על "קהות החושים" ועל "אני זז הצידה"

“…הייתה פה קהות חושים של כל המערכת – – – קהות חושים של כולם, חד וחלק, ולא שום דבר אחר – – – איך זה יכול להיות שמפקד־אוגדה עומד בשטח ולא יודע שפה רוצחים 300, 400, 500, או 1000 – אני לא יודע כמה – ואם הוא כזה – שיילך. איך זה יכול להיות דבר כזה, למה הוא לא ידע, למה חושיו היו קהים? אני מודה פה מעל הבמה הזאת, החושים של כולם היו קהים. וזה הכל.”
(תת־אלוף עמוס ירון, בכנס סגל־פיקוד־בכיר, מצוטט מדו"ח ועדת החקירה, לפי העיתונות ב־9.2.83).

קהות־חושים זו מפני מה?

מפני שמי שיוצא למלחמה ואינו שלם לגמרי עם הכרחיותה – נלחם לאחר שהיקהה את חושיו.

מפני שמקובל היום בישראל, שהעולם נחלק לשניים: ליהודים – וללא־בני־אדם.

מפני שמקובל על רבים שיש דם של יהודי שלא יהיה עוד הפקר – ויש דם של לא־בני־אדם.

מפני שרבים טוענים לחוק אחד ליהודי – ולחוק אחר, או ללא־שום־חוק, לכל השאר.

מפני שמכל המושגים שבעולם רק שני פשוטים בשימוש: לבן – ושחור: אנחנו וכל השאר.

מפני שסטריאוטיפים מיתולוגיים (כגון, מלך ישראל, ארץ־ישראל־השלמה, וכגון, השטן, רעל הנחש, המחבלים וכו’) מתקבלים כשווי־ערך ואף כעליונים על מושגי תבונה היסטורית (כגון, מורכבות־העולם, אחריות, ראיה רחוקה, וכגון, פשרה, פלשתינאים וכו’).

ומפני שרבים מיהודי ישראל הם נימולים – ערלי לב.

*
“… אני מסומן כזה שהתנגד כל הזמן לפלנגות; לא מהיום, כבר ארבע שנים. בבוקר אני קורא שהפלנגות כבר נמצאים בתוך המחנות, ואני יודע שזה בהוראת שר־הבטחון ––– אז מה אני אעשה עכשיו? אגיד למה הכנסתם את זה בלי שתשאלו אותי? או אני אראה פרצוף של נעלב? לא, אני פשוט זז הצידה בנושא הזה. זה הכל.”
(אלוף יהושע שגיא, בועדת החקירה, מצוטט כנ"ל).
“אני זז הצידה. זה הכל".

למה זז הצידה החייל, וזה הכל?

מפני שהוא היה שם רק "אני" אחד, בין רבים שלא העזו כמותו? רבים רבים לא העזו. ומפני מה לא העזו הגיבורים ורק זזו הצידה וזה הכל, הם וכל הרבים־רבים שכמותם?

מפני שרבים אצלנו כבר נואשו משנות כלום, נואשו מדיבורים, נואשו ממעשים, נואשו ממחאות, ונואשו גם מאומץ – ממולם: עור עבה מכל עבה.

מפני שלרבים נראה היום אומץ־לב אזרחי כבלתי־מקובל, ורק כחשיפה עצמית להלקאה, לבידוד, ולהרחקה – ממולם: עם שלם של "שחוקים" הנילחמים על הטבות.

ואולי מפני שארבע שנים היה בפנים וידע ושתק – נידבק האיש בקשה שבמחלות: בפאטאליזם לאומי?

האם היה רק איש מקצוע – בלי שהיה איש עקרונות, מומחה לידיעות וניטראלי למשמעויות? למה לא יצא האיש מן המערכת? למה לא יצא ולא צלצל בפעמון הגדול?

למה לא יצא ולא הזעיק את העם – שיידע, שיידע מה הולכים לעשות בלבנון, שיידע את האמת ולא את אגדות "של"ג", שיידע מי הן הפלנגות הללו באמת, ושיידע העם מיהו שר־הבטחון שלו, שיידע מי הם כל שאר "גיבורי" ועדת החקירה, שיידע מה טיבם המוסרי, הציבורי, האנושי – ומה סדר ההעדפות שלהם בכל הנוגע למותר ולאסור –

למה לא צלצל בפעמון הגדול?

למה מפחדים הגיבורים לצלצל?

למה עוד מחכים?

יזהר סמילנסקי, דבר, 18.2.1983

הבופור כמשל

“מצודת הבופור הפכה זה מכבר לסמל", אומרים מחברי הספר (שיף ויערי, מלחמת שולל, שוקל, 1984, ע"ע 157 – 162), ומתכוונים לתקופה שלפני כיבושה: המצודה כסמל לאיום הנשקף לישראל; לאחר הכיבוש הפך הבופור לסמל אחר: סמל מלחמת שולל.

כיבוש המצודה, הם מספרים, תוכנן לפרטיו ותורגל בשיטות שונות. אבל, משעה שהתברר שצה"ל יפרוץ ללבנון מגשר העקייה, ולא מן החרדלה, הפך כיבושה לחסר־ערך ולמיותר. ועל־כן גם הורה אלוף הפיקוד לדחות את התקיפה: המצודה תיפול מאליה לאחר שתשאר בעורף. ההוראה יצאה בחצות הלילה אבל משום־מה לא הגיעה לידי הכוח התוקף, סיירת גולני.

מתחילה תוכננה תקיפה לילית, ברגל. אחר־כך שינו והחליטו על התקפה לאור היום, רכובים על נגמ"שים, חשבו על שעה שלוש אחר הצהריים, בסיוע אוויר וארטילריה.

אלא שבתוך המהומה נתקעה סיירת גולני דווקא לזנב השיירה העצומה ולא חצתה את הגשר אלא מאוחר אחר־הצהריים. ושוב נדחתה הפעולה לשעות החשכה. הטנקים שהיו צריכים לסייע לא הגיעו. הפגזת הארטילריה שככה. ברגע האחרון גם נפגע מפקד הפעולה והוחלף, ושיטת הפעולה אולתרה מחדש. לבסוף, בלילה, באורות מלאים, התקרבו אל המצודה.

הקרב עצמו לא נמשך הרבה, אבל "טיהור" התעלות נתמשך, כשבודדים מן הנצורים מוסיפים לירות ולהטיל רימונים. ששה מלוחמי הסיירת נהרגו וארבעה נפצעו.

“למחרת הובא בגין לבופור", מספרים המחברים. שרון הסביר לו את הפעולה. צלמים הגיעו. נערך טקס שבו העניק בגין לרס"ן חדאד את המצודה: “כבשנו את הבופור!” – התפארו הנואמים – ובלי אבידות. אחר־כך התפזרו, ובגין לעולם לא ישוב עוד ללבנון.

*

לא צריך היה לכבוש את הבופור, וכבשו; לא כך צריך היה לעלות עליו, וכך עלו; ואיך אפשר שלא ידעו על האבידות, ולא ידעו.

הבופור הגאה והריק. חדאד מת. בגין נכנס לצל. שרון עוד מעז להופיע הרבים ויש מריעים לו.

ירון ויוסי, אביקם ורזי, גיל וגוני. זכורים נדירים ביופיים.

את עם ישראל הוליכו שולל.

ומי יתן את הדין?

יזהר סמילנסקי, דבר, 11.7.1984

שאלות על מלחמה מתמשכת

יותר ויותר מתברר, כי הפתרון אינו בביירות, הפתרון הוא בשכם.
אפשר למגר את אש"ף בביירות – שורש קיומם ימשיך להצמיח אש”ף, בשינויים כאלה או אחרים; אבל, התקרבות לפתרון שאלות על מלחמה מתמשכתשאלת שכם – השאלה הפלשתינאית – היא התקרבות ליצירת עולם שאינו מצמיח אש”ף, אלא מצמיח סיכוי לפתרון הסכסוך המתמשך: ישראל–ערב.
כל מי שעבד פעם בעקירת יבלית יודע: קיצוץ כל היבלית מלמעלה – אינו מונע את פריצת גידולה מלמטה. כעבור זמן: כל שבר גבעול קצוץ מוציא אז צמיחה כפולה.

*

מלחמה צריך שמטרתה תהיה ברורה והכרחית: לשם מה ועד היכן.
מלחמה זו. האם היא לשם השמדת כל האויב? לשם יצירת הזדמנות למדיניות חדשה? לשם שינוי מפת האיזור? לשם הקלה זמנית ממצוקה מתמשכת? ואולי לשם השגת שלום? או,קצת מכל מטרה ולפי המזדמן? או, שמא, יש מטרת מלחמה מוצהרת ומטרת מלחמה מוצפנת? מפני מי?
האם איננו מנהלים בבת־אחת מלחמת כיבוש. מלחמת השהיה, מלחמת מנע, מלחמת התשה – ומלחמה המכינה מלחמה נוספה?

*

מה יכול ציבור לעשות כשהוא הולך ומרגיש שאין שואלים עוד את פיו – בחשובות ובגורליות שבהכרעות? כשהוא מופתע מעובדות עשויות וגמורות? מה רשאי ציבור לעשות, מה הוא חייב?

יזהר סמילנסקי, דבר, 25.6.1982

מתי חייל אומר לא?

מקובל ﬠל דﬠת הכל כי – "הדרג המדיני" יחליט ו"הדרג הצבא" יבצﬠ.

כי הרשות הנבחרת ﬠל־ידי הﬠם היא הקובעת מטרות ויעדים, כי הרשות הממונה ﬠל־ידיה היא המוציאה אל הפוﬠל וכי החלוקה הזאת היא ממידותיה הבסיסיות של הדמוקרטיה וגם תריס בפני השתלטות הכוח הצבאי על הסדר הדמוקרטי – ושלא יﬠלה על הדעת, על־כן, לﬠרﬠר על המיבנה ועל הסדר ההכרחי הזה.

אבל מה קורה אם "הדרג הצבאי" – לאמור, הנהגת הצבא או המפקד במקום – רואה שהחלטת "הדרג המדיני”, הרשות הנבחרת, היא שגויה, או מזיקה או בלתי־אפשרית – ומכל מקום, בלתי־מתקבלת ﬠל דעתו?

בלתי־מתקבלת על דﬠתו משני טﬠמים: או מן הטﬠם הצבאי או מן הטעם המוסרי.

אם לפי מיטב הﬠרכתו כ"בﬠל מקצוﬠ" (או כֵ"מומחה לתפקיד׳׳) מסתכמת ההוראה שקיבל בשלילתה, או, אם לפי מיטב הﬠרכתו כ"אזרח בעל מצפון" מסתכמת ההוראה שקיבל בשלילתה? מה ﬠושה אז המפקד? ִ

האם חייב הוא לבצﬠ תמיד כל הוראה כמיטב יכולתו, גם כשזו נוגדת את מומחיותו הצבאית או כשזו סותרת את קול מצפונו? או שמא חייב הוא אז להסתלק מתפקידו ולהתפטר?

יש המפרידים בין שני המצבים. אם זו "התנגדות מקצוﬠית" – יביא נימוקיו לפני הממונים ﬠליו ויבהיר ﬠצמו במיטב טיﬠוניו, וגם אם נדחו טﬠוניו – כבר ﬠשה את שלו ומכאן והלאה יחזור ויבצﬠ את ההוראה כמתחייב מן המשמﬠת הצבאית, התובﬠת מן החייל, מכל חייל וחייל, לקום ולﬠשות לפי הפקודות שקיבל גם כשהתפקיד קשה, מסוכן, לא־סביר וגם דוחה מכל סיבה שהיא: הבהיר התנגדותו, נשמﬠה התנגדותו ונדחתה – אין לו עוד אלא לקום ולﬠשות את המעשה בדבקות ובכל מאודו.

לעומת זה, אם היתה התנגדותו מצפונית, כאן המצב שונה. כאן הוא קם ומודיﬠ קטגורית ומלכתחילה: אני לא. אינני יכול להילחם כנגד מצפוני. לא אמﬠל באמונתי. אני מסרב ומוכן לשאת באחריות ובמסקנות. ויוצא. בין אם התקבלו טיעוניו ובין אם לאו.

האומנם אלה הן וכך הן שתי הדרכים האפשריות לפני מפקד, שאינו מסכים למשימה שהוטלה עליו על־ידי הﬠם באמצעות ממשלתו הנבחרת? אפשר לנסח את השאלה כך: ﬠל מי מוטלת האחריות – ﬠל השולח למלחמה או על המבצע את המלחמה? האחריות להצלחה ולכשלון, האחריות לאבדות ולנזקים, האחריות למﬠשים ולמחדלים תוך כדי המלחמה?

ואפשר גם לנסח כך: היש למפקד בשירות הצבא גם זכות הווטו? מתי? מתי לא? באילו נהלים כן ובאילו לא? היש כאן מקום כל־עיקר להשגות המפקד, או שהﬠניין גמור ונﬠול מראש, ואין מה לשנות, בגזרת הסדר הדמוקרטי: הדרג הנבחר מחליט והדרג הממונה מבצﬠ, ורק מבצﬠ, ואין מה לשנות.

מפקד צבאי, האם יש לו מקום והוא צד פﬠיל בשעת ההחלטות, או אין לו שם מקום ואינו צד, אלא אולי בשﬠת השיקולים, אם הוזמן אליהם, ובוודאי בשﬠת הביצוﬠים – שזו שﬠתו והיא מיבחנו, והיא לבסוף תהילתו. תהילתו?

נלחמתי כנגד הכרתי? גרמתי מוות, הרס ושינוי ﬠולם (בזירת הקרב) – למרות שחשבתי, שלא צריך לﬠשות כך? היית מפקד מוציא־לפוﬠל, שﬠיסוקו בחיי אדם ובמותם, וביצﬠתי היטב מה שלא צריך היה לבצע כלל למיטב הכרתי?

האומנם מפקד גייסות כמוהו ככל בעלי המקצוﬠ, השרברב, הבנאי, המכונאי ודומיהם, ﬠושה בלי לשאול לשם־מה. יודע איך לעשות ולא ﬠיסקו לשם־מה? וגם מי שחיי אדם ושלומם וקיום הﬠולם בידיו – גם הוא רק יודע איך לﬠשות ולא ﬠיסקו לשם מה?

בוודאי, התנגדותו של המפקד אינה פשוטה כלל. וכידוע, יש גם מפקד שמתנגד אבל שותק. ויש מפּקד שאינו מﬠז להתנגד. ויש שﬠושה חשבון אם כדאי לו, או שהוא בהיפנוזה של כל החבורה הסוגרת ﬠליו תמיד. ורבים כל־כך פתאום אינם יודעים כמה הם שתיים ועוד שתיים, ומגלים קהות־חושים ואינם רואים ואינם שומﬠים ואינם יודעים כלום וגם לא חושבים כלום ורק מסתגלים ורק מתיישרים ורק ﬠושים כנידרש.

אבל מה ﬠל מפקד שכן רואה וכן חושב וכן יודע. שמכיר ויודﬠ שהוא מתנגד – מה אז? מה כשהוא אמיץ ומוכן לקום ולומר מחשבתו ומעז גם לומר כנגד זרם – מה אז? מה משקל התנגדותו, מה חוקיות התנגדותו – האם להתנגד זה להתאבד, או להתנגד זה להציל עולם?

אין צורך לצלול בהיסטוריה. מלחמת לבנון היא דוגמה מספיקה. הממשלה החליטה לצאת למלחמה בלבנון ומפקד הצבא (הרמטכ"ל והמטכ"ל) הכין את הצבא למלחמה ופקד על מהלכיה. את המלחמה, כמיבצﬠים אחרים, ניתן לדון אם לפי מטרותיה המוצהרות, אם לפי סופה למﬠשה ואם לפי מאזן ההישגים לעומת ההפסדים וכל כיוצא בזה. כל שלב ושלב בדיון הזה נימצאו ﬠליו, ככל הידוﬠ, מﬠרﬠרים בצבא. היו שהתנגדו לכל רﬠיון המלחמה הזאת מתחילתה. היו שהתנגדו לשלב מן השלבים בה. והיו שהתנגדו לאופנים שבהם נעשתה המלחמה. מלבד ההתנגדות שהיתה, ככל הידוﬠ, ושמקובל לקרוא לה התנגדות מצפונית, בקטﬠים שונים של המלחמה ובכל כולה, מלפני התחלתה ועד לאחר סופה.

מה ﬠשו המתנגדים האלה? עד היכן הלכו בהתנגדותם, או בריסון התנגדותם? ומה חשב הצבא ומה ﬠשה הצבא למתנגדים האלה? (המקרה של אלי גבﬠ הולם כאן רק באופן חלקי. מפני שמקרה בודד ייתכן שנﬠשה משיקולים מקריים מסובכים במצב מקרי וקשה להקיש ממנו על התנהגות ﬠקרונית).

כמה שאלות יסוד ﬠקרוניות נישארו מאז מלחמת לבנון ועד היום הן במחלוקת:

– למה הלכה ישראל למלחמה הזו?

– למה המשיכו במלחמה גם לאחר שהתואנה "שלום הגליל" להרחקת הקטיושות נתרוקנה?

– האומנם הלכו ללבנון, כדעת אחדים, כדי לפתור שם בכוח את השאלה הפלשתינית ולהשמידה פיסית?

– או הלכו, כדﬠת אחרים, לא לשם שום פתרון אלא כדי להשיג שם תהילת־ﬠולם וכבוד־מנצחים לשלושה תאבי תפארת, יוזמי המלחמה ומנהיגיה?

מה צריך איפוא מפקד צבא לעשות כשהוא רואה וחושב ויודﬠ ולא מסכים – וכשהוא אחראי לחיי אנשים ואחראי למהלכי הקרב? או, אם הכניסה לביירות, למשל, נראתה פסולה בﬠיניו משיקולים צבאיים־מקצוﬠיים האם היה ﬠליו לבטא את התנגדותו באוזני הממונים ﬠליו, ואז, מפורק ונקי מאחריות, לחזור חיש־קל ולהמשיך ולעשות בדבקות את מה שהוטל ﬠליו? או אם היתה הכניסה לעיר פסולה בﬠיניו מנימוקים מוסריים, היה עליו להודיע "לא הולך למלא הוראה זו" ומוכן לשאת במסקנות?

או, למשל. הבט"ש (הבטחון השוטף): הבט׳׳ש אוכל בצבא. צבא, לכאורה, הוא כדי להיות ﬠומד במלחמה, גייסות מול גייסות, ולא כדי להיות שוטר בשטח כבוש. כשצבא, מעבר לתקופה קצרה ובדלית־ברירה, מוסיף ופוﬠל בשטחים הכבושים מפני שﬠדיין לא הוכרז גורלם בדרך מדינית – והוא ניתבע לפﬠול שם דרך־קבﬠ וכאילו זו הנורמה של הצבא וזה החוק – האם אינו מסלף אז את שליחותו כצבא, את תוכנו, את תכונותיו ואף מעוות את צידוק תביעתו של הצבא מן הנוער המגוייס?

מה ﬠושה איפוא מפקד צבא, שנהפך דרך־קבﬠ לשוטר בשטח כבוש כדי להנציח את הכיבוש – האם הוא מתכופף ומוסיף וﬠושה את תפקידו במקצוﬠיות כמיטב כוחו – או מתיישר ותובﬠ משולחיו כפי יושרו האזרחי? מפקד צבא, האם הוא בﬠל מקצוﬠ לכל תפקיד צבאי שיוטל ﬠליו ושליח מיומן לכל ביצוﬠ? או יש לו גם ווטו חוקי ו"עד כאן”?

אין תשובות לשאלות האלה. השאלות מלחשות קצת במודחק וקצת במודע ומתעלמים מהן מפני שלא נוח בהן ומפני שהאינרציה והשיגרה מטשטשים את הכל. ולפיכך, מפנים אליהן כתף, דורסים אותן בﬠקב ופוסחים עליהן בצﬠד צבאי ממושמע, ושוב מהססים קצת, ושוב לא נוח.

האם דרך נכונה לתשובה, חלקית לפחות, לשאלות האלה היא הקמת אותה מועצת לאומית לבטחון (שווﬠדת חקירה ממלכתית כבר המליצה עליה) כדי שזו תﬠמוד בין הממשלה ובין הצבא לשיקול שני, בריחוק מה וביתר מחוסנות משיקולים ומלחצים פוליטיים קצרי־טווח?

או אולי צריכה להיות איזו הרשאה מפורשת בחוק כדי שמקרים חמורים במצבים חמורים של התנגדות (ווטו) יוכלו למצוא להם נהלי דיון מחדש, שיקול מחדש והכרﬠה מחדש?

איִן מירשם פשוט לפתרון. ואין ההﬠרות והשאלות שלמﬠלה אלא כמין גירוי לדיון מחדש. שאלה קשה היא. אלא שאי־אפשר עוד לטמון אותה "מתחת לשטיח". 

איך לא לתת עוד פעם לשלושה תאבי־כבוד לגרוף אומה שלימה למלחמה כזו ﬠל כל תוצאותיה הנוראות האלה – –

איך לא לתת למפקדי צבא ליהפך ל"מומחים מקצוﬠיים", המשרתים אוטומאטית כל אדון לכל מטרה בלי לשאול לשם־מה ואם מותר– – –

ובקצרה: אחריותו של איש הצבא ואחריותו של ניבחר הציבור – איך הן הולמות זו לזו. ומה כשאין הן הולמות?

יזהר סמילנסקי,  מעריב 4.10.85

לצאת משם מהר.

בושה.
שפוף תחת בושה הולך היום אדם בארץ ואינו מוצא לו מקום.
בושה שהוא נוגע בדבר, בושה שהוא שייך במשהו לסתימות הזו שהניחה לטבח להיות ולהיעשות.
הולכים להם מרחוב לרחוב וטובחים מבית לבית, ובעודם חבוקים מכל צד בידינו ומבין אצבעותינו האוחזות בהם וכשהלילה מואר באורינו – הולכים להם וטובחים לאורנו.
עלילת דם?
הקול הרם המטיח כעת את הגערה ”עלילת דם נעצר על העלילה ואינו מגיע עד הדם. אילו הגיע עד הדם היה אולי אומר דבר של צער, מילה של השתתפות, של אבל, מילה אנושית. אבל לא באה מבית הממשלה אף מילה אנושית אחת. נשאר הטבח. המתה המונית ביריות ובשחיטה.
יש בינינו אנשים שרגישותם לכאב, לסבל, למוות ניתנת או לא ניתנת – רק לפי השייכות. כל סבלם של בני־אדם, מותם של בני־אדם שחיטתם של בני־אדם – איננה ממשות אם אינם משלנו.
לא היום התחילו טובחים בלבנון. הטבח שם הוא יותר מייתכנות – הוא ממשות. חלק מן הנוף, חלק מן החיים. תל זעתר, דאמור, זחלה, והרשימה ארוכה.
הולך אדם ברחוב, ומבחוץ הוא בן המאה שלנו כמוני כמוך; אבל בתוכו, מחכה לשעתו, אורב פרא־אדם, אוכל אדם, שמגיח בצריחת חייה – להרוג, להרוג לתיאבון. בלי מעצורים. להרוג כדי להרוג. להרוג לשם הכבוד. להרוג לשם הנקמה. להרוג לשם צחצוח הגאווה שהחלידה, להרוג לשם זקיפות הקומה, להרוג להאדרת מוסר המשפחה – אלהים־אדירים, האמנם כולנו אותם בני־אדם ונפשו של כל אדם היא נפש אדם?
גם מלים, מוזנחות כמעט, מלים כ"נקמה”, כ”גאולת הדם”, כ"שמירת הכבוד”, מלים מתקופת האבן – פתאום הן קופצות והופכות לעינינו ממלים לחיות־טרף ממשיות שטורפות בפועל והורגות אנשים מלוא הרחוב, לעשרות. למאות ולאלפים. הנה מוטלות גופותיהם ברחובות סברה ושתילה.
כמין גלגל אין־קץ חורק שם בחד־גדיא עיקשת: פעם טבחו אלה את אלה, שעל־כן טובחים הפעם אלה את אלה, שעל־כן עוד יטבחו אי־פעם אלה את אלה. והכבוד חוגג. איזו אורװה של ברבריות מתגלית מתחת כל המדים של כל הנדחקים זה בזה שם בבירות – במקום לב אדם.
ואת כל זה יודע כל מי שנמצא שם בלבנון. ידעו גם אלה שכיתרו את שכונות הטבח.
תמונות הנטבחים אינו משות. ואי אפשר למוש מהן. דהות ועמומות על דף העיתון כפי שהן. הן אינן פוליטיקה. ולא כדי להפיק מהן ”תועלת” בפולמוסים. הן כדי לראות לדעת ולהתפלץ. הן כדי לקרוע קריעה גדולה, כל מי שלב אדם בו. נדהם מהפקרו של עולם, מאכזריותו של האדם השכן, מעבר כל סיוט. הנה, הבלתי יאומן – יאומן.
אבל הן גם כדי להזכיר שאנחנו איננו פטורים ממה שקרה שם. ולא נוכל לרחוץ ידינו בשום אליבי, ובשום תירוץ, ובשום התנערות או גערה. גם אלה הפוטרים הכל ב״עלילה” יודעים שלא הכל עלילה. ושאת מה שהיה שם באמת אי־אפשר לכסות או לטשטש. ולא איך קרה שהאפשרות לטבח הפכה והיתה לממשות הטבח.
עצוב.
אבל גם שואג למהפכה. להניע את אמות הסיפים בארץ הזאת. וקודם לכל – לצאת. לצאת משם. מהר, היום, עד שתשקע השמש. לשים גבול בינינו ובין כל הצדדים המסובכים האלה: עיסקם לא עיסקנו, שינאתם לא שינאתנו, כבודם לא כבודנו, וטירופם לא טירופנו.
לצאת משם, לחזור, הביתה, היום. בלב כבד ובלקחים ללמוד.
ובהחלטת ברזל – כנגד הממשלה הסתומה הזאת.

יזהר סמילנסקי, דבר, 22.9.1982

גם לאמת יש כוח

באנו להגיד לכם שלא רק לאגרוף יש כוח, ולא רק לגידופים יש כוח, ולא רק לצריחות ﬠם מחיאות כפיים יש כוח, וגם לא רק לרימון מתפוצץ יש כוח – אלא, גם לאמת יש כוח, ושכוח האגרוֹף וכוח הצריחות וכוח הרימון נגמרים הרבה לפני כוֹחה של האמת, וכשׁניגמר כל הרעשׁ האמת נישארת.

שהאמת – אפילו לא נעימה – אי־אפשר לרמות ולא להשתיק, כשהיא רמוסה קמה האמת וחוזרת חזקה יותר וקשה יותר.

מהי האמת הזו שאין רוצים לשמוע, שרוצים להשתיק בכוח, בּרמיסהּ ובאלימות, בהמון צורח ובניפנופי אגרוף? – האמת היא שהמדינה הולכת בכיוון מסוכן ומונהגת בקוצר־ראייה אל מעבר לתמרור "עצור" – שראינו בשבוﬠ שﬠבר.

האמת היא, שמכל מיני האלימות שאנחנו יודעים, מלכת כל האלימות, הנוראה והאכזרית מכולן – היא המלחמה. האמת היא, שמלחמה שאינה לשם הצלה מכלייה – מוכרחה להסתבך. ואלימות המלחמה הזאת כבר מכה בנו חודשים ארוכים, וכבר הרגה לנו חמש מאות חיילים ופצעה אלפים ועוד לא ניגמרה, ועדיין אוכלת חיילים צעירים, ואינה מבחינה בין המחנות, בין ימין ובין שמאל, בין ספרדים ואשכנזים, בין שכונות ובין מרכּז העיר – ואם לא נעשה משהו והיא תיסחב לה מאיתנו עוד ועוד, ואם לא נעצור – ניסחב כולנו יותר ויותר אל תוך ביצת לבנון האומללה.

מה עוד צריך לקרות בארץ לפני שיתﬠורר העם ויבין לאן מוליכים אותו. היום, כמעט כל ידידי ישראל – נגדה; היום – צידקתה של ישראל – בספק, היום – העם בישראל ניקרﬠ לשניים. מה עוד צריך שייקרה כּדי שהעם יבין?

אותו שר־ביטחון שכה רבים הריﬠו לו – ועדת החקירה הממלכתית שמינתה הממשלה – סילקה אותו מעל כנה כבלתי־ראוי, וגזרה על הרחקתו מתפקידו – מה עוד צריך שׁייקרה כדי שהעם יבין?

אפילו שבוע המפולת בבורסה והפסד ﬠצום של רוחים מלא־עבודה, לא גרמו להתבונן באמת – מה עוד צריך שיקרה כדי שהעם יבין?

מכה על הראש, מכה על הלב, ומכה על הכיס – ועדיין לא זע העם הזה ועדיין לא נע, יותר מדי אנשים בתוכנו אינם רוצים שייפרו להם את "השקרים המתוקים" שלהם, אינם רוצים שיקלקלו להם את "אגדות התינוקות" שלהם – ומבקשים להאמין שאנחנו הכי גדולים והכי חזקים והכי מנצחים, ושהכל מותר לנו, ורק לנו, ושאף אחד לא יגיד לנו מה לﬠשות, ושכלום לא יעצור אותנו, ושעוד נראה לכולם ולכל העולם, ושיותר כוח – זה גם יותר צדק, אלימות זה לשלול בכוח את זכותו של מי שאינו כמוני. זה לעשות שמי שלא כמוני – לא יוכל להתקיים, זה למחוק את הדיﬠה יחד אם בעל הדיעה, זה להפחיד במקום לשכנע. להיסגר מפני התבייעה לחשוב.

מדוﬠ מרגיזה התביעה לשלום ﬠכשיו חלק גדול מן העם? מדוע התביּעה לשלום־ﬠכשיו מעוררת יצרי אלימות?

על מה מגינים כשרודפים את אנשי השלום? ממה מפחדים כשנסגרים מפני השלום?

מדוע לא רואים שהארץ לא תשקוט ארבעים שנה, ולא ארבע שנים ולא שנה אחת, כל עוד סיבות האיבה בין יהודים וערבים לא מצאו תקנה – ושבכוח הנשק לעולם לא נמצא תקנה לאיבה הזו, אלא רק במשא ומתן ובהסכמה הדדית? מדוע לא רואים שכוח ﬠמיּדתה של ישראל אינו יכול להתבסס אלא רק על שניים: רק על צידקתה שלה ורק על עבודתה שלה? ושגם אחדות העם בתוכו, על כל שבטיו ועל כל עדותיו, לא תוכל להתקײם אלא רק על דיאלוגּ, ולא ﬠל שני מונולוגים של כוח.

שינאה אינה פותרת כלום, אלא מרבה שינאה. אליּמות אינה משנה דבר, אלא גוררת עוד אלימות. וּמעולם לא כיבו אש על־ידי אש.

מה שצריך כעת הוא תפנית. של שכל ולא של כוח. תפנית אל הכרת האמת. והאמת אינה יכולה להיות אחרת אלא היא זו היּהודית מכּולן: לא בעוול ולא בכוח. בצדק ולא בעוול, בשלום ולא בכוח.

יזהר סמילנסקי, אחרי רצח אמיל גרינצוויג, פברואר 1983