לפני כﬠשרים שנה התפרסמה הרצאתו של הסופר והמדﬠן האנגלי סי. פי. סנאו, על "שתי התרבויות", והיכתה גלים של ביקורת ושל הסכמה. הוא טﬠן, כי קײמת תרבות מדעית בצד התרבות הספרותית, והן ניפרדות כמﬠט לגמרי זו מזו. בני התרבות האחת שווים לכאורה לשנייה באינטליגנציה, במוצא חברתי, ברמת־חיים וכו' – ועם זאת, חדלים להבין איש שפת רﬠהו כשהם מדברים איש איש בﬠניינים המﬠסיקים את מיטב סדר יום־יומו, והם מוצאים ﬠצמם יותר ויותר, ניפרדים ורחוקים זה מזה אינטלקטואלית, פסיכולוגית ואף מוסרית.
סנאו שיער כי גריניץ' וילג׳ בניו־יורק מדברת ממש אותה שפה שמדברת צ'לזי בלונדון, אבל ששתיהן כאחת אינן ﬠשויות להבין את שפת אנשי M.I.T, כאילו דיברו אלה טיבטית. בעוד שבתרבות האחת לא שמﬠו ואין להם מושג ולא חפץ בחוק התרמודינמי השני, למשל, הרי התרבות האחרת לא שמﬠה, ואין לה מושג או חפץ בקבצי השירה שמתפרסמים אצל אלה, או בפולמוסים הלוהטים שלהם ﬠל כמה "ארטיפאקטים" מוזרים.
אם צדק ס. פ. סנאו בטﬠנותיו לגמרי, או אם החטיא ולא קלﬠ – אין זה מﬠנייננוּ כעת – כאן; וגם לא נישאל ﬠל המסקנות המעשיות שניסו להפיק פה ושם מביקורתו (בהגברת לימודי ההומאניסטיקה במוסדות השכלה מדﬠיים וטכנולוגיים, או כשיפור שיטות ההוראה של מקצועות התרבות בבתה"ס המכינים). מה שנחוץ ﬠתה לﬠנייננו הוא שנײם: הגדרת המונח "תרבות׳׳, וההכרה כי בתוך "התרבות׳׳ מתקיימות תרבויות. בﬠניין השני הזה נצטרך לקבל כמוכח כי תרבותה של אוכלוסיית בני־אדם שחיים לכאורה במסגרת חיצונית אחת – חצויה בתוכה, אם לא בקו חוצה אחד, הרי באיזור מעבר מדורג, ושמכל מקום, אין איש יכול להכחיש את ﬠובדת קיומו של אותו טיפוס נפוץ של "מומחה" השולט, בגיזרת ידﬠ צרה אחת, ושבה הוא חי, בה ﬠיסוקו יום יום, כל ימיו, ובה גם תם חוג אופק עולמו הרוחני; ואת עובדת היתדלדלות התקשורת שבין קבוצות מומחים שונים – שהיא בﬠייה מוכרת בכל מקום: קבוצות אדם שכמﬠט נוגעות זו בזו, ואינן נוגﬠות כלל. ובלי לשפוט ﬠדיין אם טוב כך, או אם לא כל־כך טוב, אם צריך לשאוף ליתר ﬠירבוב התחומים ולהגדלת בסיס המכנה־המשותף, או ששאיפה כזו לא רק שהיא שאיפת סרק אלא שהיא שאיפה מזקת: שמא רק מדכאים משהו בלי להוﬠיל למשהו אחר.
ואשר להגדרת התרבות – הרי, לדברי סנאו, שתי הגדרות לתרבות: האחת בזיקה ליחיד, שהתרבות היא "התפתחותו האינטלקטואלית ופיתוח דﬠתו של אדם”; והשניה, ציבורית־אנתרופולוגית, שתרבות מציינת קבוצה של בני־אדם החיים במסגרת סביבה משותפת אחת, קשורים בהרגלים משותפים, בהנחות־יסוד משותפות, ובאורח־חיים משותף". לפי הגדרה זו נראה שכל תרבות ותרבות חצויה בתוכה, אי־כך, לכמה תרבויות מישנה, שהידוﬠה ביותר ביניהן היא תרבות העושר ותרבות העוני, שאינה רק ﬠובדה חומרית־כלכלית זמנית, או חברתית־תרבותית ארסית, אלא היא ﬠובדת התקיימות שתי סביבות של קבﬠ, שני בתי־גידול שונים, ניפרדים זה מזה, ומכתיבים הרגלים ניבדלים בחיי יום־יום, דעות ואמונות ניבדלות, תקוות וציפיות ניפרדות, ואורח־חיים ניפרד וניבדל, ﬠל כל המשתמﬠ מכך.
גם על כך, כמובן, מדובר הרבה מאד בﬠולם, והתביﬠה לגשר בין התרבויות האלה, או לצמצם את הסיבות שגרמו להפרדים ביניהן, ﬠ"י מיבצﬠים ציבוריים גדולים לשינויים מרחיקי־לכת בחלוקת המשאבים, בתמיכה בחלשים, ובמתן הזדמנויות מפלות־לטובה לביטול ִהפיגור או לצימצומו וכו' – ידועה למדי, כשם שידועים למדי קוצר־ידם של הפתרונות והשגיהם הבלתי־פרופורציונליים לתקװת הגדולות וֹלהשקﬠות הענק – מלבד מה שכל פתרון, או מה שנראה כפתרון – מוליד תמיד בﬠיות נוספות, בלתי צפויות, ולא יותר קלות, ושלא כאן המקום לדון בהן.
אני מתכוון לדבר היום על ﬠוד שתי תרבויות בתוך התרבות שלנו. חוששני שאתקשה קצת בתאורי זהותן, אף־ﬠל־פי שמייד תכירו את הסצינה, את המשתתפים בה, ואת ִהקונפליקטים הדרמטיים – הידוﬠים לכולנו מקרוב. גם השם שאכנה בו את שתי התרבויות האלה – אינו שם נוח – לא למיבטא ולא להסברה – וישמש, ﬠל כן, כמו בכמה הצגות, "שם זמני" – ובכן, אני מהרהר בקיומן של שתי תרבויות: "תרבות ארגומנטית", ו"תרבות אל־ארגומנטית".
*
במונח "ארגומנט" אקרא להיזקקות אדם וציבור למיני טﬠנות שאפשר לאמתן או להפריכן, שהן פתוחות לשיקולי־דעת, להיסקים הגיוניים, ולהﬠדפת טיﬠונים יותר רציונאליים על־פני טיﬠונים פחות־רציונאליים – כשהם באים לשכנﬠ לשם הכרﬠה משותפת חשובה.
אני ער לכך שהשימוש במילה רציונלי כאן אינו פשוט כלל. לאחר פרויד קשה לתאר עמידה של אדם בחיים שהיא ראציונלית לגמרי, או שיקולים והתנהגויות שהם רציונליים לגמרי, ודומני שאין בתוכנו אדם שמכיר אדם שהוא כל כולו ראציונאלי על טהרת הראציונאליות, אלא שכל אדם וכל עשייה של אדם על פי טבעם האנושי בנויים כמו הירח: מצל ואור – מתבוני ומלא־תבוני, והתביעה לתבוניות החלטית – הופכת בהגזמתה למיתוס בלתי־אפשרי, ומחזירה כך את התבוני אל תחום התרבות האל ארגומנטית, שאותה נתאר מייד, ושהיא היפוכה. ואי־אפשר לשכוח גם, שכל שרשרת ארגומנטים פותחת באיזו אקסיומה תחילתית, ואקסיומה, כידוע, אינה ארגומנטית.
את התרבות האל־ארגומנטית נציין כתרבות שבין הכרﬠותיה יש שכיחות גבוהה יחסית – ובהדגשה על נושאים ציבוריים מכריעים, ובﬠיתות משבר – של גורמים המאופיינים על־ידי קטיגוריות, כגון: מסורת, סמכות, אינטואיציה, אינסטינקט, רגש או חוש מיוחד ומופלא, וכיוצא באלה – שהצד השווה בהם, שהם כולם פטורי הוכחה, וחסיני שיקולים רציונאליים, וששיכנוﬠיהם אינם בהכרח טיﬠונים שניתן לאמתם או להפריכם, באופנים המקובלים כמספיקים והכרחיים להוכחה, ושניראים, ﬠל־כן, יותר כמין גזירות אבל שמחייבות ציבור גדול לא פחות ואולי אף יותר – מכל הוכחה אוטונומית ששיקוליה ניזקקו לארגומנטים.
תארו לﬠצמכם למשל, אסיפה פוליטית כלשהי. מה אופי השיכנוﬠים שמנסה הנואם לשכנﬠ בהם את הקהל? האם אלה ארגומנטים, או הם שיכנוﬠים אל־ארגומנטיים? או ﬠירבוב מסוים ולא סדיר מזה ומזה, באופן פחות או יותר דמגוגי – לאמור שהנואם מכוון ﬠצמו ומתאים דבריו לטעם הציבור השומﬠ. כדי לרכוש את הסכמתו הקלה. והמדובר, לא בנאום מקרי אל קהל מקרי אלא ﬠל שיטה של קבﬠ: איך להשפיע ולשכנﬠ קהל בצידקת דרך פוליטית?
חלקים גדולים של "תﬠשיית הפרסומת” יום־יום הם של התרבות האל־ארגומנטית, שׁיודﬠת איך לפנות אל קהל צרכנים באמצﬠי שיכנוﬠ מתקבלים, ושאינם דווקא טﬠנות. גם חלק ניכר מ"תﬠשײת הבידור", שרבים כל כך נזקקים לו כחלק אינטגרלי של נוף היום־יום – הוא נופה של תרבות זו. אבל שכיחותה הגבוהה מכל היא באותן קבוצות־אדם שהצירוף מסורת, סמכות, וייחוס ﬠרכו של מנהיג־סמכותי מורם־מﬠם – המחונן כנראה בראייה מוארת אינטואיציה מיוחדת, מעבר למצוי, מסתורית כמעט – משמשים אותם, ובﬠיקר ﬠל פרשות דרכים ﬠקרוניות או מﬠשׁיות, כמקור שכנוע ראשון במעלה. ושורה של התנהגויות נחשבות בﬠיניהם כהתנהגויות מופת הראויות ביותר לאדם בן־תרבות – ושׁבהן מתגלה הזדהות ﬠם גילוײם של אופני תגובה אינסטינקטיביים, יצריים, מיסטיים, ריגושיים, וﬠד לממדים של הפגנה דרמאטית של אותם גילויים: אדם ראוי לשמו הוא זה שׁהאינסטינקט מפﬠיל את תגובותיו ("אדם חם”, "דם חם", "איש לב", וכו') ודוקא בשׁﬠות משבר וברגﬠי הכרﬠות גדולים.
כמו לכל תרבות ותרבות, גם לתרבות האל־ארגומנטית יש תאורי מצבי שיא, מופתי יוקרה, וסולם ﬠרכים שימושיים מדורג, ובראש כולם באים המושגים המשובחים מכולם – לאמור: בשעה של בחירה בין אלטרנטיבות, זוכים ערכים אלה מייד להﬠדפה החלטית, שאין להתווכח ﬠליה, ודוחים את כל האחרים בהעדפה מוחצת, הקורנת הילת ייחוס נﬠלה ﬠל כל סביבותיה, ומובנת מאליה מיידית בהסכמה שלמה ומזדהה, אצל כל בני אותה תרבות – ﬠרכים כגון "כבוד", כגון "גאווה" כגון "קודש", וכגון האפותיאוזה של “השבט שלי" – כולם מושגים של טאבו כל־יכול, גדולים מקומת אדם, ונשגבים מהיותם נידונים או נשקלים, או ניתנים למשא־ומתן.
וכשניקלﬠ אדם למצבים שבהם עליו להכריע בין שתי התנהגויות – בין זו הדוחה, למשל, את ההכרﬠה, או את הסיפוק, ﬠד לאחר שיצטללו הדברים ויזדככו, ותתגלה המורכבות שבהם ומיגוון שיקולי הבﬠד־והנגד וכו' המגלגלים בארגומנטים – ובין התנהגות הדוחה כל השתהות וכל שיקול־דעת שﬠשוי לﬠמﬠם את חוד הרגש, ושלא להראות כנתפשים לחולשת ויתור לא־מכובד, פחדני ובוגדני – ומﬠמידה במקום זה ומﬠדיפה תגובת גיבורים מיידית, ונראית לראווה – תגובה ספונטאנית, יצרית, ללא פשרות, ושבה "הכבוד׳׳,"הגאװה", "המסורת” וכדומה, מגיﬠים לביטוי מלא, ומשחקים תפקיד ראשון – ופטור מארגומנטים.
כשׁקבוצת אנשים גדולה יחסית חוזרת ונוקטת כפﬠם בפﬠם אותן תגובות ﬠצמן, במשך תקופה ארוכה – וחוזרת ומקבלת עליה דין הכרﬠות חסינות הוכחה ופטורות ארגומנטים, וחוזרת ונזקקת מחדש להכרעות שאינן צריכות לאלה – מתגלה לעינינו תרבות, רבת עוצמה והשפעה, שהופכת להיות עובדות היסטוריות, ומעצבת מצבים קיומיים, וחלה במלוא כוח שיכנועה רב־הסמכות, על מושגים, ועל התנהגויות, לרבות הכרעות פוליטיות, ובהן גם הכרﬠות מרחיקות־לכת ﬠד כדי שלום או מלחמה.
כבר אמרנו כי אפשר לראות קבוצת תרבות זו כ"קבוצת טאבו" משותפת – או גם "קבוצת טוטם" אחת – לאמור, שׂהיתריה ואיסוריה אינם טעונים ארגומנטים, אלא די להם שהם מקובלים כשיכנוﬠים כפוי־מורשה, ומחוזקי־מסורת, ושהציות להכתבתם – כמוהו כﬠמידה במיבחן־בגרות לאומי, וכמילוי חובה שמקנה זכויות יוקרה. קיומן או אי־קיומן של חובות־הכבוד מדיח את היחיד מקשרי השייכות או מכליל אותו בהם, פוסל או מזכה אותו בגושפנקה של ההסכמה הטוטאלית. מﬠשים כגון "נקמת־דם”, או "שמירת כבוד המשפחה", שימושים בסימנים מﬠוררי אינסטינקטים ומגרי השתלהבות, כגון "חילול" או "מצוות קודש”. ביטויים כגון "אדמת קודש" או "לﬠולם לא" הצדקות לתביﬠות כגון "הובטח לי", או "הזכות המוחלטת", התנהגויות כגון הזמנה לקרב, הטחת ביזוײם וגידופּים תיאטרליים, השׁתבחות בהצגת סימפטומים פיסיים לראווה, כראייה לﬠמדה צודקת יותר, כגון "רתח דמו", או "סמקו פניו", או "חוורו" או "דמﬠו ﬠיניו" או "פﬠם ליבו" – או סיסמאות החלטיות, כגון "יש דברים שהם יותר מן החיים" או "טוב למות בעד" – תרבות רחבת־ידיים, ﬠשירת דראמות, ומכותמת דם – מקבלת אותם ושכמותם כעדות להתנהגות מופת אצילית, ולהוכחת טﬠם גדולת החיים, על פי שיﬠור הגשמת דימויים־של־כבוד כאלה, ושל גאווה. קדושה, וכיוצא בהם – והדברים ﬠתיקים.
חשוב להתﬠכב כאן ﬠל שניים־שלושה איפיונים. התביּﬠה להביא ראיות מספיקות כדי להשפיﬠ ולהטות את כף ההכרﬠה לכאן או לכאן – ﬠומדת כולה ﬠל הודאה בקיומו של "או" ובקיום אלטרנטיבות לגיטימיות משני עברי ה"או׳׳ הזה – ﬠד שלא הﬠדיפו דרך אחת על פני אחרת והתגברו על ה"או׳' – ואילו התרבות האל־ארגּומנטית, יכולה להיות מצוינת כ"חסרת או", – היא כולה רק צד אחד, ולמטבﬠותיה רק צד אחד, אין לה מורכבות, כולה ﬠשויה קווים קווים בלי מימד ﬠומק, או גובה. הרי זו בﬠיקרה תרבות חד־ממדית, שבתוקף תפישת עולם חד־צדדית גם אין לפניה בן־אדם אלא רק דימוי־אדם, כשדימויו של אדם חשוב כמותו, לא חשוב ממנו. אין לפניה ממשות, שתמיד היא מרובת פנים ורב־ממדית, אלא יש לפניה הסכמה ﬠל דימוי־של־הממשות, חשובה כמותה, וﬠדיפה ממנה. אין לפניה מצבים אנושיים, אלא די לה בסטיריוטיפ של מצבים, כשסטיריוטיפים של דימויי אדם מציגים בו התנהגויות סטריוטיפיות צפויות (ואת האישי, החורג מן הדגם, מדחיקים כרגיל ﬠ"י טכניקות ידוﬠות של אשמה ובושה).
במקום תיאור מצב אנושי – נוטים להביא קלישאה על המצב, ולהאמין בקלישאה כאילו היתה מציאות. וכן, במקום לחוות דﬠות ﬠל מצב נתון – מחווים סיסמאות מוכנות. ושלושה אלה הם גם הממלאים את החינוך של תרבות זו מפה לפה, שלושה דגמים אלה: הסטריוטיפ, הקלישאה, והסיסמה – והם תוכן החינוך, מעבר כל מקצועותיו השונים, והם גם המוטיבציה לפעילותו ויעד מאמציו. הם גם מיטב כותרות העיתונות הנפוצה. הם גם תוכן פרשנות האמנות וביקורתה: מיון המציאות המתוארת ודחיקתה אל תבניות חד־ממדיות, ע"י סיפוק תגים לדפוסים מובנים, ותוויות־יידוע לדירוגי יוקרה, לדגמים מעודפים.
מידת הﬠקביות שבשמירת התנהגויות שתלטניות אלה – היא המאפיינת את ﬠוצמת התרבות, ושיעורי הקנאות והדבקות לקיימן ללא־פשרה – היא שנראית גם כהתנהגות של "הדר”, הראויה לכל שבח: חוסר־ההתפשרות והנוקשות־הקישחת ניראים כאופי ללא־חת של "נאמן התנועה”, ואילו ההשתכרות הקלה, וההיסחפות המײדית להשתלהבות – הם מכניזמים המיועדים, בין השאר, להציל את השיכנוﬠ מן התביﬠה לארגומנטים. בדינמיקה של התרבות האל־ארגומנטית פועלים יסודות המפצים זה את זה: הקשיחות – שומרת ממורכבות מביכה, וההשתלהבות – שומרת מסתירות מורכבות מדי. במחיר הכנעתו של אדם לצווים ﬠליונים, וציותו לשליחויות שמוטלות עליו – הוא קונה תועלת אגוצנטרית מכאן, ותחושת רוממות מאגית, מכאן. כיחיד אין עליו אחריות כבדה מכוחו לשאת, וכציבור יש לו לגיטימציה לאגו מנופח.
על טאבו אין שואלים שאלות – לא מפני מה, ולא לשם מה. לא מי שמו, ולא מה לי ולו. כוחו בקבלתו הטוטאלית והספונטאנית. ממש כך אין למיתוס דיאלוג, ואין מי שיוכל לﬠרﬠר ﬠליו בלי להיחשב למחלל קודש; אין ספקות בהחלטיותו ולא תוכלנה להיות – ספקות כמוהן כבגידה. "אדמת־קודש" אינו נושא לארגוֹמנטים, ו"אמות ולא אזוז" או "אמות ולא אתפשר" – ניראות כסיסמאות שוות־ﬠרך לארגומנטים, ובאות במקומם.
שני מיני אוֹרח־חיים וֹתוחלת־חיים מסתברים משני מיני טיפוסי פסוקים אפשריים ﬠל אודותִ איזה × נכסף, שהכל רוצים בו יותר מכל דבר אחר. ניתן לוֹמר: "אני רוצה ב־× מפני שא' “, כשא' פירושו" ארגומנט, שניתן להצגה בפומבי, להגנה פומבית, לביקורת, לאימות, להחלה בתנאים או לאי־החלה בשום תנאי. ושניתן לתקנו, לאייכו, להתמקח ﬠליו, להתווכח. ולבסוף. לקבל־או־לדחות מפני סיבות שהוצגו בארגומנטים.
ואפשׁר להציﬠ טיפוס היגד אחר: "אני רוצה ב־× מפני שאני –” ו"אני" כאן כמציג אני־יותר־מאני, כמצינ פטור מצורך להציג משהו שהוא יותר מהצגת "אני”. וזה כל מידת השיכנוﬠ הנדרש: שאני": – מאמין. מקבל, יודע, משוכנﬠ, מחוייב ואף כפוי, ופטור ﬠל־כן משום צורך בשום ארגומנט מצדיק נוסף. אין עלי לשכנﬠ, ולא להתווכח, ולא להוכיח לאיש, ולא לסלק ספקות, ולא לטﬠון טﬠנות – השכנוﬠ כאן נסתײם ﬠוד לפני שהתחיל, ואין עוד כלום לאמת או להפריך, אלא חוק יש כאן, שחל על כל הנוכחים, והם ידם קצרה מחול ﬠליו. זו חובה שדי בצל־של־ספק, כדי להיראות ככופר בעיקר.
הרהורים על החובה – הם כבר ראשית התמוטטותה. ואיתה מתמוטט הבטחון הﬠצמי, ויציבות העולם נעה חגה. והאוריינטציה השלמה – מתﬠרבבת. כביכול, יש נושאים בﬠולם שאין אדם בן־חורין בהם לבקש לו ארגומנטים. ושאין לו רשות אלא רק לקבל בלבד, ולהרכין ראשו בענווה. כי לא לקבל – הרי זה להיות זרוק מן הﬠולם, מושלך אל ההפקר, ואל התוהו.
*
כמובן שאין הרהורים אלה באים לחול על כל ﬠנייני העולם, שיש בהם ﬠנײנים שהצל והמיסתורין והפרדוקסים מהותיים להם; ובוודאי שאין כוונה כאן לחלק את הﬠוֹלם לשחור כנגד לבן: חציו תרבות ארגומנטית וחציו תרבות אל־ארגומנטית. הדברים, כידוﬠ מﬠורבבים ובצד קצת קבוצות שברובן הן אם בקצה הזה או בקצה הזה של התרבות, הרוב נﬠ באופן לא סדיר באמצﬠ. לא מוכרﬠ ﬠד הסוף, לאושרנו, ולא סגור לגמרי מפני תרבות זו או זו, והשאלה בחריפותה מתﬠוררת, כאמור, ברגּﬠי משבר לאומי, וﬠל פרשות־דרכים היסטוריות: איזה תרבות תפﬠל אז כקובﬠת את ההכרﬠות הפוליטיות הגדולות?
כמה יהיו אז יותר, ברגﬠי תפנית אלה, כגורמי ההכרעה: אלה שנזקקים למיתוסים של הכל־או־לא־כלום, של תן או קח רק מאה אחוזים ולא פחות, של כבוד מוחלט לטאבו שלי – ושל פחות כבוד למיתוס שׁלך? כמה יהיו קשורים הדק־היטב ב"קשרי השבט הראשוניים" ﬠד שלא תהײנה להם ידיים חופשיות לשום ברירה בין אלטרנטיבות; כמה יהיו כפויים להגיב ﬠל־פי אקסיומות "הכבוד”, אקסיומת "הגאװה", אקסיומת "הקודש”, ואקסיומת "המסורת" – כמופתי התנהגות ראשונים ובלﬠדײם? וכמה – כנגדם יהיו אז, ﬠל פתח תקופה משׁתנה ואפּשׁרויותיה, פתוחים לתביﬠה לשפיות־הדעת, לשיקולים יחסײם, וליחסים ריאליסטיים, לא מיתולוגײם. ולחדול מבקש מאה־אחוז, ולדעת שהאפשרי משני צידי הגבול, לﬠולם לא יוכל להיות מאה־אחוז לשום צד, ולהכיר בפומבי שאין שום מאה־אחוז בין בני־אדם, ואי־אפשר שיהיו, ושמי שתובﬠ עמידה על מאה־אחוז – תובﬠ אבסורד, ומזמין לתת הכל או להפסיד הכל. לשם אבסורד.
חכמת הוויתור ההדדי לשם האפשרי, חכמת אי־ﬠשײת השנוא ﬠליך לחברך, חכמת השכל־הישר במקום חכמת השכל־המוחלט כביכול – הם הסיכוי לאפשרי, והיפוכם – הסיכוי לאי־אפשרי. כלומר, הסיכוי להבנה בין שונים, הוא בהידבויות, והידברות פירושה פשוט: אתה קיים כמוני, ושלך טוב כשלי, וקיומו כמוני – פרושו, שטﬠנותיך תקפות כטﬠנותי,
ושאין לאיש־מאיתנו שום דבר כה מוחלט, ﬠד שהוא יקר יותר מקיומו של השני. ופירושו עוד: שחיי בני־אדם הם שצריכים להכתיב את האידיאות שלהם, ולא בדרך העריצה ההפוכה: שיש איזו אידיאות קדומות וקודמות לכל, וקודמות גם לחײ בני־אדם. ושלשמן מותר אפילו להשמיד ולהישמד.
מי במזרח־התיכון הזה שלנו איננו מכיר משפטים רוממי־הוד, שצד זה שלהם הוא אידיאה נשגבה מן האדם – וצד זה שלהם מדבר ﬠל דם וﬠל מוות? משפטי שחור וארגמן כאלה, כבר הפכו יותר מדי חײם צﬠירים – לאבל.
שתי התרבויות האלה, הארגומנטית והאל־ארגומנטית, צופות ﬠתה זו בזו משני ﬠברי הגבול, ובתוך תחומי כל גבול מבית.
הסכנה להתלקחות במקום פתרון עולה ויורדת ﬠ"פ נטיית שני הצדדים להתחפר ﬠמוק יותר, כל צד בתרבות האל־ארגומנטית שלו, או לצאת מן החפירות, ולﬠודד כל צד את התרבות הארגומנטית שלו. אפשר להוסיף ולהתבצר יותר בבלתי־אפשרי, כלומר במוחלט, הפטור משום חובת הוכחה, והמחײב ציּות לגורל שמﬠבר לכוח שלו. אפשר להוסיף ולהתבצר יותר בבלתי־אפשרי, כלומר במוחלט, הפטור משום חובת הוכחה, והמחייב ציּות לגורל שׁמﬠבר לכוח אחריותו האישית של כל אדם – ואפשר לתת מﬠמד בכורה ליחסים מעוצבי שכל־הישר, שיקולי־דעת, והכרﬠות מתוך הידברות הדדית בארגומנטים: זו היא הנקודה שאליה הגﬠנו. או, אם לא כך – חזרנו והגﬠנו אל האקסיומות הﬠירומות. מצב שבו שתי אקסיומות שוררות ללא חנינה, זו מול זו – הוא טרגדיה ללא מוצא. התקווה היא, כי אקסיומות אנושיות, משותפות הן לכל האנשים ולכל האנושי שבהם. ושארגומנטים של שכל ישר, יוכלו להפיק מהן מסקנות אפשריות לכל.
המקום שאנוֹ נמצאים בו והזמן שאנו חיים בו ִ– יהודים וערבים כאחד – ﬠומד כידוﬠ לפני הכרﬠות היסטוריות. ﬠל פי מה תיפולנה ההכרﬠות? מלחמות שוב לא תשנינה דבר, מלבד ﬠוד מוות.
כיבושים נוספים לא יכבשו שום קידום לשום פיתרון, מלבד ﬠוד סבל. ונשאר רק ששני הצדדים חײבים כﬠת לדﬠת לצאת מן החפירות המקודשות שלהם, ומן העמדות המיתולוגיות של מאה־אחוז שלהם, ומן ההישﬠנות על אקסיומות שבני־אדם לא יכולים לחיות בהן, ושהן מﬠבר לכוח סמכותו של אדם, ומﬠבר לכוחו לשנות או להחליט. תביעות כאלה של קיום אקסיומות ﬠקרות, ושבהן האקסיומה שלי מתﬠלמת מן האקסיומה שלך, אינן פתח אפשרות לחיים, אלא הן הזמנה לﬠוד סיבוב חסר־מוצא, כזה שמאז ומﬠולם ניסובו ולא פתרו כלום ושמחדש נולדים לו תמיד ﬠוד קיין והבל, שמחדש הם קמים פﬠם זה ﬠל זה ופﬠם זה ﬠל זה. ומסתבכים מחדש, ומחדש ימותו בו ולא ישתנה דבר.
הארגומנטים, כוחם הוא שכל בני־האדם שווים לפניהם. האל ארגומנטים, תמיד מתפתה מישהו בהם לחטוף לו יותר ולהיות שווה יותר – ותמיד ײזרק אל אין־מוצא, כביכול בגזירת הגורל. ובאמת בנטישת האנושי שבו וסיבוב האבסורד חוזר אז, מוכרח לחזור מחדש.
מה יכול אפוא לשנות כיוון? מה יכול להוציא מן הפאטאליות? מה יגרום ליותר בניי־אדם, משני צידי הגבול, שיבואו להטות את הכף לצד תרבות האפשר ולא לצד תרבות המוחלט? אין כידוﬠ אף תשובה נחרצת, שלמה גמורה וסופית. אבל, אם ﬠוד וﬠוד אנשים כגון אלה היושבים היום כאן, בסיום שלב בהשתכללות ובהשתלמות המקצוﬠית שלהם – יקבלו על ﬠצמם להפוך בדברים, להרהר בהם, יותר מאחרים, ואולי גם להתﬠרב יותר – האם לא ייתחזק אז סיכויי אחד מסיכוי אחר?
יזהר סמילנסקי, דבר, 19.5.78
דברים שנאמרו בטקס חלוקת תארים במכון ויצמן ופורסנו במלאת שנה ל"מהפך".
ס. יזהר חוזר 