אתם המדינה

אם תכניעו את הממשלה תהיו אתם המנוצחים, ואם הממשלה תכניע אתכם – היא תנוצח.

צריך להפסיק מייד את התחרות הנוראה הזאת מי ינצח. אין כאן צדדים ואין לא אתם ולא הם, זו ספינה קטנה אחת בשעת סופה קשה.

אין אף דרך קלה לצאת מן השעה הקשה הזאת. ולא פרט אחד או אחר הוא שצריך תיקון בתכניות. הנושא הוא עצם הקיום. אי אפשר שלא לראות את חומרת הדברים, נצחונו של צד אחד – כל צד – זאת תחילת תוהו ובוהו.

די להתנפח זה כנגד זה. שביתות והפגנות אינן פתרון. הפתרון איננו יכול להיות אלא רק הכרה בסף התהום ורק שינוי קיצוני בחיינו יומיום: עבודה קשה, ויתורים קשים, והדדיות, ככל האפשר הדדיות.

מי שיש לו יותר יוותר יותר. לא כל הפועלים עומדים בשפל המדרגה הכלכלית. ולא כל עתירי הכוח אינם פועלים. וההדדיות מתחילה בפועלים עצמם.

כמו מה אנו כעת?

כולנו כבר בעצם הנפילה – ורק המצנח צריך להפתח קצת לפני החבטה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 11.7.1985

על הנשק לגרמניה

אינני מאושר על מכירת הנשק לגרמניה.
אינני מאושר על מכירת נשק לכל ארץ שהיא, על כל עסקת־נשק שהיא.
אך פחות מכל אני מאושר על קניית נשק; על ההכרח להיות קוני נשק. שאין משמעו אלא ההתכוננות למלחמה שתבוא, אני מתפלל שלא תבוא.
אבל מי שהודה כי חוֹבה להיות מוכן לכל – הוא תובע הצטיידות בנשק; שואף לחדש ביותר, לקולע ביותר, למרתיע ביותר, ומקבל עליו – בין בהרכנת ראש בין בזקיפת ראש – את ההכרח ואת מסקנותיו. מי שמודה כי צרכי הבטחון מתירים כל מאמץ הצטיידות – אינו שואל עוד על מידות הרגש כי אם על מידות הבטחון.
מוסרו של זה אכזרי, ובמצב שאינו מניח לרכישה אלא אך שניים שלשה פתחים דחוקים למדי, חייב המתכונן למחר – בעמדו לפני סכנה גורלית – למהר ולהצטייד, בכל מאדו, בכל דרך אפשרית, ומבעוד מועד, ומידי האחראי ייתבע.
אגי מתקומם כנגד ההכרח הכופה לעסוק בנשק, רואה כל נשק כרע, וכאות לכשלון האדם. אך אין ההכרח שואל כאן את פי. ואין מוצא מגזירת האחריות.

יזהר סמילנסקי, דבר, 3.7.1959

קום התנערה

הנה נכנסנו לתקופת החושך.

ארץ ניתנה בידי הרשע הלאומני.

החלומות הרעים ייהפכו למציאות.

חושך ייקרא אור, אחורה יקרא קדימה, עוול ייקרא צדק, והמלחמה תקרא שלום.

מדינת היהודים לא תהיה עוד פתוחה לכל היהודים, כי אם רק לכתות ימי הביניים.

המשק, הכלכלה, מוסדות וארגונים יאולצו לקרוס, אם לא יישרו את הקו.

התרבות תילחץ, תפוקח ותיחסם, שלא תתפרע ולא תרים קול.

במה דברים אמורים?

אם ניתן להם, אם נניח להם, אם נרשה להם.

אם לא נהיה כעת הכוח שכנגד. אם לא נקום כעת מלוא קומתנו. ואנחנו כמעט מיליון.

אם לא יקום כעת כל השמאל הציוני להיות לאופוזיציה אחת במערך לוחם אחד. ולהיאבק.

אם לא נפסיק כעת להיות מסכנים וּבכיינים ותשושים כאלה. ולהיאבק.

יותר מדי יקר וחשוב כעת על הפרק וגם את טעם החיים אפשר לאבד.

ולהיאבק. ִ

ולא לתת להם. ולצאת באלפינו שלא יוכלו לעשות מזימותיהם. ולהיאבק.

רק אתמול חײכנו בביטול אל המלים הדהות ההן שכעת אין כמותן לבוהק.

קוּם התנערה עם חלכה – –

ואנחנו איננו חלכאים. איננו מסכנים. איננו אבודים. ומלבדנו אין איש.

ולהיאבק.

וקול צריך שייצא כעת בכל הארץ: מתגייסים למאבק. ולהיאבק.

קום התנערה.

ולהיאבק.

יזהר סמילנסקי, דבר, 16.11.88

חבריו של שמעון

כידוע, לבריאותה ולמען הסדר הטוב, צריכה כל חברה שיהיה לה שעיר לעזאזל.

לא חשוב כלל מדוע דווקא הוא השעיר – חשוב רק שיילך לעזאזל ואנחנו נינצל.

הביטו אל מאשימיו האלה המתהדקים עליו – כולם שותפים הדוקים באותה אשמה, והוא ילך לעזאזל בשמם.

החברים מאתמול, מסתבר, אינם אלא עדת המלקקים תמיד למחלק הטובות התורן – והם גם המגלגלים אותו לעזאזל כשאינו מחלק.

”תרגיל מסריח” פסק בלשונו הכבדה בן זוגו לאותו התרגיל – והסב אפו המיוחס, הבלתי מריח לא סרחון דם, לא סרחון אנצאר ולא סרחון עצמות שבורות של חפים.

בוודאי ששמעון פרס אינו פטור מביקורת ולא נקי משגיאות ובהן גם כבדות – אלא שלא בגללן משלחים אותו כשעיר לעזאזל – כי אם בגלל הצבועים שצריכים לבריאותם ולמען הסדר הטוב – שעיר משתלח לעזאזל.

הכל ישן נושן, הכל ידוע ומסופר מימות עולם, והפלא הוא רק פרצופם של החברים האלה המחוסנים מבושה.

אלא שגם זה כבר היה מעולם.

עדויות מבית הדין

העתונים מדווחים (14.5.90) מבית־הדין הצבאי: –

בינואר 1988, הגיעו חיילים לכפר א־ריק, הוציאו תושבים מבתיהם והיכו אותם בברזלים. מצבם של המוכים היה אנוש.

בחלחול נלקחו במשאית 15 ערבים והובאו למזבלה, ושם שברו להם את העצמות. הם נשארו במקום עם עצמות שבורות ופצעים קשים. גם ב”סככת מעצר” בחברון הוכו ערבים נמרצות ”שלא לצורך”.

ברמאללה הובאו ערבים על־ידי חיילי גולני אל ”קיר המכות" (!) והוכו שם עד זוב דם, עד כדי שאחר־כך הודח מפקד.

ב”מתקני השהיה" בחברון, השאירו עצורים בחוץ לקפוא מקור.

מי נתן את ההוראה?

זוטר אחד? מפקד מקומי אחד? אלוף פיקוד אחד?

הכל בא מלמעלה. ”רוח הדברים”, ”המגמה הכללית”, וגם האישור המפורש. בלי שאיזה אף נסתם אז מסרחון.

האחראי למעשים המסריחים ולהסרחת נפשו של הנוער שלנו – אינו יושב בין הנידונים.

הוא רוצה להיות ראש ממשלה, הוא מדבר על "תכנית השלום”. וכבר יש לו עדת מלקקים. ולא מסריח להם.

הוי, מפלגת העבודה

אומרים: לא לאן מוביל האיש עיקר, אלא כוחו למשוך בוחרים עיקר.

אומרים: לפרס יש ”תדמית שלילית”, הוא המפסידן הוא התכסיסן המכזיב, הוא התככן הנכשל – וכל מה שאומר עליו הליכוד ברשעות קולנית אומר עליו גם המערך בשתיקה רועמת לאיד.

אומרים: הנה המחליף – הוא יגרוף את המפלגה לנצחון – איך? הלא הוא היה כל הזמן בפנים, ולא העזו לעשות שם דבר בלעדי הסכמתו הזועפת אבל המסכימה. אילו סירב לא היו עושים כנגדו.

אומרים: הנה עברו: בית החינוך, כדורי, הפלמ”ח, ההתישבות, יגאל אלון, רמטכ”ל ששת הימים – ובקצרה: הנה הצודק המקופח. אבל מה אומרים על מעשיו, זה אך אתמול: מה המרחק בין מעשיו ובין מעשי הליכוד, מה בין דרכו לדרכם?

אומרים: הוא יפרוץ דרך לשלום. כשאינו מתכוון לשום שלום אלא ל”אוטונומיה", כלומר לסטמוס קוו בהסכמת ערבים שאינם קיימים.

אומרים: ראו איך הגדיל לעשות בדבקותו ב”ממשלת האחדות", וכמה הוא גאה בהישגיו הגדולים, ואלה הם: מניעה, עצירה ובלימה.

אבל מה קידם? מה זז בגללו לקראת השלום?

מפלגת העבודה. הוי מפלגת העבודה. איזו נמיכות קומה. איזו תשישות נירפים. אין לה תקומה למפלגת העבודה אלא לפנות כעת אל בני הארבעים, שיקומו הם כעת למרוד, לפרוץ דרך ולהוביל.

יזהר סמילנסקי, דבר, 18.5.90

המוצא

כעת, עם משבר הממשלה על פגישות ויצמן עם אש”ף – במקום כל הנפתולים וההתפתלויות האלה – אילו קם מחר בבוקר שמעון פרס והודיע באוזני כל ישראל: הולכים להיפגש עם אש”ף! – היה זז אז רכס המועקה שחוסם את בוא הגשם.

שום דבר לא היה מקדם את השלום יותר מהודעה ישרה כזו.

סוף סוף! והקץ לסחור־סחור. הקץ לדחיות אין קץ, הקץ להצטדקויות, הקץ לאשליות "הבחירות בשטחים” – והקץ לבריחה מן השלום.

שום דבר לא יהיה קל וכלום לא פשוט – אבל הכל יתחיל לזוז בכיװן האחד שיש לו סיכוי.

אילו קם שמעון פרס מחר בבוקר וקרא אל אש”ף ישר ובאומץ: בואו נדבר!

היקום? תהיה זאת שעתו היפה.

יזהר סמילנסקי,  דבר\המשבר,  2.1.90

 

 

אנטומיה של מתפרעים

האם שאגות המתפרﬠים באספות הבחירות – אינן חוזרות אלינו ואומרות: אנחנו שאגות הילדים שלכם שגדלו בּשוליים?

אנחנו קולות המוזנחים שלכם מכל ימות השנה: אנחנו נושרי בתי־הספר, אנחנו ניכשלי ההיקלטות בחברה, אנחנו פליטי קוצר־היד שלכם – אנחנו הילדים שגדלו בצל ההצלחה של כולכם, נידחים בצידי התרבות שלכם ותקועים בגזירה להישאר נחותים מכם – האם מנאשמים הם הופכים למאשימים, האם שאגות המתפרﬠים הופכות לקובלנות הנחשלים במרוץ?

אין ספק שזﬠקות אלה יש בהן גם אמת דחוייה שניטרקת כﬠת בפנינו – ושהשילהוב הפוליטי שנזדמן להם רק נתן לפתחון־פה לוולקן מחאה, ושﬠה גדולה לכל אלה שנושאים את תג הרﬠים,‏ המופרﬠים והנחשלים אין ספק שכשהם מתפרﬠים הם מבטאים, יותר מאשר ﬠמדה פוליטית, ושההתפרﬠות היא גם כמי טקס התבגרות מאוחרת, וגילוי אלים של זהות ﬠצמית, ויש בה סיפוק היציאה מן "הגיטו", וסיפוק ההריסה של סמלי ה"אין־כניסה"; ואין ספק שרגשת הכוח מגבירה את ההתרגשות הכמו אירוטית, והכרת הפחד שמפחדים מפניהם – מﬠניקה להם תנופה וﬠמדת מיקוח, נוסף ﬠל הּסיפוק מן הﬠמידה באור זרקורי האומה וההכרח שהם מכריחים את כולם להודות בהם ובקיומם המפחיד: הנה, אנחנו האיום שלכם!

אבל ראייה זו אינה אלא חלקית בלבד. לא רק בגלל הניצול הפוליטי החד־צדדי שמנצלים את כוחם המאיים, ולא רק משום שמישהו מאחוריהם מכוון אותם והופך את סיבלם לקרדום תﬠמולה – אלא, הרבה מדאיג מזה – הם אינם גוף האסיפה אלא רק הנוספים ﬠליה. כמין קצף תוסס ﬠל גבי הזרם שמתחתיו. בלי הזרם שמתחתיו לא היה הקצף נישא. ולכן, לא הם סיבת הדאגה הגדולה, אלא הזרם הנושא אותם הוא המדאיג; זרם שאינו של מקופחים, ולא של נחשלים ולא של נﬠזבים: אלא זרם ראשי בציבור הישראלי.

בניגוד למה שהיה מקובל ﬠד ﬠתה, חדלו המקופחים ואינם רואים ﬠצמם כמשתייכים למפלגות שמן המרכז ושמאלה (ההסתדרות, מפלגות הפוﬠלים, תנוﬠת קידמה חברתיות, וכו') אלא גם נוטים אל המפלגות שמן המרכז וימינה וﬠד הימין הקיצוני. והבשורה המבוקשת להם היא – לאומנות, קנאות, וﬠדתיות, או במלים אחרות: אנטי ﬠרבית, אנטי אשכנזית ואנטי סוציאליסטית.

זה זרם ציבורי השואף שישראל תחזיק בכל, שלא תחזיר כלום, ושתראה לכל הﬠולם את כוחה הגדול. זרם ציבורי שמוכן להסתכן בכל הסכנות – כדי לממש את חלום הגדולה היהודית, וכדי לבטא את הﬠליונות הלאומית, וכדי לקיים את האגוצנטריות הישראלית – מﬠל הכל.

יוצא, שקבוצוֹת המתפרﬠים באספות אינם רק בריונים, או רק שובבים, או רק מתמרדים, או כרצונכם, אלא הם תיסמונת לזרם שמﬠליו הם נישאים, ושבﬠגה הפוליטית הוא ניקרא "הימין השחור".

זרם האגוצנטריות הלאומנית האלימה – זרם שדוחה ראציונאליות, שדוחה דימוקרטיה ודוחה טווח־רחוק – ומﬠמיד הכל ﬠל הסיפוק המיידי, וﬠל אידיאולוגיה משיחית – שהמזרח התיכון הולך ומתמלא בה – ﬠד יותר מדאגה.

המתפרﬠים האלה מכריזים לילה לילה בקול ניחר ﬠל התממשות שלושה משברים בישראל:

– משבר תנוﬠת הﬠבודה וﬠקרונותיה

– משבר ההגמוניה של הישוב הוותיק

– משבר המודרניזם של הנחשלים

ומי שיש בידיו פתק בוחר – אסור שלא יחשוב היטב ביום הבחירות.

יזהר סמילנסקי, טיוטא מתקופת בחירות 81.