הכרכרה של הדוד משה – ב.

ב. הנה מתחיל הסיפור

עוד לא הגענו, אך יוצאים מפרדס זה, ומיד שוקעים בחולסית חול רכה ועמוקה, וחוזרים במאמץ ועולים מעבר גדת הואדי, ומטפסים שם בשקידה על גבי גבעת קורקר חשופה אחת, שהנה זה נשתלה ארנים, שהנה הם מופלאים בדקותם, רטוטיים ברוח, לבדם מאד אל נוכח כל העולם המתגלה מכאן – ולוקחים שם נשימה ונוכחים פתאום באיזי נרחבות אחת גדולה ונרחבה, אף כי גם לא בלי איזו אכזבה שקשה להסבירה, אלא כשתדע כי זה המקום שהתגלה בו לאמיתו, שלא כאן שוקעת השמש, אלא הרבה הרחק מזה לפאתי הים, וכי המקום שכאן, שהיה אמור להיות ערש השמש, כשהיו צופים עליו מן הבית, ואשר אמור היה שתהיה מוצעת בחובו כביכול כמין רפידת קן שכזו, כמין גומה שכזו, ללינת לילה, אולי כמין גיא נעלם, אולי כמין בריכה זכה עשויה לדבר, סרוקת עשבי ירוקת לחים – שכל זה אינו ולא כלום, אלא בסך־הכל אין בכאן הזה שפה אלא יבשות של איזה מדרון גבשושי אחד, חשוף וריק, עקוץ חום, רצוף קוצים וקורניות, נלאה רוחות לא בלומות, ואילו השמש כשתשקע תשקע מערבה מכאן והלאה, נורא עוד מערבה מכאן והלאה, כל כך, שלעולם, כנראה, לא נגיע שמה, וכל התיקווה לא היתה אלא מקווה שוא – לא כאן שוקעת השמש.
תפוש שרעפים מצועפים כאלה הייתי נוסע שם, צופה לפני, מעבר גבו של הדוד משה, נושא עמי אכזבה כה דוקרת מגילוי אחוריהן של הגבעות, אשר מראה פניהן כל כך רבות הבטיח, והרי שקערורית אחת – על זו הייתי נשבע ממדרגות ביתנו, הרחוק שמה, כי היא־היא מושב רידתה, ושהיתה גם תואמת מאין כמוה את מעגליותה, את גדלה, את תוארה, ברואה מלכתחילה לשמה, עשויה במדוקדק להיות קולטת אותה בבואה, וביחוד בערבי הקיץ, מדייקת ולא מחטיאה גומת שינה זו, יורדת שם להיות מתמסרת אל תאומה הקעור עד היותם שלמות אחת, כל־כך עד כי לא יכולתי להמיש עין מדי ערב, צופה מעל מדרגות ביתנו, אל השמש היורדת, הס מהפסיד אף שהות אחת ממהלך ביאת התקרבות זו – הלוך והתקרב, הלוך ובוא כל הזמן, מי יודע אם זמן קצר אם ארוך, לב מי פנוי אז לדעת ידיעות, כששהות ענקית כזאת מתחוללת מעליו, והיא עצמה, כמדרך רחוקה, היתה באה אדומה, נלהבת, סנוורית, אפופת נחשול רעד מתהפך, אחת בשמים עצומים וריקים ופשוטים ופנויים מכל זולתה, באה ואין שום כסות על הבוהק הגלוי, המסנוור, ומשיקה אז מגעה הראשון, נוגע כמעט נוגע, נוגע ועובר את הכמעט נוגע, לוטף בין נוגע לאחר נוגע, ומשתוקק אז פנימה, חודר ובא, מעבר לשום מניעה, חלק ורך ונקלט, פיסה אחר פיסה, בהתמסרות לא תלאה, בשתיקה שהכל בה, ועד כלותה, וזמן רב אחריה עוד היו רשפיה מתמהמהים מדעוך מעל חודי הברושים השחורים, וגונים אחר גונים השתנו בערגה והופסדו, ואני עודני על מדרגות ביתנו נושם את הדבר עד חושך.

כעת היינו באים אל חלקת המטע הרחוקה מכולן, הגדולה מכולן, שכולה חידושים, שכלולים וקדמה, במבנים, בארגון המטעים, בסוגי השתילים, כולל מטע סובטרופי, שהיה בימים ההם חידוש מחודש, וגדר רשת איתנה וגבוהה לצלעו, פונה אל עבר החולות, תריס בינה ובין ההפקרות הפראית המשוטטת שם מחוץ לתחום האדמה הנושבת.

אתה מביט עלי בקפידה: והיכן סוף־סוף מתחיל הסיפור? אבל, הנה ממש כאן, עתה הגענו.

כי פעם אחת, בבואנו עד הפרדס האחרון הזה, מצאנו שם אצל בית הבאר הגדול, המרווח והחשמלי, כמה וכמה אנשים, ומכונית אחת או שתיים, והדוד משה בא עמם מיד פנימה חדר בחדר ואחר ששהו שם כמה ששהו, חזרו ויצאו ופניהם חשובות וסתומות מאד, והתברר כי הדוד משה לא יוכל לחזור הביתה בכרכרה, אלא שומה עליו להצטרף אל אורחיו ולנסוע עמם במכונית אל אשר יסעו, ולפיכך צריך היה מישהו לשבת בדוכן הכרכרה ולהשיבה הביתה, וכבר אמר למסור את המושכות לפלוני סעדיה, כשחשנו שנינו, ישי ואני, כי אם לא הפעם אימתי – זו שעתנו והס לנו מהחמיצה – ובהעזה לא קטנה, ובהתאפק על תחנונים גדולים יותר, ביקשנו: "אנחנו!.. תן לנו!.. אנא !.." והדוד משה עיין בנו, נפתע כלשהו, סקר את שנינו כאילו היום הנה זה ראה אותנו, פקפק כדי רגע, ופתאום חייך אלינו כאשר מכבר לא ידענו כי ככה יחייך, ונעתר : "ותהיו זהירים, כן?" אמר לנו הדוד משה מוסר אב, קודם שנפנה והלך, ורק הוסיף עוד ושב להביט בנו, כאילו אכן ראה בנו דבר שלא ידע קודם, ופניו, כמדומה, קצת אורו אחרת, לרגע – ומיד חזר והפנה ערפו והלך.

תאר לך את שנינו!

לא תוכל. וכל זה ביחד: ההעזה לבקש, ההיעתרות, הביטחה שבטחו בנו, החיוך, צאתנו מחיתולינו, ובעיקר, ובעיקר: הנסיעה בחזרה, שעלינו ועל ראשינו, שבידינו הופקד כל הדבר הגדול הזה! בעפר היינו מתעפרים וקופצים לשמים, לולא אסור היה שנעשה בדיוק כעת כך, לא במקום הזה ולא ברגע הזה.

בריאות מנופחות ובבטן מכווצה, אבל בעיניים בוערות, עשינו קל־מהרה כל דבר שהוא, ובלבד שניפטר ונצא מכאן חיש־קל, להיות כבר הרחק מכאן לבדנו עם אשרנו, ושם לתת מוצא לפרץ הלבה החנוקה הזאת, וכעוטי מסווה עשינו ועלינו ויצאנו לדרך, עד שנתעלמנו מכל עין אפשרית, ושם, הה, שם, סוף־סוף, התפרץ הצחוק, הו, כשהרחקנו קצת, הה, אלי, אלה היו מצהלות, הרחמן יושיענו, זו היתה תרועה! שבט של אינדיאנים לא היה תורע גדולות מאלה בבואו לקרב! כל אנשי זוּלוּ לא היו מקפצים בצריחות כאלה, ותופיהם לא תימתמו מעולם תם־תם פרוע שכזה. הכרכרה הזאת, מכל מקום, הפרד הזה, המטע הצעיר, גדר הרשת שבין המושקה לשומם, גבעות הקורקר האלה, כל העולם הזה, שמעבר לגבעות שקיעת השמש, – (ושהשמש אינה שוקעת בהן) – מעולם לא העלו יכולת כזאת ולא מראה כזה בסברתם השוקטה, הלא משתנית לעולם, ומאז זעקת הפלשתים, אי־כאן, ביום חבוט בהם שמשון בלחי החמור, לא היתה עוד כזעקה הזאת; ורק היות הפרד מחונך שכזה, רגיל לשמש איש חשוב, גם שלא יהפוך הכל ויימלט על נפשו מצרחת קופים זעוונית זו…

אבל כל זה לא היה אלא רק לכדי כלום, בהתחלה, כי מיד כבר היה לבנו פנוי ונקי משום הכרח ביטוי וכבר נתפקחנו, בכוח ובבת־לב, והוקל לנו מיניה־וביה, ומעתה חבל היה להפסיד גם רביעית השניה מן השפע שהיה מזומן פנוי כולו לפנינו, וכבר אין זה כך, ואין זה כאן, ואין עוד שום דבר אשר הוא זה, לא זה ולא זה זה, אלא הכל כבר לא שום זה ולא שום זה זה, רק משחק, רק משחק, ועם זה, – שים נא לב ואל תשכח – כל הזמן הרי זה גם זה: נהיגה של ממש בפרד של ממש בכרכרה של הדוד משה בדרך־החולות ההיא, כל הזמן כביכול בלא רסן, וכל הזמן המושכות ביד, אם אתה תופס משמעות הדבר הזה. ובכן, הלאה.

רגע, או, אולי, כמו ללכת עיניך בעננים ורגליך באבני השדה, אם אתה יורד לסוף דעתי, ורק אל תמהר להסיק מכך אחרית־דבר, ולחשוד כי סוף דבר, כמובן, שאנחנו שיחקנו משחקינו בעננים והפרד הפך על פניה את הכרכרה של הדוד משה, זו הכבודה והחשובה כל־כך, והכל שופך אל תוך אחת הפחתות שבשדה ואבניו, וכדי בזיון וקצף.

אף לא שמץ! לא הפרד הזה ולא הכרכרה הזו לא היו עשויים לזה, מחוץ לכוחם שערוריה כזו. יכול אתה לתלות בשקט את המוסרות על כתפי הפרד, ולהשתרע לך אפרקדן על אחד ממושבי הכרכרה, והוא ילך ויביא את הכל בשלום הביתה, עד אבוס בית אדוניו. יום־יום הוא הולך כאן וחוזר, והדרך הזו, דרך־חול ענוותנית היא מאין כמוה, שקטה ונאלמה כיונה זו, ומסויגת לה משוכות מזה ומזה, לא תוכל ואין בכוחה אלא להוליך מישרין. פרד זה וכרכרה זו אינם צריכים כלל לעגלון כדי להגיע הביתה. ויש גם ראיה לדבר ומיד תראו, ובכן מה?

הנה שמע.

אבל קודם לכן, רק עוד שתי אמיתות נחוצות. האחת, כי אף רגע אחד לא מעלנו בשליחות ולא הסרנו ידינו או לבנו מן התפקיד שהושם עלינו ושרצינו בו כל־כך, להיות נהגי הפרד, אדוני הרכב המופקדים על כל הנכסף, על כל הנכבד שבו והמרהיב, שהוא כשלעצמו הרבה כל־כך, שאי־אפשר לשכוח אף לרבע רגע התקיימות גדולה זו. ואמת שנייה, כי עם זאת, ואף לא לרבע רגע, לא היינו כאן, לא בשום כרכרה שהיא, לא רתומה לשום פרד שהוא, לא בשום שביל־חול אחד שבין שום פרדסים, לא בשום שעה שלוש זהובה אחת שאחר־הצהריים, אלא האל יודע עד כמה רחוק הרחק מזה, וכלל לא בשום היכן שהוא, אלא בעולם, בגדלו במלוא גודל העולם היינו, ומנושבי כל הרוחות בבת־אחת, מסוערי כל הארבע, כל השמונה, כל השמונים ושמונה, וישר והפוך בו ברגע, כל־יכולים היינו, בוראי עולמות.

עברנו כבר את הגבעה שהשמש אינה שוקעת אליה או לתוכה, גבעת אין־השמש־בה, והיינו גבוהים שם, מורמים מכול, רואים עד למרחוק, בוקעי אלפי קורי עכביש שלרוחב, מאווששים בתוך המוני עשבים רחוצי רטטי זהב, ונפשנו צפה הגבה למעלה מכל אלה, בלתי נתקלת בכלום, כולה במפולש לגמרי, בלתי־קשורה, בלתי איכפתית לדברים שישנם אולי כאן, לא לכרכרה, לא לפרד ולא למושכות, אף־כי, כל הזמן, שים־לב, כל הזמן בתוך זה, יושבים בתוך המציאות ואוחזים במושכות ונוהגים בפרד, ויורדים במדרון ונכנסים לואדי וקוראים קריאות עידוד כדי שיתלהב הפרד למשוך יפה, ויוצאים בגדה התלולה שמאידך, בואכה שביל החול הרך.

ובדיוק שם, בהיותנו במיצר ההוא, פרצה תיגרת פרננדס מאגלאן באנשיו הממרים, בכופרים הצווחים כי אין כלל שום אוקינוס־הגדול מעבר מזה, בצרי־האמונה האלה, אשר בעוד יום־יומיים יראו בעיניהם וייווכחו במשוגתם, בצאתם לפתע אל מרחבי ים אין־קץ, שאינו אחר אלא השקט, האוקינום השקט. ה ו א : "קדימה, עוז, אנשי, עוז !" הם: "הביתה, קפיטן, מיד, רק הביתה, סוב הביתה, לא יקום ולא יהיה !" והשנה אלף חמש־מאות ועשרים, או, אולי לא זה, אלא באמת אלף ארבע־מאות ותשעים ושתיים, עשרים ושמונה שנה קודם, באוקטובר, יום־יומיים לפני השנים־עשר בו, מעל תרנה של "סנטה־מאריה": מבטיחים מאה אדומים וכתונת־משי למי שיכריז "ארץ־ארץ" ודבריו יתקיימו, ועל מכריזי־שוא מאיימים בקנס, וקצת מאחורינו, מעבר הגב, בקצף ומוטות ברוח, הנה הן באות השתיים הנוספות "פינטה" ו"נינה", אשר מלחיהן הנה אך זה משו מן המים ענף דובדבן מפליא, – וסן־סלואדור עוד מעט תתגלה, כהה מאדימה לה תחת הירח, הו אלהים, איזה רגע: העולם החדש סביב, אף כי מחפשים את אסיה באמריקה, עוד כלום אינך יודע, והנה זה יהיה ידוע. היוודע ייוודע בעוד רגע. התרגשות עד צמרמורת. אוצר נרחב של שמות לך, ואין עוד לך מי לכנותו בהם, או ראש מי להעטירו בשם מצלצל ונרהב. שמות אשר הם לא הם, אשר תכנה לדברים אשר הם־הם. יש לך היספניולה ויש ולה דל פאראיסו ויש קניבה, שתכונה כך לכבוד החאן הגדול שעתידים לפגשו מין הסתם עוד מעט קט, ואשר המתורגמן שנלקח לצורך זה ידבר עמו ערבית או עברית כבקשתו, ונבקש עקבות מרקו פילו במקום שמעולם לא היה בו, ועמוס ראייתך הישנה, תתקשה קצת לראות נכוחה את העולם הזה, החדש, הפתוח מאד, העולה ובא כעת לקראתך מן המים – רגע נבדל, רגע גועש סיכויים, מיפנה רב פשר… הולכים והולכים, באים ובאים, אל מורך, בני־אדם! יוצאים אליכם! באים ובאים! הנה אנחנו, הננו, הולכים ובאים – – –

הולכים ובאים, הפרד מושך, הכרכרה נמשכת, המושכות בידינו, ואנו נוהגים ומושכים למישרין, אף כי לא כאן, כלל איננו כאן, מה לנו ולכאן! מקיפים את קובה ומחפשים את החאן הגדול של אסיה, הלבוש פאר לא ייאמן, טווסים לרגליו, תוכיים לראשו, וטבעת כישופים מתיזה כידודים לאצבעו, וגם לא זה. אלא מה? אנו עולים בהימליה אנו. למה דווקא? דווקא ככה. וגם יש ספר כזה שזה שמו, אמת, לא לימים רבים, כי תיכף נהיה בהונג־קונג, כבר ספינה ממתנת שם, כבר מדורות רועים דועכות וקרנות ציידים מושכים, מהר להר מבשרים בואנו בשפת־סתר, וערוכת כל מפרשיה בתוך צי תרנים, אך נגיע אליה תפליג הספינה, מון־קר שמה, מנופחת מונסון הקיץ (האל יודע מהו בדיוק "מונסון הקייץ") ונוסיף ונפליג בין משברים וקצף, ונוסיף ונפליג מזה והלאה, מזה והלאה, הלאה, הלאה ––

עד היכן?

הו, קודם כל עד הפרדס שסבא זאב מפקח עליו, גם כדי לטבול ראשינו בזרם ולשתות, גם כדי פוגה קלה לפרד, ואולי אף כדי לערום לפניו ערימת עשבים, קצת רגלה־רגילה, קצת גומא־הפקעים, וקצת דורת־ארם צובא – למען תנעם לו לכתו עמנו, למען יזכור את הפעם הזו שלנו לטובה, למען תדבק נפשו הפרדית בנו לאהבה, ונימת־לב כמוסה תתעורר בו מדי יהגה בנו, כאשר אנו בו. מה? אמור ועשה.

"בוא, אדום הלב, נוצת הנשר הלבן, בוא ונבואה אל המעין"

"הנני אחי, רעמת הארי, ברדלס העמק הנעלם – עוטה ונעוט!"

(הה, חביבי, לא ידענו אז כמה אנו מאושרים, כשיודעים, כבר פחות מאושרים וכבר כמעט מאוחר).

טוב, תלינו את המושכות בצמיד, כרוכים בשוט והלכנו. שתינו וטבלנו, נשפנו ונשמנו, התזנו קצת מים, אמרנו קצת אמירות, עוד רגע שלם, כמדומה, היינו צוחקים על שום־מה. כמה בסך־הכל? כלום, רגעיים־שלושה, ומילאנו חצננו עשבים ממויחים, מרובקי מים, זבל ודשן ושמש, וחזרנו בצוותא, לא בלתי גאוותנים, ואסקו די גאמא, עם פרננדס קורטס… לא, אבל הלה, האחרון, קורטס, היה רשע, ודם מונטאסומה הכתימו לעד, תועבה, הוא לא, ואנחנו לא הוא: ובאנו אז אנחנו לשים ברכתנו לפני אותו פרד ו…

המתן. האומנם כבר מראש חשדת כי בשובנו אל אותה פאת־שביל תמימה, שהשארנו בה את הפרד ורכבו עומדים לנפשם, באותה מסילת ישרים, באמצעה, בין שורה לשורה במרחבי המטע, – והנה לא הר ולא זיתים, לא פרסה ולא גלגל ולא כלום, כי אם פשוט מקום ריק אחד וריקן, רק שביל בין שורות המטע ריק בלי כלום בו! – האומנם, כבר הרחת־חשדת שכך יהיה? או נפתעת גם אתה?

כי אנחנו היינו נדהמים. אין מלה אחרת. וגם זו לא אומרת הכל. לא מאמינים למראה עינינו. איך זה? כלומר, האומנם כך הוא? האומנם עובדה היא מארץ העובדות? לא רק תעתוע חושים, רק מחזה־שוא, ובשום פנים לא ממש של ממש? שמע! מה היה פה? מה קרה? היכן הם הכרכרה והפרד? הלכו? ברחו? מה פתאום? מפנינו? רצו הביתה? מאליהם? או אולי נשדדו מאתנו לאור־היום? ערימת העשבים חבוקה בזרוענו עמדנו נטועים על מקומנו כגלמים, פעורי פה, בוהי עיניים והדיבר אין בפינו: האומנם?

ס. יזהר, דבר לילדים, כרך ל', 6.10.1959