עולם אחד שהיה עולם אחד שאיננו.

לפני מאה שנה בא אבי זאב לרחובות. ולפני שמונים ושתיים שנה באה אימי מרים לרחובות. אבי בא עם אח־סבי, משה סמילנסקי (הדוד משה), ואמי באה עם אחיה יוסף (הדוד יוסף) – כך, שרחובות היא נקודת מוצא אמיתית לסיפורו של כותב שורות אלה, עד שגם לאחר שיצא ובא ובא ויצא – כאילו תמיד חי כאן, ושם משפחתו תמיד חי כאן, בין אם על שלטי כמה רחובות, בין אם על שלטי כמה בניני ציבור, ובין אם על כמה מצבות בבית העלמין הישן, ובין אם עדיין כמזהה כמה בני־אדם חיים של ממש, שמסתובבים ומתהלכים כאן, ברחובות העיר רחובות.

אבל הסיפור שיסופר כאן כעת לא יהיה עדותו של מי שעוד איננו מצבה, על מה שהיה וכבר חרוט על המצבות, ולא יהיה סיפור געגועים על מה שפעם היה ושכמעט ולא נשאר לו פֶה לספר, גם לא סיפור על תולדות אבות משפחתו, ואפילו לא קינה על מה שלא נשאר ממנו הרבה – אלא רק סיפור על שני עולמות, עולם אחד שהיה ונגמר, ועולם אחד שישנו ובעצם המשכו, ואיך מה שהיה – היה, ואיך מה שישנו – הנהו לפניכם, לטוב ולמוטב. וגם הסיפור על שני העולמות לא כאילו על עולם אחר שהיה כולו זוהר, ועל עולם אחר שכולו רק האפור המצוי, ובקצרה, לא סיפור על היה היה, ולא סיפור של מוסר השכל.

ומה בין תיאור, דלגני ולא מדעי, של עולם אחד שהיה, לעומת מראהו של עולם אחר שישנו, ושלא יתואר מפני שהוא כאן בחוץ, וכל אחד יכול לצאת, אם ירצה, להשוות השוואות ולהרהר הרהורים.

ומנין יודע המספר איך היה פעם העולם שנגמר ואיננו עוד? מזיכרונו הבלתי־מוסמך וממה שנדמה לו שהוא זוכר ולא ממציא, קצת מסיפורי אבותיו ובני דורם, אם אינו שם בפיהם דברים שלא אמרו, וקצת מגווילי כרך השבועון "הפועל הצעיר" משנת תרע"ג-תרע"ד (1914), שהוריד מן המדף הגבוה שבספרייתו, נישב אבקם ועלעל בהם, נסחף מפעם לפעם לסיפוריהם המצהיבים.

urizvi
דף מכרך תרע"ג-תרע"ד של "הפועל הצעיר"

ועוד מלה מקדימה על השבועון הזה "הפועל הצעיר", שהיה גם שם מפלגת פועלים אחת, שהיתה מתפלמסת בלהט עם אחותה מפלגת "אחדות העבודה", ששם עיתונה היה כמובן "האחדות", וששתיהן היו מתפלמסות בלהט עם עיתון "הקאפיטליסטים" שנקרא "החירות", ואילו בראש "הפועל הצעיר" היתה מתנוססת בכתב רש"י "הפרוגרמה", הקובעת החלטית כי "תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – התרבותו של הפועל העברי בארץ־ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה", שמסבירה, בין השאר למה אבי והדוד משה שאך ניצלו חיים מבעירת הקדחת בחדרה באו לרחובות. ואבי נולד בפעם הראשונה באוקרינה ב־1873 וכעבור שש־עשרה שנים שב ונולד בחדרה ובעוד שדודי הלך ונעשה איכר, הלך אבי ונעשה פועל, כזה שכל היום היה עובד בכרמים ובערב היה יושב לאור העששית וכותב חצאי לילות ל"הפועל הצעיר", וגם יסביר מדוע אמי ואחיה הדוד יוסף, שעלו בוערי ציונות ובאו לרחובות, והדוד יוסף הלך לעבוד בכרמים ובלילה לאור העששית היה יושב וכותב חצאי לילות ל"הפועל הצעיר", כשאמי יושבת כל היום ותופרת כותנות, ובלילה אם לא יצאה לשיר על הגבעה, או להתווכח במטבח הפועלים, היתה יושבת וכותבת חצאי לילות להוריה בגולה ומחברת את הכפתורים, ובשקט משוררת את השיר הנצחי ההוא – "לבי מנבא אביב מזהיר, רענן פורח…"

ואילו בשבועון עצמו תמצאו עולם ומלואו, בעברית של אז, ובדפוס הידני של אז, כשרוב הנדפס אינו חתום בשם כותביו, אם לא רק באות אחת ובראשי תיבות וכינויי עט, הכל מרוב צניעות, ומרוב הכרה רצינית כי לא שם הכותב עיקר אלא התוכן, 

fp
עמוד השער: שימו לב ל"פרוגרמה" בכתב רש"י, ולשמות המחברים בנוטריקונים.

שימו לב, התוכן עיקר. כך שאת אבי תמצאו כ"ז"ס" וכ"בן ישראל" וכ"ב"י", וגם כ"וופסי" (וולף סמילנסקי) ואת חבריו כ"מקומי", או כ"תמידי", או כ"ציוני", או כ"פועל", וגם כ"תושב", וגם כ"ארעי", ואת ברנר תמצאו כ"בר־יוחאי", ואת יעקב רבינוביץ’ כ"י.ר.” מלבד כל מיני "א.”, “ב.”, ו.”–ה.”, וכך גליון אחר גליון של אלמונים חסרי־שם שהליטו פניהם בציבור, אף־על־פי שהעולם הקטן של אז ידע בדיוק הכל, אלמלא שהצניעות מחייבת.

ואילו דווקא "העולם הקטן" הזה עשה את יחודו הבלתי חוזר, ואת אישיותו המובהקת של כל מקום ומקום: רחובות היתה אז רחובות, וראשון־לציון היתה ראשון־לציון, ונס־ציונה היתה נס־ציונה, ועקרון עקרון, בלתי ניתנות להחלפה או לטעות, כל אחת ואחת וצורתה שלה. לא כמו היום שאם תורידו אדם חבוש עיניים לתוך אחד הרחובות ותפקחו עיניו ותשאלו איפה אתה כעת – אין שום סיבה שיידע אם זו ראשון או רחובות.

ומפני מה ככה? מפני שאז היתה כל מושבה כמין אי, ממש אי, מוקף ים פרדסים, שהיו מוקפים ים ערבים, שהיו מוקפים ים של אין־כלום, שהיה מוקף אין־קץ מישורים בלתי נגמרים אלא בחולות ובים, או בגבעות ובהרים – ארץ ענקית, לא ידועה, וריקה־ריקה, ורק נמשכת אין־קץ ומקיפה הכל, כהקף האוקינוס את האי. ואמנם, אין כמו אי לשמירת אישיות עצמית. האי שומר תרבות פרטית, לאי יש "גאוות יחידה", באי יושבים אנשים יחידים ומיוחדים, לאי יש פרטי נוף מיוחדים, יש מבנים מיוחדים וחקלאות מיוחדת – עד שרק ברבות השנים, לאחר שיובש הים והאי חדל מהיות אי, כשהכל נעשה ליבשת מחוברת אחת, מאוכלסת כולה מפה לפה, ואין עוד פרדסים סביב, ולא כרמים, ולא חולות ולא ערבים ואין עוד סביב חישוק עולם עוין, המאיים תמיד, כל מעגל הארץ האחרת, המפחידה בזרותה, כשם שגם קוסמת בלא־שייך שבה, ובלועז ובנכרי, והלא נודע.

ואילו מיד כשנגמרו כל האיים, נגמרה גם הארץ הישנה – והשיכון כבש הכל. בהכרח לא יגונה וגם בלא הכרח ובמגונה, שיכון ההכרח קצר הטווח, הפתרון הנחפז להיפטר, עם חכמת השכל הקצר, עם התכנון המספיק לקבצנים, עם ביצוע הקלקול הנמהר, ובית נוגע בבית, ורחוב ברחוב, ואין־חצר באין־חצר, זו לחוצה בזו, והתנועה נלחצת ביניהם, והחניה נלחצת ביניהם, וכלום לא ישביע את השיכונים הרעבים לעוד שיכונים: תל אצל תל, נוה אצל נוה, רמת אצל רמת, וראשון נוגעת בנס־ציונה שנוגעת ברחובות, ורחוב הרצל אחד רץ מחדרה עד גדרה, ורק הרחובות המצולבים לרחוב הראשי עוד נושאים פה־ושם לפליטה שמות פרטיים כבנימין, כיעקב וכעזרא.

באופן שהיום אין עוד רחובות ואין עוד ראשון, ולחינם מנסים להבדיל ביניהן. הכל תל־אביב, הבולעת הכל, ממעכת את ייחודו של מקום, ומשאירה מעונות ללינת הלילה, זהים בחוצם וזהים בתוכם וזהים בריהוטם, וגם בבדל הגינון שמתחת לעמודי הבית. האם טוב שכך קורה? אין לזה תשובה. זו דרכו של עולם, כנראה. האדמה קצרה והצרכים רחבים, האמצעים קצרים והתביעות מרובות, והזמן לוחץ והדמיון העייף נלחץ – והשם רחובות שוב אינו אומר רַחבוּת, אלא רבע טיפת נוסטלגיה נעלמת והולכת, כי מרגע שנגמר בידול האיים, נגמרה גם אישיותם העצמית. התחילה גיאוגרפיה חדשה, היסטוריה חדשה, ורחובות חדשה – לטוב? למוטב? מי יודע.

נחשול בתי ראשון הנה כבר עולה ומציף לקראת נחשול בתי נס־ציונה ונחשול בתי רחובות הנה כבר קם ומציף לקראת נס־ציונה, ועוד מעט וייפגשו נחשולי הבתים, מכסים את הפרדסים שנעקרו, את הכרמים שנעקרו, ואת החלקות המעשיבות שביניהן, ואת גבעות השיחים שביניהן, על הסביונים ועל האיריסים ועל הקורניות ועל הלטאות, אשר כמובן אין להם ערך, והכל כבר מרוקע יפה וסלול יפה וכבוש היטב, ולגמרי.

rehovoth
רחובות 1909, 19 שנה אחרי יסודה. העדר חוזר מן המרעה; הרחובות אינם סלולים.

אלא שגם עוד בימי היותה אי מוקף ים, לא היתה רחובות אחת אלא לפחות שלוש. היו כמובן האיכרים, שוכני הבתים, והיו הפועלים שוכני הזוויות, והיו התימנים שוכני החוּשוֹת, מלבד הערבים, כמובן, שהציפו את היום ונעלמו עם לילה. למעט אותם שהתגוררו ברפתות ונעלמו בשבתות.

כמובן, שאין איכר אחד ואין האיכר הטיפוסי, וכל "משפחות האדמה" שגרו ברחובות, היו זעיר אנפין של עולם ומלואו. החל באיכרים שרק איכרותם ומלחמת הישרדותם מילאו את חייהם מאופק עד אופק ובקושי – ועד כאלה שהלילה בא להציל להם את מחציתם השניה שלא מצאה ביטוי מושכל ביום: מכאלה שהספיקה להם יידיש, רוסית וקצת עברית, ערבית, ועד כאלה שמלבד עברית ורוסית גם קראו ודיברו צרפתית, גרמנית ואנגלית: היו אחרים שגררו לכאן מנסיעותיהם מעבר לים ארגזי ספרים כבדים, שפרקו אותם אל ספריותיהם הכבירות, והיו כאלה שרק הסידור היה להם הספר האחד והיחיד, פה ושם פרטו הבנות על פסנתרים, ופה ושם התיבבו בכלות הנשמה שירים רוסיים, אם לא סילסולי תימנים. אל הפרדסים רכבו על חמורים, ורק בודדים על סוס, ואת פרות כולם היה מכנס בוקר־בוקר הרועה הערבי, ומחזיר ערב־ערב, כשהוא צווח בקול מרוסק את שם האיכר שלשערו הגיעו, ומטיל במיומנות את מקלו בפרה סוררת ובקללה מהודרת.

האיכרים היו יסוד הכל, ומידם הקפוצה או הפתוחה ניתנה העבודה לפועלים האשכנזים, לתימנים וקודם־כל לערבים. הללו היו באים בוקר־בוקר במאותיהם, בעוד הפועלים האשכנזים נעו בין שמונים למאה, וכמותם גם התימנים, אלא שהפועלות האשכנזיות לא אבו לעבוד עבודה פחותה מעבודת האדמה, הכרם או הפרדס, בעוד הפועלות התימניות לא מאסו גם בעבודות הבית, כעוזרות המנוצלות היטב על־ידי האיכרות.

האיכרים היו בעלי המשק, בעלי הבתים, בעלי בית־הועד, בעלי בית־הספר, בעלי בית־העם ובעלי בית־הכנסת, והפועלים לאחר שהיו המומי עייפות יום העבודה, עייפי המעדר והמזמרה, שהיד הענוגה והלבנה לא התרגלה אליהם עדיין, התאספו לוויכוחים אל תוך הלילה איך יקום החזון, הגדול מן היש, ואיזה יפה יהיה האדם העברי החדש. בעוד הפועלים התימנים היו בלועים ראשם ורובם במלחמת הקיום השנייה, לאחר שסיימו את יום העבודה המפרך הראשון, כפופים בחצרם לעשות לבנים בלי חומר.

שלשה מעגלים היו שם, שכמעט לא התערבבו זה בזה, ואף־על־פי שהיו משולבים זה בזה כל היום הארוך, הלילה הבדיל ביניהם. אלה חזרו אל נווה ביתם ואל שולחן בית־האב, מתחת למנורת הנפט הגדולה, ולהלכות בית כבדות מסורת, ובין בית לבית מפרידה החשכה: ואלה נתלקטו במטבח הפועלים או מתחת לשמי הכוכבים, לאכילת הרבה לחם, לשתיית הרבה תה ולפתרון הרבה משאלות העולם: ואלה שקעו בדחקות צפיפות קיומם, שפועים בו תינוקות ומהסות אותם אמהות טרודות, ונר מבליח עליהם.

ואילו אותם הפועלים שנדחקו זה לזה במעגלם תחת שמי הכוכבים – הם דווקא ראו עצמם כמרכז הכל ובלב העולם. נבדלים גם מן האיכרים נותני העבודה וגם מן התימנים אחיהם לעבודה. נלהבים לצדק החברתי, תובעי העבודה העברית, וחוזי עולם השוויון, אבל לא חולים ולא מתרגשים משכר התימני שעבד על־ידם, שהיה תמיד נופל משכרם, ומאליו מובן ששכר הערבי נפל משכר כל יהודי. זה דווקא נראה כסדר מובן והכרחי. הצדק לא צעק והשוויון לא שיווע, והאדם החדש של החברה החדשה לא התרגש מן החוק שהאשכנזי הרווק יהיה משתכר עשרה גרוש תורכי, התימני המטופל שבעה, והערבי כמובן רק חמישה, כשהוא מבוגר, והנער כמחציתו. הפלא הוא שהתימני ידע לחסוך גם משכר הרעב, והערבי ידע לחסוך גם מפחות ממחצית השכר, ואילו הרווק היחפן, גואל העולם, ששכרו היה גבוה משל כולם, הוא בקושי התקיים מן היד אל הפה. וכך, עובדים יחד ביום העבודה, היו נפרדים עם לילה, וכל קבוצה לעצמה נשארת מוקפת בחשכה שלה, מדברת אחרת, חולמת אחרת, סובלת אחרת, שרה אחרת, ומקווה אחרת ליום יבוא.

teimanim
ידיעה בכרך הנ"ל.

רבים סיפרו על יום העבודה במושבה בימים ההם. מפעמון השחר עד פעמון הערב. אבל מעט מדי סיפרו על הלילה. לא ליל המחולות על הגורן, או ליל האזעקה הסגרירי, אלא הלילה הרגיל של כל השנה. איך רחובות החול, אם לא היו מרובצי מרבדי חושך, ולמה ההליכה לישון היתה מוקדמת והקימה בבוקר היתה מוקדמת, ורק לא להישאר בחושך הארוך. חושך הפריד בית מבית, ורק עששית הנפט דלת האור היתה מקבצת סביבה את בני הבית. ומיד היה מתחיל האומץ – לצאת אל השירותים שבחוץ היה מבצע של אומץ, ולחזור מביקור שכנים היה מרוץ בהול בחול. חושך היה בכל, מדבר חושך בלתי נפסק המכסה כל, אור מבליח מחלון כלשהו, ועוד הבהובי כוכבים רחוקים, היו כל מה שנשאר מן העולם. חושך ושקט, אין סוף חושך ואין סוף שקט, מלבד פה ושם פרה, או פה ושם חמור, או פה ושם תנים, שהעזו להתקרב מרוב רעב, או הצבוע לעתות בָּלהה – שקט ללא קרקעית וחושך ללא גבול.

כל בית – אי אחד מוקף חושך וכל המושבה – אי אחד מוקף חושך, סביב, סביב, הפרדסים – חושך, ואדמות הערבים שמעבר – חושך, והאדמות של אף־אחד שמעבר לכל – חושך, וקשה להאמין שאי־מתי ייגמר החושך, או שאי־פעם יאיר איזה אור. אין כלום. גמור. ולכל צד. חושך. כמו רק איזו ספינה קטנה נשארה שכוחה בים של זוועת חושך. וכל־כך שקט עד ששומעים את דכי הים מעבר לקירות הדקים.

אבל, כמובן, לא כולם ולא הכל. יש תמיד גם גיבורים בלתי נכנעים לשום חושך, לא רק השומרים המכורבלים באדרותיהם, המשרוקית קפואה בידם זו והמקל קפוא בידם זו – אלא הנה למשל טוביה מילר בביתו המיליונרי בן הקומותיים, עדיין בכורסתו, המנורה מרובת הקנים מעליו והספר שאך זה הגיע פתוח לפניו, ואצבעות ידו תומכות מצחו הגבוה; או הנה משה סמילנסקי, המנורה המסוככת כחול מעליו, והוא יושב לשולחן טובל עטו והעט יוצא ורץ נייר אחר נייר, פה סיפור מחיי ערב, פה מאמר לעיתון החירות, פה מכתב למערכת הפועל הצעיר, ופה שרטוטי־חפז של כמה הרהורי לב כואב. ופה ושם גם רישומי געגועים מתפייטים שהם: או הנה אל שולחן המטבח, במבנה הקטן שבירכתי חצרו של הנפח קריבצ’נקו, עששית הנפט הקטנה לפניו רכון לו ז"ס, בשקט־בשקט שלא להעיר את מרים או את ישראל הקטנטן, וכותב בַדקות שבאותיות מה אפשר ללמוד מן ההתיישבות בארגנטינה – ומניין לו לז"ס לדעת על ארגנטינה, אם לא מחבילת הספרים שהגיעה ומצרור העיתונים שהגיעו, בגרמנית וברוסית, והוא לומד מהם ורושם בפנקסיו ובדקות שבאותיות, רשימות מחכימות וטורי מספרים אין קץ, ומסכם לטובת חבריו הפועלים, מה ניתן ללמוד מן ההתיישבות הרחוקה ההיא; או, הנה דוד שמעונוביץ שלא נח לבו, וחוזר ובודק לאור מנורה גבוהת רגל את ניקוד האידיליה "ביער בחדרה", ואינו מרוצה עדיין מן ההקסמטרים שבסוף הפרק; מי עוד? גם ד"ר מוסקוביץ, שהשאירו לו נר דולק במסדרון, שלא יגשש דרכו בשובו עמוק בלילה מביקור החולה שהוזעק אליו; אולי עוד אור פה ושם, אל ילד בוכה? אל פרה ממליטה לאור מנורת שדה מעשנת? או זה המקובל התימני שקם לקרוע חצות בסילסוליו המתכרכים אין־קץ אל קץ הפלאות? אלא שלבסוף, תמיד, בפלא חוזר, מתחילים פאתי השמיים להווריד והאור החיוור מתחיל לחלוץ גושים מן האפלה. עוד לא בוקר וההתעוררות כבר עוברת מקצה לקצה, מתעוררת לה משפחת האדמה, קולות קוראים וקולות חוזרים, חולבים את הפרות, ומקוששים גבבא להדליק את הטאבון שבחצר, ובבית המלון החדש של אפרים חרל"פ כבר אפשר לבוא ולהשוות את מה שפורסם השבוע ב"הפועל הצעיר" על מלונו "המתנוסס על הדרך",

malon

אם אמנם הוא "ערוך ומסודר בטעם אירופי עם אמבטאות ומזרקי מים", ואם אמנם כה טוב האוויר אצלו והוא אכן "אוויר טהור ונעים וגם מענג ומשעשע", האוויר, כשם שאפשר להיכנס ולטעום את "המאכלים המצויינים" שהבטיח. מתעורר וכבר מקיש בפטישו הנפח פריגוז’ין החסון, מתעוררת גם האלמנה בתיה מקוב, זו שגרשה את בעלה שלא רצה לעלות ארצה, וכעת לבדה ובגבורה היא נאבקת להישרד, ויוצא לו גורדייסקי ומתפהק ברעש ובעסק גדול לפני שירתום את הפרדות וייצא לכרם. וזיידין יוצא להשקות את משתלת החושחשים שלו, ופאדובה לפתוח את המכולת עם החלבה והלחם והדג מלוח, והפועלים מתעוררים קפואי טל, והלילה לא היה בו די לחילוץ אבריהם העייפים כממולאים עופרת. ועוד רגע הפעמון, ויוצאים לעבודה.

אבל אסור שיתקבל הרושם שרחובות שלפני מלחמת העולם הראשונה היתה אופרטה של י־חלי־לי, י־עמלי־לי. החיים היו קשים לרוב האוכלוסיה, גם האיכרים וגם הפועלים עסקו בבת־אחת גם במוצקות החיים היום־יומיים וגם באיזו תלישות אוורירית שהיתה להם בלתי־נגמרת, הכל היה שם תמיד ערב קריסה, הכל היה שם תמיד מתמוטט והולך, תמיד היתה דאגה, תמיד אח־ווי, תמיד איומים על עצם הקיום, ותמיד גם סדר־יום שנראה איכרי ומבוסס. האם המוצק הזה היה האמת־מארץ־ישראל? או האווריריות הזו והמשבר? האם מי שעשה מאזן וראה את כל הסך־הכל, יצא אז וידיו על ראשו, או מי שעשה מאזן וראה את כל הסך־הכל, יצא אז ולבו גַאָה? בין כך ובין כך, מי שהיה יורד ומבוסס בחול של רחוב יעקב למשל, ופניו מזרחה לעבר בית־העלמין, היה רואה לפניו את מוצקות המפה החקלאית, את איתנות מעגלי סדר השנה, פרדסים עמוקי ירק, וגמלים נושאי תיבות הדר, כמצויר בתמונות, או בקיץ הגמלים הנושאים הרי שקדים לקילוף בחצר האיכר, מבעיתים להקת תרנגולות מנומרות אדום וזהוב, ומפריחים ענן יונים מפחי השובכים הצמודים לקירות, או העגלות השוקעות עד סרניהן מכובד הסלים השחורים הממולאים ענבים זבי צוף שחור מעוטר דבורים עליזות, ופמפום פריטות המנועים כפעמת קלרינטים, וכל תרבות בתי האריזה, או בערב כשהעדר היה חוזר גועה ומטריז טפיחות לחות של פרש, וגופי פרות גדולות נדחקות במהומה שהרועה במיני גרגורים ושריקים השתלט עליה, מוליך כל שתי פרות או שלוש לחצר בעליהן: או בלב החורף בשבט, בוקר אחד וענני פריחות השקדים העטיפו לפתע את המדרונות ההם, ענני פריחה שמי שנשם אותם והוא ילד, כלום בעולם לא יוכל לבוא במקומם ליופי ולהתרוננות, או פריחת ההדרים בפרוס הפסח, שעד היום לא צלה המגומד והעקום עוד עוצר אנשים לנשום חריפות ריחה ולהיאנח.

הקיץ היה קשה והחורף היה קשה, וקשה מכל היה העתיד: מה יהיה? שלוש האוכלוסיות לא היו בטוחות בכלום: לא ברווחי החקלאות, לא ביום העבודה מחר, וגם לא די לחם לרעבים. מפעם לפעם ירד היאוש וכמעט כיבה הכל. ומפעם לפעם יצאה הרינה כי הנה תהיה אולי תקווה חדשה. לא זו בלבד, אלא שכל קבוצה חיה לבדה ובינה לבין עצמה. פולמוסי העבודה העברית הפגישו לעתים את הקבוצות לריב מר. שכר העבודה הדחוק ליום עבודה אין־סופי המריד את אלה נגד אלה. הפועלים בעיני האיכרים היו "שמנדריקים" יחפנים, פורעי המידות הטובות ומופקרים ללא מסורת, והאיכרים בעיני הפועלים היו קמצנים צרי־מוח שהתעלמו מחזון התחיה. והתימנים שהיו סבלנים כלפי חוץ, אגרו יותר ויותר זעם על תחתית המדרגה שהודחקו אליה.

shmend
הפועל הצעיר, פברואר 1914

באסיפה גדולה (יותר ממאה משתתפים) וסוערת של האיכרים יצא משה סמילנסקי (פברואר 1914) והוכיח את חבריו שעליהם לזכור כי הם לא באו לארץ כדי להרוויח כסף, שכסף אפשר לעשות הרבה יותר בחוץ לארץ, ושמי שבחר לחיות בארץ בחר בה כדי להשתתף בבניינה, ואפילו אם יקריב קרבנות – ואילו מי שחרד על הפרוטה הוא לא ראוי להיות בין בוני היישוב, ושאסור שכל מה שאינו בדל"ת אמות ה"קַבָּק" יהיה חסר־ערך בעיני המתיישב, ויזכור שקימוץ בפרוטות אינו מדיניות.

ואל הפועלים פנה מ.ס. (מאי 14) ותבע מהם שלא לנהוג בחוסר אחריות, שלא לנהל דמגוגיה מפלגתית, ושעבודה פירושה עבודה, ובלי שביתות, בבקשה, ובלי איבה לנותני העבודה, ובלי לשכוח שהיישוב צריך להיות מאוחד בכל הנוגע לבניין הארץ. כמובן גם האיכרים ענו לו, כמובן גם הפועלים ענו לו, כמובן גם הוא ענה, גם לאלה וגם לאלה, כל אותה שנה, וכל השנים הבאות, ועד היום.

14may

ושוב ירד הלילה, והחשכה הטביעה הכל, ומי שניצל והתכנס אל משפחתו, ומי שניצל והתכנס אל עדת חבריו במטבח הפועלים, כדי שלא לטבוע בחושך. על מה דיברו סביב שולחן המשפחה לא נודע, אף כי אפשר לשער, אבל מה דיברו במטבח הפועלים מפורסם וגם כתוב ב"הפועל הצעיר" ובשאר כתבי העת: פעם אחת בא יעקב רבינוביץ ודיבר על "הספרות העברית החדשה בתור ספרות התחיה", ופעם אחת בא פיכמן ודיבר על "הכוח והצירוף בשירה", ופעם אחת היה זה א. ציוני שדיבר על "מן הפועל אל העובד", כי העובד הוא בעל ההכרה והפועל הוא רק האדם כמכשיר, או שלמה צמח שטען יום אחד לפני חבריו הנבוכים, כי אי־אפשר שכל האידיאה הגדולה תתבטא לבסוף רק בכך, שהיהודי יהיה משתווה במעדרו עם הערבי הזה, וקמו אז עליו וענו לו מכל צד, וגם אהרון דוד גורדון קם וענה לו, והוא ענה לו ולכולם, כל אותו היום, והם ענו לו כל אותו הלילה, גם הוכיחו לו וגם כמעט ניצחו אותו ואת החושך ואת הלבד.

אבל כמה מן האיכרים היו נאותים לבוא ולשמוע שיחות על דוסטוייבסקי? או על מרקס ועל קרלייל ועל "המשתה" לאפלטון? או על חיי גיתה, או על תרגומו של ש. בן־ציון ל"אטא טרול" של היינה? שלא להזכיר שיחות על "תולדות הקולוניזציה", או על "כוחו של ההמון העובד" – מי מן האיכרים היה לו ראש או לב או עברית – לכל מיני שכאלה, מלבד אולי נער פה ושם או נערה, לחרדת לב אמה, שלבה הלך שבי אחר הרוח החדשה וגם אחר איזה נער מתולתל אחד בוער עיניים?

haine

בעצם, שלוש תרבויות נגעו פה זו בזו ולא נגעו, לא רק שלוש קבוצות משקיות, ולא רק שלוש אידאולוגיות חברתיות מסורתיות או לשוניות, אלא ממש שלוש תקוות שונות, מעבר לחזון המשותף על תחיית היישוב החדש. לאיכרים היתה המושבה התחנה האחרונה, וסוף המסע בארץ, ומשם היה להם אופק החיים. אבל לפועלים האשכנזים היתה המושבה רק כמין תחנה אחת בדרך להתיישבות, שם באיזה עמק רחוק, וגם ההתיישבות ההיא רק כסדן ליהודי החדש, ורק כקטע בבניית העולם החדש, ואילו התימנים עוד היו המומים מן השינוי שנפל כאן על חייהם ונואשים ממלחמת הקיום מיום ליום. בעוד שהקבוצה הגדולה מכל, זו שבאה מצדו השני של הגבול, קבוצת הפועלים הערבים, הם עדיין לא התבררה להם אפילו הבעיה הפלשתינאית, אף כי כבר התחילה מעסיקה ומטרידה את הערבים שבעיר, ותהיה הולכת להיות חומר־נפץ.

וכך, בתרדפה סיזיפית אחר המיפרק האחרון של היבלית באדמה הבתולית שעליה יינטע הפרדס המפונק, הצמא תמיד לעוד השקעות עד שזהבו יימכר וייהפך לזהב, בחציבה פראית בקרקע הטרשית בכוח מעדר כבד ובידים חלושות אבל רצון נחוש, חפרו האשכנזים ובסוף המענית כשנפלו שדודים הרימו עצמם בכוח כדי להמשיך בוויכוח שמן הלילה על עולם המחר, והמים בכד וחופן הזיתים וקרע הלחם עם החלבה, נבלעו מפני שהם היו צעירים, אבל ללא שום חשיבות, מפני שכאלה הם חיי החלוצים. גם התימנים דלי הבשר וארוכי הפיאות חפרו ולא פיגרו, ובהפסקה מילאו פיהם במין עשב חריף ללעיסה, ותמהו לוויכוחים המופלאים מהם, וכן הערבים, מן הצד, בצעו מפיתם, כלל לא מותשים ורק מגחכים להם אל שפמיהם לשמע הקולות והברקים של חיוורי הפנים ורכי הידיים שבאמצע.

מעליהם, קצת מן הצד עמד המשגיח, נאמנו של האיכר, משתדל להיות גם נחמד אל כולם וגם קשוח, והפרדסן עוד מעט יגיע על חמורו לראות על מה יוצא כספו המעט, שכה קשה להשיגו, ויעיר ביידיש למשגיח ויחטט בקצה מקלו בעדור אם לא נתעלם שם איזה פטר זנב יבלית, שיקום בלילה ויכסה מחדש את כל אדמת הפרדס – תקוות איכר עני, תקוות עם עני, כי הנה מעדר אחר מעדר, הולכת וקמה מן השממה ארץ הפרדסים, כולה משקה – וזהב יהיה בארץ.

אבל לא רק זהב. כי מה שחסר מכל היתה המוצקות, שתהיה כאן סוף־סוף מוּצקות: אדמה מוצקה ומציאות מוצקה ועולם מוצק. שיהיה באמת יציב, בלתי מוטל בספק, בלתי מפחיד באי־הוודאות הנצחית, בלי המה־יהיה מה־יהיה הניצחי, ושלעולם הסובב יהיה מרכז ממשי, ושיהיה בטוח, אלוהים אדירים, שיהיה בטוח, ושהארץ המובטחת תהיה אמנם בטוחה, מוצקה ויציבה. ושלאדם היהודי הזה יהיה מקום בטוח בעולם מוצק, וכי אי־אפשר שיהיה במקום כזה? הו, אשרי מי שעשה לו מקום ויש לו, אשרי מי שהשריש שורש של קיימא במקום בטוח.

ואחר כך נגמרה השנה, והיתה מלחמת העולם הראשונה, וגם בא הארבה, ואחר־כך באו האנגלים, ובאה העליה השלישית ועמק יזרעאל נגאל, והיה חוסר עבודה והיו מאורעות, וחולדה נשרפה והאירה את חצי השמיים, ובאו עוד עולים, והשקדים נעקרו ונהפכו לפרדסים וכרמי ענבים נעקרו ונהפכו לפרדסים, וכבר מזמן איש לא היה מגדל טבק, והיקב לא עשה יין, ורק עוד מעטים עוד היו מגדלים ירקות או פרות או תרנגולות, והכל נעשה גדול יותר, סלול יותר, כבוש יותר, מתוחכם יותר, ומכון ויצמן והפקולטה, וכבר לא נוסעים לרחובות ברכבת, ומקרטעים משם בחולות העמוקים אל המושבה, וגם "דרום־יהודה" נעשה לאגד, ונעקרו הפרדסים עושי הזהב, ונעקרו משוכות האקציות עם פרחי הזהב, ונתערער ללא שוב איזה שווי־משקל מיוחד שהשיגה הווית המושבה. ואחר־כך נגמרה המושבה בעלת השם והצורה האישית, והלכה ונעשתה לעוד סתם עיר, עוד סתם מקום חסר צורה ופרצוף אישי, עוד סתם מקום אחד חסר אישיות.

ואחר־כך היתה מלחמת־העולם השנייה והעולם נשתנה, ושמועות נוראות על שואת יהודי אירפה, ומלחמות קודם המדינה בערבים ובאנגלים, וההגנה ואצ"ל ולח"י, ומחביאים נשק בסליקים, והרחובות כבר סלולים ויש מדרכות ובתים ישנים מפנים מקומם לחדשים מהם, גבוהים מהם, סתמיים מהם, ופתאום וכבר יש מדינה ובית־קברות צבאי, וכל האיים של המושבות הים שביניהן יובש, והיו ליבשת רצופה אחת, ותל־אביב כבר שולחת זרועות תמנון אדירות התופסות כל חלקה טובה, וכל חלקה נטועה וכל חלקה פרועת אקליפוסים אחרונים, או ג’וּמזים יתומים, וכל חלקה שהיתה נושאת בית אחד, שהיה שונה מבית אחר – והכל, כמתוך ממלחה גדולה, אחת, הלך וניזרה על הכל, הלך וזרע את ממלכת השיכון השלמה.

ורחובות? איפה רחובות? אתם יודעים? צאו, שאו עיניכם, הביטו סביבכם – איפה היא רחובות?

יזהר סמילנסקי, דבר־השבוע, 30.3.1990
(דברים שנאמרו ביום־עיון למאה־שנות רחובות, שנערך במכון ויצמן)
mehagrim
הפועל הצעיר, מאי  1914
yafo
הפועל הצעיר, מאי 1914

בראשית היה הדונם

קודם שקמה המדינה היה אלוהי הארץ – הדונם. לא רק כיחידת קרקﬠ, לא רק כדונם פה דונם שם שׁמלאו את מפת הארץ, לא רק בהﬠדפת ﬠבודת האדמה מﬠל כל ﬠבודה, לא רק כראיית החקלאות כיותר ממקור פרנסה; ולא רק הדונם כמושא הבטחון וההגנה וכמוצא כל היחסים ﬠם ﬠרביי הארץ – אלא גם כסמל המהפבה היהודית בארץ ישראל, לתחילתה של תרבות חדשה ולייסוד המיתולוגיה של היום הזה.

הדונם היה ביטוי לצפייה לשינוי באופיו של היהודי, הן בﬠרכים הכלכליים והן בﬠרכּים החברתיים – אבל גם בﬠרכים הרוחניים. ”דת הﬠבודה”, ככל שפרשו את המושׂג ה־א. ד. גורדוני, היתה החיפוש הרליגיוזי של היהודי החילוני, שאינו ממתין לשמיים ונוטל ﬠליו את האחריות לארץ ולהיסטוריה. וכשהוא כאן לא רק לﬠצמו הוא אחראי אלא לגורל הﬠם היהודי – ואדם ואדמה ﬠושים את התחלת הגאולה.

הדונם היה אפוא שרשים וצמיחה, והיה חוסן רוחני ובריאות הגוף. יותר מזה, הדונם היה הפילוסופּיה החדשה, הנכונה, הצודקת, ﬠל תﬠודת האדם, ﬠל ﬠתיד היהודים וﬠל עתיד היהדות. הדונם גם היה היסוד המוצק לתקוה שציון תיבנה בצדקה, וגם לבטחון שמי שמצמיח יּפה את הדונם האחד – מצמיח יפה גם אתְ אחרית הימים. קשה היה להשיג דונם. וכל הארץ הלכה ומנתה את מספר הדונמים ש"נגאלו”.

הקשר אל הדונם יצר גם את הדיאלוג החדש שבין היהודי הישן, הגלותי, התלוש, המתפרנס מן האוויר – ובין האדמה העתיקה, קשת הפּנים, שבלי זיﬠה, גב כפוף ויבלות לא תקיים את עובדיה, ולא תוציא אלא מפח נפש וקוץ ודרדר.

חישול כוחו של היהודי, ﬠנוות כיפוף גוו של הﬠודר בטוריה, חדוות הבנת התנך מחדש, ﬠם השירים החדשים וההורה – הלכו ויצרו גם נוף פיסי חדש, וגם נוף רוחני חדש – ובתוך כפל הפנים הנצחי של התאומים – הזמן והמרחב – ﬠמד המקום במרכז והזמן נידחה לשולים. הזמן שﬠבר היה תכלית השלילה, זמן החושך, זמן הגולה שצריך לגמור איתה – ואילו הזמן של ההווה היה כולו זמן הﬠבודה לשם זמן הﬠתיד.

וכך, הדונם האחד היה המרחב. והקרקﬠ היתה הגאולה. וﬠבודת האדמה כמﬠט ﬠבודת אלהים. יצירות ספרות כבר בשמן נשאו ציון של מקום, וﬠיקר תוכנן היה אדם ואדמה. פרחים, ﬠונות השנה, נופים – נכנסו בדיוקם הריאליסטי לתרבות, ומהר גם נתﬠלו לסמלים. היחס אדם אדמה נתפש לכל מרחבי משמﬠותיו: האדמה היתה אם, והיתה אחות וגם האשה האהובה – ופריונה היה פריון האדם, היהודי, וההיסטוריה.

פחות מחצי מליון יהודים חיו אז בארץ והדונם היה במוקד הוויתם. לא כולם היו אכרים אבל המיתוס החדש וכוח ההתחדשות שבו – הציפו כל פינה. מלח הארץ היה הפלח, אחריו הרפתן, הנוטע אחריו וכל השאר אחריו ורחוק בסוף השורה – בא הפקיד שבﬠיר, הולך ומצטדק תמיד. הדונם, המרחב, המקום – היו אמת המידה לטוב, ליפה ולראוי. טיפוח הדונם ושמירתו היו קודמים לכל. המשק קדם לשיכון, האספסת והתלתן לדשא ולנוי, וכלי הﬠבודה קדמו לריהוט, עד שׂהקשר לבלי־הפרד למקום הזה – היה מוסכמה מובנה מאליה וכטבﬠ הדברים. כל ﬠזיבת מקום נחשבה בגידה, נטישת קרקﬠ – עריקה, ונסיגה מעמדה – תבוסה. לא זזים. אף שﬠל. לא נﬠקרים. נלחמים על המקום ﬠד האפשר האחרון, עד הכדור האחרון עד האיש האחרון. הדונם, האדמה, המקום, המרחב – הם תמצית כל היותו של היהודי החדשֵ.

ואחר־כך, כּידוﬠ, נשתנו כל הדברים. ולאחר קום המדינה, כשגבורות הארץ וממדיה גדלו פתאום מﬠבר לכל דמיון קרן־קיימתי, ולאחר שחצי המליון היה לשניים ולשלושׁה מליון, ולאחר ﬠוד מלחמות וﬠוד מלחמות – התחיל הדונם מתמעט, מתקטן, נהדף לשוליים מתגמד להיות למגרשׂים ﬠירוניים ולחצאי דונם של ספסרים – ﬠד שאבד הדונם ומי ראה לאחרונה איזה דונם פליט משוטט חסר מקום?

ומה במקום הדונם? מה בא במקום הקרקע, זו שמתחת הרגליים וזו שﬠושה מﬠליה את השמיים? מבין תאומי הנצח – הגיﬠה שעת המרחב לרדת ושעת הזמן לﬠלות. והזמן, אם במבט היסטורי אל הﬠבר, ובהבנה מחדש לאחר השואה והידיﬠה מה ﬠשה הﬠיוורון הקודם לדﬠת הגולה – ומה עשתה ההבנה המאוחרת לידיﬠה שיש ﬠוד מליוני יהודים מחוץ לאירופה, ואם במבט מחדש אל ﬠתיד היהודים שבין המקום והמרחב, לאמור, שבין ישראל ובין המזרח־התיכון. והזמן שמתחלפות בו הﬠדיפויות הקודמות – ﬠדיפות המשק האגררי התחלפה בﬠדיפות המשק המודרני והחקלאות פינתה מקום לתﬠשיה, ולא ﬠוד הפלח בראש אלא הפקיד, וכל משרתי החברה ואירגוניה – נﬠשו הרוב וﬠבודת האדמה ﬠיסוק למיﬠוט, שהפך לנוסטלגיה ולשירי־ﬠם בימי חג. אפּילו שירי ”הכוכבים בחוץ” ושירי "עיר היונה", שנשאו בהם את חותם המקום ואת צריבת המרחב, התחלפו ב"שירים שונים" וב"שירים חדשים", שאין בהם לא חותם מקום ולא חתימת ﬠשב.

אין עוד דונם. ומי אומר ﬠוד "מולדת”, מלבד הקנאים השחורים, ואין ﬠוד ”אדמתי”, ולא "שדמתי”, ולא ”שדות שבﬠמק" שמסכו פﬠם שכרון בלב ﬠם רוממות נפﬠמת. והמלחמות הגדולות והכבדות, מאז ששת הימים ויום הכפורים, שחתרו וﬠרﬠרו תחת הרבה מן המוסכמות של אתמול, ומלחמת לבנון שהיתה כבר מלחמת כבוש – לא השאירו כמﬠט רומנטיקה שתשיר ﬠל האדמה שהיא קודש, וﬠל הקרקע שהיא אלוהות, ועל ﬠבודת האדמה שהיא פּולחן המקדש, והיא התחלת הגאולה. שהרי ההתנחלויות אינן אלא רק ססמה פוליטית, והערים הקטנות על ההרים – סמלים של כיבוש קנטרני.

רוב הﬠם יושב היום בﬠרים, והנקודות שהיו פזורות ﬠל כל המפה נתלכדו לרצפי מטרופולין שאינם מקום, ושאין מגיעים מהם אל מקום האדמה אלא בגיחות לשמורות הטבﬠ. וכך הפכה החוויה המרכזית של המקום, לחוויה שבמרכזה מסת אוכלוסיה שכל מקום בﬠיניה הוא כמו כל מקום, ואין יתרון לדירה אחת כאן ﬠל דירה אחרת שם, אלא במﬠמד וביוקרה. ואין שום הכרח להיות קשור קשר ראשון והכרחי למקום אחד ﬠל פני מקום אחר.

זו תרבות אחרת. ולאחר שתרבות הדונם התבטלה, התבּטלה גם תרבות הדווקא. ומרגע שאין ﬠוד המקום – כל מקום הוא מקום. וכל מקום הוא דירה, וכל דירה היא דירה, וכשקשה באחת ﬠוברים לאחרת. המקום כבר לא טבורו של ﬠולם, והמקום כבר לא מרכזו של אדם, והמקום אינו ﬠוד זה שממנו לא זזים וממנו לא עוקרים. המקום לא ﬠושה ﬠוד את טבﬠ האדם שﬠושה אותו. האדם ישתמר לו בזמן שלו וישרוד בכל מקום ומקום שיוכל. כל מקום הוא כמו כל מקום, ואף מקום אינו יותר מכל מקום.

יזהר סמילנסקי, טיוטא, 1991.
 

דרשה ראשונה (א)

ואתה יודע, יש דרכים שאי־אפשר עוד בהן. לא לעבור לא לראות ולא להריח ריחן. כל הממעך נשמת חי הפריח בהן עלה עד מלא. אין עוד שם כי־אם שלמות האין עוד. אל תשאל כעת מה פירוש שלמות האין עוד. רק תדע שאין זה דבר שבא מחמת מקרה רע שהפסיק, אלא זה שבא מחמת שהגיע ודבר לא יקרה לו עוד. דבר שחדל מהיות קורה לו.

קום איפוא, בוא נצא. הלא אתה רואה. נתחיל ללכת, אם טוב בעיניך. תוכל לזוז? לא יודע אנה. נצא ונראה. כאן לא נוכל כלום. אפילו לא לספר. אני, כשאנוס לעבור כאן, נוטל אויר ועובר עצום וסתום וחתום, עד מחוץ.

נורא שאי־אפשר לקבור דרכים שהעבישו כדרך שקוברים חיים שמתו. הם לירכתי בור והחיים אל חייהם, סֶלָה. חָפשיים מן הכפיה לחיות במה שאין בו עוד חיים. שאם לא הן – אתה מסתתם, שארית חיוּתך, ומוֹתר הרוצֶה שבך. יובש שממון ואבק מלט, כוֹסים כבאפס־משקל על אחרון האיכפתים שעוד בנפשך פנימה. אפילו אי־החשק בא עד חנק. גם לא לרצות לא תוכל עוד. ומה אז? ורק מפני שיום אחד פתאום, ותמיד פתאום בא יום אחד, והרוח מתחילה נושבת, ובנשוב הרוח תתגעש בך פתאום הידיעה שאסור. לעזאזל, אסור ואסור, וגם עדיין לא מאוחר, ושעל־כן קופץ אדם אז ומודיע שהוא, מכל מקום, לא, נאמר: אני, ליתר פשטות, שאני, מכל מקום, לא אוכל עוד, ולא אקח חלק בזה, ולא אלך ולא אעמוד ולא אשב בזה, ולא מוכן עוד לשום ככה־ככה כזה, וגם לא לנשום כלום מכל הכאן הזה, המעובש, לא, לא אני, ולא יכול ולא רוצה, ובשום פנים, ובשום פשרה, לא. ילך כל איש לדרכו ואני – לא. אני קם ויוצא מזה והולך לי. לאן? לשם. אל לא זה, לא כאן ולא ככה. זה הכל. כך אני עומד ומטיח אל מול פני כולם: שתדעו: או – או. בבקשה. או שאני יוצא, או ש– – –

אתה מחייך ? טוב שאתה מחייך. אבל שמת לב בוודאי גם אל תוגתה של היעצרות אחרת, זו של הדברים שחדלו משיר. שהיה להם ואין עוד. לא רק אוהבים שחדלו, כי־אם גם דוממים בכלל: מפעל, למשל, שהיה שוקק ושורק ופועל ויצא לבטלה, משום מה, עזוב לו מחליד באפס־יד, קורע לב בשתיקתו המופסדת. או, למשל, הנה פה, הבט, פרדס אלמנוּת זה שחדלו ממנו ונשאר למנוּטשוּת. לחילף, לדרדר, לַלַנטֶנָה היבשה ולנשירה הגידמת – ראית את ההבָּטה הזו שלהם, ההבטה חסרת האור, הבכיה חסרת העינים, מוטב שלא. ארשת נפוּלה על פניה וריקה. לחינם וזה סך־הכל. בוא נניח לזה, ורק שמע, שלא תקבל ש״מה אפשר היה לעשות”, ולא ש”אם כבר כך אז אולי באמת” – לא כך ולא אולי ולא באמת: סְטֵה מזה, ברח אל תעמוד, מזה והלאה, רוץ לך רוץ, לא לראות ולא לדעת לא להוציא שום פירור של רגשה על זה, לא לבזבז שום עצב ורק לא להיות עוד בזה, ולא כלום, בשם כל היקר, ובזיק אחרון של חיות, אם עוד נותר בך, סור מזה והלאה, ומהר החפז, אל תביט לאחור הימלט ממגע כפיפתם הנאלחה, אל מחוץ למעגל הבזוי המדבק הזה, המטמא במגע ובריח, כל עוד נושאות אותך רגליך, הימלט, נוס, צא, אטום, סתום, עיור, ורק רץ, הרחק ממלכות אוחזנית זו, הימלט מתחת ידו הקרבה של שחין אפור זה, הנופל חרש ובא על כל.

לא? מוגזם? שמע, אם רגע תחדל להגזים – וכבר אתה מתכנע, כבר מתפשר ומתחיל מוצא אפילו חוט של יפה, כביכול יפי השלכת, או תוגת הסתיו, אַדמוּת ימי־הבציר, או מה שיהיה – וחדל מראות כי אין כאן, כלום לא, לא תוגה, לא בציר, לא סתיו ולא שלכת. כלום זו שלכת היא זו? מוּשלכוּת היא זו. מושלכות וזה הכל. אשפת מוּשלכות, מושלכות שאין לה כלום יותר מזה. הנה, זה הדבר, לא מושלכות מפני שמילאה יעוּדה, או מפני שגרמו לה, מפני שהרעו לה, מפני שהביאו עליה באָנסה – אלא מושלכות מפני שהיא היא, שזה כל מה שיש בה, שמעולם לא היה בה יותר מזה, וכל מה שהיה הגיע, כל שהיה חבוי בה לצמוח. ודוקא ככה שלם לה. לא עליבוּת היא זו לה. אלא השגת כל רצונה. ורצון אחר אין לה ולא היה. זה כל טבעה, וחדלת ביקוש לאחרת מזה. כנטל עופרת לא. ממילא. על־פי כל חוקי טבעה. מלוא כעוּרוֹת הממילא. הנה כך.

נשתתקת? לא זה מה שנתכוונת לשמוע היום? גם אני לא שיערתי שזה מה שאומר. כך פרץ פתאום. ואל נא ייחר אפך בי, אם אומר אך עוד דבר או שנים שאינם ממין הסיפור שהיה בדעתנו לספר. כשנצא ונלך מזה, אפילו אם ייראו הדברים בעיניך כמין דרשה רגשנית, דרשה תחת סיפור. מעשה שאסור לעשות, ואין לו כפרה וגם אני מפסיק ממנו, רק זה אומר ואחדל: כי אוצר מלות הרע אין בו כלום אלא קודם־כל הבאות: סתם. ומילא. ולא־חשוב. ומה־זה־משנה. ומה יש. ותלוי מה. ולא נורא. וגם ככה חיים. ולמה דוקא. ועזוב כעת, ובפעם אחרת, וגם כך אפשר, והמון־אנשים־הלא־חיים־כך, ואז מה, ואל תתרגש, ומ'כפת לך, ובינתים, ובהתחלה־אפשר־גם־כך, ומי זה הגיד לך – אלה, ואלף שכמותם, הן המוליכות את העולם תהומה. תהומה? שטות. כי תהומה יש בו הוד. וכאלה אין כי־אם עד מאומה. היעצרות אצל אין עוד. עד כאן. פה נשב ופה נאכל לחם. וגם כך חיים. מה יש, למה לא, לא חיים ככה? הבט סביב: כן חיים. הנה המאוזן לשיטוחו הגמור. כנחל שנתאפס אל הים: תמו הרים תמו מיצרים תמו מעקשים תמו כל הנפתולים: הגענו. הודו לאל חסדו.

אל תחיה באלה, בני. אל תאבה. לעולם לא. אל תחיה בלא חשוּב. אל תגור במה־יש. אל תנשום גם־כך־אפשר. קום צא, רוץ משם, עוּשָה חוּשָה, אוצה נוסה, בן יקר, הימלט כל עוד נמלט לך, כל עוד אתה חש, כל עוד לא נתאחזת גם אתה בקורי העכביש ובחבלי הנוחות ההם. הימלט. נוס על נפשך, בן פורת, ההרה. מהר אל תבט אחורה פן תיספה. נוס כמפני מגפה, יותר: למגפות ולנגעים־רעים יש רפאוּת, מים טהורים ונוצת יונה, אֵזוב ושני־תולעת, ולזו אין כי־אם הימלטות. המנוגע – לא יחיה עוד. לא ייכבס, לא יטוהר, לא יחוטא. ותר על הכל, ערום ויחף ורעב וחסר־כל ואל תשלים עם שום ”סתם”, עם שום ”מה־יש”. יש. יש ויש. יש תמיד הרבה יותר. אינך משער עד כמה תמיד יש. אפילו אם איני יודע לומר לך היכן מה ומתי. תמצית העולם: שיש. שגם כשנראה שאין – יש בו. כל עוד רוצה אדם ואוהב. וכל עוד מתפעם בך – שא רגלים ולך. החָפֵז וצא ממגע כפיפתם. מגע מְנַגֵעַ, מטמא מכל צרעת, מסוכן מכל דֶבֱר.

חדל. אל תנסה להתווכח. עוד אינך יודע. וגם אל תתחיל להיאבק כדי לשנות. לשנות? רק אתה תתגאל ומאום לא תגאָל. אף לא שום קול ענות חלושה כאן, אלא מלוא הקול המשיג. רואה איך? ועל כל צד. היטב מושלך על כל צד. מה יפה משלכת, ומה מכוער ממושלך. לא חולי הוא ויעבור. הוא תכלית הבריאות, משוש תורת אם ומוסר אב, ושכר הטוב תמיד לצידו: שיכון, ריהוט, גִמלה, תחביב וקרן מבוטחת שתישא פירות ותגמול חסד של אמת. ועל זה לקמץ, לחסוך, להונות, לקנא, להדוף, ולדחוף, להזקין בלא עֵת – ולהגיע: הנה הבתים שהגיעו, שגרים בהם האנשים שהגיעו, וחיים בהם החיים שהגיעו. הללויה. עד כאן. תמו התפילות. אין עוד על מה. אין עוד אל מה. בוא, נצא מכאן.

קל להגיד נצא. הנגע פרח וכבר פשט והקיף סביב. תמול־שלשום פסיעתיים וכבר אתה בחוץ. היום יאוץ אדם וייחָפז ויסע חצי יום מחצית הארץ עד שיהיה יוצא סוף־סוף ממאחז הקרישות הגמורה, ההישגית הזו, המנוגעה. כדי שיהיה יכול לנשום לו סוף־סוף לרוחה, במלואו. פטור מכפיפת העובש הבריא ההוא. בן דרור בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, ובין יציריו שעוד ברכה בהם ותום ההתחלה.

לרוץ לרוץ. זה הטוב שנותר. לרוץ כאיל משולח. לרוץ בלוּם נשימה וחבוש עינים. וכנמלט מתוך עשן, או כמפני מקמוק נבלה סרוחה – היאטם והיחָפז בני, עד שתרחיק למדי ותהיה לך די רוָחה סביבך, ותוכל שם סוף־סוף לפקוח לב לפקוח מבט ולשוב ולקחת מַשַב נשימה עמוקה, להתפקח מן הכליאה הממושכת ולהתחיל להיות, הו, כדג זה שחזר המימה.

סיפרתי לך, כי אך זה לא כבר היה אדם יוצא מן החצר וכבר הוא בין עשבים מנושבים ושיחי קידה ריחניים וכבר בתוך הפרדסים הכהים, המעובדים לעָמקם; שנים אחדות אחר־כך כבר צריך לנדוד, להרחיק, ולהגיע אל פסי־הרכבת ורק מעבר להם להתחיל להיות בתוך האפשר. ואילו עתה יסע אדם חצי ארץ בלא הבט לצדדים, כסוס בין חוֹפוֹת עיניו, כדי שיצא ויתחיל. לפי שאין התחלה בלי יציאה. אתה יודע. וצריך, איפוא, שיהיה סוס לאדם, או אופנוע, או, לפחות, מכונית, כדי שיוכל אדם לקפוץ ולצלוח בחטיפה על־פני המפסיק המפריד הזה, לדלוג מעל הקרוב המעובש הזה, ורק שם, הרחק, לרדת, לשלח רגלים. לפזר אברים, ולהתחיל להיות אדם.

אם אני מוקנט שככה מדבר? כך זה נשמע? צר לי שיצאתי מגדרי. בוא אספר לו דבר שנזכרתי, מעשה במזרן השומרים. הנה, סיפור מימים עברו, אותם שהכל מתמוגגים עליהם. היתה אז עמדה מבוצרה אחת בנויה כמין שובך מגושם, מטופש מכל בחינה שהיא, ובעיקר מבחינה צבאית: בולטת, צועקת למרחוק וחסרת כל מסתור. שני השותפים לשמירת הלילה היו לנים בה איש בתורו על גבי המזרן שבפנים. ביום לא היית מאמין כי אכן היית יכול וגם יכולת ליקרב אליה, לגעת ולא עוד אלא לכרוע ולשטח בשרך, דבק בה גוף בגוף, אשפה ממורחה זו, שנקראה מזרן השומרים, בחשכת הלילה, בתשישות האשמורה הארוכה, כנוּע ליאות היית נסחב מתכנס לך לתוך חיק אוהב זה, מבקש מרגוע וגם מוצא, מכורבל מתעַטף מתרפק אל חיק מרגעה זו, מתעלם מן הריח העפוש, מן המגע המחליא, ומתפנק בקוער הזה הממועך הזה.

לישון בו שנת הצדיק. מוסר־הַשכל? אין. מעשיה נאה בפני עצמה. ומסתגלים, אתה יודע, זה הכל. אלי שבשמים ולמה לא. מסתגלים מסתגלות יסתגל אסתגל תסתגל נסתגל יסתגלו תסתגלנה. הללויה.

ורק שאתה לא. שומע? נתק תתנתק מזה. עטוף ראשך בסודר שלא תיגע ולא תתנגע, שלא תתאלח, שלא תשמע, שלא תתפתה, לא למרגעה ולא למנוחת פוגה, ולא לחנופת קצת־טיפ־טיפה, רק־פעם־אחת מה־יש. וכעובר אֵדי קֶטב מרירי – אל תנשום ורוץ, ושלא תעשה לו שום שייכות שהיא, לכלום לא, לא תקנה לך בית ולא מגרש, אפילו לא שולחן, ושלא יהיה צר לך על כלום – ורק כשתרחיק מאוד, ועד שתרחיק, אל החולות, אל השדות, אל ההרים, או אל הערבות – עד שם לא, ורק משם להפתח, לנשום, לשאוף, להתחיל להיות. שומע?

ושלא תתחיל להיות לי בעל־לב כעת. שומע! לא לחוס ולא למצוא הצדקות וסיבות ונסיבות, ולא לבקש נקודת־חן בלחי החמור, או פירור אור בקרן־זוית אחת, ומשהו תוגות בפינה אחרת: היזהר אתה שלא תחליק ותמעד אל הרקק המכשיל הזה. רבים כשלו בו, טובים וחזקים ממך, ואתה כל עוד אתה יפה, ונחיריך אוהבות נשימת חירות – נוס לך כל עוד קומתך זקופה, ולא ולא, שומע? ולא. זה הכל.

כל־כך? כן, כל־כך. אם לא יהיה כל־כך, מיד תתחיל, ולא בלי לב־טוב, לחפש חמישים צדיקים בסדום וגם למצוא ולראות שאולי לא נורא עד כדי כך, וגם שנורא הפרזתי לפניך, ושגם־כך אפשר, ושאולי מישהו אי בזה בָּאַש, אבל לא אתה, ולא משלך, ושגם לאטום קול יבב, מתרפק מעבר לעליבותו, מפתיע כמעט, ובעוד רגע ואתה מתחיל מגלה, שלום־עליכם, את כבוד הנשמה הבוכיה הגנוזה פנימה, וגם כי אין לו דבר שאין לו צד זכות, וכי אין לך עני מכל שאין בו איזה ניצוץ, או שאין לו תקוָה ליום יבוא – אל תתחיל, אוי לך, לא תתחיל לחפש בכיעור נוי, שומע? ולא שמחת עניים. שְֹטֵה מעליו ועבור לך. זה הכל. בטרם תתחיל גם אתה. זו תחבולת ההינגעות: שמתחילים למצוא טעם בחסר־הטעם. שמסכינים עם המסכנות. עם השטיחות. שמניעים ראש, שמושכים כתף, שמוּכים בלי להתאונן. ראה הוזהרת. מרגע שראית כי כך לא – זנוק. פרוץ: אתה לא. ויבוא אשר יבוא.

קל להגיד? אני יודע שקל להגיד. ובכל זאת. למה? ככה. זו שכאן חלקה כבויה היא. כל יצריה האֵזניחו. כל להטה להניב. כל שעשועי ימי פריחתה – כבו כבר נבלו. ומה נשאר? מי אמר שנשאר. לא נשאר. נשאר: ככה זה. הנה זה נשאר. ככה זה, וצא חיה לך בככה זה. רוצה? על חצי דונם של נכזבוּת, חצר ובית ועצי־פרי, מחסן ומשכנתא צמוּדה. וזה וזה ופה ושם.

הנה זו הממלכה שלנו. כאן אדם חי. זה וזה ופה ושם. רואה איך? ונמשך לכאן ונמשך לכאן, וגם ישר לשם, או, מוטב לא, לא לא: אל תביט.

מה יש כאן?

אין. אמרתי לך: הכאן הזה הגיע עד סוף כוחו. יותר מזה אין בו עוד. גם לא היה שיהיה. כל הטמון בו – בא. לא נותר לו אלא להוות. לא כדי ולא בכדי. לא בעד ולא נגד. לא ברכה ולא קללה. רק הווֶה. הווֶה טָפוח מרוּח על כל מה שהוא. ושמיטוּת. שמיטות כל חפץ וכל עיקר וכל יתרון. לא שום יותר ולא שום פחות אלא משטח ככה־זה, כולו שטיחות אחת. סביב. שטיחות מפורקדת עד סוף האופק. איזה אופק. איפה ראית אופק למי חפץ באופק. אם אופק – הרי לא כאן. למה? למה שכאן הכל כאן. כבר הכל בתוך ככה זה. ואפילו לא זה: לא ככה, כי־אם ככה־ככה.

המאבקים עד רגעונם. זכרונות של גבורות במקום גבורות. ושום סוד מעבר שום דלת סגורה. אצל כל אחד כאצל כל אחד. מישור העד־כאן סביב. הנה אטום הפרצוף. שם הלא רוחץ. פה חולה האבק. ולהלן זה שמשוּכתו קרויה גדר־חיה, חושפת שיני יתדוֹת, יבשי צמא בטמטוּם. והכל יפה מרוח־שמש. יפה נטול שום־חסד. יפה מתוּקע בנוולוּת היותו. אילם ולא יהגה, גם כשהרדיו שלהם פעור תמיד בכל כוחו, משלח זרמתו הבואשת אל עולם מצולהב שמש מטורפת. הבט הבט, קח לך בטרם נעבור: הרחוב כולו, צורתו, הבתים, עמידתם, צירופם שבאקראי, באקראי שהפך נצח, השורה הזאת כולה, ואחריה זו השורה, ושתי השורות מזה ומזה, ומראה השלם: כולו לפניך, ולכאן וכאן, וגם ככה: זה מקומי ואנוֵהו: נסיכות החיים. וגם מזה הצד, בבקשה. אל תפסח על כלום, אם כבר. שהכל. ואל תיחפז לומר: וכולי וכולי. כאן כל אחד לעצמו גם כשכל פרטי הפרטים של השונה חוזרים חדגוניים. אין סוף לחילופי הלא־שונה. ואת זה ראית? פרחי הגינה שמעבר. עצי הפרי הללו. הגואבה, הלימון והשזיף. והכלליות שמכאן והלאה. וכל פרט ופרט. אל תאבד אחד. למען תיטיב לרוץ אחר־כך. הה, אלי, אלי הרחמן. הכל בי נובל. מת מיתת צמא. למה עוד לייחל. הכל מלא ”זהו” גדול עבה ושמן. עד אפס מקום. ובלא שום חיוך לרפואה. אף לא קריצה ושום תרמית עינים. ”זהו”, טבוע כולו במה שהוא. כחלום זוָעות, לולא שאין לאן להתפקח ממנו. כגזר־דין סופי. הו, זו הנמיכות של אין־בעד־מה. או, כיקיצה רעה אל מה־כעת, מה־נשאר איפוא. מה נישאר איפוא? אולי רק חיש־מהר להצמיח כאן עצים גבוהים גבוהים, להבליע כל זה מתחתיהם ולכסות, כבבית־עולם. ענין שנגמר. תנצב”ה. או – לברוח. וזה כנראה האפשר.

תבוא? ספקות לך? שאם אמנם כל־כך ככה – איך חיים כוּלם ונראים מרוצים למדי? הו, כן. או האם להם אפשר האי־אפשר? הלא אתה רואה. עובדא שאפשר. הכל דוקא עושים חיים. וכך וכזה הוא הכל? טוב שאתה נרגש. מזמן לא נתרגש כאן אדם. בן, כך וכזה. וכלל לא נורא, מסתבר. ולא כל כך איום. ואפשר ואפשר גם ככה, מה יש, לא? הנה, כן. אחרת ו בוודאי שיש אחרת. הבט, זה, למשל. אחרת: אטום פרצוף אחרת. וזה חולה אבק אחרת. וזה אין לו צל אחרת, פתוח כולו מרום לשמש, כולו מתוקע אחרת בנוולות משלו. או, מה קיוויה לשמוע? הנה, שמע, שירת הרדיו הזה שמתנבא ושר לרחוב וקולו נבוב אחרת.

שר! חביבי שלי. תן לי רגע. איני רוצה לקנטר איש בעולם. אבל שיר? כאן? אלה שהגיעו? להם שיר? שיר על מה? שכבר אין עוד ואין הלאה? שרק עוד ארכת־זמן סגורה, בישימון הככה־זה סביב – זה ושיר? כל דבר שהוא ולא שיר. בית ומגרש וחצר ושער ואבן ופארות עץ ועתונים ומה שתרצה – אבל שגם מן המבט המופנה ביותר, המוסט ביותר, המורכן ואינו רוצה להיוָכח, שמנַסה לפסוח ולעקוף, בגישוש סומא, שגם ממבט מכסה עצמו, ממאן, מצודד – לא תוכל שלא לתפוש את העד־כאן: קצה גג מאובק מוכה שידפת חירבוּן, וחוד של ברוש ניחר מוביש. וזה הכל. סוף פסוק. קץ השיר. סוף־פסוק לא ישיר. עיפושי־עיפושים. גמור. אינך מקבל. אי־אפשר – אתה מוחה – וכי אלה הם חיינו שלנו הם אלה? אסור – אתה נוזף בי – ועיווּת־הדין לראות ככה. בוא, בני, עמוד. מכאן. בית אחד זה, כן. ניצב כולו עומד בזה. בכולו. בקירותיו המתקלפים. בנוכחותו נהרסת השמש, בגמירוּתוֹ לשעבר המתפרקת. נישחת בידי האיטיים שבכוחות, ובידי שפלוּתו, בלי להתגונן, רק בעמוד מולם, עמידה מקבלת דינה, אנוסת בליעל תקיף ולא ירפה. כל מָכוּת מי שהקימו וטעמי למען מה הקימו – מתגלעים חשופים אין בושה. בושה? על מה? מפני מי? כאן? הלא בתוך שלנו אנחנו. מי אינו מסתובב על מרפסתו בתחתוניו. מערומים אינם מבוזים גם בכיעורם. ולא נכלים קטנים שנתפשו. לא אשמוּת בהם ולא נִקלוּת. רק ישנם. זה הכל. והזמן מכלה הכל. ואת המפואר המהודר והממורק שבבתים. הכל ממוטט אותם יותר. השמש, הרוח, האבק, האויר, הדיירים הרשלנים, שכניהם ושכני־שכניהם, העוברים ושבים, בעל־הבית. הממשלה, העיריה. מזג האויר, הקמצנוּת שביסוד היסודות, והקבצנות שברצון הרצונות – הכל עליהם, וגלוי ויחיד יתנשא לו שם למלוך, ה”ככה זה”, בלי שום בושות להתבייש. בושות? על מה? וכי אי־אפשר ככה? עובדא שאפשר. לכאורה רָפוּס כנייר ישן, ממועך תחת מה שיש ומה שאין, שלא יעמוד בו כוחו עד סוף השנה – ועמוד יעמוד גם אחרי ואחריו, חביבי, חזק מכל מה שאנחנו, ועד סוף כל הדורות. עובדא. קיים ומולך. פטור מהצטרך לשוּם טעם מצדיק איזה שיהיה. או מצורך בשום התנצלות שהיא.

מי אמר התנצלות? אתה ואני וכמותנו, אנחנו נתנצל. על שאנחנו כאלה מין פרצופים ואיסטניסים מפונקים. ומי שָֹמנו לדבר מלה. ואילו המציאות – היא מאליה. מוכחה מעצמה. מכוח כבדה. בלתי־צריכה שום ראיה או טעם נוסף. מה פתאום נוסף? הבלים. לא יוסיף ולא נוסף, לא כוסף ולא נכסף ולא כלום שבעולם. לעזאזל, למה? הכל כבר בתוכה. סגור. שום תנועה, שום נטיה, שום צמיחה, שום פריחה. הכל אומר: די לי. והכבר־בנוי, כידוע, אין לפניו עוד מעתה אלא רק ממנו ומטה. הלוך וירוד מן הגמור ומטה. גמירתו – סוף צמיחתו. שלמותו – מותו. מיתה ממושכת ועקשנית שקוראים לה התקיימות. או: גם־כך־אפשר. משלמים ומקבלים שכר דירה. גובים דמי החשמל. בשבת סגור. ובמוצ”ש סינימה. ובסוכות יושבים בסוכות. ובגשם רטוב. וחיים. ואפשר. וזה הכל. טוב. אני עוצר. נסה אתה. פנה כעת ומצא אי־בזה פינה אחת לא כזו. פינה אחת תמימה שתוליך עליך צל, או ריווחת נשימה או חיוך עֶצב או רק צורך להתעכב, לומר אגשה נא אראה, אסורה אראה מקרוב. אל תיגש, לא תמצא. אין. לא כאן. לא סביב סביב. סגור. חסר־בינה ובלתי־יודע. רק שקוע כולו בתוך בוץ שוּחת קיומו. התקיימוּת שאינה נוכחת. קח לך או חדל. אבל רק מזה תוכל לקחת. אם תבחר ואם לא תבחר, רק זה יש. לא שום יותר. המדפים ריקים מיותר ומאחרת. כל השאר – מלים חלולות. אפשר בלעדיהן וגם בריא יותר, אולי. הנה. לכל צד: רחובות שלמים עומדים במלוא פריחת גם־כך־אפשר.

והלא יש גם דבר בעתיקוּת של סמטא נידחת – אתה מזכיר לי – ובמעמד של כתלים דהי עזיבוּת, לא? כן, אבל זו שכאן, כלום זו עתיקות? סתימות היא ולא עתיקות. יָשנות בעודה חדשה. עשרים שנה ועשר שנים או חָמש, והרי לך זקן תשוש, אף כי לא ימות לעולם. לא רק מחמת עצלות ושפלות ידי הבונים, לא רק מחולי אשפה ומאי־טיפוח – אלא מחמת שנולד גמור. גם המהודר והממורק שבבתים. שהשקיעו בו את כל אשר עשקו פרות הבשן – גם זה נולד מת. אין לו לא יותר ולא למעלה ולא רחוק ממה שיש. סתום וגמור במה ששָֹמו בו. דמיון קצר־כנפים ולב זבוב. זה כל שהיה ועד תום. מה כעת? מה עוד? לא. עד כאן. אין עוד. אם עוד אתה מחַפש, לא כאן חביבי. וגם לא את ימיו ואת עצבו של הישן. אם ישו בעיניך הוא הכבד בשנים ובאמת – מה איפוא לו ולמתראה ישן מרוב בְּלוּת; המתגלע בעוד צבעו טרי; נס הלֵיח בעודו ירוק; חסד הגיל; חסר ההליכה; שאינו עוד אלא גל של עליבוּת, מפגע חסר דעת וחסר התנגדות לשמש, לרוח ולחריוני הצפרים המשועממות (ולחינם גם ינסו, מפעם לפעם, לחדש את הצבע על־פי האפנה – לחדש צריך, אילו היה אפשר, את הכוח להתחיל לחיות; אבל זה כבר דבר אחר לגמרי).

והסיפור? מה בא על הסיפור שלנו? הרי היינו אמורים לספר סיפור, כמדומה, לא? כן, ורק לא נוכל להתחיל עד שלא נצא ונרחיק. בוא ניחפז. אינך עיף? כי הסבלנות תמה מהר בדרכים השטוחות האלה. לעולם לא תדע אם כבר הרחק הרחקת למדי. או אם על מקומו אתה מדשדש תחתיו. כולו פה בארץ הלא־איכפת. הנה. זה הדבר: כאן מת האיכפת וחי הלא איכפת. אלה מצבותיו. בתים, עצים, רחוב, עוד רחוב, כולם, הכוללות כולה החוגגת, כל פרט ופרט והסך־הכל: לא־איכפת. נסה־נא, אם טוב בעיניך, אני אמתין, לבוא בחצר זו, לדפוק בדלת הבית. הנה בזו. ושאל נא את הבא לקראתו על אודות האיכפת. אמור בא לו כי הברח וחשוב שיהיה איכפת לאדם. שנורא הוא להיות חי באין איכפת: לא מין מַשֶהוּ־שְמַשהו, אלא כזה איכפת שמקפיץ אדם ממקומו ומריצו כבמכת חשמל. – "מי זה שם ?” – יצעק זה שמבפנים אל זה שיפתח לקראתו. ”משוגע”. ישיבו הלה. ”מה הוא רוצה מה?” – ”רוצה שיהיה איכפת.” – ”איכפת מה !” – ”אני יודע? איכפת כל דבר.” – ”זרוק אותו; שומע? זרוק אותו. אמור לו שבפעם אחרת. שכעת אין. שלא כאן. זרוק אותו.”

אבל מייללים מכל הם האילנות. האלה, שפעם היו במלוא כבודם. אינך זוכר? צויחת יתומים קולם, שַועת אחרוני השבט. כבר קצצו בהם לכאן ולכאן. ופעם אחר פעם, כבר דחקום עד הקצה. והכל חזק מהם. הקיץ חזק מהם, והאבק, והחורב, והרשלנות, והניירות הפורחים, והלא־איכפת מכולם. כבר שכחו שהם־הם, ורגילים שאינם אלא חלק מן ההיינו־הך. מלבד מה שעל פי תכנית אחת עתידים לעקרם בקרוב, עוד השנה, בעוד שנתים, אולי עשר, ויעשו חנויות, או, יש אומרים, תחנה מרכזית לחניית מוניות. אדרבא, כך זה מצטרף היטב לכל הבינתיים של יפי עמודי החשמל, הטלפון, הכלונסאות, הפיגומים הישנים, וכל אותם זיזים יבשים, פה ושם, אחוזי חלזונות שממון, ובריתמוס אחד.

לא. נמאס. לא אמשיך. אבל החצרות הללו. אלי אלי. כואבות האשפה. תמיד. גם כששקד פלוני על חצרו וגרפה על סביביה במגרפה ביום ששי האחרון בין השמשות. השממון זריז ממנו. צחנת הגמור־ומת כוסה על הכל.

אם זה מקבצנות?

לאו־דוקא. מהיינו־הך. מזה שאטום לגמרי בגְמירות שלו. מזה שוה כל עד־כאן שלו וסוף פסוק כי לקבצנוּת, אתה יודע, יש סיכוי: יום אחד אפשר תקום לה רוָחה וניצלה. לא מקכצנות בממון, איפוא; מקכצנות בחיות, מקבצנות קטומת כנפים, כזחל לא יעשה כנף, מקבצנות בנשימה, בנשיפה, מקבצנות בדמיון, ברצון, אני יודע ממה, מקבצנות באהבה אולי – הוי, אלי, עד אנה תוכל להרחיק בכאלה? מה תפגוש בדרך? שממון תקוע. סתם בן סתם אבי סתם יושב על המשפתים, קורא ידיעות, הרדיו באָזניו, רכילוּת שכניו, כל ימות החול, וכל ימיו חול, חולין אין קץ, ערימות־ערימות, לגובה לרוחב ולעומק, ועד מלא. אולי פעם היה לו בלבו, ותם והוֹביש כבאר סתומה ואיננו. הבט – הבט־נא, כלום מלבי אני בודה? חצר אחר חצר. הכל משתמט ממבטך המבקש. חומק מזדחל אל סתרת כל מיני בינתים ערמומיים: מיני ארגזים ולולים וכלובים ופחים ובלוקים. ושני נסרים, וחוט־ברזל, וצפוף ונוגע, להינצל מעמידה בת־חורין, להיבלע ולהיעלם מהבטה זקופה, באלף אלפי הפשרות עם האפשר הראשון המזומן. הקרוב, שאצל סף הבית וכבר מתקבל שגם כך אפשר. וגם אמרנו כך כבר וחזרנו, כמדומה, למדי. מי אמר שהעולם עגול. הוא שטוח, חביבי, שטוח שטוח.

ואתה יודע, אגב, נורא מדבר שהתחיל פעם לטוב ונעזב באמצע, משפלות ידים ומיובש לב, כבול עץ מוּתקע בנחל שזרמו חרב לו? לחזור אין עוד, להמשיך אין עוד, ונשאר זה שהוא עד כאן: לא תם ולא שלם, לא בור ולא פרא, לא בא ולא יוצא. רק חדוּל, כבוי. ככה. כנר כבוי. כבוי. כבה. כּבה כנר כבוי.

והתחלות שאין להן צמיחה, חביבי שלי, טוב מהן שלא התחיל. שלא נולד. גלָמים אלה של סוף־פתאום. של התפוררות הנדחית בטלאים. בהעמדת פנים כמין אַרכּת־זמן מדומה, שאינה מבטלת שום גזר־דין. אילן אתה אומר? צחוק. כלום זה אילן ? ניסרוהו, גדמוהו, קצו בו למעלו ולמטו, דחפוהו הדפוהו, עד ירכתים, שלא יפריע לאיש, לא לכביש, לא לחוטי החשמל, ולא לקומה ב', ולא לחבלי הכביסה, מה נשאר? מפלצת פרושה זרועות גדמות זועקת דממות. נשאר כמו תמיד, העיקום המתחבט, התחבולות להערים. כל אותן אמצאות פעוטות לתפוש, בלי לטרוח הרבה, בלי לבחול גם בהונאה קטנה מזדמנת, ובלעקוף את הקול הלוחש לעתים אדם־אדם, ובלהינצל מבינתים אל בינתים. ובלהשיג. מה להשיג? רוָחה כדמות דבשת. הפוגה כמוּם קטן. לא נורא. זוהמה קטנה. שלא מתים ממנה. ונשאר לך הרבה לעת־עתה, ולא הרבה ולא־מעט כל־מיני־דברים. ושתי פשרות ושלוש. ונחלק את שעתנו, וקצת מזה וקצת לזה, וככה ככה. ומה מציגים הערב, ויפה יפה, ולא המתים יהללו יה, והכל נכון, וגם צידוק הדין. וסיבות ונסיבות הלא יש תמיד, וגם הרבה לא־פשוט יש, ואפילו די־מסובך, וגם שהכל יותר מדי. ומה סוף סוף? – גמדוּת שמתה בלידתה. לא. לא מתה. שממשיכה למות. תמיד. כעת, ומחר, ולעולם. מוסיפה ומתה אין קץ. אילו מתה! אי מוֹת המתה.

הו, לא, לא. מה להם ולזה שבעיניך לא הם יפים, ולא כל מה שהם־הם. הרשות בידך, אם נא לא מוצא חן בעיניך, הרשות בידך – וכולי. לא כלום בעיניהם כיעוּרם בעיניך. ולא כלום בעיניהם היות מישהו בלתי־יכול עוד ביניהם, וכולי, בלתי־יוצא עוד מפתחו אלא בלילה בלילה, בחשוך, במסותר, תחת גלימה, בצל השחור, רק אז מעז הלז ויוצא, כשכלו כל הקיצין, כשמוכרח ויהי מה – מה להם ולזה. יערב לו. לא מהם ולא מידיהם הוא, ולא מהם ולא מידיהם יידרש עלבונו של רְצֵה, לא כבודו של חשוֹק, ולא כזבו של אהוֹב. מה עוד ? דבר חדש! וכולי וכולי.

במה היינו עומדים? אילן זה. זה? יורד בן נכבדים. קל מדי וקלוש מהיותו שרשים ומרבה על גחונו מהיותו צמרת. ובכך מהו? לא הר ולא ענן. מה כן ? צפרדע. זה כן. אפילו לא. שחוּי מעל הגג המאובק, באותה דמימות כנועה. מעליו תלאובות שמי־תכלת שהם, נלאי ריק, אבק וחוֹם, ומתחתיו – די. כלום. לא: מה־בכך. זה עוד. מלוא האופק מה־בכך. אילו היה אופק. והלא אין. רק אובך קל, לא חשוב וכבד מנטל עופרת, ממעך נשמת כל חי, סוגר כגולל על, ועלי ועליך ועל מה לא. עד שאילו גם נותר צוהר צלול פתוח אל שמי השמים – היה מתכסה קורים שוממים, עתונים ישנים, ידיעות נושנות, ואבק מה־בכך. סתום.

תמיד אילן מפריע. אינך יודע? תמיד רק בינתים הוא כאן. עד שיעשו משהו מועיל יותר. נטלו מן הטבע את רשותו על אילנות. אלמלא שדלוּ הידים והלב משאת, קרסו כּשלו מייד, נשתטחו על אפיהם, קלקל ומעוך מעוד וקלקל. גם הפרדסים הגדולים, העמוקים, הובשו ונמכרו לסרסורי האמות המרובעות. הה ארץ מושב רוכלי המועט שבמועט. גן־עדנם של הסריסים. נוֹים של מפצחי הבטנים. כלום פלא באיזו קלות תפַנה שקמה כבדה בשנים מקומה, או יפנה מקומו אקליפטוס נאדרי הוד, לפני לול ביטון מאפיר של שיכון, מעשה ידי אדריכל סריס, מוכה טחורים נכזב, ואכול כיב הקיבה – אשר בעודו טרי כבר מתקלף ומגלע טמטום ועתוני ערב, מוזנחוּת וכביסה על אדני הגזוזטרה, עם נצנוצי טירוף להעשיר. ועל הקורקר המשותנן, בין הא לדא, פגרי חרדונים עבשים וכרזות־הפיס. לנוּס חביבי, לנוס מזה, או ביתה, להיסגר פנימה, ובינך ובין הכל תריסים, חומות ואילנות עבותים, ולא לשרבב גם עוקצו של חוטם החוצה.

לשנות? את זה? מי? חדל. מה תשנה. דחפור. אלף כוח סוס. ודָחוף ועָקור הכל. החלק והחזר לקדמותו שמלפני. ולבוא ולהתחיל מהתחלה בהתחלה צומחת. אילו היה אפשר. אבל אי־אפשר. ולא עוד אלא שלא חסר לאיש. ניחא לנו בככה־ככה שלנו. וביום ששי וביום ששי נרוץ עם ארבעה הביתה, עם ארבעה עתונים ונקרא כל השבת ונהפוך ונמצוץ איך כל העולם וכל האחרים גם הם רעים ונפסדים, גם הם. והזה, במחילה, שאיננו מוצאים חן בעיניו – הוא יכול לצאת, בבקשה. מה נשאר? אבק. וככה־ככה. ללא רחמים או תקוָה. מתחת שמש בוערת אין רחם. בתוך עזובת מי שחי חי, מי שמת מת. בקוצים המאפירים על המגרשים, בדְהי המעוזב על־פני כל, כאנחה שאין עוד אחריה, בשיירים הפורחים צבעונין של פיתי אשפה, בזמרת כבסים נחבטים באובך, בלא חשוב, בידיעה כי בעוד כלום ואתה כלה תחתיך, משממון, מכלות כל אפשר, מאין צריך לכל אהבתך המבקשת, מנשמת קרבתו המחליאה, הו, אלי אלי, והלא יש עודם זוכרים את המקום הזה צומח, אך תמול שלשום, בעוד הכל כאן קטן ותם – כעת כבר לא קטן וכלל לא תם. אפילו לא קצת תם,

לרפואה. אגב, שמעת מימיך על אחד למשפחת הפרפרניים המצוי לרוב, באביב ובראשית הקיץ יפריח. צמח חיור מצהיב ועליו תלתניים, ושמו מכל השמות שבעולם – צחנן מבאיש. בכפול, דוקא. ואפשר, מסתבר, גם בלי שום סימן תלתניות או פריחת אביב שהיא – להיות צחנן מבאיש, מכל צד שהוא. הרחמן יושיענו.

נניח לזה. מה טעם להזכיר כי זה שאך תמול שלשום עוד המה חיים והווה פתוח ומצמח – הפך מאז ונסגר שיכונים. יזכו יושביהם לרוב נחת, אמן. אבל מלה אחת, כיון שכך, על השיכונים המכוערים ועל צמוקי הנפש שעשו אותם: שיכונים מכוערים יולידו אנשים מכוערים. אנשים מכוערים יולידו נשים מכוערות נשים מכוערות תלדנה ילדים מכוערים וילדים מכוערים יולידו עולם מכוער. ועולם מכוער לא יוליד עוד אלא רק יהיה מלא וסתום וחנוק ותם ונשלם.