קול קורא לשפויים בישראל

בהלה אחזה בארץ: חוטפים, ומי שלא יחטוף לו ﬠד הﬠרב יישאר ריקם. אבל לא יחטוף מי שאינו נידחף ומי שאינו מפחיד.

השלם נהפך לחלקים, וכל חלק תובﬠ לﬠצמו הכל כאילו הוא השלם: אחת היא מניין יתנו, ﬠל חשבון מה או מי יתנו, וממה ייקחו כדי לתת – ובלבד שייתנו ﬠוד. תמיד מאותן שתי הסיבות: האחת, למה ההוא קיבל יותר, והשנייה, לי מגיﬠ יותר.

התפרקות האני היא מסימני הטירוף. והכרחי שכל הקבוצות שחטפו שחוטפים ושיחטפו להם בשצף־קצף – פשוטי ﬠם וחכמי הדור, העובדים בכפייהם והתורמים ממומחיותם – שיﬠצרו כעת וישאלו מה קורה לכולנו? איפה אנחנו? ומה מחר?

לא רק שאלות כגון מניין יקחו מחר להחזיר מה שנותנים היום – אלא, קודם כל, שאלות כגון, איזו צורה יש לנו היום?

מלה לא מלה, הסכם לא הסכם, חוזה לא חוזה, פסק־דין לא פסק־דין, הנהגה לא הנהגה, אבל גם ציבור לא ציבור וﬠם לא ﬠם.

איננו חיים בחלל ריק. ובצורה הזו שיש לנו היום – אנו מזמינים ﬠלינו אסון, ﬠל הﬠצמאות שלנו ופשוט ﬠל ﬠצם קיומנו. כל החלקים הנפרדים בתחרות ההידחפות – ייהפכו חלילה לשלם מסכן אחד בפורﬠנות.

אם אין לנו כﬠת הנהגה שיש לה ﬠוז למדי וחכמה למדי לקום ולנהג את הﬠם, ולבטל קודם־כל את מועקת אי־האמון הטוטאלי – שהוא הקשה בחוליי ﬠם, קשה מגרﬠון כספי וקשה כחירום בטחוני, קשה ﬠד כדי שכל אחד נבהל ורץ לחטוף לנפשו – אסור שהשפויים שבﬠם, והם אינם בטלים בששים אלא רק מחרישים, אסור שיחרישוֹ ﬠוד: אין היום איש אחראי אחר, אלא רק אתה ואני, נקראים לבוא כﬠת כל אותם שלא טימאו ﬠצמם בחטיפה, בהפחדה, בסחיטת ובזלילת המחר – לﬠצור ולקרוא התﬠשת, איש לנפשו ואיש לחברו – לחדול, לראות לאן זה הולך, לראות כי שום חלק לא ישיג כלום כשהשלם מתפורר והולך, ולראות שהשלם חייב לבוא ראשון, לפני כל חלק וגם לפני המיוחס שבחלקים החשובים.

אי אפשר ﬠוד לשאת את בוז הפגנת החטפנים: יבול כל השנה – שײרקב, מיטב יצוא האומה שייזרק ויופקר, מאמציו הגדולים של דור לריבונות – שיישרפו, אבל אני, אני, אני, אקבל יותר. ﬠד הﬠרב. כי בוקר מחר אינו מובטח. השפויים בﬠם ובני החורין, שﬠוד ניצוץ בליבם – חייבים להתחיל בגל ההיפוך. לﬠצור את ריצת הטירוף. להתפקח מסינוור הלקיחה. לא לבזבז כלום ﬠל "למה הוא", וﬠל ,,מי אשם", וﬠל שﬠיר לﬠזאזל, ולצאת בגלוי ולא להצטרף לשום חוטפּיםִ או חטיפות. הרחק מﬠבר לﬠסקי שכר, פיצוי, ותשלומים למיניהם – הﬠנין המרכזי של כולנו ﬠומד בסכנה ממשית. והﬠנין המרכזי של כולנו יותר מדי גדול ויפה ויקר מהפקירו לזללנות של חטף.

השפויים בﬠם – התגלו נא.

יזהר סמילנסקי,  מעריב, 28.3.1977

   

קול קורא לשפויים בישראל

בהלה אחזה בארץ: חוטפים, ומי שלא יחטוף לו ﬠד הﬠרב יישאר ריקם. אבל לא יחטוף מי שאינו נדחף ומי שאינו מפחיד.

השלם נהפך לחלקים, וכל חלק תובﬠ לﬠצמו הכל כאילו הוא השלם: אחת היא מניין יתנו, ﬠל חשבון מה או מי יתנו, וממה ייקחו כדי לתת – ובלבד שייתנו ﬠוד. תמיד מאותן שתי הסיבות: האחת, למה ההוא קיבל יותר, והשנייה, לי מגיﬠ יותר.

התפרקות האני היא מסימני הטירוף. והכרחי שכל הקבוצות שחטפו שחוטפים ושיחטפו להם בשצף־קצף – פשוטי ﬠם וחכמי הדור, העובדים בכפייהם והתורמים ממומחיותם – שיﬠצרו כעת וישאלו מה קורה לכולנו? איפה אנחנו? ומה מחר?

לא רק שאלות כגון מניין יקחו מחר להחזיר מה שנותנים היום – אלא, קודם כל, שאלות כגון, איזו צורה יש לנו היום?

מלה לא מלה, הסכם לא הסכם, חוזה לא חוזה, פסק־דין לא פסק־דין, הנהגה לא הנהגה, אבל גם ציבור לא ציבור וﬠם לא ﬠם.

איננו חיים בחלל ריק. ובצורה הזו שיש לנו היום – אנו מזמינים ﬠלינו אסון, ﬠל הﬠצמאות שלנו ופשוט ﬠל ﬠצם קיומנו. כל החלקים הנפרדים בתחרות ההידחפות – ייהפכו חלילה לשלם מסכן אחד בפורﬠנות.

אם אין לנו כﬠת הנהגה שיש לה ﬠוז למדי וחכמה למדי לקום ולנהג את הﬠם, ולבטל קודם־כל את מועקת אי־האמון הטוטאלי – שהוא הקשה בחוליי ﬠם, קשה מגרﬠון כספי וקשה כחירום בטחוני, קשה ﬠד כדי שכל אחד נבהל ורץ לחטוף לנפשו – אסור שהשפויים שבﬠם, והם אינם בטלים בששים אלא רק מחרישים, אסור שיחרישוֹ ﬠוד: אין היום איש אחראי אחר, אלא רק אתה ואני, נקראים לבוא כﬠת כל אותם שלא טימאו ﬠצמם בחטיפה, בהפחדה, בסחיטת ובזלילת המחר – לﬠצור ולקרוא להתﬠשת, איש לנפשו ואיש לחברו – לחדול, לראות לאן זה הולך, לראות כי שום חלק לא ישיג כלום כשהשלם מתפורר והולך, ולראות שהשלם חייב לבוא ראשון, לפני כל חלק וגם לפני המיוחס שבחלקים החשובים.

אי אפשר ﬠוד לשאת את בוז הפגנת החטפנים: יבול כל השנה – שײרקב, מיטב יצוא האומה שייזרק ויופקר, מאמציו הגדולים של דור לריבונות – שיישרפו, אבל אני, אני, אני, אקבל יותר. ﬠד הﬠרב. כי בוקר מחר אינו מובטח. השפויים בﬠם ובני החורין, שﬠוד ניצוץ בליבם – חייבים להתחיל בגל ההיפוך. לﬠצור את ריצת הטירוף. להתפקח מסינוור הלקיחה. לא לבזבז כלום ﬠל "למה הוא", וﬠל ,,מי אשם", וﬠל שﬠיר לﬠזאזל, ולצאת בגלוי ולא להצטרף לשום חוטפּיםִ או חטיפות. הרחק מﬠבר לﬠסקי שכר, פיצוי, ותשלומים למיניהם – הﬠנין המרכזי של כולנו ﬠומד בסכנה ממשית. והﬠנין המרכזי של כולנו יותר מדי גדול ויפה ויקר מהפקירו לזללנות של חטף.

השפויים בﬠם – התגלו נא.

יזהר סמילנסקי, מעריב, 28.3.1977