬠתם, – תﬠשײנים, חקלאים, ופקידים לייבא ידﬠ מן החוץ מוגמר, בזול ובשפﬠ, ארוז ומוכן לצריכה. די להם בטכנאים ובתוקﬠי מסמרים בארונות גמורים. ובכן, מי צריך כאן אצלנו לחילם של מדענים ולכוחם? אפשר כמﬠט בלﬠדיהם, והמסקנה: לאװירונים אנשי המדﬠ. אל מעבר לים. יקומו ויפוצו לאוניברסיטאות, למכונים ולמשק המחכה להם שם: מחקר ופיתוח – שם, משכורות משופﬠות – שם, גם מעבדות, ציוד שם. ושם גם יימצא לבסוף מקום לגאון היהודי ואת אשר יצליחו שם נקבל כאן אולי כתרומת נדבות.

וכי לא ידוע הוא כי המדען הישראלי, כמו המוסיקאי, כמו הצײר, אין לו הרבה מקום בביתו אלא רק לאחר שכיבדוהו מעבר לים, אז תפוג קצת האדישות, אבל גם אז לא תינתן לו אחיזה של ממש בביתו, אם לא איחרו כבר את המועד. וביתו של אותו מדﬠן או אמן כבר הוקם מעבר לים, מחוץ לכאן, ומחוץ לחכמת חכמי הכאן. ורק מוניטין של ישראל ײקבﬠ על מזוזתו, לצדקה. ורעיונות חדשים נדחים בלך ושוב, וגם בלך ואל תשוב ובלבד שהשמרנות הנהנית ממה שיש לה, תחוג את עולמה, ותראה בצרוּתהדעת מין דגל של שמירת הערכים. אבל כשמתברר שהעולם חולק כבוד או הודה ביכולתו של זה שנדחה מפנינו אז נבוא לחקות את שכבר קיבל גושפנקה בחוץ. דוגמות? למותר. בכל פינה. בכל מקצוﬠ. ולעתים עד יאוש.

קונים, איפוא, ידע בחוץ ומכװצים את כוחהיצירה שלנו. ויותר ידע כשמובא מבחוץ, הוא כמוכן פחות יצירה מבפניםופחות יצירה שלנו. זה יותר היפוכה: לא שלנו. מה לא דחו כבר אצלנו, ומי לא נדחה? וחסרון בדמיוןיוצר נעשה לעתים ציוןלשבח אצלנו. ועושר בקטנותמוחין עדות לחכמת מעשה מחוכמת.

נסו נא לעשות רשימה מה קירבה ומה ריחקה התעשיה הישראלית, אמונה על שמרנות ועל חשד במה שהוא חוץ לאופקיה, ועל סוגי ײצור מסולקי חזון, הנה הם תלויים כמלוא חבל הכביסה אצל עקרתהבית בירכתי החצר, מסתבר עוד, כי גם אותם אנשי מעשה מתקדמים שחשים בפרוס מהפכה זו, הריהם מודים בה ואינם מודים, הן ולאו ורפיא בידיהם, סומכים ואינם סומכים, ורק מוסיפים ותובעים השכם ותבוע עוד הוכחות כי אמנם כוחו של המדע גדול ושימושי הטכנולוגיה בידיו לאלתר; מנסים אותו: אם יוכל בתוך כדי השעה הזאת להוכיח נפּלאותיו מוטב, ואם לאו אין צורך בו. חכמת אנשי המעשה אינה זקוקה כלל לתוספת חשודה זו של מדע, מידי תמהוני המעבדות. וכשם שכבר ﬠשו גדולות בימיהם, כן יﬠשו וכן יוסיפו מכוחם, בלי מדענים, גם להבא.

צריך לדעת גם זה: כי ידﬠ מדעי צריך ידע מדעי כדי להפעילו. מי שבא להיעזר במחשב אלקטרוני צריך ידע כדי לשאול, וידﬠ כדי להיﬠנות, וכן כל הפונה אל מחשבה מדﬠית צריך שיהיה מחונן בידﬠ די הצורך כדי לשאול וכדי להיﬠנות.

ומכשיריביניים אלה שבהם שואלים ומהם נענים, הם סוג מיוחד של מדענים אשר אינם מרובים אצלנו כלל. ולפי שהסבלנות לדרך המדע קצרה, הרי יש ממליצים לנהג את הספינה לא ﬠלפי מכשירי ניװט כי אם ﬠלפי מסורת וחוש הריח.

אנשי רצון טוב לﬠולם רצויים, אך בלא ידע והכשרה יהלכו ברצונם הטוב ערומים ויחפים. ואילו מטרת כל חינוך היא לחשל כוחות ולהפﬠילם. ואותה הסבלנות שמראים כשמחכים חמש שנים ﬠד שיניב ﬠץ הדר פריו, מתבטלת כמעט כשבוחנים לתנובת מעבדות המחקר ומכוני הפיתוח. מחקר ופיתוח הם כצנוניות בעיניהם, שהיום אדם זורﬠ ולכמה שבוﬠות מחתכן לסלט. זאת ועוד: מהפכת המדע אין פירושה שנצביע בסיפוק כי פה ושם, בירכתי משרד זה או אחר, הנה יושבים כבר אנשים טובים ומנסים במﬠט אמצעים להצדיק קיומם, ﬠיניהם כלות לתקציב, והממונים ﬠליהם ﬠינם צרה גם בלחם חסד זה. מהפכה זו משמעה, בתכלית הקיצור: כי לפני כל עשיה וﬠשיה שﬠושה הממשלה, בכל תחומי החיים, יצא חלוץ של מחקר וסוללים של ידﬠ. ומחקר ופיתוח אין פירושו חקירה מה שכבר ידוﬠ וניצול שימושים שכבר הוכרו, בתיקון ובהגהה כלשהי, אלא מחקר ופיתוח של הלאנודﬠ, הלאמוכר, שגם מחר לא תדא עליו הרבה ואולי רק מחרתיים. וכדאי להשקיﬠ ולהוסיף כוחות שברוח ועמל שבגוף, ברי לעמוד בחזית זו שממול הלאידוﬠ, ולקשוב על ימין וﬠל שמאל בעולם, כדי שיום אחד יבוא גם פרי ישווה לשקידה ממושכת זו. לחפש ולחפש ולחפש, בדרך המלך, ובעיקר מחוץ לכל הדרכים הסלולות: זה טﬠם כל הדבר.

כי התמדה בדרכים של תמול שלשום היא היא המוליכה אל סוף הדרך. אופקים חדשים נקרﬠים לפני המשק היוצר ואנחנו עדיין בטכסטיל, ביהלומים, ובצמיגים, נוסף ﬠל תפוחי הזהב בלא לזלזל בכל אחד מאלה כלום לא בשלה הﬠת לנסות, נוסף על הצרכים האמורים, לתהות ולהשקיﬠ כל מה שאפשר ויותר מזה ﬠל מנת להﬠמיק חריש בשדות שהיום נראים בלתי מצמיחים כלום ולמחר הם אולי מרכז היצירה הלאומית. ואילו מחקרים כגון אלה המנויים להלן, כלום אין בהם בשורה חדשה לארץ קטנה שאמצﬠיה הגולמיים וכוחה היוצר חנוק?

מה ﬠשינו למשל בתחום המחקר בפיסיקה של המצב המוצק ובכימיה של המצב המוצק? מחקר שהוא אבי הרﬠיונות ﬠל אנרגיה שתופק אולי מן האור, ושבשולי גלימתו כבר משובצים כל אותם טרנזיסטורים, ידוﬠים ולא ידועים, שנﬠשו כמﬠט חזוּת פני הדור וסיסמתו? כמה השקﬠנו והיכן פﬠלנו ומתי בשׂדה זה? או כמה מדﬠתנו ומכוחנו נתנו למחקרים המתקדמים בביולוגיה, ובﬠיקר בשדה התורשה שדה פורה רﬠיונות נוﬠזים ביותר לא רק ברפואה אלא גם, ובדחילו ורחימו, בנסיון להשתלט ולכװן את התורשה הטבﬠית, מתחילה בצמחים ובחיידקים, ואחריתו מי ישורנה?

או, למשל ﬠנין כזה: מחקר החקלאות הימית: מחזור החיים בים; פוריותו, הצמחית דווקא, ושימושה כאוצר לא נחקר ולא מנוצל בﬠיקרו ﬠד היום, אם למזון, אם לחומר גלם, ואם למי יודﬠ מה, כלום אמנה כאן כל מחקר מגשש שהוא לעומק ולגינה ולמרחב, גישושים תוהים כאלה, המגלים לעתים מטמון, אבל שגם בעצם היותם גישושים הם מקנים עושר: קליטת האינפורמציה המדעית מרחבי העולם לשירות תהליכים כלכליים, לייעוץ משקי בכל השטחים, קליטת רעיונות מקו החזית של התקדמות המדע, ותרגומם לשימוש המעשי, רעיונות שלא ײמסרו אלא למי שהוא ﬠצמו תורם בהם, ושגם שם אין ,,קח" בלי ,,תן׳׳. ומי שלא יפתח היום, בעוד עשר שנים ידיו ריקות, והוא בחוץ. מחקרים הﬠשויים להיהפך לתעשיות, אשר איש בינינו אינו משער עוד אופקיהן. מדענים לא לקישוט או לפריעת כבוד, אלא להרפתקאות רוחניות ומחשבתיות, ואמונה בהם, וציודם בכל הדרוש. בכל האומץ, הנמרצות וההחלטיות, ואפילו באותו זיק של הרפתקנות אל המופלא, לצאת אל מחוזות לא נודעים. להאדיר כל אותם מחקרים שיש להם כבר כמה התחלות צנועות, כחקר התסיסה, שהיא אם לתהליכי ײצור ברוקחות ובמזון, או כחקר הסיבים, או בחקר אנרגיית השמש, ומה לא. בקצרה צריך שתהיה לנו, בהקדם הקרוב ביותר, הצעה למדיניות חדשה לרשות מרכזית למחקר ולפיתוח. השהייה או איניצול נכון ֵהם בחזקת איבוד סיכוי.

חלילה לי למעט כלום מזה שכבר עושים אצלנו בשטחים אלה, הן במשק הבטחון והן במשק השלום, וחס לי לזלזל בכל התחלה שהיא, אףעלפיכן מידת היושר לומר כי בדרך כלל אנו מפגרים פיגור מדאיג, וכי התעשיה שלנו לא כלכך איכפת לה, ידיה קמוצות וליבה לא פנוי לקידומה. בעיניהם טוב המדע רק בדי לרפא יבלותיהם המציקות להם מתמול.

אם לא נעמוד בהקדם בין שאר חוקרי סודות הבריאה ואני בטוח כי יש לנו כוחות לכך ֲ-, נהיה מחוקים במהרה מתודעת העולם, זכות אבות לא תסײע כאן. ויש לנו כוחות לא מבוטלים להיות דווקא בין חלוצי החיפוש הזה. ואסור שדווקא כאן, בדיוק במקום שם "הגניוס" היהודי מתגלה בייחוד הבונה דװקא כאן נקפוץ יד ולב. אנחנו עם קטן בארץ קטנה ולא עשׁירה, ורק זכות היותנו כוח יוצר ובורא מקנה לנו ערך, ולא עוד אלא שמשוםמה מחכים מצדדים שונים ומצפים שבשׁדהאדם זה נתגלה מחר, וצריך להתחיל היום.

צריך שנרגיש מועקת מעילה בשליחות, כל עוד לא שלחנו חלוץ זה ליום מחר. וﬠיני הדור הצעיר בנו. ואילו במדיניות האומרת כי אפשר לייבא מחקר מוגמר במקום לפתחו על קרקﬠנו קוטלים את הצמיחה בעודה באיבה. אילו קיבלנו שיטה זו, כי אז דבר לא היה נוצר במדינה דלה זו, לא החקלאות, לא התﬠשיה ולא כל דבר שיש.

מחלקות מחקר ופיתוח בכל משרד ומשרד אינן איפוא מותרות אלא סימן חיות. ורשות מרכזית כזו, שתﬠמוד בראש כלל מפעלי המחקר והפיתוח והידﬠ, היא כורח שדחיפותו נעשית קריטית משנה לשנה וכמﬠט מחמיצים את השעה.

מופלא נראה הדבר כי אפילו אחוז אחר למאה אינו מוקדש מתקציבנו, במרוכז ובמגובש למטרה אחת זו – 26 מיליון מתוך 3,500 מיליון, (מלבד הוצאות משרד הבטחון) – ליצירת גרעין מדעי לכלל מפעלי המדינה, התﬠשיה ותכנון, והקמתם מהיום למחר.

וצריך לזכור כי מדענים משמﬠ מעבדות, ומﬠבדות פירושן תקציבים, ולא קלים כי אם כבדים דווקא ומאד. אפשר כמובן לחסוך כאן כדאי אז לחסוך יותר ולא להתחיל. חוששני, כי לﬠתים קרובות מדי היה אצלנו התואר "אקדמאי" שם נרדף לתביﬠות שכר, לרדיפה אחר ﬠמדה וכבוד והתחרות על ראש התור, ואילו אני כלל אינני מדבר לא על משכורות ולא על זכויות. אני מדבר על חובות ועל שליחות, קודם כל.

לעתים תוהים הבריות: כיצד להעריך הישגי מדענים אם אין הללו באים מדי בוקר וחידוש גאוני נוסף בידיהם וקשה עליהם אורךהרוח להמתין שנים לא מונחות עד שיביאו טרף ﬠלה זית, ומתבקש לפיכך קצת לדגדג להם לאותם “ﬠכברי מעבדה", להפעיל עליהם קצת לחץ, וקצת תרעומות וקצת טיפול המינהִלה לאמור: תוצאות, תוצאות, תוצאות, כל בוקר עוד תוצאות, ורשום בכרטסת, והוכח לעיני כל – הספקים על הספקים, ובלעדי אלה עפרון המחיקה של הגזבר. חובה להציל את המדע מלחץ נבﬠר זה של השגות שווה פרוטה.

אגב כך, יפה שיזכור כל אחד מאתנו זכור היטב, כי הילד שנכנס היום לביתהספר היסודי לא ימצא בצאתו מביתהספר התיכון אף אחד מן המקצועות המשקיים הידועים היום, כשם שחברו שנכנס לביתהספר בשלהי מלחמתהעולם לא שיער הוא ולא שיערו הוריו ומדריכיו לטובולהועיל כי הפלאסטיקה, האלקטרוניקה, ומנגנוני האוטומאציה יהיו עמודי השורה למשק של היום. ואילו המשק שלקראתו טרחו לחנכו נמצא כבר מיושן וחסר משמעות כמעט, ולפיכך אופקי הידע של החברה הם שיהיו גבול בעור עשר ﬠשרים שנה לעוצמת הציבור וליחידים שבו, והם שיתנו מחנק או מרחב חיים. די להזכיר כאן שליטה באנרגיה גרעינית, ואפילו שליטה יחסית, כדי לראות עד היכן הדברים מגיעים וצפויים לשינוי.

מוכרחים איפוא להתחיל היום להוציא את המדע ואת המחקר משכונות העוני בתקציב ומפרברי תשומתהלב. לקחת דוגמה מטובים וחזקים מאתנו, שנוכחו ולמדו והסיקו מסקנות. אין ממשל נאור יכול להתקיים כיום בלי צװת מוחות מתחומי מדעי הטבﬠ והחברה, נוסף על משרתי הציבור ונבחריו, נושאי רצונו החופשי. מראש הממשלה וﬠד מנהלי האגפים השונים כוחם לﬠמוד במבחני העתיד הקרוב מותנה כולו בהכנות הממשיות שיﬠשו היום להפעיל כוח גדול זה, שאינו קל כלל להפﬠלה, שאינו פשוט ולא פשטני, אך שבלﬠדיו הכל יהיה מפושט טעם, פרימיטיבי, אם לא מחטיא את המטרה מכל וכל. לא קל להפעיל צװת מדעי. והוא גם אינו ברציות. אלא שבזה דװקא כוחו. מדע הוא בלתיתלוי, בלתיכפוף. לא לשרלא למפלגתו ולא להשקפות יפות מסוג זה או זה ולא לסדרי המנגנון הרגילים.

מצד שני אסור לתת לשום מומחה שבעולם בשום מקצוﬠ מן המקצוﬠות לנהג את רצון החברה ולהכתיב לה מטרות ויעדים. ﬠליו לﬠשות בשליחות החברה ולשרתה במיטב ידיעותיו, ונבחרי כלל הציבור המה גם שליחיו שלו. במה דברים אמורים? כשניתן לו, בשטח שלו, לﬠשות במלוא כל כוחו, בלתיתלוי, ﬠצמאי, ופתוחמוחודמיון, לחשוב, לפקפק, לאשר, לערער, לנסות ולהסיק ביושר ובאומץ, ובﬠיקר דרך חירות, ככל שיימצא נכון לפניו, ואולי המיוחד לנו שנוכל לתרום כאן משהו אופײני לנו, והוא תחושת שותפות לﬠובד בשדה ולעובד במעבדה. (אף כי המדﬠן לﬠולם משהו של בדידות ﬠוטף אותו). לא כשתי דרכים, אלא כדרך רחבה לצﬠידות שונות. שום נסיון לקידום החברה לא יוכל היום לﬠצום ﬠיניו מפני האמת, כי ההזדמנות היפה ביותר לקידמה (כמו להרס) נתונה היום בידי המדע והטכנולוגיה, שﬠה שהם עולים בקנה אחד ﬠם רצון האדם החופשי ומאוויי החברה בתהחורין.

כוחה של הארץ הגיע, כמדומני, עד הגבול שרק ידע חדש ותנופה לא שיערנו יוכלו לקרוע לפנינו אופקים להמשיך מעשה היצירה, וﬠלינו לשמוﬠ ולﬠשות. אחד מנכסי היסוד לעושר העמים כיום, בדומה למקום שהיה תופש תמיד ההון, חומר הגלם, או מכשירי הייצור ֵנעשה בזמננו הידע המדעי. וככל שיהיה הידע עמוק יותר, משוכלל יותר ומקיף יותר יהיה מעשיר יותר את החברה בכוחות משקיים ובנכסי חיים. יתר על כן, כל היודע יותר מחברו להיות יוצר הידע ולא צרכנו -, יהא בןחורין מחברו ומאושר ממנו, וכל שקיימו תלוי בידע חברו – חשש הוא שגם יהיה תלוי בידיו וחירותו בידיו והדברים ידועים ומוכחים יום יום. ולפיכך חינוך והקניית ידע הם במרכז. רבבות בני נוער מוכשר, מזה, ואוצרות פתוחים בידע, מזה קוראים לתנופה שורשיה ויסודית כדי ליתן בפרוס השליש השלישי למאה הזאת את כוחנו ואח חיובנו לטוב, ולהשקיע כל מה שאפשר כדי ליצור התחלות שרק להן סיכוי של קיימא לעצמאות, ולעולם של ערך.

על הממשלה להיות כאן מופת וחלוץ לכל האחרים שיבואו ויעשו בשלהם פרטים, ארגונים, תעשײנים כחקלאים, מוסדות כלכלה כמפﬠלי פיתוח כשמחקר, מדע וחינוך בראש דאגתם. בלעדי זה הכל לא רק קופא על מקומו, אלא נסוג מפיגור לפגור, מנחשלותּ ברעיונות עד נבערות העובדים, ואילו התנופה סחוף תסחוף עמה אדם ועם. וצריך להתחיל מיד.

בשטחי הייצור העיקריים של העתיד הקרוב עוד לא נגﬠנו. עוד לא התחלנו להתכונן, כמﬠט לא נקפנו בהם אצבע. הכרח הוא שהגוף המרכזי שליד משרד ראש הממשלה יהיה גוף חסון ורב עוצמה לעשות, ושלא יהא משרד במשרדי הממשלה שלא יהיו בו קבוצות מדענים לשירותו. כדי שידע להיות בן זמנו ולא מפגר מאחור ונחשל. בערות בשימוש הכוח המדעי היא לרועץ לא רק למשק ולביטחון אלא לעצם הקיום.

אולי לא למותר יהיה להצביע כאן על מאמצי עמים אחרים, ובעיקר על מאמצי עמים שכנים לצאת למרחב בסיוﬠ המדע, בין לצורכי שלום ובין מה שקרוב יותר – שלא לצורכי שלום. כדאי שנעיף מבט, במספר אחד מן המספרים הרבים שנתפרסמו בﬠנין זה, במצרים, בכל הנוגﬠ לﬠידוד המערך המחקרי באסיה. בתכנית החומש האחרונה הקציבו כ־60 מיליון דולר לסעיף אהד, והוא מילגות ומﬠנקים ללימוד של מצרים במצרים, של מצרים בחוץלארץ, ושל לא מצרים שילמדו במצרים למצרים. ואצלנו? כמה הוקצב אצלנו למיּלגות ולמﬠנקי לימוד גבוה, בין בארץ ובין בחוץלארץ? וזה רק פרט וסﬠיף אחד ממערך שלם הבא לקדם מדינה ולתת לה תנופה שתשנה מחר פניה ללא הכר. או כלום צריך כאן להוכיח כי רמת חיי מדינה תואמת את רמת הישגיה החינוכײם ואת שיעורי פיתוח יצירתה? אנחנו כאן אומה קטנה, אבל אומה שסיכוייה כאן יפים למדי, שקשרים לה שאין כדוגמתם אל אישי מדע ואל מוסדות מדע, וגם יכולת אינטלקטואלית מוכחה וחוזרת ומוכחה, ואסור שנחמיץ שﬠתנו. אסור שנדחה, אסור שנקמץ דװקא בסיכוי מרהיב זה. או נבﬠרוּת תהא דו אם לא נדﬠ להפﬠיל את המובחר שיש בכוחנו ולאלתר, בלי לדחות למחר.

ויהי רצון שלא נצטרך להתפלל ליום אשר מישהו מכל שכנינו יצליח בו ויפריח משהו לחלל כדי שניװכח ונתחיל לספוק כף אל ירך, ונפתח אז בבהלה, כביום מר ונמהר, את כל אוצרות הארץ ויפוזר הכל כדי להספיק לעשות משהו מיניה וביה, או לחטוף ולקנות מחר מבחוץ ובכל מחיר ובלבד שנינצל מהרגשת הסתחפות הקרקﬠ שתיפול עלינו משמיים בהירים.

אבל אינני רוצה להעמיד כל זה רק בצל התחרותאיבה זו ובלהט קנאת יריבים, השואפים לכלות זה את זה. הענין שלפנינו הוא יסודי ומﬠמיק מכל זה. הוא תנאי להתקדמות ולﬠיצוב דמות החברה בימות השלום וככל הימים. הוא גונז בו מרחב להשתמש בתנופה בידע באמצﬠות הכוחות הגנוזים בקרבנו.

האם צריכה היום הממשלה והמדינה להשתמש במדﬠ ובמחקר בהחלטיות, בנמרצות ובאומץ, כדי להרבות יצירה ולהרחיב עולם, ולהינשא בכוח זה, שאם אינך אדון לו אתה נרמס תחתיו? ויפה שנתחיל היום.

יזהר סמילנסקי (מפא“י) דיון בכנסת בתקציב משרד ראש הממשלה, ינואר 1864.

על דודים וערבים

כשבאו הראשונים לארץ, מה ידעו עליה? שיש בה קברות האבות, שהיא ארץ תקוותנו, שחם בה מאוד, שהיא ארץ אסייתית נחשלת, שיש בה יתושים, ויש עזובה, וגם יש ערבים.

הערבים היו חלק מהנוף הישן, חלק מהווי המזרח, חלק מתרבות ילידית וחלק מן הממלכה התורכית המושחתת. לא שום דבר שצריך להביא בחשבון, לא שום דבר שיכול להועיל או להזיק, פשוט, חלק מנוף ישן ונחשל.

כעבור כמה שנים, לאחר שידעו יותר, ידעו שיש כל מיני ערבים, שיש סביבם ערבים כפריים, פרימיטיביים כאלה שעובדים יפה ביום וגונבים יפה בלילה, שיש ערבים נוצרים בערים, והם יותר אירופיים, סוחרים דוברי לשונות וגם מוכרי קרקעות, וגם ידעו על הבדווים, שבאו ישר מאוהלי אברהם אבינו ודהרו על הסוסות האצילות, כמו בסיפורי האינדיאנים או הטטארים ושאר הפראים האצילים שבספרים.

כל כולם של הערבים בסוף המאה הקודמת [בארץ] לא עלה על כחצי מיליון נפש, מרוכזים בכמה ערים קטנות, בכפרי גב ההר, בשפלה הפנימית ובגליל. הראשונים היו חלק ממה שהיה שם תמיד כמעט בלי שינוי, קטע מוזנח מן האימפריה המוזנחת, קטע ממשטר מושחת ועצלני, קטע מאיזו תרבות בלתי מוכרת להם, קטע מן הנחשלות ומן השיממון הנואש מהשתנות, ובעיקר היו הם רחוק־רחוק מביתם שבלב יערות רוסיה ושונה שונה מחלומות הנעורים ליד נהרותיה המוצלים.

מהר מאוד נכנסו הערבים אל תוך מסגרת חיי המושבות של אז: כפועלים, כיודעי חקלאות, כשומרים, וגם כחלק מן התפאורה היום־יומית, שביום הייתה עמוסה תנועת הלוך ושוב של קיימי־האור, ובלילה היתה מתפרקת לשתי מובלעות של בלועי־חושך. לחושך מאוים מכאן, ולחושך מאיים מכאן. אלה נסגרו בבתיהם מפני אוקיינוס החושך ומפני הזרות המקיפה, ואלה היו מרוחקים להם בכפרים שלהם שמעבר מזה לאוקיינוס החושך, וכך היתה הסביבה הקטנה והחדשה של המושבה בלועה בתוך מרחבי הסביבה הישנה הענקית, וכל אחת מהן הצמיחה לפי דרכה שני גרעינים שונים של שני עמים.

אם תורשה לי כעת נימה פרטית, אספר לכם על שני דודים שהיו לי, דור אחד מצד אבי ושמו משה סמילנסקי, ודוד אחד מצד אימי ושמו יוסף וייץ. כל אחד מהם היה מעורב לפי עיסוקיו בהוויה הערבית ופעיל בתולדות גרעין היחסים שבין היהודים לערבים. משה סמילנסקי בן העלייה הראשונה היה איכר, סופר ואיש ציבור מן הימין, לפי מושגינו היום, ויוסף וייץ היה פועל מן העלייה השניה, סופר ולימים מראשי "הקרן הקיימת” ומן השמאל, לפי אותם המושגים.

משה סמילנסקי העסיק בפרדסו פועלים יהודים וערבים לפי העיקרון, שלעולם יישבו כאן שני עמים, ולשניהם זכות שווה לעבודה ובסיס שווה לקיום יחד. הוא דיבר ערבית, היה מעורב ביניהם, כותב עליהם סיפורים רומנטיים בכינויו "חווג’א מוסא", הוא קנה מהם אדמות ונטע פרדסים, ובסוף חייו גם היה חבר ב"ברית שלום", שותף לבובר, למאגנס ולאחריםשביקשו להגיע לכלל הבנה עם הערבים ולידי הסכמה משותפת ליצור "קיום יחד" כשכנים טובים, לאחר שתושג פשרה עם ויתורים משני הצדדים, ובקצרה, כאילו היה "שמאלני” גמור, לפי מושגינו היום.

דודי השני, יוסף וייץ, פועל בכרמים, שומר בכרמים, ונוטע כרמים ביהודה ובגליל, היה מגדולי קוני הקרקעות, ובלשון הימים ההם היה מ"גואלי האדמה" מידי הערבים, ולא עוד, אלא שגם הוכיח, כי רכישות אלו לא נישלו אף לא ערבי אחד מעל אדמתו, ושעד סוף שנות השלושים לא נושלו יותר משש מאות פלאחים, נקובי שמותיהם, וגם אלה לא בלי פיצוים ולא בלי סיוע ליישובם מחדש. וגם לאחר "הספר הלבן" טרח והוסיף וקנה עוד קרקעות על־ידי עיסקות מסובכות של "ריכוז משבצות" והמשיך בכך עד עצם מלחמת־העצמאות, שפתאום שחררה את היהודים מן הצורך לקנות אדמה, והאדמה ניתנה בשפע כזה שהיתה יותר אדמה ממתיישבים. בשנותיו האחרונות, כראש מינהל מקרקעי ישראל, וכנוטע הגדול מכולם של יערות האורן על הרי ישראל, נמלך בדעתו והציע סוג של "העברה" של ערבים מהארץ לארצות ערב, לפי הסכמים וכשותפים במאמץ בינלאומי למימון הפעולה, באופן שלפי מושגינו היום הפך והיה ל"ימני”.

הנה לפניכם שני דודים, ושתי דרכים, וביניהם כל תולדות השאלה הפלשתינאית במאה השנים האלה, מאה שנות התלבטויות, וגישושים לפתרונה. הדוד האחד האמין, כי אפשר ששני עמים יחיו כאן זה עם זה כשני שכנים טובים ובסימביוזה של תועלת הדדית, חברתית, כלכלית ותרבותית; והדוד השני לא האמין כי אפשר לשני העמים לחיות יחד על פיסת אדמה זו, מפני שחיים כאלה רק יהפבו לקללה שאין לה תקנה אלא בהפרדה, ושלפיכך, מתוך הסכמה וסיוע, צריכים הערבים לפנות מקומם ולתת לכל טבע לאומי לחיות בנפרד לפי דרכו ולפי אמונתו.

שניהם היו רומנטיקנים בשם ששניהם היו רציונאליסטים. שניהם היו אנשי עבודה, חקלאים כאילו מבטן ומלידה, שניהם היו נוהגים ואוספים אדמה בין אצבעותיהם וממוללים אותה לאט, ומריחים בה, וטועמים בקצה הלשון, וגם נושמים אותה, לפני שהיו נאנחים ומנערים ומוחים כף בכף, שניהם אוהבי עמם, שניהם אוהבי ארצם, שניהם הומניסטים לפי הכרתם. משה סמילנסקי בא לפני מאה שנה ישר לביצות חדרה מצועפות המוות, בכיסו זה התנ”ך ובכיסו זה טולסטוי, זה אמר לו לאן ללכת, וזה אמר לו מה לעשות. יוסף וייץ בא לארץ לפני שמונים שנה, ישר לכרמי רחובות העסיסיים, בכיסו זה התנ”ך ובכיסו זה חוברת הפועל הצעיר, שעל שערה הצהירה באותיות רש"י "הפרוגרמה”, שאין עבודה בעולם שהפועל העברי לא יהיה מוכן לעשות, ושכבר ממחרת בואו נתגלה שהוא אמן המזמרה ונגן המעדר. שניהם היו אנשי ספר, ושניהם היו כותבים חרוצים, זה עבד כל הימים בפרדסו וכתב כל הלילות סיפורי ערבים, סיפורי ראשונים ומאמרי תוכחה על שאלות היום, כשאחד־העם מימינו והשכל־הישר שלו משמאלו, וזה בצד זה עבדו אצלו יהודים וערבים, מפני שזה טבע הארץ הזו, ששני עמים יהיו חיים בה שווי־זכויות – וזה עבד כל הימים בייעור וכתב כל הלילות מחקרי מטעים (התמר, הגפן, החרוב, ושאר עצי היער) ותכניות לפיתוח אדמת עם עני, ואם אמנם יש בארץ הרים נטועי אורנים, הרי זה הוא – וגם תוכחות לעבודת יושר כתב, לניצול כוחו של כל דונם עד מרום כוחו, בתכנון מתקדם, בעבודה עברית בלבד, נפרדת מעבודת זרים.

שניהם למען האמת, נדהמו מהקמת המדינה, שכאילו באה עליהם קודם זמנה. שניהם הכירו במדינה דה פאקטו אבל לא כל כך דה יורה. משה סמילנסקי לא היה בטוח אם טוב שהאנגלים יעזבו את הארץ ויפילו עלינו מעמס בטחון וממשל שלא לפי כוחנו – ויוסף וייץ חשש שיותר מדי אדמה פנויה תעביר אותנו על מידותינו, ושרשלנות, בזבוז ונטישת ערכי עבודת האדמה יהיו בעוכרינו.

שניהם, בסוף חייהם, היו אנשים עצובים. זה עצוב מפני שהשלום אינו נעשה בכל המרץ הנדרש, וזה מפני שהעיר והתעשייה הולכים להשחית את ברכת האדמה. זה מפני שהשאלה הפלשתינאית הולכת ונדחית כפתרון בדרך ההסכמה ההדדית, זה מפני שהשאלה הפלשתינאית הולכת ומחמירה ונראה שאין לה שום פתרון של יחד.

וכך, בין שני הדודים המייסדים, זה שהחל מימין וגמר משמאל, וזה שהתחיל משמאל וגמר מימין, לפי מושגינו, כמובן, ולא לפי מושגיהם, עומד כעת העני ממעש הניצב לפניכם, בסוף מאה שנות אי־פתרון, מאה שנות דעות חלוקות, מאה שנות גישושים שעד עתה לא הולידו הרבה, ומאה שנות דם, מוות ושנאה, כשהשמאל הולך ומפסיד עמדות בדעת־הקהל והימין הולך ומתחזק, בין על־ידי שזוכה בהסכמה עממית ובין אם על־ידי שזוכה ומלאכתו נעשית בידי מאורעות מזרח־תיכוניים, שגורפים את דעת־הקהל ימינה וסוחפים את בטחונו העצמי של השמאל הנאבק בה, כשגם האינתיפדה הסתבכה ועומדת כעת על פרשת דרכים, וגם הנסיונות לברוח מהכרעה הגיעו לסוף תימרוניהם מבזבזי הזמן – כך, שהברירה שנשארה היא או קבלת־דין דעת־הקהל העולמית או קבלת המשך הבריחה משום הכרעה. הפלשתינאים מכאן והישראלים מכאן כבר שחוקים ומותשים ממשחקי אין־המוצא בסימטת האלימות כמו בסימטת ההתלבטות, וכולם כאילו ממתינים למשהו שיקרה אי כך, לפני שיעלה המסך על המערכה הבאה.

באופן שמה שיכול כעת צאצא שני הדודים להציע, כשלוחצים עליו לגלות כאן מה דעתו אינו אלא דעה שתישמע חד־צדדית לגמרי. לאמור, שהשאלה הפלשתינאית, בעיניו, כלל איננה שאלה ערבית אלא היא כולה שאלה יהודית, ובפירוש: השאלה הפלשתינאית היא שאלה יהודית. ולאחרונה גם הגדיר, הדובר אתכם, את השאלה הפלשתינאית כ"דבשת שעל גב היהודי". דבשת שעליו למצוא כעת איך להיפטר ממנה.

מפני שאסור ליהודים להיות כובשים; ומפני שעליהם הדבר לעשות כדי להשתחרר מן הכיבוש ולהפסיק להיות כובשים, ומפני שהיהודים כעם של כובשים חורצים על עצמם את כליית היהודים. ועד כדי כך. ומפני שלא שום אויב חיצוני יוכל ליהודים, אלא הכיבוש הוא האויב שיוכל לנצחם. ושזה עיסקם לחדול מהיות כובשים, וזה עיסקם גם בלי כל מחאות הנכבשים ולפני כל מאבקם האלים והפוליטי להשיג שחרור. ועד שהעולם לוחץ עלינו לגמור את הסכסוך, ועד שהעולם הערבי לא חדל מהתארגן גם כדי לשים קץ גם לכיבוש וגם לכובשים הציוניים, זו חובתגו – כיהודים, וכציונים – לקחת ולגמור את היותנו כובשי עם אחר.

החובה לגמור את הכיבוש בדרך מן הדרכים, ומהר ככל הניתן, אינה רק מסקנת שיקול מדיני, ולא רק בטחוני. ולא רק חברתי־כלכלי – אלא כבדה מכל אלה היא מסקנת החובה לזהות היהודית שלנו, כלומר חובה מוסרית. אני יודע כמותכם, שהשיקול המוסרי הוא הקל שבשיקולים והאחרון שבחישובים – ואף־על־פי־כן הוא הכבד שבכולם והמכריע מכולם.

אני יודע כי שעה שמחשבים את סדר הכוחות של הצבאות ומזכירים נוסף על כוחות הצבא גם הכוחות הכלכליים, החברתיים והמדיניים – את הכוח המוסרי לעולם לא מחשבים, מפני שהוא נשמע לא רציני, מליצי כזה, ילדותי כזה, שמקומו רק בנאומים ולא במעשים, והוא לגמרי חסר משקל בעולם הזה ואף־על־פי־כן, תמיד מתברר, כי הוא הראשון מכולם והוא החזק מכולם והוא הכוח המכריע לבסוף מכולם, ואל תחשבו שירדתי מדעתי או אני תמים וערטילאי ותלוש – אם אזכיר לכם שדווקא המוסרי הוא המכריע לבסוף מכל הכוחות שבזירה, כמובן , לא כשהוא בא לבדו, אבל תמיד בין כל צירופי הכוחות שניצחו במערכה הוא היה המכריע.

והיסטוריונים שביניכם תמהים אולי או מחייכים. ועם־זה, המוסרי, גם כשאינו יוצר דברים הוא שבלעדיו כל הדברים שנוצרו נופלים. וכשמתפזר עשן הקרבות, ולאחר שספרו את האבידות, מוצאים תמיד, שמה שהשיגו בדרך לא מוסרית לא מתקיים. ואינני בודה דברים, ואין גם צורך למנות את הדוגמאות, איך כוחות אדירים וחסרי מעצורים, לאחר שהשתוללו באין מכלים דבר, בכל שנות המאה הנוראה הזו שאנו חיים בה, הגיעו לבסוף למקום שהכול נשמט מידיהם. וזה לא היה באגדות או רחוק מכאן או קודם לזמן שאנחנו זוכרים, אלא ממש בזמן שאנחנו כולנו כאן קורבנותיו וגם יורשיו. ואין זו מעשייה שהכובש, ויהיו ניצחונותיו גדולים ככל שיהיו, כלום לא נישאר בידיו, בין אם היה אדיר הצבאות ואימפריה אדירה, ובין אם רק היה שכן אחד שרצח את שכנו. הקול העתיק שבעולם תמיד קם אז ואוחז בו, תופס ושואל ללא מיפלט: אי הבל אחיך? והבל, שכאילו כבר הושמד – הינהו כאן, חי וקיים ותובע את זכותו.

עם שמחזיק עם אחר בכוח לא יחזיק לאורך ימים, ולא עוד אלא שיפסיד את חזקתו, וכמעט גם את עצמו יפסיד. זה חזר תמיד וחוזר תמיד. ומי שלא היה חכם להפסיק להחזיק מקודם, יפסיק להחזיק לבסוף בתנאים גרועים יותר ובתשלומים כבדים יותר. זה, כמובן, איננו חוק, אבל זה מה שחוזר וקורה בפועל.

כי הכיבוש איננו ממית את הנכבש, אלא את הכובש, כדרך שהסרטן ממית את הגוף החי. ומה שנראה בהתחלה כאפשרות אפשרית, וכאילו אפשר וניתן להחזיק בעם אחר בצווארו ולהחליט בשבילו על עתידו ולנצל הזדמנות קלה לשלול שלל של אדמות ושל פועלים ושל כוח – נופל פתאום על ראש הכובש כבד מעופרת, וכל הקרקע נשמטת מתחת רגליו.

השאלת הפלשתינאית אינה אפוא אלא השאלה היהודית. והיא שאלת היהודים, ושאלת היהדות. ובמקום להוסיף ולברוח מפניה צריך לעצור, להפוך פנים אליה, לפנות ולהביט בה. מפני שלפתור לא נכון את השאלה הפלשתינאית – זה לא לפתור את שאלת היהודים ואת שאלת היהדות, וזה ממש להפקיר את עתיד היהודים ואת עתיד היהדות.

 

ס. יזהר  "מרדכי מרטין בובר במבחן הזמן" הוצאת מאגנס 1992

משה סמילנסקי (1973) – שאלות שלא החלידו.

השנה מלאו שני עשורים למותו של משה סמילנסקי, עובד אדמה וסופר, בעל "בני ערב" ו"משפחת האדמה", איש ציבור שעמד במרכז הפולמוס על דמותו של הישוב העברי ויחסינו עם הערבים. מאמר זה לזכרו נכתב לפני מלחמת יוה"כ.

כידוע, אנשי דור המיסדים נולדו פעמיים: אחת כשנולדו ואחת כשעלו. משה סמילנסקי נולד לפני מאה שנים ועלה לפני שמונים וארבע, וגם מותו כבר רחק כדי עשרים שנה.

בן שש־עשרה היה כשקם יום אחד ונטש את בית אביו המשופע בכל דשנותה של אוקראינה ואת אימו המתייפחת ואת אחיו ואחיותיו – ישעיהו הנביא מימינו טולסטוי משמאלו והד תופי הפרעות מאחוריו – וכבר הוא משכים בבוקר צלול אחד, המעדר על כתפו, ופוסע בדרך החול אל כרמי ראשון־לציון. באותה שנה עצמה הוא מקים סוכת־ענפים על ביצות חדרה וכל עוד רוחו בו הוא נמלט מקץ השנה אל רחובות שהנה זה עתה נוסדה, ונוטע בה את כרמו באחוזתו שלו, וזורע ברוממות־רוח חטה בשדהו, וכבר מתחיל לפרסם רשימות על א"י, ועוד מעט גם "ציורים" מחיי בני־ערב, ומחיי חלוצים תמהוניים, מלבד היסחפו אל עינייני הציבור ובשליחויותיו – התעסקות שתמיד הרגיזה אותו ותמיד עמד בראשה – ועד כדי כך שאי־אפשר עוד לספר על תולדות יישובה של ארץ־ישראל בלי ששמו יחזור בכל המדורים: אדמה, התיישבות, עבודה, הגנה, התנדבות הגדודים, איכרי המושבות, ממשלת המנדט, וכמובן ערבים, התנועה הלאומית, ועד תרבות וספרות וסיפורי חואג'ה מוסה, ואחד־העם והרצל וויצמן, ועד ברית־שלום.

ככל שמתרחקים בזמן מצטמקים האנשים שהיו פעם, כידוע, הם ועלילותיהם גורלם וצילם, ונעשים לדמויות דקות שקל להזיזן ולשימן פה או שם, אם כחפצי מזכרת משפחתיים, אם כעיצובי סמלים, אם כהפשטות מוסכמות ואם כבהרות דהות על מפה ישנה – הצד השווה שבהם שכבר שותקים ואין בהם עוד כדי לעורר. אף־כי יש עוד בתוכנו אנשים לא מעטים שזוכרים יפה איך כשהיה משה סמילנסקי עובר ברחוב במושבה היה הס מושלך סביב: בעיתות שלום היה על מי להצביע ובעיתות רעה היה אל מי לפנות.

והטעם לחזור ולספר סיפורם של הראשונים אינו רק מידת דרךארץ אל ההרואיות של פעלם: ולא רק כדי לעשות מהם ציוןדרך ולהזמין אותנו להפוך ולהפנות אליו מבט כדי להווכח עד כמה נשתנו או לא נשתנו העיתים: וגם לא רק כדי לספק אותו צורך של ייראה שאנשים רבים חשים לתיתו לאיזו דמות "מורמת מעם", אולי כדי להציל להם נקודה יציבה בעולם שהפך אגדה – הטעם לחזור אל סיפור חייהם של הראשונים יכול גם להיות מפני שבעיקרו של דבר, אם כה ואם כה, אנחנו עודנו שם, למרות כל מרחק השינויים, במקום שהיה קשה להם ובנקודה שממנה עצמה ייחלו לאיזה טוב יותר, שיבוא.

מה היה עיקר סגולתם של ראשונים אלה? אומרים, ובצדק: מעשים שעשו מתוך מבט של חזון, הרואה את הנולד מעל לכביכול הוכחות המציאות. אבל, מסתבר, כי מבט מיוחד זה כרוך מניה־וביה גם בסוג של עיוורון, אותו עיוורון המציל את האם מראות את מגרעות עוללה ועושה אותו בעיניה למשובב־לב תמיד: הוא שמציל את הירדן מהיות רק אמת מיים מסכנה ולא שייכת כלום לאיזה גאון הירדן הנרחב המוזכר בכתובים: והוא שמציל את ירושלים־של־מעלה מהיראות כאיזו ירושלים־של־מטה קטנה שכל אחד יכול להיווכח בדלותה; והוא שהציל את ביצות חדרה מהיות רק שלוליות מעופשות חולי ונתן להן יפעת ארץ־כולה־משקה; הוא גם שנתן כוח ליגיעים על גבעות הכורכר הצחיחות של גדרה, עם זעיר פה זעיר שם סידריות מזדקרות – להיראות דווקא, כעדות כתביהם של הראשונים, כשסיפרו איך לעת־ערב היו יוצאים להתהלך על לא פחות מאשר על "הרי גדרה וביערותיה". זו הראיה התמימה שיודעת להחליף מה שרואה במה שרוצה לראות, וכך נעשה להם האי־אפשר לכמעט אפשר, ומה שלעומד מן הצד נראה כבר כחסר תקווה וכ"אמת מארץ ישראל" מוכחת באכזריות פושט אז צורה, והמשהו המתעתע בעיניים עשה למבט שיהיה מורם, עיוור וגלוי עיניים, ושיינצח לבסוף בעובדות נוצרות את הספקות ואת היאוש.

כל ימיו נקלע משה סמילנסקי בין שני המבטים האלה – ניתוח אכזרי של האי־אפשר מזה, ואמונה שלמה ומחוסנת בעיוורון כנגד כל אי־אפשר, מזה. הן במעשיו והן בכתביו תמצאו מבטי עלה ורדת, יאוש שחור שכל ההוכחות סוגרות עליו בעוצמת שתיים־ועוד־שתיים, ותקווה בהירה פטורה משום חובת הוכחות של שום חשבון שהוא וחזקה מהן. בשעות יאוש כאלה היה מתקפל וחוזר מכל מקום שהיה אל השדה, אל האדמה, למצוא שם מחדש את ההתחלה הבלתי נגמרת, ואת ההמשך המוליד התחלות.

אילו נשאל משה סמילנסקי איזה מכל התארים שהיה זכאי להם היה בוחר כדי לציין את מיטב טיבו, לא נטעה כמדומה אם נשער כי היה עונה בלי היסוס: “אוהב אדמה", כציון שהציבו לו לעוזיהו מלך יהודה. כל שאר הציוּנים שיכול היה להשתבח בהם כסופר, כעיתונאי, כעסקן, כראש לאיכרים וכמנהיג לפרדסנים, כחייל מתנדב, כחלוץ לפני היות הישוב, כגואל קרקעות, כשוחר שלום והבנה עם הערבים – כולם תארים נישאים ובכולם גם הרבה מעשים שחותמו האישי ניכר בהם – מכל אלה כמדומה "אוהב אדמה" היה קוסם לו ביותר – כשייך אל יסוד־היסודות, המתמיד מכולם, הפטור בבת־אחת מתלאות אנוש, תככיו וסכסוכיו, והמוליד את קשרי האדם העמוקים ביותר, גם בינו לבין הטבע וגם בינו לבין כל אדם ואדם, ושמהם נוצרת "משפחת האדמה", במיטב […] היפה שבה. המילה “אדמה" בכתביו שונה מ"קרקע", אדמה היא אלמנט קוסמי, וקרקע יחידת יישוב. אדמה היא מרחבים, היא תכונה של הטבע, היא הצד שכנגד האדם והצד שעם האדם, נכבשת לעולם ובלתי נכבשת לעולם, אדמה היא נוף וסביבה, ולא יחידה של ייצור, וכך היה חש אל השדה או אל הכרם או אל הפרדס כשהשעה היתה משחקת לו ועוד יותר כשחש עצמו מרומה ונכזב ומדוכא – לחזור ולמצוא את עצמו משוחרר מכל הקטנויות שנטפלו לו.

אנשים שסברם נוקשה סוגרים לעיתים בחובם רוך, ופעמים אפילו רכרוכיות יתרה, שיפה לה שתיקה עד שפעם היא נחשפת ומתגלעה, ומדהימה בעוצמת היצריות הכבושה בה. בסיפוריו הולכים משפטים רבים הנגמרים בזה אחר זה בשלוש נקודות בתנועה בלתי־מסויימת; במאמריו המצטיינים בבהירות ובמעשיות ובחתך דיבור ענייני מתרגשת לה פתאום נימה מחלחלת ועד כדי ריתוריקה של נאום ומשובצות מטאפורות של פיוט (“בעבודה העברית יש קדושה, וקדושה זו היא השאור שבעיסת חיינו"); ויש שאפילו הנביאים מובאים כראיה לשיקולים ביצועיים באופן ש"וא"ו המהפך" אינו חזון נפרץ בדברו – ובאמצע הפולמוס הציבורי הוא בא כמין מחווה פאתיטי.

תמיד היה איש עושה במרכז עשיות, ותמיד, כנראה גם היה איש בודד. תמיד היו רבים מדברים אליו ותמיד היה הוא המדבר אחרון, וכפוסק. רבים חששו מפניו, אחרים תמהו להבינו, ורבים מאד עשוהו ללוח מטרה לחיצי התנגדות, ליריבות, ולסמל האויב המעמדי. ועם זה, לו עצמו, היה תמיד "צדיק" אישי, במסתורי ראייתו. וכדרך שלאביו היה הרבי שבלעדיו לא עשה קטנה או גדולה ודבריו היו לו לחוק, כך היה לו בתחילת דרכו אחד־העם ובסופה ויצמן, אף־על־פי שהיה שונה גם מזה וגם מזה, הן על פי שורש נשמתו והן על פי הפתרונות שביקש. “הצדיק" מעניק לחסידו מרכז בעולם המעורער, הוא גם שישמע את הלב הכבוש בכמין התוודעות אישית. אבל עם כל זה, מיטב החלטותיו היו על חזקת עצמו, ובאחריותו הלבדית הבודדה, דחוף יצרים חצויים, ומופעל חזונו הסומה־רואה. ותמיד היה משה סמילנסקי נראה כהולך בגוש האמצעי, ותמיד־תמיד היה איש קצוות, יחיד, מופרד, סובל ושותק, וחוזר אל שולחן הכתיבה כדי לצעוק מרה באמצעות טיעונים ראציונאליים.

המדפדף כיום בכתביו של משה סמילנסקי, בין בסיפוריו הרומנטיים המציעים בלשונו של מאפו רומאנסות אקזוטיות מחיי "בני ערב", ובין ברשימותיו על אישי "משפחת האדמה", שבאו להציל מאבדן זיעים של רוך וסימנים של גדולת הלבהפשוט, ולהפוך אנשים אלמוניים ושכוחישם לגיבורים מרגשילב; אבל בעיקר מאמריו המרובים, במסות הפולמוס, בנאומיו, בהרצאותיו ובמאמרי המערכת שכתב – המרפרף בכל השפע הזה, יימשך היום בעיקר אל עמדותיו בשאלה הערביתהוא היה רגיש ביותר לשאלה זו.

ראשית, אולי, מאותם טעמים רומנטיים: עובדי אדמה, איכרים פשוטים, אנשי עבודה תמימים בקשריהם האלמנטריים, הפרימיטיביים ועם זה הייצריים, הספונטניים, שהציוויליזציה עוד לא פגמה בהם, ובקרבתם הבלתי־אמצעית ליסודות הטבע מזה, ולדמות "האדם הטבעי" מזה; ויש כנראה קו אחד בתחושה העמוקה שחש הילד את שורשיותו הבלתי אמצעית של האיכר האוקראיני ובשורשיותו הראשונית של הפלח הערבי. אבל גם הטעמים המשקיים, ואפילו הקאפיטלסטיים לא הועלמו: שפע כוח עבודה מיומן, ונאמר גלויות, מקבל מרות ונכנע הן לרמת השכר המרוסנת והן לצורת האדנות התובע ציות, והעומד באילמותו המעמדית ובורותו האידאולוגית. ועוד היו כמובן גם טעמים פוליטיים, שככל שייטב לערבים עמנו כן תפחת התנגדותם לנו; וכי בהעלאת רמת־חייהם ובחופש המגע ההדדי תעוצב ההרמוניה המבוקשת ושיתוף הפעולה הקונסטרוקטיבי; וכי היהודים והערבים הם שכנים שנידונו לחיות יחד, וכל מחיצה נוספת שתסולק תיטיב ותוסיף ותתפשט במעגלים מתחום חיים אל תחום חיים. אבל תנאי ראשון לכל אלה הוא ההודאה כי הם ישנם, כי אין כאן אדמה ריקה. כי האדמה שהם יושבים עליה שלהם היא, ובזכות ובדין, ושנבערים ודלים ככל שיהיו ונקנים ונמכרים כפי שהם – הם הם העם שאיתו צריך לחיות (הם העם, האיכרים עובדי האדמה, ולא העירוניים, האפנדים, המקולקלים, החולים בלבנטיניות ובספסרות), ושעובדות אלה יוצרות מצד אחד בעיה נוראה בשבילנו, כמעט ללא מוצא; אבל עובדות אלה עצמן יוצרות גם סיכוי למוצא שאין אולי יפה ואנושי ממנו: האדמה תהא לעובדיה, ועובדיה הנאמנים יהיו למשפחה אחת, ושאם רק לא יפריעו לתהליך הטבעי – לא יהיה כאן עימות בין מתחרים על הבעלות על הקרקע, אלא כמין קונצנזוס מרובה פנים בין שותפים לעיניין אחד, שלכל אחד מן הצדדים תצמח טובת הנאה ממציאותו של השני עימו; מלבד שענוות עבודת האדמה יהיה בה כדי לרכך ניגודים מלאכותיים של דיעות קדומות. אחווה זו לא תוכל לבוא אלא מתוך ויתורים הדדיים ומתוך התפשרות, עד שכל אחד מן הצדדים יימצא את מקומו בלי לרשת מקומו של זולתו, זה תורם ממה שיש לו וזה תורם ממה שיש לו.

בוודאי שכל זה נשמע אוטופי מדי ולא לזמננו ולא אצלנו ואולי גם לא לשום מקום בשום זמן, כאילו אין זה מטבע האדם, וטבע האדם הוא רק הכל לי ואני הכל; ובוודאי שאין בכתביו שום משנה סדורה המשיבה היטב על כל השאלות, ולא הכל פשוט ולא הכל נהיר גם למחבר, כשם שלא הכל נטול מיסטיקה של אחרית־הימים וכאילו מתעלם ממצוקות יום־יום ומן המסמר הזה אשר בנעל – אבל כדי להוסיף קושי ולהכביד מצוקה, לא רק המציאות שבחוץ היא רבת סתירות, הפכפכה וחומקנית – אלא גם הוא עצמו, מציע הרעיונות האלה, אינו שלם בנפשו תמיד, וניקלע מיוסר בין ספקות ודחפים סותרים, מהם המשוקעים בחינוכו, מהם המורגזים על ידי יריביו מהם הנשאבים מחלומות בלהה, ומהם מחזונות הימים שיבואו. שהרי משה סמילנסקי היה אחד מקוני הקרקעות הגדולים מידי הערבים, וגם תמצא בכתביו לא מעט ביטויים שאינם אפילו פליטת־עט, מעין "שדות מעובדים בידי נכרים", או "אדמתנו שזרים יושבים עליה", וכמובן "הקרקעות הצריכות גאולה", וכיוצא באלה לרוב; כשם שבמעשיו תמצא אותו לא רק מיישב יהודים על קרקע ערבית, אלא גם יוצא בנשק בידיו כנגד תנועות לאומניות ערביות, ומעמיד בנוקשות צד הפטריוטיות שלו כנגד צד הפטריוטיות שלהם – זה מכאן; ומכאן היה משה סמילנסקי מראשי העומדים כנגד התביעה לעבודה עברית בלעדית; לא רק מטעמים משקיים בעלבתיים, אלא גם כדי למנוע הפרדה בין השכנים ולא להנציח חלוקה כפויה בין עובד לעובד ובין איכר ואיכר, וליצור מגע־יחד פורה הבנה ושיתוף. ניגודים כאלה וכפילות יחס כזו דחפוהו לעיתים למין דיאלקטיקה כדי ליישב את הסתירות, ולעיתים הניעוהו להתעלם מחריפותם על ידי אוטופיות ממריאות, אבל תמיד חזר אל האידאה המרכזית של "משפחת האדמה"; הישוב היהודי חייב להתפשט, אבל אסור לו לנשל: הישוב חייב להיות עצמאי אבל לא לדכא עצמאות שכניו: חייב לקיים ולטפח סימני לאומיותו, אבל בלי להכחיד סימני לאומיות זולתו; ושאר מיני משאלות יפות וציפיות נרגשות – שבעיקרן הן כולן בעיות יסוד שלא נמצא להן פתרון.

ואילו בחיי יום־יום המגע העיקרי בין היהודי והערבי יהיה בין אנשים עובדים. וככל שיהיה זה מגע טבעי יותר, חפשי יותר, וקשור יותר בעבודת האדמה דווקא – כן ירבו הסיכויים, המעשיים ולא התיאורטיים, לפתרונות טובים וחכמים יותר מכל חכמת המתכננים. היתה בליבו דמות של מה שקרא בשם "הפועל הטבעי", שהיתה הולמת כלשהו את הפועל הערבי אבל רחוקה למדי מן הפועל היהודי המצוי. ודווקא "פועל טבעי" זה היה החומר הנכסף להקמת "משפחת האדמה" האידאלית. כיצד נראה "הפועל הטבעי" הזה? קודם כל אין הוא "הפרולטר" חסר־כל שרק שתי ידיו להשכרה – אלא הוא כמין איכר זעיר, שבעבודת החוץ שלו הוא מסתייע להקמת משקו העצמי, ושהוא ומשפחתו טורחים תמיד בשקידה על העבודה בבית (בעונות הבוערות מתגייסים כולם לעבודת חוץ) – משהו אולי מעין מה שראה באוקראינה או בין הפלאחים בארץ, אבל משהו שעיקר החיובי שבו הוכח ביסוד מושבים רבים ובכמה קבוצות; זה אדם שקודם־כל הוא אוהב־אדמה ושייך בשרשיו לעבודתה, שמקים לו משק מעורב אינטנסיבי, שמתמחה להוציא רוב תוצרת ממיעוט קרקע, שתורם ממקצועיותו גם למקום עבודתו כשכיר, ושבינו לבין בעל־הבית, הפרדסן או הכורם, אין רק יחסי ייצור מנוכרים, אלא גם מערך זיקות אנושיות משותפות ועניין בקידמה משקית, ציבורית כשם שגם תרבותית ונפשית. הרי זה פועל בעל־הכרה בלי שיהיה משועבד לדוקטרינות "מצוצות מהספרים" אדם פטור מהשתייכות ל"מלחמת מעמדות" ולשום "איזמים" שהם, המיובאים מבחוץ כדי להפיץ "איבה מלאכותית", בשביתות וסיסמאות־סרק בין העובד והמעביד, ובקצרה לא אותו אברך "גלותי" “משניפשיק או מאישישוק" ה"מפמפם פראזות" חבוטות מתורות תלושות, ושאין לו שורש חי באדמה הזאת. שנואי נפשו היו טיפוסים "חולניים" אלה – אף כי לא פחות מאוסים מבעלי־הבתים המנצלים ורודפי הבצע, בעלי האידאולוגיה של "האורתודוכסיה השחורה", שכינויים אחד בפיו "ספקולנטים", שהיא תכלית התועבה. הוא רואה לפניו "אינטרנציונל" של עובדי אדמה, מעבר למחיצות גזע, דת, לאום, השקפת עולם, עושר או נכסים ומאמין לא רק באפשרות לקיים אוטופיה כזו אלא שהיא היא דווקא הנראית בעיניו כמצב הטבעי, שאם רק לא יקולקל ע"י קוצר־דעת וסכסוכי סרק – תוכל לקום ולהתקיים להנאת הכל.

צריך היה אדם לאומץ לא מעט לומר ברבים דברים כאלה. ורק משום שהיה ידוע כאיש־מעשה לא הלעיגו על חלומותיו, ומצד שני, רק משום שהיה סופר לא תבעו ממנו ראיות ריאליות. אבל גם כך היה מתלקח סביבו פולמוס, לא רק על ענייני השעה קצרי־הטווח אלא בעיקר על העוז לומר דברים מפורשים על אודות קיום־היחד של שונים. מין דיבור שאינו שוביניסטי ושאינו מסית לקנאות, שאינו "תמיד אנחנו", ו"רק אנחנו", או "אתה בחרתנו", וכל כיוצא באלה – אלא גיבור שהעז והרים מבט אל מעבר למחיצות כח מקודשות וכה נוחות להתלקחות; לראות בזכותן של שתי תנועות לאומיות עוינות ומכוונות זו כנגד זו, בשיא ימי קנאותן ובתוך תקופת התהוותן, עם כל קוצר־הרוח וההשתלהבות הקלה של דעת־קהל מודאגת, מפוחדת או מבולבלת – צריך היה אומץ־לב לומר בקול ובבהירות שאין בה ספק את הדברים שהאמין בהם, גם כשהוא בודד במערכה. אבל אומץ לא פחות דרוש לאדם כדי לשנות דיעותיו, לסגת מדברים שאמר ולהודות בשגיאות. אומץ לב שלא להתקרש בתורה אחת כלשהי. אומץ להסתמך רק על שיקולי דעתו שלו ובעיקר על שיקולי ליבו, כי בין כל החכמות שישנן יש עוד חוכמה שאין לה תואר אחר אלא: “חכמת הלב". למקום שליבו לא הלך לא הלכה מחשבתו. ולמקום שמחשבתו הלכה ליבו הינחה אותה. לב למוד יסורים היה ליבו, מה לא עבר עליו, מצולק יסורים ומכה אחר מכה היתה בו – אבל תמיד היה הלב הזה מנחה אדם.

וכשאדם בא לשמוע היום קול מלפני שישים שנה מדבר על נושא שהיה אז חדש, כמעט ללא נסיון ובוודאי ללא דוגמא – ניראה תמוה שעדיין הנושא הזה בעיצומו גם לאחר התנסות ממושכת, ועקובת דם ומלחמות, ונסיונות חוזרים למצוא תשובה מספקת ועדיין נשמעים הדברים הבהירים שנאמרו אז כאילו הם מחודדים וחדים וללא חלודה כמעט, ופונים ישר לדבר העיקרי שלפנינו: “אין ניגוד טבעי הכרחי – כתב אז משה סמילנסקי – בין היהודים והערבים ולא בין התקווה הלאומית הערבית ובין התקווה הלאומית העברית" – “אין – מפני שארץ תקוותנו היא רק פינה אחת בתוך הארצות הגדולות והרחבות, שכמותו של העם הערבי מכריעה בהן; אין – מפני שהפרספקטיבה שלנו אינה פוליטית־מדינית, כי אם כלכלית ותרבותית. אוטונומיה במובן הכלכלי והקולטורי – זהו האידאל המקסימלי שלנו" פסק אז תלמידו של אחד־העם, ב־1914, שלושים וארבע שנים ושתי מלחמות עולם לפני הקמת המסגרת הפוליטית־מדינית של מדינת ישראל. אבל המסקנות מניתוחו שוויתר על העצמאות המדינית לצורך חיי היחד היו: חובת ההתקרבות – חובה על היהודים להתקרב וללמוד את תרבות הערבים, להתקרב ולהכיר את תנועותיהם הלאומיות, להתקרב ולחדור ולהשתתף במוסדות השלטון המקומי. אבל יותר מכל מרשימים את קורא הדברים ההם היום – חמשת הדיברות שהציג כמין חמישה איסורים מפורשים לישוב הצעיר: 1) שאסור לנו לקנות קרקעות שהאפנדים גזלום לעינינו מאת הפלחים; 2) שאסור לנו לקנות את הכפרים ואת בתי העלמין, אפילו ניכללו אלה בתחומי הקניה; 3) שאסור לקחת מן הפלחים את הכל וחובה להשאיר בידיהם שליש מן הקרקעות שניקנו, וחובה נוספת ללמדם להוציא ממה שנשאר בידם, בדרך רציונאלית את מחייתם; 4) ושצריך להשתדל שכל העבודה בקרקעות שלנו תיעשה בידי יהודים; אבל עם זאת אסור לנו לדחות את הנכרי מן העבודה: “אסור לנו לברוא במקומות אשר ניפגשנו מצב של מלחמה. אנו צריכים לברוא בשביל פועלינו אפשרות של התחרות חופשית". ולבסוף 5) “שכיננו צריכים למצוא אצלנו יחס של צדק ויושר, עזרה והשתתפות, דלתות רופאינו, מיילדותינו, בתי מרקחתינו, וגם בתי־ספרנו צריכות להיות פתוחות לפניהם. מעשינו הרחיקונו, מעשינו יקרבונו: (“מעשינו", תרע"ד).

שימו את הדברים שנאמרו בתרע"ד על גבי המעשים שנעשו עד תשל"ג – והרהרו רגע היכן קרובים או רחוקים אנו עומדים היום?

יזהר סמילנסקי      הארץ 12-4-74 עמ' 21-20

משה סמילנסקי (1953)

מ. ס. – חותם משולש היה טבוע עמוק בכל מעשיו, הליכותיו ודבריו: חותם של אמת, חותם של אדמה וחותם של אהבה. תסקור דרך חייו ודומה כי לא תמצא צעד חשוב בהם שלא יוכרו בו שלוש אלה. שלשתם לא בעקיפי־דברים; לא בהסתר־פנים, לא על שום תנאי. על־פיהם קם ועזב נער כבן שש עשרה בית אביו ואמו ועלה אל היבלית בראשל”צועל־פיהם המשיך להלן וחצה ששים וארבע שנות מציאות רוגזת במציאות שלנו. מכה אחר מכה הוכה האיש בידי גורלו, ולעתים עד דכא, ולבו – לב־אלון־בראש־הר – עמד לו בכולן, שכן איש־לב היה.

דומה, לא עקרונות שיכליים קבועים ומוגמרים פילסו דרכו לפניו – אלא אחר הגות לבו נהה, ואחר ריחה של אדמה, אשר לא יוליך שולל; ואת אשר אהב – בו בטח במסירות, גם כששבע אכזבות. וכשהיה וקרהו לראות אחרת מאשר דימה, בהתגלות עליו כסוי ממנו – לא חת מלהפוך, ולאהוב, להפתעת רבים, את אשר תמול־שלשום היה לו מנגד.

איש־יצרים עזים היה, מאמין ומיואש, ואך מצפן אהבת האמת ואהבת הקרקע איזן ניגודיו. לא פעם נדד ועבר מעמדה לעמדה – ולעולם מתוך יושר־לב, מתוך הוקרת האמת החדשה שנתגלתה על דרכו. – לפיכך מעולם לא היה שייך כולו לציבור אחד, לא לחוג ולא למעמד, גם כשנראה היה ראש וראשון להם. משכמו ומעלה היה מעל רבים מעסקני הציבור, לא־כל־שבן מכל אותם הידועים לנו בכל ציבור וציבור, שועלים קטנים אכולי מזימות ותככים.

איש בודד היה, לבוש שריון, גם בלב תשואות הציבור. איש משעול עצמו ולא דרך הרבים. ישר בלכתו, תוכו כברו, גלוי, לעתים גלוי עד לרועץ לו, בהיר־דבר, רחוק מערפל או סיבוך, צלול ונהיר בהרצאה, בכתיבה, בפולמוס, בתוכחה – אכן, גם בהתוודות על משוגות. יריביו כיבדוהו – ידידיו קצת חשדוהו. לעולם קצת מן הצד, תקיפות יצוקה בעמידתו, ולא תמיד קל לדעת מה טוב וחנון הוא הלב המסתתר לפנים מחומרה חיצונית זו. מטולטל בכוחו של יצר פירנוס־הציבור היה שב מדי פעם הביתה, אל היסוד הבלתי־מתערער, אל אהבתו הראשונה, המפייסת בין כל הגלגולים – אל האדמה ואל הוויתה. קשה לשער כברת־אדמה בארץ שלא ידעה, שלא הכירה כהכר איש – חבר ומודע. קרקע טובה קסמה לו, החניפה לו, עבודת־אדמה מתוקנת הפריחה אותו; לא. היה דבר שיחמוד בלבו מהווית אכּר מושרש יפה בארץ.

קרקע יניקתו: בית יהודי נטוע בשדמה האוקראינית, אפוף אווירת התקוות והפורענויות של סוף המאה הקודמת. קשוב ודבק בתנ”ך ובנביאיו, במבשרי חיבת־ציון בדורו, ובדמותם של תלמידי טולסטוי – נשא צריבת מגעם בנפשו, ולא היתה תקופה בחייו אשר מכוותם הרומנטית לא חזרה ולהטה בו, בתום־אומן לא מעורער; כשם שלא היתה תקופה בחייו שלא היה לו בה איש מוגבה מעם, נערץ ומוצב מעל כל, להיות לו לרבי למופת, ולאמת־מידה לא־מתחלפת בהתחלף ארץ ודרכיה – כאחד־העם וכווייצמן – עם כל ההבדלים במזג ובדרך – והיה פונה אליהם כספן אל כוכב־הציר.

אפשר ובכל אחת מחוליות תולדות עלייתו ארצה, בפרשת הישתלו בה, בקרקעה, באקלימה ובציבורה, ובכל אשר עשה בימיו, ששים וארבע שנה ושנה, אפשר ולא תמצא בהם כל דבר מיוחד בדורו, שכן, לא הוא לבדו היה בין אותם שעבדו בראשל”צ, שנאבקו עם הטוריה והבחר, שקדחו בחדרה עד שכמעט לא נותרה נשמה באפם, שבנו את רחובות, שלחמו במתנפלים, שיצאו לגדוד העברי והם אינם עוד צעירים; זכות ראשונוּת זכות גדולה היא בפני עצמה – אבל לא היא לבדה זכותו; אפשר גם שלא רק הוא עבר את כל מדרגות הסבל, הבדידות, הנסיונות, המרירות והנפתולים, מנת חלקם של הטורחים בעניני ציבור בימי מסה ובנין – מאותם שלימדו, שארגנו, שכתבו, שסיפרו סיפורים, שיסדו וערכו כתב־עת; וכן גם לא הוא לבדו היה מגואלי קרקע הארץ (אם כי ראשון בין ראשונים בגואלי ארץ הנגב!); ולא יחידי בין המתוודעים אל הערבים, אל הוויתם ואל דרכיהם (נמשך אל הפשטות ואל אי־האמצעיות שבהליכותיהם, אל הקבוע שבה, כנגד הארעי, אל בר־הסמכא בן־דורות כנגד זה מקרוב בא, אל השתול ועומד כנגד המהסס ועובט, אל השורש הנצחי הקושר אדם בטבורו אל אדמתו), אפשר ולא רק הוא פעל ועשה וחי, כל אחד מאלה – אך מיוחד היה בצירופם של כולם, בהאחדתם למסגרת איש אחד, נפש אחת ותנופה אחת.

מיוחד היה בפתוס הזה שהפעימו בעשותו כל אחד מאלה וכל אלה כאחד, בקשירת כל הקצוות והניגודים לכלל אישיות אחת, לאמונה אחת, בהבאתו – ולעתים לאחר ספקות ופחדים וראיית שחורות עד דכא, את מזמרתו ומעדרו, את עטו ואת רובהו, את תוכן ישרתו, את חיבתו ואת ריבו ואת כל לבו, אל אותה אהבה תואמה: אהבת האמת והקרקע.

ככל שהזקין התייסר יותר. גם חבלי לידת המדינה לא עלו לו בנקל, והרבה הדריכוהו מנוח ספקות והיסוסים לדרכה ולעתידה של המדינה, ולא העלים חששות שכרסמו בו על סכנת סילוף אמיתה המוסרית כמשקית של המדינה, על הרעות הרובצות לפתח אדמה נטושה ורוח נטושה, על אותם ערכי אנוש שבלעדיהם ניטל הטעם מן המעשים. משטמה זו ששטם כל ימיו את התלישות, את הארעיות, את העמא־פזיזא, את ההתנפחות וההפלגה המנחם־מנדלית הידועה לנו – לא הוקלה כלל למראה כמה גילויים בחיינו, ואותה מפולת גדולה של ערכים ויחסים ומידות, בכל הנוגע לערבים, היתה מכאיבה לו ומדריכה מנוח, ונראתה בעיניו כאמת־מידה מאיימת לכנות המדינה לשליחותה. בתוכחת פצעי־אוהב, בקול מתרה, בזעם ובקנאות, לא הרפה מתבוע את חילול צדקת אמיתו: אהבת־אדם וחיבת־אדמה; קול תוכחה זה, וכן היותו אנוס לשבת־בית הפרידוהו ממעגלותיו הרחבים שמקודם. ואת ימי שיבתו המיוסרים בידי גורלו המתאנף בו ולא מרפה גם בערוב יומו, בילה בהתמסרות שלמה וגדולה לכתיבה. נתרככה קליפת שריון האיש הלוחם, בלא לשנות תקיפותו בכל הנוגע לאמיתו, מפורק מסגירותו היה מהנה לב מוקיריו, השוקדים לפתחו להתחמם לגחלתו – בכוח זכרון, בטוב בינה, בצלילות דעת ובעוז רוח, בעושר נסיון ובהכרת כל פרט בחיי הישוב וכל שעל אדמה. תקוף הרגשת שליחות האחרון לבני דורו לספר לדורות הבאים, נבע מעיינו יותר, ככל שהתקרב לגבורות, אותה כתיבה בהירה ולבבית וזכה, ולא היו לו ימים פורי יצירה מאלה. כשבא לבסוף לכתוב ספר תולדות בני ביל”ו והתישבותם – נשמט עטו מידו באמצע המזמור. והאיש אשר הדליק נרות אהבה לנשמות בני משפחת האדמה – נר להולך נר להולך – בא יומו להאסף אל משפחתו, ונרו שלו הועלה.

ס. יזהר
גליונות כרך כ"ט, תשי"ד (1953) עמ 266-7

משה סמילנסקי (1963).

ייתכן, כי לספר מקץ שׂנת־הראשונים ﬠל צﬠיר כבן 16, שﬠזב לפני כ־70 שנה את בית אביו ברוסיה וﬠלה לפלשתינה הנידחת, ייראה היום כסיפור שכבר קהה ﬠוקצו, שאין בו אפילו כדי לﬠורר מין שאלת לקח־טוב שכזו: האם גם אני הייתי יכול כך?

ואף־ﬠל־פי־כן, שאלה אמיתית היא זו. ולאחר כל מה שסוּפר והוגד והושר כל השנה הזאת, אוּלי נראה הרקﬠ לﬠלילה זו נהיר למדי, ﬠד שאתה לא תתקשה לתקוﬠ רגליך במגפי אותם תמהונים רכים בשנים וזרי־מראה, ולהטיל ﬠצמך מ,,כﬠת׳׳ ו"כאן׳׳ אל "אז" ו"שם" בנסיון לראות ﬠצמך, ובלא שום חנינה, קם ונוטש את ﬠולם האפשר שלך הקיים, המסודר והניתן לפניך ומוצא ﬠצמך כﬠבור זמן מוטל על איזו גבﬠה, בלא עולם, בלא אפשר בלא סדר ובלא קיים – וכלום לא לפי כוחך, ואין לך כלום אלא להיות סומך ﬠל מיﬠוט ﬠצמך ממלא את הריק שמסביבך, מתוכך בכל אשר אתה ובכל יש לך – כרובינזון קרוזו את איו הבודד – בהוצאת כל חסכונות לבך מורשת אבותיך, ובלבד שלא ליפול לא לברוח ולא להיכנﬠ לאכזבה, שכבר גרה ﬠמך בבית, ואשר ממשותה כה כבדה שתוכל לספק לך כפליים אַליבי לכל מﬠשה ﬠריקה שתﬠרוק מזה, ואיש לא יוכל ליידות בך אבן.

אמת, לנוחותנוּ מתארים אנו את הּﬠולם היהודי שממנו נפרדו הצﬠירים ההם, כהתגשׂמוּת הבלתי־נסבל, שאין ﬠוד לאדם מה להפסיד כשﬠוזבו – אלא רק ﬠתיד חסר־סיכוּי, ולא קשה להביא ראיות לברירה שבחוסר־הברירה הזאת ולפטור נפשנוּ מן השאלה – אלמלא ראיות אחדות שכנגד, והסיפור שלפנינו, שהוא מקרה פרטי אחד בהם.

שכן, בית מולדתו של משה סמילנסקי היה בית מאושש, נטוﬠ איתן ושופﬠ ביטחה – כמין אידיליה פאסטוראלית בדוּיה, בחיק שדמות אוקראינה, ולא כנמלט מבית הדלות שהשתכן בו צרצרו הﬠריריּ של ביאליק, ולא כﬠלה שלכת צונח ﬠל גדר יצא הבחור־משם,ִִ כי מבית בﬠל־אחוזה אמיד, איש־אדמה ﬠושה בשדות וביﬠרות ודבר לא ייחסר לו בﬠולמו. משם קם ונפרד יום אחד, נאפד החלטה ﬠקשנית מוסברת בחלומות יותר מבהגיונות, ובלתי נמס בדמﬠות אם – יצא הנﬠר ואחריו, במרוצת אותה שנה, באו גם אחיו ואחיותיו.

בין כך ובין כך, משהו נשאר כאן לא מוסבר כל צרכו, למרות כל ההסברים, השירים, הנאומים והזכרונות, ורק זה אולי: כי מבחן כמבחנם אז, לא עבר עלי ולא על חברי, ﬠד כמה שאני יודﬠ, ולא אטריח, איפוא, ﬠל איש להלאותו בתיאור הניגוד הדרמטי בין מה שהיה לו לנﬠר ﬠד שלא נפרד מבית אביו, ובין מה שמצא לו כאן בבואו, ואיך זה לבוא סוף־סוף לראשל"צ ההיא, מטופח מבחר חלומות טהורים, ובידך שני מכתבי המלצה נמלצים אל שני איכרים שם, זקן וצﬠיר, ולמצוא שם שני ניכזבים שחוּקי מציאות, זקן וצעיר, גמורים ואדישי אטימות המגישים לך ביד זו אמתלה להפוך מיד ולברוח ולא להתחיל, וביד זו צו־קריאה לגייס את כולך ולהתחיל ולא לברוח.

ואחר כך באה חדרה של ההתחלה, וחדרה של המוות המשוטט בכל, ומן הפאתוס האפל של אותה חשכה המכבה הכל אל יפו של אז, לא יפו יפת ימים, אלא כﬠורת שממון־מיוּאשים, ואל הפראות הכללית שבכל מקום, והלוﬠזוּת והניכזבוּת השורפת כל הירואיוּת שהיא, והתגלוּת הביטנה האפורה בﬠד קרﬠי האידיאלים הוורוּדים, והשמחה לאיד שלבשה פני שיא חכמת הריאליזם והבדידות והגﬠגוּﬠים והקשיים הפשוטים, הפיסיים, והיבּלות והגב. והמבחן המשכים וחוזר כל בוקר, וההכרﬠה המגייסת אותך מחדש כל בוקר – אלא שכל זה נשמﬠ כבר בודאי שגור בﬠל־פה, אף־ﬠל־פי שבﬠיני ﬠדיין כולו פליאה: מה זה? בכוח מה? וגם אני הייתי יכול?

הבא לספר על אדם מציקו יצרו להפוך חיי גיבורו למין נוסחה; ולהוכיח בהשקפה לאחור, שכל החיים לא היוּ אלא פרטי הגשמת שניים־שלושת הסימנים שנתן בהם מראש. מﬠשׂה־קסם זה אינו כמובן אלא השבﬠת־הבל, ורק חיבת הקו הפשוט הנטוﬠה בנו, היא האמת היחידה במלכודת זו; וצריך, איפוא, להתגבר ﬠל התשוּקה לחנוט חיי אדם במגירה היפה שהכינות לו מבﬠוד זמן. ואף־ﬠל־פי־כן, אינך יכול להימנﬠ מציין סימני אופי בכל אדם ואדם, שגם כשאינם האמת האחת, יש בהם משהו מן האמת השכיחה, ואם אפשר שתהיה מין תכונה כזו, שאקרא לה בשם "חכמת־הלב" – חכמה שלא ﬠל־פי שיקולי כדאי־לא־כדאי, ולא לפי הגיון חשבונות אפשר־אי־אפשרי, אלא לפי התﬠוררות ספּונטאנית שהלב נוהה אחריה ומדליק את השכל ואת כל ישוּתך, ﬠד שאתה קם לﬠשות מתוך הסכמה והזדהות שלמה הגוברת מאין כמוה ﬠל קשיים ומניﬠות – אם אמנם יש "חכמת־לב" כזו הרי משה סמילנסקי היה לה מופת. מתוך חכמת־לב זו היה ציוני. היה איכר, היה סופר, היה כל מה שהיה. לפי חכמת־לב זו ריחק דברים וקירב אחרים, בחר אנשים ובסר ﬠל אחרים, ולﬠולם היה סולם מוצב לפניו בסדר של ייחוס רוממות: לאיש כזה לעולם יש רב, לﬠולם יש לו צדיק שהוא חסידו, ונﬠרץ שהוא מﬠריצו, כשם שיש לו סיטרא אחרא שהוא שונאו בתכלית, ובינתו לﬠתים בינת־יצרים היא, ייצריו דנים את הﬠולם. דחופי־סﬠרה מזה ורודפי־אמונה מזה, לא תמיד מוסברים מכל צדדיהם, ואילו בתוך ﬠמו, בהוויית כל ימות השבוּﬠ, בין אחיו השווים לו – שם הוא בודד

ידידות אתה מחפש בעיניים מוגבהות; רק מן המבט המורם; לעולם לא מן המבט המשפיל ואפילו לא מן השווה וﬠובר ﬠל פני רחוב מגוריך. פﬠם יכול זה שיהיה טולסטוי או טיומקין, ופﬠם זה אחד־העם או ווייצמן אף־ﬠל־פי שאין אלה אלא הגשמה אפשרית להכרח רוממות המבט, הכרח החסיד שיהיה לו רבי לדבוק בו בשלמות.

כלום נתפלא, איפוא, לקרוא תיאור דמוּת האב מפי הבן המעריץ ,,הוא – אומר הבן ﬠל אביו – לא אהב אנשים. את קרוביו כמﬠט לא הכיר. ידידים לא היו לו. "ביקוּרים" לא ﬠשה מימיו. ואת האנשים הבאים אליו היה מקבל תמיד באותם הפנים הקרים השואלים: למה באת לגזול מזמני?” יש אולי ﬠדיין אנשים בינינו הזוכרים בלי חמדה ממש מין מ. סמילנסקי שכזה – כשם שאחרים לא יטﬠו ויכירו גם בתיאור הבא של האב את קלסתר הבן: “פנים שזופים משמש – מספר הבן ﬠל האב – ונזﬠמים מסﬠרות החיים, ללא קרן של צחוק, ללא נימה כלשהי של פינוק, והיה מטיל ﬠלינו – זאטוטי הבית – אימה ופחד" זה מכאן.

ואילו מכאן היה האיש הנזﬠם ההוא "מתפלל את תפילת שחריתו לאור המנורה, והשׁמש היתה מקיצה לו בשדה או ביﬠר. השדות, שדותיה של אוקראינה הרחבה, אשר נחרשו, נזרﬠו ונקצרו תחת השגחת ﬠינו החדה אשר אהבם – שם, בתוך כרכרתו, הרתומה לסוסו הגדול והנהוּגה בﬠצם ידו". מובטחני, כי גם כאן יזכרוּ רבים כרכרה כזאת ממש, אף־כי רתומה לפרד, ואת מ. סמילנסקי במגבﬠת שﬠם לראשו נוסﬠ מפרדס לפרדס, פניו המיוסרים חתומים ושתיקה סביבו.

בין כך ובין כך, משהו נשאר כאן לא מוסבר כל צרכו, למרות כל ההסברים, השירים, הנאומים.

איש אהבה היה, אהבה מושתקת. ובין מיטב אהבותיו הגלוּיות, המתמידות, הארוכות כאורך כל חייו, המנחמות תמיד והבלתי משתנות היתה אהבת האדמה, משמﬠה כּפשוּטה.

הײנו מהססים אוּלי לכנות תכונה זו שלו בשמה הנכון מחשש פגיﬠה בזכר יקר, אלמלא מצאנו בתיאור שתיאר הבן את אביו הנﬠרץ ניתוח כזה של הציונות שלו:

,,יש ציונות – מסביר הבן את אביו – שאינה נכנסת לשום סוג. לשום זרם ולשוּם שיטה, אינה יודﬠת לא הנחות ולא מסקנות. אין לה חלק לא בשכל ולא בהגיון. פראית היא, פרימיטיבית, אין לה אחיזה אלא ברגש בלבד. ולה, לציונות זו כרﬠתי ברך כל ימי חיי מתוך רגש הﬠרצה וקדושה. לה התפללתי כל ימי את מיטב תפילתי: יהי רצון ואהיה בידך כחומר בידי היוצר׳׳

הרבה אמור כאן, בסגנון בהיר וקצוב נשמה זה, ייש כאן יותר מחשיפת הוקﬠה ﬠצמית לא בלתי ידוﬠה בספרות הרוסית. “ציונית פראית ופרימיטיבית” – דיבור חריף הוּא, אבל גם נכון וקולע.

וההשתייכוּת הזו שמﬠבר להנחות ולמסקנות, וסוג הציונות שהיא ציונות חושנית ואידיאולוגיה של ,,הרגש החם׳׳, שהמגﬠ החושני מזדכך בה לקדושה, וﬠד המחווה הגופני – כריﬠת הברך, – ובהתפﬠלוּת פורצת גבולות "כל ימי חיי", וקבלת הדין הציתנית המפתﬠת בידי איש־מﬠשה פﬠיל ויוצר המקבל ﬠליו להיות לה כחומר בידי היוצר ומוצא בפּסיביות טﬠם קדושה ﬠד כי החיים שחי אדם אינם לו אלא יצירת מסגרת שבתחומיה תתגשם הגזירה ממﬠל. בהיקלﬠוּת זו בין הדחף הספּונטני, המציית מראש, קודם לכל ידיﬠה או בחירה, ובין החיפוש חסר־המנוחה אחר הגשמה שתיתן לו אחיזה, בין יצר לﬠשות ולנהל דברים ולהﬠפיל אל היﬠוד, ובין הימסרות מתוך ﬠנווה לדרך ההיטהרוּת – בין חופים אלה רצו חייו בטלטלת ניגודים, אך תמיד, ובכוח מתחדש, ולאחרִ כל מכה ומכה שהוכה, ולא מﬠט הוּכה ולא ביד רכה – היה חוזר אל איזו מגמה כללית, שבהסתכּלוּת לאחור נראית כמﬠט כמין ﬠקיבוּת לא תמיד מובנה לבני דורו: איש ריב ואיש פשרה; חייל נושא נשק, ורודף־שלום מושבﬠ השוטם כל אלימות, פרדסן איש קרקﬠ, וﬠסקן הרץ בשליחות הציבור, קשה לב ויהיר, ורך־לב ורחום, נאמן ﬠל איכרי המושבות חתום בגושפנקת "ימין“, ומכובד ﬠל הפוﬠלים מﬠבר כל תווי ,,שמאליות׳׳ שהם; ﬠתונאי הבורח מפני הבריות, וסופר נושא ונותן בקרקﬠות; ובין כל אלה מﬠל כל אלה בודד מאוד, לﬠולם דבק בשיטה משלו שאינה שוּם שיטה־מנוסחת, וגם כשמתראה כאוחז קו פוליטי מובהק, מתגלה כי אינו אלא חכמת־הלב, ואהבתו הראשונה מכל: הקרקﬠ, כי באדמה חזר אליו בטחונו באדם.

ואולי זו חיבת הקרקﬠ היא שהיתה לו לפלס מאזניים יותר מכל מיני סיכומים מחוכמים. היא שהיטתה לבו אל הפלח הﬠרבי, אלי שיחו ושיגו, כאל הווייה של קדמות־שרשים, כאל יפי־נקיון פרימיטיבי, שﬠוד לא נוּגﬠ. משהו מ,נצח האיכר לא ישקר’ אשר לפיו ﬠבדוּל־רחמן בּק אל־תאג׳י מואדי־חנין, או האיכר הגרמני משרונה, או הנציב הﬠליון סאר ארתור ווקופּ, או איכרי נהלל ודגניה, או הפלח המסכן מזרנוּגה, או טולסטוי, – כולם בני משפחה אחת, בני ברית לחיבת קרקﬠ, ולפיכך המאחד אותם ﬠולה על כל המפריד, נצחי ממנו, טומן בו את מיטב האופטימיות, רומז ﬠל הבנה, ﬠל מוצא של שלום ודרך לפתרון של קיימא? מה ﬠוד מתמיד מﬠובדי האדמה, ומה ארﬠי חולף ממדיניות של פוליטיקאים בני תככים וקנאה?

אדם־איכר, הוא התגלית. מﬠבר לכל המחיצות הם אחדות אחת, בלתי יודﬠת גבול מדיני, לאומי או דתי. מאדם לאדם מוליכה האדמה ומחברת לאחוות אוהביה. הכניﬠה המשותפת לכולם היא לחוקי מחזורי הצמיחה; ואי־כניﬠת כולם לשום ﬠראי שאינו מסדר כובד האדמה, שהכל עובר וזו קיימת. לא רק אין יפה ממנה, אלא גם אין נותנת בטחון ותקווה ממנה בעולם רופס.

כשנקרא מ. סמילנסקי להﬠיד בפני ווﬠדת־שאו והיא ציון דרך בראשית שנות השלושים, אמר לפניהם ובאזני כל הארץ: אף ﬠל פי שרצונו ברוב יהודי בארץ, והארץ ﬠשויה לפּרנס גם 3 מיליון נפש, ושום התישבוּת זולת היהודית לא תחייה שממת הארץ וגם לא תהא מﬠוניינת בכך – אף־על־פי־כן אינו שואף למדינה יהודית; אינו מאמין בזכות קיומן של מדינות קטנות, והוא בוחר בא"י, שרוב תושביה יהודים תחת מנדט בריטי; ליהודים תהיה אוטונומיה כלכלית ותרבוּתית, אבל לא ﬠצמאות מדינית. חופש פﬠולה בﬠלייה וברכישת קרקﬠ, אבל ﬠניייני הבטחון יהיוֹ מופקדים לא בידי יהודים, ולא בידי ערבים, אלא בידי צד שלישי נייטרלי, נאור ותקיף: הבריטים.

תמימות? רומנטיקה? ביטול ﬠצמי? ﬠמﬠום ראיית הנולד? וכך גם אמרו לו מצדדים שונים והוכיחוּהוּ על כך, אף כי בהﬠרכת כבוד עמידתו.

אבל זו היה הציונות שלו. חכמת הלב שלו שהדריכה אותו, ולא שום חכמה פוליטית או מפלגתית. ﬠוד חלקה מﬠובדה, ﬠוד איכרים מאוששים, ﬠוד מגﬠי שכנות; ביטול חוקי האריסוּת שדכאו את הפלח עד מחיקת צלמו האנושי; פיתוח חקלאות כללי מתוך הקשבת אדם לאדם; קו לקו, דונאם לדונאם, סבלנות ולאורך ימים וכדרך הטבע יביאו פירות ששום מﬠשה פוליטי נחרץ לא יישא; ואילו עצמאות, שלידתה בדם וביסורים – באיבת־משׂטמה ובאימת מחר תגדל.

בודד היה גם בזה. יסורים לא קלים פקדוּהו ומכאובים אישיים קשים. לבד הועמד לא אחת בנסיונות אכזריים, ותמיד נמצאו סביבו אנשים, שׂראו בו מורה דרך, ואף באו למשוח אותו להם ל"מנהיג"; ותמיד נמלט ברגﬠ האחרון, לא ברגשת שיכרון מן הכוח שניתן לו, וחזר אל פרדסו, אל רכיבת אתונו האפורה, ואל ההתחלה התמידית, זו האהבה הבלתי־נגמרת שלו.

ומה נותר מכל עמלו? מתדגדגת לה שאלה כזו פתאום. מכל מﬠשהוּ שטרח בבואו ובצאתו, אצל שולחן עבודתו, ובשﬠר הרבים, למﬠלה משישים שנות חיים סוﬠרות וﬠשירות בכל מה שארץ־ישראל היתה ﬠשירה, ובמרכז כל ﬠשייה, ובלב כל חוויות הימים ההם, עד שאין סיפור תולדות הארץ בלי שמו. כלום קומץ סיפורים רומאנטיים מחיי בני ﬠרב? או נרות מהבהבים לנשמת בני משפחת האדמה, שיפקדום למוﬠד שנת זכרון לראשונים? או כיברות קרקﬠ שהוא גאלן ושהיום אינן אלא מובלﬠות מחוקות בכלל המדינה; כלום זכר שזוכרים עדיין אנשים מזקינים דמות איכר־סופר־ﬠסקן; או אולי הדים פוחתים של וויכוחים שנגמרוּ על עבודה ﬠברית ומﬠורבת, ﬠל אקטיביות וﬠל מתינות, על הערכת העצמאות ומחירה; ולמי היום עוד אומר משהו שהיה אדם מ"בני משה" דווקא, או ממתנדבי "הגדוד הראשון" או מגואלי אדמת הבאק ופודה שטחים נרחבים בנגב? מי יודע.

ואילו אני כשהנני שב וקורא לעיתים בכתביו, אני חוזר ומתעכב אצל תיאור הפרידה שנפרד בן ה־16 ההוא מביתו; ואני יודע כי כאן טמון דבר גדול ממה שנדמה לכאורה ﬠד שאין זה ﬠוד סיפור של פרט, אלא של כלל, ושל סמל שמקופלת בו גדולת תולדות הזמן האחרון.

כשהגיﬠה בפוסטה תעודת־המסﬠ – מספר מ. ס. – ואבא מסרה לידיו ופניו אל הקיר, שלא ייתפס האיש החזק בדמעתו, ואילו אמא, זו נסגרה לשלושה ימים בחדרה, רק קול בכייתה מתפרץ דרך סדקי הדלתות. כל בני הבית מתהלכים ﬠל בהונות רגליהם ומתלחשים, כאילו חולה מסוכן בבית.

האב משתהה במכוון בשדה, ופניו כאילו נשזפו יותר ושתיקתו כבדה ומתה – עד שבא יום היציאה: נשקתי לאמי שנפלה בזרוﬠותי מתﬠלפת למחצה, נשקתי לכל בני הבית שנאספו מסביב למרכבה, ונֵשב בה, אני ואבי ללכת אלהר המוריה?.. דרך שלושת ימים?.. כן, אל תחנת מסילת־הברזל. ומﬠבר לזה, ממש בשורה הסמוכה, באים ﬠתה הדברים המופלאים האלה:

"כבר אזרח הארץ הנני. כבר ידﬠתי את ה,,בּחר“, את ה"מזמרה”, והשתכרתי רבﬠ מג׳ידי ליום, ואף למדתי שני תריסרים מלים ﬠרבייות – –”

שם, במקום ההוא, שבין שתיקת הפרידה הנוראה כמוות, ובין קריאת "כבר אזרח הארץ הנני" שבנשימה הסמוכה – שם הפלא. שם זה מחוץ להסברים שיש לכם ולי, שם תמות הרבה חכמות שלנו, אנחנו שפרידה כזאת והכרﬠה כזאת לא ידﬠנו, והרבה מפקחותנו מגיﬠה כאן אל אילמוּתה: שם, מאותה התגשמוּת מחדש של ה"לך לך" הﬠתיק והמתפﬠם לﬠולם, בכל מה שיודﬠ אדם לכוף ﬠצמו למשמﬠת, לצייתנוּת גבורה. לקום ולצאת, לצאת ולהתחיל בנדר ובקונם שלא להתפתות לרוך־לבב ובכל אותה פליאה בלתי־פוסקת היודﬠת, כי אין כאן רק מﬠשים־מﬠשים, אלא זו נתינת טﬠם לﬠולם, מציאתו מחדש, והפקﬠתו מקהוּתו האדישה. כל אותם מﬠשים שמבחוּץ יכולים אולי להיראות כמתאכזרים לﬠושיהם וכמﬠשי ﬠקידה, ומבפנים, לﬠושים הללו, היו נראים דוקא כשﬠות של ﬠליית נשמה.

ואולי אין זכוּת יפה לאדם מזכות שנתגלגלה לו להיות מﬠביר ממקום מופלא זה שניקרה ﬠליו, ושהולך מיום ליום ומרחיק, להﬠביר אלינו טﬠמה של אותה הוויית התחלה אין־קץ, ﬠתה, כשהכל סביבנו מתראה כמין המשך מתמשך ונמשך – כאילו משה סמילנסקי, בין שאר אישי דורו, היה לנו שָמש, המדליק נר חדש באישו של הנר הקודם.

ס. יזהר
דבר, מוסף לספרות ולאמנות, 25.10.1963.
שודר ב"קול ישראל".

איך עושים קללה.

מעשה שהיה בי. יום אחד מטלפן אלי חבר ושואל אם קראתי את מוסף "הארץ" – "ספרים", שיצא בו ביום. שאלתי, למה? והוא השיב כי מצוטט שם משמי כי אני הייתי נגד העלייה הגדולה בראשית ימי המדינה וראיתי בה קללה שירדה על הארץ ויסוד זר ומאיים, וכו', שעל זה פרץ מתוכי מין "מה?!" שחברי דוקא שמח על קריאת הפתעה־מחאה זו, ואמר: "אל ה'מה?!' הזה פיללתי!", כעבור ימים אחדים כבר ראיתי את הקובץ "בין עולים לוותיקים", בהוצאת יד בן־צבי, שבתוכו נכלל גם המאמר "בין עולים לוותיקים בראי הספרות הצברית", שממנו נלקח הציטוט כביכול משמי כי "העלייה הגדולה נתפסת כקללה שירדה על הארץ וכיסוד זר ומאיים שהציף אותה" ושאיננו שום ציטוט מדברי משום מקום, אלא הוא רק לשון מחבר המאמר בפירוש שפירש את הסיפור “חרבת חזעה", מייד שלחתי מכתב למערכת "ספרים" ובו הכחשתי שזו ציטטה מדברי, ושכציטטה אינה אלא שקר שמנסים להצמיח לו רגליים.

‎ ‏‎ בטרם אחזור אל המאמר המסביר איך הסיק מחברו כי אמנם הייתי נגד העלייה הגדולה, ובשכנוע כזה עד שעל דבריו כבר סומכת ידיה גם עורכת הקובץ במבוא שלה, כשהיא מקבלת כדברים בדוקים שאמנם היו אז סופרים רעים כמוני והיו אחרים טובים יותר, ושהרעים “שהתייחסו עוד בשעתה (בשעת העלייה הגדולה) בהסתייגות – ואולי אף בשלילה – לעלייה”, והרי לפניכם כבר עובדה ולא רק השערה, או פרשנות, אלא קביעה מוסמכת, שבודאי עוד יחזרו עליה כדבר של וודאות בדוקהומן הסתם היא רשומה כבר כנזיפה ב"תיק" שלי – בטרם אחזור אל הקביעות הפסוקות האלה, צריך לומר עוד שני דברים כללים וקצרים, אחד על הספר כולו ועל "הפילוסופיה" שלו, ואחד על אותו המאמר על הספרות ועל “הפילוסופיה" שלו.

הדבר הראשון הוא שאלת יסוד. האם נכונה היתה ההחלטה להביא את העלייה הגדולה לארץ? מצד אחד היו קולות שהסבירו שהארץ, המותשת והמרוששת לאחר מלחמת העצמאות, לא תוכל לקלוט עלייה גדולה בלי הכנות תשתית גדולותובלי להגביל את זרם העלייה ביכולת הקליטה של הארץ. וכנגדם היו קולות אחרים, שתבעו להביא מיד, בלי כל הכנות, בלי אמצעים, בלי לחכות עד שיכינו הכל, ובלי סלקציה של העולים, ולקום ולהסיע עם גדול אל ארץ ריקה כמעט, מפני שמדינה ברגע התהוותה יכולה לעשות מפעלים שאחר כך לא יעשו אותם או שיעשו אותם בכל כך הרבה שיקולי כדאיות ובכל כך הרבה זהירות, עד שבסופו של דבר לא יעשו כלום. ובקצרה: להביא או לא להביא? בן גוריון אמר כן, לא בלי לשער מה גודל המעשה והסיכון. אבל בהכרה בהירה שאם לא תקפוץ ותעשה מייד – הדבר לא ייעשה.

על השאלה הזאת צריכים היו עורכי הספר וכותביו להשיב באומץ בראש כל ‏חיבור וחיבור שלהם – אם כן או לא. כי אם לדעתם, במבט לאחור לאחר חמשים שנה, אם תשובתם היא לא – יהיו המאמרים שלהם בקובץ הזה כדברי הסבר למה לא. אבל אם תשובתם היא כן, ושמראש היה ידוע שהולכים לעשות דבר גדול וקשה וכבד ומיוסר, ושלא יחסרו שגיאות וגם עוולות, ושקשה עד אי־אפשר לקלוט כפליים מגודל הקולט, ושזו העזה שישלמו עליה במרורים, אבל שלאחר הכל ובתוך פרק זמן קצר יחסית תקום כאן ארץ חדשה ועם חדש – מי שרואה כך את העלייה הגדולה גם מאמריו יהיו נכתבים אחרת. הם לא יחדלו מפרט את ייסורי הקליטה שהיו, פיזיים אנושיים ותרבותיים, הם יוקיעו בצדק התנהגויות נלוזות והתנשאויות פטרוניות, הם יצביעו על ניצול לרעה ועל שרירות לב, וקודם כל על השיטה הפסולה, לעשות בשביל אנשים בלי לשאול את פיהם, הם יספרו על ייסורי התחלות מוצדקים ולא מוצדקים, ועל מקרים רבים של אי תאום בין עולים לוותיקים, ועם זה, ולאחר כל זה, הם לא יוכלו שלא להראות איך קרה הדבר שתוך תקופה קצרה יחסית הוכיחה האסטרטגיה הגדולה את צידקתה ההיסטורית.

לא היה ממי ללמוד. לא קרה עוד כזה בהיסטוריה. ואין אף ארץ הגירה בעולם שהייתה יכולה לשמש כדוגמא יפה, אם בהיקף המעשה ואם, לאחר הכל, ברגישות ההומאנית לסבל האנשים ולמצוקתם. כמובן שלא הכל היה נחמד. ופה ושם גם גרוע ומרגיז, ובודאי שאפשר גם היה לעשות אחרת, ושלא כל האנשים שהיו מעורבים בדבר היו תמיד אנשי מופת, ואין בדברי אפולוגטיקה לא להתנשאות ולא לאבהנות, ולא לטיפשות ולא לנבערות, ולא לרשעותם של אחדים, או לחטפנותם של בעלי הכוח, מן הוותיקים, אלא שבדרך כלל לא בזדון ולא ברצון רע, ולא כדי לנצל ולא כדי להשפיל, וגם לא כדי לאשש את המוסכמה על האשכנזים הוותיקים הרעים והגאים שהערימו על העלייה כדי לנצל לטובתם ידיים זולות, עבודת עבדים ובשר תותחים, ושבעיקר לשם כך הובאה העלייה הגדולה ארצה, מפני שכשהרשעים הללו צריכים עבדים הם יודעים מניין להביא אותם זולים יותר ועבדים יותר, ולאחר מלחמת ששת הימים התמלאה הארץ לשימצה בניצול הערבים הניכבשים. ואף על פי כן, עדיין חוזרים על כך בהטחות חריפות, ובדמגוגיה מנחם בגינית זכורה עדיין, כשהישוב עשה אז כמיטב כוחו המוגבל וכמירב תבונתו חסרת הנסיון ושלעתים נעצרה באידיאולוגיות מקודשות, או בבורות וגם לא תמיד בחפות מאנוכיות, אלא שעם כל הרע והמצער והמכוער הזה, כאמור, תוך פרק זמן היסטורי קצר יחסית התהווה בארץ ישראל עם ישראל, לטוב וללא כל כך.

כל כותב מאמר בקובץ הזה, על כן, וגם עורכת הקובץ בכלל, צריך היה בראש כל מאמר להודיע ביושר, אם כן או לא – אם נכון היה להביא את העלייה הגדולה עם קום המדינה, או לא. (ועדיין בלי לעסוק בשאלה החשובה לא פחות, על אודות העולים עצמם, אם הם היו רק "חומר" לעלייה, או שעלו מרצונם ומבחירתם שלהם, ואלה הן שאלות יסוד לא קלות), דבריהם היו נכתבים אחרת ונקראים אחרת לאחר תשובותיהם הכנות. ולאור מה שהם כבר יודעים היום על הימים ההםכשכל העדויות והארכיונים כבר פתוחים והכל גלוי, גם המעשים הרעים וגם הכוונות המטופשות וגם המעשים הלא כל כך רעים והכוונות המפליגות לֵכת. הח"מ, מכל מקום, באותם הימים, היה עם אומרי ההן לשאלת בן גוריון. בהצבעות ובפעולות כפי כוחו הדל. גם לאחר שמעמידים אותו היום בצד המוקעים כשוללי העלייה הגדולה.

ההערה העקרונית השנייה, נוגעת לברור תפקידה של הספרות ותפקידם של הסופרים כמתעדים את המציאות וכעדים לה. אם מעיקרו יש לה לספרות תפקיד כלשהו, מחוץ להיותה ספרות, ומי קובע לה את תפקידיה, ואם תפקידה הוא להיות ראי לתקופה, לשקף מצבים היסטוריים ולהיות צד בוויכוחים החברתיים פוליטיים? זה ויכוח עתיק יומין שמעולם לא הוכרע וכנראה גם לא יוכרע. לפי דעה אחת, הסיפורים והשירים הם כדי לתעד תקופה ולהעיד וגם להתערב בריביה, לפי דעה אחרת כל העדויות וההשתקפויות אינם אלא רק חומרי הגלם שמהם עושים ספרות. יש הסבורים שסיפור הוא כדי לשחזר מצב ענינים היסטורי וביוגרפי, ויש סבורים שמצב הענינים ההוא, היה רק הבצק שממנו אופים את הלחם. בצד אחד שואלים מה היה באמת מתחת לכסות הסיפור ומה קרה שם בעליל, ובצד אחר שואלים מה עשה לי הסיפור ומה תגובתי לפנייתך אלי. לאלה הסיפור הוא עוד מאגר מסוגנן לידיעות על העולם, ולאלה הסיפור הוא דיבור שפונה אליהם ואל היענותם האישיתכאן הסיפור הוא כמין אילוסטרציה מאויירת, כמשל לנמשל, או ככתבה מפורכסת, וכאן הסיפור הוא כנוכחות בחוויה אנושית ובאמפתיה לדיבורה. וכבר הארכנו מדי בלי להיות בטוחים ששכנענו את הלא משוכנעים. ומכל מקום, אין הכרעה שהספרות היא מראה משקפת או מצלמה מתעדת או שיקוף רנטגני. רבים חושבים כך, אולי מפני שעוד לא היתה להם הנאה מקריאת ספרות, ועושים בה על כן מיני שימושים שאינם לפי דרכה.

עד כאן העקרון שבודאי אינו מחייב את מי שאינו רוצה בו, כמו שלא חייב את עורכי הקובץ שבעיניהם הספרות היא לא כלום מלבד ראי למציאות, ועדות לתקופה. גם בלי שיעניקו לעדותה משקל רב ערך, מפני שרק לאחר תהלוכת כל הכלכלנים, ההיסטוריונים והסוציולוגים למיניהם, בא גם "איש ספרות" למסור עדותו, איך השתקפה העלייה הגדולה בספרות, והוא נענה ובא, בלי לחוש איך הוא הורג את הספרות כדי להשביע אנשים בלתי רעבים, ואיך, על כך, שמו אותו אחרון בסוף כל הדיונים, כמין מחווה כלשהי לתרבות.

ולאחר שתי ההערות המקדימות האלה, האחת, שעורכי הקובץ התחמקו מן השאלה הראשונה במעלה: כן או לא עלייה גדולה. והשנייה שהמאמר על הספרות עזב את הספרות והסתבך בדיונים אידיאולוגים חיצוניים לספרות. והעובדה שהעורכים והמחברים אינם בלתי מתחמקים מן העיקר, וכמוהם גם מחבר המאמר והוא אוחז בהבנה המקובלת שהספרות היא באמת שיקוף המציאות, ושקריאתה יכולה לאשש כל מיני תיזות חברתיות פוליטיות נדושות על משמעות הסיפורים ועל כוונות המספרים, והכל כבר מתויק וחבוש היטב בכל הביבליוגרפיות, על דעותיהם, אופיים, ילדותם העשוקה, לרבות שיכותם הפוליטית, ואבוד להם.

וכך קרה גם לסיפור שהמבקר דן בו. הוא מזכיר שהיתה אסכולה אחת שראתה בסיפור ההוא ביטוי לאיזה דחף מוסרי. אבל לעומתה יש גם אסכולה אחרת, שרואה בסיפור לא מחאה כנגד עוול, אלא רק ביטוי להשקפתו הרומנטית של הסופר ומחאתו הסנובית על "השתנותם והיעלמם של נופי ילדותו”. ובכן, לא עוול היה כאן אלא נופים. באותו הסיפור שסיפר איך לקחו אנשים מכפרם ואיך גרשו אותם בכוח ואיך העמיסו על הקרונות, ואיך פוצצו להם את ביתם ואת כל עולמם, ואיך אלה אנחנו שעשינו את כל הגרש הרוס פוצץ והגלה הזה, שצריך להתעלם ממנו מפני שהכל שם היה רק נופים ואיזו יבבה מפונקת על פגיעה בנופים, רק רומנטיקה של יליד אחד, שלא איכפת לו כלום מלבד היעלמות הנוף שלו, ושום גירוש ושום פיצוץ ושום כיבוש ושום אכזריות ושום אטימות לב – אלא הכל רק נופים, ולא ברור מה קורה כאן, האם האיש הזה לא קורא כשהוא קורא? לא רואה? לא שומע? לא מרגיש? קורא ולא זע לו דבר בליבו? קורא אבל רק מלים שמזכירות לו ביבליוגרפיות? קורא ולא נע ולא זע והכל לו רק הקונצפציה של נופים, מה עוד צריך להתפוצץ עליו כדי שייראה? כדי שיכאב לו כדי שיהיה שם? האם זו קהות חושים? אטימות לב? או רק עבדות למוסכמות חוקרי הספרות באקדמיה שיודעים לקרוא סיפור בלי נוכחות אנושית, לא בזוועה ולא בחמלה, אלא רק באיפיוני התגים? אדם קורא על ראשית הכיבוש הישראלי, קורא על רגע התחלפות הציונות בכוחנות, קורא על התחלפות היהודי בדורך הנשק, ובישראלי שהנה הפך להיות הרודף, החומס לו בכוח, וכל זה הוא רק נופים? רק רומנטיקה פרטית? וזה האיש שבא להיות דובר הספרות בקובץ הזה?

זה לא הכל. כי מייד אחר כך, ובאותו המשך, מוסיף המחבר ומביא את הסופר, יפה הנפש הזה, שרק הנופים יקרים לו, ועד כדי כך, שכשהוא, הסופר, מתאר את "שיכוני העולים שנבנו אחרי הקמת המדינה, כצרעת המכסה את הארץ, וכזרועות תמנון אדירות שתל אביב שולחת ללפות את סביבתה ולהטביע את "הארץ הישנה" – ומנקודת ראות "ילידית" זו, שהיא רומנטית ואריסטוקרטית, העלייה הגדולה נתפסת כקללה שירדה על הארץ, כיסוד זר ומאיים שהציף אותה, כיער אותה ביותר ממובן אחד והבריח ממנה את תושביה המקוריים.”

כל המובאה הזאת לקוחה מדברים שנכתבו ב-1990, כשהעליה הגדולה ושיכוני העולים הם מכבר מאחור, ואילו מה שמדובר עליו אינם שיכונים, אלא בתי "בנה ביתך”, של אמידים שיצאו מן העיר, ושבתי חלומותיהם לא התחשבו במבט כללי ומרחיק ראות, ולא בערכי טבע מיוחדים, כחולות באשדוד או גבעות מודיﬠין, כשקבלנים הלכו ותפשו כל גבעה רעננה וﬠשו בה כבתוך שלהם וכיסו את הארץ משני צידי הקו הירוק כשרירות רצונם רודף הבצע, יד אחת עם הממשלה של אז, אלה הם בני הוותיקים, המבוססים, ברובם, שיצאו מתל אביב ובלא רסן הלכו והרסו את מה שלא יוכל עוד לתקון, כמו שהולכים ועושים כעת בכביש חוצה ישראל, למשל, כאן זו מלחמה של מעטים על שארית הארץ הנותרת, שלא תהפוך לבלתי נסבלת ולמﬠוות שאין לו תקנה. והסופר מודה שהיה בין מייסדי רשות שמורות הטבע ורשות הגנים הלאומיים, למצוא פתרונות אפשריים למראה הארץ וליישובה, לא בחטפנות קשוחת לב אלא בחשיבה ובתכנון זהיר, ואילו כל האריססוקרטיה, והרומנטיקה, והילידיות ותיעוב העלייה והקללה וההצפה ביסוד הזר, ושאר המטעמים, כולם הם מפרשנותו הנמהרת, ביותר ממובן אחד, של מחבר המאמר. יש אנשים שחיים בתוך החיים, ויש כאלה שחיים בתוך התגים. מה לעשות. יתוייג להם.

יזהר סמילנסקי מעריב 3-9-96

ומה יהיה על רחובות?

רחובות ההיא שאני יודע לא קיימת עוד.

רחובות ההיא, המושבה היפה, אולי היפה במושבות, שלא הייתה יפה ממנה, ושאי אפשר היה לﬠרבב אותה באחרת, לא בראשון הוותיקה ממנה ולא בחדרה בת גילה, ולא בפתח־תקווה הגדולה מכולן, ולא באיזו מושבה שהיא מ"מושבות יהודה", שלא היו אלא דברים קטנים ותקועים אי שם רחוקים. ואילו רחובות הייתה גדולה, לא יותר מדי, מרכזית ומרווחת, וכולה כאילו נחלה אחת מבוססת ושלווה, בלי לשים לב עדיין לכל העניים שהיו בה, כרגיל, עם כל הלא יוצלחים וכל מיני קשיהיום שיש בכל מקום, ובﬠיקר בין הפועלים הרבים שﬠברו בה, מהם נשארו ומהם עברו והלכו הלאה, לא תמיד שבעים, וכמובן בין הפוﬠלים הﬠרביים שבאו בהמוניהם עם אור ראשון ונעלמו עם אור אחרון וכאילו לא היו, ובעיקר, אם לא הרחיקו קצת דרומה ולא ראו את שﬠריים שבצד המושבה. שכונה מקופחת, בנויה מﬠוני, מלבני חומר, מפחים וממחצלות, שאנשיה ונשיה וילדיה היו ﬠובדים קשה ומנוצלים קשה, ועד שפוﬠל אשכנזי, בשנות השלושים, היה משתכר עשרים גרוש ליום עבודה קשה בפרדסים, בעידור האינסופי ובגיזום הלא נגמר, והפועל הﬠרבי היה משתכר חמישה עשר גרוש, (והילד הﬠרבי יצא בעשרה אם לא בשמונה ובחמישה או רק בפרוסת חלווה), ואילו התימני צריך היה להסתפק בשבﬠהעשר גרוש וחצי, ולהבין שהוא אינו אלא משהו בין יהודי לערבי, באמצﬠ. למה? ככה.

עוד לא היו אז כבישים ולא מדרכות, והכל בוססו בחול וחיפשו קצת כורכר או מחשופי חמרה לדרוך עליהם בקיץ, ובחורף חיפשו דווקא חול נוקשה כדי להימלט מרפש החמרה. והיו ﬠצים בכל החצרות, אקליפטוסים מתנשאים עד לגובה מעוף העורבים, תותים ﬠבותים שתחתיהם אפשר היה לכבס או לקלף שקדים, ברושים שחורים שסימנו מיצרי גבולות, ודקלים תמירים על רגל דקיקה שסימנו את שני צדי השערים פנימה, הבתים היו קטנים, צנועים, מטויחים לבן ומכוסי אדום, השירותים היו בחוץ מסוידים יפה, החצרות היו רחבות, מרחוב יﬠקב ועד רחוב ויצמן המגרש האחד, קצת גינות קרוב לבית, רפת ולול ומחסן, ונקי הכל ﬠם גני ירק ומספוא וגפנים ועצי פרי פה ושם. אף אחד לא מיהר, הכל סביב חי במתינות נוחה, רכבו ﬠל חמורים ואחדים על סוסים, הפרות היו יוצאות שמנות לרעות בחלקות הבּוּר שבין הפרדסים וכרמי הגפן, ובחורף היו מתעוזזים שם ופורצים בפריחה שיכורת צבעים כל שפעי הכלניות הסביונים, הסילנות, הקחוונים והתורמוסים, ובט"ו בשבט היו מתחילות השקדיות להתאדות לענני פריחה ריחניים שלא היה בﬠולם ניחוח יפה מסחרר מזה, והפרדסים שהלכו ונתרבו כל הזמן והקיפו הכל וגם חדרו פנימה אל תוך המושבה (פרדס יעקבסון למשל בלב המושבה בין בנימין ועזרא), ולקראת האביב היו יוצאים וחורשים חלקות בשטחים הריקים, והאדמה הייתה מתגלה שם אדומה כמו זו של ימי בראשית, מיד כשהאלהים עשה את האדמה הראשונה.

והכל היה פתוח, ממש פתוח, ונרחב ומרגיע, באיזו יסודיות איכרית טובה, אף על פי שלא חסרו צרות, ולא חסרו ימי פחד ומתח, ולבוא לרחובות היה כמו לבוא למקום שיש לו צורה, שיש בו איזו איטיות ויישוב הדעת, ויש בו אנשים מכובדים, וכשהסתבכה גדרה למשל בעסקי הטבק ששרף את כספם ואת כל קיומם, לאן הלכו אם לא אל אליעזר יעקבסון ואל טוביה מילר ואל משה סמילנסקי, אם להזכיר רק שלושה מרבים, באותן משפחות ענפות ושרשיות, ובוועד המושבה היו אנשים כבדים ששמותיהם כבר בדברי הימים, נשואי פנים ואבות למשפחות מבוססות, ובין הפועלים שעדרו ושקטפו ושבצרו וששמרו בכרמים היו גם אהרן דויד גורדון, גם יוסף חיים ברנר, גם דוד שמעוני, ורבים וטובים אחרים שכתבו ב"הפועל הצעיר" וכתבו ב"האחדות”, ויצאו לעשות קיבוצים ומושבים ותנועות פועלים, והיה שם איזה ביטחון מרגיע, והדברים כמעט שלא היו משתנים, וכאילו הייתה איזו ברית חשאין בין הליכות האנשים, בין מלאות הפרדסים, ובין איטיות מעוף העורבים שנחתו בחשיבות על גובה האקליפטוסים, ובערב היה השקט מלא לגמרי והיה הולך ומתמלא נקודות פעימות מנוﬠי הפרדסים בכל צביטות המיתרים של כלי נגינה רחוקים, והיו גם תנים, ובדממה שמעו אפילו את דכי הים הרחוק.

כותבי המאמרים כתבו עד אמצע הלילה לאור העששית, התרנגולים קראו במעגלים כל הלילה, וכל הלילה נערו החמורים ואמרו מﬠומק ביטנם כי אין דבר ואין מה לדאוג והעולם כסדרו.

לבוא לרחובות היה לבוא למקום מסוים בעל פרצוף משלו. היה בה כובד, היה בה צל, והייתה בה איזו איטיות, וגם איזו רצינות ופשטות הליכות. היה עם מי לדבר, אם על דברים שברומו של עולם ואם על דברים שבדרכו של עולם, הפרדסים היו דשנים וכמעט כחולים מרוב ירוק עשיר, ומשוכות האקציה היו עשירות בכוכבי הזהב הריחניים מעל שבילי הזהב, וגמלים נשאו תיבות פרי, ובתי־האריזה שקקו חריצות, הרכבת באה ונסעה עמוסה תיבות פרי כבדות, בריכות ההשקיה היו חלומיות והנערים הפוחזים היו רוחצים בהן הפקר, והיה איזה לב בלתי פוסק שפעם שם כל הזמן, סביב סביב, ומים עלו יומם ולילה ממעבי אדמת החולחמרה הזו, שהייתה מוּצלת כולה תפוזים.

פעם הייתה רחובות מושבה יפה, והיום היא עוד עיירה אחת חסרת צורה וחסרת אופי, עומדת על מקומה של ההיא היפה שכבר אינה קיימת. ואחרכך גם רחובות השתנתה בדרך כל הארץ, ואלמלא ויצמן והקמת מכון ויצמן, ואלמלא וולקני והקמת תחנת הניסיונות, ולימים גם הפקולטה לחקלאות, וגם ביתהחולים קפלן, שהוסיפו קצת אחרת, בצבע מקומי שונה קצת, על כל השינויים הידועים שנפלו וגלגלו את כל שאר המושבות להיות בבת־אחת לעיירות ענקיות מחוקות פרצוף. אבל, גם לאחר כל זה, גם רחובות הלכה ונעלמה לה ואיננה עוד.

לשווא תחפש אותה. אל תאמין לשלטים המראים על רחובות או מציינים כמה היא קרובה, ולא תוכל עוד לדעת אם זו אינה ראשון או פתחתקווה או כל מקום שהוא, עוד מקום משובש צורה ככל המקומות שנשארו לאחר ימי גדולת המושבות, עוד סתם הרבה שלוחות יישוב כאלה, שהתפשטו להן סביב סביב בחיפזון ובלא מחשבה, ומילאו שטחיהן בעוד ובהמון בניינים דחוסים ודחוקים, זה נוגע בזה, שוב ושוב עקרו מטעים ובנו עוד ועוד שיכונים, הרסו ללא צורך בתי ראשונים והפכו בלא מחשבה חצרות איכרים, ובקהות חושים העלו עליהם כל אותם המון לולי בטון צפופים ואפורים, וכל הרחובות נעשו צרים מדי ומרופטים מדי ועוד הוסיפו והקימו עוד ועוד עליהם בלי לחשוב מה הם עושים, עוד עיירה אחת שהיא כמעט עיר, ועוד עיר אחת כמעט עיר, חסרות צורה, חסרות אמצע, חסרות סימן, שהישן שנגמר כבר נבלע תחתיו מותש, והחדש שמעליו הלך והוקם בלא חכמה בלא לב וכלאחריד, ועד שהישן הלך ונמחק בא החדש העצבני וכיסה מעליו, והתקבל אותו שלבבינתיים לא גמור ולא ייגמר לעולם, שיהיה נמשך כזה לנצח. וככה אבדה אותה הרחבות הראשונה, הפשוטה והמכובדת, עם אותה השלווה האיכרית, הצומחת ההיא לאיטה, והכל נעשה מתרוצץ לכל צד עצבני כולו, מאובק, אבוד חן, לא חי מן האדמה, לא יודע אדמה, גם לא רואה עוד אדמה, מלבד השטחים הﬠצובים של גידמי פרדסים נבולים, והשטחים הנטושים שרק בינתיים עוד לא נבנו, וידיהם העצבניות של כל הקבלנים הנחפזים ההם וכל הסרסורים שﬠל רגל אחת, והתפארת העלובה שהשאירו אחריהם במפעלי הבנייה שלהם, שעוד בטרם נגמרו וכבר הם ישנים נושנים, ממורטטים כאלה, מכוסי אבק, עייפים מילדות עשוקה, מיותר מדי מלט, מיותר מדי שמש, ומזיקנה בטרם עת.

רחובות שהייתה לא תשוב עוד. לא תוכל לשוב וגם אי אפשר. נגמרה התקופה ההיא ועברה. וכלום. כידוע, לא יוכל עוד להיות מה שהיה. אלא שמעתה, כשנגזר על רחובות להיות עיר למה לא תקום ותהיה עיר, עיר ממש, והיטב, עיר נכונה, ובלבד שלא תישאר בבינתיים החולה הזה, ושלא תישאר לעולם בין עיירה עלובה לעיר לא קיימת, ושתצא לה מחיי הבינתיים האלה, המתמשכים יותר מדי, המתעכבים יותר מדי, בלי לדעת מה כן להיות ומה לא להיות, ובלי אומץ להחליט ולצאת משלב החצי גמור חצי בנוי, חצי חדש וחצי מתמוטט, חצי מגובב על־גבי מה שהיה פעם וחצי לא יודע להחליט מה יהיה מעתה.

כמובן, איאפשר לחזור לאחור. ולא צריך לנסות. אבל מה שעוד יכול להיות לו יהי נעשה היטב, ועל גבי היפה שהיה ונהרס, אולי אפשר לבנות כעת יפה אחר שיעשה רחובות יפה אחרת, לפני שהיא תהיה נבלעת עלידי גל הבנייה העצום שתל־אביב שולחת בדהרה לכל צד ושרץ היום על החולות ועל הפרדסים העקורים ועל מה לא, ובמהירות, ולוקח וכובש לו ומכסה מהר את הכל, ואולי, תקום רחובות חדשה ואולי שוב תהיה צורה לרחובות, ושוב יהיה לה פרצוף.

יזהר סמילנסקי  דברים לרגל מאה שנה לרחובות – 1990.