לזכור ולא לשכוח

מי הוא זה התובע בתוקף לזכור ולא לשכוח? אנחנו, כמובן. אבל הארמנים? הם? מה פתאום?

מה יש להם לזכור? איפה הם ואיפה אנחנו? ולמה לנו להפסיד את התורכים בגללם?

כי התועלת קודמת לכל זיכרון. והחזירות לפני הכל.

המתות נתעבות

את ההמתות הנוראות שממיתים ערבים את ערבים, אפשר להסביר בכל מיני הסברים. כל ההסברים כולם נשרפים: הנתעב והבלתי־נסבל שבהמתות אלה – דוחה כל הסבר.

מה שנותר לנו לעשות, כאן, זה לא להטיף להם, ולא לנסות לשנות אותם, ולא לומר להם מה כן ומה לא, ומה מכוער מכל כיעור –

אלא רק להיפרד מעליהם. הם לכאן ואנחנו לכאן. ויעשו מה שיעשו לפי המיתולוגיות שלהם, המסורות שלהם, “הכבוד" שלהם והקנאות שלהם – ואנחנו לא מעורבים בהם. הם לעצמם ואנחנו לעצמנו. וזה גם טעם השיחות על השלום שצריך לפתוח בהן: כדי להיפרד מהר, מהר ככל האפשר.

בית סחור

מה עשינו בשבועות האחרונים בבית־סחור? האם הוכחנו שם את כוחו הבלתי־מתפשר של החוק? האם הוכחנו שהטרטור הוא הכוח המובחר שבידי השליט? או הראינו איך היד האזרחית והיד הצבאית עושות יד אחת, כדי להוכיח "הצלחה" שאיש לא התכוון אליה?

אבל, קודם כל, שוב הוכחנו, ולעיני כל, מה קורה כשמפעילים מעט מדי שכל עם יותר מדי אגרוף.

וכי האגרוף הגדול והשכל הקטן – זה אנחנו.

כלום לא יעזור

כלום לא יעזור לכם, סרבני השלום, ואתם תשבו עם אש"ף.

כלום לא יעזור לכם ואתם תנהלו אתם שיחות, נציגי עם אחד עם נציגי עם שני, ותדברו על פשרות ועל קח־ותן, ותפתחו מוצא לפיתרון, סוף סוף.

אז למה לחכות, למה להמית בינתיים ולמות? למה להשחית, למה להישחת?

הלא כל זה בהכרח יקרה – אין דרך אחרת – אז למה לא היום, למה לא מיד, למה לא כבר?

יזהר סמילנסקי, דבר, 3.11.89

אל תיסעו לקהיר!

הם כאן. במגע הידברות. פלשתינים המייצגים את הפלשתינים. בני שיחנו לשלום.

די במשחקי המחבואים הילדותיים של מי יבוא לשיחות, וכמה חלקי מגורש יישבו עם כמה חלקי תושב ירושלים, ושאר כל הטכסיסים הפאתטיים איך לברוח מן השיחות.

הם כאן. הם אינם אוהבי ישראל ולא מיטב ידידיה, אבל הם נציגי הצד השני שאיתו צריך לשבת היום ולדבר שלום.

לפחות אתם – מנהיגי מפלגת העבודה – צאו ממשחקי בלבול המוח. צאו כעת וקראו ללכת לדבר איתם – עם נציגי הפלשתינים כפי שהם – מחקו את הסעיף נגר אש”ף.

בושה לראותכם מרקדים על החבל במשחקי הילדים של הליכוד – כמה אש”ף גלוי וכמה אש”ף מוסווה ישתתפו בהטעיה

הנקראת ה”בחירות בשטחים” – צאו כעת וקראו להם, כפי שהם, לדבר אתם שלום – היו הפעם מנהיגים!

דיבור ישיר / יזהר סמילנסקי, דבר, 8.3.90

לא לחכות – לדבר היום!

והלא לבסוף, בעוד שנתיים שלוש, או ארבע חמש. כשכל משחקי הפוליטיקאים יגיעו אולי, למרות הכל, עד להידברות, עם הפלשתינים – ידברו בדיוק עם אלה שאפשר לדבר איתם כבר היום – כולם כאן ואין אחרים – אז למה לא היום?

בשם אלוהים. למה לא היום?

למה צריך שימותו עוד, למה צריך שנמק ההשחתה יעמיק עד השורש, למה לבזבז מליארדים לשווא, למה לתת להדק את המצור על הגבולות, למה ללבות את עוינות העולם נגדנו – למה עוד יום נוסף. למה לא היום?

והלא אפשר היה לחסוך מאיתנו את עינוי השנתיים הנוראות האלה, למה להוסיף עוד יום אחד?

למה לא לחדול מבלבולי המוח על איזה "בחירות בשטחים”, למה לא ללכת לדבר איתם ועוד היום?

ראשי מפלגת העבודה – למה אינכם יוצאים מן הבוץ הזה? למה אינכם מוציאים ממנו את העם הזה?

למה פוליטיקה של עכברים במקום גדולה של מנהיגים?

הם כאן – ולמה לא ללכת לדבר איתם ועוד היום?

יזהר סמילנסקי, דבר, 2.3.90

יזמת השלום שלנו

מי שמדבר על שלום בלי לדבר עם אש”ף – אינו מדבר על שלום. הוא מתעתע. כי אפילו נניח שאין זו מרמה, ושאמנס ייערכו אי־פעם "בחירות בשטחים" – ושלבסוף גם ייבחרו נציגים שיהיו מקובלים על בוחריהם ועל שומריהם – ושהנבחרים לא יומתו מכאן ולא ייפסלו מכאן – ושביום מן הימים אמנם תקום איזו נציגות, מוסמכת ומקובלת, שתהיה מוכנה לשיחות –

מתי יהיה כל זה?

בעוד שנה? שנתיים? חמש?

ועד אז? זו כל השאלה – מה יהיה כאן עד אז? טפטוף ההמתה הקטנה היום־יומית יוסיף ויימשך? והדריכה היום־יומית על גופם ועל נפשם של בני־אדם מוחזקים תוסיף ותימשך? ורק הסבלנות למוות ולהשחתה היא תלך ותגדל? עד שנהפוך כולנו לגוש סבלנות אחד גדול ואטום, ששום מוות לא יוכל לו עוד?

אבל, מה בכך? שימותו. יום־יום וכל הימים. אין מה למהר. לבסוף הלא ייכנעו. וזה יהיה השלום.

אבל אין נניח

אבל אין בעולם נניח. ולא ייערכו בחירות. ולא ייבחרו נציגים. ולא יהיו שיחות שלום.

ומה כן יהיה? יהיה המשך של ההמתה, של ההריסה ושל ההשחתה, ומה שהיה הוא שיימשך, עד שיישברו הערבים וייכנעו, ועד שבגופנו לא תשרוד נפש.

או עד שתוחלף כל הממשלה הזו.

קלסתרו של גיבור השלום

גיבור ”הבחירות בשטחים", הוא גיבור שבירת העצמות, הוא גיבור מחנות המעצר, הוא גיבור הדיכוי ללא הבחנה, הוא גיבור הכל־לפי־החוק, הוא גיבור אטימות האבן, הוא גיבור היש לנו זמן ואין מה למהר.

הוא יעשה לנו שלום. ואמרו אמן.

לא מאהבתם

לא מאהבה לאש”ף צריך לדבר איתם, לא מאהדה למעשיהם, ולא מהסכמה לדעותיהם – אלא רק מהיותם המייצגים את הפלשתינים. אין אחרים ואי־אפשר להמציא אחרים בכוח. ובין אם טובים בעינינו ובין אם לא, הם מייצגיהם.

והגיע הזמן להתנער סוף־סוף מן המושגים הכובלים שלנו, הדמוניים־כפייתיים, ולהתחיל לדבר איתם.

שום דבר לא יהיה קל ושום דבר לא יהיה פשוט. מלבד שאין אף דרך אחרת, אם לא להסתבך בעוד דחיות שווא, בעוד סמטאות ללא־מוצא, בעוד מוות ובאבדן השלום.

בלי מנצחים ובלי מנוצחים, בלי מכניעים ובלי מוכנעים – אפשר להיפגש כבר מחר: שני צדדים חלוקים בכל, אבל מאוחדים במוכרחות לעבור מסכסוך פתוח לאפשרות ישובו.

יזהר סמילנסקי, דבר. 12.1.90