אנחנו כדי לחסום את הטירוף

במקום לעשות הכל שלא תיפול עלינו פתאום המלחמה המתקרבת, במקום שייפגשו נציגי ישראל עם נציגי פלשתין כדי להפריד עם מעם, ולהשתחרר מן הסכסוך; במקום למצוא איך לחבר את יהודי העולם עם יהודי ישראל, ולהשתחרר מן הבידוד; במקום למצוא איך לתת תנופה למהפכה המודרנית עתירת הידע, ולהשתחרר מן המפולת הכלכלית־חברתית – הולכים לעשות הכל להיפך:
לסגור את הארץ מפני קץ הסכסוך; לסגור את הארץ מפני יהודי העולם; לסגור את הארץ מפני פיתוח המדע הידע והדעת; לסגור את הארץ מפני התרבות, האמנות והרוח החפשית – ולקחת את כל הארץ ולעשותה לעדה מופרשת, מנודה מן העולם, סגורה בין החומות, כדמות העיירה הגלותית, או כדמות החצר בברוקלין או בנתיבות, – כל הארץ מאה־שערים אחת, כל הארץ מבצר מלחמתי יורק אש ומוות סביב סביב, ומפריש פנימה דיכוי, צנזורה ויאוש – מדינה כמין בועה של אוטופיה שפניה־לאחור, או בועה על חזון ימי־הביניים – מין פוחלץ היסטורי, או דרקון שחור פולט אש…
– אם אנחנו נשב וניתן להם. אם נשב וניילל כאן. אנחנו כאן כדי לקרוא לאנשים. כדי לגייס למאבק. שלא לתת להם. שלא לוותר על העולם שלנו, ועל טעם החיים.
וכשינסו אלה להעלות התנחלות – נהיה שם באלפים. וכשינסו לשחרר פושעים יהודים, נהיה שם באלפים, וכשינסו לנהוג בברוטאליות שילטונית בנכבשים – נבוא באלפים, וכשיחוקו חוקים בלתי נסבלים נפגין כולנו – אנחנו מאות אלפים, איננו מסולקים הצידה, ואשפי הקואליציות אינם עושים בשמנו.
אנחנו כדי לחסום את הטירוף ואת האיוולת. כדי שלא להניח להם לכסות את השמיים באפר ואת הארץ בדם.
הדגלים אינם יורדים. הם רק מתחילים לעלות.

יזהר סמילנסקי, לקראת הבחירות אוקטובר 1988

הפצרה אחרונה

לא לעלות על הרכבת הזאת של הליכוד. גם לא לנסות.

הכיוון שלנו הפוך בתכלית – גם אם נלך לשם ברגל.

הרכבת שלהם הולכת אל מנהרה חשוכה שבסופה שכול וכשלון.

הכיוון שלנו הוא לעבר סוף הסכסוך וראשית השלום.

כי את הבשורה לכלוא עם שלם בביתו, לכרות להם את החשמל ואת המים, ולהעניש כל מי שיעז להביע שמחה למשמע ההכרה בזהותו – את הבשורה הזאת אפשר להשאיר לגיבור ליכוד ביחד עם הגיבור שלנו.

השאלה היום איננה כלל על השרים, איזה וכמה מהם ישבו היום בממשלת הליכוד – השאלה היא על העם הגדול והרב שתלה בשרים האלה אמונה ותקוות.

מי יוליך כעת עם גדול זה ומי יטפח את כוחו האדיר לקראת המבחנים המכריעים – ומי ישליך אותו ואת תקוותיו לאשפת "הממשלה הרחבה", מקץ כל המקח־והמימכר.

זו היתה יכולה להיות שעה גדולה ומטלטלת עם – וזו יכולה להיות שעת בושה ויאוש.

הרכבת הזו – איננה שלנו.

יזהר סמילנסקי, דצמבר 1988.

 

השטחים שואלים: “שח!”

כבר כמה שבועות שואלים השטחים "שח!” – ואנחנו עדיין לא יודעים במה להשיב. ניסו אש, ניסו גאז מדמיע, ניסו מכות, ניסו עוצר, ניסו הסגר, ניסו הרגעת הרוחות, ניסו גירוש המסיתים, ניסו דיבור עם הנכבדים וניסו הפעלת זקני העדה – ועדיין ה"שח" בתוקפו.

יש אולי דברים שעוד צריך לנסות כדי להקטין את החיכוך, ויש דברים שצריך לחדול מעשות, יש דברים שעוד לא עלו על הדעת לעשות, ויש דברים שאסור להעז לעשות – ועדיין ה"שח" בתוקפו.

אש המהומות עלתה מלמטה, ההתפרצות היתה ספונטנית, ממוקד עמוק שחיכה וחיכה, ובעיקרה כתגובת דור צעיר על כיבוש מתמשך, מתמשך עד בלי תקווה – וכעת כאילו סר מעליהם פחד הכובש עד שנוכחותו האלימה, וגם האלימה מאד, אינה מרתיעה אותם עוד – וכך עדיין ה"שח" בתוקפו.

יתר־על־כן, לאחר שחשו הערבים בכוח הגדול שיש בידיהם לא ימהרו להניח אותו ולא ירפו ולא ישקטו, אלא – או, עד שתימצא התשובה האלימה שתחסל אותו בכוח – או, עד שתימצא התשובה האחרת שתבטל את סיבת ההיזקקות לכוח – ועד אז, יהיה ה"שח" בתוקפו.

מה נשאר איפוא?

נשאר שצריך לראות בכל האומץ והיושר את הגורם הבסיסי להתלקחות הזו – ואם הגורם הבסיסי הזה אינו אלא הכיבוש המתמשך – לדעת מה מתחייב לעשות עם הכיבוש המתמשך הזה, ומיד.

יזהר סמילנסקי, דבר, 12.2.1988

אזעקה שאומרת: כעת

גם אני בין הקוראים היום למפלגת העבודה לצאת מן הממשלה יציאה של אזעקה.

צריך שהעם יידע שכך אי־אפשר עוד, ששעת המבחן הגדולה מאז קמה המדינה הנה הגיעה.

צריך שהעם יידע שזה רציני ושעליו להכריע כעת בין שתי דרכים שונות. דרך אחת של העבודה, ודרך אחת של הליכוד. שתי דרכים – או לכאן – או לכאן. ושאי־אפשר עוד באחדות מזוייפת, שמתקיימים בתוכה שני כיוונים הפוכים.

צריך שהעם ירגיש עד־בני מעיו שהגיעה שעת ההכרעה. שאי־אפשר עוד לטשטש או לחמוק או לדחות: דרך אחת הולכת אל שלום דרך פשרות וויתורים, ודרך אחת הולכת דרך אי־ויתור ואפילו אם במלחמה.

צריך שתורגש האזעקה בכל חיינו. וככל הבהירות ובכל האכזריות. מצבנו אכזרי, הברירה אכזרית, וההכרעה אכזרית: או כך או כך.

מי יהיה שר הבטחון? מי יהיו שרי הקבינט? הם יהיו של הדרך האחת, והעבודה תהיה של הדרך החילופית: פיתרון של חיים במקום היסתמות לאסון.

הגענו עד הקו שכל השיקולים הטקטיים הרגילים מתרוקנים בו, הגענו עד הקו שכל שיקולי אתמול נמסים בו, ומוכרחים להתחלף באחרים, בשיקולי חירום.

כעת אזעקה. כעת לעצור אנשים. כעת להביאם להתבונן. לחפש מוצא. אזעקה שאומרת: כעת. אזעקה שאומרת: לקום. אזעקה שאומרת: הכל כעת על כפות המאזניים, ושעל היהודים האחריות.

יזהר סמילנסקי, דבר, 5.3.1988

איש אמת

מבלי לדעת יותר ממה שהתפרסם ברבים, נראה כי לוז כל פרשת השב"כ שנסערה לאחרונה, הוא – האמת.

ראש השב"כ חשוד, לכאורה, בהעלמת האמת, בטשטוש האמת, ובדיווחי לא אמת.

אי־אפשר שמפקד הבטחון יתהלך בינינו חשוד בשקר. באין אמת קורס הבית שצריך להבטיחו.

קולו של בן־גוריון חוזר פתאום מלפני שלושים שנה: תהא חקירת אמת. האמת קודמת לכל. אין בטחון בלי אמת. ואין מדינת ישראל בלי אמת.

ולאחר שהיועץ המשפטי לממשלה החשידו – הוא, ראש השב"כ, צריך להיות מעוניין ראשון לפני כל אדם, להוציא לאור את יושרו ואת דברו אמת.

הוא, לפני כולם, איש אמת.

יזהר סמילנסקי, דבר, 30.5.1986

את דעתך כבר שינית?

כי כל מי שלא שינה דעתו לאחר מה שקרה כאן לאחרונה, הוא אדם חשוד. בין אם היה תמיד שמאל ובין אם היה תמיד ימין, ובין אם היה תמיד מרכז – משהו קרה כאן לאחרונה שצריך היה לטלטל את המוח שלו ולשנות דעתו הקודמת, ואם לא טולטל בו כלום, הוא איש חשוד.

ואם עדיין הוא מחזיק בדעותיו, במסקנותיו ובהצעותיו של תמול שלשום, של לפני כל מה שקרה כאן לאחרונה, אם לא עצר לעשות סדר חדש, בדיקה מחדש – הוא אדם חשוד, ומאד.

חשוד במה? חשוד שאינו אדם אלא מאובן. שליבו אבן ושכלו אבן, ושטוב היה אילו פגעה בו אבן כדי לטלטלו. ייצא ויילך לשטחים, יעמוד ויביט, יחטוף אבן ואם ראשו יישאר שלם – יתחיל לחשוב.

בלתי נסבל, בלתי נסלח ובלתי מתקבל הוא זה שממשיך עדיין ומציע רק מה שהיה מציע תמיד, זה שמציג עצמו כחכם גדול שראה תמיד הכל, שמראש ידע תמיד הכל – עד אתמול, הוא עצמו – אתמול. והיום הוא – אפר קר.

לא, לא ידענו היטב. כולנו לא. אף אחד לא. לא חשבנו מספיק טוב. העדפנו מה שלא צריך היה להעדיף, ופסלנו מה שלא צריך היה לפסול, ולא עלה על דעתנו מה כן צריך לעשות באמת.

איש מאיתנו לא צדק. איש מאיתנו לא היה די חכם. איש לא ראה את הנולד כפי שהוא היום. לא מימין, לא משמאל ולא מן המרכז (והח"מ בכלל…), כך שתמצית כל הדבר שצריך לעשות היום היא פשוטה ולא קלה: לחשוב מחדש. לנענע את המוח הנרפה ולהתחיל לחשוב מחדש.

אם אנחנו לא נתחיל לחשוב כעת, יבואו אחרים ויחשבו במקומנו. והם כבר בדרך, ואת מה שלא עשינו מבחירה מרצוננו נעשה מכפיית רצוננו, ובקרוב.

ושתוק שם, אתה ששוב הולך לומר מה שאמרת תמיד.

יזהר סמילנסקי, דבר, 7.10.1988

לפרק כעת

נראה שכעת הגיעה השעה לפרק את ממשלת "האחדות הלאומית". כל מה שהיה אפשר להשיג באמצעות השותפות הזאת – כבר הושג. יותר טוב מזה אין בידי הליכוד להציע. ואין לצפות מהם מעתה אלא להכשלה בלבד.

בשלושת הנושאים הגדולים שעל הפרק, במאמצי השלום, בחידוש הצמיחה הכלכלית ובתיקון עיוותי החברה, וקודם־לכל בפתרון השאלה הפלשתינאית – הדרכים נפרדות והכוונים מנוגדים.

כולנו מכירים היטב את הצדדים השותפים במממשלה. את מעשיהם בעבר, את מעשיהם בהווה ואת הרעיונות למעשים לעתיד. כל השנה האחרונה הייתה הממשלה עסוקה ראשה ורובה בהצלת הארץ מתוצאות כשלון שלטון הליכוד. כמעט ונשברה אז מפרקתנו ורק האחראים לתוצאות עדיין לא הודו באחריותם הכבדה.

הקריאה להקמת ממשלת "האחדות הלאומית" באה כדי להציל ממלחמת לבנון ומן "הכלכלה הנכונה", אבל גם כדי לתת לליכוד הזדמנות ללמוד ולהשתנות. להכיר בעובדות ולהסיק מסקנות. הם לא למדו. ואם רק יניחו להם, יחזרו ויעשו בדיוק מה שהם יודעים לעשות: לקלקל כפי שקלקלו.

כולם מכירים את העומדים בראש. את כולם ואת כל אחד מהם לחוד. איש מהם לא יפתיע עוד, וחדשים אין להם. אלה שלא הודו בטעותם ושעקבות מעשיהם ומחדליהם פזורים בגדול על פני הארץ המסכנה הזאת, אלה שהכשלון היה בכל מה שנגעו בו ידיהם, ואלה יחזרו שוב לשלטון?

אומרים כי ההסכם שנחתם לחילופי ראשי ממשלה מחייב, וכי האות הכתובה תקיפה מסכנת שובם. במה דברים אמורים? אילו עמדו במבחן ההשתנות שהיו צריכים להשתנות. כי לא להשתנות ולחזור לשלטון פירושו לקבל רשות לקלקל, להמשיך בקלקול כפי שהם יודעים לקלקל וכפי שכבר הוכיחו ועד היסוד: אותם האנשים באותן השיטות לאותם היעדים. הם לא התבגרו.

הנה הם לפנינו. כל אותם המוכרים לנו: קטני רוח, עבי עור ומדקלמי דקלומים. מה הם יודעים לעשות יותר ואחרת מאשר להוסיף ולהיות קטני רוח עבי עור ומדקלמי דקלומים, וביתר שאת?

את חסכונות בלימת האינפלציה יפזרו מחר. את מיטב המשאבים יזרימו אל שטחי הגדה כדי להעצים שם את פצצת הזמן שתתפוצץ ממש בהתקרב סיכויי השלום להתממש; את מרבית עשייתם ישקיעו בעיצום הכוח לשם הכוח, הכוח כטעם השלטון, והכוח לבדו כאמצעי הבטחון.

מי שנכשל ואינו מודה בכשלונו, מי שהכשיל ואינו מקבל אחריות, מי שכשל ומעז לתבוע את שובו לשלטון – לא רק שהוא עצמו לא למד כלום, אלא מאמין הוא שגם העם לא למד דבר. ושלא דם לבנון ולא באושי "הכלכלה הנכונה", ולא פרשנות "קרקעות השטחים", ולא שממת האין־שלום, ואפילו לא אימת מלחמה מתקרבת – לא ירתיעו איש מתומכיהם. ושום מכה קשה, ושום מפולת מרסקת, ושום אסון לאומי לא יניאו אותם מתת אמונם מחדש במחוללי הכשלון – אמון שאינו תלוי בהוכחות, אמון שלא הגיון ולא מכות ולא מוסר אינם פועלים עליו. ומה כן? מיתוס הדם־אדמה־ומלכות. והכבוד. כלומר בתי הקברות.

ממשלת "האחדות הלאומית" היתה ממשלת מעבר לתקופה קצרה, לשם תכלית אחת: להציל מפגעי תקופת שלטון הליכוד. שותפות לשם עצירה. ואילן לשם הקידום לא תצלח עוד השותפות הזאת. מפני שהכוונים הפוכים.

אך לפני שנה כמעט ומוגרה ישראל בידי הליכוד. נהג שהביא אסון – שוללים ממנו את רשיונו לנהוג. ומנהיגים שהביאו כשלון – אסור שיחיזיקו עוד בהגה. ובמקום שילכו לעשות עוד ממשלה, ממש כדוגמת זו שכבר היתה ונכשלה, מוטב לליכוד שילכו בעיקבות מנהיגם הראשון, שהבין, כנראה, והרכין ראש, וכבש פניו, ומחריש מאז בבדידות.

יזהר סמילנסקי, דבר, 21.2.1986

איך הם מעיזים להיות מופתעים

על מה הקובלנה? על ההפתעה. איך זה שוב הופתעו?

האם זה שיום אחד יתפרצו ערביי השטחים – זו הפתעה?

שיום אחד הם ידעו להפעיל את שיטת "הכוח החלששתאיים עד מבוכה על כוח־ההרתעה שלנו ובעוצמה שתסחוף את כל הארץ למצבים שאין להם עדיין תשובה – זו הפתעה?

וזה שהם יהיו מנצלים את הכוח החדש הזה ויוסיפו לתקוף בו את נקודת התורפה שלנו (שהיא נקודת החוסן שלנו; לא להיסחף להרג) עד שכעת לא טנקים ולא מטוסים ולא טילים ולא עוצמות־אש יכולים לנצח – אלא רק המשהו הזה שאיחרו כל־כך להשתמש בו – הפתרון המדיני – וכי זו הפתעה?

לעומת זה לא מפתיע שיש בינינו רבים שעדיין מטיפים בזעם ליתר כוח וליותר יד־קשה, ודורשים, כפתרון כל הצרות, למעוך ברגל גסה את התפרצות העם הפלשתיני, ולהחניק בסורגים, בגירוש ובדם את התביעה לביטול הכיבוש – מפתיעה כאן רק ההתעקשות להיות עוורים מופתעים שהופתעו מהפתעתם.

אבל מפתיעה מכל, מפתיעה עד מרי, היא ההעזה הזו של המנהיגים המופתעים האלה: איך שוב מעיזים אלה לבוא מופתעים?

יזהר סמילנסקי, דבר, 20.1.1988

נגד "אחדות לאומית".

הנשיא אינו מוסמך לשאול את המועמד לראשות הממשלה אלא כמה הולכים איתו, ולא לאן הם הולכים. והלא זו היתה היום השאלה הנחוצה היחידה: לאן הולכים?

המצב הקשה שאליו הגיעה היום ישראל גלוי לכל ואין מכחישו משום צד. אבל המצב הזה לא בא מאליו. הוא תוצאת מדיניות ממשלת בגין. בוץ מלחמת לבנון, בוץ הכלכלה ובוץ החברה – לא נזדמנו במקרה, אלא הובאו עלינו כפרי תכנון כושל וכהגשמת דרך כוזבת.

כעת מבקשים לשם "האחדות הלאומית" לרתום את כל הכוחות שישנם כדי להוסיף ולהמשיך ביותר כוח באותו כוון שנכשל. להשקיע אותנו בבוץ עמוק יותר, ללא מוצא. לא די במחצית הכוחות שהשקיעו אותנו, מבקשים שכל הכוחות ישקיעו אותנו בו עד הסוף, עד שהכל־בכל ישקע, המושכים, הנמשכים ותקוות ישראל.

עד שלא תקום ממשלת הליכוד הזאת ותודיע בקול רם לפני העם, כי דרכם היתה טעות, ומעשיהם שגיאה, ותוצאותיהם כשלון – אין טעם לדבר על שום ממשלת "אחדות לאומית". המוצא היחיד מן המצב הנוכחי – הוא היפוך הכוון. הכוון הקיים נכשל, הכשיל ויכשיל כל ממשלה.

ואם בגין בגבורתו לא הצליח אלא להיכשל, מה יעשו אזובי הקיר (לדבריהם!) שיבואו אחריו וינסו להמשיך בדרכו?

אסור לשמוע לסיסמת השווא "אחדות לאומית". אין שום אחדות לאומית. לאושרנו.

שתי דרכים הפוכות. – או – או. זו הפוכה מזו.

או דרך הליכוד, כלומר להמשיך ולשקוע בבוץ ולהפסיד הכל בכל.

או דרך אחרת, הפוכה, שתנסה לעשות את הקשה מכל קשה: לעצור את המהלך הנפסד ולהתחיל לצאת החוצה.

לזה צריכים כל הכוחות. לזה צריך לגייס את הכל. כדי ללכת הפוך ממהלך הליכוד. לגייס מחדש אמון ומסירות ועבודה קשה, ולהראות איך לצאת מן הבוץ ואיך להתחיל לעלות למעלה.

הפוך בלבנון, הפוך בשטחים, הפוך במשק. הפוך בייצור, הפוך בקיטוב החברתי, הפוך מן ה"להייטיב עם העם" המפורסם, שכמעט וכילה אותנו.

מה שצריך היה הנשיא לעשות, אילו היה בגדר סמכותו, זה לא להציע לכוחות שהביאו את המדינה עד לשפל הזה להמשיך עוד, ולא דברים נמלצים וערטילאיים בשבח "האחדות הלאומית", שתושיע "בשעה חמורה זו" (מי עשה אותה?) – אלא אומץ, אומץ לקרוא להיפוך כיוון.

המשבר איננו משבר שבאקראי, הוא משבר של עיקרון ושל מעשה, פנימי וחיצוני, מקיף הכל ופגיעתו רעה בכל. הוא סופה של דרך אחת כוזבת, ותביעה להתפכחות.

אבל אם הנשיא לא יכול היה לאמור כך ולא לנהוג אחרת – החיים חזקה עליהם שינהגו אחרת. ההגיון האכזרי וההכרחי הוא יעשה לשינוי הכוון. וצריך עוד כנראה לשקוע יותר ולכאוב יותר, לפני שתתמלא הסאה וכל העם יבין ללא טעות מה קרה לו ולמה. צריך עוד כנראה שיחמיר המשבר, עד שגם בשוק יידעו וגם בשוק יבינו.

העם עוד אינו מאמין לדברי בגין שכך אי אפשר עוד. ממשיכי בגין בלי בגין, הם יעשו כל מה שבכוחם כדי שהכל יאמינו: ככה אי אפשר עוד.

במוקדם או במאוחר תישאל השאלה בראש כל חוצות, השאלה האחת, האמיתית, ותקיף את כולם ביללה: איך יוצאים מזה?

והיום יבוא.

יזהר סמילנסקי, דבר, 23.9.1983

הסובל קובע את השם

בלי אנצאר אין בטחון בארץ, טוﬠן מי שהקים את אנצאר. (אנצאר – ולא קציעות – מפני שהסובל קובﬠ את השם ולא גורם הסבל). ואין ברירה – הוא טוﬠן – האחריות לבטחון בארץ אי־אפשר לה בלי אנצאר.

אנצאר – הוא מוסיף – זה אמצﬠי־לחימה הכרחי כנגד המאײמים בפוﬠל על הבטחון. ואלפי הכלואים שם, ונהלי הכליאה שם, והרחקת העין הציבורית משם – הכל לפי הנורמות והכל מוכרח לשם מימוש האחריות לסדר ולחוק בארץ.

אלא שמחנה אנצאר גדל בינתיים הרבה מעבר מה שחשבו שיהיה. וממחנה קשוח לﬠצורים ללא־משפט, גדל והיה לסמל. סמל מזדקר מﬠל נוף הארץ. ְְ

סמל למה? סמל ישראל הכובשת. סמל הרק כך. סמל ההכרה שרק רמיסה תוﬠיל. שרק הכוח יביא פתרון. ושרק ערבי נכנע הוא ערבי מוכן לשיחות.

צריך להכניﬠ את הערבי. צריך שיחדל לרצות. צריך להשתיק את תביﬠתו לשחרור. צריך שיבין בשפה המובנת לו שאין לו סיכוי.

אנצאר הוא היאוש. יאוש מדרך ההידברות. יאוש מדרך הפתרון המדיני.

יתר־ﬠל־כן, המסיתים כלואים והמהומות נמשכות. וכנראה שלא די כלאו. וצריך יהיה לכלוא את כולם, את כל הﬠם הפלשתינאי.

להשתיק ﬠם? לכלוא תביעה לחופש? מתי הצליחו בכך? היכן? אלא אם כן השמידו את התביעה והשמידו את התובﬠים ועד האחרון.

וכך הולכים ומשקיﬠים היום את כל האנרגיה הלאומית בכיבוי אש על־ידי אש. נלחמים בתסמונת ולא בביטול סיבותיה.

ממשיכים לדכא את המרי במקום לפתור את גורמיו. לרדוף את המסיתים ולא לראות את הדור המתפוצץ. כל מה שיש לבטחון כתכנית פעילה – הוא ענישה. ועד כניעה ללא תנאי, שקוראים לה "חוק וסדר".

וכך יש אנצאר, ועוסקים שם בחישול אויבי הכיבוש והפיכתם לשונאים לנצח, ושוקדים להפוך אותם ללפידים בוערים.

כשידוע היטב שאם לא איתם – אין עם מי לדבר. אבל, מי מתכוון לדבר. מתכוונים לרמוס כל מי שיעז לדבר.

האם אין בין קובעי המדיניות מי שיראה שמדיניות הביטחון מיוסדת על סירוב לראות מה באמת קורה לפניהם? ושאין בשטחים לא מסיתים ולא מוסתים, אלא יש שם תביעה גדולה של ﬠם להשיג את סוף כיבושו?

לחינם. אין שומﬠ. לא המנהיגים ולא הﬠם. ורק להﬠניש, ורק לגרש, ולהרוס ולרמוס. ועד כאן כל תכלית החכמה הלאומית שלנו.

אנצאר איננה דבר של מה בכך. איננה אירוע קטן בשוליים. אנצאר נכתבת היום באמצﬠ דף ההיסטוריה של עם ישראל במדינתו. ובין שאר גבורי ההיסטוריה שתקופתנו יודעת, הולך וקם, ﬠשוי במו ידינו, אנצאר כגבור היום.

מקומות שונים שימשו כסמלים בתולדות ארץ־ישראל כסמלי התקופה. תקופת יבנה, תקופת מצדה, תקופת תל־חי, כעת תקופת אנצאר.

 

כעת תקופת אנצאר / יזהר סמילנסקי, דבר, 2.9.88