משעולים בשדות – י'

מיד קפץ אבנר ובלא לתת שהות למחשבה מהר ורץ נכחו, לעומת ההר, גחון, רובהו לפניו, לבו בגרונו ורגליו דוהרות ונמלטות. רץ בשדה־הבוּר. דלג בתלמים המרובצים טל הלילה. עוד זינוק – והריהו בתוך התבואה. עצר מתנשם. התכנס. עתה כבר יצא מתחום הסכנה. השקיף סביבו. דומיה. כוכבים קורצים. ושוב התרומם ודהר לפניו, מתקרב להר. ולא פסקה שטיפת מרוצתו עד שטפס ועלה על שלוחה אחת ואורות־הכפר נתגלו לו קרובים לרגליו, וקריאות תרנגולים הקיפו את החצרות ושקטו.

נפל על פניו. הטיל רובהו לפניו. טמן ראשו באדמה הצוננת. ומרעיד כולו חש היה בגניחות עמומות המפרפרות בגבו, רוחשות, מתלבטות ומתנכלות לפרוץ מפיו ומעיניו. קמץ אגרופיו ותחבם בקרקע, תחוֹב שקט, תחוֹב וחבֵּק, תחוב והַלחת באנחות חנוקות. שקטה תבל. נשיבה קלה סלסלה שערו. עננים בהירים וצמריים שטו וירדו מן ההר. ובמרומים הכחולים־אפלים יקדו הכוכבים, כאילו נוּקבה קטיפת־השחור ברבבות נקבים. וטפין טפין נגלה זוהר שלהבת השמים.

כשפקח אבנר עיניו, עוד להטו הכוכבים באלפיהם, חוגגים במרומיהם וזוהרים שלוים. רשפי ה,,עגלה" צללו כבר מתחת לכוכב הציר, וה,,יצול" הקביל לאופק. הלחות התעבתה לאגלים כבדים. וכצרורות צור – הרגבים הצוננים. הוא הֵקיץ כמתפכח מיינו: טעם פגול בפה, חרטה אוכלת בכליות, ומבוכה שלאחר הלולא מזמזמת בראש. דבר אחד היה עולה על הדעת ונמוג באותו הגיג עצמו. משהו שאינו כשורה, שאינו טוב לכאורה, היה מטריד לקמט את המצח ולהתרגש לעומת כל הרהור הצף לתומו: ,,לא הוא, לא זה העיקר". הציקה טרדה זו, רגע שוככת ומשנהו מתעוררת שוב. כלום מה רע פעל? בשל מה הוא נקוט? נזכר בכל מה שאירע. אולם נדמה, שדוקא כאן צריך הוא לשמוח ולהשתעשע בכל רגע ורגע שנפל לו לשלל, שזכה בו מחדש! הן לכאורה דברים רבים ושונים נגלו לו בעצמו ומסביבו – ובכל־זאת לא ניחא. מדוע? ותולעת רעה זו הוסיפה לכרסם. האם לחנם חש הוא עתה עצמו כתינוק שסרח ולקה? ועוד צוללת יפה באזנים אותה סטירה רבה לאמור: ”לא, רחימאי; לא עוד מק־שפתים והבל־שוק – כאן מעשים יש, דברים שבממש!” ומשמעות הדברים היא, שכל מה ששמר עליו עד כה בחרדה ובדחילו – רק מפל ריק היה, וכרכורי סחור־סחור סביב לנקודה. לאמור, שמעולם לא היה בו אומץ ולא יושר, ושתמיד הטמין ראשו באבק מליצות מתחסדות והימנונים לקוטלי־הקנים ורפי־הידים, ומגלגל עיני רחל נאלמה לפני גוזזיה! וטוב, טוב שבא לבסוף לילה אחד, פשוט וממשיי והכריחו להלחם בכל קורט שבדמו על כל קורטוב של נשימה, להכות בידים וברגלים על קיום שמץ־החיים הלז ולהפקיר לתוהו את אותם הנכאים המסורסים! אם־כי, משהו שאינו כראוי, ועוד אינו יודע מה, היה כאן, דבר שאיננו כהוגן, שאינו טוב… לזלמן, למשל, לאותו זלמן, לא היה מזדמן מקרה כזה בשום־פנים… היה כאן משהו אופייני לו לעצמו מאז… אכן: כלום מרצונך שלך נטפלת לקרָב זה? כלום מתוך ידיעה מראש, מתוך נימוקך שלך התפרצת להלחם? או סתם במקרה, נתקלת במערכה, בעברך לתומך מן הצד?… הנה זה הדבר. כמו תמיד כך גם הפעם אתה מחוץ למעגל… מדוע שונה אני מיתר האדם, מדוע הכל בי אחר וזר לכל?… כשעוצמים לרגע את העינים ומרפים את האברים, מורגש שמכל סיוט־מציאות זה לא נותרה אלא עייפות ובחילה בלבד. ואסור לתת להן להתגבר.

הוא התרומם. חכך ידיו לחממן. פהק בדרך־אגב. הוצפו העינים לחלוחית מרעננת ונוגבו בגב־היד. נִעֵר כתפיו להטריד לֵאוּת מנמנמת. נפנה לפסוע, פורט בהסח־דעת באמה ובאצבע על קת הרובה. למטה היה הכל חושך וגלמי, בתים ואילנות רבצו שחור על גבי שחור. געיה שבטרוניה ובשאלה שתשובה אין לה, הטיחה בנהמות תכופות ומתגברות. ומיד חזרה הדממה להשחיל צרצורים וכוכבים לחשכת הלילה המצוחצחה הזו, בפזמה לה עגומות ורחוקות. דומה, שכן אפשר להמשיך וללכת עד בוקר ועד ערב ועד גבולות עולם, עד נצח נצחים. מאליהן נעות הרגלים, מאליהן מתופפות האצבעות, וממילא נובק הראש בחשבונות של הבאי ולא־כלום, הקודחים בשקט, בהעוית ,,וכי מה יש לעשות?" אולם מיד תקפוהו הצינה והלאות והשפיל וירד עד חומות הבזלת. היה שם בול־עץ ונצטנף עליו, שלשל שרװליו החפותים אגב דגדוג בפצע. וחבק ברכיו כדי להתחמם.

טוב. הנה כעת הוא כאן. אולם, אילו היה מוטל עכשיו שם בלא רוח חיים – כלום היה חסר מי מאום? וכי איזה חלל היה נשאר בלכתו? איזה עקבות היו שורדים למציאותו אי־פעם על אדמות? האם היו שדות מתיבשים בהעדרו ותפוחים נושרים מאין קוטף? כלום היתה פרה משוועת ואין חולב או סוס מכרסם אבוסו הריק? מה דבר השאיר אחריו שבהעדרו גם זה יעצר ממילא, יעמוד ולא ימשיך עוד? מי יאמר: הלך אבנר, מה נעשה בלעדיו? לא־מאום! לא איש, לא צמח, לא דבר. יחזרו המים הזורמים ויאטמו מקום צלילתו ואפילו עיגולים מתפשטים לא יוָתרו. נבלע ולא נודע כי בא אל קרבם. אין הוא שייך לכל מציאות שבעולם. מיותר הוא. זר לכל. אינו נדרש לכלום. יכול הוא ללכת אל כל אשר יפנה, לבוא אל כל אשר יגיע – דבר לא ישתנה, הכל כדרכו ינהג, בתוך האפיק הרחב, הנוהר לו מאז. גרגר אבק פורח, יתָלה כאן או יצנח שם – הכל אחד הוא. מקרה אחד לכל. אדם בלי כובד. חי באין קרקע.

והלא תמיד, כשגברה הרעה והעיקה בכל תפלותה סרת־הטעם, תמיד היה משהו שמעבר לכל זה, מאחורי הדברים, משהו לא־ברור, בן בלי־שם, מנצנץ ומנחם באורו, מעודד במציאותו, שהבטיח בתוקף כי הצעד הבא, דוקא הבא, יהא נוח יותר וקל, והיה כדאי להתפייס בגללו, לחזור לקוות ולערוג – מהו דבר זה? היכן הוא בפועַל? איזו דרך תוביל אליו, איזה מעשה יעשה כדי לצאת לקראתו – והלא נכון הוא עתה לכל! מטען חיים חדשים לו, רצון מושיט יד לתפוש ולאחוז, נפש שהיתה לה עֶדנה ותלבלב – ומה עושים בכל אלה? הבלים! לא נחומים דרושים לו כעת, לא יד רכה, אף לא לב מבין – קרקע, קרקע לאסמיו המלאים, חלקת־אדמה לחדשה ולזרעה! היכן היא זו? במה יוצאים אליה? הכל בו עוד תוסס, כה גלמי ולוהט, עשוי להתמוגג ולהתעצב לכל דמות – והיכן הוא הצו הגוזר, הפוקד ושולח אל הדרך האחת, שבאפקיה מאירים האהבה הגדולה והחופש ללא גבול?

גברה הצינה. עוף־לילה צחק אי־שם. מנוכח פרשה קזוארינה מִשזר צליליתה נגד הרקיע הסגול־כחלחל אשר רָגַע כשדה עם שקיעה. ברעפים הטחובים של הגג הלז רפרף בהַק חוֵר. עוד מעט ויעור השחר. הנה יעבור הלילה הזה. ראשון, לכאורה, לימים רבים, לחסד אור־שמש ומתנת נשימת־אויר. אולם הוא עצמו, כלום נכון הוא ליום הזה? הן טרם נגמר החשבון, עוד לא נמתח הקו האחרון, עוד רחוק הסכום מהתָפס. חסרה עוד הדרך האחת, המותוית בבטחה מכאן והלאה, עוד איננה המלה המשחררת מכאן ופנימה. פתחי־הלב עודם נעולים. אין לנתק עוד את החבל ולהפליג, גם העוגן עוד איננו וההגה לא חוּזק… או שמא יקח מחר ילקוטו ויחזור אל המקום שממנו בא, כדי לנצח שם, דוקא שם, בכוחות שרכש כאן, לעשות שם מה שהיה נבצר אז, להתגבר שם ולאחוז דרכו שלוֹ! אולם לא. לא, בחור שלי. מכאן לא תלך. לא תזוז. לא תרָמה איש. לא תוכל לחמוק כעת. בלילה הזה לא נעשה מאומה. ולא היה דבר. רק נגלו הדברים, ויש עוד להפכם לממש. מקומך – כאן הוא. ולא תזוז מכאן. לא תזוז. לא, בחור שלי. לא תוכל לזוז!

געגועים? כן. כנגד אלה אין כל חוק. כחרג־אור, הפורץ אל חשכת תא כלא, יפוזו ויבואו. אין שבכה להם ולא בריח. ובבואם יתעתעו, ידיחו ויסיתו, אולם בהושיטך ידיך כנגדם – ישרבבו לשון ויחמקו בצהלה, ואתה מקיץ ונפשך בן ריקה והומה. ומשום־מה נראה ברור יום אחד, שהעולם הפך בו כלפי חוץ את צדו השמאלי, נגלה בלבניו המסואבים, וברנש אחד אץ־חופז לעבודתו ולבבו ריקן ומאובק, והכל מסביבו אינו שָוֶה שזיפת עין, ופתאום הוא עוצר, ודרך זכוכית של אוטו חולף – שֵער שופע וצחוק מוּכּר נצתים, ומדליקים את הכל, ועומד העולם, ומתלקח ומזהיב ומטהר, ומנוחה יורדת ובאה, ואף־כי המראה חלף מכבר – שרך לאטו בין הבריות החופזות, והיו החנויות פתוחות מעברים והעצים הוריקו גבוהים אל משעול השמים אשר בין רום קומות הבנינים. ומרזב אחד, כך זכור לו, היה מטפטף זהרורית אחרי זהרורית אל בין האבנים… ואותו כסיל היה מרחֵש בשפתיו תודה על עצם מציאותה, על אורה, על כמיהתו לאור מעט זה, על שבגללה יש מעט שלוה, ואם־כי היא, בידיה שלה, לא נתנה מאומה – רב לו מידיה שלה מכל אשר נמצא – מבהיק הגג הטחוב, ורוח מזידה והודפת מחטים בודדים בקזוארינה, שותק הכל. כאן הוא. מאחורי חומות הכפר. אינו יודע אנה יטיל עצמו, מה יעשה בו.

היתה הקזוארינה לוחשת במחטיה לחש מרחקים, רננת עולמות שותקים, שאחת בלילה נפתח פיהם לזעוק עם כוכבים גלמודיות ובדידות. להיות נכרי בין אחים, להיות זר לכל עולמך, להשפיל כל מה שיש בך, כל שארית גאוָתך, ולהושיט יד מתחננת ולא להענות גם בחיוך־נדבה – לך־לך בן־אדם, חייך, הויתך, חלומותיך, הכל הבל. היינו הך. רע להיות בודד כדג באגרטלו, קשה להיות מעונה עד לבלי שאת את עצמך ככל שתהא ובכל שתהא, להיות נלחם לעולם על חיוך ,,לא־כלום" בשפתים, ולשאת תוהו לא־כלום בקרבך, לגלגל בלשון ,,איני צריך לרחמים" ולפרנס את הלב השואג בבדידותו בפירורי־פיוס. בודד אדם כל־כך, אין אח ואין אוהב, איש אינו צריך לו, אין לאן ללכת ואין לאן לשוב. יכול אתה לזעוק ממכאוביך – ו"לא־איכפת" ישתוק מסביב. מי מחכה לו עתה, מי ממתין לשובו ופותח זרועותיו לקבלו בשמחה, לא מרחמי נדבה או טוב־לב צבורי, אלא מאהבה, אהבה יחידה וגדולה! מי ישמח עמו על התלאה שעברה וינשום יחד עמו לרוחה? ככלב, ככלב נדח השתוחח, בן־אדם, הכל זר, רחוק ולא שייך. אל תשאל ליד מלטפת, ללב נד קמעא. כרע, נפול מאחורי החומות, בלַע דמעותיך ורוקך המר בדומיה, הֵחַנק בנשימותיך – אין מלה שתאמר לך, אין מבט שיחונך, הִנָמק, מיותר אתה. אהבתך? – מי צריך לאהבתך? יסוריך? – מה ערך ליסוריך? יש אור בעולם, יש אהבה, יש חיק חם, גם רחמים יש – אתה אין לך חלק באלה. לך כיסופים נחנקים, געגועים דוממים ורותחים, בכי שאין לו מחיר – עלע איפוא דמך, הכל אחד הוא. מה אַת עושה עכשיו, ילדה רחוקה, יקרה? התרגישי בכל מה שמתרחש כאן, הנשבַּת חלומך השאנן מקול שוְעַת אימה מבעתת, ממראה זה שבול־העץ הקר רואה ושותק ואינו מבחין בין טל לדמעות? מדוע אי־אפשר לחזור אליך, לבוא אצלך, כדי שתשאלי: "מניין הדם, אבנר, מה אירע?" וכדי שאענה בגודל לבב: ,,שריטה קלה, ילדה, שריטה בלבד", וכדי שאספר לך בנעימת ביטול את הכל ונפרוץ שנינו בצחוק רם וטוב… ברם, שוטה אתה, בן־יקיר! מה הבכי הזה לך, מה הפטפוט הרכרך הלזה – קנה רקבוביתך, ושטה לך מכאן! מה היה לך, לב־נמס, הבט סביב – ריק האולם, אין מי שימחא כף. וזכותך היא, שֶכן משיכת כתף היתה שכרך: ,,רגשני כמו זקנה, סנטימנטלי עד בחילה, גדלנו מכדי כך. הבה נלכה!"

הפסקה.

ס. יזהר, גיליונות, אב-אלול תרצ"ח (אוגוסט 1938)

הקטע הבא

הקטע הקודם

משעולים בשדות – ו'

מלאה הבקעה זוהר ופיזוז קרנים חמות. אד־צהרים לחך את ראשי ההרים. ערוצי־הנחלים הבשילו צללים קצרים ועמוקים, ובתבואה השיקו שבלים בהרות מלבינות ורשרשו בתוגה חשאית ובחלומות אין קץ. הרחק־הרחק, עד למקום שהלב יוצא אליו מכיסופים אוכלים, גלולה היתה האדמה, שכל הצומח הזה לא הספיק לכסות מערומיה, ושחור הקרקע הפריך נגלה בעָצְמָה, באדישות, באכזריות שלוה שאין לך כל מגע ואחיזה בה, וכל האהבה השמורה בתוכן בחרדה רבה – נצרבת עתה, לוהטת, שוקקת לזה היופי העצום ולזו האמת שבקרקע, האמת שגבול ועומק אין לה, שמשאירה אותך עלוב מן הצד, בשעה שרגבים חמימים מתעלסים עם זהב־נגוהות ודבורים קטנות שכּורות־דבשן קרובות ונתונות לה פי כמה מכל רגשותיך המיותרים. שעה זו שכל עלבונות־עולם נמסים בך וחומרים לפרוץ דרכך ולההפך לבכי אין־נחומים של נכאי יתמות ובדידות לא־רוחמה, כשכל תָו ושרטוט מתמלאים חיים ונשמה יתרה, מתפקעים, שומעים ונתלים בקוי חמה, בבדל זקן של מלעני־שבלים, בגלמי הרים שותקים ויהירים, במרחבים מוקפים ולא נפגעים אלה, וכף ידך נכונה לחטט ולחפור בין הרגבים ולהטמין בהם את ראשך לנצח; שעה זו שהכל תלוי בה על נימה אחת רופסת, שהנה הנה תנָתק והכל יתפורר, ימוגר ויאבד – שעה זו התרפקה בכל יפיה המדביר תחתיו, סביב סביב, משמים עד ארץ.

השנַים נפנו בדממה אל הסוסים שלחכו בפאתי השדה, מתחו אזורי אוכפיהם, תקנו כה וכה במרדעת, טפסו ורכבו בשתיקה וידיהם נתמכות בקתו ובאמירו של הרובה המונח לרוחב האוכף. רוקעים הסוסים ועוברים את הספיח המצהיב, מקיפים אבן, עולים במסילה צרה ומנידים את כתפי רוכביהם, שמבטיהם תלויים במה שמתגלה במפולשי של אזניהם הרטטניות. שוב מרתיעים עצמם חשיפי־עזים לעבר אהלי־קדר שמרחוק. חסידות מדדות מעדנות בנטש, מנתרות לפתע ברגלים צמודות פעם ופעמים ונקלעות אל החלל בכנפי־צחור־ושחור פרושות וכרעיהן האדומות מוטות לאורך כרסן. חום מלפף ועוטף. עמוד יבחושים נע, פרוח וצלול על ראשי הסוסים. נחתו הדברים באבנר בכוח. מלה מלה כמהלומה. וכי על מי היה מסופר כאן? וכי מיהו זה שנטל והלך למקום זר לחפש גאולה, לבקש אחיזה כלשהי… לאמור: אחד ההולך ואחד הבא, ואין חליפה ותמורה… משעולם של בני־תמותה – צר הוא, ואחד הוא קרקע העולם: הלך לו הלז לעיר הגדולה כדי למצוא שם מה שבא עתה לגלות הוא במקום שממנו הלך הלז… או שמא אין כיסופי־אדם אלא משחק־מחבואים נפסד בלבד? ולמה אי אפשר להנשא עתה ממקום זה בשקט, באנחת רוָחה, אל תוך החלל, לטוס אי־שמה, להפליג מכאן, לשכוח את הכאן, לחרוג ממנו לעולמות אחרים, עד מקום מים רבים וספינות וחבלים ותרנים וקרש וקצף מלוח, ועבודת־כפים קשה, ואיי־ים רחוקים, ו…

ומה יהא על שאגה זו, הפוקקת את קנה־הנשימה, זו שאגת הבהמה העקודה, המרומה, שאין לה מאום זולת שאגה זו של לא־כלום, של תוהו־ובוהו, שועת־עולם מוחנקת, רותחת וממסה לבבות? אל מי תזעקו, כיסופים, – העוד לא נאמר הכל, האם לא שמעתם הכל?

משוטטות העינים בין קני־התבואה, רודפות אחרי תנודתם הנמסרת ומתפשטת מאצלך, מקנה זה אל חברו, וממנו לאחרים ואל שכניהם, והלאה, קנים רבים, ומאחריהם, וכבר אלפים נגרשים ומליונים, תופחים בתנועתם, ותוססים באושת־ברק עד אפסי מרחקים, והם נעים ומשתחוים כל אחד בפני עצמו וכולם כאחד בהמון רוחש, מתקדם מתערבל ונושם, כגלים של ים. מהלך המבט הסתום על במות ההר, מקרטע ומקיף את חוג אפקם, נעצר כאן ונוטה לשם וחוזר ונאסף אל שמורותיו. ואת כל אלה לעזוב? להמיר את כל זה בשכחת משאון של כרך ולהיות מאמין בכך, אפילו מאמין?.. אבל צריך לחדול, לחדול מזה. לא לחשוב ולא לאמור מאומה. וטוב שדממה סביב. וטוב שאין מפריע. התנדנד כך באוכפך, הקשב לזיו שדה וספוג בעיניך המית קוים אלה המקיפים תבל, והנח להם לצקת מה שיש בהם על שדות, אבנים ועל דממה רבה. ליותר מכך אל תפלל ואל תקוה. ברם, מהו סח זלמן זה?

– שומע אתה? מניין, שואל אני, מניין לוקח לו אדם תמימות ואמונה עוורת כזו – ללכת לחפש במקום זר מה שאינו יכול למצוא במקומו שלו, במקום שהכל לכאורה כבר נהיר לו וברור?.. תאמר אולי, שדוקא שם, במקום החדש אפשר… אלא שאדם בגילו, הרחוק מהיות עוּל־ימים – ושכּור־אשליות כזה! תהפוכות לב אדם מי ידעם? ויודע אתה, מה מכאיב כאן ביחוד? לא המות… כבר נוסיתי בדברים רבים ושונים… אלא, חוסר הטעם שבכל זה… לא, איני רוצה לאמור שיש מות שיש בו טעם, ואחר – שאין בו, שיש אחד טוב ואחד רע, מות הוא מות וזה הכל. אין כאן יותר או פחות, אלא שיש כזה שהוא פשוט: חיים, חיים ומתים לבסוף… ואפילו אם בא הסוף הזה פתאום, בעל כרחך, ואתה טוען שעוד לא גמרת את חשבונותיך (וכלום ראית כבר אדם שגמר פעם חשבונותיו?), סוף כזה הריהו משתלב איך־שהוא במה שהיה קודם ואומר משהו לנשארים בחיים. הנה, אתה יוצא לשמירה ומפילים אותך, בשבילך כמובן זה הפסד גדול, אולי גם בשביל עוד איזה אחדים, מצטערים על כך מעט ושוכחים. אולם אותו עלבון, אותו לא־כלום שנזרק בפניך, אותו ,,הבל הבלים" שמשרבבים לעומתך כדי להתעלל בך – לא יהיה כאן! אתה מבין? כלום שאלו את פיך כשבאת לעולם? יש מי שיהא חסר מה כשתלך מכאן? בשביל עצמך אתה חי! אחד אתה. אין במלוא העולם עוד פרצוף כשלך ולא חיים כשלך. חיה איפוא ואל תבלבל את המוח! שלך הם החיים. נתונים בידיך. אמת, גבולות להם מכאן ומכאן, אפשרויות מצומצמות, יכולת מעטה – תצטרך איפוא להסתדר גם כך.

ברם, אם רוצה אתה דוקא בחלומך, ולא בפחות ממנו – נאה, קום ושֹחֵה איפוא נגד הזרם. אבל בשעה זו – חיֵיך!, חיֵיך, בן־אדם. אל תחמיץ את פניך: ”אהה, החיים הללו!” – וכי לא אתה שבחרת לך דרך זו? – חבוט איפוא בידיך וצהל: ”כך אני עושה לפי ששרירות־לבי – היא זו. אם אני מתקדם אם לאו – אחת היא, אני אינני מוותר!.. אתה מבין… אני, זלמן, לי די בזה שאינני נסחף, שאני יכול לעמוד. אלא ש… הללו, כמו יצחק, הם שיכולים לכאורה יותר מזה, שיש בהם יותר מזה, שמשמשים אם כה ואם כה, מעין מופת, דוגמא, מקור להתבוננות, – אם אלה ילכו ולא יחזרו אם אלה ניתקים מקנה־הקש שבידיהם ונסחפים למצולה מבלי להתנגד אפילו, אם אלה יסתלקו בלא ברכת שלום, ויריה מן המארב מבטלת כל מה שיש בהם לעצמם ולאחרים, ושוב לא יחזרו ולא יבואו, אם כי הם חייבים לכך, כי זו בלבד הדרך וברירה אחרת אין, – אם אלה יעשו כך, הרי זה פוגע מאד וחסר־טעם עוד יותר.

כי אפשר היה אחרת. ברור. אפשר הדבר וניתן, ואם איננו – לא האדמה אשמה, לא הזריעה ולא הגשמים, ולא כל דבר שבעולם! חייב היה לשוב הנה. בשביל עצמו. בשבילנו. ובשביל שדות אלה. מה שהלך מכאן – את זאת אפשר להבין, לכך אין צורך בחכמה מיוחדת ואין זה נורא ביותר. אבל מה ששוב לא ישוב, ומלת־האמת שבתשובתו לא תשמע – זה רע. זה אינו מובן. לזה אין כפרה!

ואחר כך כשהקיפו את השדות אשר בפאת הגבעות וחזרו לבקעה מנגד ההר וארכה שעטת השתיקה, פתח זלמן מחדש: ספרו, שבנפלו, כשנפל יצחק, לא ידע איש דבר עד בוקר. כל ליל מותו מוטל היה במקום נפלו, בשדה, בקצווי הכרך, ולבוקר מצאוהו השומרים… אמרו, שעבד בבנין ולעת ערב היה פורש לכל המקומות שכאן הם אינם: ואותו יום ישב בספריה שבירכתי העיר מבוקר עד ערב, ‏(אפשר לא היתה לו עבודה ביום ההוא). סברו, כי הזהירוהו, חזור והזהר לבל ילך ברגל וביחידות, וספרו כי תמיד היו רואים אותו כך, מתהלך יחידי, מציץ בחלונות־הראווה, חומק בין אנשים רבים. ואותו ערב, אמרו, ראוהו אנשים נוסעים מתוך מכוניתם שעברה בדרך, והוא לא נסה לעצרה ולא נספח אליהם, גם מהכביש נטה וירד למשעול מן הצד… במשעול מן הצד החוצה את השדות… (שדות, רואה אתה, אף־על־פי־כן!), עד כאן ידוע. ומכאן מתחיל הכאב. מכאן מתחילה השטות המעליבה: בן־אדם, בך אמורה האמת, בשיבתך לכאן, אם תאבד – יזכה השקר; ולחזור הרי מוכרחים, חייבים! – השמר לך איפוא, אתה צריך לעצמך ואנחנו צריכים לך, לאמת שתאיר עם בואך. לזו האמת שבקרקע, לזו האמת שהיתה בשדה ההוא שבו בקשת לך את המות… וכשאני מנסה לראותו באותה שעה ומתחיל לחשוב איך היה הדבר, אם צעק, אם ברח, אם התנגד, אם סתם נפל כבול־עץ, ייסוריו, יסורי מותו… למות ולכאוב, למות ולהתגעגע – מתערבלת עלי דעתי, אך מיד אני דוחה את כל אלה ואומר: אחת היא, אין הבדל בדבר. לא מותו הוא העיקר. על מותו אפשר לקבל תנחומים או שכחה. מה שחבבתי אותו בסתר – זה ידוע רק לי. זה אינו משנה את הדברים. אבל, שמע, חייו שתמו לפני היות המעשה, לפני גמר השליחות, – מה יהא על זה, מה יהא על החיים כאן, המחכים לתשובה?! לאיש הבא מן המרחקים, מדוכא־יסוריו עד עפר, חוזר אל רגביו לקצור ולזרוע, לזרוע ולקצור – כי דרך אחרת אין! – על זה מה יהא?!

ולאחר הפסקה המשיך זלמן: הוא לא היה כאן מההתחלה. לא עלה אתנו על הקרקע. לא זכה לכבוש אתנו ערבה זו ולזרוע את אדמת הבתולה… לא ראה כיצד הופכים תוהו ובוהו למעניות המחויבות להצמיח, לא בנה את בתי־הבזלת האלה ולא פילס במגפיו בקוצים הרבים כדי לסלול את הכביש שלנו… כשבא כבר היה כל זה… אולי משום כך לא היה צמוד לכאן עד לבלתי הנָתק… כי הכיבוש הוא אולי הכל, ולאחריו נותרת באמת רק העבודה הרגילה, המכלכלת את האש ולא מציתה אותה, ועל־כן עשנה מורגש יותר מאורה ומחומה… אולי, אולי. אך אין זה משנה את הדברים. סיבות? סיבות יש לכל מה שתרצה… אך תוצאות, מעשים שמן ההכרח לעשותם בכל אופן ובכל תנאים שהם, המחייבים לקחת מה שיש – מה תאמר על אלה? הלא צריך שיהיה מי שימשיך, שילך הלאה, הן לא לעולם בראשית… האדמה הזאת הן תשאר גם אחרינו, גם בלעדינו!… (הלא אין אדם מת ביומו הראשון משום שמעתה והלאה אין לו אלא לחיות ולחיות ולהוָלד שנית לא יוכל… וחוץ מזה, נדמה לי, כי פעמים נולד אדם גם תוך מרוצת חייו… היה מקודם כזה וכזה, והנה הוא נאחז בדבר חדש ומשתנה, וכאילו נולד מחדש, האין־זאת?) ולמה אני אומר לך כל זה? (באמת, איני רגיל לדבר כל־כך הרבה… אבל עכשיו נתפרץ הכל ונאמר לבסוף ואיני מצטער על כך…) התדע למה אני מספר כל זה? מפני שאני עצמי איני מבין מה אירע כאן ואיני יודע מדוע אי־אפשר לעכל מאורע זה ולשכחו… נדמה לי. שאינני מבין מאומה: אדם זה ההולך כל יום לחלקתו ומפקפק, שב ואינו חדל, מניח לכוחותיו ולשריריו להתבטל בפני מחשבות והזיות, מתיר לאין־האונים שבו לפעול ומרצונו ומבחירתו כופף ראשו ומסתלק – כלום מבין אתה זאת, אמור! המבין אתה! האם לא הייתי צריך להתערב בעוד מועד ולדחוק בו: ”שמע, חביבי, לא צל של משהו אתה, אתה הדבר עצמו, עצמו וגופו – חדל איפוא ואל תפנה לצללים"… וצר לי שלא אמרתי כך ולא עשיתי כן, על שגם מידי נשמט הדבר ואבד.

ס. יזהר, גליונות, אב-אלול תרצ"ח (1938)

הקטע הבא

הקטע הקודם

משעולים בשדות – ה'

– מה? למה הלך? אכן, למה הלך? – זרק את השבולת ונשתתק. – גם אני שאלתי כך תכופות, אלא כנראה שהתשובה יותר מדי קרובה אלי משאוכל לראותה… כך היה הדבר: ערב אחד חזרתי מן העבודה וכשעברתי על יד ביתו של יצחק ראיתיו עומד בחצרו. רמז לי לסור אליו. קרבתי. הוא היה חסר מנוחה. וכשפרץ לבסוף במבול־דברים היה קולו משתנה חליפות, מלחש שקשה לתפסו עד צעקה שלא נעים לשמעה. הרבה לדבר. איני זוכר הכל, ובודאי שהייתי שוכח עוד יותר לולא בא מה שבא ונכנסו הדברים ללבי מחדש, חָזור והרהר בהם תכופות בשעת העבודה ולאחריה. יש שלא הבינותיו לגמרי. כמה מלים גם לא היו ידועות לי. אך עתה, עתה כבר ברור הכל… תחילה שאל הא ודא, שאלות של מה בכך, ולתשובותי, נדמה, לא שם לב ביותר. היה מפוזר לעתים, ושקט יותר מדי. כמעט חולם. כשראיתיו כך – חפצתי ללכת לדרכי, כיון שעבודה רבה עוד חכתה לי. אולם, זכורני, הוא התחיל מחייך במין חיוך כזה, אתה יודע, אותו חיוך שאתה מאנס עצמך לו בשעה שעוקרים צפורן שנתמעכה: כואב, כואב מאד, אתה רוצה לצעוק, לנשוך שפתיך – ואתה מחייך בכל־זאת… עד שהתעוררו בי חשדות וחששות רבים, ורחמים, או מה, דחפוני לשאול "מה לך, אירע מה?" אלא שלא אמרתי מלה, ואף אני חייכתי לעומתו באותו חיוך אוילי, מבלי משים. ,,ומה – כך אמר – מה תאמר אם אלך לי" ”תלך, לאן?" ,,אלך לי”. נעשה לי לא־נוח עוד יותר. עשיתי עצמי שוטה שאינו מבין: ”אתה רוצה ללכת גם הלילה לשמירה?" – חיוכו נעשה רפה יותר: ,,אח, לא, לא, זלמן, ללכת, ללכת לגמרי, ללכת מכאן…" חפצחי לענות אלא שזה נבלע בגרוני. אחר־כך, בכל־זאת שאלתי לפשר דבריו, והוא כאילו השתמט מלענות, והיה קמצן גדול במלים: ”כלום באמת אינן יודע?" רק אחר־כך החל מעין־דיבורו לפרוץ, דבר בחום, בהתלהבות, כמעט בכעס. ידעתי, כי בשעת השתוללות אין לעשות מאומה אלא לחכות עד שאפשר יהיה לתפוס במתג. כי כאילו לא התחשב ודבר אלי לא מפני שזלמן אני, אלא משום שיש לי אזנים. התחיל מבראשית. סיפר על מה שחשב בתחילה, על התקוות, על הטוב שרצה לעשות ולהשיג, על מה וִתר לשם־כך, ועל־מה שעבר עליו מאז, על נסיונות שנתנסה בהם, על יאוש והתעודדות, על ,,אסור להפסיק", ועל מעט נחמות שהיו פה ושם, ועל כל מה שאני יודע היטב מעצמי, עוד מקודם. אבל, השמת לב לכך, שדוקא אלה שמצמצמים הכל ברצון אחד וגדול ושואפים להשיג מי יודע מה – משיגים פחות מאחרים? עובדה לא הגיונית כל־כך – אך אמיתית ומרה ככל שנכונה היא. חלומות, הכנות, תכניות, עבודה, וזיעה נשפכת, וגב כפוף, ומלחמות באלף דברים קטנים וצדדיים (אח, זוטות אלה – הן שהורגות את בעלי־החלומות האלה. אנחנו, האנשים הרגילים, לנו הקטנות אינן שונות מן הגדולות ובדרך אחת נקבל הכל… כלום משום שקטנים אנו?), אכן, מלחמות שונות במגפות, בבצורת ובשדפונות, באקלים ובקרקע; סכסוכי מים ותלאות אחרות, שכל אחת חורתת בבשרו פצע עמוק משל אחרים, משום שעורו רך משלהם. וכן הלאה, פרשה ידועה לשכמותנו יפה יפה. וחוץ מזה חייב אדם גם להתעסק עם אנשים, והללו לא תמיד עדינים הם, לא תמיד רוצים לשים לב… בעוד שעם בני־אדם שכמותו חייבים להתהלך כמו עם ילדים… ככה סיפר וסיפר ותאר כל מה שהיה. ולבסוף? לבסוף הגיע לכך, שכל מה שנשאר בלבו ובכוחות גופו הניח על תקוה אחת, אחרונה, לאמור: אם זו כאן הכל כאן, ובלעדיה אף אני לא אהיה. כן, זוהי פרשת־המטָעים. ושמע: כשהכל מצטמצם בדבר אחד ויחיד, וכשהתיאשת מכל מה שיש בעולם וכל מה שיש בו אינו אלא בצמצום הזה, בדבר האחד שבו אתה מאמין עוד, ואתה כולך צומח מתוכו, יונק ממנו ומתנחם בו – כן, וגם כאן באה המפלה והאכזבה, גם כאן… הרי זה… הן ספרתי לך כבר כל אותו המעשה… כן. אחר־כך, בכוח היאוש והמכה הקשה, ניטעו העצים מחדש… וכשגמר, כשעשה זאת… ברם, את זה סיפר עוד בהתחלה, בשקט, עוד לא הרים קולו. חייך כפעם בפעם. רק צלצול מוזר היה לקולו… (רק עתה, לאחר מעשה, אני נזכר ורואה פרטים אלה…), אך לכלל צעקה עוד לא הגיע. זה היה אחר־כך, כשהביט בי רגעים אחדים בשקט, ופתאום נתן עלי בקולו, בשוועה, בגעיה איומה, שסִמרה שערותי: ,,ואתה שומע כל זה ושותק? מאום אין לך לומר. מתפלש אדם לפניך, צועק הושיעו, הצילו! – ואתה אין לך מה לאמור. מדוע אינך עונה? מדוע אתה מוסיף לשתוק! הלא מוכן אני כעת להעליבך, לפגוע בך ובלבד שתקום ותצעק כנגדי: ריקא, שוטה, לא־יצלח, כלך־לך לכל הרוחות ותן מנוחה! הנה אומר לך, שאתה שותק לא מפני שאתה מבין ויורד לסוף נפשי, אלא רק מפני שאינך רוצה להפסיד מאומה מאורך־רוחך וגודל־חסדך! נוד לי, בן־אדם, נוד לי. אני אחד מאלה שהכל משתמט מידיהם, וכל מה שהם נוגעים בו – יהפך לתוהו, לאפס. הוא צעד נדכא ואומלל אנה והנה. עמדה בעיניו איזו הבעה שאינה מובנה, לא לחות, לא דמעות, להפך, מן יובש כזה, מין זדון מכוון, אותו גוון של אדמה צחת־בצורת, קשה, אטומה, סדוקה, רעה ומשוועת לרחמים, וביחד עם זה היה במבטו משהו מעליב ללא נשוא. כמעט שנאה, משטמה הייתי אומר… שתקתי.

ושוב פתח ודבר בשפל־קול על עמל יום שאין לו סוף והדוחה מפניו הכל ואינו מותיר לזולתו מאומה לא בזמן ולא בכוח, על שהכל רצוף קטנות שלעולם אינן נצברות לדבר אחד גדול, על שיום ליום מוסיף עייפות ושבוע לשבוע כבדות ואטימות נוקשה. ואם רוצה אתה לבסוף לזקוף מעט קומתך, מתנכלות אז בבת־אחת כל הקטנות הללו ובצחוק לאיד הן מכריחות אותך לחזור אליהן. ובתוך כל זה – אמר – חייב אדם לחיות ולעשות, לשאוף ולפעול, ודווקא בפנים זחוחות. זיוף ואמת – אמר – אין להבחין ביניהם; כל מה שתארו מפואר יותר, כזבו גדול יותר, ומתוך כך דוקא נראית האמת כשקר דל. הכל מחולל ומטומא, בכל כבר משמשו ידים גסות. שוב אין דברים פשוטים, אלא ,,חן של פשטות" יש, ופולחן של פשטות. ובר־לבב יראה כגרוטאה חלודה. כמה פיות הטיפו רירם על יקר אמונתך, פַטפט והתרברב על ”עבודה", ”תלמים", "אמא־האדמה״ ו,,יצירה" ועוד מלים מרהיבות וריקות, שצחצחון כך כי מעולם לא חשבון לממש העלול לחייב גם את עצמם במשהו. הוא הוסיף ואמר, שהבחילה בו רבה ואיומה. ומלבד זו אין מאום. הכל מאוס במדה שווה. ומכל הלהבה הגדולה נותר רק אפר הבחילה (כאן צחק צחוק קשה והתיז: ,,אפר הבחילה" – והלא גם זו מליצה!), וחוץ מזה – צעק – שונא הוא את המהססים תמיד.

ושוב נאלם. ובפניו התהלכו צללי כל הדברים שבטא. ריק אני – אמר – ריק ומרוקן. כלי ריק, והסוף מה יהא? ואם יש בי משהו, ואם עוד יש לי תקוה – מדוע שותק הכל, מדוע אין רמז, אין אות קל על כך? למה לא יבוּשר בתוכי: הֵרגע, אחא, אתך אנו, ובוא נבוא! והן כך – צעק – כך אי אפשר עוד, על כל מיני השליות ולא־השליות שהשאת נפשך בהן, על הרבה חלומות ותאוות ותרת, הפקרת כל מה שהיה פעם אתה ועצמך – במחיר עבודה קשה, מפרכת, שמלבד עייפות אין בה מאום! (כן, כן, מאום אין בה!), ואחרי זה, אחרי זה, מה אחרי זה?… אבל אני איני רוצה! – צוח פתאום – אינני רוצה! ולא אקבל עלי זאת בשלוה! אינני רוצה להדחות, להבטל, איני רוצה להיות המושלך מן המערכה, הנטרף בקרב, הזאב הנחשל במלחמת החיים, איני רוצה! ושוב נשתתק. ופיקתו התרוצצה בגרונו. ואחר, בשקט לא צפוי, העיר שעיף הוא ותשוש, ואילו רק ניתנה לו האפשרות לנוח, להחליף כוח, להרגע, להתרענן ולהיות מוכשר להמשיך – היה נותן הכל במחירה… מי שמבכה את מעשיו – אמר – לא עשה כנראה מאומה, כי אם עשה – המעשים ישנם, קיימים, צומחים, חיים. היה חלש כל־כך. זקוק כל־כך לרחמים.

נסיתי לדבר על לבו. אמרתי הא ודא. לשוא. הניע בידו ואמר: לי אין ברירה אחרת. אני קורצתי מחומר נפסד. לי אין משקל, לי אין כובד, אין עצמות, אין שרשים ואין פרחים. הכל בי מצויר ומודבק. תלוש אני, מנותק. אלך לי עתה. אשוט בארץ. אחפש את החסר לי. אחפש נקודה אחת, שאם היא קיימת – אפשר וכדאי להיות קיים ועושה בגללה. אחזור הנה רק כשאדע היכן היא נקודה זו שאליה אני נכסף מיום היותי. ואם לא אמצאנה – לא אשוב. אפשר לא אשוב גם כשאמצאנה. וחבל. חבל לי על עצמי. לא משום שכל־כך טוב, יקר ומועיל אני, אלא משום שאין בי די עוז להמשיך כאן, לשאת ולסחוב במקום תבוסתי, לקומם הריסותי על עיי החרבה. ועתה, עתה עלי לעזוב את הבקעה הטובה הזאת – –

נדמה היה לי שהנה תרטבנה עיניו. אך כנראה שגם הוא הרגיש באפשרות זו, כי מיד התחיל מתרגז ומרגיז מחדש, מרשיע עצמו ומתגרה בי. שוב צחק אותו צחוק צורם. שוב צעק. עד שלבסוף התעייף. ועם כל רצונו להמשיך בתלם הראשון – לא יכול. כבד היה הדבר ממנו. והיה כנראה עוד משהו יקר לו שחס מהתקרב אליו במצב זה שבו נמצא. יתכן שנכלם פתאום בפני. חמקתי בחשאי. חששתי שמא מעתה לא ישאני עוד, יחשוב שהוא בידי והריני כנושה בו חוב, וזה ירגיזו. אולם פתאום, בעודי הולך, קפצה הרוגזה גם עלי. מה – חשבתי – יתרגז לו כלבבו. אני מה אני? אין זה מעניני. וכועס על שום מה פרשתי לעבודתי. אלא שבערב, בשעת ההליכה, נזכרתי בכל מה שקרה, ושוב לא יכולתי להסכים. לא. אדם אינו צריך להיות רך כל כך. אם הכל מסביב קשה – חייב גם אתה להיות כזה. אסור לך לעזוב את מקומך אפילו אם מסוכן ולא נוח הוא. אסור שתהא גם אפשרות, רק אפשרות למחשבה כזו. אחרת אי אפשר. אחרת כל קיומנו ומציאותנו כאן – אין להם טעם ואינם שוים את הקרבנות הרבים. דוקא הקרבנות האלה מכריחים להשאר. דוקא הקברים מצווים לחיות… יודע אתה את חולד־האדמה – בריה רופסת ורכה לכאורה, עטופה גלימת־שק עפרורית, בעלת רגלים ורודות־מעונגות, עינים קטנטנות ומצחיקות וזוג מלתעות עודפות מזרבוביתו, כן, חולד פעוט וסומא וה, משהוא נתפס, ואתה מתגרה בו בנעלך – יודע אתה מהו עושה, רך וענוג זה? הרי הוא מתפתל, מתעוות, קופץ, נוגח בניביו, תוסס בחימה ונושף, חוגר כוחות שאין לשער כי ישנם בגוף מעין זה, אף רגע לא יכנע, ואף־על־פי שחימתו הסומאת אינה מכוונת, אינו פוסק מהלחם בשצף קצף. ברגליו הורודות האלה יקפוץ, רציחה בגישושי ראשו, מתחת לשק גלימתו יגעש דם ורצון ותאוות־חיים חמה… וזה רק חולד־אדמה, חפרפרת עלובה… לא – חשבתי – חשבונו של יצחק אינו חשבון, כי הוא כולל גם אפשרות וִתור. מוטב שיצא להתבדר ויכיר מרחוק מה שלא יכול להכיר מקרוב. ובחרטה וברצון לתקן – יחזור בו, ישוב מסוגף, עשיר בנסיון קשה נוסף, וידע להחזיק אז בצפרניו אפילו את הרע הזה ולא להפקיר ממנו מאומה. ברם, כל אותו הזמן נגנה באזני מנגינה אחרת ומטרדת, כזמזומו של זבוב, שהתגברה על כל המחשבות הקודמות: ומה, מה יהא, בן־אדם, אם הלה יעשה מעשה, אם מחוסר סבלנות וכוח יעולל בידיו מה שאינו ניתן שוב לתיקון?… ובמנגינה זו כבר היה משהו אחר. אולם, מאידך גיסא, נסיתי לחזור ולחשוב, ומיד קפצה ובאה המנגינה הזו, ושוב טענתי ושוב השיבותי וגלגלתי כך וכך… עד שהחלטתי לראותו למחרת שנית. שמא תבוא בינתים עצה בלבי, או הלז יחזור בו מאליו… וכך הנחתי את הדברים, אלא שלמחרת כשנמצא בידי הזמן לסור לביתו – כבר היה הכל נעול, ושמעון, זה שכנו, אמר שיצא יצחק עם שחר העירה. הנה, רואה אתה, כך היו הדברים. עבר שבוע. שבועים. חודש. שלשה חדשים. ויצחק איננו, עד שיום אחד כשנפתח העתון נתגלה שלעולם, לעולם לא ישוב עוד… אתה יודע…

הקטע הבא

הקטע הקודם

משעולים בשדות (א')

סופה של הדרך החוצה את השדות הללו נבלע באופק הגבעה, ובמרחק התרוממו רכסי־הרים ושמש גדולה ומסנוורת. תמרורי אבנים מסוידות, חוחים סגולי־פרח מרשרשים וחרדלי־בר מפוארי־זהב – לוו את שולי התעלות והפרידו בין אדמות שזופות־שמש ושדות מֵעברים, שהפקירו כרסם לזיו החמה ובעצלתים התרוממו מתקמרים עד שפתם המתוארת רכות ואובדת בתכלת הנגוהות. רוח היתה נושבת, כונפת עמה ריח מרחקים מוצפי־שמש, כותבת ומוחקת על משטח הדגנים, מחרחרת ריב באבק הדרך, מטילה רעדת אדווה הסחה המיַת־דרור – וחוזרת ומקבלת עליה ענווה. בסמוך היו הדבורים הזמזמניות והחרגולים הנתרניים, אף קורים מרמזים וכבים, נחפזים לאגור ולארוג כל מה שעוד נותר מיום השמש. ונמנמה לה השַלוה בהרחבה. וכן גם שחיקת הנעלים המסומרות של ההלך הזה המשפיל ויורד בשיפוע הדרך – היתה דולקת ערירית בעקביו ואובדת מיד בלא הד.

עתה החלה שפת הרמה מרתיעה ונסוגה מפסיעה לפסיעה, ומוסדי ההרים שממול נחשפו יותר ויותר, עד שפתע נתפשק המבט ומלוא בקעה מרהיבה נפרשה מנגד. עצר פלוני ומחריש האהיל על עיניו, השפיל מבטו מדבשות ההרים, שפסגתם הותכה לעתר הבל מסמא, אל מדרונם הנופל בשלוחות תלולות לתוך הבקעה הקעורה כמרזבה, שוטפת ובאה עד הנה וגואה בשדותיה לאחור. אחר־כך כשהתרגלו העינים יותר לבהק השמש, אפשר היה להבחין בחריצי ערוצים שבתרו את סוללות ההרים לערוגות ערוגות נצבות, בלהקת־גגות – כצעצועים אדומים – כנוסה בשפעת זוהר ובאין סוף משבצות שטחים מנומרים המפספסים את הבקעה ומתנחשלים באון לנֵדי אדמות משני עבריה. אוקינוסי אבקת־אור ויסודות חום־כהה, פתוכים ומעורבים בירוק שהבשָלה נזרקת בו ובתכלת הצרובה, פכו מלוא השטח, וקצפם הנתז ברוח היה מגיע עד כאן.

ולרגליך גלשו אל ערוץ הנחל שורות זיתים מכודרים ומכסיפים ופלומת נוגה אורירי שוקקת בצמרותיהם. שדות, עולם של שדות, נוהרים ותופחים ברננת־רוח ובדממת־מרחקים. אצל חלקות חטה, ירוקה עדיין, הוזה כבר נחושת מועמה של שעורה, ופה ושם מופקר גם זהב טהור. ואילו קרקע־הנטש הפרירה ושחומה, הצמיחה עדרי־שמיר סבוכי ירק שסוע וריחני, חרציות זורחות, ושלמונים חוורים, וחִלקה מאיתנותה החשופה והחרבה לזהרורים הרופסים שנהו, בעבעו ופרכסו באין גבול, רוגעים וממלאים את החופים הללו הפתוחים להכיל.

כשחזרה שחיקת נעליו המסומרות לקצוב פסיעותיו, כבר היה צילו של ההלך לוחך את הדורי השדה שמעבר התעלה, בעוד זיו־מערב מאפיל ומכהה כל מה שבכפיפתו, יוקד באור בהיר־מכסיף, עד שנאלצות העינים להמלט אל השדות שמן־הצד, שצללים חיים וגדושים רחשו ועמקו בהם. חומת קני הדגן, הקרה ברפיון ובתימור, היתה מאוושת ומסיתה את הלב באלף קריצות־בהרות רדופות רוח וגוונים משתנים חולפים. צואר־הקנים היבש היה מוריק כלפי ראשו, עד השבלים הנטושות כתולעים כחולות־אפולות תחת אִדְווֹת המלענים המאכסנים אור, שגהרו ונמשכו עד פאת השדה, פוסחות על המשעול שבחמוקי הגבעה ואובדות בגיא. משעול זה מעלה עתה תמוֹרת, כליל אבק אדמדם, ומן העִקול פרצה ונגלתה עגלה מרקדה, עוקפת צוקי הבזלת, מתקרבת בשקשוק ובצלצול, טובעת כולה בתבואה, נגלית ועולה בדליגה זריזה על חצץ הכביש וסוס ערמוני שוקק, מנער רעמתו ומפשיל ראשו, רקע ברגליו, ועצר ליד ההלך קול שבמפגיע:

– טפס ועלה!

ובעוד פתיעתו על פניו ציית הלה, שלשל ילקוטו מעל גבו, הטילו פנימה וקפץ ובא אחריך, והערמוני אשר חח המתג רפה בפיו, התפרץ לרוץ בשעטות סופקות ובאשד שער־אש יהיר ומצליף. זה שישב על הקרש היה בעל גב רחב מאד שהעלה מפי כתנתו גזע־צואר קצר ושחום ועליו כותרת כובע בלה ומהוה, שמעל מצחיתו התדבללו קנוקנות שער מאפיר, וידו האחת, שאגרופה המרובע וכבד נח על הכן, שזופה היתה, סדוקה וחרבה, ושערה התבני טפס דרך האמה הקצרה אל מתחת השרוול. כשנתפייס הערמוני לבסוף וקבל שילומים על העיכוב בדרך לאבוסו בכמה נענועי־ראש קוצפים ומלווים זרור מאיים והתנכלות גלויה להטיח את העגלה באחד התמרורים – מזימה שהטילה חרדה על הדלי שביָצול והביאתהו לריקוד־עוית ושועות נואשות – היתה השטיפה שוב קצובה ונוחה. אז הוגבהה כתף אחת של הגב, ופרצוף מחייך, רחב ומתולם, שעיר ודובי, ועינים אפלות עטורות קמטים, נתגלה סוקר בחשאי.

– לאן אתה? – קולו היה חרישי ולא הלם את כובד גופו וסברו העצום.

– אנכי השומר החדש – ירד הלה לסוף שאלתו.

– כך! ובכן אתה הוא אבנר! אני – זלמן. – העינים הוצפו קמטוטי חיוך, והמצח החבוי בשערות העבותות ומאפירות נתפשט ונתכווץ בקריצת ידידות – טוב שפגשתיך, אתה תהיה אצלי. – שוב עמקו החריצים שמעברי הפה, ונסב הראש לפנים.

צלה של חומת־הרכסים שממול זז ומתקרב. ובברֵכת־האפלולית השוקטה מתפרקים העצמים את שריון הסנװרים ונצבים משוחררים, מחליפים כוח, והוויה חדשה וקרירה מתפקעת מהם, מרֶגֶב עד חָרֶג. משטחים חיים אלה של התבואה נעשים עתה מובנים באװשתם וקרובים בדומיתם. ונדמה, כי מה שהם סחים משלך הם סחים, וכרֵעים מובחרים דולים הם תהומות תהומות ממה שצבור בנפשך בחשכה ובלי מלים, ומבינים עד הסוף, עד מעמק. גם נכריותה של ערבת־בקעה זו כאילו רפתה ואותה אכזריות קהה, שקודם חשפה נגדך שיניה באדישות ובזדון, נתרככה עתה למבע כמוס, מעולף מסתורין, מתמשך לרום, נתון לשלו, ושועֵה לרחשים רבים שעוד טרם ירדת לעמקם.

שוב הוגבהה הכתף והופנו הפנים עם חיוכם הרחב, המקומט:

– טוב כאן, אה?

וקרץ המצח קריצתו וחזר ונסב לפנים, בטרם נמצא מה להשיב. הם התגלגלו בחיקה של הבקעה, ואותם הגגות האדומים גילו עתה מתחתיהם בתים וחומות־בזלת לפופים נופי־אילנות וחודי־ברושים, שנסתמנו אפלים בתוך האפלולית. רָוח לו לאבנר החוסה בצל הגב האיתן והתקין מושבו על שק־התבן. ואותו זיק שעוד היה עומם ומבליח בתוכו, נראה כאילו מיד יתלקח בשלהבת נאה, וכל מה שהיה רפה ומפורר – יצטבר לתקוה מזידה, ואותו מיתר של פיוס ושלום היה נפרט עם כל פעימת לב, מדובב רעדות־רעדות וחותר תחת אותו ההר של קודם וממוטטו על אלף יגונות בני־בלי־שם וזערורים המלחלחים את חלל הפה ונבלעים בלאט. נדיפת השדות המתרעננים היתה חודרת דרך האבק, מטהרת ומדיחה. קולות רחוקים וקרובים היו בוקעים את שאון שקשוק העגלה. והררי־צפון עטו נוגה חכלילי, ושיאיהם נצטיירו במקצועות משופים, מלוטשים וישרים. אפילו שמש זו השילה דוקרניותה הבוטה, הסמיקה בענווה, נתגלתה במלוא עִרטולה הנכלם. אכן, לחזור ככה מיום עבודה, לחזור עם פיזוז קרנים אחרונות, עיֵף, רעב (כמה טוב לאכול עתה!), ולרקד על פני הכביש בשלווה, כשכל מה שעשוי להציק אין לו מקום מחמת לאות ברוכה או משום בריאות מאוששה, והכל לכאורה כה פשוט הוא, כה אפשרי, אם רק מושיטים יד לאחוז, ומאחוריך נובטים זרעי עמלך, ויש טעם לתשישות, וטעם למנוחה שלאחריה, ומאום לא בוזבז לריק, ואין הלב חושש ליום מחר בשִממונו, והכל כה יציב, כה מוצדק, קרקע תחת הרגלים, קרקע שאינה נשמטת… צלו של תמרור מכסה כבר את חברו, והדורי־הדרך היו דומים לנהר בדכיו. ומאחור, מעל הרמות, היו רטוטי צבעים שקופים וזגיגים מעמיקים מצולותיהם במרומים, עד שאין לבבואת השמש במה להתָפש, והרי היא נתלית בבלימה ונשמטת על פספס השטחים הדוממים, כבים ומנצנצים. ופתע נראה כאילו מצטרפים הדברים האופפים מבחוץ למלים ודברים הפורצים מבפנים, מלה מלה וקלסתר שלה, הגה הגה כצליל־נגינה שאין לו תמורה. ולקצב שעטות הערמוני וטלטול העגלה נדמה כאילו מבשיל השיר, שעוד מאז היה מוכן בלב, מבכיר, חונט פירותיו ומכביד על הנפש להגותו. טול ופצה פיך – נדמה – ומאליו ישתורר הזמר הלז. הנה ניבים מרצדים, מלים קורצות, חרוזים רומזים. קצב מדיח, – הכל נכון לאמירה ולרננה, לולא לשון זו שמשום מה מסוגלת היא, ולולא לגלוג מוכר כבר מעקם שפתיו בביטול ושנינתו בקצה לשונו. ברם, משנתפש אדם בכך, שוב אינו פטור מלגחך אל עצמו בחסד: ,,הבלים כגון אלה!" וכדי שלא לחזור ולהעכר מחדש, נצמדות העינים לגב הגדול הזה שמלפנים ולחמוקי ירכותיו המעוגלות של הערמוני השוקקות שרירים חיים וקפיציים, וגומאות מהם בטחון, בטחון למרות הכל, ורחשי בוז לכל רכרוכית שתהא.

כה טוב שאיתן וחזק הגב הזה, כה מגרה הוא להיות כמותו, להתעודד בגללו, לא לינוק מעצמתו או להסמך עליה, אלא ללמוד ממנו לשתוק בסבר פנים ולא לשעות לכל צל בפנים מבוהלות ובידים רפות. לדעת שאסור להיות נוצתי כל־כך. שירים המבצבצים בך – מידיך יעלו, מגבך, מישותך ולא מעקימת לבבות. אפילו יצר זה שמסית עתה להתהדר כנגד הרכות שמקודם, בסרבול, בהוקעת חוצפת־בטחון מפגינה – אפילו זה צריך לדעת לרתמו ולרסנו. פשטות, בן־אדם, פשטות! איתנות שלווה ועבודה שותקת מתוך כוח שמור ומתאפק. לכך טלטלת עצמך ובאת לכאן והפקרת כל מה שהיה קודם, (את הערתך, לעג נושן, איך חשק לשמוע!) יוסר הכובע, תבוא הרוח הסורקת שדות, ירופו במעט השרירים הדרוכים. מיד תשקע השמש.

דומה שגם אבק־העגלה חדל. צלילות וזוך היו בכל. הרוח אספה שבלה, חמקה הלכה לה. וההר שנתקרב התרומם מעל הראש ושרטוטיו מוצקים־אפלים. ואילו מאחור היה קצה הגבעות מואר עוד באור אדמדם, והשמים מחוירים ותיתורה סגולה להם. אקליפטוסים היו מהרהרים בשקט ועלים משולשלים מצטיירים בהיקפם אחד אחד. ומעברי הגב נראו עתה בבתים השחורים חלונות שמזוזותיהם מסוידות ורחוב הדוחק ומטפס תלול במעלה ההר.

ברם, החרדה שזה עתה שככה, נתעוררה ככל שהתקרבו לכפר. שבו הפקפוקים והרימו ראש. הסלידה מפני הזרים הקרבים ובאים, והתוקף שכאילו ניתן בכך למה שאבד מאחור – היו רוחשים ותובעים התקנת הישיבה על מנת לחזור ולהתקינה מיד.

ס. יזהר, גיליונות, 1938 עמ' 362 – 406.

המשך יבוא