על "דהרות אבירים"

א.

יולי 1958. חודש מאז יצא "ימי צקלג" לחנויות ועדיין אין תגובה. כלום. את מה שהולך ליפול עליו ילמד יזהר רק בסוף החודש, במסיבת יום ההולדת של עגנון.

אובייקטיבית הדממה הזו מובנת – יזהר הניח לפני הקוראים שני כרכים עבים כתובים בשפה המובנת רק למעטים, במבנה חדשני ללא תקדים, והעוסקים בדברים קשים ולא נעימים. תגובה רצינית לא יכולה להופיע בבוקר שאחרי. אבל ההסבר הרציונלי הזה אינו מרגיע את מי שיצא לשבור את השיא העולמי.

אולי כל המבצע ההרואי שלו בן שמונה השנים לא היה אלא נפל מטופש?

אחד ממשלי קרילוב מספר על נמלה גיבורה (חומית?) שלא רק שהרימה גרגר כבד נורא אלא אפילו קנה קש שלם. חברותיה לקן מעודדות אותה לצאת לככר השוק ולהראות את יכולותיה. ושם, בצידו של גברתן המנפץ שרשרות ברזל בשיניו ומניף סוס מעל ראשו – איש אינו משגיח בנמלה המרימה קנה קש.

הוא חש שכל העניין, כולל תקוותו שלו, היה מגוחך, מופרך, דון קישוטי. שהוא סתם חמור. והוא נזכר באירוע המופרך של מרוץ החמורים בו השתתף בנערותו, ויושב לכתוב את "דהרות אבירים".

הסיפור נפתח ומסתיים בחמור שמנסה להגיד משהו לעולם – לוּ רק היה זה מקשיב – ומה שיוצא לו היא נעירה.

כך בהתחלה: “מלים אחדות מתבקשות על נעירתו, כוונתי לקול נעירתו. לא רק על עצמת קול נעירתו הקורעת את חשכת הלילה החשוך ביותר ואת כל שטניו, אלא, ובעיקר, על מה שהיה אמור בה מכל הלב ובכל הדעת – כזאת, שכל העולם היה מפסיק וקושב לה, ולא יכול היה שלא להודות ולהסכים בחשאי, עד הימוג אחרון־הדי־הקול האומר ואומר הזה, ואומר לבטח.”

אבל העולם לא מקשיב. את העולם זה לא מעניין. וכך גם מסתיים הסיפור:

בעוד שאילו החרישו עד תום אותו רגע, היו עשויים לשמוע קול אחד, קול ממרחק, הד נעירת חמור שעמד בחצר רחוקה אחת ונער גדולות ואומרות מאוד, על דברים שישנם ועל דברים שאינם, ושהעולם חייב פעם לעצור ולקשוב אליהם. לקשוב עד תומם, עד הימוג אחרון הדי הקול האומר הזה, האומר ואומר הזה”

ב

לא רק יזהר שואף לגדולות. אחיו הבכור ישראל הולך בגדולות לא פחות ממנו, ושואף – לחמור גדול:

ולמה היה לו אחי חמור גדול כל־כך ומקושט כל־כך, כשכּל חבריו נסתפקו כרגיל בחמור קטן ועכברי? צריך שתדע משהו על אחי. לב טוב ורחב היה לו, וגם דמיון מרקיע שחקים.” (‘אחי חמור גדול’ אינו שגיאת הקלדה, כך במקור). “שכּן מתחילה היה לאחי חמור אחר, סתם חמור, אלא שהלה הובא לחצר רק מטעם אחד בלבד יען כי לא נמצא בו ביום חמור גדול ממנו. וכשנמצא פוטר הקטן וסולק ממקומו, נמכּר בחצי־חינם, הוחלף בחצי שק תבן אם לא בקליפת־השום. ואז הובא אלינו הלה, הגדול (שרק שמו מימי קטנותו נשאר לו), ויהי לנו חמור גדול, מהולל בחצרות הבתים, ובפתחי הקיוסק לעת־ערב, בהאַסף העם לדון על כל הנכבד והחשוב. לא יצא זמן רב וכל עדייו של חמור, המתחייבים ממעמדו ומערכו נוספו עליו, אוכּף ושקיים ואפסר מצויץ, ומי יודע עד היכן היינו מגיעים בתפארת, לולא הקיץ הקץ, כעבור מה, על ימי החמורים ועונת האופנועים הגיעה, ולא יצאו ימים רבים ולאחי, אהה, כבר היה אופנוע, ישן בתחילה, וחדיש וכבד ונורא, בסופו.”

שאיפת הגדוּלה מביאה על האח את סופו כשהוא מתחרה ברכבת; ועוד לפני כן מביאה עליו כשלונות מפוארים פחות כגון "מעשה כביר שנגמר כעבור שלושה חודשים כשהשוק היה מלא ירקות וממולא בחלקת עשבים גבוהה מקומת אדם, בתירס לא נקלף, באשפת פלפלים רקבים ועגבניות ממוּיחוֹת, סלט לעורבים ולתני הלילה, ולמשיכת כתף דוחה, לאמור אַל תזכירו ואל תזכּרו… “ או לרכש האבטיחים הגרנדיוזי ש"בסופו היו כתריסר אבטיחים מושלכים בליל חשיכה אחד, ליל קטב מרירי, בעיווּי פנים ובבלימת אף מנשום, נישאים בבחילה להיזרק הרחק, להיקבר מהרה, לבל יצחינו בעיפושם כל חלקה טובה".

ג

עוד ראיה לחמוריתו מוצא יזהר בטבעת. “בלא טבעת, תדע אין חמור. לא יועילו לך הכתלים, הגג, הדלת, המנעול הכבד, אם טבעת אין לך. ואילו אם טבעת כאן הכל כאן. כמובן: זו הטבעת שאליה מרתקים את שרשרת אפסר־החמור, המלובש על ראשו ועל צווארו.” וד"ל.

ד.

חמור מסוג נוסף הוא שמעון, בן דודו של יזהר מצד אביו.

בניגוד ליחיעם, בן דודו מצד אימו, שכמו יזהר חי בעולם הספרים – שמעון הוא איש הקולנוע (ובאותם ימים הראינוע): “שמעון ידע דברים שאנחנו רק שמועה שמענו מרחוק. שהרי הוא מתל־אביכ הוא בא. והוא ראה סינימות בשבוע אחד כאשר אנחנו לא נראה בחצי שנה.” (סינימה=סרט).

וכשהוא רוכב על החמור הגדול גם הוא בעולם הגדולה והתפארת. הוא “גדול מן הגדול ההוא ומפואָר ממנו, בשבתו על אוכף החמור כאילו היה סוס אביר, כאילו היה אציל זרזיר מתניים; וכל גינוניו של שמעון, שם בשדרת האקציות, גם נשתנו לפיכך והיו כגון אלה: כולו עֶדנה מובלגת, אצילות וגבורה מתאַפּקת.”

ועוד מעט יכה שמעון מכה גדולה ברעים: “שטף דהרתו כחניבעל, כיוליוס קיסר, כג’ינגיסׁ־חאן, כצלאח אֶל־דין, או כאברהם שפירא – […] היכה שמעון באלפיו"

גם גדולת הנצחון הזה מתנפצת אל קרקע המציאות כששמעון נופל מן החמור ושובר את ידו. ואז באה ההכרה הכואבת כי הגדוּלה לא נועדה לו, וכמה שלא יהיה גדול – רק חמור גדול יהיה:

בחור נחמד וטוב שמעון, רק לא נולד לרכּב על חמורים. גם לא על חמור דמוי סוס, כאילו זה באמת סוס, כאילו הוא פרש מהולל. אפילו היה זה חמור מעוטר שקיים מופלאי צבעים וגדילים מתנפנפים ופניני זכוכית כחולה למזל – לא.”

והרע מכל הוא ההחמצה של הרגע בו יכול היה לזכות לקשב, לקשבן של זהבה ודוידה האהובות: “ כשהכל נגמר ושמעון חזר והופיע יום אחד […] וידו מגובסה לה ומצהירה בלבנה החגיגי, ושרוול אחד מרושל וריקן על חולצתו עד קנאָה וזהבה ענובת הצמות היתה שם, ודוידה ירוקת העיניים עמדה שם מוקפת דבּרנים, ועל לוח־המודעות שממול היו נשקפים כל השמות של שחקני הסינימה החשובים באותיות רבתי כל אלה נשתתקו אז אליו בבואו, והכל השיאו והביטו בו ובשרװלו הריק ובזהב רעמתו – ביראת כבוד מיוחדת, שכדאי לזכות ולנקוע למענה גם שתי ידיים ושתי רגליים – והיתה הרגשה גדולה וחשובה ומרוממת, ונכון היה וטוב להתחיל להרהר במיטב הדברים המהוללים, שהלכו הלוך וצוף מעלה מעלה, כראוי להם, קודם שיפתח שמעון ויתחיל בסיפור עלילותיו בכפר כשבּיתק את הרגע המיוחס הזה, בגסות לא תכופּר, אותו גזוזן שמן ומזיע, אשר פתח וקירקר בקולו המיושן, מימי אודיסה וקודם, ואמר כדרכו פזמונו האחד בנוסחו הקבוע: 'למי גזוז?' – כאילו הכל כבר ראינו, כאילו מעולם כבר היה כך, וכאילו אין שום חדש תחת השמש"

ה.

אז לא ללכת בגדולות? כמה חמור הוא השמח בחלקו?

יוסי רעי נסתפח לחבורה על גבי חמור שאין בו שום סימן גדולה שהוא, מחוץ לאוכף־קש גדול ויָשָן, שתיבנו השיפודי בּיצבץ דרך השק הבלה ורצע כל חלקה טובה בבשר ירכיו"

לא משמח ביותר, כנראה.

הנה יוסי, שום דבר. הכל כתמיד.”

לא רק לנצח לא שואפים הצמד הזה, יוסי וחמורו, עצם השתתפותם במירוץ נלעגת: “הרחק נותר הלה נפתל עם חמורו, שאחת גזר כי לא ירוץ ויעבור עליו מה וכי מתעב הוא מירוצים, תחרויות, מכות, צװיחות, והכל; וכי אם עוד יוסיפו להרגיזו הריהו פונה וחוזר ישר הביתה. אל אבוס בעליו!” “עכברו של יוסי […] עבר פשוט להליכה, כן, כשיוסי מערה עליו כל חמתו בקול צורח, בדרבּון עקבי סנדליו, בצליפות עקומות ונוקמות בשרשרת האפסר, ובחרפות שבושה לחזור עליהן, ואשר חמורו נפטר מכולן בעיקומי עכוזו לצדדין, בשימוטי ראשו לכאן ולכאן, עד עורר סכנה כי אמנם פתוח יפתח עתה בריצה – אלא שלכיוון ההפוך”

ו.

אבל אם חמור – אז חמור עד הסוף. ותמיד לכתוב נכון ו"לאמור נכון עד זוב דם", ובלי לוותר.

תמהני עד כמה אנשים צעירים מסוגלים לקרוא את המסופר, להבין אותו, ובפרט לקלוט את כל משחקי האסוציאציות שישנן בו – כיום כשחדלו ללמוד תנ"ך.

דווקא סיפור זה מצטיין בריכוז ובכמות הגדולה של מילים נדירות, יחידאיות שבו, ובהטיות סהרוריות של שמות ופעלים. מין התרסה כנגד אלו שקשה להם לקרוא סיפור של חמור.

תיבנו השיפודי’ (האוכף ממולא בתבן שגבעוליו מבצבצים מתוכו ודוקרים את ישבנו של הרוכב); מִסְבך רשתות העפאים’ (ענפים צעירים סבוכים זה בזה) ‘כידודי השמש’ (הבהקי השמש) ‘מטליפים’ ‘נטליף’ (ההליכה האופיינית לחמור, על טלפיו(רגליו)) ‘נֶקש’ (נקישת) שפלנים (כפופי ראש, מכונסי זנב) נבוּק ובקוּק (ריק ומרוקן) זרבובו (חטמו) עקודות פסי לובן (מוקפות בפסים לבנים) ליל קטב מרירי (לילה של שדים ורוחות [איוב]) קרבול (חומר חיטוי) חרורה (מחוררת) הערינו (שפכנו בנדיבות) תומר מקשה (צלמית של תמר) סינימות (סרטי קולנוע) צפורי נחמדי (באידיש: אינגלע פייגלע [וגם ביאליק]) גביניה (גבותיה) יבבת ניכפים (קולות שמשמיע אדם בהתקף פסיכוטי\ מחלת הנפילה) מדחפות (נדחף חזור והדחף) דלוע (דלעת) גזוזן (מוזג הגזוז בקיוסק) משציפם (גורם להם להעלות קצף) מטוייף (זרוע טיפות) לטאין חמקמקין (לטאות חומקות) רהטה (דהירה מתונה) באין מכלים (ללא התנגדות ועלבונות) חוטט (מחטט, בפראות) סילוּד (בחילה, אי־נעימות) אפסר (חלק מריתמת החמור) משעטים (שועטים) בוצין (סוג של קוץ) נפרעים (מקבלים מקדמה, “לוקחים פור"), מהוה בהוה (משומש, עייף, חסר תוקף) ערוד (‘זברה’) רכבותיו (הארכופים שלו) נתהלם (לקה בהלם) צבה (מתנפחת) איבזמו (רכס את האבזם) דרדקיו (תלמידיו הקטינים)

ז.

דהרות אבירים" כתוב ברוחם של "שלשה בסירה אחת" ו"מועדון הפיקוויקים" – הומור אנגלי. חלקים ממנו הם פרפרזה על קטעים מספרים אלה.

כך או כך – "דהרות אבירים" זרוע פנינים נפלאות. מרגישים איך נחה עליו הרוח כשכתב.

הנה אחדות.

גם חמור יכול לרוץ שם, כמובן, אם רק ירצה או אם רק היטב תזרזהו לרוץ, במדקרות מסמר ובחוד מקל ובקריאות מעוררות שונות, המתישות את הצועק יותר משמריצות את הנצעק ארך־האזניים.”

לא תוליך חמור שולל. עד מהרה יודע מבוהם זה כי כל הרעש אין בו שום הכרח מוכרח, וגם לרוץ אין שום הכרח, וכי אפשר פשוט גם לחדול ופשוט להלך כ’בני־אדם', הליכה שפויה כחום היום"

אותו בּרוש בודד, זה המדולדל התקוע שם, האל יודע לצורך איזו תכנית שנתבטלה, גלמוד וערירי בערבה (אם אך לא לחפצם של מליון השבלולים הלבנים, שנאחזו בקורתו השדופה, כניצלים ממימי המבול)”

חמור זה או אחר, משום מה, ואולי מעוצם ההמתנה ומגודש ההתרגשות, נטה לו פתאום צוואר ושלח ראש, בניגוד לכל הצפוי, וליחך לו איזו יבלית סרוחה ומטופשת אחת, שנראתה לו ירוקה קצת מיבלית אחרת, והרי זו מציאה גדולה והכרחית!”

השקיים הצבעוניים, אשר האבטיחים במעיהם, מתבדרים לצדדים, פקעת המשי שעל ראש בחיר דרדקיו של 'רבּנו הנבון' מתפרחת, והכל מופלא מאוד וחגיגי מאוד. (לו נזדמן עתה לכאן רבו הנבון, היה מבטל לאלתר כל דעותיו הקודמות, מוחק כחצי־תריסר 'בלתי־מספיקים', מזומנים לו עמו מראש, ורק נשטף הערצה לדמות מקסימה זו)”

כל קוער האדמה מלא שמים. כל השמים מלאים תכלת. והתכלת כולה שמש. והולכים לנו ומהלכים. ריח החמורים עולה. על מה מספרים כעת? היינו הך מה. למה כבר שותקים? היינו הך מה. חירות נרחבה ונרהבה. הפשוט ביותר צוהל ומצטהל. התמים ביותר, הנמשך ונמשך לו, ונמשך עוד ועוד, מלוא השמים ושמש מישור, ועוד הלאה. וככה. ועוד. ועוד.”

נוצחנו אבל גם ניצחנו

כך, זקוף קומה, מכריז צ. ש. ב"דואר היום", 24.4.1931 , בסקרו את משחק העונה – נבחרת המשטרה המצרית נגד נבחרת ירושלים: 1 – 0 (1 – 0) , בכדורגל, כמובן.
באפריל־מאי 1931 הגיעו לארץ קבוצות כדורגל מצריות אחדות לתחרויות כנגד "החשמונאים", אירגון ספורט מקומי ממנו הזדקק אירגון "המכבי".
הקבוצות המצריות לא היו קבוצות אורגניות, אלא קבוצות אד־הוק שהורכבו לשם התחרויות – נבחרות, אם תרצו, או "מורכבות" כפי שמכנה אותן דואר היום במקום אחר. את תיאור המשחק מקדימות המילים הללו:
"סוף סוף הגיעה אלינו אחת הקבוצות המצריות החזקות ביותר שחכינו לה בכליון עינים. יום השבת בתל אביב ויום הראשון בירושלים היו ימי חג לספורטאי ארץ־ישראל.
ההתאחדות הארץ־ישראלית לכדור־רגל, הצליחה אחרי עבודה מאומצת ומשא ומתן ממושך להזמין את טובי הקבוצות המצריות ולהעמיד ע"י כך למבחן יותר קשה את קבוצות המכבי שהתחרו בזמן האחרון רק בינן ולבין עצמן.
הפעם זכינו לראות שחקנים ממדרגה ראשונה שהשתתפו באולימפיאדות האחרונות בנבחרת המצרית ונחלו שם נצחונות גם על נבחרות מרכז אירופה (באולימפיאדה בפריס שבשנת 1924 נצחו את נבחרת הונגריה) ונתפרסמו פתאם בעולם הכדור־רגל.
ימי הביקור של הקבוצה המצרית השאירו רושם כל ימחה על אלפי המסתכלים מכל קצות הארץ. הצעירים שלנו למדו הרבה לא כ"כ בשטח המשחק כמו בעניני התנהגות ספורטיבית הגונה, המצרים כפי שנוכחנו הפעם ובבקור הקודם של מכללת קהיר הם אנשי ספורט נאמנים ובמשחקם העדין עשו רושם מצוין על קהל המסתכלים.
כבר שעה לפני המשחק נהרו המונים למגרש החשמונאים שבו שרר סדר מופתי, גם טריבונה חדשה חונכה למאורע ספורטיבי זה. בקהל הרבגוני נוכחו עשרות מהפקידות הממשלתית, קונסולים, באי כח כל האגודות הספורטיביות בירושלים ועד ההתאחדות הא”י לכדור־רגל, מאות ערבים ואנשי צבא. על הטריבונה נפנפו הדגלים: עברי. המצרי והבריטי.
הקבוצה המצרית נתקבלה בזמן הופעתה במחיאות כפים סוערות.”
בהמשך מפרט העיתון את גדולתם ורום־ערכם של אחדים מהשחקנים המצריים האורחים: “את סלים המגן מכירים מתוך הבקורות שנכתבו עליו בעתוני אירופה אחרי ששחק באולימפיאדה. […] עלי קף מגן קבוצת ”ארסנל" הצ'מפיון של מצרים עמד על הגובה הדרוש.” ועל השוער המצרי הוא אומר "בעל בעיטות משחררות שבשנים האחרונות לא ראינו דוגמתן בארץ, אותו הדבר בנוגע למשחק ראשו שבו הציל כדורים יריות תותח ממש קלועים לגובה.” והוא מוסיף: “ביצאם למגרש נדמה היה שאחד עשר ענקים יתחרו עם הקבוצה המעורבת שלנו שביניהם בחורים צעירים דלי־בשר"
"דואר היום" השתחרר זה עתה משליטת הימין הקיצוני והתנער מטורים כגון "מיומנו של פשיסטן" שבין יתר הנזקים שגרמו דירדרו את תפוצתו מכ 7000 עותקים ליום לכ1000 בלבד. הוא חזר מעריכתו (הפורמלית) של ז’בוטינסקי לידיו של איתמר בן־אב"י ועתה הוא שוב בסך הכל "עיתון יומי עממי מצויר". הקהל אליו הוא פונה הוא הקהל הבורגני בערים ובמושבות. אבל המורשת הז’בוטינסקאית עדיין ניכרת בו ובכתבה מופיעים משפטים כגון: “ההגנה הירושלמית בכללה עמדה איתן כקיר ברזל בפני המשחקים הזריזים של היריב.”
כעבור שבוע מופיעה קבוצה מצרית נוספת בארץ, וגם עליה מדווח "דואר היום" (1.5.1931):
"מיד אחרי שנבחרת המשטרה המצרית עזבה את ארצנו בנצחה בתוצאות מינימליות את הקבוצות העבריות ונחלה נצחון גדול על הנבחרת הארצית של המשטרה הבריטית, הגיעה אלינו נבחרת בתי הספר בקהיר. צריך אמנם לציין שרוב המשחקים הם משתתפים קבועים לנבחרת קהיר. ההתחרות הראשונה נערכה נגד מכבי תל אביב בשבת האחרונה.”
למחרת התחרתה הקבוצה נגד "החשמונאים" בירושלים: "שוער: ברגר. מגינים: צובנר, פידלר. רצים: גולדברג, לומק ומישקה. חלוצים: שמואל לוי, עובדיה לפקין, איצילה, גולדשטין, ונחמיה.”
תיאור המשחק (החליפו את "מעביר שער" הארכאי ב"מבקיע שער" העכשווי):
"אחרי ההתחלה מתקדמים החשמונאים, וגולדשטיין הוא הבועט ראשונה לשער המצרים. אולם מיד משתערים המצרים וברגר מוכיח כבר שהוא השוער היותר טוב בארץ. ברגע החמישי מעבירים המצרים את השער היחידי שלהם ע”י מוסטפה קמל. חלוצי המצרים אוחזים גם הלאה ברסן ההתקפה והמשחק מתנהל על חצי המגרש של הירושלמיים. גולדברג צובנר ופידלר הדפו אחורנית את החלוצים הזריזים של המצרים. כל הזמן של המחצית הראשונה מתנהלת מלחמה עקשנית בין ההגנה המקומית וחלוצי האורחים. ברוב המקרים הקשים נושא באחריות ההגנה ברגר שמלבד כשרונותיו הרבים היה לו גם יום מוצלח.
ברגע ה31 מתקדם האגף השמאלי של הירושלמיים. נחמיה מוסר לגולדשטין ממנו עובר הכדור לאיצילה הער הנמצא במקום הדרוש ומעביר שער גומלין שהיה גם האחרון במשחק. בינתיים היו ארבע בעיטות קרן לשתי הקבוצות אבל ללא כל תוצאות.
חלוצי הקבוצה האורחת שולטים גם הלאה על המגרש. ההגנה הירושלמית משקיע[ה] את כל כחותיה וברגר מראה נפלאות ממש. בקפיצה אומנותית מוריד הוא את הכדורים הקלועים לגובה כאילו היה טס באויר. הוא משתטח יפה גם בקבלו בעיטות נמוכות ומציל בכל מקרה של סכנה רצינית.
במחצית השניה […] חלוצי המצרים ניסו פעמים אחדות להתקדם אבל נעצר[ו]ה בהגנה העברית שעמדה איתן. רגעים לפני גמר המשחק מוריד ברגר כדור מעל רגל מוסטפה שהתכונן לבעוט צעדים אחדים לפני השער, אלמלא זריזותו של ברגר במקרה זה היו המצרים יוצאים גם כאן בנצחון.“ והעיתון מסכם: “התוצאות שבתל אביב וירושלים הוכיחו למצרים שאין להתיחס אלינו בביטול. בקבוצה נבחרת יכולים אנו לצאת גם בנצחון. […] במשחק שבין החשמונאים והמצרים היה ברגר הכי טוב על המגרש. אלמלא הוא היה נצחון המצרים בטוח. מעלותיו ידועות ומספיק שנגיד ששוער כמוהו לא היה בארץ ובקושי יכשירו כח דומה לו. […] המצרים היו ראויים אמנם לנצחון אבל ברגר עמד להם לשטן בזה.”
ומנגד מדווח שמעון סאמט, הוא ולא אחר, ב"דבר":
"הקבוצה הנבחרת מקהיר שביקרה השבת בת"א וניצחה את המכבי ב 4:3 (1:2) הציגה לפנינו שורת חלוצים שמזמן לא ראינו כמותה בארץ. טכניקה מופלאה, זריזות – אלה הם הקווים העיקריים המציינים את החמישיה המרכזית המלוכדת. משחק של טעם, הבנה מעולה ויופי חיצוני הראה המקשר השמאלי. במשחקו רב התוכן הצליח לרכז סביבו את ההתענינות הרבה של קהל האלפים. כמעט כל נגיעה בכדור, העמדתו והפעולה המשותפת בינו לבין הקיצוני השמאלי העידו עדות נאמנה, כי אכן לפנינו משחק רב כשרון. לא כן הגנת האורחים. בראשית המשחק לא הצליחה זו לעצור בעד ההתקפות התדירות של המכבים אשר ידעו יפה לנצל את חולשת היריב וכבשו כבר ברגע השני ע"י חרש שער ראשון. שגיאת המגינים בלטה ביחוד בזה שהתקדמו, ללא צורך, למרכז המגרש בהשאירם את שדה העונשין חפשי לגמרי לפני היריב התוקף. המכבים לא הזניחו את המוזנח מצד האורחים אלא המטירו יריות רחוקות וחדות מהמרכז או הרבו בהע[ברות]. אחת מהן הוכתרה בשביל המכבי ע”י ורשבסקי. רק לאחר זה הכירו האורחים, כי עליהם לאזור את חלציהם, שאם לא כן נשקפת להם סכנה גדולה. בפרט למדו דעת, כי יש לשמור – שמירה מעולה – את השער. וכן עשו. לאט לאט הם כובשים עמדה אחרי עמדה ועונים לתוקפי המכבי ביתר שאת ועוז – ברגע ה־29 הם כובשים שער ראשון לאחר שלשלת מסירות מופלאה ומרהיבת עין. להתלהבות מאות הערבים שנוכחו במגרש לא היה קץ. הקריאות ,,מרחה מרחה" הרעישו את הסביבה. כיבוש השער הוסיף אומץ. בשעה שהקבוצה הביתית התרכזה לשם שמירת הנצחון עבדו האורחים – עבודת פרך – כדי לכבוש שער שני ולסיים את המחצית הראשונה בתוצאות שוות, אך על אף הגברת הטמפו ודיוק במסירות לא השיגו מאומה והמחצית הראשונה נסתיימה ב־1:2 לטובת המכבי.
את כוחם וכשרונם הראו האורחים בהידור רב בראשית המחצית השניה של המשחק, בעברם להתקפה נמרצת שלא ידעה מעצור. ,,ביריית תותח" כבשו מיד את השער השני. במשך רבע שעה לחצו את המכבים והכריחום לוותר על נסיונות ההתקפה המסכנת את עמדתם ולתפוס עמדת הגנה עצמית בלבד. ברגע ה־15 מתפרצים פתאום תוקפי המכבי, עוברים בהצלחה את העוזרים וההגנה של היריב – ושער נצחון שלישי באמתחתם. המצרים משיבים מיד וברגעים מעטים אחרי זה מצליח אחד האורחים לכבוש ע”י מכת ראש מצויינת שער רביעי. מאז מכה לכאן, מכה לשם. אך ללא תוצאות ממשיות. ברגע ה־90 מסיימת שריקת השופט את ההתחרות בהעמידה את התוצאה הסופית על 3:4 לטובת הקבוצה האורחת שלוותה מהמגרש עד חדר ההלבשה בקריאות הידד מצד קהל הערבים הנלהב.”
ששים שנה אחרי המאורעות המסעירים הללו ישב אחד יזהר ס. לכתוב על אחר צהריים אחד בשלהי החופש הגדול של שנת 1931. הוא מספר, מזכרון, מה באמת מעניין את בן דודו שמעון, זה שלומד בגימנסיה הרצליה וגר בפינת הרצל בן־יהודה:
"קח את המורה שלי. קופץ שמעון נרגש, קח את רבנו הנבון הזה, מה הוא יודע בעולם, למה הביאו אותו עלינו, אני נשבע שהוא בחיים שלו לא היה בסינימה, וכמובן שלא במגרש הכדורגל, ולא שמע את השביעית של בטהובן ולא אכפת לו, ואפילו לא מבדיל בין ברטונוב ובין מסקין […] ואיזו טובׂה תצמח לו ממילוי מוחו בזיבורית הזו, או בשמות כל נהגי האוטובוסים של המעביר, כל מיני היאשה. גרישה וסאשה ההם, איש איש ומספר ריכבו שלו, או אם את הגול המכריע בין נציונל קהיר מצרים ובין מכבי תל אביב, לאחר שהשחקן המצרי לטיף בעט משלושים וחמישה מטר ולא החטיא, תקע אחד בנצי חרש או דוקא נודלמן, כי זה אכפת לו, או מי היה מאמין איך בחור מן הגימנסיה בלכתו הביתה בתוֹם שִממון כל הלימודים ההם, בוחר לו אבן קטנה אחת, באחד-העם פינת הרצל. מתחת הגימנסיה שכאילו המתינה לו, ומתחיל לבעֵט בה ולהדפּה לפניו, ממדרכה לכביש ומכביש למדרכה, בסגנון מיטב שחקני העולם. הולך ומבעט בה, מכדרר בה, תאוה לעיניים ואוי לנעלים, ובמסירות קצרות נמרצות ויפהפיות, ועד לשער השכנים ביהודה הלוי, שיהפוך לשער הבינלאומי ואליו, בדיוק רצחני, הוא מכניס גול בלתי ניתן להיעצר בידי שום שוער, ומקפיץ את ההמונים – […] די עם היהודים, טוען קמר המורד, להתחיל עם העברים. ולכדורגל אינו הולך המרדן הזה, שעשוע של המעמד המנצל הזורק לעם המנוצל לחם ושעשועים, כדי להסיח דעתו משאלות הסהר הפורה ומזרמי התעוררות העמים השמיים, […] לכן הולך שמעון בלעדיו שבת בשבת למגרש הכדורגל, תענוג לנפש, ושם הוא אחד מגדולי האסטרטגים למרות צעירותו, ואילו ראה אותו רבנו הנבון בגדולתו כאן, מסביר לכל דורש את ההבדל בין בעיטת חרטום הנעל ובין ההדחקה בצידה, עם רעיו שיש לו שם שיכורי כדורגל גם הם. אחד מכבי, ואחד זוהר, אחים תאומים, ואחד מוֹז, קצת מבוגר מהם, וכולם מחכים למוצא פיו של הידען בחכמת המערכה, ולציוניו הקולעים לגדולי השחקנים, גדולים כהאחים זליבנסקי, לייבלה ויענקלה, חברו קמר היה מקיא, ומורמים מעַם האחים פוליאקוב, והמוכשר כשֵד, נודלמן, חברו קמר היה מקיא, וייזכר לטוב הבחור היפה בהפועל שנקרא אמנון, והוא דווקא מרחובות, ובא מכל המרחקים כדי לנצח את הבורגנים, אבל את שער הכבוד במשחק כנגד מצרים, שנגמר בשלוש שתיים, לטובת מכבי, מי הבקיע, אם לא בן ציון המכונה בנצי, בנצי חרָש, וכל הכבוד, אבל מה כל אלה אם לא רק עפר ואפר, לעומת תפארת ישראל עמוד הימיני ופטיש החזק, השוער ברגר, לו יאתה תהילה, […]”
(ס. יזהר, צלהבים, 1993)
והרי לנו שוב ההבדל בין מסמכים בני התקופה וזכרון לאחר ששים שנה…                                     ולא אצא ידי חובתי אם לא אציין כי באותם גיליונות של דואר היום בהם סוקרו משחקי הקבוצות המצריות מופיעה גם מודעת פרסומת ל"המלאך הכחול" המככב גם הוא ב"צלהבים"

ba

 

פרידה

לש. במרחקים

כיוון שנאמר "נו, צריך לזוז” ידע חנן כי אפילו עודנו כאן חשוב הוא כאילו כבר פרש ואיננו עוד. ואף שידע כך ידע גם שאין זה נאה לדעת כך, וגם שאסור, לפי שבכך באמת מתחסל הכל. וחבל על השהות, בינתים־של־ארעי זה, שעודה בידיו ולא רק שאין להשמיטה באפס־יד, אלא שחייבת היא להיות יפה, יקרה, באמת, כזאת שנזכרים בה אחר־כך, ומתפרנסים ממנה – אולי לכן חייך כשאמר: ”חנה’לה – הכל אתי. את מוכנה?”.

"כן, חנן – ובוא לא נהיה עגומים!” כך פטפטה זו, צופה הרהוריו, בקול, ועונדת מטפחת ברודת־אודם על צמותיה, חולצתה לבנה, ומכנסיה הארוכים כחולים, והואיל והיה קר היו חיים פורחים בזרועותיה ונותנים בהן גוונים. ויתכן גם שכתפיים צרות כשלה, ילדותיות כאלה, כה טעונות רחמים וחדלות־ישע, יוגבהו בהעזה ובהשתדלות: "נכון, חנן? לא נפנה ראש לאחור!” – אמרה וחייכה גלויות עד כדי שנקוט בפני עצמו, כמה שוטה הוא, וכמה אין היא שוכחת דבר.

"ואת יודעת, חנה’לה" – פתח בהתלהבות של וידוי, והתכוון באמת לומר לה הפעם הרבה, דברים חשובים וחד־פעמיים, וכל־כך הביאה בו התרוממות, כוונה רצויה זו, וכליון־נפש – עד שתמוה שכל מה שמצא בפיו לא היה אלא: "לפעמים הרכבת מאחרת…” סר־טעם וזה הכל, נשאר כליון־הנפש בכליונו, ושוב פעם ידע כי החטיא.

"לפעמים…” מחייכת חנה’לה במאור־פנים, ובבת־אחת נודע כי לחנם כל דיבור־שהוא וכי היא יודעת הכל מאליה, וחשה הכל, היטב היטב – אח, אלהים, כמה הרבה הוא חייב לה! וצריך לגמול לה, להראות לה, לחטוף ולשכוח מיד דברים שונים ורבים, ולא לזכור אלא זאת בלבד שיש להשאירה, כשיסע, והיא מחייכת ושמחה וזוכרת אותו לטובה. ובלא להבחין כיצד ובאיזה קשר חזרה וירדה עליו הרגשה חריפה אחת, ואולי לא ירדה אלא שעדיין לא סרה מעליו עוד מעצם ההתחלה, מין הרגשה מופשטת כזו, שזכר כי מאותם הדברים היא שדוקא יש להם שם, ונלאה מדעת מהו שם מיוחד זה; וכן גם לאותו מזג המדובב עתה בתוך ההויה הכללית, גם לו בודאי קוראים כך או כך וצר שלא ידוע לא כך ולא כך. מין עצב. מין רחישה של כלייה. הנה: קו לפניך – מכאן יפה כל־כך, ומכאן אלהים יודע מה, תוגה כזאת, עגמה רבה, פרידה, נסיעה רחוקה, או כיוצא בזה, חנה’לה, כמה הוא אוהב אותה!

ובינתים כבר היו בוססים בעפר־הדרך, ומעבריהם שעות אחר הצהרים. זוהר רב מרצד לו בלב – חנה'לה יקרה, מה אפשר להגיד לה? למעלה היו עננים לבנוניים־חוורים וגבוהים מאד, וריחם, עד כמה שאפשר הדבר, כריח קלף עתיק ומשובח, ואולי אפילו כריח יקיצה בבוקר במטה לבנה. ואם להתבונן אל הפרדסים, המשובצים במשוכותיהם וגזורים שדרות ברושים, וכתמי־גגות אדומים הכא והתם, ובמרחק אותו מישור ברוך, כחלחל וירוק, הרוהט עד תומו מפרפר אל צהוב החולות שלשפת ים נעלם, אותו מרחב פתוח למרוץ, מרוץ רגשות והתלהבות, דהירה שוטפת של כל מה שיש בך תוסס – אם להתבונן אל הפרדסים הללו. הרי זה לדעת כי יש דבר עיקרי בתוך כל הדבר שלעולם לא ייוודע מהו, כן, ואף־על־פי־כן לא חבל על שום דבר, ואומץ רב יש, ונסיעה זו שעליו לנסוע, רק זו קצת לא מתאימה לכל. והמופלא ביותר הוא – איכה היה "קצת" זה לעיקר להכל!

"לא קר לך, חנה’לה? תראי כבר סתיו. ועוד מעט חורף, כך…" וכמעט כאילו אמר ואני לא אהיה כאן. צא וחשוב, בעוד מה תבוא הרכבת וכל זה ייעלם ולא יהיה קיים מי יודע עד מתי, מי יודע בכללמין סחרחורת קלה היא המונעת אותך מהתנהג כבן־חורין. ועד שתפוג עוטה הכל הילה פיוטית וגם מעין מרירות מיותרת.

"אתה זוכר את חורף אשתקד?” אומרת היא ומגע ידה גהה. אם זוכר הוא? הו חנה'לה. מתי ישובו עוד ימים כאלה. ימים וריח סתיו להם, ריח שלפני גשם. עולם מהר[הר]. צינת ארנים ממלמלים. ואיזו עדנה היתה. איזו עדנה ענוגה. ואיך הכל הבטיח הבטחות קסם. משהו יציב וודאי שהיה בתוך ערבוביה נעימה. תכופות הוחשו דפיקות הלב. ועדיין היתה מין אוות פריחה שכזו. מין בטחון־שבלב בתוך הבלימה. ואיך היו תקוות רבות והיו מדגדגות. וריחו של מעיל חם. מעיל חוּם חם. ריח ידוע ואפייני. כוח הוצק באדם ולא נודע עוד מה יעש בו. איך הצליחה חנה'לה זו בתפיפה אחת לגלות בו צליל אמת גנוז. נגעה ויצלצלו שבעת פעמוניו. כמה יכול הוא לספר עתה, הכל, הרבה, בגילוי לב מאד! – "אני אינני יודעת תקופה נאה מזו – ראה כאן, הכל, ושמה…" ולא עוד, אלא שבדברה נטלה ושילבה ידה שלה בזרועו ואיך אפשר שיהיה מישהו עמו ממש, יחד, [היש] למעלה מזה?

"ויכולנו ללכת כך לאטנו, לולא חיכתה הרכבת…” אמר דברים מיותרים [ולא] ראויים לו, הוא בתוכם שכתפיו רחבות הן. ותחת זאת, לו היה עמו לומר לה דברים יפים מעין: "חנה'לה, אל תשכחי לזמור את הגפנים, וכשאת עודרת את הכרובית שימי לב לתולעים, וזבל העופות יאסף בפחים, בפינה, ועוד עליך לגזם את הוורדים בבוא עתם, בגובה שלש עינים, חנה’לה, ומעל זו הפונה חוּצה”, משהו כזאת וכזאת, רציני, משקי, ממשי. והיו נפרדים בהבנה, בסיפוק שכל מה שאפשר היה לעשות בידיהם כבר עשו ונקיים הם למצפונם, והיו נושקים לשלום וחוזרים ומהרהרים אם לא נשכח פרט חשוב – ואילו עתה אין לו דבר לומר או לעשות, זולת מה שדואג הוא שלא תהא הפרידה מעמסה כי אם שעה יפה, נלהבת ומאושרה, באמת, נובעת מעצמה, שופעת ומזמרתברם, כמה נרגש הוא, נרגש יותר מדי. לעה לשונו, סורחים שרעפיו ורק הכרה אחת דיברה ברורות: הה, חבל! חבל מאד.

והרי דוקא צריך לדבר. כאילו רובץ עליו לומר דבר גואל. משהו חשוב. והכל נראה לא־מתאים לזמן הזה, פחות מדי, הן הכל, חזר ושקל בלבו, כל מה שנעשה עתה נרשם ונחרת ולא ישכח, ורבות־רבות תחזור־תפנה אל מה שמתהווה והולך עתה כאן. מה רבה האחריות וכמה אינו חפץ בה. והוסף על זה איזה "שמא" שמעיק, "שמא" אחד גדול וכבד: מה יהיה אחר כך, מה יהיה, מה?

"כן, חנן, היה נפלא ללכת ככה הלאה יחד. תמיד. ועוד נלך, חנן, מה? הרבה. כי אני אוהבת לבוסס כך בחול, ידי בתוך זרועך, יום סתיו נאה. אתה מהרהר מי־יודע מה, ואני רק נשענת והולכת שלווה, בטוחה ונחה. נכון שטוב ככה, חנן?”

חה־חה, חנה’לה. בודאי. נכון”. ועוד הוסיף ושח שכל עוד נח אור על העצים תהא הדרך נמשכת לה תהא לה השעה ארוכה, עד שיפוזו זהרורים או מעין כך, לולא עדות אזניו שלא היה כלול בה אלא "נכון, חנה’לה, בודאי״ במלמול קל שאפשר אמנם לפרשו בכה או בכה, ובחיוך המתאמר להבטיח רבות, וכל כך משום שראה פתאום כיצד תחזור לה זו לבדה, כשהוא יסע. הידעת הרגשה זו לחזור לבד הביתה לאחר שנסעה הרכבת? כל מה שרואים עתה רואים גם בדרך חזרה. אקליפטוסים אלה. אדמה חרושה זו, הבתים שבמרחק, ודברים רבים ואחרים לא יחמיצו שעתם ויכריזו על מציאותם האפורה ויקיפו, ואין מפלט. זו המועקה של החוזר לבדד, של לבד. ורק אל יאחזהו עתה מורך־לב, ושלא ידביק בה מורך מגונה זה: "לא קר לך, חנה'לה? לפנות ערב יהיה קר!”

חכה, עוד רחוק הערב. שעתנו לפנינו. שמת לב, חנן, כמה יפה עמוד־עשן זה, שם, הלאה, מעבר לפרדסים?” כך, האין זאת? ואסור להרפות מזה, לא להרפות. למתוח הרבה הרגעה רופסת זו, שיהיה יפה, יפה באמת. ועם זה מין מדרון הוא הכרוי לרגליו. אם תפסק מנגינה זו שבו – יתמוטט הכל. בוודאי. עוד רחוק הערב. ונראה לו משום מה, כאילו הוא מתחיל מתפצל ומתפלג לחלקים רבים, וזה שבזרועו חנה'לה הוא רק אחד מהם ויש אחר ובלבו צער סתום, ועוד אחר שמתרחק ונוסע ברכבת, ועמו מסתחפת הקרקע, ועוד אחד שאיננו מרוצה, מאד אינו מרוצה, והרבה חלקיקים זעירים שמי ימנה מספרם ויאזין לקולם – ואולי אין טוב מאשר לקפוץ ולהיות כבר מעבר לכל הדברים, לאחר הכל, או להציע לה לחנה'לה – בואי, נברח… "יש לנו עוד ‘המון’ זמן, בוא, חנן, נשב כאן קצת”.

וכשישבו ידע חנן כי מחובתו לומר לה לחנה'לה דבר מסוים אחד, וכי גם אמר לא יאמר דבר זה, פשוט מפני שאינו יודע מה. צריך להמנע, לפחות, מדברי סרק, ודברים אחרים אינם מזדמנים כלל לשפתיו. "חנה'לה. את יודעת, המטפחת הזאת נפלאה לך!” אמר והצטחק וזו נענתה כי "מטפחת ישנה זו!”… והרי יודע אתה כי יש בה בחנה'לה הרבה אמת, לא סתם אמת, אלא כזו שאתה נכסף אליה, אמת בלי חכמות, משום־מה ואולי משום כך צץ בו דוקא אווּי נתעב לקנטר אותה, להתגרות בה על לא עול בכפיה, כאילו היא האשמה, ומאידך היה רוצה לפעור פה ולפייט, אחת אפיים, פעם על כל הפעמים, ואינו אלא מצית סיגריה ושם לבו לגפרור עד שיכבה. זאת לא זאת. בכך אתה בטוח. זאת לא זאת. ומה, לכל הרוחות, מהו הדבר האמיתי? שומע אתה מחובך רננה רבה, וגם עליצות רבה, זוך רטוב־תום כזה וכזה, ומפעם במוחש מבפנים ואתה מנסה וגם מחבר מלים המצטרפות גם הן, שלא מן הענין, לחספוס מסורבל, מין פולחן מוזר ועייף ש"צר לי, אדוני, צר לי עד מוות" חוזר בו, מתפלא מאד, מה ענינו של ,אדוני’ הלז לכאן ואם אין כל זה פשוט לזות שפתים וטפשות בלבד, "הכל היום מתאים לך כל כך, חנה'לה, יום נאה כזה".

ואף־על־פי־כן כאילו חוצץ ביניהם דוק, לפי שהוא עצמו מפולג ולא כל חלקיו יושבים בזה על התלוליות שבצד הדרך, בצדה של חנה’לה. דוק חשאי, דק מאד, מעין עשן, עשן סיגריות, עשן קטרים, מרחקים מרחקים והוא נוסע, והפעם גדול ורב ה"שמא", אותו ״שמא״ שאין מפלט ממנו בנסיעות האלה. "שמא" או "מי יודע" או "לפעמים" או כיוצא באלה. "אצלנו במחנה” פתח, וחנה'לה עיכבה: "עזוב, חנן, היום אתה אצל חנה'לה, לא לשכוח”. אפס כי, כנראה, נוּגעה גם היא בטפילים אחדים, שכן מדוע מנפחת היא שפתיה, כמי שקוראה דבר סמוי משיפולי המערב החלקים־בוהקים. ״לא לא, מה עלה בדעתך, חנונֶת?” ובתוך שחבק כף ידה הטובה, זו שאפשר לאמר עליה אלף דברים שברננה, ידע כי יש טעות גדולה בתוך כל הרבה הדברים, טעות מרה וברורה. ועוד יותר ברור ידע כי שוב פעם אינו יודע לקרוא לטעות זו בשם, או לפקוח עיני זולתו עליה. והכל הכל אינו אלא כרכור בטל סביב טעות זו, והכל לחנם, לחנם.

"פעם, בערב, הסתלקנו לנו והדלקנו מדורה בחורשה אחת. על אבנים מסביב רבצנו ושברנו ענפים קטנים. היה מצב־רוח קצת הפקרי וטקסי קצת. אחד שפת קנקן לבשל קהוה. ומישהו פתח בשריקה. ו’בדיוק’ היה שם אחר שידע לענות 'קול־שני', ושרקו להם. סלסלו קצת. אחד הרבה בקישוטים, וחברו לא יכול להמשיך כי חייך מופתע והשתדל והפתיע אף הוא באמצאה חריפה. היה לבבי מאד. ולילה מאד. את יודעת איך זה. והכל היה אסור. אסור היה להסתלק. אסור היה להעלות אש. הכל היה אסור. והיה טוב מאד. ושתינו. בספלים קטנים כדין. אחד דאג גם לזה. לגמנו כמקובל בשאיבות רועשות. והיינו פרחחים כדי שלא נתפס לרגשנות. והיתה רגשנות בכל זאת. אמר אחד"שבור שם ענף, אתה”. – ואחר העיר: "מה הענינים, שם?” ומן החושך ענו לו דבר של לא־כלום, של סתם, של לא־רגשנות רגשנית. ולילה, לילהמה זה שייך הנה, חנה’לה? יש, כנראה, משהו ששייך. אבל לא חשוב. איך זה, לא צריך לזוז? נראה גם שעוד היום גדול, וגם שכבר נעשה מאוחר מאד” –

״אח, אומרת חנה'לה, מעולם עוד לא סיפרת זאת.” – ”מה לא ספרתי?” – "נדמה, טענת תמיד, ששעמום וחולין אינם פוסקים שם”. – "שם? למה שם? שם יש הכל. כמו כאן. אינני יודע להסביר לך איך זה שם ואיך זה כאן. אפילו אם ארצה. מיד כשאתה נוסע שמה אתה פושט משהו, ולובש משהו. וגם מחביא משהו, משהו זעיר, לשעת־הדחק כנראה, ודוקא אותו זה שנראה שם חשוב מכל, כאן אינך יודע בכלל מהו, מהו "אותו־זה”, שנראה עיקרי ויסודי כל־כך. אבל, חנה'לה, אין בכך כלום. בואי נדבר עליך, עלעל מה נדבר. חנה'לה ?” – ״חנן למה אתה חושש?” – ,,חושש? מי זה אומר, חנה'לה? רק מוזר, חנה'לה, כשאני בודק עצמי, מסופקני אם תביני, איני צד ב[…] אלא דיבור חוזר אחד: ‘שיגמר כבר הכל מהר’! אפשר, אני חושב, אפשר שכבר מאוחר. אפשר ואם גם היו נותנים לי כעת לא לנסוע הייתי נוסע בכל זאת. לנסוע לא טוב וגם להשאר ככה לא טוב. – מה איפוא?” – אח. כל הפלפול הזה – מה רוצים ממנו לעזאזל! – "ומה, חנן, לו נסעתי אתך?” – "חה־חה, שאלה! חנה'לה שלי!” ולאמיתו של דברהלא אין זה מסע־משפחה! לא. משהו אחר יש כאן. משהו שמתרחש רק בו, טוב ורע, רק בתחומיו של עצמו, ודבר אחד, שאינו יודע מהו, אבל דבר חשוב, יהיה נעדר, וחבל אם יעדרמשמע כך צריך להיות, ופרידה חייבת להיותובלי דעת בדיוק ידע בבירור כי ככה זה. – ובכלל זה מסובך מדי, אף שלכאורה נראה פשוט, היא לא תבין, איש לא יבין, ולא לפי כוחו להסביר ולמי זה נחוץ, למי?

והרי זה מגוחך. חנה'לה על ידו והוא מחמיץ רגעים יקרים ומבזבזם לפילוסופיה, לדברי הבל, תחת לשקוע כולו בה, שבעוד־מה תהא מעבר השג־יד ואולי גםלא חשוב, הלאה – מה לעשות כדי להצהיל רוח? למי יש צורך בניתוחים הדקים הללו, החיטוטים הנאצלים, כזב בואש? הבה שעה יפה, קלה, בהירה ומחייכת. אין הוא בא לטעון כסילותו הכבדה על כתפיה שלה, כתפים מחוטבות אלה, כתפי איילה גמישה. וכשרחשו מלים על שפתיו היו אלה בכל זאת מלים של שיר לא־קרוא, ממילא, מאליהן דחקו והציבו עצמן, יתום אצל יתום, בשורות שותקות, בתוך חלל טעון הדים, ובעוד קולו הממשי היה אומר: ואנחנו נסע יחד למקום שלבנו חפץ, איש לא יאמר לאן, איש לא יאמר מה, נכון, חנה'לה?” היה אותו קול לא־ממשי עונה ואומר ככה:

אני לעולם לא אגיע אל המקומות שלי.

מעבר כל ההרים עוד יש הרים אחרים.

נקל לשיר בשירים, נקל לומר דברים

ולהיות כה צר, כה צר, עד מות.

ומיד גם נזדמנה פקעת חדשה של מלים, ולא היו אלה אלא הד זעום לדוד רותח הרבה יותר ממה שאפשר לחשוב. הרבה יותר מסוכן משיש לשער, צעקני, פרוע, ובקושי אפשר להבליג:

הה, החלומות, ערפלי אוילות.

הוי מה־בכך, מה־בכך, כמה זה לא־כלום.

מי עוד ישיאני. מי יקסום לי אמונה?

צר לי, אחים, צר לי עד מוות.

ועתה סתם, בדיבור רגיל וברציפות קודחת: יום יום לשכוח, יום יום ללכת לישון. ולהסתובב. אחת הנה ואחת שמה. ותמיד כך. איני חפץ עוד. די! איני רוצה. ושוב הסיום הרגיל: צר לי, אדוני, צר לי עד מות.

הסב חנן ראשו וחפז והטיל הסיגריה עם גלילי עשן וגם שחק ואמר: "ועוד כאן על גבעה זו עצמה כלניות, כלניות לרוב, את זוכרת חנה’לה?”

"אז? כן, כמה הייתי סמוקה אותו יום, ועוד הוספתי והסמקתי, ולא ידעתי מה יהיה עלי, ולך היה כל זה מהתלה עליזה”… – ”ובכל זאת, ימים יפים היו, היה חופש, היתה קלות תנועה, היה לך חלק בכל, והרבה בטחון!” – ואילו היה בטוח שאחר כך, בשעת הנסיעה, או לאחריה, כשיגיעו למקום שיגיעו, יוכל להתכווץ ולהיות יחידי ולאצור משהו יקר אל לבו – ומאידך ברור שדוקא היה יהיו רבים עמו, ורעוש ירעשו, ויהיו מעלים עשן ודברים קולניים, ופלוני ישיר, וישירו עמו, וכך טוב הרבה יותר.

ושוב פעם מהלכים וגם התרמיל הגדוש שתלוי ויושב על הכתפיים כראוי, במקומו הנכון, גם הוא היה אומר כי אי אפשר שיהיו הדברים אחרת ממה שיש, לפי שהם ישנם כמו שהם; וחנה’לה אם ככה חשבה או אחרת, מכל מקום אמרה: "חנן, זו כבר פעם שניה נראה לי היום כאילו תמיד היינו ככה מהלכים לנו, לא?” וחנן צוחק: אותו רגע – ידע בהתלהבות כי מה שמצוי בין שניהם אינו אויר, או משהו, אלא ממש אהבה, פשוטו כמשמעו: אזנו הימנית שלו מכאן ואזנה השמאלית שלה מכאן טובלות בתוך שלולית זורמת של אהבה, וכל חלל האויר הזה שביניהם, ואולי עוד גם זה שמעבריהם, אינו אלא אהבה, והם השנים חופים הם, או מיצרים, לאגם של אהבה השט וזע, מפליג ונע עמם בלכתם, או אולי נסרח אחריהם כשובל, כתלמי בעבועי הקצף שלאחר ספינה מהירה מה? אל־אלהים, – דברים שכאלה!

יש גבעות מגבעות שונות. יש גבעות עוטות ירק, ויש גבעות קורקר חווריניות, גבעות חשופות ומטולאות, אבל יש גם גבעות אדומות, חול־חומר אדום, עדין, עוטה כלימה ושר כל־כך הרבה, ער לכל מגע אור וצל, נפעם בגוני חום בבוא הגשם, נלהב בגוני סומק בבוא השמש, ופורץ בחדוה כשהוא חרוש, ומנדב לכל רוח השראת זוהר, וביד קלה פורט על נימים כמוסות ונבחרות, וכשיש וגפנים מלבלבות בו שורות שורות, או כשפרדס באבו, לאחר השקאה, נושא שלום בו בהנע עלים גדולים ומדובבים מעל כל גזע דק בגומתו או כשכתמי שמשות של סביונים ודגשי צבעונים מסולסלי טרפים לעתות החורף עוקד ומנקדים שטחו הנדיב – וקורא לכל אדם, שנפשו נכונה בו, להיות טוב ופשוט ומאושר, או להבליג על כל מה שמדאיג, ולהיות צופה הלאה, בבטחון שלפחות אמת אחת באמת אמת היא; הנה כך היא אדמה אדומה זו, שבשיפוליה מלחיתים האקליפטוסים, אותם אילנות הפורצים וחוזרים מגדמתם, וחליפתם ממצבת סדנם הכרות בעתרת צמיחה ירוקה־אדמדמה וריחנית כל־כך, שיש צורך בלב־ברזל כדי שלא ללעוס כל עלי־לבלובם הענוגים, בשר־תינוקות זה, הרוחש על שרביטים צחי־קליפההנה כך היא חנה’לה זו, שכל כך היא סמוקה ושכל כך מתעבה החייץ בינו לבינה, למרות כל מה שמובן מאליו, להרבות בתוגה בלי פשר ולצעף הכל במסתורין, תחת ללכת בפשטות על אדמה אדמונית, ממנה קורץ אדם ולהחזיק נערה נאה בידיך ולהודות ולברך על שכל־כך גמל עמך האל.

– “אני מדברת ואתה אינך שומע" – מוכיחה חנה’לה – "אבל, חנן, חייך לפחות כשאני מצחיקה אותך ככה". – "נזכרתי בימים רחוקים, את אינך יודעת איך באביב, כשהיינו ילדים, יצאנו ללקט חיפושיות בכרמי השקדים – היו אז שקדים לרוב וכבר נעקרו, (כשהיו פורחים היו ענני גונים נטושים בארץ) – שוטטנו והטלנו לקופסא חיפושיות כאלה, שחורות עם נקודות לבנות וגם השתכרנו: כל שבע בגרוש! ועל קילוף השקדים שמעת? ומהו ריח של שקדים קלופים, וטעם בוסר־שקדים חלבי, וגוני קליפות השקדים, כולם גונים של סתיו, והגמלים שהביאו שקים, ואיך היינו רבים על שק שקדים שקליפתם הצטמקה ונוחה להקלף, כאן כבר קבלנו שלושה גרוש הפח ואחר כך היו קולים אותם בחפירה, סלים גדולים, בעשן של גפרית”… – ”כן?” – "כן, בחיי, – לא ידענו אז כמה זה יפה…” ובבת אחת הבשילה בו הרגשה כי אינו הולך אלא מובילים אותו למקום שהוא. באנסו, בעל־כרחו. ולו יהי גם במקל־נועם. שכן רצונו של אדם במה הוא נמדד? – דוקא בכוחו לומר: לאו. ו’לאו’ זה אינו בכוחו עתה, כלל לא. הלוך ילך. ויפרד. ויסע. וחבל. חבל מאוד. ורמאות יש בכל זה – שכן לכאורה הנה הוא אץ אל הרכבת, ולמעשה מובילים אותו ואין ברירה. לא.

ועוד ידע חנן כי עתה הנה הגיע הזמן. ושאם לא יגיד עתה מה שצריך לומר – לא יאמרו עוד הדברים. וכי על כן חייב הוא לשקול מהר בלבו ולהכריע בחפזון מהו עיקר גדול זה שנטל עליו לבקוע להאמר ולגאול: להגיד, להגיד, לומר לה. כל מה שאתה אומר עכשיו נחרת ונשמר. ומשום־מה אי־אפשר לעשות משהו אחר אלא דווקא להגיד דבר גדול ופודה זה. וכשהוא מפשפש בכל מה שעמו, יבוא עליו מה אם ידע מה יבוקש ממנו, והיכן דיבור פלא זה מצוי, ומה טיבו של זה מעיקרו. אילו היה כאן מישהו שאפשר ליטול ממנו עצה מה יש לעשות כאןואולי במקום כל זה רק לבכות בפשטות. לבכות ולבכות… – ”מה רציתי לומר? אני, חנה'לה, דומני, הייתי מוכן להרכיב אותך על כתפי וללכת ככה עד שם – מה, חנה’לה?” ובכלל, מה היא מחייכת לה זו, הלא הוא נוסע, לכל הרוחות, נוסע או לא נוסע? ואם נוסע – הרי היא שתבכה לה. שתבכה!… – ואם ככה חשה לה חנה'לה או אחרת, מכל מקום אמרה: יש לך אמצאות! אולי להיפך: טפס אתה וילקוטך עם המעיל הגדול, ואני אדהר תחתיכם!..” ושוב פעם הזכיר לו זה כמה שוטה הוא, וגם הקניטו כמה אינה שוכחת דבר. ואם לא הוא, וגם היא לא – חבל שאין מישהו אחר בזה להרביץ בו נאמנות!

צמצמה חנה'לה שפתיה ושרקה משהו, וצדדה אליו מבט עליז: ״הזוכר אתה מניין זה?” קימט גבותיו ונסה להמשיך – ,,מוכר לי. ואיני יודע.” – לא חשוב", חזרה והשפילה ריסיה והמשיכה לה בשריקה. וכמצוי בעתים כאלה קמו גם ניצבו בו ארבע מחשבות בבת־אחת, והגה באחת: ‘מדוע מסכימה היא להתהלך באורך־רוח ובחיבה עם נודניק כמוהו', ובאחרת: ,מה לי ולה – ומה איכפת לי מה שתחשוב בלבה’, ועוד היתה אחת: ,חנה'לה רחימאית, טובה שכזאת, למה לה כל הצרה הזאת!', ובאחרת: ,יתכן מאד שכשיסע תנשום לה זו לרווחה ותטפף לה הביתה מעדנות’ – והדברים, כנהוג, צריכים עיון, אלא שבינתים תלשה לה חנה'לה מהאקליפטוס הראשון ענף קט ומרטה עליו, והיתה הולכת ומתזזת בו, חותכת בחלל ומשכשכת בגלים סמויים, והיתה היא ומקלה חוג אחד וחנן מחוץ לו, עד שפסקה משרוק, וגם שרביטה הפוחז נעצר ופנתה אליו בקול של אמא הנוזפת בתינוק סורר: "חנן!” ולא היתה לו כל ברירה במחילה אלא לבלוע ולהיות נזוף ולפטפט עליזות "חנה’לה!” ולדעת ברורות שהנה זה הדבר, אותו דבר עצמו שקודם נלאה מהשיגו, שקצרה ידו מכנותו בשם, אינו אלא פשוט: רגעים שאינם חוזרים. והואיל וכך הרי שאין מה לומר – ורק היה תמוה שזהו הכל.

נשם לרווחה ופנה אליה: “הייתי יכול לגלגל שעות מרובות בסיפורים על השקדים, ועל הכרמים, ועל הפרדסים, ועל עצי־התות ועוד ועוד, אלא שאלה הם כבר דברים רחוקים”… – ”כשאתה מספר על ימים רחוקים – אינך מתכוון לומר שכבר עברו־חלפו הימים הטובים, כי הרי אין זה נכון, חנן”. – ,,בודאי לא! אז חנה'לה עוד לא היתה – וכן גם כמובן, לא היה מה שעוד עתיד לבוא אחרי כן! מה? חה־חה!” וכשהיה הכל כך קפצה וירדה עליו עצבת מכל העברים. אותה עצבת שלמה שאין בה כלום אלא עצבת אחת. אפשר שהיא פחד מפני משהו, אפשר אינה אלא חולשה, ואפשר כל אלה יחד, וגם אפשר לא אחד מאלה, אלא עצבת גדולה אחת. מה לומר? אין חשק לומר. אין חשק להתנצל, אין חשק להסביר, ולא להיות בדד, ולא להיות עם מישהו, ולא כלום, אלא עצבת גדולה אחת. מתחילה רומזות חולפות סמרמורות של עוית. בשורות שאפשר לפרשן בכה או בכה. ואדם נעשה חסר־חשק, אחוז תיפלות, ואחר־כך, במציצה דורסנית, טפח מעל הקיבה, תוקפת הרגשה של התרוקנות, ומיד יענו בלב תפיפות כבחלל־ריק, וכל תפיפה אומרת בגוועה: בזבוז, בזבוז, בזבוז. ודרך כל עורקי הדם מתפשט שיתוק פנימי של האמונה. עד שאין אתה מאמין עוד בכלום. אינך חפץ בכלום. אלה ההרגלים הידועים, שהם הקשר בין אדם לבין הכל, – חדלים, כטלפון שניתק, והכל מעברים פושט ונעשה מוקשה, מסופק, חסר משקל, ולא שייך, והרבה אימה מתקשרת עד שרק בהתאמצות אפשר להציל הגה: זאת לא זאת, אח, אלוהים גדולים. ושתיקה גדולה וחשוקה באה ומליטה הכל ואוטמת, והרגלים נעות לחוד, והידים נעות לחוד והתרמיל פורח יושב היכן־שהוא, אבד הקשר בין הכל, התפרק האדם, צעיף עלטה ירד. ועצבת גדולה, עצבת שלמה אחת.

וחנה'לה, אותה חנה'לה נאה וטובה שעל ראשה מטפחת ברודת־אודם, נגעה בו לאמר: "במה אתה מהרהר, חנן? – נלפת הלה, אץ לחזור ולצוף על שוא גליו של עצמו ואומר: ״שטויות, אח, מה!” כי ברור: בשביל עצבת צריך שתהיה זכות, לאו כל אדם זכאי, והוא אין בידו זכות זו. אין לו מה לתבוע, שותק, ואינו צועק על קיפוחים, אחד מרבים, אחד כמו כולם. ואין זה כלל נורא. ולא רק משום שממש כך מתרחש בעולם למיליונים, וגם גרוע מזה, והרבה יותר גרוע; לא רק משום כך, אלא אולי משום שאחרי הכל גם שם לא נורא. ואפשר להיות שם, ורק אלה הרגעים הטיפשיים קשים, ואחר־כך יהיה הכל בדיעבד, הכל שריר, עובדה רגילה ומתרחשת כדרכה, ואפילו עד כדי לשכוח מה שנשאר כאן. ומכל מקום אין בידו כל זכות וכל יתרון. אין הוא מוסר נפשו, אף לא נמשך בשרשרת אל פאתי צלמות, ולא כלום. אלא מה? – דא עקא: אלא מה! – "עוד מעט נגיע”.

"כן, מיד נגיע”, נשאה חנה'לה עינים שהרהור אחד עוד לא הונס מהן כל צרכו: "הנה כבר מכל העברים באים אל התחנה”. כל־כך קרובה היא אליו. כל־כך מובנה. אותו חיץ מפסיק נשר, כנראה, התנדף לו אי־כך. האם אמר משהו של גנאי, הפלט דבר אוולת? – חנה'לה מסכנה, מה פשעה אם הוא כזה? "אינני יודע, חנה'לה, אם לך טוב אתי כמו שלי טוב אתך!”… – וזו קרצה ונענתה: "אתה מנסה לחזור בתשובהיפה, כבר הגיעה שעתך"… – "אל תביאי בחשבון אם דברתי הבל – הלא את יודעת”… – "כן זה תמיד קל לאמר כך –אלא שאני בכלל אינני עושה חשבונות ולא אביא בהם כלום”. – נראה לו כאילו בינתים נשתנה בו הכל מעיקרו, ואדם אחר פוסע בנעליו, לא דומה בכלום לזה שהיה קודם, עד שיתכן באמת כי זה כבר הסוף, ושהכל כבר נאמר, ושאולי טוב לפנות אליה ולאמר: – חנה'לה, עד כאן. נשקיני לשלום וחזרי. הבה נפרד יפה בטרם נהיה שוטיםועודו מהרהר ככה כבר ידע כי עוד נפנף ינפנף לה מבעד לחלון הרכבת והחזר יחזיר ראשו עד העלמה, עד העלם חוג אוירה, עד העלם מקומה.

וכשנזכר איך היו פעמים צהובים זה לזה, תמה מאד איך יכול היה להתפס לכך, ושיער כי בודאי הוא היה פוטר־הריב. איזה מדנים טפשיים ומיותרים! עפר הוא לכפות רגליה. הכל חייב הוא ללקט, ועוד שהות בידו, לשטוח ולכפר פניה. אלא שבחפץ לב היה מביאה דוקא עתה לדמעות, שתבכה ותבכה, – אולי ירווח לו. חלל עצום של "מי־יודע־מה" ממתין וצפוי לו מכאן ולהבא, ורוצה הוא שיהיה משהו בטוח וקיים בידיו. ,,חנה'לה, לא שכחתי כלום בבית?” אמר, וידע כי נוסע הוא הרחק כל כך שאפילו אם שכח דבר יקר ביותר, איש לא יחזיר לו ולא ישיב לו את שכחתו. ואולי גם בכללומקומו לא יכירנו עודומיד גחך כי אין אלה אלא מליצות נהוגות בשעה זו.

מעתה כבר היו אצל התחנה ועוד מעט יתערבו בקהל. חיילים, נשים ואנשים וטף שנעו ונדו והתלקטו לקבוצות על הרציף ועל גבי אותם הפסים המוליכים מזה והלאה, ועד שיהיו אלה הפסים נכבדים מכל ומרכז הכל, דרכו עליהם לפי שעה בזלזול גמור. יש בפרידה מין דבר: "בטחון שבפרידה”, בטחון שגזירה היא שאין להמלט, אלא שעד שעת הנסיעה ממש יש עוד בטחון אחד כי אפשר ועוד תמנע הנסיעה ותבָּטל. "ותיכף נפגוש מכרים”, אמר, וכאילו אמר: מעתה כבר רחקנו, ואין מה להסתיר עוד. "ותראה לי, חנן, את אלה שתמיד אתה מספר עליהם מעשיות” – כמה עוז יצוק בה בילדה זו תמיד לדבר אל הענין, לראות את צד האור, למצוא את המבדח שבמצב ביש. ואמנם שם הנה ניצב לו יוסף. חברו של חנן, אותו שעליו סיפר כך וכך. כדאי מאד להביא לפניו את חנה’לה כדי שיראנה וידע ויזכור, ויותר כדאי להפנות אליו גב ולהתכחש לו, כדי שלא יראה ולא ידע ולא יכנס לתחומו. נפנה ושחק אל חנה'לה שלו – משל כאילו אמר: זהו יוסף שצריך, כביכול, להיות לי שם במקומך – זה, כביכול, שם, מתחרך הוא: מצחיק, מה!

וכבר היו בקרבתם כמה נשים נרגשות, ופלונית זאת היתה מקנחת חטמה אין־אונים ובציבור כולו הושלכה רטינת התרגשות, רצו הלום ואילך, קרטעו תחתיהם מרגל אל רגל, והיה האויר מעובה. זו שכאן בודאי אֵם היא. אמא מסכנה. ושם היא אשה מחייכת באומץ, ולבה בל־עמה. ותינוק רכוב לו על כתפי אבא ועדיין אינו יודע היאך זה יגמר. רחמים רחמים. אנשים טובים, בשלמה כל הצער? ויש גם כאלה שבאו בגפם, ערירים עמדו ועישנו להם והבעה מעורבת מאד על פרצופם. ומבחינה אחת אולי טוב להם שנוסעים, ואינם משאירים אחריהם כלום. הרי זה משא כבד, ענין זה של פירוק נפש מנפש, זה שצריך להותיר את השני רחוק, זה שצריך להשאר בלעדיו. וככל שצריך להפרד מאנשים, רבים – כן תרבינה הצלקות. אלא, שמשום־מה, למרות ההגיון הזה הברור לכאורה, הללו שעישנו בדד, בחיוך נלוז, היו סגורים, כנראה, כי דוקא להם צר, וגורלם הֵמר להם. ובאמת, אילו היה כמוהם נשמה ערטילאית, האם לא היה קל יותר, להשאיר הכל, טוב ורע, רק לעצמו ואחר לא ישא לשוא בשלו?

וכאן התגנב חשש אבסורדי שעוד מעט לא יהיה מה לדבר. וצריך למצוא משהו לדבר. ואסור שאפילו רגע תהא עמידתם ריקה, ומאידך יש סכנה שבפיזור־דעת יכשל ויחזור בשגגה ויאמר מה שכבר טרח ואמר פעם – ואיזה פנים יהיו לזה? יש לחפש נושא לשיחה. מה? מבחינת המעמד יפה לצוות כעת לביתו, גפנים, זבל וורדים, או ככה, כי עוד רגע ומחוסר ברירה יצטרך לומר "ותכתבי לי מהר” או אולי ‘תדרשי בשלום פלוני, צר שלא הספקתי' – או אפילו: ,מה השעה!' – ובו בזמן היה גם האויר מסביב מתעבה ומוסיף, וחטמים רבים כבר היו מנשפים, וכמה ממחטות לא הושבו עוד למקום־סתרן – שכן מה עליו לעשות? כלום לא לפנות וליפול על צוארי חנה'לה, כאן, לעיני השמש וכל הקהל, שונה ומשלש – וסופג כל מה שיפה בה, כל מה שנשיי בה, כל שחם, אמהי, וכל מה שצעיר ומגרה בה, המתמכר שבה וממרה שבה, לתוכו, לחוּבו – ,חנה'לה שלי’ – להכריז ולחטוף עוד נשיקה אחת! ואכן לחוֹץ לחצה אליו, וניחוח שערה נדף והשרה טוב, – וכך אמר לה: "מיד יגמר הכל כאן, ויתחיל דבר אחר”.

אי־כאן כבר היו שרים. סבלי התחנה אצו־נחפזו וגלגלו מריצותיהם. משהו חגיגי ניתן בכל. כמעט מעין עבודת פולחן, בקצב ובהליכות ובנוהג – ועם זה רגיל מאד ויומי מאד, כמעט נפסד. מוכרים סיגריות ומציעים משקאות, על מי צר יותר: עליך בלעדיה או עליה בלעדיך? וכשהוא מסתכל מסביב ומשווה אותה לכל נערה ואשה אחרת שכאן, מבין הוא שאין לו אלא להתגאות, מבין הוא מה מדכדך את כל אלה שחנה’לה אין להם עמדם. באיזה חשק היה פונה עתה עורף לכל כאן וחוזר עמה הביתה. הנה כבר ירדה השמש על גג התחנה, וזה מתנער ומתרומם על קצה בהונותיו בהתמכרות, עתה לחזור הביתה, לטפס על הגבעה, עד שלא תשקע השמש, ולפגוש אותה שלמה מעבר החורשה, והיא בשמים נמוכים, ואורות ניתקים וצבעים פורחים ומתחילים להיות ממש, יותר ויותר, ללכת על האדמה האדמונית, המצמיחה בשדות פתוחים ספיריות לילכיות לרוב, לבוא הביתה ולשבת לאכול ארוחת־ערב, שבת אחים גם יחד – דומה כאילו הכל כאן שלפניו מתרחש על בימה שהוא רק צופה בה ואינו שותף. הבחורים הללו הנבוכים, היו קצתם כילדים נרגשים ומפוחדים משהו, אף שעבּו והגסו קולם, עד שרק היותם מבולבלים ונרגשים ככה הצילום מהֵרָאות נלעגים ובמנוד כתפיים. תחנות־רכבת ריח להן, רכבות שעברו השירו במרוצתן אדי מרחקים נדפים, ריח פחמים, טרדה עסקנית בין שני פיהוקי־שממון ארוכים; ובריח המיוחד הזה, במראה השמים כסויי דוק נרגש, שאחר־כך בודאי יוריקו קצת – אותו גון ענוג הלוחץ כל־כך על הלב, כהבטחה שאין לקיימה – היה אמור שהכל ברור מאד, עד שאפשר לספור כל דבר. ושכלום לא ברור – והכל מצועף חשרת־שכרות.

s&r&n&l1943

כמה פעמים, מזמן, בימי ילדות אולי, היה משווה בנפשו תמונה נלבבת ומפעימה: הוא נפרד מכולם, הכל נרגשים והוא קר ואדיש, זרועותיו שלובות על חזהו, מבטו נעוץ לפנים, לבלי־חתומה עתה? הה, טעם חלונות הרכבת בנסיעת הפרידה. ונסיעה כזאת שמי יודעמי יודעחייב מישהו להתפעל מזה שהוא נוסע ושותק! ומבלי דעת עוד אם באמת הוא אוהב אותה או לא, ואם מפני שהיא חנה'לה זה כך, או מפני שהיא סמוכה אליו – שוב צבטו מלים בגרונו: הבה, חנה’לה, ונאמר שלום, – לפי שחשש שלא הוא ולא היא יעמדו בנסיון הרבה זמן, ושאסור לעשות מה שימאיס רגעים אלה. וכן גם ידע שאין אלה אלא דברים בעלמא, ובשום פנים לא יניחנה לפרוש עד סופו של הסוף ועד בכללהנה כאן תפס פלוני בזוגתו, שילב בתוקף זרועו בשלה וחוטף ומהלך עמה רצוא ושוב בתקיפות, בהדגשה: שלי, שלי, שלי, ויש גם אחרים. מהם מלגלגים ומצפצפים על כל העולם. מהם עייפים ויושבים על ילקוטיהם ומהם נרגשים מאד ונכונים לשיר את ‘התקוה’, נכונים לנפנף בדגלים ולצאת במצעד ולשמוע נאום "חזק”, ולהתרגש ואפילו לבכות בהתלהבות, בלאומיות; ועוד יש אחרים שנראה להם כל זה, משום מה, פוגע ביותר. קטנות, קטנות, קטנות. קשה להסכים שגם הוא עומד ושייך לכל זה. והציקה מאד, ובאכזריות, הגזירה שאחרת אי־אפשר. ורק לאחר שהגיד ללבו כי אכן גזירה היא, ובאמת־באמת אין ברירה – שב ורוח לו רגע וחיפש מה לומר, אף אמר לה: ,,חנה’לה, מדוע אין מצטלמים?” והרהור אחד קרץ: האין ריבה זו עצמה מעמידה פנים ואין היא אלא מלגלגת לך? דומה כי דבר היותו עלוב מר־צורח מעל חטמו!

חנן, תראה איזה שקיעה ממשמשת לבוא, איזה צבעים מתבשלים שם!” מה אמת יותר? שם בשמים, או כאן בתחנה, מה יותר הבל?… – הכל שרויים למטה, לרגלי ההר, והוא קופץ ועולה אל הבלתי־ידוע, אל מרכבת סוסים נהוגים ביד איתנה אל מי־יודע־לאן – כמה ורוד ונאה – חלומותיש דבר בטוח אחד: חנה'לה. ואפילו כאן ספקידו נקפצה ובפיו היה לומר לה בחימה: חנה'לה, תשמעי, את נשארת כאן. ואת לא תעזבי אותי. לא תזדמן לך כל הזדמנות. את שלי ודי. את נשארת כאן, ואת לא תעזבי אותי, ודי. את שומעת. אינני בטוח בשום דבר גם אם תבטיחי – אינני בטוח. ואסור לך. את שומעת. ודי, ודי. – ובעמל מה עלה בידו לכבוש פתגמים חזקים אלה ולומר לה כרגיל: ,,ותכתבי לי, חנה'לה, מהר!” הנה כי כן כך זה.

הוא היה בטוח: חנה'לה תבכה רק כשתחזור הביתה. שניהם חזקים ומחייכים מאד. ובאצילות וברוב דרך־ארץ יהיה כל אחד מהם עלוב כשיגיע אחר כך למקומו שלו וכך נאה וכך יאה. הו, מה עז חשקו לתקוע למישהו אגרוף בפרצוף, לקרוע כדג. סוף־סוף התקרב ובא אותו יוסף: "נו מה, חנן, נוסעים, אה? נעים מאדחנן סיפר עליך רבותאצלנו אין סודות – חֶ־חֶ מה?” ולאחר שהציתו סיגריות בהדדיות קרץ בעיניו וגחך עמוקות וגילה כי "יש לו אינפורמציה” (תמיד היה טעון מרכולת זו, ומעולם לא היה צר־עין) – פלוני, גדול ונכבד, יבוא "להגיד כמה מלים” מה? חֶ־חֶ – ? ועוד הוסיף וסיפרוטפח לחנן דרך אחווה, וצחק, ואמר לחנה’לה שאין לה לדאוג לחנן שכן מסור הוא בידים נאמנות, וזה "בסדר גמור”, והראה להם כמה וכמה חברים וכמה וכמה דברים שאינם ידועים לכל אחד, ונפטר מהם רק רגע קטן לאחר שפקעה סבלנותם ויצא לבקש לו אזנים חדשות. הנה כך מתערב כבר ה"שם” בתוך ה"כאן” והתחומים יונקים. – ,,הרי שזה יוסף?” מחייכת חנה'לה דקות. ”זהו, כולו”, אמר נבוך קצת, ”בחור טוב מאד, בעצם” – ומנסה להסיח את הדעת: ,,כל הזמן הזה אני מבקש מין דבר מיוחד, מעין סיכומם של הדברים, מעין פסגתם של הדברים, איך לומר, חנה'לה, אלא שנראה שגם זה בדותא”. – ”כנראה” – "קריר” – "קצת” – "ימי סתיו אחרונים אלה” – "מי יודע” – ,,הכל עוטה מסתורין, גם את, חנה’לה” – ,,המ" – ,,ומה עוד, חנה'לה, מה הלאה?” – "אינני יודעת, מהיכן אדע?” ובלא משים היה גם הוא כבר מוליך את חנה'לה אנה ואנה, זרועו בשלה, והוא לוחש בהתלהבות: "חנה'לה, כל כך טוב אתך!” וזו לחצה זרועו בחשאי. ”אין דבר, חנה'לה, אין דברמי שואל את פינו, מי צריך לרצוננו, מי יודע היכן זה נגמר. לאן זה מוביל, ובכל זאתמה בכל זאת?” – אותו תינוק, שלא שיער כל רע, והיה רכוב בצהלה על כתפי אביו, צווח בתענוג: "עשן שם! רכבת!” – וזיק חלף בכל.

y&s

ילקוטים ואנשים נחפזו בהתרגשות. היה ניכר שיש דברים שהתחילו והנה יסתיימו, ואחרים שכבר נסתיימו והנה יתחילו. אי־מנוחה־־היתה, וגם, משום מה, פורקן. חבל שמדתו של רגע כה מצערה היא. וכן גם תמוה כמה הרבה יכול להכיל רגע מועט. שפעת דברים הצטברה, ועדנת נפש פרטה נימים, פלגים של שיר פיכו בין כפי מציאות שואנת. המסילה היתה פנויה, נכונה לתפקידה, בוהקת נמשכה הלאה, לעומת השמים הטרודים, להעלות צבעים ורחשים, ופס לפס בחלחלה יביע: הִכּוֹנה. ועל שפוד אחד הרתיתו כל האנשים מעבר מזה, צפופים על הרציף, וכשהתפרץ הקטר, בהוד מלכות, נושם בהתלהבות, ואחריו שרשרת גופות אמוצים שאצו בשקשוק עניני, תכליתי, ובקנאות. ונעצרו בתרעומת וחדלו והיו קרונות רגילים עם פתחים וחלונות והמון נרגש צובא עליהם. איש לא נפנה עתה להתבונן בעשן הקטר, הוד אפור וקוצף, מבשר כוח ומרחקים, איש לא חש בעלי האקליפטוסים שטבלו ונזדככו בקיטור הטהור, רק פקידי הרכבת היו בולטים וחשובים, אפילו הסבלים שהתחכמו במיעוט גופם לרוב מעמסה – היו מן הענין. היו מן הענין כל אלה שרחשו ודיברו ודין ודברים ונשיקות לא תמו. כי אין זה אלא בינתים. ממש קו גבול שבין יש ואין.

אמר חנן: "חנה'לה, לכי ישר הביתה”. – אמרה חנה'לה: ”כן, חנן” – והוסיף הוא ואמר: "ואל תהיי עצובה, חנה'לה”. והיא ענתה: "לא, חנן”. והרגיש עקת אשמה כבדה, על חטא שבדיבור ושבהרהור רע וחובה לפייסה. היה קופץ וקוטף ענן ממרומים ונותן לההיה מי־יורע־מה, כדי שיהיה לה טוב באמת: ,,חנה'לה שלי”… – "כן, חנן” – וכשראה בידה את הממחטה, אף היא כך, חזקה בו הרגשת האשמה אלא שגם הנאה מסותרת מעורבת בהתפעלות ופטפט במבוכה: "אינני יודע מה לומר, חנה'לה” – "אל תאמר. ותהיה זהיר לך שם, חנן, אל תדאג לי”. – ומה עוד? אילו היה תוף מכה וחצוצרה תוקעת לא היה זה לא־מתאים להתרוצצות לבו. על יד הקרונות גברה ההתרוצצות, אולי יצאו עוד במחולותואולי יהיו גם נאומים של ”להט נוקב”. בקרון מן הקרונות כבר היו שרים "שלום עליכם” ואצל קרון מן הקרונות היה קול עולה: "שלמה, שלמה, שלמה!” בבהלה מרובה, בחפזון, והכל היו מאוחדים בדאגה, ברצינות, בחוסר־ישע.

חיבק חנן את חנה'לה, כולו היה רתת, גל של רחמים רדף גל של התרגשות, ודבר עלוב מאד היה חוכך בגרון, ודוקא נראה שייך מאד לכאן, והוא ביקש מלים, ונחנק כמעט, וחזר ונשק לה, ושאג בתוכו שאגה רבה לאלהים שבשמים, לדיבור הפותח את הלב, לאמת הפשוטה ביותר, לקפל את כולו ולתתו לה לחנה'לה שלו, וגם אמר: ,,תכתבי ליחנה'להתכתבי הרבה”.

ס. יזהר   גליונות י"ז 4 (אדר ניסן תש"ה) 183 – 193