חינוך לאמנות, מילה ריקה – א'

גם החינוך לאמנות, כמו כל "חינוך ל…” אינו אלא הבטחה ריקה שמעולם לא נתבקשה להוכיח הצלחה מעבר להצלחה ארעית, מקרית או מדומה.

די לראות איך רוב בני־האדם, לרבות ב"ארצות התרבות", אינם נזקקים כלל לאמנות. בכל מקום רק מיעוט קורא ספרים, מיעוט מועט ממנו קורא שירים, רק מיעוט מכור לתיאטרון ומיעוט ממלא את אולמי הקונצרטים או הולך למוזיאונים, גם אם נניח שכל מיעוט ומיעוט בא רק לשם האמנות. והלא רוב בני־האדם ב”ארצות התרבות" ההן כבר עברו בדרך מן הדרכים את מפעלות ה”חינוך לאמנות", בבתי הספר, בחוגים המיוחדים וגם בבתי ההורים, וכל ”המחנכים” הלא השתדלו כמיטב כוחם ”לחנכם לאמנות", ולעיתים בהרבה מסירות, ופה ושם גם בהרבה השקעות והסעות, לרבות טרטור הילדים, הן כשהציקו להם שיהיו "יצירתיים”, והן כשהטרידו אותם שיהיו "צרכני אמנות מיומנים” – התוצאה לא השתנתה: תמיד אותו מיעוט שמעולם: אלה שנולדו עם חיידק הצורך באמנות, והשאר, כל "המחונכים", נשארו יודעים על אמנות שהיא שם מכובד וגדול וריק, כמו שמו של המשורר על השלט שבפינת הרחוב.

לעומתם, מי "חינך לכדורגל", והמגרשים מתפוצצים, שרים וצועקים ונהנים, ומי חינך ל”להקת הקצב” והמונים נוהרים ומקפצים מריעים ונהנים, ומי חינך את המון צולי הבשר סביב הכנרת ליהנות מתחת ענן קטורת השבת, או מי חינך לטלוויזיה ובא הערב וכל העם עד קצותיו, ערנים ורדומים, רבוצים להם לאור הבלחותיה ממצמצים ומקבלים נחת. אדרבא, "המחנכים”, גם ברטינה וגם בנאומי הוד, הם דווקא כועסים ונוזפים בכל הסיפוקים העממיים האלה, דוחים אותן כמין הנאות נמוכות, ומוכיחים על ההפקרה שמפקירים את הטוב האמיתי ואת המעולה ואת התרבותי – ולבסוף, שוב נשארים רק אותם קצת נגועי החיידק ההם.

במה מתקשה ”החינוך ”לאמנות" הזה? האם החינוך קשה לו או האמנות? האם ”החינוך” יכול וצולח בכל שאר עיסוקיו, ורק באמנות הוא מתקשה? או שגם "החינוך" הוא תמיד בעיה ותמיד אחיזת עיניים, וגם האמנות היא תמיד בעייה ותמיד חומקת מאחיזה? ושאם כך, למה איפוא מצפים ממכפלה של אחיזת עיניים במתחמק מכל אחיזה?

ואיך אפשר שלא לראות כי מה שקוראים לו ”חינוך” אינו רק כל מיני השתדלויות לתקן את האדם ולהרבות טוב בעולם, אלא הוא בדיוק הנטיה לקחת אנשים ולנסות להטיל בהם שינויים רצויים לפי רצונו של מישהו שיודע מעליהם בשבילם ובלעדיהם. באופן ש”החינוך" גם כשכוונותיו נאצלות והצהרותיו מעולות, וגם כשמוסיף ומתרה שאם לא נמהר ל”חנך", יקרה לדור הצעירים שלנו משהו נורא ובלתי נסבל והעולם יחזור לפראותו, מצד אחד, ומצד שני, ש”החינוך” מצידו הוא תמיד יודע היטב מה עושים ואיך עושים כדי שיתוקן האדם וירבה הטוב בעולם וימעט הניפסד. וגם מביאים ראיות מלפני שניים שלושה דורות, כשעוד היה העולם מתקיים בחברות איטיות וסגורות ובתרבויות איטיות וסגורות – ואיך היה אז החינוך צולח: החניכים היו דומים למוצר המוגמר שהמחנכים התחייבו לספק – בעוד שכל מיני צלקות שהשאירו על נפש הצעירים וכל חיתוכי רצועות העול שעל צואריהם הרכים, לא נחשבו כסיבה מספקת לחשוד בטיב הצלחתם – אלא שבינתים הלך העולם ההוא ועבר וגם הלך ונפתח יותר, ורק הרצון העיקש הזה מבקש עדיין לתפוש מוקדם ככל האפשר את כל הצעירים ולעצב להם את חייהם פעם אחת לתמיד, לפי איזה דגם מוכן שבחר להם והחליטו ותיכננו בשבילם בלעדיהם – וזה הוא ה"חינוך” שתולים בו תקוות נואשות כל כך, שאפילו אי־הצלחות ואפילו תוצאות הפוכות – אינן מרתיעות ואינן מביאות לידי היעצרות ולא לידי הרהור של ספק שמא מבטיחים מה שאין בידם לעשות, ושבסופו של דבר הרבה לא ישתנה – מלבד אותן צלקות הכפייה – ואם כן או כך, עדיין הכל מאמינים ב"חינוך", ובעיוורון נלהב ועקשני, ועורכים כנסים לשם "החינוך לאמנות”, וגרוע מזה, גם מפשילים שרוולים ומגבירים חיילים לקום ולעשות ”חינוך" אחד אפיים, ומתכבדים ב”חינוך החדש”, שאינו אלא כמו החינוך הישן, עם השיטות הישנות, ועם האמצעים הישנים, עם כל מעשיו המבורכים של "החינוך החדש” ועם כל אמצעיו החדשים, ועדיין מחכים לתוצאות המופלאות – כחכות למשיח.

מהר מתגלה כי הכל מסובך וקשה. מסובך וקשה לקבוע מה זו האמנות, ומתברר מהר שאין אף הגדרה מוסכמת אחת, ממש כפי שהתברר עוד מימי אריסטו והלאה ודרך כל גאוני עולם שבאו אחריו – כולם ניסו תמיד לתפוש את ההגדרה האחת והנחרצת כתפוש פרפר מתחת לכובע, וזו תמיד רק חמקה לה מתחת כל ידי החכמים. ואין לנו היום אף הוכחה מספקת ולא אף ראייה ניצחת, מתי זו כן אמנות ומתי לא, ושאולי כל מה שעושה אדם ואומר עליו שהוא אמנות הוא אמנם אמנות, ואולי כלום בעולם איננו שום אמנות, ובסופו של דבר אין בעולם אף דבר שהוא יותר או פחות מאף דבר, והמשפט "רמברנדט הוא אמנות” כמוהו כמשפט ”אסלת בית־הכסא היא אמנות”, אם לא לשפוט לפי ערכים מוחשיים יותר, כמו התועלת, או המחיר, או ההמולה שמסביב, עד שצריך להודות כי הנושא הנחשק הזה הנקרא "אמנות”, איננו אלא מין עוף אגדי, ספק ישנו ספק מחזה שרב, ספק תעשיה וספק בילוי לשעות הפנאי, ספק המרד הגדול וספק ההשלמה הגדולה, ספק סוף הדרך ספק ראשית ההתחלה, ובין כך או כך, אין לאיש בעולם אף קנה מידה מוסכם, אין בעולם אף אדם מוסמך, ואין בעולם אף משפט מחייב, כדי להכריע מה זו אמנות, לא אם זו אמנות טובה, ולא אם זו אמנות כל עיקר. ואם כך, לקראת מה הולכים ”המחונכים” לאמנות "לחנך"? ואיך ידעו ”להקנות" לילדים משהו שאין יודע לומר מהו, או שיש לו שתיים עשרה אמירות סותרות ומסתבכות, מלאות ז'רגונים מלומדים, ופלפולים סכולסטיים, ואת מה שידען אחד מעריץ הולך הידען האחר להקיא ממנו. וכל כך הרבה פעמים אדם אחד מציג ואדם אחר בא ובז לו, אם בחזקת קשקוש ואם בטענת גם אני יודע לעשות כזה, וגם זנב כלבי, והידענים גומרים עליו שהוא בור ומפגר, וכל כך הרבה פעמים אדם מתמוגג מדברים והולך לקנות, והידענים אומרים עליו שהוא קונה קיטש ורחמנות עליו ועל טעמו הזול והמבוזה. אם אמנם הקיטש עדיין הוא פסול ומוקצה, אם לא הפך בינתיים והיה למרכז העניין, ביחד עם כל הסוטה והדוחה והמנודה מאתמול שהולכים היום והופכים אותו לקדוש זמננו, ומה שהיה הרבה זמן מרכז הדברים הופך להיות השוליים, ומה שהיו השוליים הופכים להיות המרכז – באופן שכלום לא ברור ב”חינוך לאמנות", לא מה זה "חינוך” ולא מה זה "אמנות", בלי שזה ימנע או יעצור את ההשתוקקות הגדולה לקום ו”לחנך לאמנות”.

תשובה אחת מחזיקה מעמד גם לאחר כל זה, וכלולות בה בין השאר שתי המילים החשובות ”תרבות” ו”כבוד”, והן שמשתיקות מייד כל חשש או ספק. בלי לשאול לא מה זו בדיוק תרבות ולא מה זו לא תרבות, ולא מה הוא הכבוד הזה שמשתוקקים אליו. ואם התרבות היא השק הגדול שגם האמנות מקשקשת בתוכו בין השאר, או להיפך, אם האמנות היא דווקא החומר המפוצץ את השק הזה, ושעל פי טבעה, לעולם לא תוכל האמנות להיכלל בכפיפה אחת עם התרבות, מפני שהתרבות היא הכספת הגדולה השומרת על מיטב ערכי העבר, והאמנות היא השודד הפורץ אותה, ואם כך או כך, מעולם לא עשתה התרבות את בני־האדם למשובחים יותר במעלותיהם ומכובדים יותר, וידוע הסיפור על העם הגרמני שמי כמוהו היה מעוטר כבוד תרבות מפוארת ומה קם ועשה, כשם שידוע שהתרבות והכבוד לא הנידו עפעף.

ואם כן, למה בעצם מצפים מן האמנות? שתרבה דעת, שתוסיף חכמה, שתנחם את העשוקים, שתעודד את הרכות ואת העדנה, שתראה את האור בקצה המנהרה, שתבטא את המודחקים, שתניף את הדגל, שתפיל את החרב, כמו למשל "גרניקה" הנודעת שבמחאות דורנו, שפיקסו צייר והלוחמים ראו ומייד החרב נפלה מידיהם, ורצו וחיבקו איש את רעהו בחרטה גדולה ובדמעות פיוסין, או כמו הכתוב המפורסם מאין כמוהו "לא תרצח” הקדמוני, שמי שקרא מייד נפלה סכינו מידו וזעקת ה”אללה הוא אכבר” שלו היתה לשם נפנוף כפות תמרים. או, שמא מחכים שתבוא האמנות, ותראה לחברה את פניה כפי שהן?

תרבות ואמנות מלים גדולות. וגם כשתקציביהן שלהן בתחתית הרשימה, הכל מחכים לנפלאות. וכשהתרבות והאמנות והחינוך ייפגשו יחד, יתחילו הימים הגדולים. אמנם שלושתם הם שלושה מבולבלים שנפגשו עם שלושה מבלבלים בחצרות החינוך, זה שאפילו אינו מבולבל אלא רק ריק, והתרבות שהיא תמיד ”פלונטר” של סתירות מתרוצצות, והאמנות שאין לה אף סימן מוסכם של זהות, עם ה”חינוך ל־” שהוא מחסן של מליצות בלי אף עדות שהוא יודע לעשות שום משהו של ערך – ומבטיחים לנו שהנה הם מביאים עלינו תקופה חדשה ודברים גדולים יהיו נעשים אצלנו, מפני שהם הם היודעים בשביל האחרים מה עליהם להיות, בלי לשאול אותם, ויש להם רשות לנסות ולהתערב בנפשו של דור של צעירים, לתקן אותם ולשכלל אותם, מפני שבעיניהם האדם הוא רק חומר גלם רך לעצב בו שאיפות ולהטביע בו אידיאות, כל עוד הצעירים הללו רכים וקטנים, תמימים ותלויים בהם, ואינם רואים כי בעוד יום והקטנים כבר גדולים ושואלים שאלות ומטיחים ספקות, ואינם נעשים בהכרח, למזלם ולמזל העולם, כפי שלשו ועוצבו ותיכנתו אותם להיות, ושלעולם לא יצליחו לבחור בשביל בני־האדם בלעדיהם ושאפילו משטרים אדירים וגיבורים שלא שאלו את פי נשלטיהם קרסו לבסוף על עיי הרצונות המובסים.

יזהר סמילנסקי, טעמים 1, 1993